"הם ביקשו שניסע לראות את אבא משחק, ואני חייכתי אליהם במלוא אהבתי ואמרתי רק, 'אי אפשר. זאת קבוצה של גדולים.'" סיפור מאת שירז אפיק
.
יש אנשים שנרגעים לשמע פכפוך מים או ציוץ ציפורים. אחרים, ליבם מתרחב לשמע החדש של פיונה אפל. עבורי, אין רצף צלילים מענג יותר מזה שדרור משמיע בלילות רביעי: באחת עשרה עשרים ושתיים המפתח שלו מסתובב בדלת הכניסה. הוא פושט את בגדי הכדורסל שלו בחושך בסלון, עושה מקלחת קצרה אך יסודית שבמהלכה הוא מקרצף מעל עצמו זיעה ונוזלי גוף, וכשהוא מגשש את דרכו אל המיטה שלנו בחושך האצבע הקטנה שלו נחבטת חזק ברגל המיטה, בכל פעם מחדש. כשזה קורה הוא משמיע צליל חנוק, כדי שלא להעיר את הילדים וגם כדי לשמור על שרידים של פאסון בעודו קופץ מעלה ומטה ואוחז בכף הרגל הפגועה. יש בצליל הזה גם מן ההפתעה בכל פעם מחדש, אם כי ממה כבר יש לו להיות מופתע? זה קורה בכל יום רביעי כשהוא חוזר מהכדורסל, וימשיך לקרות מדי שבוע. אני יודעת, כי אני זו שמזיזה את המיטה.
אחרי כמה שניות כאלה הוא תמיד נשכב לצידי. אני ממשיכה לשכב בגבי אליו. אני ישנה אני ישנה אני ישנה. הנשימות שלי סדירות. בעיניים עצומות אני מריחה את ניחוח המקלחת שנודף ממנו, מלווה באותו שובל קטן ועיקש של ריח זר שמדיר שינה מעיניי הרבה אחרי שהוא נרדם. לפעמים הוא פולט מתוך שינה עוד כמה אנקות קטנות, שמחברות אותי אליו בקורים דקיקים ובלתי נראים.
למחרת, בימי חמישי, מגיע תורי לשחק כדורסל. אני לובשת את בגדי הספורט שלי, ממלאת בקבוק מים רב־פעמי, לוקחת מגבת ומנשקת את הבנים, ואז נוסעת לחניון התת־קרקעי של בית הרופאים. שם אני יושבת שלוש שעות ברכב. אני מנסה להתרכז ללא הועיל בספר שהבאתי איתי, מחכה לזמן שיעבור ובעיקר מתפללת שאף אחד לא יזהה אותי. בפעמים הראשונות דרור התעניין בקוצר רוח איך היה. לא עניתי, רק זייפתי צחקוק או גלגלתי עיניים, כאילו אין בכוחן של מילים לתאר את החוויות השמיימיות שעינגו את בשרי. הוא נראה מרוצה. הוא צריך היה לקנא, אבל הוא נראה מרוצה.
וזו אשמתי, המצב הזה. הייתי צריכה להגיד לו. הייתי צריכה להגיד לא. כשהוא שאל אותי בפעם הראשונה אם אני מעוניינת לרענן את הנישואין שלנו ובישר לי בחגיגיות שכבר חקר את הנושא לעומק, הייתי צריכה לומר את האמת, שהבטן שלי מתהפכת לשמע הרעיון. במקום זה, מצאתי את עצמי בדירה לא מוכרת עם גבר זר, גבוה ומעט כפוף ויכול להיות שגם נאה; לא הייתי מסוגלת להסתכל עליו. הוא התחיל לנשק אותי עם הפה הזר שלו אבל מהר מאוד עצר ושאל, "רגע, את בוכה?" וכשהנהנתי ליווה אותי לדלת ואמר, "זה בסדר, זה לא בשביל כל אחד."
אלא שזה כן היה בשביל דרור. אז ניסחתי עבורו רשימת כללים: הוא לא יכול להביא אותה אלינו הביתה. הוא חייב להשתמש באמצעי מניעה. אסור לו להתאהב בה (על הסעיף הזה הוא גיחך, "אני מאוהב רק בך," וידעתי שזו האמת). אסור שהילדים או חברים שלנו ידעו על קיומה. תמצא תירוץ, חוג או קבוצה או סדנה, ותדבק בו. "מעבר לזה," שיקרתי, "תעשה מה שאתה רוצה. הכול סבבה מבחינתי." הוא בתגובה העניק לי נשיקה ממושכת ורוויה בהכרת טובה.
ומאז זה ככה. מדי יום רביעי דרור לובש את בגדי הספורט שלו, שקיבלו גוון ורוד־בהיר באחת הכביסות האחרונות, נכנס לרכב שלנו, מיישר את המראות שיד נעלמה עיקמה פעם נוספת, ויוצא לכדורסל המזדיינת שלו, בעוד אני נשארת עם הבנים. הערב הם ביקשו שניסע לראות את אבא משחק, ואני חייכתי אליהם במלוא אהבתי ואמרתי רק, "אי אפשר. זאת קבוצה של גדולים." עם הקיץ שהתיישב עלינו בכבדות, ניסיתי שלא לחשוב על דרור והגוף המיוזע השני, חסר הפנים, מפותלים זה בזה באוויר הלח, משחקים כדורסל במיטה שאינה שלנו. במקום זה, פתחתי את רשת ההזזה של חדר השינה שלנו והנחתי ללהקת יתושים לעופף פנימה כך ולנמֵר את התקרה בתוך דקות, ואז נכנסתי למיטה והמתנתי. בעוד שבע דקות יחזור דרור אהוב ליבי מהכדורסל. עוד בשלבי החיזור המוקדמים שלנו גילינו שאם הוא נתח בשר עסיסי עבור יתושים, הרי אני הטופו, ברירת המחדל החיוורת שלהם לעומת הדבר האמיתי. אם כן, דרור יתקלח, יחבוט את כף הרגל במיטה, בנוהל, ויתכרבל לצידי, ואז צפוי לי לילה שלם של עונג שבו הוא יטפח ויסטור לעצמו, יקלל ויתפתל, יגרד וישרוט בעוד אני שוכבת לצידו וגונחת בלי קול. כן, דרור. כן. ככה בדיוק.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "אצבעות", סיפור מאת ענת שבח
תגובות על כתבה זו