.

אהוד הוכרמן

סוטין

מָה עוֹשֶׂה חַיִּים סוּטִין בְּעֵין חֲרוֹד

עוֹבֵד בַּמִּטְבָּח וּמְנַקֶּה עוֹפוֹת.

 

מָה מַצִּיג סוּטִין בַּמּוּזֵאוֹן בְּעֵין חֲרוֹד

צִיּוּר שֶׁל אֲוָז עָרוּף עַל קִיר כָּחֹל

 

וְזֵר לֶהָבוֹת כְּתֻמּוֹת בְּכַד טוּרְקִיז

לִכְבוֹד הַחֲבֵרִים.

 

"אֲנִי נִלְחָם נֶגֶד עַצְמִי" חַיִּים אוֹמֵר

"זֶה יוֹמִי, סִבָּתִי, אֵלּוּ הֵם חַיַּי."

 

מִצַּוָּארוֹ מִשְׁתַּלְשֵׁל סִינָר

מְרֻבָּב בְּדָם.

 

("נפש עירומה", המשכן לאמנות עין־חרוד, 2020)

 

נשני

נַשֵּׁנִי וְהַעֲבִירֵנִי

מֵהַסַּף אֶל הַבָּהִיר

הָנַח לְכָל מָה שֶׁהָיָה

כָּל מָה שֶׁמַּזְכִּיר:

פָּנִים, חֲדָרִים, בָּתִּים.

הַרְחִיקֵנִי מֵרֵיחַ עִשְׂבֵי הָאָבִיב

מִצִּלּוֹ הַגָּרוּם שֶׁל הַחֶרְמֵשׁ

יוֹצֵא מִדֶּלֶת מַחְסַן הַכֵּלִים.

 

"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, 51)

 

אהוד הוכרמן מתגורר באור יהודה ומנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו, "גמגום", יצא לאור בעריכת נתן יונתן בשנת 1989 (ספריית פועלים). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות.

.

.

צופיה הרבנד

הנקה

אֲנִי וְאַתָּה

מְשַׁיְּטִים בִּשְׁמֵי הַמִּטָּה

מַמְלָכָה גֵּאוֹמֶטְרִית שֶׁל גּוּפִים זוֹהֲרִים:

צוּרַת גּוּפֵינוּ מְשַׂרְטֶטֶת

עֲגָלוֹת, מְשֻׁלָּשִׁים

דֻּבִּים קְטַנִּים, דֻּבִּים גְּדוֹלִים

 

חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ מֶטֶאוֹרִים

אַךְ הָעוֹלָם לֹא מִתְנַגֵּשׁ בָּנוּ

עוֹד מְעַט נִתְעוֹרֵר

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 

צופיה הרבנד היא משוררת ומעצבת גרפית, בעלת סטודיו "עפעף" לעיצוב ספרים. ספר ביכוריה, "קידת העולם", ראה אור בהוצאת פרדס (2019). שירים מפרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

.

טל חסן

לידה שקטה

קֶצֶב בְּתוֹכִי מְפַעְפֵּעַ – נִשְׁמָתִי מְבַעְבַּעַת

וּמַאֲדִימָה בְּאַדְווֹת הַלֵּב הַמַּחֲסִיר!…  אֲנִי

רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת אֶת שֶׁנּוֹצַר בִּנְשִׁימָה אַחַת דַּקָּה

וּתְכוּלָה: שִׁיר זָעִיר לְחַיִּים!… הוֹ, אֶצְבָּעוֹת בּוֹגְדוֹת, מְוַתְּרוֹת לַמַּיִם –

נוֹשְׁרוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת כָּךְ פִּתְאוֹם בְּהַתְרָסָה:

הִתְפָּרְקוּת שֹׁרֵשׁ הַקִּיּוּם עַל דַּף לְלֹא דֹּפֶק.

 

טל חסן, בן 45, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו הראשון, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו השני, "גומה ברוח" (ספרי עיתון 77) ראה אור בשנת 2020. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

מאיה קולונסקי

כאבי גדילה

אֲלֻמּוֹת אוֹר עֲמוּמוֹת

בּוֹעֲטוֹת בִּי בַּבֶּרֶךְ

וְגַם בַּבֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה

כְּיֶלֶד הַבּוֹעֵט בְּאֶבֶן קְטַנָּה בָּרְחוֹב

הָאֶבֶן תִּתְגַּלְגֵּל מִלְּפָנָיו עַד הַבַּיִת

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה פְּסִיכוֹסוֹמָטִי

(שֶׁזֶּה כְּשֶׁהַגּוּף רוֹקֵד לִצְלִילֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, נָע בְּחִתּוּךְ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, מִתְעַנֶּה כְּנֶגֶד חֲרִיקוֹתֶיהָ)

אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁשִּׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר, שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַחֹרֶף, שֶׁאֶלְבַּשׁ גַּרְבַּיִם

(תִּגְרְבִי, אַתְּ מְתַקֶּנֶת).

 

אֲנִי בַּת חָמֵשׁ

וַאֲנִי זוֹחֶלֶת עַל גְּחוֹנִי.

כַּמָּה אָהַבְתִּי לְהִזְדַּקֵּק לָהֶם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה ‒

אָז, כְּשֶׁהַבִּרְכַּיִם שֶׁלִּי גָּרְרוּ אוֹתִי אֶל מִטָּתָם.

 

שלוליות

כָּל מִין שֶׁל אַלְמֹג מְתֻזְמָן בְּמוֹפַע יָרֵחַ אַחֵר

וְרֶטֶט הָאֲוִיר מֻשְׁפָּע מִצְּחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

הָאֲוִיר שֶׁנָּגַע בִּכְנָפָיו, חַשְׁמַל.

הַצֵּל מִתְאָרֵךְ וּמִתְקַצֵּר לְפִי שָׁעָה וְהַמַּיִם. הוֹ הַמַּיִם.

 

יֶשְׁנָהּ תְּלוּת בַּשָּׂפָה

בַּיְּכֹלֶת לְהַסְבִּיר

וְעַל כֵּן,

פּוֹטֶנְצִיָּאל הַבְּדִידוּת בַּשָּׂפָה

גָּבוֹהַּ לְאֵין שִׁעוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים תְּלוּיִים בְּכָךְ. יֵשׁ

דִּבּוּר אֶל תּוֹךְ אֹזֶן. יֵשׁ לִלְחֹשׁ מִלָּה קְצָרָה. יֵשׁ דִּבּוּר עִם הָעֵינַיִם. אֲבָל גַּם לְשֵׁם כָּךְ. צָרִיךְ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁיּוֹדַעַת כִּי

אַי לָאב יוּ זֶה לֹא כְּמוֹ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

 

וַיֹּאמֶר תָּאלֶס: הַכֹּל מַיִם. וְהַכֹּל מַיִם.

וְיַלְדָּה קְטַנָּה עִם קוּקִיּוֹת וּמַגָּפַיִם תּוֹלָה שְׁאֵלָה לְבָנָה

"אַבָּא, עַל הַגֶּשֶׁם אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ?"

 

ציפור על חוט חשמל

עֵץ אֹרֶן בַּגִּנָּה

אֶת מְחָטָיו הָיִיתִי קוֹלַעַת לְצַמּוֹת

עוֹשָׂה לִי קֵן

כְּשֶׁל הַצִּפּוֹרִים

שֶׁאֲנִי

מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן בְּמַבָּטִי

 

צִפּוֹר עַל חוּט חַשְׁמַל

וַדַּאי מַרְגִּישָׁה רֶטֶט

בְּגַפְרוּרֵי רַגְלֶיהָ

זִמְזוּם חַשְׁמַלִּי נָעִים

 

אִלּוּ הָיָה לָהּ קֵן

עָשׂוּי מַחֲטֵי אֹרֶן קְלוּעִים כְּצַמּוֹת

אוֹ אוּלַי עָשׂוּי גֹּמֶא

אִלּוּ הָיָה לִי.

 

פַּעַם הִתְפַּלַּשְׁתִּי בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

קִרְקוּר שֶׁהֶעֱבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

שָׁנִים נֻקְשׁוֹת

מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת

 

קִרְקוּר הָעוֹרֵב מַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

מְחַשְׁמֵל אֶת הָאֲוִיר

טוֹעֵן אוֹתוֹ

בְּכָזֶה חַשְׁמַל

מְסַמֵּר אֶת הַשֵּׂעָר,

כְּשֶׁנּוֹגְעִים עוֹשֶׂה טְזְזְזְ–זְז

כְּשֶׁנּוֹגְעִים.

 

הבט

הַאִם רָאִיתָ אֵיךְ שֶׁהַבְּרוֹשִׁים נִמְשָׁכִים?

אֵיךְ נִדְרָךְ הַנֶּצַח הַיָּרֹק שֶׁלָּהֶם?

עֵצִים יְרֻקֵּי-עַד

עָבִים מוֹשְׁכִים בִּקְצוֹתֵיהֶם

כְּמוֹ בֻּבָּה-עַל-חוּט

מַרְיוֹנֵטָה בֵּין שָׁמַיִם לְאָרֶץ.

 

מאיה קולונסקי, ילידת 1996, חיה בירושלים, סטודנטית לספרות כללית והשוואתית ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. שיר פרי עטה התפרסם בירחון המקוון "מוטיב".

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטעים מתוך Ζ213: EXIT / דימיטריס ליאקוס

מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

.

[…]

משך זמן של גפרור דולק. משך הזמן שבו אתה מצליח לראות בחדר נדלק וכבה. דמויות אשר צצות לרגע ואז נעלמות. אתה מצליח לקרוא כמה שורות. הם מכבים עוד גפרור, שוב. קטעים שחסרים, דפים ריקים, גפרור, שוב. אתה מבין משפט לא מוכר שנתקע בראשך. אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל. שְׁאַל את אלה ההולכים לצידך. גפרור, כמה קטעים מחוקים כמו של כתבי הקודש, אחר כך כמה קטעים שלו, אחר כך אני. האור מחזיק כל כך מעט, שאינך מצליח לכתוב. אינך רואה בחשכה אם הדף לבן. אתה כותב, גפרור, מילים נופלות זו על זו, דף נוסף, אתה כותב, עוד גפרור. דף לבן, אתה ממשיך, דף נוסף כתוב למחצה, אתה קורא, הגפרורים אוזלים. אתה הופך את הדפים אגב מישוש, אתה משחק. בדפים שאתה מוצא בהם קטעים כתובים אתה מוסיף הערות משלך מתחת לשורות. אתה כותב גם בין השורות. גפרור, אתה קורא שוב ושוב את מה שכתבת ואת מה שכתבו האחרים. כמו שוחחת עם מישהו. גפרור, אתה נושף בסיגריה ומנסה לקרוא מה שכתוב מתחת לקצה הבוער. לא. גפרור, החרדה שחפצים יעזבו שוב. כמו שעזבתי אני.

…………………………………………………………………………………………………………………. היו מחסומים

בכל המעברים כך שאיש לא יכול לעבור.

ועכשיו, אני נזרק אל הדרכים שהבקעתי בעצמי, אהיה כבול אליהן.

האחרים נסו על נפשם לפני עלות שחר.

ללא חיבור או גבול, עֵדים, יקרי ערך.

חלוקת משנה מיוחדת של הפֵּרֶגְרִינִי נוסדה על ידי חסרי המעמד

(Peregrini Dedicitii).

אשר למרות זאת נחשבו לבני חורין.

אם אצא לרחוב יכול להיות שאמצא

כמו מישהו שאינו שייך לשום מדינה.

גפרור אחרון.

ירח מלא

…….תלוי על עץ ………………………………………….יבש

האור בחלון

בוחר בקפדנות

את היער ממערב

קולות צחוקנו – המזור הטוב ביותר.

……………………………………………………כדי לחמש

………………………………………..ידיים שאינן יכולות עוד לאחוז

שתינו

מההצפות…………………………..הצללים

………………………………………לפתע התחזקו רעמי התופים

………………………………………לרכז אותנו ולהובילנו איני יודע לאן.

שתיקה…………………………………………….פחד

………………….כמו ילד מבוהל

……………………..מושפל

……………………..לפניהם

……………………………….לא יכולתי לשאת עוד

……………………………………………………..קברים

………………………………..אל תפסיקו לחפור הוא אמר

………………………………………………………הכפר

………………………………………………………הלוויות

………………………………………………………בלוויות

קברו אותם בלילה

כאשר אחזור

יום אחד נזדקן בִּפְנִים.……………………יחד

…………………………………………….בשולי הלהבות

פגשנו רבים

אשר הטבילו

……………………………………………..את בתי החזה שלהם

…………………………………מצאנו

חמאה ביצים בתוך……………………………….לחם דבש ואחר כך

.

השיאו את בנותיהם ביום הוא

.

ואחר נפלו בקול גדול לתוך

.

גבעולים שקצצנו ואכלנו

בעודם ירוקים

.

.

של האפר

.

ולאור …………………………………………….מעגל האש הדועך

מקיפים אותך

.

פִּיות

.

אסק־הייל־הופה (תקוות הישועה נמצאת ביער,

השדים מזנקים מתוך היער, או משהו כזה)

.

לא מצאתי וחזרתי. אינני זוכר כמה זמן, אפילו לא מהיכן.

שוב האיר השחר.

.

.

אמור לאלה אשר חיכו לא לחכות, איש מאיתנו לא יחזור. השמיים עוזבים שוב, העיתונים מתפוררים במעבר, אותם עצים חולפים שוב לפנינו, כהים יותר. אלה שעלו בתחנה אחרת מסיטים את הדלתות ומחפשים מקום ישיבה. האור מהחוץ שקוטע את הערב לחתיכות, ערבים קשים נופלים בינות זרים. הסיפור מתנפץ בתוכך, חתיכות הנמחקות עם השֵׁפֶל, בזמן הזה ממש, חתיכות המתפוגגות זו לתוך זו לפני שאתה יכול לישון. החילזון ממהר לשוב על עקבותיו, סיפור שאתה זוכר כי לא תם, קמטים שעדיין אוצרים צבע על זרע זיכרון ארעי. ציפורים מנערות רסיסי טל על כנפיהן ואתה ממריא עימן ברקיע כפור צחור, אך אתה מתעורר שוב קודח. לא חום הגוף מתיש אותך כי אם זיכרון הצער, אינך יודע מדוע, לפני שאתה ער לגמרי, תחושה עקרה שוב בידיך, כל השאר נמוג באחת, אתה זיכרון אחד בתוך קופסה שבורה מתרוקנת, השקט הזה שאחרי הסערה, אתה מבקש תמיכה, קם כמו איש זקן, קר לך, אתה זוכר את נוצות הציפורים, מטות שופטים עטורי נוצות של עצמות מלאך מטביעים שוב דמויות ומילות תפילה מונוטוניות.

.

.

.

עם צמר גפן ונייר טואלט שנדחסו לתוך פיך, סופגים את הרוק שלך, אתה בקושי יכול לנשום. אך אתה בעיקר צמא, זה הדבר שמעיר אותך, והכוס שלצידך ריקה. עדיין לילה, אבל מה השעה, אתה תקום ותבקש מעט מים, עגלת השרות ריקה, הלאה משם, טיפות על החלון, אתה מרטיב את היד כדי להרטיב את הפה. הלאה, הרחק הלאה, קרון ריק, ועוד אחד, רעידות, כמו קולות הגוברים בעוז. רעידות של קרון. הם נותנים לך מים. הבהמות שלהם ישנות בקצה, מבקשים ממך לשבת ביניהן. אתה שוב שותה מים. צחוק, קולות שואלים אותך, אתה עומד להגיד משהו אבל נתקף סחרחורת. חתיכת בשר עוברת מיד ליד, אתה הולך ונשכב ליד, מעבירים גם לך ואתה אוכל, בקבוק עובר מיד ליד, יין, מאחור מעגל שירה, האחרים ישנים בין הבהמות. פרצופים מפויחים, קולות הפורצים בקרנבל מר, ראשיהם מתערבבים עם אלה של בעלי חיים, גוף הכבש מסתיים בראש אדם שעיניו עצומות. הם דוחפים אחד, גדול ועצום, בין שני חלונות, הוא מרים את ידיו, הם קושרים את פרקי ידיו לסורגים, ימין ושמאל. ראש של כבש, הם מלבישים על ראשו את העור שפשטו מראשה של החיה. הם מדברים אליו. הוא שר. לאט, שיר מקוטע. כאשר עולה השחר נגלה צללית כהה של איש צלוב. הם מלבישים אותו בגד כחול, מישהו לידך מדליק ומכבה פנס, מרוב שמחה והתרגשות עיניהם מתמלאות דמעות. שמחה לא מובנת של ילדים, אתה מצטרף אליהם ומחייך לרגע קט, ואז, משתנק כאילו חנק אותך מישהו, אתה נרגע ושוב נושם בקלות. הם מראים את הצלקות החיוורות שעל פניהם, ניצחונות שהביסו את העולם, האמונה שלנו, אמרו, והגוף שלנו, גוף אחד איתו, שמעת אותם שרים, לא יעבור זמן רב עד שיגיע היום, הזמנים יתחלפו. מסביבך הכול אדום. בחוץ נשקף מראה הנהר המכה בחלונות, הרכבת מאיטה בעיקול, וכולן יחד, כל נשות האדמה הזאת, סגרו עליה במעגל בכל דרך אפשרית כאשר ניסו לטפס עליה.

.

.

.

משאיות שפכו טונות של בוץ שנערם. ניחוח קפה שמתבשל בסיר, הם נתנו לי לשתות, אתה משיב על דבריהם המתעקשים בתנועות ידיים. אינך יודע דרך אחרת. הנהר הנשקף מהחלון כמו אוצר בתוכו אור גדול המסנוור אותך. עפעפיך כבדים. קו האופק. מיטשטש. גל המתפשט ללא שליטה ובלי יכולת לתפוס אותו נסוג לאחור ונשבר שוב על המשטחים המושלגים. הפועלים באתר הבנייה בונים ומקימים סוללת עפר. גשרים, אחד כבר כמעט גמור. מתפשט ללא שליטה עד לפסגת ההר.

.

.

עוד יין. הם ממלאים את הכוסות מחדש בקביעות, פעם אחת שטפו את העיניים של צלב הכבש שהביט סביב, הם מיששו את גופו ושרו: ראו את החורים בכפות הידיים שלו. תחוב את האצבע שלך פנימה, זעק הדם, כדי שישירו. משהו כמו: הצלבים, הצלבים, תן להם ליפול למטה. בקצב שגרם לך שוב לסחרחורת, בתוך מערבולת האורות האיטית ההולכת וגוברת, בעגלה המסתובבת סביב יחד איתך.

.

.

.

צלצול פעמונים איטי של כנסייה קרובה אליי בוודאות עצרתי לרגע וחיכיתי ועכשיו שוב נשמע הצלצול. ונכנסתי והתיישבתי שם וכמו כתמים למטה הלוחות כמו מוכתמים בדם. מי היכה בפעמונים, שאלות מבולבלות לא מוסברות, מי היה שם להכות בפעמון גלים שירדו אל הכיפה, הד המים שירדו מלמעלה וטפטפו כאן. והבזקי האור מהחלונות מאחד לשני כמו פנס בידיו של זה המבקש למצוא אותי. כאן, בתוך בור מוצף מלא גופות, ענפים המחפים ועלים הצפים על פנים אלמוניות כמתנות קבורה המונחות בצד, כמו משפטיו ודבריו בכתובים אשר התערבבו בדף הזה, ואז קו אחד בודד.

.

.

[…]

בהתחלה אינך רואה, אתה רק מדמיין, ואז אתה חושב שאתה רואה – אתה פורשׂ במחשבותיך מרחב שבו לא נראה דבר. חלל ריק, ערפל. לאחר מכן אתה מבודד חלק אחד ממנו ומנסה לפשט את הנוף בשדה הראייה שלך, עד לנקודה שבה ניתן להבחין באובייקטים ולהפרידם בזה אחר זה. אבל ככל שאתה מסתכל רחוק יותר, המראה מיטשטש שוב, וככל שאתה מתקדם הגבולות מתרחקים. ואז אתה מביט מהחלון לידך, כמה מטרים ממך, ואתה רואה אותם נוסעים, לא אתה, האובייקטים, אם אתה יכול לקרוא להם אובייקטים. אתה רואה אותם עוזבים לצד הרכבת, אינך יכול לגעת בהם, אתה רואה אותם. ברצף, בזה אחר זה. וגם אם היו עיניך עדיין עצומות הם היו עוברים דרך המגע בכף ידך, לו יכולת להושיט את ידך ולגעת בהם, היית מרגיש שהם עוברים דרך כף ידך, מפגשים עוקבים זה אחר זה ברצף. אתה היית מכנה את זה כך, רצף, ואילו היית עושה את אותה תנועה בכיוון ההפוך, היית יכול לחזות את אותו הרצף, מהסוף להתחלה, ולו היית רוצה להתחיל במקום אחר, היית יכול לשנות את המסלול, לשנות את הרצף הזה. מעביר את ידך ממכנסיך לכיסא, לידיות המתכת שלו, לזכוכית שבחלון, ובחזרה, אותו רצף עם הפערים שהבחנת בהם בחלל. אתה הוא הקורא לכל אלה אובייקטים, אבל הם רק שמות המדברים אל הנשמה. אתה יכול תמיד לעצום את העיניים ולהתחיל מחדש, זה תמיד אותו דבר, אתה יודע איך זה. לא כמו שאתה מביט בדברים ובהדרגה אתה רואה אותם אחרת, משנים צבע כיוון שהאור משתנה, הולכים וגדלים כשאתה מקרב אותם, עד שאינך רואה דבר יותר, נעלמים, נכנסים ויוצאים מהאור אל החושך כל הזמן. אתה שוכח אותם בחושך ומחכה להם באור. ועכשיו כשאנו צועדים אל תוך החשכה אתה מסתכל ומצפה לגלות מה יֵצא משם, בעודנו ממשיכים לצעוד. כי אתה יודע שהרקיע עדיין שם, למרות שהוא חשוך, למרות שהוא ריק כמו שאתה יודע שהאדמה תחתיך דוחפת אותך קדימה. הגלגל דוחף את האדמה והיא דוחפת אותו קדימה. לו הייתה מתרככת מעט היינו יורדים לתוכה. אולי אנחנו הולכים למקום כלשהו כדי לרדת. אולי כשנגיע לשם, באופק, המשטח הזה לא יהיה כל כך קשה. אנו הולכים לשם כולם יחד, ברכבת המשנה את האור ומשחקת איתו, האור משתנה ומשחק עם דבר שנעלם. דבר המשנה צורה, משטח בתנועה. הדרך נפתחת, כשאנו מתקרבים, הדרך פותחת דרך חדשה, כדי שלא ניאלץ לעצור, דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו. לעולם לא נתפוס את הסבך הנפרם. הוא ייפרם ויאסוף את קצותיו לפנינו. אנחנו נראה אותו, סימן אפל הרחק לפנינו. בשקט, מלווה אותנו בעודנו נוסעים עם רעש הרכבת. בין שזה מושך אותך או דוחף, אתה נע אבל נשאר שם. אינך טרוד עוד במחשבה איך תוכל לפתוח ולהיכנס ולראות משהו אחר כי גם אם תתקדם לא תגיע לשום מקום, אין חוץ ופנים, מעולם לא פסעת פנימה, בעבורך קיימת רק הכניסה, אתה עוקב אחר דלת הנפתחת ללא הרף, אולם אינך בפנים, וכמובן, אין דרך לצאת.

 

[…]

 

דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos) הוא משורר יווני המחלק את זמנו בין אתונה וברלין. ליאקוס שובר מוסכמות ביצירותיו ומתריס נגד ההבחנה בין פרוזה לשירה. הוא משלב בכתיבתו אלמנטים היסטוריים, דתיים, טקסיים ופילוסופיים. ליאקוס נחשב אחד הקולות הבולטים בשירה האירופית בת זמננו, ושמו אף הוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות.

היצירה "Z213: EXIT", שקטעים ממנה מובאים כאן, היא חלק מהטרילוגיה Poena Damni (לטינית; מונח בתאולוגיה הנוצרית שמשמעו ייסורי הגיהינום), לצד "האנשים מהגשר" ו"המוות הראשון". הטרילוגיה תורגמה עד כה לשפות רבות. ליאקוס עמל עליה במשך שלושים שנה, ובמהלכן התפרסמו חלקים ממנה בכתבי עת לשירה וספרות. זוהי יצירת השירה היוונית המתורגמת המדוברת ביותר בעשורים האחרונים. זהו פרסום ראשון מיצירתו של ליאקוס בתרגום לעברית.

.

ישראלה אזולאי־נחום היא מתרגמת של שירה ופרוזה מיוונית מודרנית לעברית. תרגמה את "זכור גוף" מאת ק' קוואפיס (נהר, 2017; עם דורי מנור) ואת "חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפדיאמנטיס (תשע נשמות, 2019).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מסה מאת ג׳ורג׳ אליוט, בתרגום דפנה לוי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים שֶׁל אַיִן: על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

גיא פרל

.

לאחרונה ראה אור הספר תהילים של לילה, מבחר משירתה של המשוררת נלי זק"ש, בתרגומה של דינה פון שוורצה. תרגום משובח זה הוא חלק ממפעל משותף לפון שוורצה ולהוצאת הספרים "קשב לשירה" של רפי ויכרט, לתרגום שירתן של משוררות יהודיות בשפה הגרמנית, וכבר ראו בו אור ספרים מאת הילדה דומין (רק ורד אחד כמשענת), רוזה אוסלנדר (ימי גשם), וחנה ארנדט (אני עצמי, גם אני רוקדת). ספר המבחר משירתה של זק"ש מספק הזדמנות לקוראי וקוראות העברית להעמיק את ההיכרות עם שירת המעמקים של משוררת נדירה זו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1966. מצורף לו פתח דבר מאיר עיניים מאת המתרגמת, העוסק בחייה ויצירתה של המשוררת (גרסה מוקדמת של פתח הדבר ראתה אור בגיליון 75 של המוסך, במלאת יובל שנים למות המשוררת).

זק"ש, יהודייה ילידת ברלין (1891), נמלטה מגרמניה לשטוקהולם בשנת 1940, רגע לפני שהייתה אמורה לעלות עם אמה לרכבת המובילה למחנה ההשמדה. בשנים שקדמו להימלטותה סבלה זק"ש מרדיפת המשטר הנאצי, שבמסגרתה בין השאר נאסר פרסום שיריה. כך, במחצית חייה, הפכה המשוררת לגולה מארצה ומשפתה, עד למותה בשנת 1970. הניצודוּת, הפליטות, הניצולוּת לעולם אינן נחלת העבר – "הַדְּבָרִים שֶׁנֶּעֶזְבוּ מַכִּים שֹׁרֶשׁ בְּעֵינֵי הַנִּמְלָטִים" (עמ' 70), "עוֹלָם, אַל תִּשְׁאַל אֶת הַנִּצּוֹלִים מִמָּוֶת לְאָן הֵם הוֹלְכִים, הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד אֶל קִבְרָם" (עמ' 53). הנעזב מכה שורש, לכן אינו נעזב, הניצול תמיד בדרך אל קברו, לכן אינו ניצול, הבריחה מן האימה והמוות, לא זו בלבד שנועדה להיכשל – היא נכשלת בכל רגע ורגע ואינה מתממשת ולו לרגע.

פרופ' דנה אמיר, בספרה להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית (מאגנס, 2018), מתארת ארבעה מודוסים של עדות המבטאים ארבע אופנוּיוֹת של קריסת השפה לתוך הלקונה הטראומטית, כלומר לתוך היעדר, דבר־מה שאי אפשר להעיד עליו. הלקונה, כותבת אמיר, "מכוננת את מעשה העדות ובו־זמנית חותרת תחתיו" (עמ' 5). מודוס העדות המטונימי הוא כזה הנותר בגוף הראשון של החוויה ואינו מאפשר התבוננות באירועים ועיבודם בדיעבד: "מודוס עיבוד כזה יבוא לידי ביטוי בטקסט המשמר ומפעיל את מאפייני החוויה הטראומטית גם בתוך תהליך קריאתו או האזנה לו, כלומר מפעיל את תחושת הבידוד, הקיטוע, הניכור והיעדר הפשר האופייניים לחוויה הטראומטית ובמובן זה מדגים בצורתו את החומרים שהוא מעיד עליהם" (עמ' 14–15).

המודוס המטונימי דומיננטי בשירת זק"ש. לצד זאת, בשירים רבים היא נעשית קול לפליטים כולם ומעידה עליהם ובעבורם. בעשותה זאת, היא מתארת בבהירות ומעמדה רפלקטיבית לא רק את הטראומה, כי אם את הלקונה הטראומטית עצמה – הלקונה הכולאת אותה ורבים כמותה בתוכה. דוגמה נוספת לנוכחות המרכזית של הלקונה ולטיבה הבולעני אני מוצא בשיר שבעמ' 72, העשוי כולו כרצף ניסיונות ליציאה ממנה, הבהובים של אפשרות אחרת, המתבטלים ומתהפכים אל תוך עצמם וקורסים בחזרה לתוכה:

 

זוֹהִי שְׁעַת הַפְּלָנֵטוֹת שֶׁל הַפְּלִיטִים

זוֹהִי מְנוּסַת הַפְּלִיטִים הַקּוֹרַעַת

אֶל מַחֲלַת הַנְּפִילָה, אֶל הַמָּוֶת!

 

זוֹהִי נְפִילַת הַכּוֹכָב, מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הַמָּאגִית

עַל סַף הַבַּיִת, בַּתַּנּוּר, בַּלֶּחֶם.

 

זֶהוּ הַתַּפּוּחַ הַשָּׁחֹר שֶׁל עֵץ הַדַּעַת,

הָאֵימָה! שֶׁמֶשׁ־אַהֲבָה כְּבוּיָה

מַעֲלָה עָשָׁן! זֶהוּ פֶּרַח הַבְּהִילוּת,

נוֹטֵף זֵעָה! אֵלֶּה צַיָּדֵי הַלֹּא־כְלוּם

כָּל כֻּלָּם מְנוּסָה.

 

אֵלֶּה הַנִּצּוֹדִים הַנּוֹשְׂאִים מִסְתְּרֵי מָוֶת

אֶל תּוֹךְ הַקְּבָרִים,

 

זֶהוּ הַחוֹל, מְבֹהָל,

עִם מִקְלַעַת פִּרְחֵי פְּרִידָה.

זוֹהִי פְּרִיצַת הָאֲדָמָה אֶל הַחֹפֶשׁ,

נְשִׁימָתָהּ קְטוּעָה

בָּאֲוִיר הַכָּנוּעַ.

 

הפליטים נסים – אל הנפילה והמוות; הכוכב – גם הוא נופל, נפילה מתמשכת המתממשת גם בפנימיות הבית והנפש; התפוח – שחור; שמש האהבה – כבויה ועשנה; הפרח – מבוהל ומזיע; הניצודים – הם למעשה ציידים, ציידי הלא כלום, ומכאן שהם מצויים במנוסה שכישלונה מתמשך; הפריצה אל החופש – נקטעת. הכול מתהפך, קורס ומתרוקן. אל כל יש צמוד האין הייחודי לו, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו, והם לפותים זה בזה.

מוטיבים אסטרונומיים – פלנטה, כוכב ושמש – מרכזיים בשיר זה, והם מופיעים בשירים רבים בספר. לכאורה, הפניית התודעה אל גרמי השמיים המרוחקים מאוד מן ההתרחשויות האיומות על פני האדמה עשויה להציע נחמה, אולם שוב ושוב, ממש כמו בשיר זה, האפשרות קורסת, וכאשר המשוררת מרימה את מבטה אל החלל, נפרש למולה יקום של כאב גדוש בסבל מיתי, אינסופי. דומה כי אצל זק"ש אף הקוסמולוגיה היא ניסיון להתרחקות מן "הגוף הראשון של החוויה". אמיר, בספרה, קושרת את המיתי דווקא למודוס העדות האקססיבי (המאופיין בהיצמדות לעודפות של הסבל, אגב חסימת היכולת להתבוננות ולטרנספורמציה), אולם השימוש של זק"ש במיתיות של הסבל איננו אקססיבי. נהפוך הוא. הוא חורג אל גרמי השמיים לא כדי להרחיק אלא כדי לקרב את הקורא/ת אל הבלתי נסבל המזוקק, האינסופי.

דוגמה נוספת לתיאור מיתולוגי וקוסמי של הזוועה ניתן למצוא בפתיחת השיר שבעמ' 74:

 

מִי יוֹדֵעַ, הֵיכָן עוֹמְדִים הַכּוֹכָבִים

בְּסֵדֶר הַבְּרִיאָה הַמֻּפְלָא

וְהֵיכָן מַתְחִיל הַשָּׁלוֹם

וְהַאִם בַּאֲסוֹן הָאֲדָמָה

זִימֵי הַדָּג הַקְּרוּעִים, הַמְּדַמְּמִים,

מְיֹעָדִים

לְהוֹסִיף אַרְגָּמָן

לְמַזַּל הַכּוֹכָבִים 'עִנּוּי',

…

 

בפתיחת השיר זק"ש מחפשת נחמה במרחבי הקוסמוס ותוהה על גבולות הסבל הארצי, אך החל מן השורה הרביעית מקבל "אסון האדמה" ממדים קוסמיים שדבר אינו מתקיים מחוץ להם. הכאב הופך בהדרגה למערכת כוכבים ומעמדו משתווה לזה של יסוד מיסודות הבריאה.

גם השיר בעמ' 88–89 מתאר חיזיון בעל איכות מיתולוגית, ובליבו ניסיון להתרת הדחיסות המתמשכת ורוויית הסבל שתוארה בשיר הקודם שהבאתי, הדחיסות שבין הארץ הפצועה והפוצעת לבין מרחבי התבל. שיר זה הוא מן היחידים בספר שיש בו לכאורה נימה של נחמה. לכאורה – משום שבאופן אופייני לשירת זק"ש, התרת הדחיסות האיומה מובילה לשקיעה, התפוגגות, אַיִן; היא מובילה לנחמה בזרועותיו של המוות:

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁאֶבֶן תִּהְיֶה לְמַנְגִּינָה

וְתִמּוֹג מִן הָאָרֶץ

 

וּסְלָעִים

שֶׁהֻנְּחוּ כַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת

עַל בֵּית הֶחָזֶה

יְנַפְּצוּ אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַתּוּגָה

מִן הָעוֹרְקִים.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁנְּקָמָה שְׁחֹרָה בּוֹעֶרֶת

תִּשָּׁאֵב אֶל מַלְאַךְ הַמָּוֶת

שָׁם תִּגְוַע, קָרָה וּשְׁקֵטָה,

בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ הַשִּׁלְגִּית.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כַּעֲנַן אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁהַכּוֹכָבִי יֵעָלֵם

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים

שֶׁל אַיִן —

 

יֶלֶד

יֶלֶד

בְּסוּפַת פְּרִידָה

הוֹדֵף בְּגִצֵּי בְּהוֹנוֹתָיו

אֶת מַעְגַּל הָאֹפֶק הַבּוֹעֵר

מְחַפֵּשׂ מִפְלַט־מָוֶת סוֹדִי.

…

 

הילד מחפש במוות מפלט מאפשרות גרועה ממנו, אולם הוא אינו אפשרי עבורו, והשיר מסתיים בתיאור מצמית, אחד מני רבים, של סבל מיתי מתמשך בלתי ניתן להתרה:

 

…

כְּשֶׁעֵינֶיךָ

פּוֹנוֹת אֶל אַדְמַת־הָאֵם —

אַתָּה

מְעֻרְסָל בְּסֶדֶק הַמֵּאָה

הֵיכָן שֶׁהַזְּמַן

בִּכְנָפָיו הַסְּמוּרוֹת מֵאֵימָה

שׁוֹקֵעַ בְּשִׁטְפוֹן

טְבִיעָתְךָ הָאֵינְסוֹפִית.

 

חרף ממדי הסבל והכאב זק"ש אינה נכנעת. שזור בשיריה הניסיון לפרוץ את מעגל המוות המתמשך, והדבר בולט בשני מוטיבים מרכזיים: השפה והאפשרות לאהבה.

מרתק לראות שמשוררת שגלתה משפת אמה מחפשת שפה חיה היונקת מן המישור האחדותי והמואר, ומבכה את השבר העמוק שחל בשפה האנושית, שבר שכרוך בהתרחקות האנושות מעל המשמעותי והשלם. אולם יש לשים לב שגם אם עיסוקה של זק"ש בשפה מושפע מן השבר האישי, היא עוסקת בדבר ברובד הטרנסצנדנטי בלבד, למשל:

 

הֵיכָן לִמְצֹא אֶת הַמִּלִּים

הַמּוּאָרוֹת מִיָּם־קָדוּם

פּוֹקְחוֹת עֵינַיִם

שֶׁאֵינָן פְּצוּעוֹת מִלְּשׁוֹנוֹת

…

(עמ' 26)

 

יחס זה אל השפה יונק מן התפיסה היהודית שלפיה העולם נברא בדיבור – ימי הבריאה השני עד השישי המתוארים בספר בראשית נפתחים במילים "ויאמר ה'" ומכאן שהשפה קדמה לעולם. לפיכך, השבר הגדול המתקיים בעולמנו כרוך בניתוקה של השפה ממקורה. חזרה לשפה חיה – מהלך שאולי היא מבקשת לעשות גם באמצעות שירתה – עשויה לרפא את השבר ולחבר בני אדם בחזרה אל הבסיס האנושי המשותף שקדם לפיצול, להרס ולשנאה הגודשים את עולמנו כיום. הדברים בולטים במיוחד בשיר בעמ' 65, אשר בסופו מופיע חזון קוסמוגני שהשפה בליבו:

 

עַמֵּי הָעוֹלָם

אַתֶּם, כְּרוּכִים כִּסְלִילֵי חוּטִים

בְּכוֹחָם שֶׁל כּוֹכָבִים לֹא נוֹדָעִים,

הַתּוֹפְרִים וְשׁוּב פּוֹרְמִים אֶת הַתָּפוּר,

הַנִּכְנָסִים אֶל בְּלִיל הַשָּׂפוֹת

כְּמוֹ אֶל כַּוֶּרֶת

לִלְגֹּם מִן הַדְּבַשׁ

וּלְהֵעָקֵץ —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

אַל נָא תַּחֲרִיבוּ אֶת יְקוּם הַמִּלִּים,

אַל נָא תַּחְתְּכוּ בְּסַכִּינֵי הַמַּשְׂטֵמָה

אֶת הַצְּלִיל הַנּוֹלָד עִם נְשִׁימָה רִאשׁוֹנָה.

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הוֹ, מִי יִתֵּן שֶׁאִישׁ לֹא יִתְכַּוֵּן לְמָוֶת בְּאָמְרוֹ 'חַיִּים' —

וְלֹא יִתְכַּוֵּן לְדָם בְּאָמְרוֹ 'עֲרִיסָה' —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הַנִּיחוּ לַמִּלִּים לָשׁוּב לִמְקוֹרָן,

שֶׁכֵּן בְּכוֹחָן לְקָרֵב אֳפָקִים אֶל רְקִיעֵי אֱמֶת

וּבְצִדָּן הָאָפֵל, מֵאֲחוֹרָיו נִפְעָר לַיְלָה,

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָסָךְ,

הֵן מְיַלְּדוֹת כּוֹכָבִים —

 

גם האהבה מתוארת לעיתים כאפשרות לנחמה וגאולה – "הָאַהֲבָה הִיא כַּסְּנֶה / הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל —", היא כותבת בשיר הממוען לגבר אהוב (עמ' 122; ככל הנראה המדובר בידיד נפשה המשורר פאול צלאן), או כפי שהיא מופיעה בשיר בעמ' 108:

 

שֵׁנָה טוֹוָה אֶת רֶשֶׁת־הַנְּשִׁימָה

כְּתָב קָדוֹשׁ

אַךְ אֵין מִי שֶׁיֵּדַע לִקְרֹא כָּאן

זוּלַת הָאוֹהֲבִים

הַנִּמְלָטִים הַחוּצָה

מִכֶּלֶא הַלֵּילוֹת

הֶחָג בְּמַעְגָּלִים וּמְזַמֵּר

עֲטוּפֵי־חֲלוֹם הֵם

חוֹצִים אֶת הַרְרֵי הַמֵּתִים

 

כְּדֵי לִרְחֹץ

בְּלֵדָתָהּ

שֶׁל שֶׁמֶשׁ־חֵמָר

מִשֶּׁלָּהֶם —

 

אולם, בשירים אחרים מתואר תהליך דומה לתהליכי קריסת התקווה, קריסת האפשרות, אל תוך הלקונה הטראומטית. בשירים אלו גם האהבה קורסת אל המוות, עד כי המוות אינו היפוכה עוד כי אם חלק בלתי נפרד ממנה, היבט שלה. למשל בשיר בעמ' 25:

 

אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחַר זְכוּתִי לְמוֹלֶדֶת

בְּנִבְכֵי גֵּאוֹגְרַפְיָה שֶׁל אֲרָצוֹת לֵילִיּוֹת

שָׁם זְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת לְאַהֲבָה

צְלוּבוֹת עַל קַוֵּי הָרֹחַב

בִּתְהוֹם צִפִּיָּה —

 

הדוברת נמצאת בתנועה מתוך תחושת זכות ואפשרות, האפשרות לאהבה קיימת, אך בדומה לשורת הדימויים הקורסים או מתבטלים שבהם פתחתי, הזרועות הפרושות לאהבה צלובות בתהום ציפייה. אם לא די בכך, קו־מפריד ארוך מופיע אחרי הציפייה, כמייצג את אינסופיותה.

בתור דוגמה נוספת אביא את סיומו של השיר בעמ' 111, העוסק אף הוא בגעגועיה אל אהובה הנמצא במרחקים:

 

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ־הַקְּפִיצָה

שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,

מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,

וַאֲנִי מַנִּיחָה כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס

עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד

שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

 

אֲבָל כָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה —

הדוברת מעיזה ועושה צעד ראשון בדרך למפגש עם האהוב, גם הערב והעולם תומכים במשאלת הקרבה, ודווקא אותו צעד חושף בה את הצמידות המלאה שבין האהבה למוות. עצם המשאלה לקרבה מעוררת את רעד מיתר הפגיעות והמוות – אבל כדבריה "כזאת היא האהבה".

בשיר בעמ' 27 זק"ש כורכת את התרחקות השפה מעם מקורה בצמידות שבין האהבה והמוות. בפתח השיר היא מתארת עצמה ככלואה בשפה שאיבדה את חיבורה למקורה החי. זו שפה ממיתה, שאין ביכולתה למלא את הריק אלא לסמנו בלבד. רק ראיית ציפור ששרה – התרחשות מלאת חיים שאינה מתווכת על ידי השפה – עשויה לפרק את הצמידות שבין אהבה למוות. קריסת האפשרויות, התרוקנות השפה, הצמידות שבין האהבה למוות – כולן חלק מן הקיום בהוויה הטראומטית, הוויית הקיום של הפליטות המתמשכת. רק הציפור עצמה, ולא תיאורה בשפה, עודה מצויה מחוץ לעולם הקורס. בסיום השיר פונה הדוברת לאהובה הרחוק, ושוב מופיעה הציפור במשמעות דומה:

 

כָּאן אֲנִי כּוֹלֵאת אֶתְכֶן

אַתֶּן, הַמִּלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתֶּן כּוֹלְאוֹת אוֹתִי

מְאַיְּתוֹת עַד זוֹב דָּם

אַתֶּן פְּעִימַת לִבִּי

קוֹצְבוֹת אֶת זְמַנִּי

אֶת הָרִיק הַזֶּה הַמְּסֻמָּן בְּשֵׁמוֹת

 

הַנִּיחוּ לִי לִרְאוֹת צִפּוֹר

שֶׁשָּׁרָה

אַחֶרֶת אַאֲמִין שֶׁאַהֲבָה אֵינָהּ אֶלָּא מָוֶת —

 

אוֹ שֶׁמָּא הָאֲדָמָה,

שֶׁאֵינָהּ נִפְרֶדֶת מֵאִישׁ לְלֹא אַהֲבָה,

שָׁלְחָה לְךָ אוֹת־צִפּוֹר מִן הַשָּׁמַיִם,

לְהַזְכִּיר לְנַפְשְׁךָ שֶׁהִתְעַוְּתָה

בְּגוּפָהּ הַשָּׂרוּף מִיִּסּוּרִים?

 

אסיים את הרשימה בשורות מתוך השיר "מקהלת הניצולים" (עמ' 44). גם בו מופיעה הציפור באותה המשמעות ממש, אך כאן מצורפות גם בקשה ואזהרה. הדוברת מכירה באי־יכולתה לחיות ללא הגנותיה בחשיפה מלאה לעולם, ואולי לכן בשיר הקודם שהבאתי היא מבקשת רק לראות את הציפור ששרה, ולא לשומעה.

 

הַנִּיחוּ לָנוּ, בְּשֶׁקֶט, לִלְמֹד מֵחָדָשׁ לִחְיוֹת.

וָלֹא — שִׁירַת צִפּוֹר

אוֹ דְּלִי הַמִּתְמַלֵּא מֵי בְּאֵר

עֲלוּלִים לִפְעֹר פֶּצַע כְּאֵבֵנוּ שֶׁטֶּרֶם הִגְלִיד

וְלִשְׁטֹף אוֹתָנוּ הַרְחֵק —

 

המחבר מבקש להודות לפרופ' דנה אמיר על הערותיה ותוספותיה מאירות העיניים לרשימה זו.

ד"ר גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות המילה. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

נלי זק"ש, "תהילים של לילה", קשב לשירה, 2020. מגרמנית: דינה פון שוורצה.

 

 

» לרשימתה של דינה פון שוורצה (מסתאי) על נלי זק"ש: "אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש"

» גיא פרל על ספר שיריה של חנה ארנדט, "אני עצמי, גם אני רוקדת".

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פּיטוּן על "וְאַת?", מאת נורית זרחי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת זהר אלמקייס

.

פעם עלעלתי בגיליון של מגזין טבע, שעמודיו דפי כרומו בוהקים, אולי היה זה ילדי טבע הדברים. על אחד העמודים הודפס, במלוא הדרו, תצלום של ראם, הדור לא פחות. זווית הצילום הייתה מטעה, בכוונה: הראם צולם מן הצד, כך ששתי קרניו הארוכות, השחורות והישרות התלכדו לאחת. זו הייתה אשליה שנוצרה על ידי צורתה של יצירת האמנות, אך היא לא נועדה לשבות אותנו בקסם, לשקר לנו, אלא לנפץ שקר אחר, אשליה אחרת: להראות לנו כיצד נולד המיתוס של החד־קרן. לא היה חד־קרן, אלא רק ראם שעמד כך, באופן מסוים, וכך הצית דמיון.

ספרו של משה סקאל, החד־קרן, עושה פעולה דומה, אלא שהיא הפוכה: הוא אינו משתמש בכסות המדעית על מנת לנפץ מיתוס; הוא מעמיד במרכז העלילה כסות מדעית, של טיפול פסיכולוגי עם מהלך קלאסי – סיפור מחדש של הילדות ופענוח חלומות ההווה – אך כל העת חותר אל עבר דבר־מה מיתי, מסתורי, פועם.

המסַפֵּר פורש בפנינו מִספר מישורים ואלו משתרגים זה בזה כל העת. במישור אחד יש גבר צעיר היושב מול המטפלת שלו, עמליה, וזו הופכת אט־אט לישות התובעת בעצמה ניתוח, פרשנות, העמקה של רגש. ״אף אחד לא דומה לעמליה״, הוא אומר. היא ספינקס שמעמיד מולו חידות ואז תובע ובולע את כל חלומותיו. במישור אחר הוא מספר לה, לנו, את הסיפור המשפחתי שלו, את זיכרונות הילדות שמייצרים עוד ועוד מנעולים ומבוכים סביבם, מניחים זה על זה שכבות של אלם וכאב, טורקים אחריהם דלתות של עץ וזכוכית שקופה למחצה. ״קיצור תולדות הסכסוך: אמי״, הוא כותב, ״קשה היה להאמין שבכלל מתקיימת חיה כזאת. הבריות ראו ולא הפסיקו להשתומם. כל הבריות, למעט אבי״. במישור שלישי הוא נע בעולם ככל בני האדם: הוא מעביר סדנת כתיבה, חולם (חלומות עבים, מלאי עודפות, שיש מה ללעוס בהם), פוגש באנשים חדשים, חי לצד אהובו, נע ממקום למקום, שוהה בחדר המראות שהוא כתיבה על המשפחה.

על פי צורתו של הספר, צורת הספרות שלו, ניתן לחשוב שהוא סובב במידה רבה סביב הטיפול הפסיכולוגי שעובר המספר. דווקא בגלל הצורה הטבעית כל כך שסקאל מעניק בספר לאותו טיפול פסיכולוגי, קל לחשוב שבמרכזו עומד חיפוש נפשי. באומרי ״צורה טבעית״ אני לא רק מתכוונת לאמינות של הפרטים, של הסיפורים והזיכרונות, של החלומות והאובייקטים. וגם לא לכך שעמליה, המטפלת, היא דמות שכמעט בלתי אפשרי לא לאהוב (אף שהיא כן). כוונתי היא דווקא לכך שהחיפוש של המספר אינו נובע רק ממשבר, אלא הוא־הוא החיפוש המרכזי של היותנו בני אדם. הוא מקבל את הצורה והנסיבות הספציפיות של האדם הזה, של חייו ומשפחתו, של הביוגרפיה שלו ותכולת נפשו. אלא שבפועל הספר עוסק, אולי, בדבר אחר. נדמה לי שהדבר המצוי בעומקו של הספר דווקא אינו הדבר שנדמה כמרכזי, כעיקרי. אני מבקשת להציע שהספר הוא צילום של ראם, אך הוא מציע את קיומו האמיתי של חד־קרן; הוא מעמיד במרכזו את הטיפול הפסיכולוגי, אך מקיים חיפוש שמהותו מדעית הרבה פחות, עמומה בקצותיה הרבה יותר. כפי שכותבת אנה הרמן בשיר ״חד־קרן״ המובא בפתיחת הספר, הוא מציע דבר־מה ״סמוי מן המדע / דוהר בקרן יחידה / כחום גבוה, אל קמין / הנפש […]״. ההזדהות של החיפוש הפסיכולוגי מתעלה על המרחב שבו מתקיים מדע הנפש, ובמקום זאת מחוללת הדהוד עמוק, הדומה לזה שמחוללים בנו ציורי מערות, התופסים אף הם מקום מרכזי בספר.

גיבור הספר מספר לתלמידיו בסדנת הכתיבה על גילויה של מערת לַסְקוֹ בדרום צרפת בשנת 1940, בידי ארבעה נערים וכלבם, הקרוי רובוט: ״הכלב היה שם, בתוך הצוק. יללותיו עלו והידהדו כאילו הוא נמצא בתוך חלל גדול. מרסל קרא לו שיצא, אבל הכלב לא יצא. הנערים נכנסו לאותו מקום בין הסלעים ומצאו את הכלב בתוך מערה, מיילל ורועד. קרני האור של סוף היום חדרו מבעד לפתח המערה, והנערים נדהמו לגלות על הקירות ציורים של שוורים ענקיים בצבעי אדום ושחור״. הציורים במערה, מספר לנו הגיבור, צוירו לפני כ־18 אלף שנה, ובאחד מאולמות המערה יש ״ממותות, סוסים, ביזונים, ואפילו כמה דובים ואריות. במערה צוירו גם דברים פנטסטיים: שילובים של אדם וחיה או בעלי חיים שממשותם יכולה להיות מוטלת בספק. למשל – חד־קרן״.

במרחק נסיעה של ארבע מאות ק״מ וכחמישים וארבע שנים לאחר שהכלב רובוט גילה, פחות או יותר, את מערת לסקו, התגלתה מערת שׁוֹבֶה, המתועדת, על קירותיה ואנשיה, בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי ורנר הרצוג משנת 2010, מערת החלומות הנשכחים. בקריינות המזוהה כל כך אומר לנו הרצוג כי נדמה לו שזהו המקום שבו נולדה הנפש המודרנית. במקום המילים היפות הללו, ועל מנת להבין מה החשיבות של ציורי מערות בספרו של סקאל, אני מציעה לעקוב דווקא אחרי מילותיו של אדם אחר בסרט. זהו עובד במערה, המתבונן אל עבר המצלמה ומבקש, בפשטות, דממה – עלינו להיות מסוגלים כאן לשמוע את פעימות ליבנו שלנו, הוא אומר. המדענים הראשונים שביקרו במערה מספרים להרצוג על האופן שבו המערה מצאה את דרכה אל נפשם, כלומר, אל החלומות שלהם. המערה הפכה בעבורם למשהו הדומה לפסל החד־קרן שסקאל מתאר בספר. החד־קרן מעסיק את המספר כדימוי, כמיתוס, כדמות אגדית, כסמל; עתיק כל כך שניתן למצוא אותו, לאתר את עקבותיו, בציורי מערות. אך הוא גם מעסיק אותו באופן ממשי הרבה יותר. בסלונה של עמליה, המטפלת, תקוע חד־קרן על מוט; הוא שארית של קרוסלה נושנה, מוקף פסלי חיות אחרים, ניצב ליד חלון. פעם עמליה מלטפת אותו, פעם המספר. לפרקים נופל עליו האור כך או אחרת, נדמה שהוא משתנה. כמו מערת שׁוֹבֶה עבור אנשי המקצוע השוהים בה, זהו אובייקט המצוי במציאות, במרחק הושטת עין, בטווח הראייה. זוהי גם התגלמות נפשית.

ניתן לדבר על ציורי מערות כרגעים ראשונים של ביטוי אמנותי, של התבוננות ועיבוד, של ייצוג. ייתכן שאפשר לדבר עליהם כפי שדיברו אחרים על מערת לסקו – כמקום שבו הציור הוא מאגי. תאוריה שהספר מביא בפנינו סוברת כי ״האנשים שציירו את הציורים האלה האמינו בכוחו של הציור: אם הם יציירו ביזון, הביזון עתיד ליפול ברשתם. ואם הם יציירו אריה מפיל אימה, הרי שבזכות הציור שלהם ייכלא האריה הזה לרגע אחד – חמקמק אבל נצחי – בידיו של האדם״. בבואנו להכריע בין שתי האפשרויות, להחליט אם ציורי המערות הם ביטוי אמנותי גרידא או דווקא אמצעי טרנספורמטיבי, אנחנו נתבעים להפרדה מלאכותית בין המאגי לבין האמנותי. והרי מהי אמנות אם לא האמונה שמילים מסוימות, דימויים מסוימים, כאשר הם מסודרים בסדר מסוים, אוצרים בתוכם כוח? מהו המאגי אם לא המחשבה שהאסתטי הוא המחולל של המציאות?

אני חושבת על הניסיון הפסיכולוגי, העומד במרכז הספר, לפענח את ילדותו המסוימת כל כך של המספר, על הניסיון לפרוט את צילה הכבד של אם תובענית, ייחודית, שנתפסת כעצמאית באופן כמעט מגונה, לגוני האפור המרובים שבו. מה אם נקרא את הניסיון הזה, שהוא־הוא תנועת החיפוש שעומדת במרכז החד־קרן – ואני בכוונה אומרת "תנועה", לא מטרה, לא משימה – כתנועה אל עבר תחושה של אנושיות קדמונית, מזדהרת?

המספר אומר על אמו, ״האחים שלי באו לעולם בזכותה. הם קיבלו אוויר לנשימה, רמ״ח איברים ושס״ה גידים – והם היו התגלמות זרועותיה הארוכות בים וביבשה. אפילו כשהם הרחיקו נדוד מאמם, משהו בגופם נהה לעבר המקום שבו היא שהתה, כמו שנוהים אל הכותל המערבי או אל הכעבה במכה״. ייתכן שתנועת החיפוש של הספר היא נהייה כזו, אל עבר החד־קרן, אל עבר אשליית התנועה המתגלה כשמקרבים נרות ועששיות לקירותיה המצוירים של מערה קדמונית, אל עבר הפשר העמוק של היות אדם. ואולי בדומה לאשליית ההבדל בין המאגי לאסתטי, עולה כאן האפשרות לכך שקיימת גם אשליה נוספת, שלפיה אמנו הממשית, הביולוגית, של עתה, נבדלת ושונה מאם פרה־היסטורית, קדם־אנושית. זוהי האשליה שיש הבדל בין היסטוריה קטנה וגדולה, בין התא המשפחתי והאנושות כולה. נכון, סקאל מעמת אותנו עם הביולוגיה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתאים משותפים, בחלוקתם המיידית, בגוף היוצא מתוך גוף אחר ומנסה בשארית זמנו להתעמת עם עובדת היציאה הזו, עם יצירת המרחק. אך באותה נשימה הוא גם פורש בפנינו את האפשרות, או החובה, לבוא חשבון עם הביולוגיה ארוכת הטווח, הביולוגיה שמשמעה תהליכים שהזמן האנושי אינו משמש בהם משתנה, השתנויות זעירות ואדירות הנמתחות לאורך ולרוחב כל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס בחושים.

כאשר אנחנו דוממים ומאזינים לפעימות הלב של עצמנו בלב מערה קדמונית, כשאנו מתבוננים בציורים שהותירו שם אחרים, אנחנו מחפשים גם את פעימות הלב שלהם. כשגיבור הספר מספר על חלום המערה שלו, הוא אומר, ״את יודעת שהאדם פשוט מוכרח ללכת על שתיים? זה הדבר הראשון שמגדיר אותנו, לפני כל דבר אחר. תשאלי רופאים, חוקרים, מדענים: מהו אדם? והם יגידו לך קודם־כול: יונק שהולך על שתיים. אז אני הולך, אין לי ברירה.״ אחר כך הוא מוסיף ומספר על הניסיון שלו להותיר סימן על הקיר, על הביצוע המחודש שלו לפעולת הציור כפי שנעשתה במקור על ידי ציירי המערה הזו: הוא מניח יד אחת על הקיר, ביד השנייה הוא תוחב לפיו אבקה בצבע אוכרה ויורק אותה סביב אצבעותיו המונחות על דמות החד־קרן המצוירת על קיר המערה. בהתחלה נותרת על הקיר ההילה הכתומה, המכתימה את החד־קרן, אך אור שוטף את הקיר ומעלים את הסימן. הניסיון להותיר סימן, הכישלון להותיר סימן, אינם שני קצוות – התחלה וסוף – אלא שתי נקודות על מעגל. בדומה לזה, החיפוש הפנימי מתנגד לכל צורה ליניארית, לאפשרות שנתחיל לחפש בנקודה מסוימת בזמן, נעבור תהליך ונגיע אל סופו. בעבור המספר, ואני מעיזה לומר – גם עבור הכותב, המערות אינן רק דימוי, אילוסטרציה או אנלוגיה. הן אינן משמשות כדי להאיר חיפוש פנימי; זהו החיפוש הפנימי עצמו שנושא עששיות ונרות ומגלה סביבו מערה, וזו בתורה מהדהדת אנושיות רחבה יותר.

.

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רשימה פרי עטה פורסמה בגיליון 81 של המוסך.

.

משה סקאל, "החד־קרן", כנרת זמורה דביר, 2020.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי אברמי על ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן