.

רפרוף כנפי העש: על ספרה של צילה זן־בר צור, "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך"

מאת צביה ליטבסקי

.

א. להכיל את הבריאה

מעודי לא נתקלתי במארג כה הרמוני של מרכיבי חוויית הקיום. הנפש והטבע, תופעות הבריאה, ממדי הזמן, העולם החושי וההתבוננות בו, העצמי והזולת – כל אלה מהווים יריעה אחת רוטטת־חיוּת בספרה של זן־בר צור. וזאת, לא רק בתחומי היופי והעונג, אלא גם במחוזות הכאב, הבדידות ותודעת המוות. כבר בשורות הפותחות את הספר ניתן לראות זאת: "רֶגַע אֶחָד אֲנִי פַּרְפָּר בֶּן יוֹם / וְרֶגַע אַחֵר אֲנִי זְקֵנָה הַפּוֹתַחַת סֵפֶר."

לרגע קיום משלו. החוויה הפנימית היא הקובעת את מהלכו ולא הרצף הנמדד. היא אף קובעת את יחסי האני עם העולם, שכן הגדרותיו של הרגע משתנות לפרקים, ואין בהן יסוד מקַבֵּע. הרגע יכול להיות כמשך של יום אחד ויכול להיות כרצף של שנות חיים ארוכות, והם שווי ערך.

.

[לו]
הַזְּמַן הוּא רוּחַ קַלָּה
הַנּוֹשֶׁבֶת בִּכְנַף שַׁפִּירִית עַל פְּנֵי הַמַּיִם.

שֵׁב עִמִּי
עַד בּוֹא הַגֶּשֶׁם.
הַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה תַּרְעִיד בְּךָ
אֶת שְׁקִיפוּת מַחְשְׁבוֹתַי.

.

בשיר זה, אחד היפים בספר, מתגלם מושג הזמן המופשט בהתרחשות דקה מן הדקה: כנף שפירית, משב רוח, ואף הבלתי מוחשי: שקיפות מחשבה. הגבול בין "אני" ו"אתה" מתפוגג, שכן עולמה הפנימי של הדוברת ברגע זה מצוי בתוכו של הנמען. כמו כן, הציפיה לבוא הגשם מעידה על שותפות במחזוריות הזמן, שלה משמעות של התחדשות.

וכך גם במילים אלה: "עַל עֵץ אֱגוֹז שֶׁבְּגַנִּי עוֹמֵד קִיכְלִי. / הַשִּׁיר הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַבֹּקֶר / הוּא עֶרֶשֹ יַלְדּוּתִיִ" (שיר יט). ברגע אחד, שעה שהקיכלי משמיע את שירו, מצויים כאן מחזוריות היום, מחזוריות העונות, מחזוריות החיים כזיכרון. ממדי הזמן – הרצף הליניארי מלידה עד מוות, המחזוריות המעגלית והרגע כשלעצמו – מצויים בשירים אלה, וכל אחד מהם תורם את חלקו למעין תצרף ייחודי של מצבי נפש. וכל זאת בהתאם להתרחשות ברגע הנתון, הספציפי. כל שיר הוא הבריאה כולה בזעיר אנפין. וניתן אולי להעמיד כאן את העיקרון שממנו נובע הכול, במילותיה של זן־בר צור: "כְּאִלּוּ אַהֲבָה הִיא מוֹת הַזְּמַן / וְלֵדָתוֹ." (שיר כב; ואולי כדאי לדלג על המילה "כאילו", הפותחת את המשפט, מפני שאין להטיל ספק באמיתות ההצהרה.) ואכן, בשיר המעלה תהייה לגבי הזמן שנותר לה על פני האדמה, מגיעה הדוברת להכרה שהיא עצמה מכילה את הבריאה. ברגעי חסד, רגעי שיר, מַפְנִים הַפְּנִים את החוץ: "הִנְנִי כָּל הַגִּלְגּוּלִים שֶׁהָיִיתִי – / שַׁפִּירִית, גֶּשֶׁם, הַר, גַּעֲגוּעַ" (שיר יד), או: "אֵין עוֹד מָקוֹם לִבְדִידוּת. הָעוֹלָם נִגְלֶה בִּי" (נג). פסוק אחרון זה מעלה לעיני רוחי את השורה החותמת בשיר "יַם הַדְּמָמָה פּוֹלֵט סוֹדוֹת" של ביאליק: "אֵין לִי עוֹלָם אֶלָא אֶחָד – / הוּא הָעוֹלָם שֶׁבִּלְבָבִי."

שני פסוקים אלה, של זן־בר צור ושל ביאליק, חותמים את שיריהם, שכן העולם הפנימי מתגלה נוכח חוויה חושית, וזו הולכת ומתעצמת עד כדי הכלת היקום כולו, כפי שבמזמור קד בתהלים, ששירתה של זן־בר צור קרובה לו ברוחה, מתוארת בריאת העולם במסגרת של התבוננות פנימה. זו באה לידי ביטוי בפסוק הראשון והאחרון, "בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה'", כמו הייתה הנפש עטיפתו של האינסוף.

הטבע הסובב את הדוברת, בכל רגע ורגע לעצמו, ארוג בנפשה לבלי הפרד, ללא סתירה בין המוחשי לערטילאי: "אֵינִי מְבִינָה אֶת הָעוֹלָם. / אֵשֵׁב תַּחַת עֵץ הַצַּפְצָפָה. / אַקְשִׁיב לַמַּיִם הַמִּתְאַדִּים מִן הֶעָלִים. / לְמַעֲשֵֹה הָרוּחַ בֶּעָלִים. לְמַעֲשֵֹה הָרוּחַ. / לְמַעֲשֶֹה." (נח)

הקשב דרוך אל הבלתי נתפס, כחלק מן הסיטואציה. גם הרוח הממשית מהדהדת בַּחזרתה של המילה משמעות רוחנית (היש עוד שפה שמילה אחת משמשת בה הן ל־wind הן ל־spirit?). החזרה על המילה "מעשה" נוטעת חוויה זו במציאות החומרית, לא מאפשרת "מעוף ניו־אייג'י". על כן נאמר השיר בשעת "מעשה", ישיבה בצל הצפצפה. אי־הבנת העולם, שהדוברת מצהירה עליה, היא העדות למסתורין היש.

לצד שדות האורז, הקיכלי, הדבורים ואווזי הבר, בולטת נוכחותו של הפרפר, כשותף ועד לַקמילה ולהתחדשות, כמו גם לגלגולי המטמורפוזה שלו: "כָּמוֹהוּ, אֲנִי נִרְעֶדֶת לְמַגַּע / הָאָבִיב הָרִאשׁוֹן" (ב). או בפגישה נוספת: "בְּיוֹמוֹ הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַסְּתָו / אֲנִי פּוֹתַחַת עָלֶה כָּמוּש / וּמְגַלָּה פַּרְפָּר לָבָן." (ה)
ומתוך אותו מארג של פנים וחוץ: "הַיֹּום אֲנִי פּוֹתַחַת סֵפֶר / וּמְגַלָּה רִפְרוּף יָבֵשׁ / שֶׁל פַּרְפָּר סָגֹל. / הַזֶּהוּ קוֹלִי?" (יג). ועוד: "עַכְשָׁו אֲנִי עוֹגֶנֶת בַּאֲדָמָה, / … / וְקוֹרֵאת לַפַּרְפָּרִים / לְהָעִיר אֶת הַגְּלָמִים מִשְּׁנָתִי." (טו)

ואני מאמינה שבגלמים אוצרי חיים אלה טמונים אמנם פרפרים, כי הדוברת היא חלק מן המחזוריות הקוסמית, וכנף הפרפר (והשפירית) כה דקה, שניתן לראות בה את המחיצה האחרונה לפני האין. ואמנם, החושים מעפילים אל מעבר ליכולתם, אל עבר החִיּוּת המסתורית שבכול, כמו בשורה זו: "לֹא אָזוּז / עַד שֶׁאֶשְׁמַע / אֶת פִּרְחֵי עֵץ הַתִּדְהָר נִפְתָּחִים" (ג). בהתאם, הזעיר והשולי בבריאה הוא שווה ערך לתופעה קולוסאלית: "אֵיךְ מִתְאַהֵב חָרָק בֶּאֱלֹהָיו וּמִסְתַּחְרֵר עִמּוֹ בִּדְבֵקוּת / עַד כִּי יַעַר עָבֹת נוֹפֵל" (לה). הִתכוונְנוּת זו אל החד־פעמי הדק מן הדק מזכירה את שירו של פוגל, המעמיד עלה נושר אחד, מסוים ובלתי מובחן כאחת, בחיקו של זמן־מרחב אינסופי: "בְּלֵילוֹת הַסְּתָו / נוֹשֵׁר בַּיְּעָרִים / עָלֶה לֹא נִרְאֶה / וְשׁוֹכֵב דּוּמָם לָאָרֶץ."

ב. האני הזקוק לאתה

ברובם המכריע של השירים פונה הדוברת אל "אתה", שזהותו רבת ממדים. זהו בן הזוג הנוכח, הנעדר, מושא הערגה, העצמי הפנימי, האדם באשר הוא, וישות אלוהית.

בשירים אחדים "אתה" זה הוא מושא ארוטי, כמו למשל באימז' יוצא דופן זה: "הַתְּשׁוּקָה אֱלֶיךָ אֵינָהּ אֶלָא / רִפְרוּף כַּנְפֵי הָעָשׁ מִתַּחַת לְשִֹמְלָתִי" (ו). או במטפורה חושנית נועזת: "בּוֹא, שְׁכַב עִמִּי בַּשָֹּדֶה. / עֲגוּרִים חוֹמְקִים בֵּין יְרֵכַי" (לז). המעשה הארוטי מצוי בשיתוף הרמוני עם הטבע, כעל פי איזו חוקיות נסתרת: "פִּרְחֵי הַבַּבּוֹנָג הֶחְצִיפוּ אֶת רֵיחָם הַצָּהֹב / בַּיּוֹם בּוֹ שִׁלַּבְנוּ יָרֵךְ אֶל יָרֵךְ." (מד)

לא פעם מתלווה ל"אתה" הדהוד למעמדו של האל בגן עדן, טרם תודעה, כחוויה היולית החוזרת על עצמה, וזאת ללא סתירה עם החוויה הארוטית: "עֲרֻמָּה בָּאתִי אֱלֶיךָ, / לְלֹא הַתְחָלָה / וּלְלֹא סוֹף." (יד)

הנמען הוא גם הדגם של האנושי באשר הוא: "וּבְכֵן, הַסְּתָו הוּא אֵרוּעַ חַד־פְּעָמִי / בְּחַיָּיו שֶׁל הָאָדָם. / אַתָּה נִכְנָע לַטֶּבַע, / חוֹלֵץ נַעֲלַיִם, / נִשְׁכָּב עַל הַמַּחְצֶלֶת / וְלוֹחֵשׁ, 'הִנְּנִי'" (ז). או בשיר הקצר:

.

[מז]
רְאֵה אֶת אֲוָזֵי הַבָּר חוֹצִים אֶת הַשָּׁמַיִם.
גַּם רַגְלֶיךָ יִשְֹּאוּ אוֹתְךָ
אֶל הַדָּבָר שֶׁלִּשְׁמוֹ בָּאתָ לָעוֹלָם.

.

רק מול זולת על גילוייו השונים ניתן לקבל את תודעת המוות ולהכילה, תוך כדי תהייה מתמדת: "הַדֶּרֶךְ […] / הִיא שִׁעוּר בִּפְרֵדוֹת קְטַנּוֹת. // אַל תְּמַהֵר לְהַגִּיעַ לְסוֹפָהּ, / הֱיֶה מִשְׁתָּאֶה וְנִפְעָר" (לב). או למשל בפסוק המאגד שלל זהויות של הנמען: "… הַיַּבָּשָׁה הִיא כָּאן / בְּמֶרְחַק הָהֵעָלְמוּת שֶׁלְּךָ. עַל כֵּן בּוֹא בַּאֲשֶׁר אַתָּה, / אֱלֹהִים, דָּג, / אוֹ מְאַהֵב נַוָּד." (סז)

קיומו המתמיד של אתה, בין שהוא בן הזוג, הזולת הפנימי או דמות ערטילאית, הוא הכרח קיומי. כבהגותו של בובר, בלעדי האתה אין אני, ואין אפשרות של שיח. אני רואה בעמדה זו ענווה עמוקה. האני, גם בהכילו את אחדות היקום, אינו ישות נפרדת, אינו מספיק לעצמו. הפנייה היא היא המחווה האנושית הראשונית, כילוד המגשש אחר הפטמה.

ג. מארג הבריאה, השירה והנפש

התמות השונות בספר, שאמנם הוצגו כאן בנפרד, אינן נפרדות זו מזו, אלא ארוגות יחד. כך גם לגבי השירה עצמה: אף היא, השירה, ארוגה לבלי הפרד עם הפנייה אל זולת, עם תופעות הטבע ועם התרחשויות חושיות ונפשיות קונקרטיות. כל אלה יוצרות את היריעה הקיומית שנזכרה בראשית הדברים, ודימוי המארג שנקטתי הוא מהותי.

"כָּל פָּסוּק הוּא דֶּרֶךְ" (כ). כך מגדירה זן־בר צור שורה שירית, בהקשר שבו פותח הנמען ספר שירה שלה, ו"מְזַהֶה קְרִיאָה לָצֵאת לַמַּסָּע" (כ) (ושימו לב: המסע מיודע). קריאת שירה, כמו כתיבתה, כמו החיים עצמם, היא מסע. וזאת, ללא הפרד מזמזום דבּור על חרצית. מארג זה, מלאכת מחשבת זו של הבריאה, השירה והנפש, ניכרים גם בשורות אלה: "אֲנִי פּוֹתַחַת סֵפֶר / בַּמָּקוֹם שֶׁבּוֹ הִשְׁמַעְתָּ לִי / אֶת בְּדִידוּתוֹ שֶׁל הַצְּרָצַר / בָּעֵשֶֹב הָרַךְ. // אֲנִי סוֹגֶרֶת סֵפֶר / וּמַקְשִׁיבָה לְאִדּוּי הַטַּל" (עב). וגם כאן, באימאז' מופלא לאחדות האמורה: "מְדַפְדֶפֶת בַּמַּיִם / יֵשׁ וְאֶמְצָא בָּהֶם שׁוּרָה נִרְעֶדֶת." (סז)

קישור דומה מצוי בשיר בעל הלך רוח נוגה, המעמיד את אחדות ה"אני", הטבע, הערגה אל "אתה" והכתיבה בהקשר של פרידה. תודעת המוות ארוגה, כאמור, בתפיסה הקיומית, בנימה של קבלה ואהבה:

.

[עה]
נִתּוּר בֶּהָלַת הָעָגוּר
בִּפְסוּקֵי הַשֶּׁלֶג הַדַּק –
שִׁעוּר הַפְּרֵדָה.

הֵן יָדַעְתָּ,
הָיִיתִי נֵבֶט יָרֹק
תַּחַת עֵץ בַּמְבּוּק.
הַטֶּבַע הֶאֱמִין בָּנוּ.

עַכְשָׁו אֲנִי מְפַכָּה
אֶת הַיַּעַר אֶל הַדְּמָמָה.

.

שתי שורות השיר האחרונות הן אחת המטפורות המרגשות שפגשתי.

לעיתים חורגת שפתה הציורית של זן־בר צור מדקות מדויקת זו, והמרכיבים הלשוניים אינם יוצרים את השלמות הוויזואלית המקוּוה. למשל כאן: "אֵיךְ מְתַרְּגִמים דִּמְעַת צִפּוֹר לְגֶשֶׁם?" (כז) דמעת הציפור, שבאי־קיומה הפיזי הופכת למטפורה, אינה מתמזגת עם השדה הסמנטי של המילה "תרגום" לכדי אמירה בעלת משמעות. או בפסוק: "אַתָּה רוֹשֵׁם שַׁלֶּכֶת עַל כְּתִיב גּוּפִי" (סד), 'כתיב הגוף' הודף כביכול את 'רישום השלכת'. לא תיתכן לכידוּת בין שתי מטפורות אלה. לו היה מדובר בגוף בלבד, היה הצירוף עולה יפה.

ברצוני לסיים באחד השירים היפים בספר, אחד מני רבים:

.

[כג]
בַּחֹדֶשׁ הַשְּלִישִׁי שֶׁל הַגְּשָׁמִים
אֲנִי יוֹשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה
מַבִּיטָה בָּאֲנָפָה
שׁוֹמַעַת אֶת אִוְּשַׁת הָרוּחַ בְּשַׁרְווּלֵי מְעִילִי.

זֶה קוֹל הָאֱמֶת.

אֲנִי פּוֹתַחַת אֶת הַמַּחְבֶּרֶת
וְכוֹתֶבֶת

עָלֶה נִרְעָד בָּרוּחַ.

.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). מבקרת ספרות במוסך.

צילה זן־בר צור, "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", אסיה, 2020.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "נפש אחת אחריךָ" מאת דורי מנור

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ליאור מעין

תחת השפעה

אַחַר מוֹתִי וַדַּאי אֵרֵד אַט אַט לָאֲדָמָה
פִּסַּת גּוּפִי אָז תִּתְפָּרֵק לְדֶשֶׁן
וְחֹטֶר בַּמְבּוּק רַךְ יִצְמַח מִלְּשַׁד
עַצְמוֹתַי יָחוּשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה אַחַר זְמַן מָה

לַחֲלוּפִין, אֶהְיֶה אָבָק בְּכַד וַאֲפֻזַּר
עַל שְׂפַת נָהָר אוֹ בֵּין כָּרֵי דֶּשֶׁא
כַּלְבַּת רְחוֹב שְׁמוּטָה אָז תִּתְעַטֵּשׁ
כְּשֶׁתָּחוּשׁ בִּקְצֵה אַפָּהּ עִקְצוּץ מוּזָר

אֶת הַשּׁוּרוֹת הָאֵלּוּ אֲנִי רוֹשֵׁם, מַבִּיט
עַל גְּדַת הַבּוּנְד וְשָׁם אִשָּׁה יָפָה
עִם תִּינוֹקָהּ בַּעֲגָלָה בַּדֶּרֶךְ לַתַּחְתִּית

אֲנִי יוֹרֵד בְּמַעֲלִית שְׁקוּפָה, עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
מוֹנִית כְּחֻלָּה תִּקַּח אוֹתִי לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
אַמְרִיא בְּלִי טִפָּה שֶׁל אוֹפְּיוּם, בְּלִי שֶׁאֶבְכֶּה.

.

אסטרטגיית יציאה

גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
נִתְקָל בּוֹהֶה בּוֹעֵט בַּזֶּבֶל הַנִּזְרָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁל נַעַר בְּהַרְפַּתְקַת בְּתוּלִין, שְׁנִיּוֹת
לִפְנֵי שֶׁיִּזָּכֵר יִשְׁכַּח לִשְׁמֹר מֶרְחָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בַּתּוֹדָעָה שֶׁל אָז שֶׁבֵּין הַזֶּהוּיוֹת
בְּנִסָּיוֹן לִמְחוֹת אֶת רֵיחַ הַזֵּעָה וְהָאָבָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

בְּחַלְלֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁרַק רוֹצִים לִחְיוֹת
יוֹרִים בִּי אֶת הַכֹּל, הַכֹּל כָּךְ מְדֻיָּק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בְּלִי מַסֵּכָה, חָשׂוּף מוּל הָעֵינַיִם הַגְּלוּיוֹת
וְהָרַגְלַיִם שֶׁרוֹצוֹת אֶל מוּל הָרֹאשׁ שֶׁרַק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁבֵּין הַנְּשִׁיפוֹת לַשְּׁאִיפוֹת הַדְּהוּיוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מוֹרִיד כְּפָפוֹת וְכָךְ נִכְנָע נֶחְנָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת.

ליאור מעין, יליד תל אביב, בעל תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מהטכניון ומ־INSEAD. עובד בניהול חברות טכנולוגיות. בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לזכרו של עופר לידר לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

רוני פינקרפלד

במשתה הגדול

הָיִינוּ שִׁכּוֹרִים
מִנְּעוּרִים וְרוּחַ סְגֻלִּית.
הַיָּד הַסְּגוּרָה
טִלְטְלָה אוֹתָנוּ כְּמוֹ קֻבִּיּוֹת מַזָּל
עַד שֶׁבִּתְנוּפָה נִפְתְּחוּ הָאֶצְבָּעוֹת
וְעָצַרְנוּ –
אַתָּה עַל שֵׁשׁ,
אֲנִי חָמֵשׁ.
הָיִינוּ הִזְדַּמְּנוּת לִזְכִיָּה
אוֹפְּצִיָּה לְדָאבֶּל
מַארְס כּוֹכָבִי

אֲבָל בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָמְדוּ לְהַכְרִיז
נִמְזְגָה עוֹד כּוֹסִית
וְשׁוּב בָּאָה יָד
וְהֵטִילָה אוֹתָנוּ בִּפְרָאוּת
עִם שִׁנּוּי כִּוּוּנָהּ שֶׁל הָרוּחַ.

אַתָּה נָפַלְתָּ יָפֶה

אֲנִי הֻשְׁלַכְתִּי מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל.
אִישׁ לֹא רָאָה אֶת זֶה בָּא.
אַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
שֶׁהָיָה שָׁם חַלּוֹן
פָּתוּחַ.

.

שיר
לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה, לִצְלֹל אֶל הַבְּאֵר,
לְהִתְמַלֵּא וְלַעֲלוֹת שׁוּב מִמָּקוֹם אַחֵר.
לְהִטָּבֵל, לְהִגָּאֵל, לִהְיוֹת כָּל מָה שֶׁפּוֹעֵל;
כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ הָרֹאשׁ הַחוֹשֵׁב, הַפֶּה הַמְּדַבֵּר,
הַנֶּפֶשׁ הַצּוֹלֶפֶת בְּרוּחָהּ לְלֹא הֶכֵּר. רַק לָשׁוּב לִשְׂפַת הַבְּאֵר
וּבִשְׂפָתָהּ לִשְׁתֹּק. לְהָטִיל הַדְּלִי אֶל הַבּוֹר הֶחָשׁוּךְ,
לְהַעֲלוֹתוֹ חֲזָרָה בִּדְמָמָה
וְשׁוּב –

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַחֶבֶל, תְּנוּ לִי לִהְיוֹת
הַדְּלִי, הַיָּד הַמְּסוֹבֶבֶת, יָדִית הַבַּרְזֶל, לִהְיוֹת הַמַּיִם
הָעֲמֻקִּים וְאֵלֶּה הָרְדוּדִים הַנּוֹגְעִים בָּאֲוִיר וּבָאוֹר.
תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַדְּפָנוֹת הַמְּכֻסּוֹת טַחַב יְרַקְרַק, לִהְיוֹת הָאֶבֶן
הַנּוֹשֶׁמֶת אַלְפֵי שָׁנִים, מְקָרֶרֶת בִּנְשִׁימָתָהּ אֶת הַמַּיִם הָרַכִּים.
רַק לִשְׁמֹר עַל כָּל אֵלֶּה. לֹא לְחַבֵּל, לֹא לְסַכֵּל
לֹא לִגְרֹעַ מִיָּפְיָם. לֹא לְהִתְיָאֵשׁ אוֹ לִשְׁכֹּחַ, לֹא לִשְׁקֹעַ.
תָּמִיד לִשְׁאֹף אֶל פִּתְחוֹ שֶׁל הַדְּלִי. הִנֵּה הוּא
אוֹסֵף בִּתְנוּפָה צְלִילוּת שְׁחֹרָה
וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ מַעְלָה
אֶל פְּנֵי הָאוֹר.

.

רוני פינקרפלד, משוררת ועורכת, מנחה מפגשי כתיבה ועוסקת בליווי תהליכי יצירה אישיים, בין היתר בקרב אוכלוסיות מיוחדות. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים – הליקון, צריף ועוד – ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "את לא נולדת אשה" (מרום תרבות ישראלית, 2016, בעריכת ריקי כהן). 

.

.

נצר לאו

יפה הבהלה לפניה של תום

כְּשֶׁתֹּם תֵּלֵךְ לְבַקֵּר בַּעֲזָאזֵל, תֹּם תִּמְצָא
עֲצָמוֹת שֶׁל עֲגָלִים שֶׁנִּפְּצוּ כֹּהֲנִים מִתְּקוּפַת הַמִּשְׁנָה

תֹּם תִּכָּנֵס לִמְעָרָה חֲשׁוּכָה, שָׁם אִישׁ תָּלוּי עַל קוֹלָב יִבְכֶּה
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יִתְנַדְנֵד בַּפִּנָּה וְיָטִיל אֶת עֵינָיו בְּתֹם
הָאֲנָשִׁים יָבוֹאוּ לִקְבֹּר אֶת תֹּם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁבַּבֶּטֶן
תֹּם תִּקָּבֵר וְתַחְבִּיא אֶת עֵינֶיהָ, בְּתִקְוָה לְהֵעָלֵם עַד תֹּם

תֹּם תִּנְשֹׁב מִשָּׁם אֶל אַנְשֵׁי הַבַּיִת
תַּבִּיט בָּהֶם מְשׂוֹחֲחִים וְשׁוֹתִים וּמֵתִים
אֲבָל תֹּם לֹא תִּהְיֶה. תֹּם רַק תַּבִּיט מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר
מִבַּעַד לְיָדַיִם פְּעוּרוֹת וְשֵׂעָר סוֹרֵר, תֹּם לֹא תִּבְכֶּה
לֹא נוֹתְרוּ לָהּ דְּמָעוֹת מֵאַחַר שֶׁסָּפַג הַחוֹל

תֹּם לֹא תִּישַׁן. רַק תִּשְׁכַּב בַּמִּטָּה, בּוֹהָה בַּתִּקְרָה בְּתֹם
אִישׁ עַל קוֹלָב יִשְׁאַל: מָה קָרָה לְתֹם?
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יַעֲנֶה: יָפָה הַבֶּהָלָה לְפָנֶיהָ שֶׁל תֹּם

נצר לאו הוא משורר, מסאי ומדריך נוער. למד בבית הספר לאמנויות המילה של "מקום לשירה" וכתביו פורסמו בבמות שונות. השיר מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

.

ורד דור

חילוף חומרים

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב
לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,
שֶׁקְּדִים־הַזַּעַם
לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.

(רחל בלובשטיין, "שי")

שִכחה

לְהִדָּחֵק בַּחֲשֵׁכָה אֶל תּוֹךְ גּוּפֵךְ, לְתוֹךְ
לָנוּעַ בְּלִי אֲוִיר, לְהִתְמַקֵּחַ:
הַמָּוֶת הַקָּטָן בִּמְקוֹם הַמָּוֶת הַגָּדוֹל,
הַמָּוֶת הַקָּטָן וְלֹא הַמָּוֶת הַגָּדוֹל.
גּוּפֵינוּ הַנָּעִים וְלֹא גּוּפוֹת, בְּלִי מְגוּפוֹת
הַבּוֹר שֶׁמִּתְמַלֵּא מחֻלְיָתֵנוּ עַד שְׂפָתוֹ מָלֵא בְּכַחַשׁ:
אַךְ לְשָׁעָה קַלָּה נִסְחַר בַּדָּם וּבַבָּשָׂר
וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה,
רַק לְשָׁעָה קַלָּה נִסְכֹּר בְּדָם וּבְבָשָׂר וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה.
גּוּפִי מָלֵא וְגַם גּוּפֵךְ מָלֵא בַּאֲפֵלָה זְמַנִּית בְּרוּכָה
כָּל עוֹד אֲנִי נִדְחֶקֶת אֶל בְּשָׁרָךְ בַּלַּיְלָה,
נִדְחֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה אֶל הַשִּׁכְחָה.

חילוף חומרים

הָיִיתִי אֲהוּבָתָהּ שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת.
בַּבֹּקֶר סֵרַקְתִּי אֶת שְׂעָרָהּ,
בַּלַּיְלָה קִוִּיתִי שֶׁלֹּא תִּשְׁלַח אֶת טְפָרֶיהָ אֶל בִּטְנִי.
קִוִּיתִי שֶׁתִּשְׁלַח.

כְּשֶׁעֵינָהּ הִגְבִּיהָה עַד לְמַעְלָה מֵרָאשִׁי
הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת כִּי דִּמִּיתִי שֶׁנָּחָה עָלַי
לִשְׁנִיָּה. עֵין הַמִּפְלֶצֶת, כְּחֻלָּהּ וַאֲפֹרָה
דִּלְּגָה מֵעָלַי כִּקְפִיץ. שִׁיַּפְתִּי אֶת טְפָרֶיהָ וְקָרָאתִי לְכָךְ אָהֲבָה.

לִמַּדְתִּי אֶת לְשׁוֹנִי לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָהּ.
בַּדִּיאָלֶקְט שֶׁל בֵּין רַגְלֶיהָ
הָיִיתִי דּוּ שְׂפָתִית, הָיִיתִי דּוּ חָיִית כְּסָלָמַנְדְּרָה.
עוֹרִי הָיָה צָהֹב וְלַח, פָּנַי שְׁחֹרוֹת כִּפְנֵי טְרִיטוֹן. קוֹלִי נִשְׁכַּח.

מַשֶּׁהוּ נִתֵּן וּמַשֶּׁהוּ נִלְקָח, אֲבָל מִחוּץ לַמִּשְׁוָאָה
דָּגְרָה מִפְלֶצֶת עַל בֵּיצִים דְּבִיקוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי.

על נהרות (כותרת זמנית)

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ נִצְמָד אֶל הַבָּשָׂר.
מִכָּל מַה שֶׁנִּתְעַב כִּיַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ
וְשׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

עֵינַיִךְ נִפְקָחוֹת אֵלַי בְּלֵב בִּצַּת הָעֶצֶב,
עַל שְׂפַת הַשִּׁכְחָה בּוֹרְקוֹת כְּאִזְמַרְגָּד,
רִמַּת הָאֹשֶׁר מְכַרְסֶמֶת גֶּלֶד
וַעֲלוּקוֹת יָפְיֵךְ צוֹבְטוֹת אֶת הַבָּשָׂר.

קוֹלֵךְ יוֹצֵא אֵלַי מִתּוֹךְ רָקָב וְרֶפֶשׁ,
נִשָּׂא בִּנְחִילִים בָּרוּחַ הָרָעָב.
אֶת בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ מָרַחְתִּי עַל פָּנַיִךְ,
שׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ, בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה
נֶאֱסָפִים כָּל טַפִּילֵי הָעֹנֶג.
יָפְיֵךְ קוֹרֵא אֵלַי מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

ורד דור היא מורה לספרות, תושבת רמת גן. פרסמה בעבר משיריה בכתבי העת מטעם וכתובת.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שגיא אלנקוה, הגר יושע, ציפי גוריון ואיתי עקירב

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן