.

אורית נוימאיר פוטשניק

על הווידוי

"Your business is watching my words. But I
admit nothing. I work with my best"
Anne Sexton

לֹא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן, זוֹ תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת,
שֶׁצּוֹרֶבֶת כְּמוֹ הָרָעָב, כְּמוֹ הַמִּין,
לִפְרִיצַת הַמַּנְעוּל, לַנִּתּוּץ שֶׁל הַדֶּלֶת,
לַעֲמֹד עֵירֻמָּה, שֶׁתִּרְאִי לִי, בִּפְנִים.

שֶׁתִּרְאִי לִי, עָמֹק, תִּנְעֲצִי בִּי עֵינַיִם
לֹא תַּשְׁאִירִי אַף סוֹד נֶעֱלָם וְחָבוּי,
שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּתְסֹס בְּתוֹכִי כְּמוֹ יַיִן
כָּבֵד וְרָעִיל, אַל תִּתְּנִי לִי סִכּוּי

לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁתֹּק, לְהַמְשִׁיךְ לְכַסּוֹת.
מִתְחַנֶּנֶת, תּוֹרִידִי אוֹתִי עַל בִּרְכַּי,
לִצְלִיפַת מַבָּטֵךְ, לַקְּרִיעָה שֶׁל הַסּוֹד,
כְּמוֹ אֶת בְּכִי הַתִּינֹקֶת מִבֵּין יְרֵכַי.

לֹא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן, זוֹ תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת
רַק הִמְשַׁכְתִּי לָשֶׁבֶת מוּלֵךְ לְהַמְתִּין.
מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן הֱבִיאוּנִי לַדֶּלֶת.
הִיא צוֹרֶבֶת כְּמוֹ הָרָעָב, כְּמוֹ הַמִּין.

.

שוב בטיפול

אֲנִי רוֹצָה לַחְצוֹת אֶת הַגְּבוּלוֹת הַמִּזְדַּיְּנִים שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצָה אֶת פְּעִימוֹת הָעוֹרֵק בַּצַּוָּאר שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצָה אֶת הֶעָשָׁן שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁנִּקִּית מֵהָרֵאוֹת שֶׁלָּךְ.
(אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת, הוּא פּוֹרֵט עַל מֵיתְרֵי הַקּוֹל שֶׁלָּךְ).
אֲנִי לֹא רוֹצָה לְהַגִּיעַ לָאֱמֶת.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּעַזְרִי לִי לְשַׁקֵּר,
שֶׁתִּבְרְחִי אִתִּי הַחוּצָה לְסִיגַרְיָה בֶּחָצֵר.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּמַזְמְזִי אוֹתִי עַל הַגָּדֵר.
בְּבַקָּשָׁה, אֲנִי רוֹצָה לְהִשָּׁאֵר.

הִנֵּה: נְקֻדַּת מִפְנֶה. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי אַחֲרוֹנָה.
אַתְּ מִתְפַּתָּה. נִצַּחְתִּי. אֶת הַשָּׁעוֹן הַבֵּנְזוֹנָה.
עוֹד נִצָּחוֹן דּוֹקֵר וּמַר
שֶׁל שֵׂכֶל יַלְדוּתִי, מֻגְבָּל וְקַר
שֶׁלֹּא יוּכַל אַף פַּעַם
לָרָעָב שֶׁלֹּא נִגְמַר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 47 של המוסך.

.

.

יהודית אוריה

דיוניסוס

כְּשֶׁהִזְכַּרְתְּ אֶת הַבַּקְכוֹת
רָאִיתִי אוֹתָהּ שׁוּב –
מִתְמוֹסֶסֶת לְנֶגֶד עֵינַי,
בּוֹרֵאת מִתּוֹךְ יָדֶיהָ בַּשְּׁהִי שֶׁבָּאֲוִיר
אֵיךְ נָמֵס
כּוֹכָב,
אֵיךְ מֵמִיס דְּיוֹנִיסוּס
אֶת סוֹרְגֵי כִּלְאוֹ.

וְעַכְשָׁו בַּסֹּמֶק הָעוֹבֵר
בָּעֲרָפֶל הַמִּתְרוֹנֵן מִגְּרוֹנִי,
הַסּוֹרָגִים הוֹפְכִים לְאֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים.

זֶה קָרָה לִפְנֵי זְמַן רַב,
בִּשְׁנַת 1976.
זֶה קוֹרֶה שׁוּב כְּשֶׁאַתְּ נוֹלֶדֶת –

דְּיוֹנִיסוּס תּוֹפֵס אוֹתִי
בַּקַּרְסֻלַּיִם, זֶה דְּיוֹנִיסוּס –

אָהַבְתִּי אוֹתָהּ עַד פִּיק בִּרְכַּיִם
וְאָבְדַן כֹּשֶר הַדִּבּוּר,
לְכִי לִישֹׁן.

.

"הבקכות" היא טרגדיה יוונית עתיקה שחיבר המחזאי האתונאי אוריפידס בשנותיו האחרונות. היא עוסקת בקונפליקט בין הטבע לבין התרבות, המגולם במאבק המלך פנתאוס נגד האל דיוניסוס, ומתארת את הטרגדיה של ניסיון האדם לשלוט בטבעו שליטה ללא מצרים.

.

יהודית אוריה היא משוררת, מתגוררת בישראל ובקליפורניה. ספריה: "חלל מושלם" (תמוז/אגודת הסופרים, 1994), "רשימותיה של חווה" (כרמל, 2003) ו'צבאים" (פרדס, 2016). שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 14 של המוסך.

.

.

מרקו סרמונטה

רק קור טבעותיה

וְלֹא בִּקְּשָׁה "אֱחֹז בְּיָדִי"
וְאָחַזְתִּי בְּיָדָהּ

וּכְמוֹ יָבְשָׁה יָדָהּ בְּיָדִי
רַק קֹר טַבְּעוֹתֶיהָ.

וְלֹא אָמְרָה "נַשֵּׁק"
וְלֹא נָשַׁקְתִּי

.

•
אַל תִּטְעִי.
זֶה לֹא סְתָם סֶקְס
וְגַם אֵין כָּאן מַעֲשֵׂה אַהֲבָה
אֲנִי רַק נֶאֱחָז בַּעֲלוּמַיִךְ
נִצּוֹל שֶׁלּוֹפֵת אֶת מָתְנֵךְ
כְּאִלּוּ הָיָה
קוֹרָה מִסְּפִינָה טְרוּפָה
וְכָל דַּקָּה שחוֹלֶפֶת
כְּבֵדָה וְתַכְלִיתִית
כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁצּוֹלֶלֶת לַמַּיִם
מְשַׁלַּחַת אַדְווֹת
סוֹגֶרֶת סְבִיבֵנוּ
טַבָּעוֹת שֶׁל זְמַן
וּבְאֹפֶק לֹא רָחוֹק
חֲרֵבַת־הַחוֹף שֶׁל סוֹף יָמַי

.

מרקו סרמונטה, איש שירות החוץ, נולד ברומא ומתגורר בירושלים. בוגר כיתת השירה של הליקון, שנת 2001. שירים פרי עטו ותרגומים מאנגלית ואיטלקית התפרסמו בין השאר בהליקון, בעתון 77 ובשבו.

.

.

יודית שחר

הזמיר

זֶה הָיָה עִדַּן הַנְּכָסִים סִים סִים
עִדַּן הַמִּגְדָּלִים לִים לִים
שֶׁפָּשְׁטוּ אַרְבֶּה עַל פְּנֵי שָׁמַיִם
זֶה הָיָה עִדַּן הַמִּקְדָּשִׁים הַמִּתְנַצְנְצִים
שָׁם כָּרְעוּ הַהֲמוֹנִים נִים נִים בֶּרֶךְ

זֶה הָיָה עִדַּן הַנְּכוֹנִים נִים נִים
עִדַּן הַתַּדְמִיתָנִים
עִדַּן הַיָּפִים פִים פִים
עִדַּן הַמְּשַׁוְּקִים הַמְּעַצְּבִים הַדּוֹבְרִים
עִדַּן הַמַּעֲלִים לִים לִים בַּסֶּקֶר

זֶה הָיָה עִדַּן הָעוֹרְבִים הַמְּזַמְרְרִים
עִדַּן הַטַּוָּסִים הָרְהַבְתָּנִים
מְאַחֲזֵי עֵינַיִם הִגְרִילוּ יוֹנִים נִים נִים
אִיְּדוּ שְׁפַנִּים נִים נִים
כַּזְבָנִים נִים נִים הִפְרִיחוּ
שַׁרְשְׁרוֹת מִלִּים לִים לִים

זֶה הָיָה עִדַּן מְפֻרְכָּס
עִדַּן מְפַרְכֵּס
הַמַּשְׁחִיתִים שָׁחֲטוּ
הַחֲזִירִים הִתְחַזְּרוּ
הָעֲנִיִּים הִתְעַנּוּ
הַמְּצוּקוֹת הִתְמַצְּקוּ קוּ קוּ

וְרַק נֶפֶשׁ הַזָּמִיר
לֹא אָבְתָה
לְהַפְסִיק
לָשִׁיר

.

‫פקעות של אלוהים‬‬‬‬‬

סוֹחֲרִים חֲרוּצִים הַפְּרוֹטֶסְטַנְטִים
יְרֵאִים, אוֹהֲבֵי אֱלֹהִים
וֶאֱלֹהִים בִּתְמוּרָה אוֹהֵב אוֹתָם בַּחֲזָרָה,
נָטְלוּ אֶת מַעֲשֵׂה יָדָיו וְהִתְעַלּוּ עָלָיו
הַכֹּל סָחִיר: נַרְקִיסִים צִבְעוֹנִים יָקִנְתּוֹנִים
מֻכְלָאִים בְּרִבְבוֹת גְּוָנִים וְזַנִּים
וְהַפְּקָעוֹת שָׁווֹת זָהָב

גַּם פְּקָעוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת נִסְחָרוֹת וְאֵין בּוֹחֲלִים,
בֵּין חֲנוּיוֹת לְמִמְכַּר טַבָּק, חֲטִיפִים, גּוּמִי לְעִיסָה
מְמֻיֶּנֶת עַל פִּי צֶבַע גִּיל וּמִדָּה
מֻצֶּגֶת סְחוֹרָה מְעֻרְטֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹת רַאֲוָה,
אַטְרַקְצְיָה תַּיָּרוּתִית מְנִיבָה

לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
נִצֶּבֶת קָתֶדְרָלָה נִשָּׂאָה
וְיֵשׁ הַפְרָדָה
אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְהַבָּשָׂר לָאֲדָמָה.
לוּ שָׁכַן אֵל בְּצֵל אוֹתָן אֲבָנִים
הָיָה יוֹצֵא מִמִּשְׁכָּנוֹ עוֹטֵף בִּבְגָדִים חַמִּים
וּמֵשִׁיב אֶל חֵיקוֹ אֶת הַזּוֹנוֹת הָאֲבוּדוֹת
מֵרְחוֹב הַחַלּוֹנוֹת הָאֲדֻמִּים

.

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, מתגוררת בפתח תקווה. פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה. בקרוב יראה אור ספרה "אשליה קדושה", בהוצאת אפיק. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 40 של המוסך.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ליאור מעין, רוני פינקרפלד, נצר לאו וורד דור

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הבהוב של גחלילית

מאת רון דהן

.

לְמַעֲשֶׁה,
כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.

(מתוך "כשהלכה ממני נערתי", שירים שונים, 1960)

יפה ומתאים לו, למשורר נתן זך, למות דווקא בתקופה זו הקרויה "תקופת הקורונה" ולא מקורונה. סתם מוות, רגיל ופרוזאי, של אדם שהגיע אל סוף חייו מותש וחולה ונמוג אל חשכת הלילה. כאילו כדי להזכיר לנו שהמוות לא עובד בשירות הנגיף, ושעולם אכן כמנהגו נוהג, שאלו הם פני הדברים, שיסוד הקיום והאדם הוא לחלוף מן העולם, נניח כמו בשיר של המשורר, "בעולם": "כָּךְ בָּעוֹלָם. וְכָךְ, כָּךְ וְכָךְ / חַיִּים כָּאן. כָּךְ גַּם כָּךְ. לֹא קָשֶׁה וָלֹא רַךְ. נָא לְהַכִּיר: נָתַן / זַךְ. נָעִים מְאֹד."

נכתב שבהלוויתו נכחו בודדים, מעט אמנים כתבו על תרומתו לזמר העברי, בקרב הפוליטיקאים ואנשי השררה השתררה דממה, יש להם דברים חשובים יותר לעשות, לומר, אנשים נלחמים על פרנסתם, עולם התרבות במלחמה על חייו, ונתן זך מת. אחד המשוררים החשובים ביותר של המאה העשרים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, נאסף אל האדמה בדממה מהדהדת. המשורר שהתעקש על הלשון היום־יומית, על היעדר הפאתוס והדרמה, מת ונקבר באותו אופן. אולי כך ראוי.

מותו של נתן זך תפס אותי לא מוכן. אהובתי הודיעה לי בהודעת וואצאפ קצרה בזו הלשון: "אוי בייבוש, אני חושבת שנתן זך נפטר". בצהרי היום, כך לפתע, מת. הבטתי במילים וחלפה בי צמרמורת. מיד לאחר מכן כתבתי למשורר והמתרגם ערן צלגוב, שחולק את אהבתי והערכתי לשיריו של זך, שזך "החזיר ציוד". הוא לא האמין לי וביקש לוודא בעצמו. גם לחברי רועי חסן כתבתי, ולחברתי הטובה יעל. בכל פעם שהקלדתי את המילים "נתן זך מת" עבר בי רעד משונה. לאחר מכן התיישבתי על הכורסה הכחולה, המטונפת, ביחידת הדיור שלי. אבל ירד עליי. קמתי ושמתי בספוטיפיי את האלבום "כמה נהדרת היית" שיצר שלומי פרינג' יחד עם נתן זך והקשבתי לקולו הרועד, להטעמה הכבדה, הסמיכה, האופיינית לאדם שיכור, ועדיין – לצלילות של המילים, לתחביר הזכי, ליופי שאין לו סוף: "צִפּוֹרִים אַחֲרוֹנוֹת מִתְכּוֹנְנוֹת לַלַּיְלָה / חָתוּל מְקַפֵּץ מִתּוֹךְ פַּח אַשְׁפָּה / מַשַּׁב רוּחַ קַל בַּעֲלֵי הַפִיקוּס / כַּמָּה נֶהְדֶּרֶת הָיִית". ("כמה נהדרת היית"). בכל מקרה, לא יכולתי להאזין זמן רב ולא יכולתי לשהות ביגון שכן הייתי צריך למהר ולאסוף את שני ילדיי, דניאלה ומתן, מבית הספר. למעשה, כשראו אותי, לא הרגישו באבלי. הם היו רעבים, הכנתי להם ארוחת צהריים.

מדוע התאבלתי על אדם שאיני מכיר? ראיתי את נתן זך כמה פעמים, תמיד באירועים רשמיים, ואף פעם לא ניגשתי אליו ודיברתי איתו. בעיקר אני זוכר אותו משבוע הספר אי אז בתחילת העשור, יושב דומם על כיסא גבוה בדוכן "הקיבוץ המאוחד", צלם זר, וחותם לעוברים ושבים שקנו את ספריו ובעיקר את אוסף שיריו שכונס בשלושה כרכים. אני זוכר, ניגש אליו לפתע אדם צעיר והגיש לו דף ריק, "תחתום בבקשה", אמר לו, נתן זך סירב והצביע על הדוכן: "תקנה ספר ואחתום לך", אמר בקולו הנמוך, העמוק. האדם התעקש, "הנה כאן כאן, תחתום, תחתום ותהיה בריא", אמר לו. המשורר סירב והאדם המשיך הלאה בלי לקנות ספר. פעם נוספת פגשתי בו בהפגנה כנגד אחת המלחמות בעזה, בתל אביב. על הבמה הקטנה נאמו מי שנאמו ופתאום הוא עלה לדבר, שיכור ומתנדנד, ודיבר שטויות לא קוהרנטיות, עד שהקהל התחיל לשרוק בוז ולדרוש שיורידו אותו מהבמה, מה שאכן נעשה. הבה נודה על האמת: נתן זך היה אלכוהוליסט, אדם נרגן ולא נעים, לעיתים גזען לא קטן, ובשנים האחרונות כנראה מבודד וגוסס. במהלך הימים האחרונים גיליתי ש"כי האדם עץ השדה" נכתב בעקבות מלחמת לבנון, ש"אני רוצה תמיד עיניים" הוא שיר אירוני המופנה אל שירתו של נתן אלתרמן, ש"רגע אחד" נכתב על אביו וש"ציפור שנייה" נכתב כדי להוכיח ללאה גולדברג שאפשר לחרוז את המילה "שמש" עם "אמש" בתוך שיר עברי טוב. בינינו, למי אכפת? הפער בין עניין הביוגרפיה של המשורר נתן זך לבין העניין בשירה שלו הוא אדיר. אקצין ואומר שהביוגרפיה, או כוונת המשורר במקרה של זך, מתבטלת לחלוטין נוכח השיר, המילים, האפקט שיש להן על הקורא. נוסף על כך, מכיוון ששירתו גדולה לאין שיעור מקומתו האנושית, זך לעולם יהיה משורר של קוראים וקוראות טובים, של כותבים וכותבות, הוא יחיה בתוך המובלעת של הספרות ולא מעבר לכך. ובכל זאת, התאבלתי על האדם הזה שלא הכרתי ולא חיבבתי. אולי מפני ששירה משפיעה עליך בצורה כל כך עמוקה ומתמשכת, משהו מהאדם שכתב אותה נטמע גם בך, בגוף, בלב. אדם שכתב במו ידיו "כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד / כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע" ראוי בעצמו לחסד האבל על לכתו.

באחרית הדבר למבחר שירי ישראל אלירז, דברים דחופים (הקיבוץ המאוחד, 2010), דן עורך האנתולוגיה, דרור בורשטיין, בשאלה "כיצד אלירז יכול להציל את חייך". נדמה שזו שאלה ראויה למי ששירתו היא בעצם הערות שוליים או ניסוח מורחב ל"פלא היותנו בתוך העולם" או ל"הלא יאומן פשוט ישנו". למען האמת חשבתי גם אני בתחילה לדון בשאלה הזו ביחס לשירת נתן זך, אלא שעד מהרה הבנתי שמדובר בדיון במעמד צד אחד בלבד, הצד שלי, הצד הקורא, וכנגד הצד השני, כלומר שירת נתן זך. אני מאמין באמת ובתמים ששירת זך אכן יכולה להציל חיים, כפי שכל אמנות טובה יכולה להציל, אלא שאין לה שום יומרה כזו. משורר שכותב "יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: / אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב / וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב / שֶׁרַק הָרוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת / אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה", או "קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה", וגם "מִסְתַּמֶּנֶת גַּם הַבְטָחָה: / אַחֲרֵי הַזִּכָּרוֹן תָּבוֹא הַשִּׁכְחָה", לא מנסה לקעקע בנו את פלא היותנו בתוך העולם, אלא לדבר על קיום אקראי, מר, בודד, לעיתים חסר תכלית ותמיד שברירי. אין זכר לחנופה בשירה של נתן זך, אין שום פיתוי, הדברים נכתבים כמו שהם, גבישי תודעה צלולה, לטוב ולרע.

חלפו חמש־עשרה שנים מיום שהשיר "כשהלכה ממני נערתי" הטיח אותי לתהום הקיום מבלי להציע נחמה. אני זוכר היטב את הרגע שבו הצלחתי, לשיטתי, להבין את מהלך המחיקה שזך מבצע בשיר הזה, שמוחק את הרגש, ואת המבט, את הכתיבה עצמה ואת עדות הקיום הקלושה ביותר – ואז גם את זה. שנים חשבתי שזהו הפרויקט הגדול של שירת זך, לקלף את הקיום ולהותיר נשל משמעות, ואז לפורר גם אותו. לא עזרו שירים אחרים שהציעו מודל אחר, גם לא "פרידה סופית", שיר המראָה באותו ספר, שירים שונים, כאשר קם הרזה ומכריז "זהו זה". ספריו הבאים של זך רק שכללו את הנוסח וממילא שיריו המאוחרים נקראו לי כמו הד רחוק ולא מובן ממערה חשוכה. אמרתי לעצמי, הבן אדם מחכה למותו כמו בעל חיים עזוב. הנחתי לזה.

אך לפני כשנה כתבה לי לפתע אהובתי, "אני חושבת שמצאתי את השיר העונה לשיר 'כשהלכה ממני אהובתי'", וצירפה אותו כתמונה, גם הוא מהספר שירים שונים:

.

רובינזון קרוזו

הָעֲיֵפוּת פָּגָה וּבִמְקוֹמָהּ הֵחֵלָּה לְנַשֵּׁב הָרוּחַ.
תְּחִלָּה לְאַט, אַחַר כָּךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל זֶה אִי נוֹשָׁב, אָמַר בְּלִבּוֹ וְסָקַר
אֶת צַמְּרוֹת הַדְּקָלִים הַמִּתְעוֹפְפִים. צְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הִוּוּ
רֶקַע עָמוּם אַךְ מְאוֹד לֹא בִּלְתִּי רָצוּי לְהַרְגָּשַׁת נוֹחוּת
בְּרוּרָה. כִּוַּנְתִּי גַּם אֶת הָעוֹנָה, מַמָּשׁ אֶת הַשָּׁעָה
וְהָרֶגַע, אָמַר בְּלִבּוֹ בְּמִין שִׂמְחָה מֻסְתֶּרֶת עַל שֶׁנּוֹלַד,
עַל שֶׁהוּא קַיָּם, עַל הַלִּטּוּף הַיָּעִיל שֶׁל הָרוּחַ הַחוֹדֵר אֶל
מִתַּחַת לַבְּגָדִים הַקַּלִּים (בְּעוֹנָה זוֹ שֶׁל הַשָּׁנָה). שׁוּם דָּבָר
הַמַּרְחִיק מִכָּאן, שׁוּם אָסוֹצְיַאצְיָה, שׁוּם זִכָּרוֹן הַמְּטַשְׁטֵשׁ אֶת
הַמַּגָּע הַמִּיָּדִי הַזֶּה עִם מָה שֶׁנִּמְצָא כָּל כָּךְ לְיָדְךָ
עַד שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְמַשְּׁשׁוֹ בְּיָדֶיךָ, אָמַר בְּלִבּוֹ.

.

כן, חשבתי, אותה רוח נושבת, כמעט בלתי מורגשת, בשיר "כשהלכה ממני נערתי", רגע לפני המחיקה הגדולה, הדוחפת את הקורא אל התהום, הופכת כאן לזו המבשרת את הקיום הגדול, המוחשי, הנוכח בכל רגע ורגע, המפיחה חיים ומשמעות. ולרגע קט נשמתי גם אני, כשכל שירת זך שקראתי חזרה אליי לפתע מעיקול אחר, מנחם יותר, מלא בחסד. והבנתי, זה משורר של קצוות, של חיים ומוות, של ריקות גדולה מצד אחד ויופי אדיר מצד שני, שממלא את כל העולם בעזרת הלשון, ניסוח של קיום שהמנגנון שלו הוא לא רצף אלא פעימות של משמעות ויופי, הבהוב של גחלילית, או, אם תרצו, הבהוב של נורה במסדרון המתעקשת על חייה. והנה, נראה שבכל זאת דנו בשאלה "כיצד נתן זך יכול להציל את חייך", ובכן, ככה.

.

רון דהן, משורר, סופר ועורך. מתגורר בגבעת עדה. פרסם עד כה ארבעה קובצי שירה: "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011), "נעורים" (הוצאה עצמית, 2012), "עקרונות הגן" (אינדיבוק, 2014), ו"מות הציפור" (אינדיבוק, 2018).

.

.

נתן זך ושלומי פריג', "כמה נהדרת היית"

» ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת דפנה לוי

.

באחד הראיונות שהעניקה אסטריד לינדגרן לעיתונות, כשכבר היה ברור שספרי ״פיפי לונגסטרומף״ (Pippi Långstrump) שלה הם הצלחה פנומנלית, היא אמרה שהיה לה חשוב במיוחד לדבר עם ילדים על הסכנה שבניצול לרעה של כוח. לינדרגן החלה לכתוב את עלילותיה של גיבורת־העל בת התשע זמן לא רב אחרי תום מלחמת העולם השנייה. המלחמה אמנם אינה נוכחת בספרים, אבל בתוך הצבעוניות, ההומור ורוח השטות קל להבחין ברושם שהותירה בלינדגרן: תיעוב עמוק לכל מה שיש בו רמז לפשיזם, סמכותנות וכפייה. בילבי, כפי שרובנו מכירים אותה, לא רק פורעת כל סדר אפשרי – עד כדי כך שהיא צועדת לאחור וישנה עם הרגליים על הכרית – היא גם לועגת לכל סוג של חשיבת־עדר וסגידה לכוח ומגחיכה אותן.

הילדה המנומשת בת התשע, בעלת הצמות הג׳ינג׳יות המזדקרות, חוש האופנה הייחודי והחיבה העמוקה לבעלי חיים, נולדה בשוודיה לפני שבעים וחמש שנה בשם פיפילוטָה ויקטואליה רולגרדיניה קרוסמינטה אפרימ׳סדוטר לונגסטרומף. כשהחלה נודדת בעולם, קרה לה מה שקרה לפֶרנץ קישהונט, שפקיד הסוכנות בנמל שמע את שמו, אמר ״אין דבר כזה״ והחליט עבורו: ״אפרים קישון״. המתרגמת אביבה חיים הפכה אותה ב־1956 לגילגיגונדה ויקטואליה וילונונת פטרוזיליה בת אפרים גרב־גור, ובקיצור: גילגי. ואילו דנה כספי, לפני קצת יותר מעשור, בחרה בשם בילבילוטה צידניה וילון־גלילה נענע־מסולסלה בת אפרים גרב־ברך. בין לבין היו עוד גרסאות – בהן כמובן הקיצור המוכר בילבי בת־גרב, בתרגומה של תמר שלמון מ־1970 – כי אף שמקור השם השוודי בציוץ ציפורים, בעברית נלוותה בעייתיות־מה ל״פיפי״.

כשבילבי הצטרפה לנוף הגיבורות הספרותיות, ב־26 בנובמבר 1945, היא הייתה, כמובן, חריגה למדי. היו לפניה (ובוודאי אחריה) עוד ילדות מורדות, שנונות, שראו את העולם בדרכן המקורית ולא נכנעו למוסכמות, אבל בילבי הייתה אחת מהיחידות שמעולם לא שאפו שיאמצו אותן, לא חיכו לגבר שיציל אותן, לא חלמו להתקבל בחברה ולא ריחמו על עצמן משום שהן שונות. אימא שלה מתה (והיא משוכנעת שהיא הפכה למלאך) אבא שלה, רב החובל, נעלם בים (והיא בטוחה שהוא מולך על ילידים באי בודד), והיא לגמרי מרוצה מחייה – בבית משלה, עם קוף וסוס, המון מטבעות זהב ושידה עם חפצים מוזרים ומעניינים.

כשלינדגרן ניסתה לעניין מו"לים בכתב היד, היא צירפה מכתב והסבירה שבילבי היא מין ״על־אדם״, Übermensch בדמות ילדה. ואכן, בילבי תואמת יפה את המודל הניטשיאני שממנו לקחה לינדגרן את הביטוי. לא על פי הפרשנות הנאצית, כמובן. לבילבי אין רישיון לרצוח, היא אינה תופסת את המוסר כהמצאה של חלשים, ואף שהיא מתוארת כילדה החזקה בעולם, לא תכונותיה הגופניות הן שהופכות אותה ליוצאת דופן. בילבי היא סוג של על־אדם משום שהיא חופשייה באמת. היא אינה נכנעת למוסכמות, אינה מצייתת לסמכות, אינה מאמינה לדבר שאינו מתקבל על דעתה, וכמובן – החשיבה הביקורתית שלה מחייבת אותה לבחון את כל מה שמוצג בפניה: ערכים, עובדות ומבני כוח. בילבי היא המפקפקת התמידית, והיא מוכנה לקבל רק את מה שעומד במבחן ההיגיון יוצא הדופן שלה.

בילבי אינה הולכת לבית הספר. אין לה כל צורך להיכנס למסגרת שתובעת ממנה התנהגויות שהיא לא מבינה. כשהיא מנסה לטעום יום לימודים, היא תוהה למה המורה שואלת אותה ״כמה הם חמש ועוד שבע״ אם המורה עצמה יודעת את התשובה. מערכת החינוך אמנם נועדה להציב גבולות, אבל את בילבי אי אפשר לתחום: כשהיא מציירת סוס, והוא גדול יותר מהדף, היא מציירת על הרצפה. היא מבהירה לכולם ששתיקה ממושכת מסוכנת, כי היא עלולה להוציא את הלשון משימוש, וכשטומי שואל אותה אם היא יכולה לנגן בפסנתר היא אומרת שהיא לא יודעת, כי היא עדיין לא ניסתה.

כשבילבי נתקלת בייצוג של סמכות נוקשה מזו שבכיתת בית הספר, למשל בשוטר שבא לקחת אותה לבית הילדים, היא מיד מפרקת את הכוח שלו באמצעות משחק: היא נוגעת בשוטר, והמרדף אחריה הופך מבחינתה למשחק תופסת משעשע. כשהיא פוגשת בקרקס את אלוף ההיאבקות אדולף (בחירת שם ברורה מאוד באותם ימים) היא מחסלת אותו בתנועות מהירות אחדות.

בילבי אמנם מסוגלת להרים לבדה סוס ולהציל ילדים מנמר משוטט או ממלתעות כריש (ולאחר מכן לבכות בשל השתתפות בצערו של הכריש, שנותר רעב), אבל עיקר כוחה בכך שהיא נכונה לחיות את החיים על כל מה שהם מזמנים לה. היא אומרת כן גם לחוויות מסוכנות – כמו רכיבה על סוס בעמידה, הליכה על חבל או קפיצה לתעלת מים (שכן ידוע כי באמריקה התעלות מלאות כל כך בילדים שאין בכלל מקום למים), משום שחיים כאלה, נטולי פחד, הם החיים שראוי לחיות. היא יוצרת לעצמה את עולמה, ובעולם הזה אין מגבלות שנובעות מראייה צרה או חוסר דמיון. כשהיא מוצאת קופסת פח חלודה ביער, היא יודעת שזה חפץ קסום שמסוגל להפוך יום ללילה (בתנאי ששמים אותו על הראש), והיא לעולם אינה מרחמת על עצמה: כשאניקה תוהה אם אינה בודדה בבית הגדול, האפל, בעיירה המושלגת, בילבי מצהירה שכל עוד הלב חם, לא מרגישים את הקור שבחוץ.

כראוי לעל־ילדה, בילבי אינה זקוקה לאישורים מבחוץ. ״סובלים מנמשים?״ שואל אותה שלט בחלון ראווה, ״לא!״ מצהירה בילבי וממהרת להיכנס לחנות. ״אני נהנית מהם מאוד!״ וכשבריונים מקיפים אותה ולועגים לשיער שלה ולבגדים המוזרים שהיא לובשת, היא רק מחייכת. היא אינה מניחה למבט מבחוץ או לסטנדרטים של יופי להגדיר אותה. היא אינה מכירה כלל מושגים כמו ״משטור״ או ״בושה״ ולכן אין לה שום בעיה להיראות שונה מאוד מהאנשים שסביבה וגם לא לקבל על עצמה מאפיינים של מגדר מסוים. היא יודעת שהיא מופע ייחודי, ובתור כזו – האחריות והזכות להגדיר את עצמה נתונה בידיה בלבד.

.

בילבי, בגילומה של אינגר נילסון, והקוף מר נילסון, מתוך סדרת הטלוויזיה השוודית שביים אולֶה הֶלבוֹם (1969)

.

בילבי גם אינה מחויבת לאמת. האמת היא הרי מוסכמה וממילא היא משרתת את מבני הכוח הקיימים, וידע משמש לא אחת ככלי לשליטה בחלשים יותר – במקרה זה, הילדים – לכן היא ממציאה ידע חלופי. סיפורים על מסעותיה בעולם כוללים מפגשים משונים ומאורעות אבסורדיים, והם מאפשרים לה ולחבריה, צמד ילדים צייתניים ומנומסים השותים את דבריה בצמא, להבין את העולם באופן שמקל עליהם לתפקד בו. כך הגיוני ללכת לאחור כי במדינה חופשית אין חוק שאוסר זאת, הסוס גר במרפסת כי לא נוח לו במטבח, ובהיעדר מבוגרים בילבי נותנת הוראות לעצמה, קודם בנימה חביבה, ואם היא אינה מצייתת – בנזיפה. כמובן. והיא, כמובן, אינה מעוניינת ללמוד אמיתות של אחרים. הרי אין טעם לדעת אם מחלת ים כותבים בחי"ת או בכ"ף, שהרי אם היא תחלה יעסיקו אותה דברים חשובים יותר מאיוּת.

כיתומה, בילבי חסרה מסגרת מגוננת של משפחה מסורתית ומעמד חברתי, אבל היא מוצאת תחליפים לכל אלה בתוך עצמה. היתמות, מבחינתה, היא החופש לא להפסיק את המשחק באמצע הכיף, לא לבלוע שמן דגים, ולאכול עוגה שלמה אם רק מתחשק לה. העצמאות שלה היא בנפשה, עד כדי כך שכאשר מתברר – בספרי ההמשך – שאביה אכן חי, כפי שקיוותה, ואף חוזר כדי לקחת אותה לספינתו, למסעותיו, היא מסרבת. לדבריה, היא אינה רוצה לצער את חבריה, טומי ואניקה, וחוץ מזה, טוב לילדה שיהיה לה בית קבע מסודר. הטענה הזו נשמעת משונה מפיה של מי שפורעת כל סדר אפשרי, אבל אפשר לקרוא אותה גם כהתייחסות לעצמי שבנתה לעצמה – עצמי חופשי, משוחרר, מקורי, חד־פעמי. כזה שנוכחות פתאומית של אב עלולה לסכן.

בילבי אינה מפסיקה לבחון את התבנית הערכית של המציאות שבתוכה היא חיה, משום שהיא יודעת שהתנערות מכל מה שנדמה שהוא מובן מאליו היא תנאי יסודי לחופש. אבל הביקורתיות והאינדיבידואליזם הקיצוני אינם מובילים אותה לחיים שאין בהם מקום למוסר. להפך, היא בוראת מוסר משלה, שיש בו חמלה ואכפתיות ורגישות לאחר. היא משוכנעת ש״אם את חזקה מאוד את חייבת להיות טובת לב״. היא מתחשבת, היא נדיבה, והיא אוהבת בעלי חיים. כשהיא רואה עגלון מצליף בסוס היא משתמשת בכוחה כדי לעצור אותו וגם נוזפת בו קשות. האם לינדגרן בחרה בסצנה הזו במקרה, משום שזה היה מראה נפוץ בשנות הארבעים והחמישים, או כדי להזכיר את המקרה הנודע שבו ניטשה, בעת שהותו בטורינו, התנפל על עגלון שהצליף בסוס, נתלה על צוואר החיה וחסם את השוט בגופו, זמן לא רב לפני שהתמוטט נפשית?

כמו כל אנרכיסטית ראויה לשמה, גם בילבי התקבלה בתחילה בחשש ובביקורת. בשנת 1946 הזדעק מבקר הספרות השוודי ג׳ון לנדקוויסט וכתב כי הספר עלול לפגוע בשלמותם המוסרית של הילדים שיקראו אותו. ״אין ילדה נורמלית שמסוגלת לאכול עוגה שלמה במסיבה,״ הוא כתב, וטען כי מדובר בדמות מגעילה, מטורפת ואובססיבית, ״ילדה לא טבעית שהרפתקאותיה אינן ניתנות לעיכול … אם מישהו בכלל יזכור אותה, היא לא תהיה אלא זיכרון של משהו לא נעים שמציק לנפש.״

למרבה השמחה, דברי המבקר המבועת נשכחו, סיפורי בילבי תורגמו לשבעים ושבע שפות, זכו למאות מיליונים קוראים, ואין ספק שהרוח ההומאנית, הפמיניסטית, האנרכיסטית שלה השפיעו על קוראות רבות. אבל מה יקרה לה כשתגדל? האם יהיה לה מקום בעולם, הרגיל להעניש נשים על חשיבה חופשית וביטחון עצמי כמו שלה? בשנת 2008 הציגה האמנית רונה יפמן צילומים שבהם נראית דמותה של בילבי מנסה לפרק את חומת ההפרדה באבו דיס. זאת הייתה מטלה שאפילו הילדה החזקה בעולם נכשלה בה. אין פלא, על כן, שבילבי אינה להוטה לגדול. ״לגדולים יש רק יבלות ומס הכעסה״ היא אומרת (בתרגום של כספי), ״וכל מיני השתעממויות אחרות.״ היא בולעת גלולות שמבטיחות שהיא לעולם לא תתבגר – כלומר לא תאבד את החיוניות, את הדמיון ואת היכולת להכפיף את העולם לגחמותיה. הגלולות האלה אמנם נראות כמו סתם אפונה יבשה, אבל בילבי מסבירה שהן הגיעו מצ׳יף אינדיאני, ואם לוחשים להן לחש קסום הן עובדות. ואנחנו הרי כל כך רוצות להאמין לה.

בילבי והסוס. איור מאת אינגריד נימן

.

.

» במדור "מיוחד" בגיליון קודם של המוסך: נועה מנהיים מוסיפה ל"מדריך לטרמפיסט" כמה ערכים רלוונטיים

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן