בשורות אלה נפתחת מחברת השירים העבריים של חנה סנש. אל המחברת הזו העתיקה סנש את שיריה זמן קצר לפני שעזבה את ארץ ישראל לקראת משימת הצניחה שלה, ואת אותה המחברת מסרה לחברתה הקרובה מרים יצחק (לימים פרגמנט). באופן טבעי, השיר הראשון במחברת הוא גם השיר הראשון שכתבה סנש בעברית; שמו: "מדורות מלחמה".
ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
כמו על שאר השירים במחברת, גם במקרה הזה מופיעים בתחתית העמוד התאריך ומקום הכתיבה. סנש כתבה אותו בבית הספר החקלאי לבנות בנהלל, ב-11 באוקטובר 1940, בסך הכל שנה בלבד אחרי הגעתה ארצה. על אף שבארץ המצב היה שקט יחסית, מאורעות מלחמת העולם המשתוללת ניבטו מכל מילה בשיר הקצר, שהוא אוניברסלי ואישי כאחד:
פרשנים אף קשרו בין הדוברת בשיר המחפשת בפנסהּ בן-אדם, לבין דמותו של הפילוסוף היווני דיוגנס – מחשובי הפילוסופים חברי האסכולה הציניקנית. משמעות המושג אז לא הייתה זהה לשימוש הרווח היום במילה זו בעברית. דיוגנס הטיף להסתפקות במועט ואחד הסיפורים הנודעים אודותיו מספר שוויתר על רכושו וחי בתוך חבית. סיפור ידוע אחר, הוא זה שמשתמע משירהּ של סנש ועוסק בתהיותיו של דיוגנס אודות טבע האדם; על פי הסיפור, נהג להסתובב בכיכר השוק אוחז בנר או בפנס, וכשנשאל מה הוא מחפש, ענה: "בן אדם".
סנש החלה ללמוד עברית עוד בהונגריה, כשלמדה בבית הספר התיכון. אז עוד לא השתמשה בשפה באופן שוטף, אך הגיעה לרמה שאיפשרה לה לשלוח מכתב בעברית רהוטה למנהלת בית הספר החקלאי לבנות בנהלל בבקשה להתקבל למוסד הלימודים – והיא אכן התקבלה.
ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
רק כשהגיעה לארץ החלה סנש לדבר עברית באופן שוטף, אך המשיכה לכתוב בעיקר בהונגרית. אוסף חנה סנש, שהופקד בספרייה הלאומית בנובמבר 2020, מאפשר לעקוב אחר השתלטותה של סנש על השפה. בעמוד מיומנה האישי (שעוד נכתב משמאל לימין, כפי שאפשר לראות על פי מספרי העמודים המסודרים שהקפידה לרשום), כתבה משפט אחרון כמעט בהונגרית: "אני רוצה ללמוד עוד על הציונות". מיד אחר כך היא כבר כותבת בעברית: "אני רוצה לקרוא התנ"ך בעברית".
חנה סנש עוברת לכתוב בעברית ביומנה. ארכיון משפחת סנש, באדיבות אורי ומירית אייזן
התנ"ך שנמצא בחדרה של חנה סנש. צילום: אודי אלפסי
בנוסף ליומנה האישי, מחברת השירים ועוד עשרות מסמכים וכתבים, אוסף חנה סנש מכיל גם כמה פריטים פיזיים. בחדרה של חנה סנש בקיבוץ שדות-ים, היכן ששמרה את מחברותיה ויומניה, נמצא גם ספר תנ"ך בעברית. גם הוא חלק מאוסף חנה סנש המלא; מדובר בתנ"ך רגיל, אך זהו כנראה הספר בו עשתה חנה סנש את צעדיה הראשונים בקריאה בעברית.
קצרים | בעיקר אני זוכרת את החשופיות
"בעיני רוחי כבר ראיתי אותן מחליקות, זו אחר זו, לתוך פי, על פני השיניים ופנים הלחיים, בחך ומתחת ללשון, ממשיכות ללא רחם אל הגרון, עוטפות את הענבל". שני סיפורים קצרים מאת חבצלת שפירא
מירי נשרי, עדי, מתוך הסדרה "מוטלת בספק...", קפה, דבק ואקוורל על נייר מיילר, 50X40 ס"מ, 2015
.
מאת חבצלת שפירא
.
אופניים
בעיקר אני זוכרת את החשופיות. הן היו צצות משום מקום, בשעת השקיעה דווקא, כשקשה לראות, כמו להכעיס, והיינו צריכים לזגזג ביניהן. לחות ומפותלות, מותירות שבילים מבריקים בדרכן הצמיגית, האיטית, העיקשת. כבר בלילה הראשון התוודענו אליהן מקרוב. הדרך הייתה ארוכה ולא עלה בידנו להגיע לעיר ופרשנו שקי שינה על הדשא ליד התעלה. הזדחלנו לתוכם והנחנו ראש, רצוצים. אבל אילו רחשים או דביקוּת מוזרה לא הניחו לי וגיששתי בידיי ואחרי רגע קפצתי בצרחות – הן היו בכל מקום. על שקי השינה, התיקים, האופניים, על בגדינו, עוד רגע היו משיגות את שערנו ואת צווארינו באותה נחישות אטומה. בעיני רוחי כבר ראיתי אותן מחליקות, זו אחר זו, לתוך פי, על פני השיניים ופנים הלחיים, בחך ומתחת ללשון, ממשיכות ללא רחם אל הגרון, עוטפות את הענבל, ריר על ריר גולשות אל הקיבה והריאות, לתוך חיים ארוכים, נינוחים, מוגנים מרוֹכבִים חסרי זהירות. לתוך חללים חשוכים, חמימים, לחים תמיד וחסרי דאגה. אבל לי היה יעד לרכוב אליו, ובן זוג שדיווש לידי, והורים שחיכו בארץ – לא יכולתי להרשות לזה לקרות. היה עליי להיאחז בקיומי היחיד, בגבולות הברורים ביני ובין העולם – גם אם הם מדומיינים, גם אם ברגעים של פיכחות אני רואה את הפְּנים והחוץ רוחשים חיים אחרים, שאינם דוברים את לשוני, שאין לי דין ודברים איתם. היה לי בשביל מה לחיות, לא יכולתי להיכנע לפיתוי של שביליהן הנוצצים, אותה הבטחה לקיום ענוג, לא מופרע, שלוות ההתמזגות עם העפר. היו לי אופניים, הייתה תוכנית: אלף וארבע מאות קילומטרים של שבילים סלולים, רחבים ומתוחזקים היטב, שמשתרעים לאורך שלושה נהרות בין אמסטרדם לווינה. וזה היה רק היום הראשון, עוד לא התרגלתי לחבּורות, להתאבנות הירכיים, לצליל הלשונות האירופיות. אולי החשופיות יכלו לצלול לתוך אוזניי, כדג בבל, לתווך את שפת המקום? אבל להן אין ארץ. הן לא מבזבזות את זמנן על שטויות כמו שפה וגבולות. פגשנו בהן מדי ערב – בהולנד, בגרמניה, באוסטריה. הן חיות בדשאים, בשיחים, קרובות תמיד למים, חסרות פחד, יש להן יעד ברור. גם אם אין להן תוכנית ואין להן מפה, הן יודעות לאן הן רוצות להגיע. הן יודעות שיש רק מקום אחד להגיע אליו – קדימה.
א' קם גם הוא. מותשים ומטושטשים אספנו את חפצינו. התרחקנו כמה עשרות מטרים מהנהר והתמוטטנו על פיסת דשא יבשה ומוצקה. החלקתי לתוך שק השינה ונרדמתי מיד. ישנתי אחת־עשרה שעות, ובבוקר העיר אותי צליל של מסור גדול: גנן גזם ענפים מיותרים מהשיחים שהקיפו אותנו.
.
.
What do people do all day
בילדותי קראתי בספר באנגלית פשוטה, ספר גדול עם כריכה קשה, שמטרתו הנסתרת הייתה להטמיע בי את השפה המשונה הזאת, שנכתבת הפוך ונזקקת להמון אותיות ומילים. ציורים כפולי עמודים חשפו את חייהם של המבוגרים, הראו מה הם עושים כל היום. הם עושים דברים בבית, בגינה, ברחובות. הם נוסעים בכלי רכב מגוונים כדי לעשות דברים במקומות אחרים. הם עובדים במקצועות שונים (ולא משונים). הציורים היו מלאי פרטים ופריטים שנמצאים בעולם הזה, האנושי, הנורמלי, הצבעוני. שבו אנשים חיים לצד אנשים אחרים, בני גילים שונים, וגם בעלי חיים, וכולם מרוצים ומחייכים. נהג האוטובוס, הזקנה שחוצה את הכביש, הילדים שמשחקים בכדור, החתולים המנמנמים על הדשא, הציפורים שמתעופפות בין הענפים, האנשים שמטפחים את גינותיהם ואופים לחם ותופרים בגדים ומבלים בפארק ובחוף הים ומוכרים וקונים בחנויות ואוכלים וישנים. שוב ושוב עלעלתי בספר, מצאתי את הכלב שהסתתר בכל כפולת עמודים, גיליתי עוד פרטים בציורים העמוסים. כותרתו המשונה החזרתית הקסימה אותי, ובאמת למדתי אנגלית; אבל אני עדיין לא יודעת מה עושים.
חבצלת שפירא, משוררת, עורכת ומידענית. מתגוררת בחיפה. שיריה פורסמו בבמות שונות, ובהן המוסך. בקרוב יראה אור ספר שיריה הראשון, בהוצאת פרדס.
יפה ומתאים לו, למשורר נתן זך, למות דווקא בתקופה זו הקרויה "תקופת הקורונה" ולא מקורונה. סתם מוות, רגיל ופרוזאי, של אדם שהגיע אל סוף חייו מותש וחולה ונמוג אל חשכת הלילה. כאילו כדי להזכיר לנו שהמוות לא עובד בשירות הנגיף, ושעולם אכן כמנהגו נוהג, שאלו הם פני הדברים, שיסוד הקיום והאדם הוא לחלוף מן העולם, נניח כמו בשיר של המשורר, "בעולם": "כָּךְ בָּעוֹלָם. וְכָךְ, כָּךְ וְכָךְ / חַיִּים כָּאן. כָּךְ גַּם כָּךְ. לֹא קָשֶׁה וָלֹא רַךְ. נָא לְהַכִּיר: נָתַן / זַךְ. נָעִים מְאֹד."
נכתב שבהלוויתו נכחו בודדים, מעט אמנים כתבו על תרומתו לזמר העברי, בקרב הפוליטיקאים ואנשי השררה השתררה דממה, יש להם דברים חשובים יותר לעשות, לומר, אנשים נלחמים על פרנסתם, עולם התרבות במלחמה על חייו, ונתן זך מת. אחד המשוררים החשובים ביותר של המאה העשרים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, נאסף אל האדמה בדממה מהדהדת. המשורר שהתעקש על הלשון היום־יומית, על היעדר הפאתוס והדרמה, מת ונקבר באותו אופן. אולי כך ראוי.
מותו של נתן זך תפס אותי לא מוכן. אהובתי הודיעה לי בהודעת וואצאפ קצרה בזו הלשון: "אוי בייבוש, אני חושבת שנתן זך נפטר". בצהרי היום, כך לפתע, מת. הבטתי במילים וחלפה בי צמרמורת. מיד לאחר מכן כתבתי למשורר והמתרגם ערן צלגוב, שחולק את אהבתי והערכתי לשיריו של זך, שזך "החזיר ציוד". הוא לא האמין לי וביקש לוודא בעצמו. גם לחברי רועי חסן כתבתי, ולחברתי הטובה יעל. בכל פעם שהקלדתי את המילים "נתן זך מת" עבר בי רעד משונה. לאחר מכן התיישבתי על הכורסה הכחולה, המטונפת, ביחידת הדיור שלי. אבל ירד עליי. קמתי ושמתי בספוטיפיי את האלבום "כמה נהדרת היית" שיצר שלומי פרינג' יחד עם נתן זך והקשבתי לקולו הרועד, להטעמה הכבדה, הסמיכה, האופיינית לאדם שיכור, ועדיין – לצלילות של המילים, לתחביר הזכי, ליופי שאין לו סוף: "צִפּוֹרִים אַחֲרוֹנוֹת מִתְכּוֹנְנוֹת לַלַּיְלָה / חָתוּל מְקַפֵּץ מִתּוֹךְ פַּח אַשְׁפָּה / מַשַּׁב רוּחַ קַל בַּעֲלֵי הַפִיקוּס / כַּמָּה נֶהְדֶּרֶת הָיִית". ("כמה נהדרת היית"). בכל מקרה, לא יכולתי להאזין זמן רב ולא יכולתי לשהות ביגון שכן הייתי צריך למהר ולאסוף את שני ילדיי, דניאלה ומתן, מבית הספר. למעשה, כשראו אותי, לא הרגישו באבלי. הם היו רעבים, הכנתי להם ארוחת צהריים.
מדוע התאבלתי על אדם שאיני מכיר? ראיתי את נתן זך כמה פעמים, תמיד באירועים רשמיים, ואף פעם לא ניגשתי אליו ודיברתי איתו. בעיקר אני זוכר אותו משבוע הספר אי אז בתחילת העשור, יושב דומם על כיסא גבוה בדוכן "הקיבוץ המאוחד", צלם זר, וחותם לעוברים ושבים שקנו את ספריו ובעיקר את אוסף שיריו שכונס בשלושה כרכים. אני זוכר, ניגש אליו לפתע אדם צעיר והגיש לו דף ריק, "תחתום בבקשה", אמר לו, נתן זך סירב והצביע על הדוכן: "תקנה ספר ואחתום לך", אמר בקולו הנמוך, העמוק. האדם התעקש, "הנה כאן כאן, תחתום, תחתום ותהיה בריא", אמר לו. המשורר סירב והאדם המשיך הלאה בלי לקנות ספר. פעם נוספת פגשתי בו בהפגנה כנגד אחת המלחמות בעזה, בתל אביב. על הבמה הקטנה נאמו מי שנאמו ופתאום הוא עלה לדבר, שיכור ומתנדנד, ודיבר שטויות לא קוהרנטיות, עד שהקהל התחיל לשרוק בוז ולדרוש שיורידו אותו מהבמה, מה שאכן נעשה. הבה נודה על האמת: נתן זך היה אלכוהוליסט, אדם נרגן ולא נעים, לעיתים גזען לא קטן, ובשנים האחרונות כנראה מבודד וגוסס. במהלך הימים האחרונים גיליתי ש"כי האדם עץ השדה" נכתב בעקבות מלחמת לבנון, ש"אני רוצה תמיד עיניים" הוא שיר אירוני המופנה אל שירתו של נתן אלתרמן, ש"רגע אחד" נכתב על אביו וש"ציפור שנייה" נכתב כדי להוכיח ללאה גולדברג שאפשר לחרוז את המילה "שמש" עם "אמש" בתוך שיר עברי טוב. בינינו, למי אכפת? הפער בין עניין הביוגרפיה של המשורר נתן זך לבין העניין בשירה שלו הוא אדיר. אקצין ואומר שהביוגרפיה, או כוונת המשורר במקרה של זך, מתבטלת לחלוטין נוכח השיר, המילים, האפקט שיש להן על הקורא. נוסף על כך, מכיוון ששירתו גדולה לאין שיעור מקומתו האנושית, זך לעולם יהיה משורר של קוראים וקוראות טובים, של כותבים וכותבות, הוא יחיה בתוך המובלעת של הספרות ולא מעבר לכך. ובכל זאת, התאבלתי על האדם הזה שלא הכרתי ולא חיבבתי. אולי מפני ששירה משפיעה עליך בצורה כל כך עמוקה ומתמשכת, משהו מהאדם שכתב אותה נטמע גם בך, בגוף, בלב. אדם שכתב במו ידיו "כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד / כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע" ראוי בעצמו לחסד האבל על לכתו.
באחרית הדבר למבחר שירי ישראל אלירז, דברים דחופים (הקיבוץ המאוחד, 2010), דן עורך האנתולוגיה, דרור בורשטיין, בשאלה "כיצד אלירז יכול להציל את חייך". נדמה שזו שאלה ראויה למי ששירתו היא בעצם הערות שוליים או ניסוח מורחב ל"פלא היותנו בתוך העולם" או ל"הלא יאומן פשוט ישנו". למען האמת חשבתי גם אני בתחילה לדון בשאלה הזו ביחס לשירת נתן זך, אלא שעד מהרה הבנתי שמדובר בדיון במעמד צד אחד בלבד, הצד שלי, הצד הקורא, וכנגד הצד השני, כלומר שירת נתן זך. אני מאמין באמת ובתמים ששירת זך אכן יכולה להציל חיים, כפי שכל אמנות טובה יכולה להציל, אלא שאין לה שום יומרה כזו. משורר שכותב "יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: / אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב / וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב / שֶׁרַק הָרוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת / אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה", או "קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה", וגם "מִסְתַּמֶּנֶת גַּם הַבְטָחָה: / אַחֲרֵי הַזִּכָּרוֹן תָּבוֹא הַשִּׁכְחָה", לא מנסה לקעקע בנו את פלא היותנו בתוך העולם, אלא לדבר על קיום אקראי, מר, בודד, לעיתים חסר תכלית ותמיד שברירי. אין זכר לחנופה בשירה של נתן זך, אין שום פיתוי, הדברים נכתבים כמו שהם, גבישי תודעה צלולה, לטוב ולרע.
חלפו חמש־עשרה שנים מיום שהשיר "כשהלכה ממני נערתי" הטיח אותי לתהום הקיום מבלי להציע נחמה. אני זוכר היטב את הרגע שבו הצלחתי, לשיטתי, להבין את מהלך המחיקה שזך מבצע בשיר הזה, שמוחק את הרגש, ואת המבט, את הכתיבה עצמה ואת עדות הקיום הקלושה ביותר – ואז גם את זה. שנים חשבתי שזהו הפרויקט הגדול של שירת זך, לקלף את הקיום ולהותיר נשל משמעות, ואז לפורר גם אותו. לא עזרו שירים אחרים שהציעו מודל אחר, גם לא "פרידה סופית", שיר המראָה באותו ספר, שירים שונים, כאשר קם הרזה ומכריז "זהו זה". ספריו הבאים של זך רק שכללו את הנוסח וממילא שיריו המאוחרים נקראו לי כמו הד רחוק ולא מובן ממערה חשוכה. אמרתי לעצמי, הבן אדם מחכה למותו כמו בעל חיים עזוב. הנחתי לזה.
אך לפני כשנה כתבה לי לפתע אהובתי, "אני חושבת שמצאתי את השיר העונה לשיר 'כשהלכה ממני אהובתי'", וצירפה אותו כתמונה, גם הוא מהספר שירים שונים:
כן, חשבתי, אותה רוח נושבת, כמעט בלתי מורגשת, בשיר "כשהלכה ממני נערתי", רגע לפני המחיקה הגדולה, הדוחפת את הקורא אל התהום, הופכת כאן לזו המבשרת את הקיום הגדול, המוחשי, הנוכח בכל רגע ורגע, המפיחה חיים ומשמעות. ולרגע קט נשמתי גם אני, כשכל שירת זך שקראתי חזרה אליי לפתע מעיקול אחר, מנחם יותר, מלא בחסד. והבנתי, זה משורר של קצוות, של חיים ומוות, של ריקות גדולה מצד אחד ויופי אדיר מצד שני, שממלא את כל העולם בעזרת הלשון, ניסוח של קיום שהמנגנון שלו הוא לא רצף אלא פעימות של משמעות ויופי, הבהוב של גחלילית, או, אם תרצו, הבהוב של נורה במסדרון המתעקשת על חייה. והנה, נראה שבכל זאת דנו בשאלה "כיצד נתן זך יכול להציל את חייך", ובכן, ככה.
.
רון דהן, משורר, סופר ועורך. מתגורר בגבעת עדה. פרסם עד כה ארבעה קובצי שירה: "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011), "נעורים" (הוצאה עצמית, 2012), "עקרונות הגן" (אינדיבוק, 2014), ו"מות הציפור" (אינדיבוק, 2018).
מאיה אטון, קצה עובד קצה עומד, הדפס רשת על אם־די־אף, עץ, חישוק ורשת כדורסל, 2019
.
כדורסל מבוגרים
שירז אפיק
.
יש אנשים שנרגעים לשמע פכפוך מים או ציוץ ציפורים. אחרים, ליבם מתרחב לשמע החדש של פיונה אפל. עבורי, אין רצף צלילים מענג יותר מזה שדרור משמיע בלילות רביעי: באחת עשרה עשרים ושתיים המפתח שלו מסתובב בדלת הכניסה. הוא פושט את בגדי הכדורסל שלו בחושך בסלון, עושה מקלחת קצרה אך יסודית שבמהלכה הוא מקרצף מעל עצמו זיעה ונוזלי גוף, וכשהוא מגשש את דרכו אל המיטה שלנו בחושך האצבע הקטנה שלו נחבטת חזק ברגל המיטה, בכל פעם מחדש. כשזה קורה הוא משמיע צליל חנוק, כדי שלא להעיר את הילדים וגם כדי לשמור על שרידים של פאסון בעודו קופץ מעלה ומטה ואוחז בכף הרגל הפגועה. יש בצליל הזה גם מן ההפתעה בכל פעם מחדש, אם כי ממה כבר יש לו להיות מופתע? זה קורה בכל יום רביעי כשהוא חוזר מהכדורסל, וימשיך לקרות מדי שבוע. אני יודעת, כי אני זו שמזיזה את המיטה.
אחרי כמה שניות כאלה הוא תמיד נשכב לצידי. אני ממשיכה לשכב בגבי אליו. אני ישנה אני ישנה אני ישנה. הנשימות שלי סדירות. בעיניים עצומות אני מריחה את ניחוח המקלחת שנודף ממנו, מלווה באותו שובל קטן ועיקש של ריח זר שמדיר שינה מעיניי הרבה אחרי שהוא נרדם. לפעמים הוא פולט מתוך שינה עוד כמה אנקות קטנות, שמחברות אותי אליו בקורים דקיקים ובלתי נראים.
למחרת, בימי חמישי, מגיע תורי לשחק כדורסל. אני לובשת את בגדי הספורט שלי, ממלאת בקבוק מים רב־פעמי, לוקחת מגבת ומנשקת את הבנים, ואז נוסעת לחניון התת־קרקעי של בית הרופאים. שם אני יושבת שלוש שעות ברכב. אני מנסה להתרכז ללא הועיל בספר שהבאתי איתי, מחכה לזמן שיעבור ובעיקר מתפללת שאף אחד לא יזהה אותי. בפעמים הראשונות דרור התעניין בקוצר רוח איך היה. לא עניתי, רק זייפתי צחקוק או גלגלתי עיניים, כאילו אין בכוחן של מילים לתאר את החוויות השמיימיות שעינגו את בשרי. הוא נראה מרוצה. הוא צריך היה לקנא, אבל הוא נראה מרוצה.
וזו אשמתי, המצב הזה. הייתי צריכה להגיד לו. הייתי צריכה להגיד לא. כשהוא שאל אותי בפעם הראשונה אם אני מעוניינת לרענן את הנישואין שלנו ובישר לי בחגיגיות שכבר חקר את הנושא לעומק, הייתי צריכה לומר את האמת, שהבטן שלי מתהפכת לשמע הרעיון. במקום זה, מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת עם גבר זר, גבוה ומעט כפוף ויכול להיות שגם נאה; לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו. הוא התחיל לנשק אותי עם הפה הזר שלו אבל מהר מאוד עצר ושאל, "רגע, את בוכה?" וכשהנהנתי ליווה אותי לדלת ואמר, "זה בסדר, זה לא בשביל כל אחד."
אלא שזה כן היה בשביל דרור. אז ניסחתי עבורו רשימת כללים: הוא לא יכול להביא אותה אלינו הביתה. הוא חייב להשתמש באמצעי מניעה. אסור לו להתאהב בה (על הסעיף הזה הוא גיחך, "אני מאוהב רק בך," וידעתי שזו האמת). אסור שהילדים או חברים שלנו ידעו על קיומה. תמצא תירוץ, חוג או קבוצה או סדנה, ותדבק בו. "מעבר לזה," שיקרתי, "תעשה מה שאתה רוצה. הכול סבבה מבחינתי." הוא בתגובה העניק לי נשיקה ממושכת ורוויה בהכרת טובה.
ומאז זה ככה. מדי יום רביעי דרור לובש את בגדי הספורט שלו, שקיבלו גוון ורוד־בהיר באחת הכביסות האחרונות, נכנס לרכב שלנו, מיישר את המראות שיד נעלמה עיקמה פעם נוספת, ויוצא לכדורסל המזדיינת שלו, בעוד אני נשארת עם הבנים. הערב הם ביקשו שניסע לראות את אבא משחק, ואני חייכתי אליהם במלוא אהבתי ואמרתי רק, "אי אפשר. זאת קבוצה של גדולים." עם הקיץ שהתיישב עלינו בכבדות, ניסיתי שלא לחשוב על דרור והגוף המיוזע השני, חסר הפנים, מפותלים זה בזה באוויר הלח, משחקים כדורסל במיטה שאינה שלנו. במקום זה, פתחתי את רשת ההזזה של חדר השינה שלנו והנחתי ללהקת יתושים לעופף פנימה כך ולנמֵר את התקרה בתוך דקות, ואז נכנסתי למיטה והמתנתי. בעוד שבע דקות יחזור דרור אהוב ליבי מהכדורסל. עוד בשלבי החיזור המוקדמים שלנו גילינו שאם הוא נתח בשר עסיסי עבור יתושים, הרי אני הטופו, ברירת המחדל החיוורת שלהם לעומת הדבר האמיתי. אם כן, דרור יתקלח, יחבוט את כף הרגל במיטה, בנוהל, ויתכרבל לצידי, ואז צפוי לי לילה שלם של עונג שבו הוא יטפח ויסטור לעצמו, יקלל ויתפתל, יגרד וישרוט בעוד אני שוכבת לצידו וגונחת בלי קול. כן, דרור. כן. ככה בדיוק.
שירז אפיק היא מחברת הרומנים "לנקות את יפו" (מטר, 2014), "בשורות טובות" (מטר, 2017) ו"אבקועים" (פרדס, 2019). סיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיית "עברית". זוכת פרס הסיפור הקצר של מרחב "טיוטות". בעברה אשת טיפול וכיום עורכת סיפורי חיים.
