מסיפורי הבלש דוד תדהר: הפריצה לקופת החולים

28 חוברות עם סיפורי בלשים בכיכובו של הבלש האגדי דוד תדהר יצאו לאור בשנות השלושים. בלוג "הספרנים" מביא לכם כאן סיפור בלשי חדש מעלילותיו של הבלש האגדי מארץ ישראל, סיפור שמבוסס על אירוע אמיתי מן הארכיון

1

דוד תדהר היה הבלש הפרטי הראשון בארץ ישראל. דמותו הבדיונית כיכבה בשורה ארוכה של סיפורים פופולריים שפורסמו בשנות השלושים. כמו הסיפורים ההם, גם הסיפור שלפניכם הוא סיפור בדיוני: הדמויות ומרבית העלילה הן פרי הדמיון. עם זאת, עיקרי המקרה מבוססים על אירוע אמיתי שאירע בשנת 1944, ונחקר במשרדו של הבלש האגדי. בעזרת מסמכי החקירה שנמצאו בארכיוני הספרייה הלאומית נכתב הסיפור הזה, אך לצרכי הסיפור שונו שמות המעורבים בפרשיה כמו גם חלק משמעותי מפרטי המקרה. במסמכי החקירה שמופיעים כאן צונזרו שמות האנשים ופרטים מזהים אחרים. עוד על ספרי הבלשים ועל דמותו של דוד תדהר תוכלו לקרוא כאן.

1

תדהר כבר היה במשרד כשנכנס. כרגיל, הכניס את הדואר שהמתין בתיבה, כך שגם עובד טרי כמוהו בסוכנות הבילוש ידע להסיק שהבלש הוותיק תדהר היה שם עוד לפני שהגיע הדוור. על השולחן במשרד נחו עיתוני הבוקר, ותדהר עיין באחד מהם, סורק את מדורי הפלילים בעקבות הזדמנויות חדשות.

כשתדהר גמר לעיין בגיליון השליך אותו בפיזור הדעת לעבר שולחנו. אז החלה העבודה שמילאה את רוב ימיו בעסק הקטן, עסק שלא היו רבים כמוהו בסביבה. עליו הוטלה המשימה לגזור את הידיעות שהקיף תדהר, לסמן את השמות שהופיעו בהן ולתייק אותן בתיקיות המיועדות לכך. הארונית האפורה, על מגירותיה המסודרות לפי אל"ף-בי"ת, הייתה לב ליבה של סוכנות הבלשים הנודעת ביותר בעיר. כאן היה הארכיון של דוד תדהר, הבלש הפרטי הראשון של ארץ ישראל.

1
כרטיס הביקור של סוכנות הבלשים "תדהר ושות'". מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

אולי לא הייתם מנחשים זאת אם הייתם רואים אותו. תדהר היה גבר נמוך קומה, בעל פנים עגולים וגוף מוצק, שלא עשה רושם רב בפעם הראשונה שנפגשו. שערו הפגין התחשבות והחל לסגת כדי לפנות מקום למצחו הרחב. מעל האף החד ידע תדהר לנעוץ מבט נחוש, ובסך הכול טוב היה לו שלרוב מבטו של הבלש האגדי היה נעוץ בעיתונים, או מרחף בחלל החדר ללא מטרה מוגדרת. עם זאת, ברי שידע מיהו כשהגיע לסוכנות. תדהר התגייס למשטרה הבריטית עוד ב-1921, זמן קצר לאחר החלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא עשה שם חיל, ומהר מאוד התמנה למפקח המשטרה בירושלים. חמש שנים קצרות ארכה הקריירה הזו במדי השלטון הזר, ואז פרש תדהר מן המשטרה בשל איזשהו עניין והלך להקים את הסוכנות. סוכנות הבילוש הפרטי הראשונה בארץ ישראל.

הוא – כלומר אוריאל שאולי, השם שנשא זה כמה חודשים – לא עבד שם הרבה זמן, והוא לא תכנן להישאר שם עוד זמן רב. היו לו תוכניות אחרות, אבל בינתיים, בגיל 20, זו הייתה משרה שהתאימה לו – גם אם רוב הזמן הייתה משמימה וחד גונית. מבחוץ זה כמובן נראה הרבה יותר זוהר. לא רק שירותו האמיתי של תדהר במשטרה תרם לפרסומו בארץ ישראל, אלא גם סדרת חוברות סיפורי הבלש שבהן כיכבה דמותו. עשרים ושמונה חוברות כאלו יצאו עד שהחליט להסיר את שמו מהמפעל הספרותי הזה. בכולן היה תדהר בלש כל-יכול, שבסיועם של עוזריו הנאמנים פתר כל תעלומה שמשטרת המנדט עמדה אובדת עצות מולה ונאבק בהצלחה בכל יריב. הוא תפס רוצחים ועצר שודדים, לכד פושעים עם כינויים כמו "התליין" ו"הערפד", ואיתר אוצרות זהב ויהלומים.

1
"נקמת המהרדג'ה", מספריית הבלש על אודות הבלש הכל-יכול דוד תדהר

בפועל, כל זה לא קרה. כבר לא היו עוזרים נאמנים – כשאוריאל התחיל לעבוד בסוכנות הוא היה העובד היחיד, פרט לתדהר עצמו. גם ערפדים לא מצאו שם – רוב העבודה התבססה על אותה ארונית, "הארכיון" של דוד תדהר, ושם נאספו ידיעות מן העיתונים על כל אדם ששמו רק הופיע בדפוס. על אוריאל הוטלה מלאכת התיוק המפרכת. והמקרים שבהם היה צריך לטפל? – לרוב מדובר היה באיתור כתובתם של בעלי חובות שניסו לחמוק מציפורני נושיהם. אם במקרה לא הופיעו בארכיון המסועף, נאלץ אוריאל לצאת לרחוב. מחופש לדוור או שליח, יצא לתחקר שכנים וקרובים בניסיון לאתר את הנעלם.

לפני הצהריים צלצל הטלפון ותדהר ענה. הוא הנהן קצרות ורשם פרטים בפנקסו. שאל "מתי" ו"איפה", הפטיר "כן כן" ו"מיד". כשניתק, נעץ את מבטו התקיף באוריאל וסימן לו לבוא.

– "זה היה יוסף פעמוני. אתה מכיר אותו?"

אוריאל הכיר. פעמוני היה רופא בכיר ומוכר מחוגי הרוויזיוניסטים, ממייסדי קופת החולים לעובדים לאומיים.

– "פרצו וגנבו בקופת החולים הלאומית אצלו פה בתל אביב. אני רוצה שאתה תלך לשם. אותי מכירים, וישאלו שאלות אם אכנס למשרדים".

אז אוריאל הלך. הוא המתין קצת עד שיסיימו הפקידים לאכול את ארוחת הצהריים הקלה, ולשתות את כוס התה. אז חייכה אליו המזכירה והכניסה אותו למשרדו של פעמוני.

2

פעמוני לא חיכה שהוא יתיישב.

– "תדהר שלח אותך? נו, טוב. דבר ראשון תבין שאנחנו מצפים שתשמור על כל הדברים בסוד. אתמול כשהגיעו העובדים הראשונים הם גילו קופה אחת עם סימני פריצה. זה לא האינצידנט הראשון בנוגע לקופה הזו בחודש האחרון. אנחנו צריכים להבין מה קורה פה".

– "מה לדעתך קורה פה?"

– "יש לי חשד, אבל מוטב שלא אסיח דעתך מהפרטים".

– "ומהם הפרטים?"

– "בסוף חודש מרץ היה המקרה הראשון, כך נודע לי. כמה פעמים חסר כסף בקופה, אבל הקופאית השלימה מכספה".

– "כמה חסר?"

– "כל פעם יותר. פעם ארבע לירות. פעם חמש. פעם ארבע עשרה".

– "וזו הפעם הראשונה שביקשתם שאדם יגיע לחקור את העניין?"

– "עשינו חקירה פנימית. הקופאית ביקשה שנקרא למשטרה. גם אני—חשבתי כך, אך לבסוף החלטתי לפנות אליכם".

– "למה תדהר ולא המשטרה?"

– "בשלב זה אנחנו מעדיפים שלא יתפרסם על התקרית דבר. כפי שאמרתי, יש לי חשד. והוא קשור לעניינים פנימיים כאן בקופת החולים. לטובת כולם סבורני שעדיף כך. מצא את האחראים ונתגמל אתכם בהתאם".

אוריאל פנה לשוחח עם העובדים האחרים. ראשית, ביקש לשוחח עם הקופאית שקופתה עמדה במרכז העניינים. הגברת גליה רוסנובסקי הייתה רגועה כשביקש ממנה לשבת מולו בחדרון שהוקצה לו לטובת עבודתו. בלי מילים שאלה אם תוכל לעשן, הוא הנהן והמתין שתתחיל לדבר. לבסוף נדרש לעודד אותה קצת.

– "אני לא רציתי לעשות מזה עניין גדול. בפעם הראשונה".

היא דיברה בביטחון. הביטה על הקיר ומדי פעם הפנתה אליו את מבטה, בין נשיפת עשן אחת למשנתה.

– "לכל אחד יש טעות בחשבון לפעמים, או ששכח לכתוב דבר מה. גם אצל שלמה חסרו פעם 400 מיל. אין דבר. אז הבטחתי להשלים זאת מכספי. כעבור כארבעה ימים שוב חסרו חמש לירות ושוב לקחתי את זה על חשבוני".

– "בדיוק חמש לירות? לא לקחו הכול?"

– "במקרים האלה לא לקחו את כל הכסף. אני לא זוכרת כמה נשאר בדיוק".

– "ואחר כך? מתי התחלת לחשוד?"

– "בפעם השלישית. לא יכולתי לפתוח את המגרה, מפני שהקופה הושארה פתוחה. קראתי מיד לשלמה ופתחתי בכוח את המגירה בנוכחותו. עשיתי מיד חשבון, והיה חסר סכום של 14 לא"י. אחר כך הבנתי שגם בפעמים הקודמות הקופה הייתה פתוחה כך, אך לא שמתי לב. כל פעם נאלצתי לפתוח בכוח".

– "המשיכי בבקשה".

– "בפעם הבאה כבר ביקשתי שיקראו למשטרה. אמרו לי אז שאולי ינכו את הסכומים ממשכורתי. אני צחקתי, מכיוון שלא הייתי אשמה".

– "בואי נגיע למה שקרה בשבת".

– "כן, ודאי. ביום השישי הלכתי הביתה בשעה אחת. בקופה נשארה אולי לירה וחצי".

– "מי עוד היה במשרד?"

– "ביום שישי אחרי הצהריים היו שם שלמה, וישראל אברהמי, ובשבת היו חנה וד"ר שטיינברג. והמנקה. רק שלמה ופעמוני ידעו שהקופה שלי נשארה במגירה. אבל באותו יום הייתה גם קבלת קהל".

– "למי יש מפתח ויכול להיכנס בשבת?"

– "אינני בטוחה. לי היה מפתח, אך מסרתיו אחרי הגניבה לפני כחודש".

– "יכול להיות שהמקור לכל העניין הוא בלבול ברשימות משום שערבבת בין כסף פרטי לבין כספי הקופה? פעמוני סיפר לי שהקופאי הקודם נהג לעשות זאת לעיתים קרובות".

– "לא יכול להיות שעשיתי זאת ולו פעם אחת".

– "אני מבין. תודה גב' רוסנובסקי, נדמה לי שלעת עתה תמו שאלותיי".

בעת השיחה כתב אוריאל את דבריה במהירות על גיליון קטן. כעת עיין מעט בדברים לפני שביקש לקרוא לעד הבא.

1
מתוך עדותה של החשודה המרכזית. ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

3

ישראל אברהמי עזר לו לא מעט. הוא פירט מיהם האנשים שהיה להם את מפתח המוסד. ציין שכל אחד מן העובדים יכול להיכנס בזמן שהמנקה נמצאת. זלזל בסיכוי שאדם מן הקהל יוכל להגיע אל הקופה. סיפר קצת על אירועי יום שישי לפני הפריצה, ובעיקר על מצב השולחן שבו נשמרו הקופות.

– "בפעם ההיא אחרי הגניבה כשגליה קראה לי ואמרה שאינה יכולה לפתוח את המגירה, היה לי רושם שהיא לא ניסתה ברצינות לפתוח. היה משונה בעיניי שהיא קראה לכולנו. גם הפעם, כשגילתה את המגירה פרוצה, לא ניסתה לפתוח אותה בעצמה אלא ביקשה מיד לקרוא לאחד המנהלים. הדבר היה משונה מדי".

– "היא נהגה לנעול את השולחן?"

– "גם אחרי הגניבות השאירה גליה לעיתים את המגירה פתוחה. אך לרוב גם כשהייתה כאן הייתה המגירה סגורה. היא אמרה 'מעתה איני מערבבת יותר את כספי אני בכסף הקופה'".

– "מעתה".

– "כן. כשהייתה החקירה הפנימית מצאתי במגירה שלה רשימה של הוצאות שלה, שכר דירה וכיוצא בזה. אומר לך את האמת, בזמנו הייתה סברה כללית שגליה אשמה, ועתה סוברים שכל העניין הזה הוא כיסוי".

אחרי שאברהמי חשף את החשדות שהסתובבו במסדרונות הצרים, שמע אוריאל את הטענות מעובדים נוספים. עובדת בשם עדינה לא חיכתה אפילו שישאל דבר מה לפני שֶׁיָּרְתָה: – "אני חושדת בגליה. מצאו אצלה במגירה חשבון על סך 26 או 27 לירות, שהיא שילמה חובות". היא הוסיפה וסיפרה על תשלומים לעיריה שלדעתה גליה הייתה חייבת ואף ציינה שגליה לקחה את מפתח המוסד מהמנקה. – "היה לי רושם שגליה ביקשה את המנקה שלא לספר על כך".

אוריאל שוחח בקצרה גם עם המנקה שהבטיחה לו שכשהגיעה בשבת בבוקר הכול היה בסדר. הוא שאל על חלון המעבדה שנמצא פתוח, ועל טביעות הידיים השחורות שאותרו על הקירות, והיא הכחישה כל קשר. פריצת הדרך, כך נדמה היה לו, הגיעה כששוחח למחרת עם גזבר קופת החולים, מרדכי שטרן.

– "דעתי היא שאחד מאנשי המוסד אשם. בחודש האחרון הייתי חולה. לפני כן היו פעמיים שלא היו לגליה הכספים הדרושים, והיא לא התנהגה כאילו קרתה גניבה. היה מקרה שבטעות נתנה אישה לגליה 5 לירות יותר מדי. בסוף היא החזירה לה. האישה אז באה ובכתה לפנינו, אמרנו לה שתחכה עד שגליה תבוא".

– "חשדותיך ברורים".

– "כן. אחרי כל זה, כשחזרתי לעבודה היא סיפרה לי שזה כמה ערבים גנבו אצלה כסף. הדבר היה משונה בעיני מיד. היה עוד מקרה שהיא אמרה שחסר לה כסף. ערב אחד כשעשינו חשבון היה חסר סכום של 4 לירות ו-825 מיל, שהתאים בדיוק לדף אחד של חשבונות. אני מסיק מזה שבעשותה את החשבון דילגה בטעות על דף, וכשראתה שישנו כסף מיותר – הורידה אותו לעצמה".

– "ספר לי על שלשום, כשגיליתם את הפריצה".

– "כשהגעתי בבוקר מצאתי את גליה, ישראל, ועוד כמה עובדים עומדים ומדברים. שאלתי מה קרה, והם הצביעו על המגירה. רציתי לנגוע, אך לא נתנו. גליה אמרה שנדמה לה שגם הקופה שבורה. כשעדינה וגליה הראו לי גם את החלון הפרוץ במעבדה, היה הדבר מיד משונה בעיניי. הזכוכיות היו בסדר. גליה מיד אמרה: טוב מאוד שאין לי מפתח'".

– "יפה מאוד. תודה. יש עוד פרטים שאתה סבור שעליי לדעת?"

– "שמע-נא. אני יודע שלפני זמן מה קנה בעלה של גליה אוטו ב-400 לא"י. הם לקחו הלוואה בבנק 'הלוואה וחיסכון' של 200 לירות בערך, והיא אמרה לי שעליהם לשלם 40 לירות לחודש, ביטוח ותשלומים. לדעתי זה חשוב".

כאן התערב פעמוני, שנכח גם הוא בשיחה לבקשתו של אוריאל. – "הייתה תקופה שלבעלה של גליה היה קלוב של ברידג'".

אוריאל הביט בו בשתיקה רגעים מספר ואז סימן לשטרן שהוא יכול ללכת. לאחר עוד כמה שיחות עם שורה של עובדים, החליט שהגיעה השעה לשוחח שוב עם הגברת גליה רוסנובסקי.

1
חלק עדות שנגבתה במקום. מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

4

בשיחתם השנייה היא נראתה אחרת. עדיין נאה, עדיין מעפעפת, אך הרבה פחות בטוחה ונחרצת והרבה יותר זהירה ונזהרת.

– "לא מסרתי מיד שהכסף נגנב בפעם הראשונה, מפני שלא עלה על דעתי שזוהי גניבה", ניסתה לתרץ. ככל שהמשיכה לדבר, נאלץ להתאמץ יותר כדי להסתיר את חוסר סבלנותו. – "אף פעם לא לקחו את כל הכסף, כל פעם נשארו כספים מלבד במקרה אחד. הייתי כל פעם פותחת את המגירה בכוח, לא חשבתי על כך באופן מיוחד".

היא גם לא זכרה מדוע לא סיפרה על היעלמויות הכספים הראשונות. היא כבר לא התחייבה שמעולם לא לקחה כסף מהקופה לטובת תשלום פרטי. כשלחץ עליה הודתה שאולי שמרה "כסף גדול" בתוך הקופה משום שחשבה שהיא בטוחה יותר. אחר כך הוסיפה שייתכן שהוציאה משם את כספה הפרטי.

אוריאל הסתפק בפרטים האלה כדי לנסח את הדו"ח הסופי שמסר לפעמוני מנהל קופת החולים.

"לא נשאר בלבי כל ספק שגליה רוסנובסקי אשמה בהעלמת כספים המגיעים כמעט ל-50 לא"י. כשגליה החלה לעבוד בקופה הייתה נוהגת לערבב את כספה הפרטי עם כספי הקופה. מכיוון שרובצים עליה חובות כבדים הייתה נאלצת לקחת כספים מהקופה כמה פעמים. הדבר נתגלה לראשונה כשלא היה ביכולתה לכסות את סכום הכספים. גם באותה שעה לא עלה על דעתה לטעון שהכסף נגנב, אלא חשבה לכסות את החסר במשכורתה הבאה. כעבור ימים מספר הייתה זקוקה לכספים רבים. כנראה תחת השפעת בעלה, שביקר באותם ימים בעיר, החליטה לקחת שוב את הכסף מהקופה. אך מכיוון שלא הייתה לה אפשרות לכסות אח"כ את הסכומים הנדרשים ביימה גניבה, מתוך מחשבה שהעובדים ישאו באופן סולידרי בכסף החסר (כפי שעשו במקרה דומה לפני שנה).

כשראתה שהעובדים מסרבים לשלם את הכסף החסר, ושהוחלט לנכות ממשכורתה את הסכומים, נהיה מצבה מיואש. כנראה שוב תחת השפעת בעלה החליטה לתת את ידה לביום התפרצות שתנקה את החשד מעליה.

לפני שבועיים לקחה מהמנקה את המפתח על מנת להכין לעצמה דופליקאט. ביום השישי באה ההזדמנות".

הוא פירט עוד על נסיבות הפריצה המבוימת וסיכם:

"ברצוני להדגיש בפעם נוספת, שכל העובדות והמסיבות מוכיחות, שגליה ביצעה את המעשים האלה לא מתוך רדיפת בצע, כי אם תחת לחץ מצבה הדחוק ומתוך מסירות למשפחתה.

כן יש לציין שכל ההוכחות הן כה חד משמעיות, עד שאין כל ספק בנכונות מסקנותיי הנ"ל, וכן לא מתקבל על הדעת שום פתרון או חשד אחר".

הוא עמד שם בשמש הצהריים, מביט במכונית המשטרה המתרחקת. הוא היה בטוח במסקנותיו הסדורות כמו שרק צעיר בן 20 יכול להיות. הוא חייך לעצמו, סידר את צווארונו, ופנה אל המשרד לחבר את המכתב עם דרישת התשלום.

1
עמוד הפתיחה של דו"ח החקירה שהוגש לבסוף. שמות המעורבים צונזרו. מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

חלק מסיפורי הבלשים המקוריים על דוד תדהר, שנכתבו בשנות השלושים על ידי שלמה בן ישראל, נסרקו וזמינים לקריאה באתר הספרייה הלאומית. תוכלו למשל לקרוא על "הרצח המסתורי" או את הסיפור "בציפורני מפלצות האדם". עוד על הספרות הפופולרית של ימי המנדט וראשית ימי המדינה אפשר לקרוא בכתבתו של חן מלול כאן.

שירה | תנו לי להיות החבל

שירים מאת ליאור מעין, רוני פינקרפלד, נצר לאו וורד דור

טובה לוטן, טפרים, רישום דיגיטלי על תוכנית רקמה, 2018

.

ליאור מעין

תחת השפעה

אַחַר מוֹתִי וַדַּאי אֵרֵד אַט אַט לָאֲדָמָה
פִּסַּת גּוּפִי אָז תִּתְפָּרֵק לְדֶשֶׁן
וְחֹטֶר בַּמְבּוּק רַךְ יִצְמַח מִלְּשַׁד
עַצְמוֹתַי יָחוּשׁ שֶׁמַּשֶּׁהוּ קָרָה אַחַר זְמַן מָה

לַחֲלוּפִין, אֶהְיֶה אָבָק בְּכַד וַאֲפֻזַּר
עַל שְׂפַת נָהָר אוֹ בֵּין כָּרֵי דֶּשֶׁא
כַּלְבַּת רְחוֹב שְׁמוּטָה אָז תִּתְעַטֵּשׁ
כְּשֶׁתָּחוּשׁ בִּקְצֵה אַפָּהּ עִקְצוּץ מוּזָר

אֶת הַשּׁוּרוֹת הָאֵלּוּ אֲנִי רוֹשֵׁם, מַבִּיט
עַל גְּדַת הַבּוּנְד וְשָׁם אִשָּׁה יָפָה
עִם תִּינוֹקָהּ בַּעֲגָלָה בַּדֶּרֶךְ לַתַּחְתִּית

אֲנִי יוֹרֵד בְּמַעֲלִית שְׁקוּפָה, עוֹמֵד וּמְחַכֶּה
מוֹנִית כְּחֻלָּה תִּקַּח אוֹתִי לִשְׂדֵה הַתְּעוּפָה
אַמְרִיא בְּלִי טִפָּה שֶׁל אוֹפְּיוּם, בְּלִי שֶׁאֶבְכֶּה.

.

אסטרטגיית יציאה

גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
נִתְקָל בּוֹהֶה בּוֹעֵט בַּזֶּבֶל הַנִּזְרָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁל נַעַר בְּהַרְפַּתְקַת בְּתוּלִין, שְׁנִיּוֹת
לִפְנֵי שֶׁיִּזָּכֵר יִשְׁכַּח לִשְׁמֹר מֶרְחָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בַּתּוֹדָעָה שֶׁל אָז שֶׁבֵּין הַזֶּהוּיוֹת
בְּנִסָּיוֹן לִמְחוֹת אֶת רֵיחַ הַזֵּעָה וְהָאָבָק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

בְּחַלְלֵי הַזִּכָּרוֹן שֶׁרַק רוֹצִים לִחְיוֹת
יוֹרִים בִּי אֶת הַכֹּל, הַכֹּל כָּךְ מְדֻיָּק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת

בְּלִי מַסֵּכָה, חָשׂוּף מוּל הָעֵינַיִם הַגְּלוּיוֹת
וְהָרַגְלַיִם שֶׁרוֹצוֹת אֶל מוּל הָרֹאשׁ שֶׁרַק
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת

שֶׁבֵּין הַנְּשִׁיפוֹת לַשְּׁאִיפוֹת הַדְּהוּיוֹת
כְּשֶׁאֲנִי מוֹרִיד כְּפָפוֹת וְכָךְ נִכְנָע נֶחְנָק
גּוּפִי שׁוּב מְשׁוֹטֵט בַּחֲצֵרוֹת אֲחוֹרִיּוֹת
כָּרוּחַ הַנּוֹשֵׁב בֵּין לִהְיוֹת לְלֹא לִהְיוֹת.

 

ליאור מעין, יליד תל אביב, בעל תואר ראשון בפיזיקה ומתמטיקה מהאוניברסיטה העברית ותואר שני מהטכניון ומ־INSEAD. עובד בניהול חברות טכנולוגיות. בוגר סדנת השירה הערבית־עברית של עמותת הליקון, תלמיד ומורה במתא"ן. זוכה פרס "שירת חייו" לזכרו של עופר לידר לעידוד היצירה בין מדענים מטעם מכון ויצמן. שיריו התפרסמו בבמות שונות. ספרו הראשון, "הירוק הזה", ראה אור השנה בהוצאת אפיק.

.

.

רוני פינקרפלד

במשתה הגדול

הָיִינוּ שִׁכּוֹרִים
מִנְּעוּרִים וְרוּחַ סְגֻלִּית.
הַיָּד הַסְּגוּרָה
טִלְטְלָה אוֹתָנוּ כְּמוֹ קֻבִּיּוֹת מַזָּל
עַד שֶׁבִּתְנוּפָה נִפְתְּחוּ הָאֶצְבָּעוֹת
וְעָצַרְנוּ –
אַתָּה עַל שֵׁשׁ,
אֲנִי חָמֵשׁ.
הָיִינוּ הִזְדַּמְּנוּת לִזְכִיָּה
אוֹפְּצִיָּה לְדָאבֶּל
מַארְס כּוֹכָבִי

אֲבָל בְּדִיּוּק כְּשֶׁעָמְדוּ לְהַכְרִיז
נִמְזְגָה עוֹד כּוֹסִית
וְשׁוּב בָּאָה יָד
וְהֵטִילָה אוֹתָנוּ בִּפְרָאוּת
עִם שִׁנּוּי כִּוּוּנָהּ שֶׁל הָרוּחַ.

אַתָּה נָפַלְתָּ יָפֶה

אֲנִי הֻשְׁלַכְתִּי מִמְּרוֹמֵי הַמִּגְדָּל.
אִישׁ לֹא רָאָה אֶת זֶה בָּא.
אַף אֶחָד לֹא שָׂם לֵב
שֶׁהָיָה שָׁם חַלּוֹן
פָּתוּחַ.

.

שיר
לָצֵאת אֶל הַשָּׂדֶה, לִצְלֹל אֶל הַבְּאֵר,
לְהִתְמַלֵּא וְלַעֲלוֹת שׁוּב מִמָּקוֹם אַחֵר.
לְהִטָּבֵל, לְהִגָּאֵל, לִהְיוֹת כָּל מָה שֶׁפּוֹעֵל;
כָּל מָה שֶׁאֵינוֹ הָרֹאשׁ הַחוֹשֵׁב, הַפֶּה הַמְּדַבֵּר,
הַנֶּפֶשׁ הַצּוֹלֶפֶת בְּרוּחָהּ לְלֹא הֶכֵּר. רַק לָשׁוּב לִשְׂפַת הַבְּאֵר
וּבִשְׂפָתָהּ לִשְׁתֹּק. לְהָטִיל הַדְּלִי אֶל הַבּוֹר הֶחָשׁוּךְ,
לְהַעֲלוֹתוֹ חֲזָרָה בִּדְמָמָה
וְשׁוּב –

תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַחֶבֶל, תְּנוּ לִי לִהְיוֹת
הַדְּלִי, הַיָּד הַמְּסוֹבֶבֶת, יָדִית הַבַּרְזֶל, לִהְיוֹת הַמַּיִם
הָעֲמֻקִּים וְאֵלֶּה הָרְדוּדִים הַנּוֹגְעִים בָּאֲוִיר וּבָאוֹר.
תְּנוּ לִי לִהְיוֹת הַדְּפָנוֹת הַמְּכֻסּוֹת טַחַב יְרַקְרַק, לִהְיוֹת הָאֶבֶן
הַנּוֹשֶׁמֶת אַלְפֵי שָׁנִים, מְקָרֶרֶת בִּנְשִׁימָתָהּ אֶת הַמַּיִם הָרַכִּים.
רַק לִשְׁמֹר עַל כָּל אֵלֶּה. לֹא לְחַבֵּל, לֹא לְסַכֵּל
לֹא לִגְרֹעַ מִיָּפְיָם. לֹא לְהִתְיָאֵשׁ אוֹ לִשְׁכֹּחַ, לֹא לִשְׁקֹעַ.
תָּמִיד לִשְׁאֹף אֶל פִּתְחוֹ שֶׁל הַדְּלִי. הִנֵּה הוּא
אוֹסֵף בִּתְנוּפָה צְלִילוּת שְׁחֹרָה
וְנוֹשֵׂא אוֹתָהּ מַעְלָה
אֶל פְּנֵי הָאוֹר.

.

רוני פינקרפלד, משוררת ועורכת, מנחה מפגשי כתיבה ועוסקת בליווי תהליכי יצירה אישיים, בין היתר בקרב אוכלוסיות מיוחדות. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים – הליקון, צריף ועוד – ובאנתולוגיות לשירה, ביניהן "את לא נולדת אשה" (מרום תרבות ישראלית, 2016, בעריכת ריקי כהן). 

.

.

נצר לאו

יפה הבהלה לפניה של תום

כְּשֶׁתֹּם תֵּלֵךְ לְבַקֵּר בַּעֲזָאזֵל, תֹּם תִּמְצָא
עֲצָמוֹת שֶׁל עֲגָלִים שֶׁנִּפְּצוּ כֹּהֲנִים מִתְּקוּפַת הַמִּשְׁנָה

תֹּם תִּכָּנֵס לִמְעָרָה חֲשׁוּכָה, שָׁם אִישׁ תָּלוּי עַל קוֹלָב יִבְכֶּה
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יִתְנַדְנֵד בַּפִּנָּה וְיָטִיל אֶת עֵינָיו בְּתֹם
הָאֲנָשִׁים יָבוֹאוּ לִקְבֹּר אֶת תֹּם בְּבֵית הַקְּבָרוֹת שֶׁבַּבֶּטֶן
תֹּם תִּקָּבֵר וְתַחְבִּיא אֶת עֵינֶיהָ, בְּתִקְוָה לְהֵעָלֵם עַד תֹּם

תֹּם תִּנְשֹׁב מִשָּׁם אֶל אַנְשֵׁי הַבַּיִת
תַּבִּיט בָּהֶם מְשׂוֹחֲחִים וְשׁוֹתִים וּמֵתִים
אֲבָל תֹּם לֹא תִּהְיֶה. תֹּם רַק תַּבִּיט מִתּוֹךְ הַקֶּבֶר
מִבַּעַד לְיָדַיִם פְּעוּרוֹת וְשֵׂעָר סוֹרֵר, תֹּם לֹא תִּבְכֶּה
לֹא נוֹתְרוּ לָהּ דְּמָעוֹת מֵאַחַר שֶׁסָּפַג הַחוֹל

תֹּם לֹא תִּישַׁן. רַק תִּשְׁכַּב בַּמִּטָּה, בּוֹהָה בַּתִּקְרָה בְּתֹם
אִישׁ עַל קוֹלָב יִשְׁאַל: מָה קָרָה לְתֹם?
אִישׁ רְעוּל פָּנִים יַעֲנֶה: יָפָה הַבֶּהָלָה לְפָנֶיהָ שֶׁל תֹּם

 

נצר לאו הוא משורר, מסאי ומדריך נוער. למד בבית הספר לאמנויות המילה של "מקום לשירה" וכתביו פורסמו בבמות שונות. השיר מתוך ספר ביכורים בכתובים.

.

.

ורד דור

חילוף חומרים

כָּל שֶׁיַּד הָעֶצֶב
לֹא עָקְרָה מִשֹּׁרֶשׁ,
שֶׁקְּדִים־הַזַּעַם
לֹא שָׁדַף עוֹד בִּי.
(רחל בלובשטיין, "שי")

שִכחה

לְהִדָּחֵק בַּחֲשֵׁכָה אֶל תּוֹךְ גּוּפֵךְ, לְתוֹךְ
לָנוּעַ בְּלִי אֲוִיר, לְהִתְמַקֵּחַ:
הַמָּוֶת הַקָּטָן בִּמְקוֹם הַמָּוֶת הַגָּדוֹל,
הַמָּוֶת הַקָּטָן וְלֹא הַמָּוֶת הַגָּדוֹל.
גּוּפֵינוּ הַנָּעִים וְלֹא גּוּפוֹת, בְּלִי מְגוּפוֹת
הַבּוֹר שֶׁמִּתְמַלֵּא מחֻלְיָתֵנוּ עַד שְׂפָתוֹ מָלֵא בְּכַחַשׁ:
אַךְ לְשָׁעָה קַלָּה נִסְחַר בַּדָּם וּבַבָּשָׂר
וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה,
רַק לְשָׁעָה קַלָּה נִסְכֹּר בְּדָם וּבְבָשָׂר וְנִשָּׁמֵר מִפְּנֵי הַזְּמַן וְלֹא נִכְלֶה.
גּוּפִי מָלֵא וְגַם גּוּפֵךְ מָלֵא בַּאֲפֵלָה זְמַנִּית בְּרוּכָה
כָּל עוֹד אֲנִי נִדְחֶקֶת אֶל בְּשָׁרָךְ בַּלַּיְלָה,
נִדְחֶקֶת כָּל הַלַּיְלָה אֶל הַשִּׁכְחָה.

 

חילוף חומרים

הָיִיתִי אֲהוּבָתָהּ שֶׁל הַמִּפְלֶצֶת.
בַּבֹּקֶר סֵרַקְתִּי אֶת שְׂעָרָהּ,
בַּלַּיְלָה קִוִּיתִי שֶׁלֹּא תִּשְׁלַח אֶת טְפָרֶיהָ אֶל בִּטְנִי.
קִוִּיתִי שֶׁתִּשְׁלַח.

כְּשֶׁעֵינָהּ הִגְבִּיהָה עַד לְמַעְלָה מֵרָאשִׁי
הָיִיתִי מְאֻשֶּׁרֶת כִּי דִּמִּיתִי שֶׁנָּחָה עָלַי
לִשְׁנִיָּה. עֵין הַמִּפְלֶצֶת, כְּחֻלָּהּ וַאֲפֹרָה
דִּלְּגָה מֵעָלַי כִּקְפִיץ. שִׁיַּפְתִּי אֶת טְפָרֶיהָ וְקָרָאתִי לְכָךְ אָהֲבָה.

לִמַּדְתִּי אֶת לְשׁוֹנִי לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹנָהּ.
בַּדִּיאָלֶקְט שֶׁל בֵּין רַגְלֶיהָ
הָיִיתִי דּוּ שְׂפָתִית, הָיִיתִי דּוּ חָיִית כְּסָלָמַנְדְּרָה.
עוֹרִי הָיָה צָהֹב וְלַח, פָּנַי שְׁחֹרוֹת כִּפְנֵי טְרִיטוֹן. קוֹלִי נִשְׁכַּח.

מַשֶּׁהוּ נִתֵּן וּמַשֶּׁהוּ נִלְקָח, אֲבָל מִחוּץ לַמִּשְׁוָאָה
דָּגְרָה מִפְלֶצֶת עַל בֵּיצִים דְּבִיקוֹת בְּתוֹךְ גּוּפִי.

 

על נהרות (כותרת זמנית)

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ נִצְמָד אֶל הַבָּשָׂר.
מִכָּל מַה שֶׁנִּתְעַב כִּיַּרְתִּי אֶת פָּנַיִךְ
וְשׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

עֵינַיִךְ נִפְקָחוֹת אֵלַי בְּלֵב בִּצַּת הָעֶצֶב,
עַל שְׂפַת הַשִּׁכְחָה בּוֹרְקוֹת כְּאִזְמַרְגָּד,
רִמַּת הָאֹשֶׁר מְכַרְסֶמֶת גֶּלֶד
וַעֲלוּקוֹת יָפְיֵךְ צוֹבְטוֹת אֶת הַבָּשָׂר.

קוֹלֵךְ יוֹצֵא אֵלַי מִתּוֹךְ רָקָב וְרֶפֶשׁ,
נִשָּׂא בִּנְחִילִים בָּרוּחַ הָרָעָב.
אֶת בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ מָרַחְתִּי עַל פָּנַיִךְ,
שׁוּב אַדְווֹת קַלּוֹת נִקּוּ אוֹתָן.

בַּדֶּלְתָּא הַשּׁוֹמֶמֶת שֶׁל הַנֶּפֶשׁ
בֹּץ גָּלוּת לֶכְתֵּךְ, בְּתוֹךְ הָאֲפֵלָה
נֶאֱסָפִים כָּל טַפִּילֵי הָעֹנֶג.
יָפְיֵךְ קוֹרֵא אֵלַי מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

 

ורד דור היא מורה לספרות, תושבת רמת גן. פרסמה בעבר משיריה בכתבי העת מטעם וכתובת.

 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת שגיא אלנקוה, הגר יושע, ציפי גוריון ואיתי עקירב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | עמק העיניים העצומות

שיר מאת נינה קוסמן, בתרגום גילי חיימוביץ'

נועה תבורי, Still Alive, צילום סטילס מתוך פרפורמנס, 2018 (צילןם: Nuno Martins)

.

נינה קוסמן

מאנגלית: גילי חיימוביץ'

.

עמק העיניים העצומות

1.
כָּאן, בֶּעָשׂוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי
אֲנִי,
נוֹלֶדֶת שָׁלוֹשׁ פְּעָמִים מֵעֵץ הַבָּשָׂר,
בַּשְּׁלִישִׁית נוֹפֶלֶת מֵעֲנָפָיו הָעֵירֻמִּים,
תְּלוּלִית הַמַּיִם שְׁקַפְקַפָּה
אֲדֻמָּה מִיַּמָּהּ שֶׁל אִמָּא,
הֲבָרוֹת שְׁמִי מְמַהֲרוֹת לְהַצִּיל
אֶת שְׂפָתֶיךָ
אֲוִיר
עוֹמֵד
שְׂפָתֶיךָ מְנַסּוֹת לַהֲגוֹת אֶת שְׁמִי –
"הַמֵּלִין עַל הָרוּחַ מֵעַל תְּלוּלִית
עֲצָמוֹת" –
בַּחַיִּים הָאֵלּוּ יִהְיֶה זֶה שְׁמִי:
"הַשָּׁמַיִם הַנֶּחְפָּזִים לִפְגֹּשׁ בַּמַּיִם".

.

2.
מַיִם מְאֻבָּנִים
שֶׁהָרוּחַ מִלְּאָה צֶבַע
מְפֻסָּלִים בָּאוֹר הַנּוֹפֵל מֵעַפְעַפֶּיךָ:
רֶגַע אֶחָד הוּא עוֹלָם וּמְלוֹאוֹ בִּשְׁתִיקָתוֹ שֶׁל מִי שֶׁאַךְ נוֹלָד.
קַח קַנְקַן עַכְשָׁו
וּשְׁפֹךְ מִמֶּנּוּ הִדְהוּדִים רָפִים, פְּרֹשׂ
שָׁוֶה בְּשָׁוֶה עַל הָאֲדָמָה,
אֶל תּוֹךְ הָעַקְרָב וּמַזְּלוֹתָיו, הַטִּירוֹת,
עַל הָאֲבָנִים הַשְּׁקוּפוֹת
וְעַל הָאֵשׁ חַסְרַת הַתְּנוּעָה שֶׁבַּדֶּלֶת.

.

3.
אֲנִי טוֹבֶלֶת אֶת עַצְמוֹת לְחָיַי
בַּחֹמֶר הָעִוֵּר,
בְּתוֹךְ הַמַּיִם הַקְּרִירִים שֶׁל הַכֵּן הָאִמָּהִי
אֲנִי, נְהַר גּוּפְךָ,
אֲנִי, חַבְלוֹ הַמָּתוּחַ שֶׁל הַפַּחַד שֶׁעָלָיו צוֹעֵד גּוּפְךָ,
שָׁבָה אֵלֶיךָ מִדֵּי לַיְלָה, חַסְרַת תְּנוּעָה,
יוֹם וְלַיְלָה
אֲנִי קוֹבֶרֶת אֶת שְׁתֵּי יָדַי בִּבְדִידוּתְךָ:
הֵדִים
עוֹנִים לִי בְּעֵמֶק הָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת שֶׁלְּךָ.

.

4.
מֶלַח הָאָרֶץ בְּזֶרַע חַמָּנִיָּה,
מֶלַח מֻנָּח עַל עָלָיו שֶׁל עֵץ הַהֶרֶס,
מֶלַח פּוֹתֵחַ וְסוֹגֵר
כְּמוֹ פֶּרַח,
שָׁקוּף,
מָבוֹךְ שֶׁאֲנִי חַיֶּבֶת לַחְצוֹת
כְּדֵי לַעֲצֹם אֶת עַפְעַפַּי בְּאֶצְבְּעוֹת הַשֵּׁנָה שֶׁלְּךָ
לִפְקֹחַ אֶת שֶׁלְּךָ בְּאֶצְבְּעוֹת הַחֵמָר וְהַמַּיִם שֶׁלִּי.

.

5.
בֶּעָשׂוֹר הַשֵּׁנִי שֶׁל הַמִּילֶנְיוּם הַשְּׁלִישִׁי,
אֲנִי,
הֲזָיַת הַלֶּהָבָה עַל פָּנָיו שֶׁל יֶלֶד,
מְגוֹנֶנֶת חֲלוֹמוֹתָיו הָאַוְרִירִיִּים,
כָּל נְשִׁימוֹתָיו הוֹפְכוֹת עַכְשָׁו לְאַחַת,
כָּל מִלּוֹתָיו לְמִשְׁפָּט שֶׁאֵין לוֹ סוֹף,
אֲנִי בּוֹצַעַת מֵעַצְמִי לִירֵחִים מַקְבִּילִים,
אֲנִי בּוֹצַעַת מֵעַצְמִי אֶל תּוֹךְ קְעָרָה שֶׁל דָּם –
אַתָּה תִּרְאֶה שֶׁאֲנִי הַמֶּלַח שֶׁל גּוּפְךָ
אַתָּה תִּשְׁמַע אוֹתִי חוֹשֶׁבֶת בְּתוֹךְ הַמַּחְשָׁבוֹת שֶׁלְּךָ…
כְּשֶׁאֲנִי מַצִּיעָה לְךָ אֶחָד מִפָּנָיו שֶׁל הַיָּרֵחַ אַתָּה יוֹדֵעַ:
פָּנַי הֵם הַפָּנִים שֶׁהָלְאָה נֶאֶכְלוּ
עַל יְדֵי שָׁנִים שֶׁל חֹלִי וְרָעָב,
פְּנֵי יֶלֶד שֶׁמֵּת
לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה.

 

.

נינה קוסמן, ילידת מוסקבה, היא משוררת, סופרת ומתרגמת באנגלית ורוסית, אמנית חזותית ומחזאית. פרסמה כמה ספרי שירה ופרוזה, שני ספרי תרגום לאנגלית של המשוררת מרינה צבטייבה ואנתולוגיה בהוצאת אוניברסיטת אוקספורד. זכתה בכמה פרסים ומלגות, ובהם פרס אונסק"ו/פאן לקובץ סיפוריה הקצרים. מתגוררת בניו יורק. זהו פרסום ראשון של תרגום מיצירתה בעברית. 

.

גילי חיימוביץ' היא משוררת ומתרגמת, מנחת כתיבה ועורכת. פרסמה ספרי שירה בעברית, באנגלית ובשפות נוספות. זוכת פרס המשוררת הזרה הטובה ביותר בתחרות "אוסי די ספיה" (איטליה, 2019), מענק אמנית מצטיינת של משרד התרבות והקליטה (2015) ועוד. מספריה האחרונים: "אורות נחיתה" (עיתון 77, 2017), (Promised Lands (Finishing Line, 2020, ותרגום הספר "הקו הופך לצל" של המשורר האסטוני מטורה (עיתון 77, 2018).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מאמר מאת איימי הנגרפורד, בתרגום שי פורסטנברג

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | אלימות שאין לה שם

רוויטל מדר על גבולות הילדוּת וסופה ב"הסכמה" מאת ונסה ספרינגורה וב"חיי השקר של המבוגרים" מאת אלנה פרנטה

שמעון פינטו, להמתיק את ים המלח, שמן על בד, 190X150 ס"מ, 2015

.

מאת רוויטל מדר

.

אין שום סיבה קונקרטית, לכאורה, לקרוא את ההסכמה, המניפסט שהוא הלכה למעשה ספר הביכורים של ונסה ספרינגורה הצרפתייה, לצד חיי השקר של המבוגרים מאת אלנה פרנטה, הסופרת האיטלקייה בעלת השם העולמי, שסדרת הספרים פרי עטה, הרומאנים הנפוליטאניים, עובדה לסדרה בהפקת HBO. מעבר להבדלים הברורים בין הכותבות, צרפת ואיטליה הן שני מרחבים תרבותיים שונים מאוד, שהקרבה ביניהם נמצאת רק בראשם של אמריקאים שנוסעים ל״אירופה״ ובברושורים של סוכני נסיעות שמציעים טיולים ל״אירופה הקלאסית.״ נוסף על כך, ספק אם יהיה זה הוגן להציב זו לצד זו את מי שזו לה הפעם הראשונה שמילותיה רואות אור ואת מי שזהו לה הספר האחד־עשר. גם מבחינת הסוגה הן נבדלות: פרנטה כתבה רומן שמשחזר את המסע של הגיבורה מגיל ילדות מובחן אל עבר נערוּת בנאפולי, ואילו ספרינגורה כתבה מסה שמגישה את עצמה לקוראת בצורה של רומן, כמעט אוטוביוגרפי, שבו היא מציגה, באופן רפלקטיבי וביקורתי, את עצם פעולת הכתיבה ואת יחסיה עם הסופר הצרפתי גבריאל מצנף, פדופיל מוצהר.

ההסכמה (תכלת, 2020; מצרפתית: רמה איילון) מורכב משישה פרקים שעוקבים כרונולוגית אחרי המפגש של ספרינגורה עם מצנף (שבספר נקרא ג׳. את עצמה מציגה ספרינגורה כ־ו׳). חמשת הפרקים הראשונים חושפים את תנאי האפשרות למפגש – ״אב נפקד שהשאיר בחיי ריק עצום. זיקה מובהקת לקריאה. סוג של בגרות מינית מוקדמת. ויותר מכל, צורך עז שיסתכלו עלי״, את היחסים בין השניים ואת ההשתחררות שלה ממנו כשלוש שנים לאחר הפגישה הראשונה, ומתארים את עולמה של ילדה פריזאית שהופכת לנערה צעירה. הילדה הזו, שחווה ילדות ברוטלית למדי, היא גם הילדה הנפוליטאנית – המוגנת הרבה יותר – שסביבה נסב ספרה של פרנטה, חיי השקר של המבוגרים (הספריה החדשה, 2020; מאיטלקית: אלון אלטרס).

הפערים ביניהן, והדגשים השונים של כל אחת מהכותבות, מזמנים אותנו לקרוא אותן זו לצד זו: ספרינגורה חושפת אותנו הן לנקודת מבטה שלה כילדה, הן לעולמו של מצנף כפדופיל והן לסביבה התרבותית־חברתית שאפשרה לו להשתלט על חייהן ונשמותיהן של ילדות. ואילו פרנטה לוקחת אותנו פנימה, אל תוך נפשה של ילדה שמהרהרת לעיתים קרובות בהתרחקותה מעולם הילדים וכניסתה אל תוך עולם המבוגרים, גם אם בצעדים מדודים מאלה של ספרינגורה, שילדותה הופקעה ממנה באקט אלים של un-childing.

המניע לסיפורה של ג׳ובנה, גיבורתה של פרנטה, נעוץ במשפט שאביה אומר לאמה בלחש, והיא שומעת אותו בשוכבה במיטתה. ״היא מקבלת את הפרצוף של ויטוריה,״ אומר אביה, ומנקודת מבטה של ג׳ובנה, שם החל השבר, לא רק בינה לבינו אלא בעיקר בינה לבין הילדות. אם היא מתחילה להידמות בעיניו לאחותו השנואה, ברי שהיא חדלה להיות ילדתו האהובה. מנקודת מבטה, היא כבר לא בת, על כל המשתמע מכך. מקומו המרכזי של האב, של חוק האב, שכאילו לקוח מתוך כתביו של פרויד, פותח גם את ספרה של ספרינגורה. אם כי בעוד ג׳ובנה חווה משבר מול אביה, שחותך את ילדותה לשתיים, ללפני ולאחרי, הרי עבור ספרינגורה דמותו של אביה נוכחת בחייה בעיקר דרך חפצים שלו שמסתובבים בבית (כל עוד הוא חי בו); לעומת אותו משפט שנאמר בלחש, הלילות של ילדותה מלאים תמיד בקריאות ״זונה״ ו״כלבה״ שמפנה אביה כלפי אמה, רגע לפני שהיא שומעת חפצים מתנפצים.

אף אחת מהכותבות אינה מציעה קריאה ביקורתית למקום המרכזי שיש לאב – אם בנוכחותו ואם בהיעדרותו – באופן שבו מתפתחת הילדות שלהן, ולעיתים מתקבל הרושם שלוּ רק היו התאים המשפחתיים שלהן מתפקדים על בסיס חלומותיו הרטובים של הפסיכולוג ג׳ורדן פיטרסון – הסבור שהגלולה ערערה את כל המבנה החברתי שלנו – ספרינגורה לא הייתה הופכת לטרף של מצנף, ויחסיה הלא בריאים של ג׳ובנה עם דודתה ויטוריה היו נקטעים לאחר המפגש הראשון, וחייה היו חוזרים למסלולם. במובן זה, התנאים שמתארת ספרינגורה כתנאי הסף למערכת היחסים שלה עם מצנף, הופכים לא רק לתנאי האפשרות שלה, כי אם לתבנית אחידה שצופה את הנולד.

העמדתה של ג׳ובנה לצד ספרינגורה יכולה לחזק את הרושם הזה, שכן על אף כמה התנסויות מיניות של ג'ובנה עם בחורים צעירים, שמתוארות כמצוקה שבמהלכה היא מייחלת לאיזו דמות מבוגרת שתיכנס פנימה בהפתעה ותפסיק אותן – ג׳ובנה מתהלכת בין שני העולמות, ואינה מאפשרת לדודתה, שלא מעניקה לה יחס של ילדה, להשתלט עליה לחלוטין ולנתק אותה ממשפחתה וסביבתה. ואילו ספרינגורה לא רק מתארת לנו איך הופקעה מתוך חייה הקודמים, אלא גם איך, ואולי בעיקר, מצנף הפקיע אותה מתוך עצמה, עד כי בתום הקשר, שהגיע לסיומו ביוזמתה, היא תוהה, ״איזו הוכחה מוצקה יש לקיום שלי, האומנם אני ממשית?״ ומתארת את עצמה כמי שהייתה שרויה אז, בתום הקשר, ״בתהליך של התנדפות, התאדות, היעלמות.״ במובן זה עולה התחושה שתאים משפחתיים לא יציבים (בהנחה שיש תאים יציבים) הם כר פורה לניצול ילדות ונערות. אבל גם שיש הבדל בין המחיקה המוחלטת שאפשר להגיע אליה, ובין אירועים לא נעימים, שחלקם יכולים אף להיות טראומתיים, אך ניתן להשתקם מהם. הבדל בין חיים שבהם משבר הוא אירוע וכאלה שבהם הוא תיאור מצב עניינים.

ספרינגורה, שספרה תורגם כבר לעשרים וחמש שפות, כותבת לקהל הצרפתי, שבשנת 2020 עדיין מתלבט, בלי בושה, בשאלת נחיצותו של גיל ההסכמה (חמש־עשרה, בצרפת). היא כותבת מתוך ואל מרחב שבו בית המשפט פסק רק לא מזמן שילדה בת אחת־עשרה לא נאנסה על ידי גבר מבוגר מהסיבה הפשוטה שהיא לא הביעה התנגדות. האווירה הציבורית הזו מובילה אותה להתמקד במה שאִפשר את הקשר שלה עם מצנף, מה שלא מנע ממנו לחכות לה מחוץ לבית הספר ולא החשיד את נוכחותו לצד מיטתה בעודה בת ארבע־עשרה בעיני צוות בית החולים, ומה שאִפשר לאמה לקבל את הקשר ביניהם, גם אם לא באהדה רבה. אווירה זו אינה מונעת ממנה להתחבט בשאלה איך ראוי להגדיר קורבנות אל מול ״אלימות שאין לה שם.״ ״איך להודות בכך שעברת ניצול, כשאינך יכולה להתכחש לעובדה שזה נעשה בהסכמה?״ במילים אחרות, ספרינגורה כותבת גם את הספק האינהרנטי של האלימות הזאת.

תשובותיה של ספרינגורה אינן מניחות את הדעת. ואם לא מביאות בחשבון את העובדה שספרינגורה צרפתייה, קריאה בספרה יכולה להעלות תהיות באשר לסלחנותה היחסית לסביבה שאפשרה למצנף להפוך כל כך הרבה ילדות וילדים לאורך זמן רב כל כך לטרף קל שנזרק מחוץ לחייו עת הן איבדו את הנעורים שלהן, שרק בהם חשק מלכתחילה. כך, ספרינגורה מסבירה את תגובת הסביבה למערכת היחסים שלה ושל מצנף בשנות השמונים בעובדה שדור המבוגרים שהיה אמור להגן עליה הוא בדיוק אותו דור שרק לפני רגע הסיר מעליו את כבלי הפוריטניות המינית, ולמרות כתביו של פוקו לא השכיל להבין איך כוח עובד.

הסבר אחר, ומשמעותי יותר, ששזור לאורך הספר, נעוץ במעמדו של מצנף. לטענת ספרינגורה, ״בסביבה שונה בתכלית, שבה האמנים לא מהלכים קסם באותה מידה, דברים ודאי היו מתרחשים אחרת,״ ואינטלקטואלים צרפתים מהשמאל (ביניהם רולאן בארת, ז׳יל דלז, סימון דה־בובואר וז׳אן פול סארטר), שאמורים להיות רגישים לעוולות, לא היו מוצאים לנכון לחתום על מכתב פתוח שתומך באי־הפללה של יחסי מין בין קטינים לבגירים, והתפרסם בלה מונד בשנת 1977. בה בעת, גם כאן ניתן לראות את ההשפעות של התרבות הצרפתית על עמדותיה וגישתה של ספרינגורה. היא אינה מצדדת בהסרתם המיידית של כל כתביו של מצנף מהמדפים, כי אם בקונטקסטואליזציה שלהם – עמדה שרווחת בצרפת גם ביחס לשאלת פסליהם של דמויות היסטוריות שנויות במחלוקת, ועומדת בניגוד מוחלט להלך הרוח האמריקאי והבריטי, שדוגל לרוב בניקוי המרחב הציבורי מההיסטוריה המדממת והגזענית של המדינה.

עם זאת, ספרינגורה מתקשה להתנתק מכבליו של החוק. השאלה מה אִפשר את מצנף עומדת לתפיסתה אל מול העובדה שהחוק הצרפתי מגדיר יחסים מיניים בין בגיר לקטינה כלא־חוקיים. וזאת אף שספרה מתאר לפרטים את ההשפעות ההרסניות שהיו לקשר עימו עליה, ואיך הפך אותה ללא יותר מכלי שבאמצעותו הגשים את מבטו הרצוי בעיני עצמו. השאלה שספרינגורה מעלה היא מדוע מצנף מתנהל כפי שהוא מתנהל למרות החוק הצרפתי. היא אינה מציעה, במובן זה, ראייה רחבה יותר על החברה והתרבות – הצרפתית ומעבר לה – שאמנם כיום קשה לדמיין שיפורסם בה מכתב פתוח שמצדד בפדופיליה, אך עולם הפרסום שלה, עולם הספרות שלה, המוזיקה ועוד מתחזקים את תרבות האונס ולא פעם הופכים ילדות לאובייקטים מיניים והופכים נשים בוגרות לילדותיות.

זה מצער במיוחד לאור העובדה שהעלילה מזמנת לספרינגורה כמה וכמה רגעים שהיו יכולים לאפשר לה לפתח דיון ביחסים של פדופילים מוצהרים כמו מצנף, ועבריינים מיניים בכלל, עם החוק. מצנף, מתברר לנו, בקיא מאוד בחוק הצרפתי, והלכה למעשה, את המכתב הפתוח שפרסם ניתן לראות לא כהתנערות מהחוק, אלא כציפייה מהחוק שיתאים את עצמו אליו. כך קורה, הרי, בכל פעם שגבר בישראל מתפאר בכך שהוא נכנס למיטה רק עם נערות בנות שש־עשרה ומעלה – כאילו חל איזה קסם שמבטל את יחסי הכוח ואת חוסר הביטחון האינהרנטי של נערות ונערים משעה שהחוק מגדירן כבגירות ובגירים.

את החלל הזה ממלאת, בהרבה מובנים, כתיבתה של פרנטה, שהגיבורה שלה חיה אי־ודאות מתמשכת, ולא רק בדיעבד (אולי, בין היתר, כי ספרינגורה נשאבה לתוך יחסים ועולם שבהם אין מקום לסימני שאלה; רק לציות). העובדה שהיחסים של ג׳ובנה עם דודתה רחוקים מלהיות הרסניים כמו אלה של ספרינגורה עם מצנף מאפשרת לנו לראות עד כמה מדובר בשנים שבריריות, כאלה שאין בהן הרבה דברים מושכים יותר ממבוגרים שגורמים לך להרגיש שוות ערך אליהם (ספרינגורה מציינת כי מצנף, בפגישתם הראשונה, פנה אליה בלשון רבים, אקט שדי היה בו לגרום לה להרגיש בוגרת, ואילו ג׳ובנה הולכת שבי אחר דודתה בין היתר כי היא מדברת איתה בגובה העיניים, לא חוסכת ממנה מידע). אל מול השבריריות הזו, שפרנטה מיטיבה לתאר, ברי ששאלת הילדות אינה יכולה להיחתם בגבולות החוקיים שהושמו עליה. היא גם אינה יכולה להיות תלויה אך ורק בתפקודו של התא המשפחתי, בצורתו ההטרונורמטיבית ביותר. החסך שספרינגורה מיטיבה לתאר כשהיא מספרת על מפגש עם גבר אחר, שאינו מצנף, אלא הגניקולוג בבית החולים, מבהיר שהאתגר נעוץ במקום אחר, ב״אותה הינמסות בפני קסמם של קול עמוק ויפה והבעת עניין כנה בי.״

.

רוויטל מדר היא דוקטורנטית בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית, כותבת וחוקרת אלימות וריבונות, פמיניסטית מזרחית שבימים אלה חיה ומלמדת בצרפת על גבול ז׳נבה.

.

ונסה ספרינגורה, "ההסכמה", תכלת, 2020. מצרפתית: רמה איילון.
אלנה פרנטה, "חיי השקר של המבוגרים", הספריה החדשה, 2020. מאיטלקית: אלון אלטרס.

 

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: אביהו זכאי על "כמה שזה לוקח" מאת יורם מלצר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן