"בעיני רוחי כבר ראיתי אותן מחליקות, זו אחר זו, לתוך פי, על פני השיניים ופנים הלחיים, בחך ומתחת ללשון, ממשיכות ללא רחם אל הגרון, עוטפות את הענבל". שני סיפורים קצרים מאת חבצלת שפירא
.
אופניים
בעיקר אני זוכרת את החשופיות. הן היו צצות משום מקום, בשעת השקיעה דווקא, כשקשה לראות, כמו להכעיס, והיינו צריכים לזגזג ביניהן. לחות ומפותלות, מותירות שבילים מבריקים בדרכן הצמיגית, האיטית, העיקשת. כבר בלילה הראשון התוודענו אליהן מקרוב. הדרך הייתה ארוכה ולא עלה בידנו להגיע לעיר ופרשנו שקי שינה על הדשא ליד התעלה. הזדחלנו לתוכם והנחנו ראש, רצוצים. אבל אילו רחשים או דביקוּת מוזרה לא הניחו לי וגיששתי בידיי ואחרי רגע קפצתי בצרחות – הן היו בכל מקום. על שקי השינה, התיקים, האופניים, על בגדינו, עוד רגע היו משיגות את שערנו ואת צווארינו באותה נחישות אטומה. בעיני רוחי כבר ראיתי אותן מחליקות, זו אחר זו, לתוך פי, על פני השיניים ופנים הלחיים, בחך ומתחת ללשון, ממשיכות ללא רחם אל הגרון, עוטפות את הענבל, ריר על ריר גולשות אל הקיבה והריאות, לתוך חיים ארוכים, נינוחים, מוגנים מרוֹכבִים חסרי זהירות. לתוך חללים חשוכים, חמימים, לחים תמיד וחסרי דאגה. אבל לי היה יעד לרכוב אליו, ובן זוג שדיווש לידי, והורים שחיכו בארץ – לא יכולתי להרשות לזה לקרות. היה עליי להיאחז בקיומי היחיד, בגבולות הברורים ביני ובין העולם – גם אם הם מדומיינים, גם אם ברגעים של פיכחות אני רואה את הפְּנים והחוץ רוחשים חיים אחרים, שאינם דוברים את לשוני, שאין לי דין ודברים איתם. היה לי בשביל מה לחיות, לא יכולתי להיכנע לפיתוי של שביליהן הנוצצים, אותה הבטחה לקיום ענוג, לא מופרע, שלוות ההתמזגות עם העפר. היו לי אופניים, הייתה תוכנית: אלף וארבע מאות קילומטרים של שבילים סלולים, רחבים ומתוחזקים היטב, שמשתרעים לאורך שלושה נהרות בין אמסטרדם לווינה. וזה היה רק היום הראשון, עוד לא התרגלתי לחבּורות, להתאבנות הירכיים, לצליל הלשונות האירופיות. אולי החשופיות יכלו לצלול לתוך אוזניי, כדג בבל, לתווך את שפת המקום? אבל להן אין ארץ. הן לא מבזבזות את זמנן על שטויות כמו שפה וגבולות. פגשנו בהן מדי ערב – בהולנד, בגרמניה, באוסטריה. הן חיות בדשאים, בשיחים, קרובות תמיד למים, חסרות פחד, יש להן יעד ברור. גם אם אין להן תוכנית ואין להן מפה, הן יודעות לאן הן רוצות להגיע. הן יודעות שיש רק מקום אחד להגיע אליו – קדימה.
א' קם גם הוא. מותשים ומטושטשים אספנו את חפצינו. התרחקנו כמה עשרות מטרים מהנהר והתמוטטנו על פיסת דשא יבשה ומוצקה. החלקתי לתוך שק השינה ונרדמתי מיד. ישנתי אחת־עשרה שעות, ובבוקר העיר אותי צליל של מסור גדול: גנן גזם ענפים מיותרים מהשיחים שהקיפו אותנו.
.
.
What do people do all day
בילדותי קראתי בספר באנגלית פשוטה, ספר גדול עם כריכה קשה, שמטרתו הנסתרת הייתה להטמיע בי את השפה המשונה הזאת, שנכתבת הפוך ונזקקת להמון אותיות ומילים. ציורים כפולי עמודים חשפו את חייהם של המבוגרים, הראו מה הם עושים כל היום. הם עושים דברים בבית, בגינה, ברחובות. הם נוסעים בכלי רכב מגוונים כדי לעשות דברים במקומות אחרים. הם עובדים במקצועות שונים (ולא משונים). הציורים היו מלאי פרטים ופריטים שנמצאים בעולם הזה, האנושי, הנורמלי, הצבעוני. שבו אנשים חיים לצד אנשים אחרים, בני גילים שונים, וגם בעלי חיים, וכולם מרוצים ומחייכים. נהג האוטובוס, הזקנה שחוצה את הכביש, הילדים שמשחקים בכדור, החתולים המנמנמים על הדשא, הציפורים שמתעופפות בין הענפים, האנשים שמטפחים את גינותיהם ואופים לחם ותופרים בגדים ומבלים בפארק ובחוף הים ומוכרים וקונים בחנויות ואוכלים וישנים. שוב ושוב עלעלתי בספר, מצאתי את הכלב שהסתתר בכל כפולת עמודים, גיליתי עוד פרטים בציורים העמוסים. כותרתו המשונה החזרתית הקסימה אותי, ובאמת למדתי אנגלית; אבל אני עדיין לא יודעת מה עושים.
» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "רוקי סיטי", סיפור קצר מאת סיון שיקנאג'י
תגובות על כתבה זו