.
וההבל
לילך גליל
.
ההבל הזה שנמצא בכל פינה של אוגוסט יושב עכשיו בקצה הגינה של הבית של ההורים שלו ברגליים פשוקות, על ספסל העץ, מגרבץ, לשונו משתרבבת מפיו, מלחיתה. שעת בוהריים, שבת, ולא בא לו לעשות כלום. הוא מעיף מבט בכותרות ודוחה מעליו כל מעורבות. בערב, כשיהיה פחות חם ועדיין לח מאוד, הוא ישתרך עם ההמון ברחובות, שלט אדום בידו, ביחד ננצח או בא מאהבה. עם האשטאג. מה לו ולזה, להבל הזה, על שפתה של שנה שהעמידה אותו מול עצמו בחוסר ברירה, באפס מעשה, באין מטרה. הוא ישן עד הצהריים כבר חודשים, ועד שאזר קצת אומץ לצאת מהבית – תקף אותו החום. זה לא חמסין, זו דרך ארץ.
כל קיץ אותו הסיפור, והשנה הסיפור הפך לסאגה. הבל מביט בעלי העץ הירוקים ומבקש מהם קצת אופטימיות; אולי בחורף יהיה אחרת? הוא יודע שאין טעם בספקולציות, הן לא עשו לו טוב כשהכול התחיל, ולא יעשו לו טוב גם עכשיו, כשהכול נמשך. את הסוף אין רואים והוא הפסיק לחכות לו. השלמה עייפה עם החום והלחות. דרך ארץ. אלא שפתאום קמו אלה, בשאריות כעסם, והתחילו לצאת לרחובות, סוחפים אותו איתם. אתמול נקלע למשפט מקסיקני ישן: סרטן יָשֵׁן – נסחף עם הזרם. התאים לו בול.
גם כשהוא מתעורר – הָעֵרוּת ממנו והלאה, נעלמה בלב ים שחור יחד עם נחיל המדוזות שתקף את החופים ואחר כך המשיך הלאה. הים שנותר ריק בסוף אוגוסט הזה בכלל לא קורא לו לבוא. שום דבר לא קורא לו לבוא. רק ספסל העץ מתחת ללימון בפינת החצר בבית של ההורים שלו, ספסל קצת שבור, בצבע מתקלף, עומד שם כל יום מעולף מהחום, מסמן לו: בוא. והבל בא ומתיישב, דוחף את היד למכנסיים, עושה מה שעושה, מזיע ורטוב, לוטש מבט וסופר את הימים. מזמן כבר התבלבל בספירה, אבל הוא ממשיך. לפעמים הוא מוצא את עצמו כל כך מיובש, או מיואש, שהוא נשען אחורה, בחריקה קשה, ללא נשימה, ורק מצטער שלא הרגו אותו קודם.
.
לילך גליל, משוררת וסופרת, עורכת ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה עד כה שמונה ספרים, מתוכם שני ספרי שירה. ספר שירה שלישי, "מתוך הנילוס האדום", עומד לראות אור בהוצאת "עולם חדש", בתמיכת קרן גולדברג.
.
.
» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים מאת חבצלת שפירא
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
