קצר | אפס מעשה

"הוא ישן עד הצהריים כבר חודשים, ועד שאזר קצת אומץ לצאת מהבית – תקף אותו החום. זה לא חמסין, זו דרך ארץ." סיפור קצר מאת לילך גליל

אליסיה שחף, מהגרים, הדפס רשת, 210X150 ס"מ, 2014

.

וההבל

לילך גליל

.

ההבל הזה שנמצא בכל פינה של אוגוסט יושב עכשיו בקצה הגינה של הבית של ההורים שלו ברגליים פשוקות, על ספסל העץ, מגרבץ, לשונו משתרבבת מפיו, מלחיתה. שעת בוהריים, שבת, ולא בא לו לעשות כלום. הוא מעיף מבט בכותרות ודוחה מעליו כל מעורבות. בערב, כשיהיה פחות חם ועדיין לח מאוד, הוא ישתרך עם ההמון ברחובות, שלט אדום בידו, ביחד ננצח או בא מאהבה. עם האשטאג. מה לו ולזה, להבל הזה, על שפתה של שנה שהעמידה אותו מול עצמו בחוסר ברירה, באפס מעשה, באין מטרה. הוא ישן עד הצהריים כבר חודשים, ועד שאזר קצת אומץ לצאת מהבית – תקף אותו החום. זה לא חמסין, זו דרך ארץ.

כל קיץ אותו הסיפור, והשנה הסיפור הפך לסאגה. הבל מביט בעלי העץ הירוקים ומבקש מהם קצת אופטימיות; אולי בחורף יהיה אחרת? הוא יודע שאין טעם בספקולציות, הן לא עשו לו טוב כשהכול התחיל, ולא יעשו לו טוב גם עכשיו, כשהכול נמשך. את הסוף אין רואים והוא הפסיק לחכות לו. השלמה עייפה עם החום והלחות. דרך ארץ. אלא שפתאום קמו אלה, בשאריות כעסם, והתחילו לצאת לרחובות, סוחפים אותו איתם. אתמול נקלע למשפט מקסיקני ישן: סרטן יָשֵׁן – נסחף עם הזרם. התאים לו בול.

גם כשהוא מתעורר – הָעֵרוּת ממנו והלאה, נעלמה בלב ים שחור יחד עם נחיל המדוזות שתקף את החופים ואחר כך המשיך הלאה. הים שנותר ריק בסוף אוגוסט הזה בכלל לא קורא לו לבוא. שום דבר לא קורא לו לבוא. רק ספסל העץ מתחת ללימון בפינת החצר בבית של ההורים שלו, ספסל קצת שבור, בצבע מתקלף, עומד שם כל יום מעולף מהחום, מסמן לו: בוא. והבל בא ומתיישב, דוחף את היד למכנסיים, עושה מה שעושה, מזיע ורטוב, לוטש מבט וסופר את הימים. מזמן כבר התבלבל בספירה, אבל הוא ממשיך. לפעמים הוא מוצא את עצמו כל כך מיובש, או מיואש, שהוא נשען אחורה, בחריקה קשה, ללא נשימה, ורק מצטער שלא הרגו אותו קודם.

.

לילך גליל, משוררת וסופרת, עורכת ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה עד כה שמונה ספרים, מתוכם שני ספרי שירה. ספר שירה שלישי, "מתוך הנילוס האדום", עומד לראות אור בהוצאת "עולם חדש", בתמיכת קרן גולדברג.

.

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים מאת חבצלת שפירא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | תורידי אותי על ברכיי

שירים מאת אורית פוטשניק, יהודית אוריה, מרקו סרמונטה ויודית שחר

אילונה אהרון, ללא כותרת, קולאז', 50X35 ס"מ, 1998

.

אורית נוימאיר פוטשניק

על הווידוי

"Your business is watching my words. But I
admit nothing. I work with my best"
Anne Sexton

לֹא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן, זוֹ תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת,
שֶׁצּוֹרֶבֶת כְּמוֹ הָרָעָב, כְּמוֹ הַמִּין,
לִפְרִיצַת הַמַּנְעוּל, לַנִּתּוּץ שֶׁל הַדֶּלֶת,
לַעֲמֹד עֵירֻמָּה, שֶׁתִּרְאִי לִי, בִּפְנִים.

שֶׁתִּרְאִי לִי, עָמֹק, תִּנְעֲצִי בִּי עֵינַיִם
לֹא תַּשְׁאִירִי אַף סוֹד נֶעֱלָם וְחָבוּי,
שׁוּם דָּבָר שֶׁיִּתְסֹס בְּתוֹכִי כְּמוֹ יַיִן
כָּבֵד וְרָעִיל, אַל תִּתְּנִי לִי סִכּוּי

לְהַמְשִׁיךְ וְלִשְׁתֹּק, לְהַמְשִׁיךְ לְכַסּוֹת.
מִתְחַנֶּנֶת, תּוֹרִידִי אוֹתִי עַל בִּרְכַּי,
לִצְלִיפַת מַבָּטֵךְ, לַקְּרִיעָה שֶׁל הַסּוֹד,
כְּמוֹ אֶת בְּכִי הַתִּינֹקֶת מִבֵּין יְרֵכַי.

לֹא הֵבַנְתִּי בַּזְּמַן, זוֹ תְּשׁוּקָה מְאַכֶּלֶת
רַק הִמְשַׁכְתִּי לָשֶׁבֶת מוּלֵךְ לְהַמְתִּין.
מְחוֹגֵי הַשָּׁעוֹן הֱבִיאוּנִי לַדֶּלֶת.
הִיא צוֹרֶבֶת כְּמוֹ הָרָעָב, כְּמוֹ הַמִּין.

.

שוב בטיפול

אֲנִי רוֹצָה לַחְצוֹת אֶת הַגְּבוּלוֹת הַמִּזְדַּיְּנִים שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצָה אֶת פְּעִימוֹת הָעוֹרֵק בַּצַּוָּאר שֶׁלָּךְ.
אֲנִי רוֹצָה אֶת הֶעָשָׁן שֶׁאַתְּ חוֹשֶׁבֶת שֶׁנִּקִּית מֵהָרֵאוֹת שֶׁלָּךְ.
(אֲבָל אֲנִי שׁוֹמַעַת, הוּא פּוֹרֵט עַל מֵיתְרֵי הַקּוֹל שֶׁלָּךְ).
אֲנִי לֹא רוֹצָה לְהַגִּיעַ לָאֱמֶת.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתַּעַזְרִי לִי לְשַׁקֵּר,
שֶׁתִּבְרְחִי אִתִּי הַחוּצָה לְסִיגַרְיָה בֶּחָצֵר.
אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּמַזְמְזִי אוֹתִי עַל הַגָּדֵר.
בְּבַקָּשָׁה, אֲנִי רוֹצָה לְהִשָּׁאֵר.

הִנֵּה: נְקֻדַּת מִפְנֶה. אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁאֲנִי אַחֲרוֹנָה.
אַתְּ מִתְפַּתָּה. נִצַּחְתִּי. אֶת הַשָּׁעוֹן הַבֵּנְזוֹנָה.
עוֹד נִצָּחוֹן דּוֹקֵר וּמַר
שֶׁל שֵׂכֶל יַלְדוּתִי, מֻגְבָּל וְקַר
שֶׁלֹּא יוּכַל אַף פַּעַם
לָרָעָב שֶׁלֹּא נִגְמַר.

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 47 של המוסך.

.

.

יהודית אוריה

דיוניסוס

כְּשֶׁהִזְכַּרְתְּ אֶת הַבַּקְכוֹת
רָאִיתִי אוֹתָהּ שׁוּב –
מִתְמוֹסֶסֶת לְנֶגֶד עֵינַי,
בּוֹרֵאת מִתּוֹךְ יָדֶיהָ בַּשְּׁהִי שֶׁבָּאֲוִיר
אֵיךְ נָמֵס
כּוֹכָב,
אֵיךְ מֵמִיס דְּיוֹנִיסוּס
אֶת סוֹרְגֵי כִּלְאוֹ.

וְעַכְשָׁו בַּסֹּמֶק הָעוֹבֵר
בָּעֲרָפֶל הַמִּתְרוֹנֵן מִגְּרוֹנִי,
הַסּוֹרָגִים הוֹפְכִים לְאֶשְׁכּוֹלוֹת עֲנָבִים.

זֶה קָרָה לִפְנֵי זְמַן רַב,
בִּשְׁנַת 1976.
זֶה קוֹרֶה שׁוּב כְּשֶׁאַתְּ נוֹלֶדֶת –

דְּיוֹנִיסוּס תּוֹפֵס אוֹתִי
בַּקַּרְסֻלַּיִם, זֶה דְּיוֹנִיסוּס –

אָהַבְתִּי אוֹתָהּ עַד פִּיק בִּרְכַּיִם
וְאָבְדַן כֹּשֶר הַדִּבּוּר,
לְכִי לִישֹׁן.

.

"הבקכות" היא טרגדיה יוונית עתיקה שחיבר המחזאי האתונאי אוריפידס בשנותיו האחרונות. היא עוסקת בקונפליקט בין הטבע לבין התרבות, המגולם במאבק המלך פנתאוס נגד האל דיוניסוס, ומתארת את הטרגדיה של ניסיון האדם לשלוט בטבעו שליטה ללא מצרים.

.

יהודית אוריה היא משוררת, מתגוררת בישראל ובקליפורניה. ספריה: "חלל מושלם" (תמוז/אגודת הסופרים, 1994), "רשימותיה של חווה" (כרמל, 2003) ו'צבאים" (פרדס, 2016). שירים פרי עטה פורסמו בגיליון 14 של המוסך.

.

.

מרקו סרמונטה

רק קור טבעותיה

וְלֹא בִּקְּשָׁה "אֱחֹז בְּיָדִי"
וְאָחַזְתִּי בְּיָדָהּ

וּכְמוֹ יָבְשָׁה יָדָהּ בְּיָדִי
רַק קֹר טַבְּעוֹתֶיהָ.

וְלֹא אָמְרָה "נַשֵּׁק"
וְלֹא נָשַׁקְתִּי

.


אַל תִּטְעִי.
זֶה לֹא סְתָם סֶקְס
וְגַם אֵין כָּאן מַעֲשֵׂה אַהֲבָה
אֲנִי רַק נֶאֱחָז בַּעֲלוּמַיִךְ
נִצּוֹל שֶׁלּוֹפֵת אֶת מָתְנֵךְ
כְּאִלּוּ הָיָה
קוֹרָה מִסְּפִינָה טְרוּפָה
וְכָל דַּקָּה שחוֹלֶפֶת
כְּבֵדָה וְתַכְלִיתִית
כְּמוֹ אֶבֶן שֶׁצּוֹלֶלֶת לַמַּיִם
מְשַׁלַּחַת אַדְווֹת
סוֹגֶרֶת סְבִיבֵנוּ
טַבָּעוֹת שֶׁל זְמַן
וּבְאֹפֶק לֹא רָחוֹק
חֲרֵבַת־הַחוֹף שֶׁל סוֹף יָמַי

.

מרקו סרמונטה, איש שירות החוץ, נולד ברומא ומתגורר בירושלים. בוגר כיתת השירה של הליקון, שנת 2001. שירים פרי עטו ותרגומים מאנגלית ואיטלקית התפרסמו בין השאר בהליקון, בעתון 77 ובשבו.

.

.

יודית שחר

הזמיר

זֶה הָיָה עִדַּן הַנְּכָסִים סִים סִים
עִדַּן הַמִּגְדָּלִים לִים לִים
שֶׁפָּשְׁטוּ אַרְבֶּה עַל פְּנֵי שָׁמַיִם
זֶה הָיָה עִדַּן הַמִּקְדָּשִׁים הַמִּתְנַצְנְצִים
שָׁם כָּרְעוּ הַהֲמוֹנִים נִים נִים בֶּרֶךְ

זֶה הָיָה עִדַּן הַנְּכוֹנִים נִים נִים
עִדַּן הַתַּדְמִיתָנִים
עִדַּן הַיָּפִים פִים פִים
עִדַּן הַמְּשַׁוְּקִים הַמְּעַצְּבִים הַדּוֹבְרִים
עִדַּן הַמַּעֲלִים לִים לִים בַּסֶּקֶר

זֶה הָיָה עִדַּן הָעוֹרְבִים הַמְּזַמְרְרִים
עִדַּן הַטַּוָּסִים הָרְהַבְתָּנִים
מְאַחֲזֵי עֵינַיִם הִגְרִילוּ יוֹנִים נִים נִים
אִיְּדוּ שְׁפַנִּים נִים נִים
כַּזְבָנִים נִים נִים הִפְרִיחוּ
שַׁרְשְׁרוֹת מִלִּים לִים לִים

זֶה הָיָה עִדַּן מְפֻרְכָּס
עִדַּן מְפַרְכֵּס
הַמַּשְׁחִיתִים שָׁחֲטוּ
הַחֲזִירִים הִתְחַזְּרוּ
הָעֲנִיִּים הִתְעַנּוּ
הַמְּצוּקוֹת הִתְמַצְּקוּ קוּ קוּ

וְרַק נֶפֶשׁ הַזָּמִיר
לֹא אָבְתָה
לְהַפְסִיק
לָשִׁיר

.

‫פקעות של אלוהים‬‬‬‬‬

סוֹחֲרִים חֲרוּצִים הַפְּרוֹטֶסְטַנְטִים
יְרֵאִים, אוֹהֲבֵי אֱלֹהִים
וֶאֱלֹהִים בִּתְמוּרָה אוֹהֵב אוֹתָם בַּחֲזָרָה,
נָטְלוּ אֶת מַעֲשֵׂה יָדָיו וְהִתְעַלּוּ עָלָיו
הַכֹּל סָחִיר: נַרְקִיסִים צִבְעוֹנִים יָקִנְתּוֹנִים
מֻכְלָאִים בְּרִבְבוֹת גְּוָנִים וְזַנִּים
וְהַפְּקָעוֹת שָׁווֹת זָהָב

גַּם פְּקָעוֹת אֱנוֹשִׁיּוֹת נִסְחָרוֹת וְאֵין בּוֹחֲלִים,
בֵּין חֲנוּיוֹת לְמִמְכַּר טַבָּק, חֲטִיפִים, גּוּמִי לְעִיסָה
מְמֻיֶּנֶת עַל פִּי צֶבַע גִּיל וּמִדָּה
מֻצֶּגֶת סְחוֹרָה מְעֻרְטֶלֶת בְּחַלּוֹנוֹת רַאֲוָה,
אַטְרַקְצְיָה תַּיָּרוּתִית מְנִיבָה

לֹא הַרְחֵק מִשָּׁם מֵעֵבֶר לַפִּנָּה
נִצֶּבֶת קָתֶדְרָלָה נִשָּׂאָה
וְיֵשׁ הַפְרָדָה
אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם וְהַבָּשָׂר לָאֲדָמָה.
לוּ שָׁכַן אֵל בְּצֵל אוֹתָן אֲבָנִים
הָיָה יוֹצֵא מִמִּשְׁכָּנוֹ עוֹטֵף בִּבְגָדִים חַמִּים
וּמֵשִׁיב אֶל חֵיקוֹ אֶת הַזּוֹנוֹת הָאֲבוּדוֹת
מֵרְחוֹב הַחַלּוֹנוֹת הָאֲדֻמִּים

.

יודית שחר, משוררת חברתית, מורה ומחנכת נוער בסיכון, מתגוררת בפתח תקווה. פרסמה את הספרים "זו אני מדברת" (בבל, 2009) ו"לכל רחוב משוגעת משלו" (קשב, 2013). זכתה בפרס טבע לשירה, בפרס דוד לוויתן ובפרס ראש הממשלה. בקרוב יראה אור ספרה "אשליה קדושה", בהוצאת אפיק. שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 40 של המוסך.

 

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ליאור מעין, רוני פינקרפלד, נצר לאו וורד דור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

 

קצרים | בעיקר אני זוכרת את החשופיות

"בעיני רוחי כבר ראיתי אותן מחליקות, זו אחר זו, לתוך פי, על פני השיניים ופנים הלחיים, בחך ומתחת ללשון, ממשיכות ללא רחם אל הגרון, עוטפות את הענבל". שני סיפורים קצרים מאת חבצלת שפירא

מירי נשרי, עדי, מתוך הסדרה "מוטלת בספק...", קפה, דבק ואקוורל על נייר מיילר, 50X40 ס"מ, 2015

.

מאת חבצלת שפירא

.

אופניים

בעיקר אני זוכרת את החשופיות. הן היו צצות משום מקום, בשעת השקיעה דווקא, כשקשה לראות, כמו להכעיס, והיינו צריכים לזגזג ביניהן. לחות ומפותלות, מותירות שבילים מבריקים בדרכן הצמיגית, האיטית, העיקשת. כבר בלילה הראשון התוודענו אליהן מקרוב. הדרך הייתה ארוכה ולא עלה בידנו להגיע לעיר ופרשנו שקי שינה על הדשא ליד התעלה. הזדחלנו לתוכם והנחנו ראש, רצוצים. אבל אילו רחשים או דביקוּת מוזרה לא הניחו לי וגיששתי בידיי ואחרי רגע קפצתי בצרחות – הן היו בכל מקום. על שקי השינה, התיקים, האופניים, על בגדינו, עוד רגע היו משיגות את שערנו ואת צווארינו באותה נחישות אטומה. בעיני רוחי כבר ראיתי אותן מחליקות, זו אחר זו, לתוך פי, על פני השיניים ופנים הלחיים, בחך ומתחת ללשון, ממשיכות ללא רחם אל הגרון, עוטפות את הענבל, ריר על ריר גולשות אל הקיבה והריאות, לתוך חיים ארוכים, נינוחים, מוגנים מרוֹכבִים חסרי זהירות. לתוך חללים חשוכים, חמימים, לחים תמיד וחסרי דאגה. אבל לי היה יעד לרכוב אליו, ובן זוג שדיווש לידי, והורים שחיכו בארץ – לא יכולתי להרשות לזה לקרות. היה עליי להיאחז בקיומי היחיד, בגבולות הברורים ביני ובין העולם – גם אם הם מדומיינים, גם אם ברגעים של פיכחות אני רואה את הפְּנים והחוץ רוחשים חיים אחרים, שאינם דוברים את לשוני, שאין לי דין ודברים איתם. היה לי בשביל מה לחיות, לא יכולתי להיכנע לפיתוי של שביליהן הנוצצים, אותה הבטחה לקיום ענוג, לא מופרע, שלוות ההתמזגות עם העפר. היו לי אופניים, הייתה תוכנית: אלף וארבע מאות קילומטרים של שבילים סלולים, רחבים ומתוחזקים היטב, שמשתרעים לאורך שלושה נהרות בין אמסטרדם לווינה. וזה היה רק היום הראשון, עוד לא התרגלתי לחבּורות, להתאבנות הירכיים, לצליל הלשונות האירופיות. אולי החשופיות יכלו לצלול לתוך אוזניי, כדג בבל, לתווך את שפת המקום? אבל להן אין ארץ. הן לא מבזבזות את זמנן על שטויות כמו שפה וגבולות. פגשנו בהן מדי ערב – בהולנד, בגרמניה, באוסטריה. הן חיות בדשאים, בשיחים, קרובות תמיד למים, חסרות פחד, יש להן יעד ברור. גם אם אין להן תוכנית ואין להן מפה, הן יודעות לאן הן רוצות להגיע. הן יודעות שיש רק מקום אחד להגיע אליו – קדימה.

א' קם גם הוא. מותשים ומטושטשים אספנו את חפצינו. התרחקנו כמה עשרות מטרים מהנהר והתמוטטנו על פיסת דשא יבשה ומוצקה. החלקתי לתוך שק השינה ונרדמתי מיד. ישנתי אחת־עשרה שעות, ובבוקר העיר אותי צליל של מסור גדול: גנן גזם ענפים מיותרים מהשיחים שהקיפו אותנו.

.

.

What do people do all day

בילדותי קראתי בספר באנגלית פשוטה, ספר גדול עם כריכה קשה, שמטרתו הנסתרת הייתה להטמיע בי את השפה המשונה הזאת, שנכתבת הפוך ונזקקת להמון אותיות ומילים. ציורים כפולי עמודים חשפו את חייהם של המבוגרים, הראו מה הם עושים כל היום. הם עושים דברים בבית, בגינה, ברחובות. הם נוסעים בכלי רכב מגוונים כדי לעשות דברים במקומות אחרים. הם עובדים במקצועות שונים (ולא משונים). הציורים היו מלאי פרטים ופריטים שנמצאים בעולם הזה, האנושי, הנורמלי, הצבעוני. שבו אנשים חיים לצד אנשים אחרים, בני גילים שונים, וגם בעלי חיים, וכולם מרוצים ומחייכים. נהג האוטובוס, הזקנה שחוצה את הכביש, הילדים שמשחקים בכדור, החתולים המנמנמים על הדשא, הציפורים שמתעופפות בין הענפים, האנשים שמטפחים את גינותיהם ואופים לחם ותופרים בגדים ומבלים בפארק ובחוף הים ומוכרים וקונים בחנויות ואוכלים וישנים. שוב ושוב עלעלתי בספר, מצאתי את הכלב שהסתתר בכל כפולת עמודים, גיליתי עוד פרטים בציורים העמוסים. כותרתו המשונה החזרתית הקסימה אותי, ובאמת למדתי אנגלית; אבל אני עדיין לא יודעת מה עושים.

 

חבצלת שפירא, משוררת, עורכת ומידענית. מתגוררת בחיפה. שיריה פורסמו בבמות שונות, ובהן המוסך. בקרוב יראה אור ספר שיריה הראשון, בהוצאת פרדס.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "רוקי סיטי", סיפור קצר מאת סיון שיקנאג'י

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

נפרדוֹת | הבהוב של גחלילית

"המשורר שהתעקש על הלשון היום־יומית, על היעדר הפאתוס והדרמה, מת ונקבר באותו אופן. אולי כך ראוי." רון דהן נפרד מנתן זך

נתן זך (מתוך יוטיוב, "סיפורו של גיבור תרבות", כאן - תאגיד השידור)

.

הבהוב של גחלילית

מאת רון דהן

.

לְמַעֲשֶׁה,
כְּשֶׁנִּכְנַסְתִּי, לֹא הִרְגִּישׁוּ בִּי.

(מתוך "כשהלכה ממני נערתי", שירים שונים, 1960)

יפה ומתאים לו, למשורר נתן זך, למות דווקא בתקופה זו הקרויה "תקופת הקורונה" ולא מקורונה. סתם מוות, רגיל ופרוזאי, של אדם שהגיע אל סוף חייו מותש וחולה ונמוג אל חשכת הלילה. כאילו כדי להזכיר לנו שהמוות לא עובד בשירות הנגיף, ושעולם אכן כמנהגו נוהג, שאלו הם פני הדברים, שיסוד הקיום והאדם הוא לחלוף מן העולם, נניח כמו בשיר של המשורר, "בעולם": "כָּךְ בָּעוֹלָם. וְכָךְ, כָּךְ וְכָךְ / חַיִּים כָּאן. כָּךְ גַּם כָּךְ. לֹא קָשֶׁה וָלֹא רַךְ. נָא לְהַכִּיר: נָתַן / זַךְ. נָעִים מְאֹד."

נכתב שבהלוויתו נכחו בודדים, מעט אמנים כתבו על תרומתו לזמר העברי, בקרב הפוליטיקאים ואנשי השררה השתררה דממה, יש להם דברים חשובים יותר לעשות, לומר, אנשים נלחמים על פרנסתם, עולם התרבות במלחמה על חייו, ונתן זך מת. אחד המשוררים החשובים ביותר של המאה העשרים, לא רק בישראל אלא בעולם כולו, נאסף אל האדמה בדממה מהדהדת. המשורר שהתעקש על הלשון היום־יומית, על היעדר הפאתוס והדרמה, מת ונקבר באותו אופן. אולי כך ראוי.

מותו של נתן זך תפס אותי לא מוכן. אהובתי הודיעה לי בהודעת וואצאפ קצרה בזו הלשון: "אוי בייבוש, אני חושבת שנתן זך נפטר". בצהרי היום, כך לפתע, מת. הבטתי במילים וחלפה בי צמרמורת. מיד לאחר מכן כתבתי למשורר והמתרגם ערן צלגוב, שחולק את אהבתי והערכתי לשיריו של זך, שזך "החזיר ציוד". הוא לא האמין לי וביקש לוודא בעצמו. גם לחברי רועי חסן כתבתי, ולחברתי הטובה יעל. בכל פעם שהקלדתי את המילים "נתן זך מת" עבר בי רעד משונה. לאחר מכן התיישבתי על הכורסה הכחולה, המטונפת, ביחידת הדיור שלי. אבל ירד עליי. קמתי ושמתי בספוטיפיי את האלבום "כמה נהדרת היית" שיצר שלומי פרינג' יחד עם נתן זך והקשבתי לקולו הרועד, להטעמה הכבדה, הסמיכה, האופיינית לאדם שיכור, ועדיין – לצלילות של המילים, לתחביר הזכי, ליופי שאין לו סוף: "צִפּוֹרִים אַחֲרוֹנוֹת מִתְכּוֹנְנוֹת לַלַּיְלָה / חָתוּל מְקַפֵּץ מִתּוֹךְ פַּח אַשְׁפָּה / מַשַּׁב רוּחַ קַל בַּעֲלֵי הַפִיקוּס / כַּמָּה נֶהְדֶּרֶת הָיִית". ("כמה נהדרת היית"). בכל מקרה, לא יכולתי להאזין זמן רב ולא יכולתי לשהות ביגון שכן הייתי צריך למהר ולאסוף את שני ילדיי, דניאלה ומתן, מבית הספר. למעשה, כשראו אותי, לא הרגישו באבלי. הם היו רעבים, הכנתי להם ארוחת צהריים.

מדוע התאבלתי על אדם שאיני מכיר? ראיתי את נתן זך כמה פעמים, תמיד באירועים רשמיים, ואף פעם לא ניגשתי אליו ודיברתי איתו. בעיקר אני זוכר אותו משבוע הספר אי אז בתחילת העשור, יושב דומם על כיסא גבוה בדוכן "הקיבוץ המאוחד", צלם זר, וחותם לעוברים ושבים שקנו את ספריו ובעיקר את אוסף שיריו שכונס בשלושה כרכים. אני זוכר, ניגש אליו לפתע אדם צעיר והגיש לו דף ריק, "תחתום בבקשה", אמר לו, נתן זך סירב והצביע על הדוכן: "תקנה ספר ואחתום לך", אמר בקולו הנמוך, העמוק. האדם התעקש, "הנה כאן כאן, תחתום, תחתום ותהיה בריא", אמר לו. המשורר סירב והאדם המשיך הלאה בלי לקנות ספר. פעם נוספת פגשתי בו בהפגנה כנגד אחת המלחמות בעזה, בתל אביב. על הבמה הקטנה נאמו מי שנאמו ופתאום הוא עלה לדבר, שיכור ומתנדנד, ודיבר שטויות לא קוהרנטיות, עד שהקהל התחיל לשרוק בוז ולדרוש שיורידו אותו מהבמה, מה שאכן נעשה. הבה נודה על האמת: נתן זך היה אלכוהוליסט, אדם נרגן ולא נעים, לעיתים גזען לא קטן, ובשנים האחרונות כנראה מבודד וגוסס. במהלך הימים האחרונים גיליתי ש"כי האדם עץ השדה" נכתב בעקבות מלחמת לבנון, ש"אני רוצה תמיד עיניים" הוא שיר אירוני המופנה אל שירתו של נתן אלתרמן, ש"רגע אחד" נכתב על אביו וש"ציפור שנייה" נכתב כדי להוכיח ללאה גולדברג שאפשר לחרוז את המילה "שמש" עם "אמש" בתוך שיר עברי טוב. בינינו, למי אכפת? הפער בין עניין הביוגרפיה של המשורר נתן זך לבין העניין בשירה שלו הוא אדיר. אקצין ואומר שהביוגרפיה, או כוונת המשורר במקרה של זך, מתבטלת לחלוטין נוכח השיר, המילים, האפקט שיש להן על הקורא. נוסף על כך, מכיוון ששירתו גדולה לאין שיעור מקומתו האנושית, זך לעולם יהיה משורר של קוראים וקוראות טובים, של כותבים וכותבות, הוא יחיה בתוך המובלעת של הספרות ולא מעבר לכך. ובכל זאת, התאבלתי על האדם הזה שלא הכרתי ולא חיבבתי. אולי מפני ששירה משפיעה עליך בצורה כל כך עמוקה ומתמשכת, משהו מהאדם שכתב אותה נטמע גם בך, בגוף, בלב. אדם שכתב במו ידיו "כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְחֶסֶד / כֻּלָּנוּ זְקוּקִים לְמַגָּע" ראוי בעצמו לחסד האבל על לכתו.

באחרית הדבר למבחר שירי ישראל אלירז, דברים דחופים (הקיבוץ המאוחד, 2010), דן עורך האנתולוגיה, דרור בורשטיין, בשאלה "כיצד אלירז יכול להציל את חייך". נדמה שזו שאלה ראויה למי ששירתו היא בעצם הערות שוליים או ניסוח מורחב ל"פלא היותנו בתוך העולם" או ל"הלא יאומן פשוט ישנו". למען האמת חשבתי גם אני בתחילה לדון בשאלה הזו ביחס לשירת נתן זך, אלא שעד מהרה הבנתי שמדובר בדיון במעמד צד אחד בלבד, הצד שלי, הצד הקורא, וכנגד הצד השני, כלומר שירת נתן זך. אני מאמין באמת ובתמים ששירת זך אכן יכולה להציל חיים, כפי שכל אמנות טובה יכולה להציל, אלא שאין לה שום יומרה כזו. משורר שכותב "יֵשׁ רֶגַע כָּזֶה: / אָדָם נִכְנָס וְיוֹשֵׁב / וְאִלּוּ אַחֵר חוֹשֵׁב / שֶׁרַק הָרוּחַ סוֹבְבָה אֶת הַדֶּלֶת / אוֹ אֲפִלּוּ לֹא זֶה", או "קָבְרוּ אוֹתִי בְּחֶלְקָה שֶׁל עָפָר / וּמַר לִי, מַר לִי בַּפֶּה", וגם "מִסְתַּמֶּנֶת גַּם הַבְטָחָה: / אַחֲרֵי הַזִּכָּרוֹן תָּבוֹא הַשִּׁכְחָה", לא מנסה לקעקע בנו את פלא היותנו בתוך העולם, אלא לדבר על קיום אקראי, מר, בודד, לעיתים חסר תכלית ותמיד שברירי. אין זכר לחנופה בשירה של נתן זך, אין שום פיתוי, הדברים נכתבים כמו שהם, גבישי תודעה צלולה, לטוב ולרע.

חלפו חמש־עשרה שנים מיום שהשיר "כשהלכה ממני נערתי" הטיח אותי לתהום הקיום מבלי להציע נחמה. אני זוכר היטב את הרגע שבו הצלחתי, לשיטתי, להבין את מהלך המחיקה שזך מבצע בשיר הזה, שמוחק את הרגש, ואת המבט, את הכתיבה עצמה ואת עדות הקיום הקלושה ביותר – ואז גם את זה. שנים חשבתי שזהו הפרויקט הגדול של שירת זך, לקלף את הקיום ולהותיר נשל משמעות, ואז לפורר גם אותו. לא עזרו שירים אחרים שהציעו מודל אחר, גם לא "פרידה סופית", שיר המראָה באותו ספר, שירים שונים, כאשר קם הרזה ומכריז "זהו זה". ספריו הבאים של זך רק שכללו את הנוסח וממילא שיריו המאוחרים נקראו לי כמו הד רחוק ולא מובן ממערה חשוכה. אמרתי לעצמי, הבן אדם מחכה למותו כמו בעל חיים עזוב. הנחתי לזה.

אך לפני כשנה כתבה לי לפתע אהובתי, "אני חושבת שמצאתי את השיר העונה לשיר 'כשהלכה ממני אהובתי'", וצירפה אותו כתמונה, גם הוא מהספר שירים שונים:

.

רובינזון קרוזו

הָעֲיֵפוּת פָּגָה וּבִמְקוֹמָהּ הֵחֵלָּה לְנַשֵּׁב הָרוּחַ.
תְּחִלָּה לְאַט, אַחַר כָּךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר.
אַחֲרֵי כִּכְלוֹת הַכֹּל זֶה אִי נוֹשָׁב, אָמַר בְּלִבּוֹ וְסָקַר
אֶת צַמְּרוֹת הַדְּקָלִים הַמִּתְעוֹפְפִים. צְלִילֵי הַמּוּסִיקָה הִוּוּ
רֶקַע עָמוּם אַךְ מְאוֹד לֹא בִּלְתִּי רָצוּי לְהַרְגָּשַׁת נוֹחוּת
בְּרוּרָה. כִּוַּנְתִּי גַּם אֶת הָעוֹנָה, מַמָּשׁ אֶת הַשָּׁעָה
וְהָרֶגַע, אָמַר בְּלִבּוֹ בְּמִין שִׂמְחָה מֻסְתֶּרֶת עַל שֶׁנּוֹלַד,
עַל שֶׁהוּא קַיָּם, עַל הַלִּטּוּף הַיָּעִיל שֶׁל הָרוּחַ הַחוֹדֵר אֶל
מִתַּחַת לַבְּגָדִים הַקַּלִּים (בְּעוֹנָה זוֹ שֶׁל הַשָּׁנָה). שׁוּם דָּבָר
הַמַּרְחִיק מִכָּאן, שׁוּם אָסוֹצְיַאצְיָה, שׁוּם זִכָּרוֹן הַמְּטַשְׁטֵשׁ אֶת
הַמַּגָּע הַמִּיָּדִי הַזֶּה עִם מָה שֶׁנִּמְצָא כָּל כָּךְ לְיָדְךָ
עַד שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְמַשְּׁשׁוֹ בְּיָדֶיךָ, אָמַר בְּלִבּוֹ.

.

כן, חשבתי, אותה רוח נושבת, כמעט בלתי מורגשת, בשיר "כשהלכה ממני נערתי", רגע לפני המחיקה הגדולה, הדוחפת את הקורא אל התהום, הופכת כאן לזו המבשרת את הקיום הגדול, המוחשי, הנוכח בכל רגע ורגע, המפיחה חיים ומשמעות. ולרגע קט נשמתי גם אני, כשכל שירת זך שקראתי חזרה אליי לפתע מעיקול אחר, מנחם יותר, מלא בחסד. והבנתי, זה משורר של קצוות, של חיים ומוות, של ריקות גדולה מצד אחד ויופי אדיר מצד שני, שממלא את כל העולם בעזרת הלשון, ניסוח של קיום שהמנגנון שלו הוא לא רצף אלא פעימות של משמעות ויופי, הבהוב של גחלילית, או, אם תרצו, הבהוב של נורה במסדרון המתעקשת על חייה. והנה, נראה שבכל זאת דנו בשאלה "כיצד נתן זך יכול להציל את חייך", ובכן, ככה.

.

רון דהן, משורר, סופר ועורך. מתגורר בגבעת עדה. פרסם עד כה ארבעה קובצי שירה: "הגעגוע של קין" (גוונים, 2011), "נעורים" (הוצאה עצמית, 2012), "עקרונות הגן" (אינדיבוק, 2014), ו"מות הציפור" (אינדיבוק, 2018).

.

.

נתן זך ושלומי פריג', "כמה נהדרת היית"

 

» ליאת קפלן קוראת את "רגע אחד" של נתן זך

 

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן