מסיפורי הבלש דוד תדהר: הפריצה לקופת החולים

28 חוברות עם סיפורי בלשים בכיכובו של הבלש האגדי דוד תדהר יצאו לאור בשנות השלושים. בלוג "הספרנים" מביא לכם כאן סיפור בלשי חדש מעלילותיו של הבלש האגדי מארץ ישראל, סיפור שמבוסס על אירוע אמיתי מן הארכיון

עמית נאור
23.11.2020
1

דוד תדהר היה הבלש הפרטי הראשון בארץ ישראל. דמותו הבדיונית כיכבה בשורה ארוכה של סיפורים פופולריים שפורסמו בשנות השלושים. כמו הסיפורים ההם, גם הסיפור שלפניכם הוא סיפור בדיוני: הדמויות ומרבית העלילה הן פרי הדמיון. עם זאת, עיקרי המקרה מבוססים על אירוע אמיתי שאירע בשנת 1944, ונחקר במשרדו של הבלש האגדי. בעזרת מסמכי החקירה שנמצאו בארכיוני הספרייה הלאומית נכתב הסיפור הזה, אך לצרכי הסיפור שונו שמות המעורבים בפרשיה כמו גם חלק משמעותי מפרטי המקרה. במסמכי החקירה שמופיעים כאן צונזרו שמות האנשים ופרטים מזהים אחרים. עוד על ספרי הבלשים ועל דמותו של דוד תדהר תוכלו לקרוא כאן.

1

תדהר כבר היה במשרד כשנכנס. כרגיל, הכניס את הדואר שהמתין בתיבה, כך שגם עובד טרי כמוהו בסוכנות הבילוש ידע להסיק שהבלש הוותיק תדהר היה שם עוד לפני שהגיע הדוור. על השולחן במשרד נחו עיתוני הבוקר, ותדהר עיין באחד מהם, סורק את מדורי הפלילים בעקבות הזדמנויות חדשות.

כשתדהר גמר לעיין בגיליון השליך אותו בפיזור הדעת לעבר שולחנו. אז החלה העבודה שמילאה את רוב ימיו בעסק הקטן, עסק שלא היו רבים כמוהו בסביבה. עליו הוטלה המשימה לגזור את הידיעות שהקיף תדהר, לסמן את השמות שהופיעו בהן ולתייק אותן בתיקיות המיועדות לכך. הארונית האפורה, על מגירותיה המסודרות לפי אל"ף-בי"ת, הייתה לב ליבה של סוכנות הבלשים הנודעת ביותר בעיר. כאן היה הארכיון של דוד תדהר, הבלש הפרטי הראשון של ארץ ישראל.

1
כרטיס הביקור של סוכנות הבלשים "תדהר ושות'". מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

אולי לא הייתם מנחשים זאת אם הייתם רואים אותו. תדהר היה גבר נמוך קומה, בעל פנים עגולים וגוף מוצק, שלא עשה רושם רב בפעם הראשונה שנפגשו. שערו הפגין התחשבות והחל לסגת כדי לפנות מקום למצחו הרחב. מעל האף החד ידע תדהר לנעוץ מבט נחוש, ובסך הכול טוב היה לו שלרוב מבטו של הבלש האגדי היה נעוץ בעיתונים, או מרחף בחלל החדר ללא מטרה מוגדרת. עם זאת, ברי שידע מיהו כשהגיע לסוכנות. תדהר התגייס למשטרה הבריטית עוד ב-1921, זמן קצר לאחר החלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הוא עשה שם חיל, ומהר מאוד התמנה למפקח המשטרה בירושלים. חמש שנים קצרות ארכה הקריירה הזו במדי השלטון הזר, ואז פרש תדהר מן המשטרה בשל איזשהו עניין והלך להקים את הסוכנות. סוכנות הבילוש הפרטי הראשונה בארץ ישראל.

הוא – כלומר אוריאל שאולי, השם שנשא זה כמה חודשים – לא עבד שם הרבה זמן, והוא לא תכנן להישאר שם עוד זמן רב. היו לו תוכניות אחרות, אבל בינתיים, בגיל 20, זו הייתה משרה שהתאימה לו – גם אם רוב הזמן הייתה משמימה וחד גונית. מבחוץ זה כמובן נראה הרבה יותר זוהר. לא רק שירותו האמיתי של תדהר במשטרה תרם לפרסומו בארץ ישראל, אלא גם סדרת חוברות סיפורי הבלש שבהן כיכבה דמותו. עשרים ושמונה חוברות כאלו יצאו עד שהחליט להסיר את שמו מהמפעל הספרותי הזה. בכולן היה תדהר בלש כל-יכול, שבסיועם של עוזריו הנאמנים פתר כל תעלומה שמשטרת המנדט עמדה אובדת עצות מולה ונאבק בהצלחה בכל יריב. הוא תפס רוצחים ועצר שודדים, לכד פושעים עם כינויים כמו "התליין" ו"הערפד", ואיתר אוצרות זהב ויהלומים.

1
"נקמת המהרדג'ה", מספריית הבלש על אודות הבלש הכל-יכול דוד תדהר

בפועל, כל זה לא קרה. כבר לא היו עוזרים נאמנים – כשאוריאל התחיל לעבוד בסוכנות הוא היה העובד היחיד, פרט לתדהר עצמו. גם ערפדים לא מצאו שם – רוב העבודה התבססה על אותה ארונית, "הארכיון" של דוד תדהר, ושם נאספו ידיעות מן העיתונים על כל אדם ששמו רק הופיע בדפוס. על אוריאל הוטלה מלאכת התיוק המפרכת. והמקרים שבהם היה צריך לטפל? – לרוב מדובר היה באיתור כתובתם של בעלי חובות שניסו לחמוק מציפורני נושיהם. אם במקרה לא הופיעו בארכיון המסועף, נאלץ אוריאל לצאת לרחוב. מחופש לדוור או שליח, יצא לתחקר שכנים וקרובים בניסיון לאתר את הנעלם.

לפני הצהריים צלצל הטלפון ותדהר ענה. הוא הנהן קצרות ורשם פרטים בפנקסו. שאל "מתי" ו"איפה", הפטיר "כן כן" ו"מיד". כשניתק, נעץ את מבטו התקיף באוריאל וסימן לו לבוא.

– "זה היה יוסף פעמוני. אתה מכיר אותו?"

אוריאל הכיר. פעמוני היה רופא בכיר ומוכר מחוגי הרוויזיוניסטים, ממייסדי קופת החולים לעובדים לאומיים.

– "פרצו וגנבו בקופת החולים הלאומית אצלו פה בתל אביב. אני רוצה שאתה תלך לשם. אותי מכירים, וישאלו שאלות אם אכנס למשרדים".

אז אוריאל הלך. הוא המתין קצת עד שיסיימו הפקידים לאכול את ארוחת הצהריים הקלה, ולשתות את כוס התה. אז חייכה אליו המזכירה והכניסה אותו למשרדו של פעמוני.

2

פעמוני לא חיכה שהוא יתיישב.

– "תדהר שלח אותך? נו, טוב. דבר ראשון תבין שאנחנו מצפים שתשמור על כל הדברים בסוד. אתמול כשהגיעו העובדים הראשונים הם גילו קופה אחת עם סימני פריצה. זה לא האינצידנט הראשון בנוגע לקופה הזו בחודש האחרון. אנחנו צריכים להבין מה קורה פה".

– "מה לדעתך קורה פה?"

– "יש לי חשד, אבל מוטב שלא אסיח דעתך מהפרטים".

– "ומהם הפרטים?"

– "בסוף חודש מרץ היה המקרה הראשון, כך נודע לי. כמה פעמים חסר כסף בקופה, אבל הקופאית השלימה מכספה".

– "כמה חסר?"

– "כל פעם יותר. פעם ארבע לירות. פעם חמש. פעם ארבע עשרה".

– "וזו הפעם הראשונה שביקשתם שאדם יגיע לחקור את העניין?"

– "עשינו חקירה פנימית. הקופאית ביקשה שנקרא למשטרה. גם אני—חשבתי כך, אך לבסוף החלטתי לפנות אליכם".

– "למה תדהר ולא המשטרה?"

– "בשלב זה אנחנו מעדיפים שלא יתפרסם על התקרית דבר. כפי שאמרתי, יש לי חשד. והוא קשור לעניינים פנימיים כאן בקופת החולים. לטובת כולם סבורני שעדיף כך. מצא את האחראים ונתגמל אתכם בהתאם".

אוריאל פנה לשוחח עם העובדים האחרים. ראשית, ביקש לשוחח עם הקופאית שקופתה עמדה במרכז העניינים. הגברת גליה רוסנובסקי הייתה רגועה כשביקש ממנה לשבת מולו בחדרון שהוקצה לו לטובת עבודתו. בלי מילים שאלה אם תוכל לעשן, הוא הנהן והמתין שתתחיל לדבר. לבסוף נדרש לעודד אותה קצת.

– "אני לא רציתי לעשות מזה עניין גדול. בפעם הראשונה".

היא דיברה בביטחון. הביטה על הקיר ומדי פעם הפנתה אליו את מבטה, בין נשיפת עשן אחת למשנתה.

– "לכל אחד יש טעות בחשבון לפעמים, או ששכח לכתוב דבר מה. גם אצל שלמה חסרו פעם 400 מיל. אין דבר. אז הבטחתי להשלים זאת מכספי. כעבור כארבעה ימים שוב חסרו חמש לירות ושוב לקחתי את זה על חשבוני".

– "בדיוק חמש לירות? לא לקחו הכול?"

– "במקרים האלה לא לקחו את כל הכסף. אני לא זוכרת כמה נשאר בדיוק".

– "ואחר כך? מתי התחלת לחשוד?"

– "בפעם השלישית. לא יכולתי לפתוח את המגרה, מפני שהקופה הושארה פתוחה. קראתי מיד לשלמה ופתחתי בכוח את המגירה בנוכחותו. עשיתי מיד חשבון, והיה חסר סכום של 14 לא"י. אחר כך הבנתי שגם בפעמים הקודמות הקופה הייתה פתוחה כך, אך לא שמתי לב. כל פעם נאלצתי לפתוח בכוח".

– "המשיכי בבקשה".

– "בפעם הבאה כבר ביקשתי שיקראו למשטרה. אמרו לי אז שאולי ינכו את הסכומים ממשכורתי. אני צחקתי, מכיוון שלא הייתי אשמה".

– "בואי נגיע למה שקרה בשבת".

– "כן, ודאי. ביום השישי הלכתי הביתה בשעה אחת. בקופה נשארה אולי לירה וחצי".

– "מי עוד היה במשרד?"

– "ביום שישי אחרי הצהריים היו שם שלמה, וישראל אברהמי, ובשבת היו חנה וד"ר שטיינברג. והמנקה. רק שלמה ופעמוני ידעו שהקופה שלי נשארה במגירה. אבל באותו יום הייתה גם קבלת קהל".

– "למי יש מפתח ויכול להיכנס בשבת?"

– "אינני בטוחה. לי היה מפתח, אך מסרתיו אחרי הגניבה לפני כחודש".

– "יכול להיות שהמקור לכל העניין הוא בלבול ברשימות משום שערבבת בין כסף פרטי לבין כספי הקופה? פעמוני סיפר לי שהקופאי הקודם נהג לעשות זאת לעיתים קרובות".

– "לא יכול להיות שעשיתי זאת ולו פעם אחת".

– "אני מבין. תודה גב' רוסנובסקי, נדמה לי שלעת עתה תמו שאלותיי".

בעת השיחה כתב אוריאל את דבריה במהירות על גיליון קטן. כעת עיין מעט בדברים לפני שביקש לקרוא לעד הבא.

1
מתוך עדותה של החשודה המרכזית. ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

3

ישראל אברהמי עזר לו לא מעט. הוא פירט מיהם האנשים שהיה להם את מפתח המוסד. ציין שכל אחד מן העובדים יכול להיכנס בזמן שהמנקה נמצאת. זלזל בסיכוי שאדם מן הקהל יוכל להגיע אל הקופה. סיפר קצת על אירועי יום שישי לפני הפריצה, ובעיקר על מצב השולחן שבו נשמרו הקופות.

– "בפעם ההיא אחרי הגניבה כשגליה קראה לי ואמרה שאינה יכולה לפתוח את המגירה, היה לי רושם שהיא לא ניסתה ברצינות לפתוח. היה משונה בעיניי שהיא קראה לכולנו. גם הפעם, כשגילתה את המגירה פרוצה, לא ניסתה לפתוח אותה בעצמה אלא ביקשה מיד לקרוא לאחד המנהלים. הדבר היה משונה מדי".

– "היא נהגה לנעול את השולחן?"

– "גם אחרי הגניבות השאירה גליה לעיתים את המגירה פתוחה. אך לרוב גם כשהייתה כאן הייתה המגירה סגורה. היא אמרה 'מעתה איני מערבבת יותר את כספי אני בכסף הקופה'".

– "מעתה".

– "כן. כשהייתה החקירה הפנימית מצאתי במגירה שלה רשימה של הוצאות שלה, שכר דירה וכיוצא בזה. אומר לך את האמת, בזמנו הייתה סברה כללית שגליה אשמה, ועתה סוברים שכל העניין הזה הוא כיסוי".

אחרי שאברהמי חשף את החשדות שהסתובבו במסדרונות הצרים, שמע אוריאל את הטענות מעובדים נוספים. עובדת בשם עדינה לא חיכתה אפילו שישאל דבר מה לפני שֶׁיָּרְתָה: – "אני חושדת בגליה. מצאו אצלה במגירה חשבון על סך 26 או 27 לירות, שהיא שילמה חובות". היא הוסיפה וסיפרה על תשלומים לעיריה שלדעתה גליה הייתה חייבת ואף ציינה שגליה לקחה את מפתח המוסד מהמנקה. – "היה לי רושם שגליה ביקשה את המנקה שלא לספר על כך".

אוריאל שוחח בקצרה גם עם המנקה שהבטיחה לו שכשהגיעה בשבת בבוקר הכול היה בסדר. הוא שאל על חלון המעבדה שנמצא פתוח, ועל טביעות הידיים השחורות שאותרו על הקירות, והיא הכחישה כל קשר. פריצת הדרך, כך נדמה היה לו, הגיעה כששוחח למחרת עם גזבר קופת החולים, מרדכי שטרן.

– "דעתי היא שאחד מאנשי המוסד אשם. בחודש האחרון הייתי חולה. לפני כן היו פעמיים שלא היו לגליה הכספים הדרושים, והיא לא התנהגה כאילו קרתה גניבה. היה מקרה שבטעות נתנה אישה לגליה 5 לירות יותר מדי. בסוף היא החזירה לה. האישה אז באה ובכתה לפנינו, אמרנו לה שתחכה עד שגליה תבוא".

– "חשדותיך ברורים".

– "כן. אחרי כל זה, כשחזרתי לעבודה היא סיפרה לי שזה כמה ערבים גנבו אצלה כסף. הדבר היה משונה בעיני מיד. היה עוד מקרה שהיא אמרה שחסר לה כסף. ערב אחד כשעשינו חשבון היה חסר סכום של 4 לירות ו-825 מיל, שהתאים בדיוק לדף אחד של חשבונות. אני מסיק מזה שבעשותה את החשבון דילגה בטעות על דף, וכשראתה שישנו כסף מיותר – הורידה אותו לעצמה".

– "ספר לי על שלשום, כשגיליתם את הפריצה".

– "כשהגעתי בבוקר מצאתי את גליה, ישראל, ועוד כמה עובדים עומדים ומדברים. שאלתי מה קרה, והם הצביעו על המגירה. רציתי לנגוע, אך לא נתנו. גליה אמרה שנדמה לה שגם הקופה שבורה. כשעדינה וגליה הראו לי גם את החלון הפרוץ במעבדה, היה הדבר מיד משונה בעיניי. הזכוכיות היו בסדר. גליה מיד אמרה: טוב מאוד שאין לי מפתח'".

– "יפה מאוד. תודה. יש עוד פרטים שאתה סבור שעליי לדעת?"

– "שמע-נא. אני יודע שלפני זמן מה קנה בעלה של גליה אוטו ב-400 לא"י. הם לקחו הלוואה בבנק 'הלוואה וחיסכון' של 200 לירות בערך, והיא אמרה לי שעליהם לשלם 40 לירות לחודש, ביטוח ותשלומים. לדעתי זה חשוב".

כאן התערב פעמוני, שנכח גם הוא בשיחה לבקשתו של אוריאל. – "הייתה תקופה שלבעלה של גליה היה קלוב של ברידג'".

אוריאל הביט בו בשתיקה רגעים מספר ואז סימן לשטרן שהוא יכול ללכת. לאחר עוד כמה שיחות עם שורה של עובדים, החליט שהגיעה השעה לשוחח שוב עם הגברת גליה רוסנובסקי.

1
חלק עדות שנגבתה במקום. מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

4

בשיחתם השנייה היא נראתה אחרת. עדיין נאה, עדיין מעפעפת, אך הרבה פחות בטוחה ונחרצת והרבה יותר זהירה ונזהרת.

– "לא מסרתי מיד שהכסף נגנב בפעם הראשונה, מפני שלא עלה על דעתי שזוהי גניבה", ניסתה לתרץ. ככל שהמשיכה לדבר, נאלץ להתאמץ יותר כדי להסתיר את חוסר סבלנותו. – "אף פעם לא לקחו את כל הכסף, כל פעם נשארו כספים מלבד במקרה אחד. הייתי כל פעם פותחת את המגירה בכוח, לא חשבתי על כך באופן מיוחד".

היא גם לא זכרה מדוע לא סיפרה על היעלמויות הכספים הראשונות. היא כבר לא התחייבה שמעולם לא לקחה כסף מהקופה לטובת תשלום פרטי. כשלחץ עליה הודתה שאולי שמרה "כסף גדול" בתוך הקופה משום שחשבה שהיא בטוחה יותר. אחר כך הוסיפה שייתכן שהוציאה משם את כספה הפרטי.

אוריאל הסתפק בפרטים האלה כדי לנסח את הדו"ח הסופי שמסר לפעמוני מנהל קופת החולים.

"לא נשאר בלבי כל ספק שגליה רוסנובסקי אשמה בהעלמת כספים המגיעים כמעט ל-50 לא"י. כשגליה החלה לעבוד בקופה הייתה נוהגת לערבב את כספה הפרטי עם כספי הקופה. מכיוון שרובצים עליה חובות כבדים הייתה נאלצת לקחת כספים מהקופה כמה פעמים. הדבר נתגלה לראשונה כשלא היה ביכולתה לכסות את סכום הכספים. גם באותה שעה לא עלה על דעתה לטעון שהכסף נגנב, אלא חשבה לכסות את החסר במשכורתה הבאה. כעבור ימים מספר הייתה זקוקה לכספים רבים. כנראה תחת השפעת בעלה, שביקר באותם ימים בעיר, החליטה לקחת שוב את הכסף מהקופה. אך מכיוון שלא הייתה לה אפשרות לכסות אח"כ את הסכומים הנדרשים ביימה גניבה, מתוך מחשבה שהעובדים ישאו באופן סולידרי בכסף החסר (כפי שעשו במקרה דומה לפני שנה).

כשראתה שהעובדים מסרבים לשלם את הכסף החסר, ושהוחלט לנכות ממשכורתה את הסכומים, נהיה מצבה מיואש. כנראה שוב תחת השפעת בעלה החליטה לתת את ידה לביום התפרצות שתנקה את החשד מעליה.

לפני שבועיים לקחה מהמנקה את המפתח על מנת להכין לעצמה דופליקאט. ביום השישי באה ההזדמנות".

הוא פירט עוד על נסיבות הפריצה המבוימת וסיכם:

"ברצוני להדגיש בפעם נוספת, שכל העובדות והמסיבות מוכיחות, שגליה ביצעה את המעשים האלה לא מתוך רדיפת בצע, כי אם תחת לחץ מצבה הדחוק ומתוך מסירות למשפחתה.

כן יש לציין שכל ההוכחות הן כה חד משמעיות, עד שאין כל ספק בנכונות מסקנותיי הנ"ל, וכן לא מתקבל על הדעת שום פתרון או חשד אחר".

הוא עמד שם בשמש הצהריים, מביט במכונית המשטרה המתרחקת. הוא היה בטוח במסקנותיו הסדורות כמו שרק צעיר בן 20 יכול להיות. הוא חייך לעצמו, סידר את צווארונו, ופנה אל המשרד לחבר את המכתב עם דרישת התשלום.

1
עמוד הפתיחה של דו"ח החקירה שהוגש לבסוף. שמות המעורבים צונזרו. מתוך ארכיון אורי אבנרי, הספרייה הלאומית

חלק מסיפורי הבלשים המקוריים על דוד תדהר, שנכתבו בשנות השלושים על ידי שלמה בן ישראל, נסרקו וזמינים לקריאה באתר הספרייה הלאומית. תוכלו למשל לקרוא על "הרצח המסתורי" או את הסיפור "בציפורני מפלצות האדם". עוד על הספרות הפופולרית של ימי המנדט וראשית ימי המדינה אפשר לקרוא בכתבתו של חן מלול כאן.

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation