.
על גיבורות וגיבורי־על ועל סגנית נשיא ארצות הברית
מאת יותם שווימר
.
עם כל הכבוד לגל גדות ולוונדר וומן, להארי פוטר וממשיכיו, ואפילו לגרג הפלי, כוכב סדרת הספרים המצליחה של ג'ף קיני, יומנו של חנון, הגיבורים הספרותיים בספרות הילדים של השנים האחרונות הם אלו שהיינו מציינים את שמם תחת הקטגוריה "אישיות" במשחק "ארץ, עיר": פוליטיקאים, מדינאיות, ציירים, מדעניות ואקטיביסטים. כולם דמויות ציבוריות שהשפיעו על החברה, התרבות והמדע ברחבי העולם או במקומות גאוגרפיים ספציפיים, פורצי ופורצות דרך ששברו את "תקרת הזכוכית", כמו קָמָלָה האריס, שלספרה אתייחס בהמשך הרשימה. סיפורי החיים של אישים אלו הם מקור השראה לקידום הערך המרכזי של ספרות הילדים במאה העשרים ואחת – העצמה אישית.
המאה העשרים הוכתרה בתואר "המאה של הילד"; מאה שבה המושגים ילד וילדוּת עברו תמורות מרחיקות לכת, ובמהלכה לא זו בלבד שהילד התמקם במקום טוב במרכז – של החברה, של תרבות הצריכה, של המשפחה – אלא שהתפיסה השתנתה והפכה מקולקטיבית לפרסונלית. ספרות הילדים עברה לעסוק באופן מעמיק יותר בעולמו הפנימי של הילד, בתהליכים פסיכולוגיים שהוא עובר ובתגובה הרגשית שלו למצבים – זאת לעומת כתיבה על נושאים קולקטיביים יותר ועל מקומו של הילד כחלק מחברה מסוימת. גם ספרות הילדים העברית הגיבה לכך. אם לפני כן היה הילד הספרותי חלק מהמפעל הציוני, מבניין הארץ או מהחברה הקיבוצית, הוא נעשה לדמות אינדיווידואליסטית שנפשה היא הנמצאת במרכז. הסמן הבולט ביותר הוא ספרם של יהודה אטלס ודני קרמן, והילד הזה הוא אני, שראה אור בשנת 1977 (כתר), ועד היום הוא משמש דוגמה ומופת לטקסטים המבקשים לספר על חוויות קונקרטיות של ילדים ולהציג מנעד רגשי רחב המתאר את המציאות מנקודת מבט אישית של ילד.
הילד, אם כן, כבר אינו מושג כללי, או כמו שאמרה פעם הסופרת והמשוררת נורית זרחי, "אין דבר כזה הילד", יש הרבה ילדים וילדות, וכל ילד שונה מזולתו. גישה זו מתחברת למהפך דרמטי שהשפיע רבות על החינוך והספרות לילדים (שהיא גם כלי חינוכי־פדגוגי), מהפך שניתן לכנותו הייצוג כערך. במהפך פוליטי רחב היקף זה תבעו מגזרים מוחלשים ייצוג שוויוני, הגון ולא סטריאוטיפי בכל ההיבטים של החברה האנושית – בתרבות, בחינוך, בממשל ועוד. מאבק צודק וראוי זה הוביל לכמה פריצות דרך ששיפרו את הנראות ואת הייצוג של דמויות שאינן מהמיינסטרים הגברי הסטרייטי הלבן. גם בספרות הילדים והנוער חל שינוי בנורמות הייצוג. דוגמה טובה לכך היא הנוכחות הוויזואלית של דמויות שאינן לבנות בספרים המיועדים לגיל הרך ובהתמקדות של המו"לוּת האמריקאית בשנים האחרונות בפרסום סיפורים היסטוריים ועכשוויים של אפרו־אמריקאיים, מאת כותבות וכותבים אפרו־אמריקאים, היינו מנקודת המבט של אלו שחוו וחווים את האפליה הגזעית בארצות הברית.
.
והילד הזה הוא האחר
תהפוכות אלה – שהן פוליטיות במהותן, גם כאשר מדובר בספרי פעוטות – משפיעות על האופן שבו סוכני החִברוּת פונים לילדים ולילדות של המאה העשרים ואחת. בשנת תשע"ו (2015) בחר משרד החינוך בישראל לנושא השנתי שלו את "האחר הוא אני". הנושא, שנשמע כמו סלוגן קליט, זכה לתמיכה ולביקורת גם יחד, והוא מאפיין את רוח התקופה, ועימה את המוקשים שהיא מפזרת: מצד אחד הכרה בזהות הסובייקטיבית והאדרה שלה, ומצד שני – כל הזהויות ה"מופרדות" מכונסות תחת אותו "אחר" עמום, המשאיר אותן מחוץ למיינסטרים. על אף הכוונות הטובות בכל הנוגע לקבלת השונה, הנוסח הזה משמר את ההפרדה בין אחר ושונה ובין מקובל ו"דומה". אין פלא, אם כן, שבשנת תשע"ט (2018) היה הנושא השנתי של משרד החינוך: "שומרים על אחדות; שומרים על ייחודיות". באתר המשרד נכתב כי "הנושא נבחר לחזק את השייכות והזהות של כל קבוצה וקהילה תרבותית בישראל ובתפוצות, לקדם בתוך כך את ההיכרות ביניהן ולפתח מחויבות וערבות הדדית בין הקבוצות השונות". זה כבר נשמע יותר טוב.
הפרובלמטיקה הטמונה במהפכת הייצוג מעלה תהיות רבות: איך חוגגים את הזהות העצמית של כל קהילה וכל אינדיווידואל ויוצרים, עם זאת, קולקטיב אנושי, הרואה בחברה חזקה חברה המבוססת על הכרה בקשת הזהויות הקיימות ומתן ביטוי לכולן? ולענייננו, כיצד נרתמת ספרות הילדים לטיפוח גאווה בזהות העצמית באשר היא, לא מתוך בדלנות אלא כאמצעי למעורבות העשויה לחולל שינוי בחברה שעודנה נשלטת בידי פטריארכיה לבנה?
תהיות אלה מאתגרות במיוחד כיוון שספרות הילדים של המאה העשרים התבססה, כאמור, כספרות פרסונלית מאוד, שעניינה החוויות הרגשיות הסובייקטיביות של הילד, ואם כן, מה לה ולייצוגים החברתיים של המאה העשרים ואחת? אולם, תנועת הייצוג נעשתה משמעותית ואקטואלית כל כך עד שספרות הילדים נדרשה להתגייס למאבק. הסופרות והסופרים, בעידודן הנרחב של הוצאות הספרים, עיצבו את הגישה הפרסונלית הספרותית כביטוי של תפיסת ההעצמה האישית, שנהייתה רכיב מרכזי עד הכרחי בספרות העכשווית. גישת ההעצמה זלגה מספרי העזרה העצמית של המבוגרים אל התכנים לילדים. היא שמה את הדגש על האפשרויות הבלתי נדלות ועל הפוטנציאל האדיר הטמון בכל ילדה וילד, ללא תלות בזהות האתנית, בזהות המגדרית או בשיוך הגאוגרפי או הסוציו־אקונומי.
אולם גם תפיסה זו מוגבלת ביכולותיה: היא מחזקת את האינדיווידואל, אך גם יוצרת מצג שווא כל עוד החברה פועלת על פי אותם מבנים היררכיים מפלים, ואף אינה יוצרת שייכות קהילתית או מסגרת חברתית מעוררת הזדהות כפי שתנועת הייצוג מבקשת לעשות. לפיכך, לתופעת ההעצמה נדרשו מודלים לחיקוי: מקרים פרטניים של גברים ונשים שהגיעו להישגים מרשימים בתחומי חיים שונים, שסיפוריהם יעוררו השראה ויחזקו את התפיסה העצמית והשיוך החברתי של דור העתיד.
.
מודל בשר ודם
ביוגרפיות על אישים מפורסמים אינן זרות למו"לות לילדים (ואינני מתייחס כעת לביוגרפיות הפונות לנוער, המוגשות לרוב במסגרת ספרותית של רומן סמי־בדיוני). גם במו"לות העברית זכינו לקרוא על גלילאו גליליי, אלברט איינשטיין, מארי קירי או אלכסנדר גרהם בל, אבל האיי־ליסט הייתה רשימה אקסקלוסיבית ומצומצמת מאוד, שהורכבה ברובה מכמה מדענים, ממציאים מפורסמים, ומגלה ארצות אחד או שניים. אלא שבמיוחד מאז תנועת #MeToo ופרסום הספר המצליח סיפורים לפני השינה לילדות מורדות מאת אלנה פאווילי ופרצ'סקה קוואלו, הכולל "מאה אגדות אמיתיות על נשים יוצאות דופן" (כתר, כנפיים, 2018; תרגמה רונית רוקאס), עולה המו"לות לילדים על גדותיה בביוגרפיות ובאוטוביוגרפיות של גברים ונשים שעד כה לא נכללו ולא היה להם ולהן סיכוי להיכלל באותה רשימה גברית לבנה סטרייטית סגורה, למשל זהא חדיד, אלטון ג'ון או מאיה אנג'לו. זהו – נכון לעכשיו – שיאן של מהפכת תנועת הייצוג ושל תופעת ההעצמה האישית, שחוברות יחד כדי לחנך את הילדים והילדות לפי מודלים בשר ודם, בתקווה שכולם וכולן יוכלו למצוא דמות לחיקוי ולהשראה מכל גזע, מין ומגדר.
אבל גם כאן העניינים מסתבכים, וביקורת נמתחת על המהלך הזה דווקא בעניין ההזדהות: האם על ילדות להזדהות רק עם נשים פורצות דרך? האם איננו מלמדים כך ילד כהה עור מי הם מקורות ההזדהות הלגיטימיים לכאורה שלו? הרי אחד מתפקידיה החשובים של הספרות הוא לעורר בקורא הזדהות כלפי מי שאינו הוא, ולא כיוון שהוא "אחר", שונה ממנו, אלא כיוון שהספרות חושפת את מנעד החוויות הרגשיות האוניברסליות שאין להן גבולות והן אינן מבדילות בין זהויות. יתרה מכך, האין אנו, בחסותה של ההעצמה, מאדירים רק טיפוסים מסוימים ומועידים רק אותם להיות מושא להזדהות? ילד או ילדה שיפנו בבגרותם לעיסוק "זוהר" פחות מעורך דין, ממציאה, פוליטיקאי, סופרת או זמר – האם הם אינם מממשים את הפוטנציאל שלהם? האם אנחנו למעשה משמרים את ההיררכיה שבה מנקָה, למשל, אינה מושא להערצה או להזדהות לעומת מדענית, כיוון שההישג שלה נתפס כפחות ערך?
.
כולנו גיבורי־על
בספר האוטוביוגרפי לילדים שכתבה קמלה האריס, Superheroes are Everywhere, שראה אור בשנת 2019, היא מנסה להתמודד עם האתגרים האינסופיים שמציבות הסוגיות הללו. הספר נכתב בגוף ראשון והוא מגולל את סיפור חייה לא כמו שהורגלנו לו בספרי הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות. האריס, סגנית נשיא ארצות הברית הנבחרת, שהושבעה אתמול לממשלו של ג'ו ביידן, עלתה לכותרות בחודשים האחרונים בין השאר בזכות תגובותיה השנונות והחדות למהלכים של הנשיא היוצא, דונלנד טראמפ, וחוש הצדק המפותח שלה. האריס, שכיהנה כסנאטורית מטעם מדינת קליפורניה, היא האישה האפרו־אמריקאית והאסייאתית־אמריקאית הראשונה שתשמש סגנית נשיא ארצות הברית, ולא בכדי נושאים כגון זכויות אדם, שוויון זכויות והתנגדות לאלימות משטרתית ניצבים בחזית עשייתה.
.
.
הספר – שאני מעריך כי בעקבות בחירתה לסגנית הנשיא יֵצא במהדורה חדשה, עם עדכון של "ציר הזמן" הביוגרפי המופיע בסופו – פונה לילדות ולילדים בנימה אישית, נעימה ומניעה לפעולה. האריס מתארת בו כיצד, מאז ילדותה, מצאה גיבורי־על בסביבתה. המבנה של הספר חזרתי וקל לזיהוי: בכל כפולת עמודים מתנוסס האפיון הרלוונטי, למשל: "גיבורי־על גורמים לך להרגיש מיוחד/ת", "גיבורי־על הם החברים הכי טובים", "גיבורי־על הם אדיבים"; והאריס מביאה סיפור קצר ואישי על הדמות הרלוונטית בכל הקשר – מאמה, אחותה ואביה, עבור בחבריה בבית הספר, ועד השופטים שהעריצה ומהם שאבה השראה להיות עורכת דין, כיוון שלחמו למען זכויות אדם. בסוף הסיפור הקצר היא מסבירה מדוע אותה דמות היא גיבור/ת־על, והכפולה נחתמת בפנייה ישירה אל הקוראות והקוראים: "מי גורם לך להרגיש מיוחד/ת?", "מי עוזר לך לחקור?" וכן הלאה.
האינטראקציה הזאת, פשטנית ככל שתהיה, מבקשת לשתף את הילדות והילדים ולגרום להזדהות להיות חלק מהותי מהחוויה הספרותית. האריס אינה מבקשת שיקראו את סיפור חייה ממרחק, כמעין מודל נשגב, אלא דווקא מתוך השתתפות שתקרב את הילדות והילדים למהלך ותאפשר להם לזהות את עצמם ואת סביבתם בתוך הסיפור הביוגרפי. המבנה הקבוע של הספר מוצלח במיוחד משום שהוא מותאם לסוגו – הוא אינו מתחפש ליצירה ספרותית, אלא מכיר בכך שהוא ספר "Non Fiction" בעל כוונה ברורה ומהלך מוגדר מאוד. בשונה מביוגרפיות ואוטוביוגרפיות רבות המנסות להידמות לספרות יפה, אך בפועל מחמיצות ביטוי של מורכבות רגשית לטובת מעבר מנקודת ציון אחת לשנייה, ספרה של האריס מבקש להנחיל תפיסת עולם ערכית מסוימת ונקודת מבט ספציפית על יסוד סיפור חייה, ומסירתן היא ליבו של הספר.
כאמור, מה שמבדיל את הספר הזה במיוחד מספרים אחרים בסוגה – ועושה אותו מתאים מאוד לקהל היעד, שאירועים היסטוריים־דרמתיים אינם נהירים לו עד תום – הוא שהאריס אינה מגוללת את סיפור חייה כפי שמודלים אחרים מוצגים בספרות העכשווית. היא אינה עוברת מנקודת שפל לנקודת שיא כדי להראות את התקדמותה כנגד כל הסיכויים או עוברת באופן סכמטי בין תחנות בחייה המקצועיים, אלא פורטת את המושג ההרואי "גיבור/ת־על" ומחילה אותו על כל אדם באשר הוא – אמא שמכינה איתה אוכל, אבא שמעודד אותה לרוץ, אחות שתמיד אפשר לסמוך עליה – ובזיקה לתכונות אופי חיוביות כגון עזרה לזולת, לחימה למען צדק, אדיבות. המהלך הזה משובץ באנקדוטות מחייה הפרטיים – מילדות עד בגרות. כך היא מציגה תפיסה המבקשת לשלב בין טיפוח הזהות וההעצמה הפרטיות, באמצעות חיזוק הביטחון העצמי, ובין ההכרה שכבר מילדות אנחנו חלק מקהילה, מחברה – המשפחה, חבורת הילדים בבית הספר או אזרחי המדינה – והביטוי של ההעצמה הפרטית מתאפיין ביחס שלנו לאותה קהילה ובחיזוק הקשר שלנו אליה.
האריס נוקטת עמדה ברורה ובהירה לכל אורך הספר, ובסופו מעודדת את הילדים והילדות להיות גיבורות וגיבורי־על באמצעות ציון התכונות ההולמות גיבורים, המגולמות בספר. בעשותה כך היא מעבירה מסר לילדים ולילדות: אתם/ן יכולים/ות לעשות הכול, אבל לשם כך עליכם/ן להתחייב לא רק להאמין בעצמכם/ן, אלא גם לדאוג לסביבתכם/ן ולחיי האנשים כולם. שכן אפילו ספר דידקטי במהותו כמו של האריס נדרש להפגין עיצוב מדויק של הרעיון והמסר כדי שהיצירה תתאים לרוח התקופה ותצליח לשלב בין ההעצמה של האינדיווידואל לתחושת אחריות קהילתית.
השילוב הזה הוא ניסיון התגובה של ספרות הילדים העכשווית לפרסונליות של ספרות הילדים של המאה העשרים. הייצוג בספר איננו רק ערך כשלעצמו, וההעצמה של הזהות הפרטית אינה מתקיימת בחלל ריק. האריס נתפסת כמודל לחיקוי אך פועלת בעולם שבו ההיררכיות עדיין שולטות, ועל כן מציעה נקודת מבט משלבת. נקודת מבט זו מזהה גיבורים בכל מקום, שכן הם אינם נדרשים להגיע להישגים מסוימים כדי להיתפס כך. היא מחזקת את תחושת הביטחון העצמי לילדים מכל רקע ומוצא, וגורסת שביטחון זה יכול להפוך אותך לגיבור/ה רק על פי האופן שבו תפעל/י בעולם כלפי הקהילה והאוכלוסייה הכללית. כך האריס חושפת את הפוטנציאל של כל בני האדם להיות מקור השראה – מהסבתא בג'מייקה ועד השופט האמריקאי הלבן.
יותם שווימר הוא עורך ראשי בהוצאת טל־מאי, עורך כתב העת "הפנקס" ומבקר ספרות. רשימה פרי עטו על ספרי ילדים מומלצים פורסמה בגיליון 29 של המוסך.
Kamala Harris, Superheroes are Everywhere, Illustrated by Mechal Renee Roe, Philomel Books, 2019.
.
.
» בגיליון קודם של המוסך: דפנה לוי מתפעלת מבילבי בת־גרב, במלאת 75 שנה לצאת הספר הראשון בסדרה
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
