.

מיכאל קליין

בקעה

הַיּוֹם הַזֶּה חוֹל וְסֶלַע חַם וְלֹא נִרְגָּם

נָסוֹג שֵׁפֶל אִי־יָם

וְכָל גַּרְמֵי מַמָּשׁ כְּמוֹ הִתְיַתְּמוּ מִיִּצּוּגָם

הַבַּד אֲשֶׁר נִכְרָךְ סְבִיב חָזִי

אֶצְבְּעוֹתַי שְׁמוּטוֹת הַנְּטוּלוֹת עֲדִי

הַכַּפְכַּף הַמִּתְפָּרֵק תּוֹךְ הֲלִיכָה עַל כְּבִישׁ

שֶׁבֶּאֱמֶת כְּבָר לֹא זָקוּק לְתֹאַר

שְׁפֵלָה יַמַּת הָרוּחַ הָעַזָּה וְהַקְּלוּשָׁה גַּם יַחַד

אַף נָסוֹגוּ מְצוּלוֹת

נוֹתְרָה בִּקְעָה מִתְנַשֶּׁמֶת וְאוּלַי אַף מִתְקַמֶּרֶת

אֵין לִי לָדַעַת אֲפִלּוּ הַמִּלִּים מִשְׁתַּעֲלוֹת

וְשׁוֹמְרוֹת אֶת קוֹלָן לִזְמַן דָּבוּר יוֹתֵר

הָעֹרֶף מָלֵא שֶׁמֶשׁ גַּם הַשֶּׁמֶשׁ אֵיזוֹ מִן נְקֻדַּת הִתְיַחֲסוּת

         אֲנַסֶּה לָשׁוּב שֶׁמֶשׁ

                                          שֶׁמֶשׁ!

עִם סִימַן קְרִיאָה וּבְשׁוּרָה מִשֶּׁל עַצְמָהּ

אַף לֹא זֶה‏

.

ערב ראשון ביולי נוסף

מְרַפְרֵף בְּסִפְרֵי הַשִּׁירָה

לֹא לִבְשׂוֹרָה כִּמְחַפֵּשׂ חֳמָרִים פּוֹרְנוֹגְרָפִיִּים

דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ אַף אָדָם לֹא חוֹלֵף מוּל חַלּוֹן

הֲגִיגִים?

                שֶׁיֵּלְכוּ לִזְדַּיֵּן הֲגִיגִים

לֹא מַחְשָׁבוֹת־שְׁמֵימִיּוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ שָׁמַיִם שַׁמְנוּנִיִּים אֵלַי

שֶׁיִּהְיוּ לִי מִלִּים חָמְרִיּוֹת כְּבֶטֶן אִשָּׁה דְּשֵׁנָה וּמַקְסִימָה

מִלָּה כְּקַרְסֹל הֶחָמוּק אוֹ

לְפָחוֹת צוּרַת הַקַּרְסֹל הַבִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת

אוּלַי מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן

                               אֶבְדֹּק מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן

לֹא דּוֹאֵג אוֹהֵב אַחַר כָּךְ אֶהְיֶה טוֹב

אִם קְטָטָה בְּתוֹכִי עַכְשָׁו

רַק מִלְחֶמֶת אַחִים בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה הַמְּשֻׁתָּף

 

מיכאל קליין, בן 18 מתל אביב, בוגר תיכון הכפר הירוק ומגמת מוזיקה קלאסית. מקדיש את רוב זמנו לנגינה, הלחנה וכתיבת שירה. לפני כשנתיים פורסם אחד משיריו בעיתון ידיעות אחרונות.

.

.

מכי חכם נאמן

אחרית

אִם תְּנַתְּקוּ אֶת הַחַשְׁמַל

נַבְעִיר מְדוּרוֹת,

יִצָּרֵב הַדָּגָן.

אִם תְּכַסֶּה הָאֵם בְּעַזָּה

אֶת בְּנָהּ בִּשְׂמִיכָה

וְלֹא יֵחַם לוֹ

אִם תֹּאמַר בְּאָזְנָיו

שִׁירַת תְּפִלָּה

וְלֹא הֶחְלִים פִּצְעוֹ

אִם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה נָס

בֶּן שָׁלוֹשׁ מִבֵּיתוֹ

אִם נָפַל מֵהַסִּירָה וּמֵת

בַּיָּם בְּלִי יָד אֵם

עַל מִצְחוֹ.

אִם יַאֲפִיר הַלֵּב הַקָּטָן

לֹא יִהְיוּ עוֹד יְלָדִים בָּעוֹלָם

נִהְיֶה לִפְסֹלֶת

נִהְיֶה לִנְשֹׁרֶת

נִהְיֶה וְלֹא נִהְיֶה

כֻּלָּנוּ, כָּל מִי

שֶׁעוֹד יָקוּם

מָחָר בַּבֹּקֶר

וּנְשָׁמָה בּוֹ.

.

•

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מִסְתּוֹבֵב בַּמִּסְדְּרוֹן

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לוֹחֵץ יָדַיִם וְסוֹגֵר דְּלָתוֹת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מְפַזֵּר הַבְטָחוֹת.

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הוּא לֹא בְּרֵכָה כְּחֻלָּה

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הוּא לֹא יְסוֹד בָּעוֹלָם

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא מְחַיֵּךְ וְלֹא מְחַבֵּק

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה צָפוּף מֵרֹב שֶׁקֶר

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא מוֹתִיר בְּרֵרָה

רַק לְהַבִּיט בַּיָּרֵחַ

לְסַמֵּן סְבִיבֵנוּ עִגּוּל גָּדוֹל

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מַרְכִּין רֹאשׁ בְּתוֹכֵנוּ

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מְצַפְצֵף

וּמַחְרִישׁ אָזְנַיִם

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מֵטִיחַ בַּקִּירוֹת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא יָמוּת אִתָּנוּ

.

ההנהלה אינה אחראית

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְחֶפְצֵי הָאוֹרְחִים

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לִשְׁלוֹם הַחוֹלִים

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְמֶשֶׁךְ הַנִּתּוּחַ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי

וְלַחַיִּים שֶׁלְּךָ

וְשֶׁל אִשְׁתְּךָ

שֶׁלֹּא יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת

אִשְׁתְּךָ שֶׁלֹּא יְשֵׁנָה לְבַדָּהּ

כִּי הִיא פּוֹחֶדֶת שֶׁיִּכָּנְסוּ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לַנָּשִׁים שֶׁיֵּאָנְסוּ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְמַכּוֹת וְחַבָּלוֹת

לִשְׁפִיכוּת הַדָּמִים, גַּם לֹא לַכִּבּוּשׁ

גַּם עַל הַסֵּדֶר הַהַנְהָלָה

אֵינָהּ אַחְרָאִית.

 

מכי חכם נאמן, ילידת תל אביב, אקטיביסטית פמיניסטית, מייסדת עמותת "רוח נשית", זוכת אות השרה לשוויון מגדרי במאבק באלימות נגד נשים, מנכ"לית של עמותת "הקבוצה", בית למחול בשכונת התקווה. שיריה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות, ביניהם הכיוון מזרח, "פרחה פואטיקה" בהוצאת אחותי, "וילכו ויבואו בית אישה" בהוצאת טנג'יר. ספר הביכורים שלה, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", יראה אור בקרוב בהוצאת עתון 77.

.

.

אפרת נחמה

לאורי צבי גרינברג

קול נקודה

*

וְהָיִיתִי מְקַדֶּשֶׁת אֶת

הַדִּיּוּק

כָּל חַיַּי הָיִיתִי מְקַדֶּשֶׁת

וְהָיִיתִי בּוֹהָה בּוֹ

יוֹמָם וָלַיְלָה

וּמְפַלְבֶּלֶת עֵינַי אֵלָיו

בְּכַפּוֹת נְשׂוּאוֹת

רַגְלַי גְּבוֹהוֹת עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

רַגְלֵי חֲסִידָה

לְגַלֵּם אֶת כָּל הַהִתְפָּרְצוּת הַזֹּאת

לִבְדִיד

לְחֶבֶל אֶחָד שֶׁל לֵדָה

וְהָיִיתִי

וְעוֹדֶנִּי

אֲבוּדָה

מִשְׁתַּגַּעַת מִזְּמַן גָּלוּת

בְּאֶרֶץ

נְקֻדָּה

 

*

וְהָיִיתָ אַתָּה נוֹגֵחַ וּמְנַגֵּחַ

בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִית פּוֹרְחוֹת צוֹרֵחַ

אֶת כָּל מָה שֶׁעַל לִבְּךָ

אֶת יוֹמְךָ וְאֶת לֵילְךָ

דִּמְיוֹנוֹתֶיךָ, מַאֲוַיֶּיךָ, חֶזְיוֹנְךָ

בְּרָקִים קוֹלוֹת וּרְעָמִים

מַכְתִּיב כּוֹתֵב נִכְתָּב מִלִּים

שׁוֹעֵט רִגְשֵׁי שֹׁד וָשֶׁבֶר

עִבְרִית אֶל כָּל הָעֲבָרִים וְאֶל מָה

שֶׁמֵּעֵבֶר, תַּבְלִיט תְּמוּנָה מְלֵאַת שִׁלּוּמִים

נְקֻדּוֹת קְרִיסָה וּפֶלֶא, שׁוֹתֶה אַבְנֵי סַפִּיר וְאֵפֶר קַרְקַע

לְלֹא תַּמְצִית מִלִּים,

חוֹצֵב, יוֹצֵק, צָלוּק, מְצַלֵּק, רָעֵב וְלֹא שָׂבֵעַ זֹהַר

מַגִּיהַּ וּמַגִּיעַ

הוֹוֶה בַּכֹּל בְּאֶרֶץ נְבִיאִים

 

*

וְהָיִיתִי בּוֹהָה בְּךָ

גַּם אָז גַּם עַכְשָׁו

וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא כָּךְ צָרִיךְ

לֹא בְּמַטַּח נֶפֶשׁ נַעֲשֵׂית הָרָשׁוּת רְצוּיָה

אַךְ מִבַּעַד לְכָל הַמִּלִּים רוֹאָה

כִּי אֵין בְּלִבְּךָ בְּדָיָה

וְכִי אַתָּה וַאֲנִי, אוּרִי, שְׁנֵינוּ

מְכוּרִים לְאוֹתָהּ הֲוָיָה

אַתָּה בְּיָם גֵּאֶה

וַאֲנִי בְּפִי הַבְּאֵר

אַתָּה בְּסִלּוּק קוֹל מְחִיצָה

וַאֲנִי בִּתְהוֹמוֹת לְהִסְתַּתֵּר, נְהִיָּה

מְשׁוֹטְטִים וְשָׁטִים

גּוּף אֳנִיָּה

מֵי בִּיבִים וּמֵי שְׁתִיָּה

טוֹבְלִים

טוֹבְעִים

נִתְלִים תּוֹלִים יָמֵינוּ

בַּמִּלָּה הַחַיָּה

 

אפרת נחמה היא כוראוגרפית, משוררת ואמנית בינתחומית. חוקרת את הקשר בין תנועה למילה. בעלת MFA בכוראוגרפיה. זוכת פרס שירה ומלגה על שם רפי פרבמן לשנת 2012. שיריה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, מוטיב, הכיוון מזרח ואחרים. ב־2019 ראה אור ספר שיריה הראשון, "בשרירים רפויים", בהוצאת אינדיבוק. ספר השירים "הילד שמעולם לא היה לי" עתיד לראות אור בקרוב.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, יהודית אוריה, מרקו סרמונטה ויודית שחר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים": קריאה בספר "מְקוֹמִי" מאת דידו (ש. דידובסקי)

גיא פרל

.

נִגְמְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַכְּבֵדָה

הָעוֹטֶפֶת בַּיִת שָׁלֵם אֶחָד

בִּנְחִירוֹת מְתוּקוֹת.

נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה

עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים

שֶׁל זְקֵנִים בְּגִילְךָ:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ:

.

שְׁמַע,

יִשְׂרָאֵל,

הַדְּעִיכָה בְּעִצּוּמָה,

נִמְהֶרֶת כִּפְרִיחַת אָבִיב

לִפְנֵי שִׁבְטֵי חַמְסִין,

סְדָקִים בַּשְּׁבִיל

.

וְדָּם וְאָבָק עוֹלֶה

וְתִימְרוֹת עָשָׁן

.

זֶה לֹא זֶה מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא

לְיַד שֻׁלְחָן

וְרָאִיתִי גִּדְרוֹת בָּקָר

מַדְרֵגוֹת בַּסֶּלַע

מִדְרוֹן חֲלַקְלַק

(אִם כִּי קָצָר)

וְהִתְּכּוֹנַנְתִּי לְהִלָּחֵם.

.

מָה שֶׁתִּכְנַנְתִּי

הָיָה אַחֵר

זֶה הָיָה עוֹבֵר

בְּקַלּוּת

.

אֲבָל קוֹל חָדָשׁ

אוֹמֵר בֹּקֶר טוֹב

אַתָּה לֹא נִמְצָא

בְּאֵזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ

מִזְּמַן

.

(עמ' 18–19)

.

שירי הספר מקומי הם שיריו של גבר במחציתם השנייה של חייו, הבוחן בדרכים שונות מה יש לו בחייו, מה היה בהם, ומה כבר לא יהיה. בשפה שירית שעוצמתה מרוסנת ודחוסה הוא זוכר, נפרד ויותר מכול – מישיר מבטו אל הקיים. בין שהוא עוסק בעצמו, במשפחתו ויחסיו הזוגיים או בטבע הסובב אותו, נוכחים בשיריו העצב, האבל והחוכמה. השיר הנפלא שבו פתחתי את הרשימה הוא דוגמה טובה לדברים – כולו פרידה ואבל, ובכל זאת הוא חף מרגשנות, ויש בו השלמה מלאת כוח. השיר הקצר בעמ' 27 הוא דוגמה מרוכזת לזה. הפעם הדובר מתייחס לאישה:

.

מִתַּחַת לַבְּגָדִים אֲתְ לוֹבֶשֶׁת

מִדּרוֹן שָׁלֵם שֶׁל פִּרְחֵי אֲבִיב

עִשְׂבֵּי בָּר וְקוֹצִים.

.

כמה חוכמה יש בשיר הזה. מתחת לפני השטח מזהה המשורר את מדרון ההתכלות הבלתי נמנע, והקבלתו לרצף ההשתנות המוכרת לכולנו – פרחים > עשבים > קוצים – מחזיקה לתפיסתי תהליך אבל המוביל להשלמה באמצעות הקבלתו לתהליכים טבעיים, מעגליים ואין־סופיים.

אבקש להתמקד בארבעה שירים קצרים המופיעים בעמ' 50–53, והם משיאיו של הספר. דידו אינו מציגם כמחזור, וייתכן כי אינם קשורים זה לזה, אולם זיהיתי בהם רצף תמאטי, וכך ברצוני להציגם כאן.

זהו השיר הראשון:

.

עֵצִים מְצֻיָּרִים

בְּשֶׁמֶשׁ רַכָּה

וְיֵשׁ צָהֹב בָּהִיר,

עֵשֶׂב יָבֵשׁ אוֹ חִטָּה,

בֵּין עְַצֵי הַפְּרִי וּגְבוּל הַמַּטָע,

שָׁם עוֹמְדִים כַּמָּה בְּרוֹשִׁים

בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה וְהַיְּצִיאָה.

.

בְּחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית עוֹמֵד

אִישׁ. הוּא נִפְרָד.

.

השיר העלה בדעתי את הציור נוף עם נפילת איקרוס מאת פיטר ברויגל האב: עולם כמנהגו נוהג בעוד נער נופל מן השמיים אל מותו בים. רגליו עודן מבצבצות מן המים ועוד רגע תיעלמנה אף הן. רק הצייר ועימו המתבונן/ת בציור משגיחים בדבר. רק המשורר ועימו הקורא/ת משגיחים באדם הניצב בקומתו הרביעית של בית החולים ונפרד. העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד.

 

 

וזה השיר הבא ברצף השירים בספר:

.

מְעַט מְאֹד בָּשָׂר תָּלוּי בֵּין

הַשֶּׁלֶד לַבֶּגֶד הַדַּק. פֵּרוֹת

שֶׁזְּמָנָם עָבַר אֲחוּזִים בַּיָּד.

.

מִבַּיִת סָמוּךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ

מַזְלֵג מְעַרְבֵּב מַשֶּהוּ בְּמַחֲבַת.

.

לתפיסתי, אם השיר הקודם תיאר התבוננות ממרחק באדם נפרד מחייו, שיר זה מתקרב אל אדם הנפרד מחייו (ואולי זהו אותו אדם, אין דרך לקבוע). באופן התואם את מגמת ההתקרבות וההתמקדות, תמונת הנוף הרחבה, המייצגת את המשכיות שגרת החיים, מתחלפת בצלילי מזלג מערבב במחבת.

נעבור לשיר הבא בספר:

.

הָרוֹפְאִים יִמְצְאוּ לֵב עָיֵף,

לֵב שֶׁסָּרַח פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם,

וְאוּלַי קְצַת יוֹתֵר.

.

הוּא מְוַתֵּר, מוּכָן לִפְרִידָה,

בְּלִי פְּלִישָׁה לַחֲדָרָיו

הָרֵיקִים

.

אנו ממשיכים ללוות את האדם הנפרד. ההתבוננות שהתחילה מרחוק ואז קרבה אליו, נעשית עתה בתוככי גופו, ועולה ממנה האפשרות שבמובן הרגשי, אותו אדם כבר נפרד זה מכבר, וזה מכבר החלה הפרידה מעליו.

וזהו השיר האחרון ברביעייה:

.

יַעַר כְּנֶצַח עָכוּר.

.

אֶת אַבָּא אֶפְשָׁר הָיָה לְצַיֵּר

כַּעֲרֵמָת בְּגָדִים גְּדוֹלָה

ועָלֶיהָ מִנֵּי מְזו­ֹנוֹ­ת

פֵּרוּרִים וְכִתְמֵי שֶׁמֶן.

עֲשַׁבִּים מְאַיְמִים לְכַסּוֹת.

 

כאמור, אין דרך לקבוע אם ארבעת השירים אכן קשורים זה לזה, ואם הם עוסקים בפרידת המשורר מאביו. הקושי להכריע בדבר נובע בין השאר מאיפוקם של שירי הספר – המשורר איננו מכביר במילים או מפליג בתיאורים, כי אם מתכנס אל עמדה שבה היכולת להביא דברים על דיוקם ולתארם בשיר היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההיזכרות, הפרידה וההשלמה.

כך כותב דידו בשיר שבו פתחתי את הרשימה:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ

.

הדברים ניכרים בשיריו: המתים מידיו ובתוכו, החיים מידיו ובתוכו, כולם על לבבו המלא שלא כליבו של האדם הנפרד, והם נאספים אצלו, והוא אכן כותבם בספרו יוצא הדופן.

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

 

דידו (ש. דידובסקי), "מקומי", ספרי עיתון 77, 2020.
.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשיר "שמעתי אומרים", מאת פול צלאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת ענת לב־אדלר

.

בחודש ינואר 2020, בצרפת, רגע לפני שמגפת הקורונה קטמה את קצות הבגטים ועקרה את לבבות הקרואסונים, עסקי התרבות עדיין התנהלו כרגיל, ובתקשורת ובמבחר ספריות ברחבי המדינה ציינו מאה שנים להולדתה של הסופרת והעיתונאית הפמיניסטית האקטיביסטית בנואט גרוּלט, "לוחמת פמיניסטית ראשית במערכה למען הנשים במאה העשרים", כפי שהגדיר אותה הלה מונד.

גרולט נולדה בצרפת ב־31 בינואר 1920 והלכה לעולמה לפני ארבע שנים, בגיל 96, שבעת קרבות ותענוגות של בשר ושל נפש, של שינוי תודעה ושל ניפוץ אמיץ של מוסכמות.

בעוד בקרב קוראי העברית שמה של גרולט המיליטנטית־רומנטית אינו מתגלגל על הלשון, בצרפת היא ידועה כאחת הלוחמות הפמיניסטיות הגדולות, שכתבה עשרות ספרים ומחזות, מאות מאמרים ורשימות, והקימה וערכה כתבי עת שונים לנשים. כאשר עזבה את העולם עקב מחלת האלצהיימר (בהמתת חסד, לבקשתה), הסיקור החדשותי של מותה דמה לפרידה מכוכבת גדולה וגם מלוחמת גדולה – כי כזו היא הייתה, אישה שהחליטה לשלוט בחייה. זהו גם חוט השני שעובר בין יצירותיה – יכולתה וחובתה של אישה להשיט את ספינת חייה.

האמת היא שגם אני לא הייתי מתוודעת אליה אלמלא נכנסתי, לפני רבע מאה, לחנות ספרים ויצאתי ממנה עם ספר בעל עטיפה כחולה ועליו פסל הלניסטי של פני אישה, ובאלכסון מוטבע השם: ספינות הלב. מבחינתי, קניתי רומן אוטוביוגרפי המבוסס על חייה של גרולט ומגולל סיפור אהבה ארוך שנים של אינטלקטואלית פריזאית ודייג פשוט, בעת ששניהם נשואים לאחרים. בדיעבד הבנתי שיש בספר יותר מסיפור אהבה; זהו כתב הגנה לזכות האישה על גופה ועל העונג שלה.

לאקטיביזם שלה גייסה גרולט בנחישות, מלבד בניית גיבורה חזקה, דעתנית ואמיצה, גם את עונג הגוף, התשוקה והערגה, ובשל כך קשרו לה כלי התקשורת המרכזיים בצרפת שני כתרים: האחד עניינו פמיניזם, והשני עניינו ז'אנר הרומן הרומנטי – אף שהרומן שכתבה הוא דווקא ההוכחה הגדולה ביותר שמסרים פמיניסטיים וערגה רומנטית יכולים לדור בכפיפה אחת. "ליידי צ'אטרלי פמיניסטי"; "כתיבה משוחררת על מין נהדר שהשאירה את הפמיניזם התוקפני הרחק מאחור"; "מפתיע לקרוא רומן פייסני ומשכנע כזה פרי עטה של פמיניסטית דגולה", היו רק חלק מהסופרלטיבים המפתיעים שהורעפו על הספר, והוא היה לרב־מכר בצרפת מיד עם צאתו, תורגם לעשרות שפות וזכה להצלחה במדינות רבות, ובכללן ישראל. לעברית תורגם גם עוד רומן שכתבה, שלושת רבעי הזמן (הוצאת מעריב, 1986, תרגם אביטל ענבר), אולם הצלחתו הייתה פחותה בהרבה.

ז'ורז', הגיבורה של ספינות הלב, בת דמותה של גרולט, פוגשת במהלך חופשת קיץ משפחתית בבריטאני שבמערב צרפת את גווין, דייג פשוט ושתקן, בעל נוכחות פיזית פראית, ועל חופי המלח נערם סיפור אהבתם הטוטלי, רב השנים ורב השכבות. לאורך הספר הופכת הנערה מפריזאית שנונה ומתוחכמת לאישה בשלה, סוערת ומורכבת, והתנהלותה מעידה על זכותה של האישה על חייה, גופה, תשוקותיה, והגשמת מאווייה – גם כאשר מוצמד לכך תג מחיר. "אני מאמינה שצריך לחוות, ולאהוב, ולהתנסות. זה סיכון, אבל הרי החיים עצמם הם סיכון", אמרה גרולט בריאיון, כשנשאלה על ההחלטה להמשיך ולנהל קשר רומנטי לאורך חמישים שנה, שבמהלכן הייתה נשואה לשלושה בעלים.

אז נכון, הספר הזה, שעונה לכל חוקי הז'אנר של הרומן הרומנטי, לא קטף פרסים ספרותיים, אבל הוא בהחלט העניק לקוראותיו וקוראיו הרבה נקודות למחשבה בנוגע לשבירת מוסכמות ולניכוס החירות להתענג, וזאת כנראה לא מעט בזכות חוטי האמת שמהם ארוגים רובדיו השונים, ובהם האירוטיקה הנועזת השזורה לאורך כל הספר ולופתת את הנשמה. לא כולם יסכימו עם הדברים הנכתבים כאן. בקבוצות קריאה ששוטטתי בהן בימי כתיבת הרשימה הזאת נתקלתי בקוראים שאינם מבינים על מה המהומה. אני, לעומתם, מוצאת בספר שפה חושנית וחכמה לצד כנות ובוטות מכוונת, וזאת בכל אחד משני התרגומים העבריים שהוא זכה להם – תרגומה של מרים יחיל־וקס (ביתן, 1992) ותרגומה של אביגיל בורשטיין (כנרת, 2008). ספינות הלב הוא ספר החוקר את המיניות הנשית ונותן לה מקום בעולם. מצד אחד לכל היצרים של ז'ורז' ניתן דרור: "היא אוהבת להחניף לו, לדבר שטויות, לכרוע ברך – כמו ליידי צ'טרלי שהוא אינו מכיר – בפני הכלי האלוהי. היא אוהבת אפילו לשקר לו מעט כדי להגביר את תשוקתו, ובקיצור מוצא חן בעיניה להתנהג כאובייקט נשי פשוט ולתת דרור לחלקים הוולגריים וקלי הדעת שלא ידעה על קיומם" (תרגומה של בורשטיין). ובה בעת היא חוקרת את גופה, את איברי המין שלה ואת ליבה, ובודקת כיצד הם מחוללים בה את התשוקה הבלתי נדלית לסקס – דבר שלא יעלה על הדעת בשנים שבהן נכתב הרומן, "בשנתיים האחרונות היא שוקדת על ספר בנושא האביונה הנשית שייקרא בפשטות 'אורגזמה!' … אורגזמה, המילה הזאת שב־1965 עדיין הכתה את כולנו בהלם."

.

.

גרולט נולדה למשפחה בורגנית פריזאית, אינטלקטואלית ואמידה. בתם של מעצבת אופנה אקסטרווגנטית ומעצב רהיטים. אחותה, פלורה, אף היא סופרת, וגרולט כתבה עימה שלושה מתוך עשרות הספרים שפרסמה לאורך חייה, רובם בעלי אופי פמיניסטי־חברתי. גרולט חונכה חינוך קתולי נוקשה, ובעידודו של אביה למדה לטינית. בתחילת שנות העשרים לחייה לימדה לטינית בבית ספר לבנות. יש להזכיר בשנים ההן לנשים בצרפת עדיין לא הייתה זכות הצבעה (הדבר יקרה שנים אחדות לאחר מכן, ב־1944), וסימון דה בובואר עוד לא כתבה את המין השני, טרם הרעידה את אמות הסיפים בגדה השמאלית עם המניפסט המכונן שלה. היא תפרסם אותו כמה שנים אחר כך, כשגרולט תהיה בת 29, וזו תהיה לה יריית ההזנקה לדרכה הפמיניסטית, שהתחילה, כפי שאמרה בריאיון, "יחסית מאוחר. הייתי כמעט בת שלושים כשקראתי את המין השני. אז עוד לא ידענו שיש לנו על מה להילחם. עוד לא דיברנו על המילה פמיניזם. נשים בדור שלי נולדו עם אפס זכויות. ראינו את הזכויות שלנו באות אלינו אחת אחרי השנייה, לאורך החיים." באותו ריאיון אף סיפרה שאל אחד השיאים בהבנה שלה מהו פמיניזם תגיע רק שני עשורים מאוחר יותר, כאשר תיחשף בשנת 1968 לטקסי מילת הנשים הנוראיים שנעשים בחלק ממדינות אפריקה ומדינות האסלאם, ותתחיל לכתוב עליהם בעיתונות הנשים הצרפתית.

חייה האישיים של גרולט לא היו פשוטים. היא נישאה שלוש פעמים והתאלמנה פעמיים, אולם סיפור האהבה הארוך והמשמעותי ביותר שלה היה עם טייס אמריקאי ששהה בחופשה בפריז, ולימים יהיה בן דמותו של גיבור הספר המדובר ספינות הלב, המתאר כאמור את סיפור אהבתם ארוך השנים שפרץ מוסכמות. גרולט לא רצתה לנדוד אחריו אל הצד השני של האוקיינוס. "הוא רצה שאעזוב את הכול ואחיה איתו, והבטיח שכך אוכל לכתוב כל היום, אבל ידעתי שלא אהיה מאושרת איתו. כל עניינו היה בטיסה. הוא לא ידע מי זה לואי ה־14, הוא לא הבין דבר באמנות, אבל אהבנו לאורך כל חיינו והיינו חברים טובים", היא אמרה בשנת 2008 בריאיון לנורית קנטי במוסף "סגנון" של מעריב, שהוא הריאיון היחיד שלה בעברית, ככל הידוע לי. אגב, כל הגברים בחייה של גרולט מתו לפניה, ועלילותיהם הונצחו בספרים שכתבה, לצד ספריה המתעדים את דברי ימיהן של נשים שנמחקו מההיסטוריה.

"אני כותבת על נשים שלימדו נשים אחרות ליצור את סביבתן, את מרחב החופש שלהן, לא נגד גברים, אלא מחוץ למה שגברים ייחסו לנשים במשך מאות שנים. עלינו סוף־סוף לרפא את היותנו אישה. לא זו שנולדה אישה, אלא זו שחונכה כאישה ביקום של גברים", היא אמרה ועשתה: גרולט חקרה ופרסמה את הביוגרפיה של אולימפיה דה גוז', מחזאית ועיתונאית צרפתייה ילידת 1748 שדרשה בזמן המהפכה הצרפתית שוויון זכויות לנשים וגם ניסחה את הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות בצרפת ב־1791, ולימים הוצאה להורג בגיליוטינה.

כמוה, גרולט נעשתה לוחמת למען זכותן של נשים על גופן ונאבקה (לצד סימון דה בובואר) למען לגליזציה של הפלות. גם היא עצמה נאלצה להתמודד עם הריונות לא רצויים, ובחלק מהראיונות עימה היא אף מתארת, באופן גרפי למדי, כיצד ביצעה בגופה את הפעולות האסורות לזמנן – באומץ רב ועל בסיס ידע באנטומיה וברפואה שרכשה במהלך נישואיה לרופא – ובלבד שתהיה לה הזכות והחירות להמשיך ולהתענג על גופה. "כי זה היה או זה או לא לעשות יותר אהבה. אנחנו נמצאים בעידן של שחרור, והגוף חייב להיות צוהל, להתעלס", אמרה באותן השנים בריאיון לעיתונאית הצרפתייה קלמנטין אוטיין.

בשל חייה ועבודתה של גרולט היא הייתה עדה מקרוב למגוון הטלטלות החברתיות ביחסים בין גברים ונשים במהלך המאה העשרים, והפמיניזם שלה היה בלתי נפרד מהקריירה שלה: עם פרסום חיבורה Ainsi soit-elle (אז שתהיה, 1975) היא הייתה לסופרת הראשונה בצרפת שהוקיעה בפומבי את השחתת איבר המין הנשי. בשנת 1978 הקימה עם קלוד סרבן־שרייבר את הירחון הפמיניסטי F (על פי המודל האמריקאי של גלוריה שטיימן), ובו כתבה את מאמרי המערכת. משנת 1982 הייתה חברה בחבר השופטים של פמינה, אחד הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת. בשנים 1984–1986 פעלה עם איווט רודי, אז השר לזכויות נשים בצרפת, לפמיניזציה של תפקידים ודרגות בציבוריות הצרפתית. אולם, כפי שאנחנו קוראות בספר הדגל שלה ספינות הלב, לא רק על הציבורי והחברתי תובעת גרולט בעלות נשית. את תפיסת עולמה זו היא פורשת גם על המרחב האינטימי והפרטי.

בערוב ימיה סבלה גרולט ממחלת האלצהיימר, אך הספיקה לכתוב גם על הזקנה ועשתה זאת בדרכה האותנטית והחשופה. "ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו הופכים לבלתי נראים. אנשים כבר לא מסתכלים עלינו ברחוב. כשאני לוקחת את המטרו בערב כדי לחזור הביתה, יש צעירים ששקועים בטלפונים שלהם ולא היו מבחינים בי גם אם הייתי נופלת אל המסילה. אני שם, אבל המבט בורח. הזקנה לא מעניינת אף אחד". בסוף ימיה כיהנה גרולט כחברה בוועדת הכבוד של האגודה למען הזכות למות בכבוד וביקשה לסיים את חייה בהמתת חסד.

הלוואי שהוצאות הספרים בישראל היו מתרגמות עוד מבין עשרות הספרים שכתבה, וכך היינו זוכות לא רק למניפסט תבוני באשר לזיקוקים הארוטיים המתפרצים במעמקי הבשר, אלא גם מביטות באומץ באופן העצוב והבלתי נמנע שבו הזמן מרוקן את הגוף מחיוניותו והופך אותו לקליפה. תמיד טוב ללמוד על העתיד לבוא מאלה שכתבו לפנינו ולהתכונן.

.

ענת לב־אדלר, עיתונאית ועורכת בידיעות אחרונות, פעילה במאבק באלימות כלפי נשים, מחברת הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013). מסיימת בימים אלה את כתיבת הרומן השני שלה, שעתיד לראות אור בשנת 2021. 

.

» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר על "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת עינת יקיר

 

הרשימה הקטנה הזאת היא ניסיון אבוד־מראש לשקם משהו. אני מתקשה לכתוב עליה. מאז שנפטרה ב־5.7.20 לא באמת מצאתי מילים. הסיבות פשוטות ובלתי נסבלות: היא קרובה לי מדי והיא חלק ממני, ומה שראיתי בשנה האחרונה היה מבעית, חסר פשר וחסר רחמים. בארבעת החודשים שחלפו מאז שום דבר לא נפסק. הנוכחות לא דהתה. האבל לא דעך. האסון לא נגמר. וכן, גם קלישאת השיחה – השיחה נמשכת. היא מופיעה לי בחלומות. היא מתבוננת בי. אני חושבת טוב־טוב לפני שאני מדברת ולפני שאני כותבת. לפני שבוע, בפארק וולפסון, ראיתי בלון ורוד ניתק פתאום מצרור ועולה באוויר וידעתי שזאת היא. זאת הרמה, ואני לא יכולה להשמיט אותה, כי למען האמת, השיחה שלנו היתה מלאה ב"רמה" הזאת. נעמה מצחיקה, נוירוטית, דרמטית, פראית, מעיזה, ויטאלית. יפהפייה. ודווקא אלה עולים לנגד עיניי מיד, לפני החוכמה והעומק. לפני אותה דוקטור לספרות מבריקה, שטבעה את המונח "הסחת הדעת" כמושג ספרותי בסיפור "מעגלים", ולפני הסטודנטית שהייתה – שהיא נזכרת בה ממרום שנותיה – שנים שנעמה הגתה בסיפור אך לא הגיעה אליהן בעצמה, ולא סתם אני אומרת את זה כאן, כי במובן מסוים, בעבורי, "מעגלים" הוא סיפור אוטוביוגרפי ואוטו־פואטי וארס־פואטי וטומן בחובו את כל הדי־אן־איי של הקובץ שימי ראש. אז לפני הדוקטור ולפני הסטודנטית הצעירה שהייתה, המשוטטת בלב הסיפור ובוראת במעגלי השיטוט שלה – כי יש לה "שעתיים להרוג", כפי שהיא אומרת בתחילה, עד הניתוח הסבוך של אביה – את דעתה ואת חרדתה על אביה ואת מיניותה, אני רואה את הילדה שהיא רואה שם, בסיפור, בקניון הגנרי, במעיל ורוד, טורפת־מורחת סופגנייה על הפנים ומתעמרת־מתגרה בילד וצוחקת בקול. כרגע, זה מה שחשוב לי יותר מכול – להתבונן עם נעמה יחד דווקא בילדה הזאת בתוך הסיפור. זאת החברה שהייתה לי כל השנים. וזאת, לעניות דעתי, גם הסופרת שצמחה להיות.

אני אוהבת את נעמה אהבת נפש. כמו הקרובים ביותר, היא חלק משמעותי ועמוק מהגדילה שלי, מהתפתחות הדיבור והכתיבה שלי, המחשבה. והמחשבה לקרוא עכשיו בספר שלה מבלי שהיא כאן מכאיבה. כל ה"תן וקח" התחרבש לנו. לדבר על הספר שלה מבלי שהיא נוכחת ויכולה לקרוא את זה – אני כמעט לא מבינה בשביל מה. המציאות התאכזרה עד כדי כך ששימי ראש יצא אחרי מותה. לפחות ידעה שהוא עומד לצאת – נחמה פורתא. היא זאת שהייתה צריכה לקבל את מבטי הקריאה. לאורך כל "מעגלים" משקפים חלונות הראווה את דמותה של המספרת – דמותה משתקפת ונבראת ומתפתחת דרכם מתוך מעגלי השיטוט האבודים שלה. אבודים, כי המוות ידוע מראש – בסוף היא תראה את אביה – ומה שנותר לה: להתנחם בארגון המשונה של המילים בתוך הספרות; לנסות לשוב ולהיזכר – בסוף היא תיזכר – במילים של סופר אחר, סול בלו, המתגולל במעגלי ספירלה סביב מות אמו: "אמי מתה כשהייתי נער מתבגר. סיפרתי לך זאת לעתים קרובות. מה שלא סיפרתי לך הוא שידעתי שהיא גוססת, ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על כך – וזהו הפטפון שלך". מצמרר עד גסות לחשוב עד כמה המציאות המגעילה טרפה את ה"סדר" המתקיים בתוך התנועה הווירטואוזית בסיפור הזה. איני יכולה להפריד את הסיפור מן העובדות בשטח: המשוטטת פרחה מן הסיפור. חלונות הראווה משקפים לא־כלום. אין שם אף אחד – היא לא הספיקה להשתקף. החסד הזה נגזל ממנה וזה רע מאוד.

בתוך העצב הזה ומתוכו אומר ששימי ראש מבסס ראשית של דרך, ובעוונות גם אחרית, של סופרת צללים יוצאת דופן, חריגה והכרחית בנוף הספרותי עד שהיה לי ברור שיש כאן אירוע כשנתנה לי לקרוא אותו ככתב יד, לפני כשנתיים, לפני שחלתה. הופתעתי ולא הופתעתי בעת ובעונה אחת, כמו שצריך להיות כשפוגשים ספרות של אדם שהוא קרוב אליך גם במישורים אחרים־לכאורה, קיומיים, אינטימיים. באיזה מובן לא הופתעתי? נראה שברור. אומר בכל זאת שכל השיחה הארוכה שניהלנו על החיים, על הנשיות, על המיניות, על המבוכה, על הספרות, על דברים שאין להם שם, על הקדחתנות, על המעמד, על ההורים, על הקפיטליזם, על מודעות, על הפוליטי, על הזמן שלנו המשטיח הכול, על הרעש הממסך, על החרדה, על התנועות העדינות, על התנועות הגסות – הכול נמצא שם. אבל מה שלא יכולתי לדעת, והיה מבחינתי בגדר התגלות, חשובה ואינטימית מאין כמותה, הוא השפה שמצאה, הקשורה בעבותות לאותה "שפה שנפלה" בלשונה, המופיעה באחרית הספר, והיא ראשיתה של מחשבה מהממת בבהירותה שהוזמנה לכתב העת הו!. "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות, בונה מגדלים. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה", כתבה שם. המצמרר הוא שהגוף, משעה שכתבה, כבר היה באחריתו. לא ידענו אז. עדיין חשבנו, שתינו, שזה פתיר – תחנה חסרת מחסה, עוד אחת – כבר היו כמה לפני כן – חשופה לפגעים, שהיא תעמוד בה רגע בעל כורחה ותגבר עליה – אין שאלה – תעמוד שם רגע ומיד יגיע האוטובוס לקחת אותה להמשך החיים. מטומטמות או תמימות – שלחתי אותה לשלוח את הרשימה לדורי מנור כעדות להישרדות שלה. מביך ממש, אבל זה מה שהיה.

אבל אז, שנתיים לפני כן, פערתי פה על השפה שקמה. זה המישור האינטימי ביותר, שהתקיים אצל נעמה תדיר, אבל ניתן לנו, כרוך ומצמרר, רק אחרי מותה. עד כמה שבהוראתה, עד כמה שבכתיבתה המסאית־חוקרת־ביקורתית חתרה נעמה, מתוך יושרה וצניעות מלאת כוונה, לבהירות, לנגישות, והקדישה את מלוא המחשבה למבנה שלם לתלפיות, מנומק, מוחזק – היא קרסה ממש אל תוך הפרוזה. הילדה הפראית במעיל הוורוד, המופיעה בדרך־לא־דרך בכריכת הספר (זה ציור של לוסיאן פרויד שעבר אדפטציה מדויקת, שנעמה רצתה, שידעה שהיא רוצה אותו כבר מזמן, שזכתה, בזכות עבודתה המסורה כל כך של מיכל בן־נפתלי, לראות אותו ולשמוח בו על מיטתה בבית החולים), זוקפת ראש, הילדה מתגרה בנו, והילדה הזאת, כמו בציור הנפלא של פרויד, גם קודרת ובוהה.

ה"שעתיים להרוג" היא כמעט מטאפורה לספר הזה. הדמויות של נעמה מצויות כולן במצב של בהייה קודרת. אל תוך הרעש הנורא של הזמן שלנו, הרעש שהוא לא רק ממסך – הוא מסתיר בתוכו תנועות קשות, אלימות, קטסטרופליות, מלאות בהדחקה, בהכחשה, בחוסר אונים, נקלעות הגיבורות – כמעט תמיד גיבורות – של נעמה, נשאבות אליו כמעין שיבה־אל־גיהינום. צעירה החוזרת כישות מחליפה (אפילו לא מורה) לתיכון שכילתה בו את שנות נעוריה, פוגשת שוב את טראומת האונס שהיתה עדה־לא־עדה לו, ושוב היא עדה־לא־עדה; אמא שמנסה להרדים את בתה מתוך חידלון אלים; נשים מחכות; אישה המלווה את בעלה בשלבי הדמנציה המתקדמים שלו; תחנת רכבת הומה שבולעת אל תוך האנונימיות האיומה שלה נפילה־קפיצה של אדם בין הפסים – רוחות רפאים נחבטות שוב ושוב, בפראיות ובקהות חושים, בקיר האכזר של המציאות. אלה מרחבי הערוּת האפשריים היחידים הניתנים לגיבורות שלה. מרחבי ערות, לא "כלכליים", שלא ניתן להמיר אותם בכלום. אין להם ממשות – יש להם קיום־חידלון "עצמוני", מלא תנועה בתוך עצמו כגביש בדולח, וטרגי. ובתוך הפואטיקה של הבהייה והחבטה נבראים מרחבים לשוניים מהממים וייחודיים שאין להם שם – צריך לקרוא אותם דחוף כדי להבין עד כמה הם שפה שנמצאה, שקמה, ועד כמה הם מופע יוצא דופן בספרות העברית, ועד כמה הם ביטוי עמוק, נורא ומלא תוקף לזמן העקר שלנו.

באחד הימים, בטיול משותף שעשינו ליערות הכרמל, יצאנו למסלול טיול מעגלי בתוך היער, נעמה ובעלה יואב ואמיר בנם (עמליה שלהם לא נולדה עוד), ואני ושני ילדיי. הלכנו בשביל ודיברנו. אחר כך התחיל השביל להסתבך ותבע מאמץ מסוים, לא גדול, אבל תבע. פתאום נעמה התיישבה. "מה זה?" שאלתי. היא התיישבה, וכבר היתה לה הבהייה הזו שהייתה לה, הבהייה הערה, המתרחקת, הכריזמטית. "מה זה?" – "אני אשב כאן, אתם תמשיכו" – חיוך אירוני – "למה?" – "אני אשב כאן". זה היה כל כך נוכח שלא היה נתון לוויכוח. המשכנו. היא נשארה לשבת מתחת לעץ, בוהה, עטופה ברדיד־צמר שהייתה מסתובבת איתו תמיד בחורף. המשכתי עם יואב והילדים, המסלול נהיה תובעני יותר ויותר, לא מותאם לקטנים שלנו, נאלצנו לשאת אותם עלינו, נעזרנו זה בזה כדי לטפס על הסלעים. וכל אותו זמן קיללתי את נעמה שהבריזה, ובה בעת, בתמימותי, האמנתי שמתישהו נראה אותה מגיעה מקצה השביל, מצטרפת. בסיומו של המסלול, המומים ממאמץ, חזרנו אל החורשה שיצאנו ממנה ומצאנו שם את נעמה יושבת, נתונה בשיחה ערה עם החברים האחרים שהיו איתנו. הייתי המומה, הסתכלתי על יואב. הוא אמר: "אני ידעתי שהיא לא תצטרף". מה לעשות, נאלצתי להודות שהוא הבין משהו שלא ידעתי. לא היו במבט שלה שום התנצלות, שום הסבר, על ה"רמאות" הזו, והנוכחות הקשקשנית שלה, שהכרתי עכשיו, לא השאירה סימנים. אבל כשכתב היד הגיע לידיי הבנתי פתאום את הפעולה הזאת שם ביער, ראיתי את נעמה בוראת מרחבי בהייה ערניים, פרטיים לגמרי, מלאי עוצמה, המספרים משהו נורא על העולם הזה. בשביל לספר אותו צריך "להרוג שעתיים". היא עצרה, ואנחנו המשכנו, והסיפור ההוא ביער הפך להיות מעכשיו עובדת חיים קשה מנשוא. אני חוזרת אל הספר שלה ומגלה כמה חדה הייתה, כמה מופלאה ומפחידה הייתה בתוך המרחבים הנפשיים־לשוניים האלה, ואיזה סיפור היא מספרת עלינו שמה, בהמתנה הזאת לכאורה ללא־כלום. היא עצרה ואנחנו המשכנו. עכשיו עצרתי אני.

.

עינת יקיר היא סופרת, מתרגמת ועורכת. 
.

.

נעמה צאל, "שימי ראש", אפיק, 2020. 

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן