.
מאת עינת יקיר
הרשימה הקטנה הזאת היא ניסיון אבוד־מראש לשקם משהו. אני מתקשה לכתוב עליה. מאז שנפטרה ב־5.7.20 לא באמת מצאתי מילים. הסיבות פשוטות ובלתי נסבלות: היא קרובה לי מדי והיא חלק ממני, ומה שראיתי בשנה האחרונה היה מבעית, חסר פשר וחסר רחמים. בארבעת החודשים שחלפו מאז שום דבר לא נפסק. הנוכחות לא דהתה. האבל לא דעך. האסון לא נגמר. וכן, גם קלישאת השיחה – השיחה נמשכת. היא מופיעה לי בחלומות. היא מתבוננת בי. אני חושבת טוב־טוב לפני שאני מדברת ולפני שאני כותבת. לפני שבוע, בפארק וולפסון, ראיתי בלון ורוד ניתק פתאום מצרור ועולה באוויר וידעתי שזאת היא. זאת הרמה, ואני לא יכולה להשמיט אותה, כי למען האמת, השיחה שלנו היתה מלאה ב"רמה" הזאת. נעמה מצחיקה, נוירוטית, דרמטית, פראית, מעיזה, ויטאלית. יפהפייה. ודווקא אלה עולים לנגד עיניי מיד, לפני החוכמה והעומק. לפני אותה דוקטור לספרות מבריקה, שטבעה את המונח "הסחת הדעת" כמושג ספרותי בסיפור "מעגלים", ולפני הסטודנטית שהייתה – שהיא נזכרת בה ממרום שנותיה – שנים שנעמה הגתה בסיפור אך לא הגיעה אליהן בעצמה, ולא סתם אני אומרת את זה כאן, כי במובן מסוים, בעבורי, "מעגלים" הוא סיפור אוטוביוגרפי ואוטו־פואטי וארס־פואטי וטומן בחובו את כל הדי־אן־איי של הקובץ שימי ראש. אז לפני הדוקטור ולפני הסטודנטית הצעירה שהייתה, המשוטטת בלב הסיפור ובוראת במעגלי השיטוט שלה – כי יש לה "שעתיים להרוג", כפי שהיא אומרת בתחילה, עד הניתוח הסבוך של אביה – את דעתה ואת חרדתה על אביה ואת מיניותה, אני רואה את הילדה שהיא רואה שם, בסיפור, בקניון הגנרי, במעיל ורוד, טורפת־מורחת סופגנייה על הפנים ומתעמרת־מתגרה בילד וצוחקת בקול. כרגע, זה מה שחשוב לי יותר מכול – להתבונן עם נעמה יחד דווקא בילדה הזאת בתוך הסיפור. זאת החברה שהייתה לי כל השנים. וזאת, לעניות דעתי, גם הסופרת שצמחה להיות.
אני אוהבת את נעמה אהבת נפש. כמו הקרובים ביותר, היא חלק משמעותי ועמוק מהגדילה שלי, מהתפתחות הדיבור והכתיבה שלי, המחשבה. והמחשבה לקרוא עכשיו בספר שלה מבלי שהיא כאן מכאיבה. כל ה"תן וקח" התחרבש לנו. לדבר על הספר שלה מבלי שהיא נוכחת ויכולה לקרוא את זה – אני כמעט לא מבינה בשביל מה. המציאות התאכזרה עד כדי כך ששימי ראש יצא אחרי מותה. לפחות ידעה שהוא עומד לצאת – נחמה פורתא. היא זאת שהייתה צריכה לקבל את מבטי הקריאה. לאורך כל "מעגלים" משקפים חלונות הראווה את דמותה של המספרת – דמותה משתקפת ונבראת ומתפתחת דרכם מתוך מעגלי השיטוט האבודים שלה. אבודים, כי המוות ידוע מראש – בסוף היא תראה את אביה – ומה שנותר לה: להתנחם בארגון המשונה של המילים בתוך הספרות; לנסות לשוב ולהיזכר – בסוף היא תיזכר – במילים של סופר אחר, סול בלו, המתגולל במעגלי ספירלה סביב מות אמו: "אמי מתה כשהייתי נער מתבגר. סיפרתי לך זאת לעתים קרובות. מה שלא סיפרתי לך הוא שידעתי שהיא גוססת, ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על כך – וזהו הפטפון שלך". מצמרר עד גסות לחשוב עד כמה המציאות המגעילה טרפה את ה"סדר" המתקיים בתוך התנועה הווירטואוזית בסיפור הזה. איני יכולה להפריד את הסיפור מן העובדות בשטח: המשוטטת פרחה מן הסיפור. חלונות הראווה משקפים לא־כלום. אין שם אף אחד – היא לא הספיקה להשתקף. החסד הזה נגזל ממנה וזה רע מאוד.
בתוך העצב הזה ומתוכו אומר ששימי ראש מבסס ראשית של דרך, ובעוונות גם אחרית, של סופרת צללים יוצאת דופן, חריגה והכרחית בנוף הספרותי עד שהיה לי ברור שיש כאן אירוע כשנתנה לי לקרוא אותו ככתב יד, לפני כשנתיים, לפני שחלתה. הופתעתי ולא הופתעתי בעת ובעונה אחת, כמו שצריך להיות כשפוגשים ספרות של אדם שהוא קרוב אליך גם במישורים אחרים־לכאורה, קיומיים, אינטימיים. באיזה מובן לא הופתעתי? נראה שברור. אומר בכל זאת שכל השיחה הארוכה שניהלנו על החיים, על הנשיות, על המיניות, על המבוכה, על הספרות, על דברים שאין להם שם, על הקדחתנות, על המעמד, על ההורים, על הקפיטליזם, על מודעות, על הפוליטי, על הזמן שלנו המשטיח הכול, על הרעש הממסך, על החרדה, על התנועות העדינות, על התנועות הגסות – הכול נמצא שם. אבל מה שלא יכולתי לדעת, והיה מבחינתי בגדר התגלות, חשובה ואינטימית מאין כמותה, הוא השפה שמצאה, הקשורה בעבותות לאותה "שפה שנפלה" בלשונה, המופיעה באחרית הספר, והיא ראשיתה של מחשבה מהממת בבהירותה שהוזמנה לכתב העת הו!. "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות, בונה מגדלים. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה", כתבה שם. המצמרר הוא שהגוף, משעה שכתבה, כבר היה באחריתו. לא ידענו אז. עדיין חשבנו, שתינו, שזה פתיר – תחנה חסרת מחסה, עוד אחת – כבר היו כמה לפני כן – חשופה לפגעים, שהיא תעמוד בה רגע בעל כורחה ותגבר עליה – אין שאלה – תעמוד שם רגע ומיד יגיע האוטובוס לקחת אותה להמשך החיים. מטומטמות או תמימות – שלחתי אותה לשלוח את הרשימה לדורי מנור כעדות להישרדות שלה. מביך ממש, אבל זה מה שהיה.
אבל אז, שנתיים לפני כן, פערתי פה על השפה שקמה. זה המישור האינטימי ביותר, שהתקיים אצל נעמה תדיר, אבל ניתן לנו, כרוך ומצמרר, רק אחרי מותה. עד כמה שבהוראתה, עד כמה שבכתיבתה המסאית־חוקרת־ביקורתית חתרה נעמה, מתוך יושרה וצניעות מלאת כוונה, לבהירות, לנגישות, והקדישה את מלוא המחשבה למבנה שלם לתלפיות, מנומק, מוחזק – היא קרסה ממש אל תוך הפרוזה. הילדה הפראית במעיל הוורוד, המופיעה בדרך־לא־דרך בכריכת הספר (זה ציור של לוסיאן פרויד שעבר אדפטציה מדויקת, שנעמה רצתה, שידעה שהיא רוצה אותו כבר מזמן, שזכתה, בזכות עבודתה המסורה כל כך של מיכל בן־נפתלי, לראות אותו ולשמוח בו על מיטתה בבית החולים), זוקפת ראש, הילדה מתגרה בנו, והילדה הזאת, כמו בציור הנפלא של פרויד, גם קודרת ובוהה.
ה"שעתיים להרוג" היא כמעט מטאפורה לספר הזה. הדמויות של נעמה מצויות כולן במצב של בהייה קודרת. אל תוך הרעש הנורא של הזמן שלנו, הרעש שהוא לא רק ממסך – הוא מסתיר בתוכו תנועות קשות, אלימות, קטסטרופליות, מלאות בהדחקה, בהכחשה, בחוסר אונים, נקלעות הגיבורות – כמעט תמיד גיבורות – של נעמה, נשאבות אליו כמעין שיבה־אל־גיהינום. צעירה החוזרת כישות מחליפה (אפילו לא מורה) לתיכון שכילתה בו את שנות נעוריה, פוגשת שוב את טראומת האונס שהיתה עדה־לא־עדה לו, ושוב היא עדה־לא־עדה; אמא שמנסה להרדים את בתה מתוך חידלון אלים; נשים מחכות; אישה המלווה את בעלה בשלבי הדמנציה המתקדמים שלו; תחנת רכבת הומה שבולעת אל תוך האנונימיות האיומה שלה נפילה־קפיצה של אדם בין הפסים – רוחות רפאים נחבטות שוב ושוב, בפראיות ובקהות חושים, בקיר האכזר של המציאות. אלה מרחבי הערוּת האפשריים היחידים הניתנים לגיבורות שלה. מרחבי ערות, לא "כלכליים", שלא ניתן להמיר אותם בכלום. אין להם ממשות – יש להם קיום־חידלון "עצמוני", מלא תנועה בתוך עצמו כגביש בדולח, וטרגי. ובתוך הפואטיקה של הבהייה והחבטה נבראים מרחבים לשוניים מהממים וייחודיים שאין להם שם – צריך לקרוא אותם דחוף כדי להבין עד כמה הם שפה שנמצאה, שקמה, ועד כמה הם מופע יוצא דופן בספרות העברית, ועד כמה הם ביטוי עמוק, נורא ומלא תוקף לזמן העקר שלנו.
באחד הימים, בטיול משותף שעשינו ליערות הכרמל, יצאנו למסלול טיול מעגלי בתוך היער, נעמה ובעלה יואב ואמיר בנם (עמליה שלהם לא נולדה עוד), ואני ושני ילדיי. הלכנו בשביל ודיברנו. אחר כך התחיל השביל להסתבך ותבע מאמץ מסוים, לא גדול, אבל תבע. פתאום נעמה התיישבה. "מה זה?" שאלתי. היא התיישבה, וכבר היתה לה הבהייה הזו שהייתה לה, הבהייה הערה, המתרחקת, הכריזמטית. "מה זה?" – "אני אשב כאן, אתם תמשיכו" – חיוך אירוני – "למה?" – "אני אשב כאן". זה היה כל כך נוכח שלא היה נתון לוויכוח. המשכנו. היא נשארה לשבת מתחת לעץ, בוהה, עטופה ברדיד־צמר שהייתה מסתובבת איתו תמיד בחורף. המשכתי עם יואב והילדים, המסלול נהיה תובעני יותר ויותר, לא מותאם לקטנים שלנו, נאלצנו לשאת אותם עלינו, נעזרנו זה בזה כדי לטפס על הסלעים. וכל אותו זמן קיללתי את נעמה שהבריזה, ובה בעת, בתמימותי, האמנתי שמתישהו נראה אותה מגיעה מקצה השביל, מצטרפת. בסיומו של המסלול, המומים ממאמץ, חזרנו אל החורשה שיצאנו ממנה ומצאנו שם את נעמה יושבת, נתונה בשיחה ערה עם החברים האחרים שהיו איתנו. הייתי המומה, הסתכלתי על יואב. הוא אמר: "אני ידעתי שהיא לא תצטרף". מה לעשות, נאלצתי להודות שהוא הבין משהו שלא ידעתי. לא היו במבט שלה שום התנצלות, שום הסבר, על ה"רמאות" הזו, והנוכחות הקשקשנית שלה, שהכרתי עכשיו, לא השאירה סימנים. אבל כשכתב היד הגיע לידיי הבנתי פתאום את הפעולה הזאת שם ביער, ראיתי את נעמה בוראת מרחבי בהייה ערניים, פרטיים לגמרי, מלאי עוצמה, המספרים משהו נורא על העולם הזה. בשביל לספר אותו צריך "להרוג שעתיים". היא עצרה, ואנחנו המשכנו, והסיפור ההוא ביער הפך להיות מעכשיו עובדת חיים קשה מנשוא. אני חוזרת אל הספר שלה ומגלה כמה חדה הייתה, כמה מופלאה ומפחידה הייתה בתוך המרחבים הנפשיים־לשוניים האלה, ואיזה סיפור היא מספרת עלינו שמה, בהמתנה הזאת לכאורה ללא־כלום. היא עצרה ואנחנו המשכנו. עכשיו עצרתי אני.
.
עינת יקיר היא סופרת, מתרגמת ועורכת.
.
.
נעמה צאל, "שימי ראש", אפיק, 2020.
.
.
» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
