.
"ההמצאה הזאת היא האמת": על הספר "מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות", מאת נורית גרץ
שירלי אברמי
.
מה שאבד בזמן הוא, כפי שמתאר פרופ' יגאל שוורץ בגב הספר, "רומן ביוגרפי": תולדות השיחות שערכו ביניהם נורית גרץ ועמוס עוז לאורך ארבעים וחמש שנה. על מה שאבד בזמן, ובעיקר על מה שנשאר. היותו של הספר רומן מאפשרת לו, על כן, לערבב מציאות ובדיה: לייפות, כשצריך, את מה שהיה. כבר בתחילת הספר מצטטת נורית גרץ את אמה, שנהגה לומר, כשקראה את מאמריו של עוז, ש"הוא התאפר יותר מדי, כאילו הלך לקוסמטיקאית לפני שכתב אותם", ובכך מדייקת את קיומו יפה התואר, ואת כתיבתו יפת המילים. ובה בעת גם היא עצמה נדמית לעיתים כמי שמייפה במילותיה את המציאות, כפי שהעידה בריאיון שנערך איתה עם צאת הספר: "אני חושבת שהמציאות כל כך עשירה ויפה, למה להמציא אותה? הבעיה היא שהיא לא מספיק יפה, וכשאני כותבת עליה, אני הופכת אותה ליותר … הדבק הזה של המציאות, הוא מכריח אותי לא לזייף, לא להמציא, לא לשקר יותר מדי" (גילי איזיקוביץ, "סיפור על חברות ואופל", הארץ, גלריה, 2.10.2020).
ועם זאת, הספר אינו רק "ביוגרפיה של ידידות", אלא בה בעת גם מעין אוטוביוגרפיה של גרץ, גם אם לא במוצהר. האִם רצתה לכתוב אוטוביוגרפיה ולא העזה? סיפור משפחתה של גרץ, חייו של עמוס קינן, בנותיהם, הספרים שכתבה – כל אלה נזכרים בספר, בחלק מן המקרים בלי קשר ישיר לעוז עצמו, או למה שבין שניהם. בספריה הקודמים ההקשר ההיסטורי־ביוגרפי היה חלק אינטגרלי מן המסופר; כאן, לטעמי, הוא לעיתים תפור אל העלילה באופן שאינו לגמרי נהיר. משפחת עוז מופיעה בספר אף היא, אך בהקשר של הידידות בין שתי המשפחות, וכמעט לא כשלעצמה.
המקום הנרחב של גרץ, והפרקים בחייה שאינם קשורים לעוז בספר, מעמידים את מה שאבד בזמן אל מול ספר שאף הוא עוסק בשיחות של כותבת עם עוז: ספר השיחות בינו ובין שירה חדד, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018). בשונה מגרץ, חדד מצניעה את עצמה ככל האפשר, אפילו שאלותיה כמעט אינן נוכחות, ובחלק מן המקרים אפשר להקיש עליהן רק מתשובותיו. דוגמה להבדל אפשר למצוא במקומות שבהם הספרים דנים בנושאים דומים, למשל בעניין הביקורות על ספריו. נורית גרץ מצטטת מפיו: "אם תכתבי את הספר הזה תצטרכי אולי לבלות קצת זמן עם האויבים הגדולים שלי". ואילו שירה חדד – "אני שואלת אם לביקורת, לדברים שנכתבו על הספר … האם באיזה שהוא אופן אמרת לעצמך, אלה … נניח, קוראים שהבינו משהו על הפגמים של הספר". עוז בתשובתו אליה פחות מאשים את המבקרים, ויותר קשוב: "אם יש לך הסבר טוב יותר … אני רוצה לשמוע … ההשערות שהשמעתי לך אולי שוות בעצם מעט מאד".
במובן מסוים, עמוס עוז ונורית גרץ עושים בספרם שימוש זה בזה. לא שימוש ציני, חלילה, אלא אוהב, בוגר, ומושכל. הוא בה, כדי להמשיך ולביים את סיפור חייו, כפי שהיא מצטטת מפיו, "תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך"; והיא בו, כדי להשאיר דברים כתובים עליו, אך גם עליהם, ועליה. באותו ריאיון איתה נכתב בהקשר זה על הספר – ועל כתיבתה: "הוא נבנה מאותו תמהיל ביוגרפי־אישי־היסטורי, תיעודי וגם בדיוני שנעשה מזוהה איתה כל כך", והיא התייחסה שם לכך: "מה שאני יכולה לזכור עוד נשאר איתי ולכן בכל הספרים הזיכרון נורא חשוב, להשאיר את מה שהיה איכשהו חי … אני מניחה שהוא ידע שיכתבו עליו ועוד ייכתבו עליו ביוגרפיות. למה הוא היה צריך עוד אחת? אבל גם אני צריכה את הזיכרון הזה".
המוטיבציה הזו שלא להישכח מופיעה גם בשיחות של עוז עם שירה חדד: כבר בשיחה הראשונה, בתשובה לשאלה הלכאורה פשוטה, "מה מניע את היד הכותבת שלך?", עוז בוחר להתייחס לצורך שלא להישכח: "וזה דומה מאד לדחף לכתוב סיפורים … להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה … הרצון שלא יימחק, שלא יהיה כאילו לא היה". ובמה שאבד בזמן הוא אומר לנורית גרץ: "בשביל זה עשיתי את סיפור על אהבה וחושך, גם את השיחות האלה עם שירה חדד וגם איתך, בשביל שלא יישכח".
לכאורה ספר כזה, שבו סופר מהולל, מוערך, מבקש מחֲברתו זה ארבעים וחמש שנה לכתוב את חייו עוד פעם אחת, מבטיח וידויים שמעולם לא נאמרו, סודות שרצה שייחשפו רק אחרי מותו. ואולם בפועל אין בו כמעט דבר מכל אלה. הוא "מגלה" לה כי כל חייו עשה הכול כדי להיות נאהב, להיות אהיב, למלא את בור הנטישה של אמו, ואת שאיפתו לכפר על רגשי האשמה על שלא הציל אותה. אולם על כל אלו כבר כתב בסיפור על אהבה וחושך. כבר בהתחלה מזכירה גרץ את תשובתו אליה, כשפנתה אליו לראשונה בבקשה להיפגש איתו, "על מה יש לדבר? כל מה שיש לי להגיד, תוכלי לקרוא בספרים ובמאמרים". גם אני עצמי, כאשר פניתי אליו כדי לראיין אותו לספר שכתבתי בנושא השפעת התאבדות הורים על ילדיהם, קיבלתי ממנו תשובה דומה: את כל מה שהיה לי להגיד כתבתי כבר בסיפור על אהבה וחושך. לימים זכיתי לדבר בפניו, בפיק ברכיים, בסמינר שנערך לכבודו במשכנות שאננים בשנת 2007. הראיתי, גם בעזרת ציטוטים, שהכעס ורגשי האשמה, הרצון להצליח ובור החסר, השתיקה והסודות, הניסיון להבין והצורך למצוא הסברים למעשה – כל אלה קיימים בסיפור על אהבה וחושך כמאפיינים רחבים של התאבדות במשפחה, והשפעותיה. עוד אמרתי שם, בתשובה לאיל מגד, שדיבר לפניי, והגדיר את הספר כאוטוביוגרפיה, כי בעיני אין מדובר באוטוביוגרפיה, כי בזו הסופר מספר לנו על עצמו, ואילו בסיפור על אהבה וחושך עוז מספר לנו עלינו. התפיסה הזו מופיעה במה שאבד בזמן בציטוט מההספד שספד לעוז רובי ריבלין: "יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את הספר סיפור על אהבה וחושך … והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד … ואומר לי, אני רואה שאתה קורא את דוסטויבסקי של העם היהודי. … אני לא קורא דוסטויבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם, באותיות הקטנות".
וידוי חדש ומכמיר לב אצל גרץ, שנדמה לי שלא נכתב קודם, הוא חשיפתו של עוז כי בילדותו בקיבוץ חולדה היה ילד אבוד, בודד ונטוש: "כתוב בסיפור על אהבה וחושך ואני גם מספר את זה לכל האנשים שמשפחת חולדאי אימצה אותי כשבאתי לקיבוץ, ואני חושב שהם בעצמם כבר מאמינים בזה … אבל בשנים שהייתי ילד חוץ הייתי הומלס… לא היה לי לאן ללכת, אני יכול להגיד שמגיל שתים־עשרה הייתי בן בלי בית, לא היה לי חדר, לא היה לי מקום בעולם". לנורית גרץ חוויית נטישה קשה משלה, שבעקבותיה אף היא, כמו עוז, הגיעה לקיבוץ: בגיל שנה שלחו אותה הוריה לקיבוץ מרוחק, לבדה, כדי ש"תלמד שם לאכול", עד גיל שנתיים. היא מסבירה: "הקיבוץ לא היה רק המקום שבו הייתי לבד שנה שלמה, זה היה מקום שבו כולם חיים ביחד וגם המוות לא מפחיד, גם לא להישאר לבד בלי אמא". היא אינה מוסיפה – אולי זה מובן לה מאליו – שזה לא היה לא מפחיד, אלא שגם את הפחד אסור היה לבטא, וככל הנראה אפילו לא להרגיש. היא מביעה אותו בחלומות שהיא מספרת עליהם, בחרדת נטישה מאוחרת שפיתחה. אולי גם בכך נוצרה תחושת שותפות גורל בינה ובין עוז, עם החוויה הדומה של אם נוטשת, וקיבוץ כמרפא־לכאורה.
עוז כתב את עצמו ברהיטות תוך כדי דיבור כל חייו, וכך גם בשיחותיו עם גרץ. שפתו הייתה אמנם עשירה תמיד, כתיבתו עמוקה ודיבורו רהוט, ובכל זאת משפט שאמר לה בפגישתם הראשונה, על כוס קפה, "רק בדמדומים של מיתוס אפשר לדבר על שחרורה של אדמה הנאנקת תחת עול זרים", נשמע כדיבור המייצר את ההתפעלות שאליה נכסף כל חייו בו־בזמן שהוא אומר אותו. או במילותיה של איריס לעאל, בביקורת משלה שגרץ מצטטת, "הוא שואב הנאה מהדיבור כפעולה אסתטית ולכן לפעמים המשקל של דבריו נמצא כולו בניסוח". עוז עצמו, בדבריו לשירה חדד בעניין הביקורת, שגרץ מביאה גם בספרה, אומר בהקשר זה על הדמויות שהוא כותב, "כנראה הקשבתי במיוחד לביקורות שאמרו לי, תירגע קצת, תנמיך את הווליום … הנמכתי את זה. שידבר כמו בן אדם. שלא ידקלם … שלא יהיה מין הפגנת עושר כזאת".
גרץ חוזרת פעמים רבות על הרעיון שהחיים האמיתיים הם במילים, והמציאות היא רק תחליף שלהן. זה מתקשר בעיניי לכך שברצותה לתאר פרטים ביוגרפיים על עצמה, או על עמוס קינן, היא לעיתים אינה מתארת מה היה, אלא מצטטת מה נכתב על אותו אירוע, בוויינט או בוויקיפדיה; למשל, "ב־4 באוגוסט 2009, עמוס קינן, 'שהיה', כך כתוב בוויקיפדיה, 'סופר, סטיריקון, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי', מת על מיטת ספה בסלון שלנו". או: "ב־2009, כך אני קוראת ב־Ynet, ערד חוגגת שבעים לעמוס עוז … ומה אמרה נורית גרץ? ב־Ynet לא כתוב ואני כבר לא זוכרת". או פגישה בין שתי המשפחות, באירוע השקת ספרו של עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, שבו נפגשו קינן ועוז על הבמה, והמשפחות – בקהל: "כל האירוע הזה שמור היום רק בסרט אל בורות המים, ומה שלא צולם לא נשאר בזיכרון". כאילו מה שלא תועד – לא היה, אבד בזמן. כך גם כשהיא מתארת שנת שבתון עם משפחתה באוניברסיטת ברקלי, שבה לא ממש נהנתה מסן פרנסיסקו, כי "העיר הזאת צריכה היתה להיות הרבה יותר יפה … משהו היה חסר שם, ומי היה אשם בזה? עמוס עוז והמכתבים שלו, כי איזה יופי היה אפשר למצוא בסן פרנסיסקו האמיתית, כשכך היא מתוארת במכתב …". משתמע כי החיים הכתובים הם האמת, והמציאות היא העתק חיוור.
כשליש מהספר, כ־70 מ־220 עמודיו, מוקדש לשיחות שהתקיימו בין עוז לגרץ ולפגישותיהם מאז נודע דבר היותו חולה בסרטן ועד שישבה לידו, עם בני משפחתו הגרעינית, ברגע מותו. השניים מדברים על המחלה ועל המוות, מסכמים, אך אינם נפרדים. אלו בעיקר שיחות חולין, שכמעט אינן עוסקות במה שמחוץ לרגע היותן. מה אכל ואילו תרופות הוא נוטל, איך ישן ואיפה כואב לו. פעמים מעטות בחלק הזה מופנה מבטם אל מעבר לכאן ועכשיו. באחת משיחותיהם הוא אומר לה, "הספרים שכתבתי, הדברים שאמרתי, המעשים שכאילו עשיתי – זה כלום", ומיד ממשיך ומסייג: "תראי, אילו לא הייתי עושה כלום זה היה אוכל אותי … אז זה קצת צבוע מה שאני אומר". הם ממשיכים ומדברים, והיא מפצירה בו, כמעט לוחצת עליו, להמשיך לכתוב, "העיקר לכתוב. להרוויח זמן. לכתוב כמו שחרזדה, עוד עמוד ועוד עמוד", עד שהוא אומר לה, כמה ימים לפני מותו, "כתבתי מספיק".
ואולי שם ואז, בפרפראזה על שם הרצאתו האחרונה של עוז – אולי שם ואז כל החשבון כבר נגמר.
.
ד"ר שירלי אברמי, ירושלמית ילידת כפר ויתקין, כותבת, מציירת ומרצה. ספריה: "עדיף שהיה מת במלחמה: התאבדות והשפעתה על בני המשפחה" (עיון; הקיבוץ המאוחד, 2020), "מטבעות הזיכרון" (פרוזה; ספרי צמרת, 2013), "להביט אל האור" (שירים וציורים; ספרי עתון 77, 2018). בקרוב יראה אור ספר שיריה "אור וצל וקווי מתאר".
נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות", כנרת זמורה־דביר, 2020.
.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר ברשימה אישית על ספרה של נעמה צאל, "שימי ראש"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
