.
שמעתי אומרים: 100 שנה להולדתו של פאול צלאן
מאת חגית חוף
.
שמעתי אומרים / פול צלאן
מגרמנית: שמעון זנדבק
.
שָׁמַעְתִּי אוֹמְרִים כִּי יֵשׁ
אֶבֶן בַּמַּיִם וּמַעְגָּל
וּמֵעַל לַמַּיִם מִלָּה
הַמַּקִּּיפָה אֶת הָאֶבֶן בַּמַּעְגָּל.
רָאִיתִי אֶת הַצַּפְצָפָה שֶלִּי יוֹרֶדֶת הַמַּיְמָה,
רָאִיתִי אֶת יָדָהּ נִשְׁלַחַת לָעֹמֶק,
רָאִיתִי אֶת שָׁרָשֶׁיהָ מִתְחַנְּנִים שָׁמַיְמָה לְלַיְלָה.
לֹא אַצְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיהָ,
רַק הֵרַמְתִּי מִן הַקַרְקַע אוֹתוֹ פֵּרוּר
שֶׁצּוּרָתוֹ צוּרַת עֵינַיִךְ וַאֲצִילוּתָן,
הֵסַרְתִּי אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַמִּכְתָּמִים מְעַל צַוָּארֵךְ
וְעָטַרְתִּי בָּה אֶת שׁוּלֵי הַשֻּׁלְחָן, שֶׁהַפֵּרוּר מוּטָל עָלָיו.
וְשׁוּב לֹא רָאִיתִי אֶת הַצַּפְצָפָה שֶׁלִּי.
.
(מתוך תפנית נשימה, הספרייה החדשה, 2013)
.
.
1. שמעתי
שָמַעְתִּי אוֹמְרִים כִּי יֵשׁ
אֶבֶן בַּמַּיִם וּמַעְגָּל
וּמֵעַל לַמַּיִם מִיִלָּה
הַמַּקִּּיפָה אֶת הָאֶבֶן בַּמַּעְגָּל.
שמועה סובבה בעולם נטול פשר ונמסרה למשורר.
צלאן יודע היטב כי שמועות, כמוהן כאנשים, גורלן לחלוף, אלא אם התמזל מזלן ופגשו משורר שיברא בהן מיתוס.
צלאן איבד את הוריו וחלק גדול מעמו בשואה ומאז הוא חי בחולף. החיים בחולף בודדים, מוקפים חומה החוסמת את המפגש עם האחר. שפת החולף ערירית. עיצורים אינם אוחזים באימה שבתוכה צלאן מתקיים, תנועות הן ערוץ לסיוטים הפוקדים אותו. המילים אינן נתונות למרוּת חוקי התחביר, הן מצטרפות, הולכות, שבות, ונשברות למשפטים סתומים. וצלאן, את שירתו הוא מבקש, שתהיה לו לנתיב, ולו לרגע.
כשצלאן כותב "אומרים כי יש", הוא מקבל עליו את השמועה, מוסר אותה לשירו, ועם שירו הוא מתדפק על דלתות האחר שיהיה לו לעֵד.
ואני, כשאר הקוראים, מקבלת עליי את השמועה ואת העדות, שבה לשיר פעם אחר פעם, ובכל פעם נדחקות בקנה הנשימה שלי מילים שאמר צלאן בנאומו משנת 1960, נאום "המרידיאן", לרגל קבלת פרס גיאורג ביכנר (מתוך סורג־שפה, הספריה החדשה, 1994, בתרגומו המופתי של שמעון זנדבנק, שפתח בפנינו את שירתו): "השיר עורג אל האחר, מבקש את האחר, זקוק למנגד. הוא מחפש אותו, הוא מפנה עצמו אליו"; ואני מדמָה את צלאן תועה בין בתי שיר בצו פנימי: 'את האחר אני מבקש', כיוסף המקראי שנשלח בצו יעקב אביו לחיפוש מלא אובדן: "וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". והאיש עונה לו: "שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן" (בראשית לז 15–17). יוסף הולך אחר השמועה. הצו שקיבל חזק מן הסכנה האורבת לו. ואכן, כשהוא מגיע לדותן, משליכים אותו אחיו לבור ומספרים לאביו על מותו.
צלאן, שידע אובדן, חש בזרות שבה נתונים הוא ושירו בעולם שבו הוא כותב ומפרסם את שירתו. באחת הטיוטות למכתב משנת 1960 שכתב לנלי זק"ש על היחס שסבל ממשוררים וממבקרי שירתו, כתב: "כתבת לי פעם שבין שטוקהולם לפריז עובר מרידיאן הכאב. אני מוכרח לדבר איתך על המכאיב. נלי זק"ש היקרה: כמעט באופן יומיומי אני נתקל בהעדר אנושיוּת. וכמעט אין מי שעומד לצדי. הם שמחים לאידי" (פאול צלאן / נלי זק"ש: התכתבות, מגרמנית: דינה פון שוורצה, הוצאת קשב לשירה, 2014, עמ' 52).
כיוסף השרוי בבור נענה צלאן לצו שקיבל על עצמו לכתוב ממחשכי אובדנו. בחיפושיו אחר פתח הוא נענה ל"שמעתי אומרים" ומניח את השמועה בכפיפה אחת עם נפשו שאינה מוצאת מנוח, לחסות בבית שיר קטן וצפוף.
לפי השמועה ה"יש" הוא "אֶבֶן בַּמַּיִם וּמַעְגָּל / וּמֵעַל לַמַּיִם מִיִלָּה / הַמַּקִּּיפָה אֶת הָאֶבֶן בַּמַּעְגָּל"; צלאן, השמועה ושומעיה לכודים בתנועה מעגלית אינסופית, סחרחרת של פלאות וצורות, ואחיזה אַיִן. צלאן, כמשוררים ניצולי שואה אחרים, ביקש דרך מילים פשר לעולמו השבור. הוא כתב בגרמנית, מפלל להניח בה את אסונו, ולהתאכסן בשפה מבלי להיות מגורש ממנה. מחסה ומנוח לנפשו ולמתים שלו ביקש בשפת הקבלה, שבה מילים מגַדרות את הבלתי נתפס, וממנה הוא קיווה לינוק כשנפשו נאחזת בשיטתיות שבה מתנהל האין־פשר, כפי שאמר: "מי שהולך עם הווייתו אל השפה, פצוע מציאות, מבקש מציאות" (בנאומו לרגל קבלת הפרס הספרותי של העיר ברמן, מתוך סורג־שפה).
השמועה שקיבל צלאן מהדהדת את שפת הקבלה, שבה האינסוף מצמצם עצמו במקום עגול ובקו ישר. עיגולים הוא הגילוי הראשון של האלוהות, שאין בו סוף ואין בו התחלה. עולם נסתר שאין בו התחלקות. כעיגול שאינו מדורג ואין בו עליון ותחתון, טוב ורע. הכול בו אחד, הכול שווה וקרוב אל האינסוף. עולם היושר הוא העולם שאליו מגיע עולם האלוהות ומתחלק לפרטים בצורה של סדר והתחלה וסוף ומעלה ומטה וטוב ורע ויש בו ימין ושמאל ואמצע. כקו ישר שיש בו פרטים ובו אנו יכולים להתקיים ולפעול.
העיגולים הם שורש הטבע, תנועת האינסוף, הפועל בצורה מעגלית, ואילו היושר הוא קו ישר העובר בָּעיגולים ומזין את קיומנו בפשר. אבן. מעגל. מים. מילה. בכל סדר שהוא, ואין אחיזה. המילים מתרחבות ומצטמצמות לכמיהה. שוב נוכח צלאן כי המילים כָּשְלוּ להיות עוגן לו ולשירו. לכן הוא חייב לראות במו עיניו את השמועה.
.
סדר העיגולים והיושר. מתוך כתב יד של רבי חיים ויטאל
.
.
2. ראיתי
רָאִיתִי אֶת הַצַּפְצָפָה שֶלִּי יוֹרֶדֶת הַמַּיְמָה,
רָאִיתִי אֶת יָדָהּ נִשְׁלַחַת לָעֹמֶק,
רָאִיתִי אֶת שָׁרָשֶׁיהָ מִתְחַנְּנִים שָׁמַיְמָה לְלַיְלָה.
מיהי הצפצפה שצלאן מניח בשיר? התוכל לפתוח בפניו את המראות?
צפצפות חוזרות כדימוי בשיריו של צלאן. בשיר "נוף" (סורג־שפה) הצפצפות מדמות את המתים:
…
הוֹ עֲצֵי צַפְצָפָה גְּבוֹהִים – יַלְדֵי הָאֲדָמָה הַזֹּאת!
הוֹ אֲגָמֵי אֹשֶׁר שְׁחֹרִים הַמְּשַׁקְּפִים אוֹתָם לַמָּוֶת
…
בשיר "נוקטורן" (אור כפוי, מגרמנית: שמעון זנדבק, הספריה החדשה, 2018) הצפצפות מדמות את הרוצחים:
…
צַפְצָפוֹת צוֹעֲדוֹת בַּמִּצְעָד
עִם אַנְשֵׁי הַצָּבָא יָד בְּיָד.
כָּל מֵימֵי הָאֲגַם הֵם דָּמְךָ.
.
הצפצפות משמשות דימויים המתווכים לקוראים קצוות של אימה ורשע. כאן, צלאן מזקק לו צפצפה אחת של יושר, שצלחה את הבלתי נתפס ונותרה בקומה זקופה, ומאמצהּ. האם תִפתח לו שער אל עולם העיגולים שאין בו הפרדה, מקום שבו שני החושים מתאחדים, מקום שבו גר בכפיפה אחת "שמעתי אומרים" עם "ראיתי"?
הוא רואה את הצפצפה שלו יורדת המימה, מלמעלה למטה, ומעיד על תנועתה. רואה אותה גוחנת ושולחת ידה מלמעלה למטה, לעמקי השמועה, ומעיד על תנועתה.
כה קרובה ידה המושטת של הצפצפה שלו לעיגולים, אך חיבור אַיִן. צלאן, ששיריו מהלכים בעקבות אהוביו ועולמו שהלכו לאבדון, מותיר גם את הצפצפה שלו אובדת כשידה הריקה מושטת מטה בתנועה אינסופית.
ידה המושטת של הצפצפה כמוה כידו המושטת של טנטלוס מלך לידיה, אשר הפכה סמל לרעב ולצמא נצחיים. כעונש על שהגיע לעולמות האלים, גנב ממזונם והיתל בם דרך החיים והמוות, נידון להיות שקוע עד לחזהו במימי אגם שהתרחק ממנו בעת שגחן אליו כדי להרוות את צימאונו, ומוקף בעצי פרי עסיסיים שהרוח הנושבת הרחיקה מידו המושטת כשביקש להשביע את רעבונו.
צלאן כשל. דימוי הצפצפה שלו לא חיבר בין שמיעה לראייה. לא קירב בין שמיים לארץ. עולם העיגולים אינו מתקיים בנו בלי עולם היושר, אבל עולם היושר לא הצליח להגיע לעולם העיגולים. הצמא והרעב למילים שאפשר לשמוע וגם לראות נותר במעמקים, בחשכת שורשי הצפצפה.
ובטרם נצא לבית השלישי, מניח מאחוריו צלאן שורה נשגבה: "רָאִיתִי אֶת שָׁרָשֶׁיהָ מִתְחַנְּנִים שָׁמַיְמָה לְלַיְלָה". הוא ושירו חותמים את הבית השני וכולאים בתוכו לנצח את הצפצפה.
ואנו עדים לתחנוניה כשידנו מושטת לשירתו החידתית. מרידיאן הכאב מתפשט בתנועה מלמטה למעלה כשהשורשים מתחננים ללילה. בלילה מתקיימת האפשרות היחידה לאיחוד שהשיר מבקש, שהרי באפלת הלילה מתאחדים החושים והנשמע הוא הנראה.
.
.
3. ויתור
לֹא אַצְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיהָ,
רַק הֵרַמְתִּי מִן הַקַרְקַע אוֹתוֹ פֵּרוּר
שֶׁצּוּרָתוֹ צוּרַת עֵיְנַיִךְ וַאֲצִילוּתָן,
הֵסַרְתִּי אֶת שַׁרְשֶׁרֶת הַמִּכְתָּמִים מְעַל צַוָּארֵךְ
וְעָטַרְתִּי בָּה אֶת שׁוּלֵי הַשֻּׁלְחָן, שֶׁהַפֵּרוּר מוּטָל עָלָיו.
"לֹא אַצְתִּי בְּעִקְבוֹתֶיהָ", שלוש מילים חורכות בוויתור את שני בתי השיר שחלפו.
הצפצפה בתחנוניה, והוא מכביד את ליבו. מדוע הוא מותיר את הצפצפה שלו מאחור בתחינתה?
אט־אט אנו מבינים שאין צורך שיאוץ אחריה. היא בתוכו. תחנוניה של הצפצפה בתנועתה הנצחית מוטמעים בגופו. כמוה הוא גוחן לקרקע. כמוה הוא מושיט ידו. אך שלא כמוה, ידו לא נותרת ריקה. הוא מרים מהקרקע פירור, שריד מזערי מקיום שהיה ואיננו עוד: " שֶׁצּוּרָתוֹ צוּרַת עֵיְנַיִךְ וַאֲצִילוּתָן".
בקבלה עולם האצילות הוא העולם העליון (מארבעה עולמות), עולם שנאצל מן האלוהות ומקבל ישירות את אור האינסוף. עולם שלם שאין בו נפרדות וכולו אלוהות שרוח האדם לא יכולה להשיג.
צלאן מנתץ את שחרת בנפשנו בבית הראשון והשני, שובר את הלוחות, ומנגד – יוצר שירה חדשה מ"אוֹתוֹ פֵּרוּר" שמצא בנבו שלו, המקום שאותו שמעה שירתו מנגד ושאליו לא באה.
שמעון זנדבנק בתרגומו היטה את המילה "עינייך" לנוכחת, לשון נקבה, וראה בפירור את תמצית הווייתה של האם, שאובדנה מזין רבים משיריו של צלאן (זנדבק, "פאול צלאן כותב לאמו המתה", מטעם 5). אימו מתקיימת בהיעדר ולשם הוא כָּמֵהַּ. ההיעדר הוא היציבות בחייו, הוא המניע את שירתו, ו"אוֹתוֹ פֵּרוּר" מגלם בתוכו את עולם ההיעדר כולו.
בבית השלישי אנו עומדים ומתבוננים במעשה השיר ועינינו כלות. שער אחר שער מוגף. צלאן מרוקן עצמו משירתו. שכבה אחר שכבה של בלהות מוּסרת והוא נותר בידיים מלאות רִיק שהפירור מציב לו גבול.
הוא מוותר על השיר שאליו קיווה, משלח אותו לחופשי ובורא שיר חלופי עם פירור מוטל על שולחן שאת שוליו הוא מעטר בשרשרת מכתמים שהוריד מצווארו של ניסיון כתיבתו הכושל.
כואב להיות עדים לאובדן כה מרהיב, לאסתטיקה מצמררת של אמירות ומכתמים דקורטיביים. מעטים המשוררים שיודעים לברוא יופי שכזה מוויתור ואובדן.
צלאן מותיר אותנו עם פירור שיר, ובתוכו ידיעה כי כמיהתו היא למעלה מיכולותיה של שירה להתגלם בשירו.
.
.
4. אובדן
וְשׁוּב לֹא רָאִיתִי אֶת הַצַּפְצָפָה שֶׁלִּי.
צלאן מצרף גם את הצפצפה לאהוביו שאינם וחותם את השיר. עליו לאבד את האחר כדי לקיים את שיריו בעולם. לשוב לבדידותו ולהוסיף לחפש את האחר בעוד שיר ובעוד שיר על מנת לאבדו שוב ושוב. הוא זקוק לָאובדן לשם איחוד שלם עם שירתו.
אני שבה לדברי צלאן מנאום המרידיאן: "השיר עורג אל האחר, מבקש את האחר, זקוק למנגד. הוא מחפש אותו, הוא מפנה עצמו אליו," ונותנת את ליבי להמשכו: "בשביל השיר העורג אל האחר, כל אדם, כל דבר היא דמות האחר הזה."
את האחר צלאן מבקש, מביאו אליו, אל בור צפוף וחשוך, ומאבדו בין בתי השיר. כמיהתו של צלאן ושל שירו אל האחר היא למעלה מכוחותיו. לאחר ששבר בשירו גם את הסדר שנותן לו עולם הקבלה, תש כוחו והוא שב על עקבותיו אל גורלו, עולם ההיעדר עד תחלוף השמועה ותברא במשורר מיתוס.
.
תודה לרות חוף, על הסיוע בעריכת הרשימה, ולפרופ' בועז הוס.
.
חגית חוף היא משוררת, אנליטיקאית יונגיאנית וחוקרת ספרות, כותבת רשימות וביקורות בתחומה ומנחה סדנאות כתיבה. שיר פרי עטה פורסם בגיליון 9 של המוסך ורשימות פרי עטה פורסמו בגיליונות 6 ו-20.
» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל קורא בשיר מתוך ספרה של אורית קלופשטוק, "לא יכולתי לרשום את זה בתיק"
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
