וַתִּקרא | התבוננות באדם הנפרד מחייו

"העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד." גיא פרל קורא בספר השירה "מְקוֹמִי" מאת דידו

שלומי ללוש, ונפל אור, שמן על בד, 180X120 ס"מ, 2018 (אוסף דובי שיף)

.

"נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים": קריאה בספר "מְקוֹמִי" מאת דידו (ש. דידובסקי)

גיא פרל

.

נִגְמְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַכְּבֵדָה

הָעוֹטֶפֶת בַּיִת שָׁלֵם אֶחָד

בִּנְחִירוֹת מְתוּקוֹת.

נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה

עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים

שֶׁל זְקֵנִים בְּגִילְךָ:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ:

.

שְׁמַע,

יִשְׂרָאֵל,

הַדְּעִיכָה בְּעִצּוּמָה,

נִמְהֶרֶת כִּפְרִיחַת אָבִיב

לִפְנֵי שִׁבְטֵי חַמְסִין,

סְדָקִים בַּשְּׁבִיל

.

וְדָּם וְאָבָק עוֹלֶה

וְתִימְרוֹת עָשָׁן

.

זֶה לֹא זֶה מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא

לְיַד שֻׁלְחָן

וְרָאִיתִי גִּדְרוֹת בָּקָר

מַדְרֵגוֹת בַּסֶּלַע

מִדְרוֹן חֲלַקְלַק

(אִם כִּי קָצָר)

וְהִתְּכּוֹנַנְתִּי לְהִלָּחֵם.

.

מָה שֶׁתִּכְנַנְתִּי

הָיָה אַחֵר

זֶה הָיָה עוֹבֵר

בְּקַלּוּת

.

אֲבָל קוֹל חָדָשׁ

אוֹמֵר בֹּקֶר טוֹב

אַתָּה לֹא נִמְצָא

בְּאֵזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ

מִזְּמַן

.

(עמ' 18–19)

.

שירי הספר מקומי הם שיריו של גבר במחציתם השנייה של חייו, הבוחן בדרכים שונות מה יש לו בחייו, מה היה בהם, ומה כבר לא יהיה. בשפה שירית שעוצמתה מרוסנת ודחוסה הוא זוכר, נפרד ויותר מכול – מישיר מבטו אל הקיים. בין שהוא עוסק בעצמו, במשפחתו ויחסיו הזוגיים או בטבע הסובב אותו, נוכחים בשיריו העצב, האבל והחוכמה. השיר הנפלא שבו פתחתי את הרשימה הוא דוגמה טובה לדברים – כולו פרידה ואבל, ובכל זאת הוא חף מרגשנות, ויש בו השלמה מלאת כוח. השיר הקצר בעמ' 27 הוא דוגמה מרוכזת לזה. הפעם הדובר מתייחס לאישה:

.

מִתַּחַת לַבְּגָדִים אֲתְ לוֹבֶשֶׁת

מִדּרוֹן שָׁלֵם שֶׁל פִּרְחֵי אֲבִיב

עִשְׂבֵּי בָּר וְקוֹצִים.

.

כמה חוכמה יש בשיר הזה. מתחת לפני השטח מזהה המשורר את מדרון ההתכלות הבלתי נמנע, והקבלתו לרצף ההשתנות המוכרת לכולנו – פרחים > עשבים > קוצים – מחזיקה לתפיסתי תהליך אבל המוביל להשלמה באמצעות הקבלתו לתהליכים טבעיים, מעגליים ואין־סופיים.

אבקש להתמקד בארבעה שירים קצרים המופיעים בעמ' 50–53, והם משיאיו של הספר. דידו אינו מציגם כמחזור, וייתכן כי אינם קשורים זה לזה, אולם זיהיתי בהם רצף תמאטי, וכך ברצוני להציגם כאן.

זהו השיר הראשון:

.

עֵצִים מְצֻיָּרִים

בְּשֶׁמֶשׁ רַכָּה

וְיֵשׁ צָהֹב בָּהִיר,

עֵשֶׂב יָבֵשׁ אוֹ חִטָּה,

בֵּין עְַצֵי הַפְּרִי וּגְבוּל הַמַּטָע,

שָׁם עוֹמְדִים כַּמָּה בְּרוֹשִׁים

בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה וְהַיְּצִיאָה.

.

בְּחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית עוֹמֵד

אִישׁ. הוּא נִפְרָד.

.

השיר העלה בדעתי את הציור נוף עם נפילת איקרוס מאת פיטר ברויגל האב: עולם כמנהגו נוהג בעוד נער נופל מן השמיים אל מותו בים. רגליו עודן מבצבצות מן המים ועוד רגע תיעלמנה אף הן. רק הצייר ועימו המתבונן/ת בציור משגיחים בדבר. רק המשורר ועימו הקורא/ת משגיחים באדם הניצב בקומתו הרביעית של בית החולים ונפרד. העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד.

 

פיטר ברויגל, נוף עם נפילת איקורס

 

וזה השיר הבא ברצף השירים בספר:

.

מְעַט מְאֹד בָּשָׂר תָּלוּי בֵּין

הַשֶּׁלֶד לַבֶּגֶד הַדַּק. פֵּרוֹת

שֶׁזְּמָנָם עָבַר אֲחוּזִים בַּיָּד.

.

מִבַּיִת סָמוּךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ

מַזְלֵג מְעַרְבֵּב מַשֶּהוּ בְּמַחֲבַת.

.

לתפיסתי, אם השיר הקודם תיאר התבוננות ממרחק באדם נפרד מחייו, שיר זה מתקרב אל אדם הנפרד מחייו (ואולי זהו אותו אדם, אין דרך לקבוע). באופן התואם את מגמת ההתקרבות וההתמקדות, תמונת הנוף הרחבה, המייצגת את המשכיות שגרת החיים, מתחלפת בצלילי מזלג מערבב במחבת.

נעבור לשיר הבא בספר:

.

הָרוֹפְאִים יִמְצְאוּ לֵב עָיֵף,

לֵב שֶׁסָּרַח פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם,

וְאוּלַי קְצַת יוֹתֵר.

.

הוּא מְוַתֵּר, מוּכָן לִפְרִידָה,

בְּלִי פְּלִישָׁה לַחֲדָרָיו

הָרֵיקִים

.

אנו ממשיכים ללוות את האדם הנפרד. ההתבוננות שהתחילה מרחוק ואז קרבה אליו, נעשית עתה בתוככי גופו, ועולה ממנה האפשרות שבמובן הרגשי, אותו אדם כבר נפרד זה מכבר, וזה מכבר החלה הפרידה מעליו.

וזהו השיר האחרון ברביעייה:

.

יַעַר כְּנֶצַח עָכוּר.

.

אֶת אַבָּא אֶפְשָׁר הָיָה לְצַיֵּר

כַּעֲרֵמָת בְּגָדִים גְּדוֹלָה

ועָלֶיהָ מִנֵּי מְזו­ֹנוֹ­ת

פֵּרוּרִים וְכִתְמֵי שֶׁמֶן.

עֲשַׁבִּים מְאַיְמִים לְכַסּוֹת.

 

כאמור, אין דרך לקבוע אם ארבעת השירים אכן קשורים זה לזה, ואם הם עוסקים בפרידת המשורר מאביו. הקושי להכריע בדבר נובע בין השאר מאיפוקם של שירי הספר – המשורר איננו מכביר במילים או מפליג בתיאורים, כי אם מתכנס אל עמדה שבה היכולת להביא דברים על דיוקם ולתארם בשיר היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההיזכרות, הפרידה וההשלמה.

כך כותב דידו בשיר שבו פתחתי את הרשימה:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ

.

הדברים ניכרים בשיריו: המתים מידיו ובתוכו, החיים מידיו ובתוכו, כולם על לבבו המלא שלא כליבו של האדם הנפרד, והם נאספים אצלו, והוא אכן כותבם בספרו יוצא הדופן.

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

 

דידו (ש. דידובסקי), "מקומי", ספרי עיתון 77, 2020.
.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשיר "שמעתי אומרים", מאת פול צלאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | פואטיקה של בהייה וחבטה

"איני יכולה להפריד את הסיפור מן העובדות בשטח: המשוטטת פרחה מן הסיפור. חלונות הראווה משקפים לא־כלום. אין שם אף אחד – היא לא הספיקה להשתקף." עינת יקיר ברשימה אישית על ספרה של נעמה צאל, "שימי ראש"

מיה בלוך, ברמנית, גרפיט על בד, 162X125 ס"מ, 2019

.

מאת עינת יקיר

 

הרשימה הקטנה הזאת היא ניסיון אבוד־מראש לשקם משהו. אני מתקשה לכתוב עליה. מאז שנפטרה ב־5.7.20 לא באמת מצאתי מילים. הסיבות פשוטות ובלתי נסבלות: היא קרובה לי מדי והיא חלק ממני, ומה שראיתי בשנה האחרונה היה מבעית, חסר פשר וחסר רחמים. בארבעת החודשים שחלפו מאז שום דבר לא נפסק. הנוכחות לא דהתה. האבל לא דעך. האסון לא נגמר. וכן, גם קלישאת השיחה – השיחה נמשכת. היא מופיעה לי בחלומות. היא מתבוננת בי. אני חושבת טוב־טוב לפני שאני מדברת ולפני שאני כותבת. לפני שבוע, בפארק וולפסון, ראיתי בלון ורוד ניתק פתאום מצרור ועולה באוויר וידעתי שזאת היא. זאת הרמה, ואני לא יכולה להשמיט אותה, כי למען האמת, השיחה שלנו היתה מלאה ב"רמה" הזאת. נעמה מצחיקה, נוירוטית, דרמטית, פראית, מעיזה, ויטאלית. יפהפייה. ודווקא אלה עולים לנגד עיניי מיד, לפני החוכמה והעומק. לפני אותה דוקטור לספרות מבריקה, שטבעה את המונח "הסחת הדעת" כמושג ספרותי בסיפור "מעגלים", ולפני הסטודנטית שהייתה – שהיא נזכרת בה ממרום שנותיה – שנים שנעמה הגתה בסיפור אך לא הגיעה אליהן בעצמה, ולא סתם אני אומרת את זה כאן, כי במובן מסוים, בעבורי, "מעגלים" הוא סיפור אוטוביוגרפי ואוטו־פואטי וארס־פואטי וטומן בחובו את כל הדי־אן־איי של הקובץ שימי ראש. אז לפני הדוקטור ולפני הסטודנטית הצעירה שהייתה, המשוטטת בלב הסיפור ובוראת במעגלי השיטוט שלה – כי יש לה "שעתיים להרוג", כפי שהיא אומרת בתחילה, עד הניתוח הסבוך של אביה – את דעתה ואת חרדתה על אביה ואת מיניותה, אני רואה את הילדה שהיא רואה שם, בסיפור, בקניון הגנרי, במעיל ורוד, טורפת־מורחת סופגנייה על הפנים ומתעמרת־מתגרה בילד וצוחקת בקול. כרגע, זה מה שחשוב לי יותר מכול – להתבונן עם נעמה יחד דווקא בילדה הזאת בתוך הסיפור. זאת החברה שהייתה לי כל השנים. וזאת, לעניות דעתי, גם הסופרת שצמחה להיות.

אני אוהבת את נעמה אהבת נפש. כמו הקרובים ביותר, היא חלק משמעותי ועמוק מהגדילה שלי, מהתפתחות הדיבור והכתיבה שלי, המחשבה. והמחשבה לקרוא עכשיו בספר שלה מבלי שהיא כאן מכאיבה. כל ה"תן וקח" התחרבש לנו. לדבר על הספר שלה מבלי שהיא נוכחת ויכולה לקרוא את זה – אני כמעט לא מבינה בשביל מה. המציאות התאכזרה עד כדי כך ששימי ראש יצא אחרי מותה. לפחות ידעה שהוא עומד לצאת – נחמה פורתא. היא זאת שהייתה צריכה לקבל את מבטי הקריאה. לאורך כל "מעגלים" משקפים חלונות הראווה את דמותה של המספרת – דמותה משתקפת ונבראת ומתפתחת דרכם מתוך מעגלי השיטוט האבודים שלה. אבודים, כי המוות ידוע מראש – בסוף היא תראה את אביה – ומה שנותר לה: להתנחם בארגון המשונה של המילים בתוך הספרות; לנסות לשוב ולהיזכר – בסוף היא תיזכר – במילים של סופר אחר, סול בלו, המתגולל במעגלי ספירלה סביב מות אמו: "אמי מתה כשהייתי נער מתבגר. סיפרתי לך זאת לעתים קרובות. מה שלא סיפרתי לך הוא שידעתי שהיא גוססת, ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על כך – וזהו הפטפון שלך". מצמרר עד גסות לחשוב עד כמה המציאות המגעילה טרפה את ה"סדר" המתקיים בתוך התנועה הווירטואוזית בסיפור הזה. איני יכולה להפריד את הסיפור מן העובדות בשטח: המשוטטת פרחה מן הסיפור. חלונות הראווה משקפים לא־כלום. אין שם אף אחד – היא לא הספיקה להשתקף. החסד הזה נגזל ממנה וזה רע מאוד.

בתוך העצב הזה ומתוכו אומר ששימי ראש מבסס ראשית של דרך, ובעוונות גם אחרית, של סופרת צללים יוצאת דופן, חריגה והכרחית בנוף הספרותי עד שהיה לי ברור שיש כאן אירוע כשנתנה לי לקרוא אותו ככתב יד, לפני כשנתיים, לפני שחלתה. הופתעתי ולא הופתעתי בעת ובעונה אחת, כמו שצריך להיות כשפוגשים ספרות של אדם שהוא קרוב אליך גם במישורים אחרים־לכאורה, קיומיים, אינטימיים. באיזה מובן לא הופתעתי? נראה שברור. אומר בכל זאת שכל השיחה הארוכה שניהלנו על החיים, על הנשיות, על המיניות, על המבוכה, על הספרות, על דברים שאין להם שם, על הקדחתנות, על המעמד, על ההורים, על הקפיטליזם, על מודעות, על הפוליטי, על הזמן שלנו המשטיח הכול, על הרעש הממסך, על החרדה, על התנועות העדינות, על התנועות הגסות – הכול נמצא שם. אבל מה שלא יכולתי לדעת, והיה מבחינתי בגדר התגלות, חשובה ואינטימית מאין כמותה, הוא השפה שמצאה, הקשורה בעבותות לאותה "שפה שנפלה" בלשונה, המופיעה באחרית הספר, והיא ראשיתה של מחשבה מהממת בבהירותה שהוזמנה לכתב העת הו!. "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות, בונה מגדלים. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה", כתבה שם. המצמרר הוא שהגוף, משעה שכתבה, כבר היה באחריתו. לא ידענו אז. עדיין חשבנו, שתינו, שזה פתיר – תחנה חסרת מחסה, עוד אחת – כבר היו כמה לפני כן – חשופה לפגעים, שהיא תעמוד בה רגע בעל כורחה ותגבר עליה – אין שאלה – תעמוד שם רגע ומיד יגיע האוטובוס לקחת אותה להמשך החיים. מטומטמות או תמימות – שלחתי אותה לשלוח את הרשימה לדורי מנור כעדות להישרדות שלה. מביך ממש, אבל זה מה שהיה.

אבל אז, שנתיים לפני כן, פערתי פה על השפה שקמה. זה המישור האינטימי ביותר, שהתקיים אצל נעמה תדיר, אבל ניתן לנו, כרוך ומצמרר, רק אחרי מותה. עד כמה שבהוראתה, עד כמה שבכתיבתה המסאית־חוקרת־ביקורתית חתרה נעמה, מתוך יושרה וצניעות מלאת כוונה, לבהירות, לנגישות, והקדישה את מלוא המחשבה למבנה שלם לתלפיות, מנומק, מוחזק – היא קרסה ממש אל תוך הפרוזה. הילדה הפראית במעיל הוורוד, המופיעה בדרך־לא־דרך בכריכת הספר (זה ציור של לוסיאן פרויד שעבר אדפטציה מדויקת, שנעמה רצתה, שידעה שהיא רוצה אותו כבר מזמן, שזכתה, בזכות עבודתה המסורה כל כך של מיכל בן־נפתלי, לראות אותו ולשמוח בו על מיטתה בבית החולים), זוקפת ראש, הילדה מתגרה בנו, והילדה הזאת, כמו בציור הנפלא של פרויד, גם קודרת ובוהה.

ה"שעתיים להרוג" היא כמעט מטאפורה לספר הזה. הדמויות של נעמה מצויות כולן במצב של בהייה קודרת. אל תוך הרעש הנורא של הזמן שלנו, הרעש שהוא לא רק ממסך – הוא מסתיר בתוכו תנועות קשות, אלימות, קטסטרופליות, מלאות בהדחקה, בהכחשה, בחוסר אונים, נקלעות הגיבורות – כמעט תמיד גיבורות – של נעמה, נשאבות אליו כמעין שיבה־אל־גיהינום. צעירה החוזרת כישות מחליפה (אפילו לא מורה) לתיכון שכילתה בו את שנות נעוריה, פוגשת שוב את טראומת האונס שהיתה עדה־לא־עדה לו, ושוב היא עדה־לא־עדה; אמא שמנסה להרדים את בתה מתוך חידלון אלים; נשים מחכות; אישה המלווה את בעלה בשלבי הדמנציה המתקדמים שלו; תחנת רכבת הומה שבולעת אל תוך האנונימיות האיומה שלה נפילה־קפיצה של אדם בין הפסים – רוחות רפאים נחבטות שוב ושוב, בפראיות ובקהות חושים, בקיר האכזר של המציאות. אלה מרחבי הערוּת האפשריים היחידים הניתנים לגיבורות שלה. מרחבי ערות, לא "כלכליים", שלא ניתן להמיר אותם בכלום. אין להם ממשות – יש להם קיום־חידלון "עצמוני", מלא תנועה בתוך עצמו כגביש בדולח, וטרגי. ובתוך הפואטיקה של הבהייה והחבטה נבראים מרחבים לשוניים מהממים וייחודיים שאין להם שם – צריך לקרוא אותם דחוף כדי להבין עד כמה הם שפה שנמצאה, שקמה, ועד כמה הם מופע יוצא דופן בספרות העברית, ועד כמה הם ביטוי עמוק, נורא ומלא תוקף לזמן העקר שלנו.

באחד הימים, בטיול משותף שעשינו ליערות הכרמל, יצאנו למסלול טיול מעגלי בתוך היער, נעמה ובעלה יואב ואמיר בנם (עמליה שלהם לא נולדה עוד), ואני ושני ילדיי. הלכנו בשביל ודיברנו. אחר כך התחיל השביל להסתבך ותבע מאמץ מסוים, לא גדול, אבל תבע. פתאום נעמה התיישבה. "מה זה?" שאלתי. היא התיישבה, וכבר היתה לה הבהייה הזו שהייתה לה, הבהייה הערה, המתרחקת, הכריזמטית. "מה זה?" – "אני אשב כאן, אתם תמשיכו" – חיוך אירוני – "למה?" – "אני אשב כאן". זה היה כל כך נוכח שלא היה נתון לוויכוח. המשכנו. היא נשארה לשבת מתחת לעץ, בוהה, עטופה ברדיד־צמר שהייתה מסתובבת איתו תמיד בחורף. המשכתי עם יואב והילדים, המסלול נהיה תובעני יותר ויותר, לא מותאם לקטנים שלנו, נאלצנו לשאת אותם עלינו, נעזרנו זה בזה כדי לטפס על הסלעים. וכל אותו זמן קיללתי את נעמה שהבריזה, ובה בעת, בתמימותי, האמנתי שמתישהו נראה אותה מגיעה מקצה השביל, מצטרפת. בסיומו של המסלול, המומים ממאמץ, חזרנו אל החורשה שיצאנו ממנה ומצאנו שם את נעמה יושבת, נתונה בשיחה ערה עם החברים האחרים שהיו איתנו. הייתי המומה, הסתכלתי על יואב. הוא אמר: "אני ידעתי שהיא לא תצטרף". מה לעשות, נאלצתי להודות שהוא הבין משהו שלא ידעתי. לא היו במבט שלה שום התנצלות, שום הסבר, על ה"רמאות" הזו, והנוכחות הקשקשנית שלה, שהכרתי עכשיו, לא השאירה סימנים. אבל כשכתב היד הגיע לידיי הבנתי פתאום את הפעולה הזאת שם ביער, ראיתי את נעמה בוראת מרחבי בהייה ערניים, פרטיים לגמרי, מלאי עוצמה, המספרים משהו נורא על העולם הזה. בשביל לספר אותו צריך "להרוג שעתיים". היא עצרה, ואנחנו המשכנו, והסיפור ההוא ביער הפך להיות מעכשיו עובדת חיים קשה מנשוא. אני חוזרת אל הספר שלה ומגלה כמה חדה הייתה, כמה מופלאה ומפחידה הייתה בתוך המרחבים הנפשיים־לשוניים האלה, ואיזה סיפור היא מספרת עלינו שמה, בהמתנה הזאת לכאורה ללא־כלום. היא עצרה ואנחנו המשכנו. עכשיו עצרתי אני.

.

עינת יקיר היא סופרת, מתרגמת ועורכת. 
.

.

נעמה צאל, "שימי ראש", אפיק, 2020. 

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | המנהרות הזעירות שבאנג׳רה

"מהפכת 1974 באתיופיה הניעה את תחילת מותו של הסיפור הליניארי. חברה בכאוס או חוסר הרמוניה לא יכולה ליצור אינדיבידואלים שמרגישים בנוח בליניאריות." ריאיון שערך חוקר הספרות אקלילו דסאלן עם הסופר אדם רטה, בתרגומו של אדנה זאוודו

טל ירושלמי, פורמייקה ירוקה, אקריליק ושמן על נייר, 40X30 ס"מ, 2017

.

אנג׳רה כמכשיר בעיצוב ספרות בדיונית: ריאיון עם הסופר אדם רטה

מאת אקלילו דסלאן

.

הקדמה ותרגום מאנגלית: אָדָנֶה זאוודוּ

.

איך אפשר לחשוב עם אנג׳רה? המאכל שנוצר בעקבות תהליך התסיסה של הדגן טף, נוצק בתנועה מעגלית על מחבת חמה ולבסוף נאכל בידיים – איך אפשר לחשוב איתו על מערכות יחסים? פוליטיקה? כתיבה ספרותית? הקיום האנושי? זה למעלה מארבעה עשורים ששאלות אלו מנחות את תהליך היצירה של הסופר האתיופי אדם רטה (Adam Reta). בריאיון שערך איתו חוקר הספרות אקלילו דסאלן, רטה מסביר באריכות כי הוא מתייחס לאנג׳רה לא כאל נושא לכתיבה, אלא כאל מטאפורה גאומטרית, המעניקה צורה לכתיבה הרגישה לקשרים ולקישוריות המהווים, לדעת רטה, את יסוד הקיום האנושי.

אדם רטה נולד ב־1957 באדיס אבבה, אתיופיה, ויצירותיו התחילו להתפרסם בסוף שנות השבעים. הוא נודע תחילה בזכות שיריו וסיפוריו הקצרים, ואחר כך בזכות הרומנים שלו. אחרי יותר משש אסופות של סיפורים קצרים ושלושה רומנים של ספרות בדיונית, יש לרטה, הכותב באמהרית, קהל קוראים גדול, ובשנים האחרונות קיבלו יצירותיו הכרה ממסדית ואקדמית רחבה. שניים מסיפוריו גם תורגמו לעברית (על ידי סולומון מרשה, באסופה הילד והגשר וסיפורים אחרים מאתיופיה, הוצאת האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 2000).

רטה ידוע בזכות סגנון הכתיבה הייחודי שלו, סגנון שהוא מכנה הצאנ־אווי־נט (Hisinawinet, ሕጽናዊነት), מונח ששורשיו במילה הצן (תינוק/ת) בשפת הגעז, ואשר מלבד ראשוניות ויחס גילי יש לו גם משמעויות מרחביות. קצרה היריעה מהצגה מלאה של המונח, על שורשיו הרעיוניים, הלשוניים והתרבותיים, אולם ניתן לומר בקצרה כי רטה בונה את רעיון ההצאנאווינט כדי לנסח ולסמן נקודת מוצא, רגע בראשיתי של הופעה בעולם שכבר מקפל בתוכו זיקות לאחרים. טכניקות הכתיבה והצורות שיצירותיו של רטה לבשו לאורך עשרות שנות כתיבתו צמחו מתוך תפיסה בסיסית זו – היותנו יצורים מקושרים, יצורים הקשורים עמוקות אלה לאלה ולשאר המרכיבים השונים בעולם. רטה ידוע ביחס הניסיוני שלו לטכניקות כתיבה שונות, אך כפי שהוא מעיד, מדובר בחיפוש הצורה שדרכה אפשר לדבר על ומתוך העובדה ש״מרגע שאתה נזרק אל העולם הזה, אתה מחובר, לטוב ולרע; אתה קשור לאנשים, סיפורים, חפצים״, אותו רגע שהמונח הצאנאווינט מבקש לתפוס, ואחריו, לפי רטה, אנו נכנסים לתהליך מפותל שבו קשרים נקשרים ונפרמים.

ניתן להתחיל לראות כיצד האנג׳רה הופכת למכשיר רעיוני ומושג ההצאנאווינט לובש צורה. אצל רטה, ה"עיניים" שבאנג׳רה, כפי שמכונות הנקבוביות הנוצרות על פני שטח המצע בתהליך הבישול, הן מעין יחידות קיום נפרדות הקשורות זו לזו; אולם פני השטח אינם מגלים לנו את הקשרים ואת אופי הקישוריות. אז מה מחבר אותן? – לא באופן סמלי, אלא בחומר עצמו – רטה שואל, ועונה: מנהרות זעירות. מנהרות? כן. ורטה ממשיך, איזה סוג מנהרה זו? ועונה: כזאת עם כניסות מרובות ויציאות מרובות. מבוך רב־מסלולי? בריאיון רטה מלווה תיאור זה באיורים שונים.

את הסגנון ה"מעבדתי" של רטה – כפי שמכנה זאת תאודרוס גברה (Tewodros Gebre), פרופסור לספרות באוניברסיטת אדיס אבבה – שעולה מיצירותיו ואת העיסוק שלו ביחסי צורה־תוכן ניתן לראות גם, לדוגמה, בשימוש של רטה בהערות שוליים. אלו לפעמים נמסרות על פני שני עמודים ויותר, ומתפתחות לסיפורים קצרים העומדים בפני עצמם, מעין סיפור קצר־קצר. טכניקה זו, למשל, מוסרת נקודות מבט שונות באופן צורני ודוחפת לקריאה המתעכבת על התפתחות הקשרים בין התכנים, הסגנונות והצורות השונות שבטקסט. ספרו האחרון, צבעי הפרידה (የስንብት ቀለማት, Yesenebet Kelemat, 2016), משכלל סגנון זה לאורך כ־960 עמודים המתארים מערכות יחסים בין הדמויות – נשים, גברים ובריות אחרות – ומסלולים שמחברים ומפרקים יחסים אלו, וכל זאת תוך שימוש בהערות שוליים ודיאגרמות.

בשנים האחרונות רטה חי בקנדה, וממשיך לכתוב שם. אחת מיצירותיו האחרונות, על לחמניות ויללות (Of Buns and Howls), עומדת לראות אור באנגלית באסופה Addis Ababa Noirי(Akashic Books, 2020), לצד סיפורים קצרים אחרים של כותבים וכותבות ממוצא אתיופי, בעריכת מאזה מנגיסטי (Maaza Mengiste), סופרת אמריקאית ממוצא אתיופי, שספרה האחרון, The Shadow King, משנת 2019, היה ברשימת המעומדים לפרס המאן בוּקר לשנת 2020.

הדיון הקצר הזה והריאיון הם בבחינת הזמנה לעיסוק בעבודותיו של רטה, סופר שתוך עיסוק מעמיק בצורניות ובאופי המושגים שמנחים אותו, חושף בפנינו את האופנים שבהם אנו קשורים עמוקות אלה לאלה ומלמד אותנו על אפשרויות נוספות לראות את האוניברסלי בפרטיקולרי.

 

אדם רטה (צילום: Muluken Asrat)

 

.

***

..

אקלילו דסאלן מראיין את אדם רטה

.

דסאלן: עבורך אנג׳רה אינה רק מאכל, אלא גם מודל לסגנון ספרותי ומקור השראה להעמקת הדעת על אתיופיה ואנשיה. תוכל לחלוק איתי מעט מהפילוסופיה שלך בנושא? 

רטה: זה יותר ממודל. זו מטאפורה. אנג׳רה היא עגולה; בעלת שלושה ממדים, אך שטוחה; בעלת חורים, אך יציבה; בין מצב מוצק ללא־מוצק. החורים באנג׳רה, וליתר דיוק העיניים, דומות למונאדות, ואולם הן כולן קשורות זו לזו באמצעות מבוך של מנהרות זעירות. יש לה מבנה של ניגודים המסומן על ידי הפכים אשר כולם תורמים ל"שרידות" שלמותה הפיסית.

אנחנו רגילים לשמוע על הספרות הבדיונית המסורתית כספרות ליניארית או מעגלית. אני מוצא את הסיפור הליניארי פחות ריאליסטי מכפי שזה נתפס לרוב. אם אתה לא בטוח בכנות הייצוג של הסיפור הליניארי, אתה צריך לחפש מטאפורה גאומטרית אחרת. מהפכת 1974 באתיופיה הניעה את תחילת מותו של הסיפור הליניארי. האלמנטים המפצלים ששוחררו אז עדיין מחוללים את השפעתם בכל ממדי החיים. חברה בכאוס או חוסר הרמוניה לא יכולה ליצור אינדיבידואלים שמרגישים בנוח בליניאריות. אני מוכרח לחפש דרכים לייצג מציאויות ותהליכים מעין אלו. הדימוי הקונספטואלי או המטאפורה הגאומטרית שסיגלנו מכאוס כזה הם לבירינת או מבוך חד־מסלולי. מה הולם יותר מהאנג׳רה לייצג זאת?

לאנג׳רה יש צורה מסקרנת. אנחנו יכולים לסמן את ראשיתה בעת הפגאנית, כשהשמש הייתה מושא לפולחן. בימי קדם השמש הייתה מיוצגת על ידי מעגל. באלפבית שלנו, האות צ [tse, ፀ] היא ייצוג של השמש, או של העין [אה, A, ዐ], מאחר שהשמש הייתה העין שבשמיים. אני לא חושב שזה מקרה שאנו מכנים את החורים באנג׳רה "עיניים". המעגל היה ועודנו סמל קדום ואוניברסלי של אחדות, שלמות ואינסופיות. יש גם המעגל הכולל נקודה או חור במרכזו והוא מייצג את השמש ואת אל השמש (המכונה רה, Ra, במצרים… ומה אם ה״רה״ באנג׳־רה קשור לכך?); ואת הניצוץ היצירתי של תודעה נשגבת בבני האדם, הקושר את כולם למוח היצירתי (וזה לזה) של "אלוהות" אוניברסלית והופך כל אדם ל״שותף־יוצר״. המעגל והנקודה מסמלים את המיזוג הרוחני של כוחות זכריים ונקביים. זוהי רגישות אוניברסלית או קוסמית.

המשמעות הצורנית של האנג׳רה נעשית מורכבת יותר וחד־משמעית כשמספר העיניים הוא רב וכשהרעיון והגאומטריה של קישוריות מתחזק ומוקצן. מודל זה הוא השקפה רעיונית על קישוריות (נראים ובלתי נראים), כנראה של אנשי קדם, אשר היה להם ההרגל לשתול מסתורין בכל פעולה, גם במה שאנו אוכלים ובאופן שבו אנו אוכלים. כשהקדמונים גילו או המציאו את הצורה הזאת, הם לא רק הורישו לנו את האנג׳רה כפונט של תזונה, אלא גם כנשאית של ההבנה העמוקה וההכרחית של רעיון הקישוריות ביקום, בעם, ובעצמי. כשמתבוננים קרוב יותר באנג׳רה, רואים כי הצורה הגאומטרית של העיניים היא משושה. אנחנו יודעים שצורה זו קיימת גם בתאי עור אנושיים, תאי דם, עצים, מתכות, אדמה וכו׳.

אוניברסליות זו של צורתה מעניקה לאנג׳רה כוח סימבולי רב ותחושה של כוונת מכוון. ההבנה שהייתה אנשי קדם באשר לחיבורים הפנימיים ביקום, המקודדים באנג׳רה, יכולה להיות מכשיר בעיצוב ספרות בדיונית. אנג׳רה כמודל או כמטאפורה מובילה אותנו גם לתיאוריית הכאוס, לפרקטלים (לדוגמה, הסיפור הקצר־קצר "סוכריות" באוסף שלי, פרפר היורד מהשמיים [ከሰማይ የወረደ ፍርፍር, Kesemay Ye Wrede Firfir], היה סיפור פרקטלי), לתיאוריית החלחול (הידרולוגיה והידראוליקה), ולטופולוגיה. ואפשר אף לייצג ספרות בדיונית כזו בצורה סיסטמית או מתמטית.

ציינתי מוקדם יותר כי לאנג׳רה מבנה פנימי של מבוך. למעשה, דימוי המבוך מיוצג בשתי צורות. הראשון הוא המבוך החד־מסלולי, שזו הצורה הקלאסית, המייצגת סיפורים ליניאריים מסורתיים בעלי סוף קבוע. אנו מוצאים את המבוך החד־מסלולי במסורת הספרות האתיופית הבדיונית, ובכתב קמעות הקלף  [ክታብ, Kitab], בעל התווית הגנרית של טליסמא [ጠልሰም, Telsem]. אולי יש לזה שם ספציפי יותר.

באיורים כאן נראות שלוש טליסמאות מתקופות ואזורים גאוגרפים שונים, המייצגות כוונות דומות:

 

 

a. ממצרים העתיקה

b. מפילוס, יוון (מבוך כריתי)

c. מקמע קלף אתיופי

.

הסוג השני הוא מבוך רב־מסלולי. וזה צורתה של האנג׳רה. זהו סיפור עם כניסות מרובות ויציאות מרובות. מבוך רב־מסלולי מכונה בדרך כלל מבוך [maze], ואילו הצורה הקלאסית, החד־מסלולית, מכונה לבירינת.

עבורי, התפתחות העלילה, הקצב, דפוס חתך הדיבור או מושגים דוגמת מֶמים – דומים לזרימה של הוואט או הרוטב בתוך האנג׳רה, כמו מים המחלחלים דרך ספוג או דרך פני האדמה. ניתן לשרטט גרף של שניים או שלושה ממדים המתאר את התנועה של אחד הסיפורים בקובץ גברת, ריח הלימון [እቴሜቴ ሎሚ ሽታ, Etemete, Lomi Shita]. לא ניסיתי זאת, אבל זה יכול להיות תרגיל מעניין. אנחנו יכולים גם ליצור טליסמא מסיפור. "זילאן" [Zelan], לדוגמה, המופיע בקובץ לא מצא מסר [አለንጋና ምስር, Alengana Misir], התחיל כסיפור אחד והתפצל לארבעה "תתי־סיפורים".

באיור מימין נראה מודל האנג׳רה כקובייה תלת־ממדית שניתן לצמצם לטליסמא של הסיפור – האיור משמאל.

 

 

מובן שקשורים בזה תהליכים סטוכסטיים [אקראיים]. התוצאות אינן מגובשות אפריורית. הסיפור מייצג עיקרון ידוע של הכאוס, ביפורקציה [הסתעפות]. אנחנו מוצאים מושג זה בלימודי מערכות נהר והידרולוגיה. בעתיד נוכל לשרטט מודלים וטליסמאות תלת־ממדיים של נובלות וסיפורים מורכבים בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית, ולהשוות אותם (וליהנות מהם) לא רק כספרות בדיונית אלא גם כאומנות חזותית.

אני מתייחס לאנג׳רה לא כמטאפורה פשוטה המוגבלת לכתיבה שלי. אני רואה בה מטאפורת יסוד. ראוי שאגדיר מושג זה. טובע המושג, הפילוסוף האמריקאי סטיבן פפר [Stephen Pepper], מגדיר זאת ״תחום של תצפית אמפירית המהווה נקודת מוצא להיפותזות עולם״. מטאפורת יסוד היא מטאפורה שהיא כה מוטמעת בשפה או בתרבות, שלרוב היא אינה נתפסת כמטאפורה. אחרים מגדירים מטאפורת יסוד כמטאפורה שממנה נובעות מטאפורות אחרות. אני מאמין שאנחנו יכולים להסביר את המורכבות החברתית, הפוליטית, הכלכלית וההיסטורית שלנו באמצעות מטאפורת האנג׳רה. לדוגמה, בתחום הספרות הבדיונית. את סוג הכתיבה שאני כרגע מתרגל אני מכנה הצאנאווינט. כיצד הצאנאווינט ומטאפורת האנג׳רה קשורים זה לזה? הצן [Histin] היא מילה בגעז המסמנת את הרווח שבין שתי אותיות [ראו איור]. טקסטים ניתנים לקריאה בגלל ש"חלל ריק" מונח בין האותיות. החלל בתוך האותיות [ראו איור] מכונה בגעז מהצן [Mahesten] (שמשמעו רחם). יש מידה של דמיון במשמעותם של שני המונחים. חללים אלו אני תופס כהומולוגיים לעיניים או לחורים שבאנג׳רה. הכוונה בסגנון ההצאנאווינט הוא מילוי חלל זה. מה שאנו קוראים הוא המילוי, שהוא הטקסט החדש. בריאיון למגזין אדיס נגר [Addis Neger] תרגמתי זאת כאינטר־טקסטואליות, משום שלא היה לי מונח הולם יותר להצאנאווינט.

רווחים וחללים בכתיב

 

עולה גם השאלה אם סיפור מונוליטי קצר הוא ייצוג טוב יותר של המציאות מזה המבוסס על מהצן. אני מוצא את הסיפורים הקצרים המוקדמים שלי, שנכתבו קודם לריח הלימון, חסרים. הצאנאווינט, בהקשר הזה, הופך לביקורת על העצמי הקודם שלי.

אני תוהה כיצד הגעת לחשוב על אנג׳רה בצורה הזאת.

חייתי בהולנד באותה תקופה. לא אכלתי אנג׳רה במשך ארבע או חמש שנים. כשפגשתי באנג׳רה, אחרי תקופה ארוכה כל כך, הבנתי כי זהו דבר ייחודי. האם לא ייתכן שהאנג׳רה היא מין כתב, פיסול, או סמיוטיקה שעוצבה כדי להגיד משהו על העבר ולהוות סוג של הנחיות לעתיד? אנשי קדם לא היו מילוליים כפי שאנחנו היום. מצורת עיצוב האלפבית שלהם ועד מה שהם הכניסו לקיבתם, אנו רואים מסר מסוים הממתין לפענוח. אני חושב שחוויתי באותו הרגע את מה שמכונה חוויה אסתטית, שאפשרה את המודעות הזו. לאחר מכן, ניסיתי לחקור את המשמעות של הלחם השטוח ההוא.

עבודת התזה שלי הדגישה שאתה סופר אקזיסטנציאליסטי. עד כמה אתה ער לפילוסופיה האקזיסטנציאלית שלך כשאתה כותב? וכיצד אתה מתאר את יחסיך עם אקזיסטנציאליזם?

באופן כללי, אני אינדוקטיבי. אני מתחיל מנתונים גולמיים, מהחיים. קראתי סופרים אקזיסטנציאליסטים ופילוסופיה אקזיסטנציאלית, אולם לא את כולם ולא לפרטי פרטים. אני תמיד מניח את קיומו של קיר בלתי חדיר בין הספרות הבדיונית שלי ותיאוריות אקזיסטנציאליות, או לצורך העניין – תפיסות פילוסופיות אחרות. אם משהו זולג לתוך הספרות הבדיונית שלי, זה פשוט יד המקרה או השגחה אומנותית. אך כמובן, אם יש לי הזמן, אני נהנה לקרוא את היידגר, מרלו־פונטי, גדמר, וכו׳.

בעבודתי, הסקתי כי נראה שאתה טוען לקיומו של אלוהים, אבל חושב כי הוא אינו מתערב בחיי יציריו. האם אתה מסכים להבחנה הזאת? מהי תפיסתך בנוגע לאלוהים?

תהיה אמונתן של הדמויות שלי אשר תהיה, אני אמפתי כלפיהן. הדמויות שלי בדרך כלל טרודות בענייני היומיום, הייסורים וההנאות היומיומיים שלהם. עבורן, לרוב, אלוהים הוא כלי רטורי. לרובן הוא חיצוני. ההנאה והכאב שלהן הם ארציים. מעולם לא כתבתי סיפור שבו הדמויות דנות במטפיזיקה או אונטולוגיה. ואין לי כוונה לעשות זאת.

מיותר לציין כי כמעט כל יצירותיך הן סיפורים קצרים, מלבד הרומן ״פעמונים אפורים״ [ግራጫ ቃጭሎች ,Kachiloch Giracha] ואפילו רומן זה בנוי מפרקים.* למה סיפורים קצרים? האם זה נובע מתפיסתך בעניין קוצר החיים?

ניתן להפוך רומן לסיפור קצר. או סיפור קצר לרומן. המרות כאלה גורמות לנו להבין במידת מה שחלוקות גנריות הן אקדמיות. אני מייחס להפרדות מסוג זה מינימום רלוונטיות. מה שפעמונים אפורים מראה לנו הוא שמה שאנו כותבים הוא פוטנציאל. מה שאנו כותבים אינו דבר גמור המיוצג על ידי ספר גדול המכונה הרומן. אפילו אם אני עובד מפרספקטיבת הצאנאווינט, מה שאני כרגע עושה הוא להרכיב בדיונות. אם העניין הוא בקטגוריות, אז גם זו קטגוריה.

ביצירותיך יש דמויות רבות של ילדים, וזה הוביל את קוראיך לחשוב שאתה כותב על ילדים וילדוּת. למה דמויות אלו מעודפות עליך? האם זה קשור לילדותך?

אני חושב שמדובר באי־הבנה. כשילדים מופיעים בספרות בדיונית הם לרוב מוצגים לצד דמויות מבוגרות, אנטגוניסטיות או פרוטגוניסטיות. במובן מסוים, זה גם סיפורם של מבוגרים. אני לא כופר בהפרדה בין השניים. מעולם לא כתבתי ספרות בדיונית המוציאה ילדים מעולם המבוגרים בסגנון בעל זבוב. גם מבחינה כמותית, ״תווית״ זו מפוקפקת.

דמות נוספת המופיעה תדיר ביצירותיך היא אם חורגת. למעשה, קוראיך סבורים שגידלה אותך אם חורגת, ולכן מאמינים שכמה מיצירותיך הן אוטוביוגרפיות בחלקן. כיצד אתה מגיב לזה

מעולם לא הייתה לי אם חורגת. אני כותב על העולם. זה סוג של משחק בארכיטיפ נגטיבי. אפשר גם להגיד שזה ייצוג של היעדר, היעדרותם של הורים אמיתיים (יש אם חורגת רק בפעמונים אפורים, ולא בסיפורים אחרים). נוסף לזה, לעיתים קרובות קוראים משערים שמה שנכתב בגוף ראשון הוא ביוגרפי. אנחנו צריכים לקרוא ספרות בדיונית כבדיונית, אלא אם הסופרים אומרים אחרת.

הכותרות שלך תמיד מייצרות אצלי הזרה. כיצד אתה בוחר אותן?

קשה להמציא כותרות טובות. באופן כללי, יש שתי דרכים. הראשונה – אתה שואב את הכותרת מבחוץ, כלומר מחפש מילה או ביטוי שכופים את עצמם ככותרת. השנייה, שאני נוטה להעדיף, היא מבפנים, כלומר לבחור מהסיפור עצמו מילה או ביטוי שיכולים לייצג את קצב ההתקדמות של הנרטיב. הכותרות השכיחות אצלי הן בעלות ניחוח או צליל עממי. אולי כוח ההזרה שלהן נובע מכך שהן חותרות נגד ההרגל לתת כותרות מפוארות, קשות, או נגד הציפייה למסתורין או גרנדיוזיות.

אני מתרשם שהושפעת מאוד מהמצב בזמן השלטון הצבאי באתיופיה, בייחוד מהצנזורה ומהאופי הפורנוגרפי של הכתיבה באותם ימים. אני גם חושב שביצירותיך אתה מנסה להרחיק את זיכרונותיך מאותה תקופה. כיצד תקופה זו השפיעה עליך?

ההשפעה של התקופה ההיא ברורה בהקשרים, בנופים ובנושאים שאני מעלה.

כפי שלמדתי מיצירותיך, נראה שאתה תמיד מחפש טכניקות או סגנונות ספרותיים חדשים. האם יש לזה איזשהו קשר לאופי שלך, אדם המשתעמם בקלות? מהי הסיבה האמיתית לשעמום שלך?

שעמום ונרדפות… לנרדף יש חיים מלאי סערות המיוצרות על ידי אחרים. מסלולם הוא מפותל או בלתי יציב. ההבנה של הצאנאווינט כמתודה היא ככל הנראה פועל יוצא של חיים כאלו. אני מאמין כי גם נושאים חיצוניים (אובייקטיביים) וגם נושאים פנימיים (סובייקטיביים) יוצרים את הצורה. לרוב זה קשה או בלתי אפשרי או אפילו חסר תועלת לבודד את המניע האמיתי או השלם (שעמום או נרדפות?). אין ספק שאני אוהב צורות. מאחר שזהות היא דבר דינמי, אולי זה נובע מהרצון לפגוש את העצמי החדש. העיסוק בצורה יכול להיות גם דרך של התחמקות, מין משחק המשתמע לכמה פנים.

במאמר עיתונאי (במגזין ״אדיס נגר״), טענת כי לא קיים עולם ספרות באתיופיה. מי ומה לדעתך הסיבה לכך?

עולם הספרות מורכב מקוראים, כותבים, שפע של מבקרים, עורכים מצוינים, רשת איתנה של הוצאה והפצה. וכל אלו צריכים לפעול בהרמוניה ובמידה מסוימת של עקביות. ואת זה אף פעם לא ראיתי. דרך אגב, המאמר היה ריאיון. הוא הובא כתגובה לשאלות שהעלו חברי סגל העיתון.

כיצד אתה מתאר את הקיום כסופר באתיופיה?

כפה פעמים התחרטתי על כך, אך אני לא יכול לנטוש את זה. הלוואי ויכולתי. למה לי להיות סופר בעולם שבו מאתיים עמודים של ספרות בדיונית, שיצאו לאור או לא, יוצרים אלפיים עמודים של התעמרות, קנאה, קנוניות, ודברים דוחים אחרים? אפשר לומר שאני מסתייג מהיותי סופר.

מה לדעתך צריך להיות תפקידו של הסופר האתיופי?

כסופר, קשה להגיד לסופרים אחרים מה צריך להיות תפקידם. אני לא אוהב למלא את תפקיד המטיף. לא אתנשא. לכל כותב יש המזג שלו. ובכל זאת, אני יכול להצביע על כמה דברים משותפים: ראשית, תפוס את העובדות הבסיסיות נכון, הימנע מדעה קדומה. שנית, אל תחקה סופרים אחרים. כתיבה היא החיפוש אחר קול יחיד במינו, יהיה אשר יהיה קול זה.

______________________________

* מאז הריאיון פרסם רטה רומנים נוספים.

 

אקלילו דסאלן (Aklilu Dessalegn) הוא חוקר ספרות מאוניברסיטת אדיס אבבה. כתביו עוסקים בין השאר במסורות נרטיביות שבעל פה, ספרות קולוניאליסטית באפריקה ועוד.

.

אדנה זאוודו הוא עמית פוסט־דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  

.

הערת המתרגם: בתהליך תרגום הריאיון יצאתי נשכר משיחות עם כמה אנשים. תודה רבה לדני אדמסו על הערותיו ועל השיחות על אדם רטה, שפה ותרבות; לגתה (גדי) מלאכו ויעקב גונצ׳ל על העזרה במונחים בגעז ובאמהרית; וליעקב דג׳ן ורחל יאסו על הערותיהם.

.

הריאיון עם אדם רטה נערך בשנת 2012 ופורסם לראשונה בכתב העת Callaloo, כתב עת לאומנויות ותרבות הנוגעים לפזורה האפריקאית, בהוצאת אוניבריסטת ג׳ונס הופקינס.
© Dessalegn, Aklilu, "An Interview with Adam Reta", Callaloo 35:2 (2012), 348–354, Johns Hopkins University Press. Reprinted with permission of Johns Hopkins University Press.
.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: גלעד מאירי משוחח עם מתי שמואלוף על שירה מזרחית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | אפס מעשה

"הוא ישן עד הצהריים כבר חודשים, ועד שאזר קצת אומץ לצאת מהבית – תקף אותו החום. זה לא חמסין, זו דרך ארץ." סיפור קצר מאת לילך גליל

אליסיה שחף, מהגרים, הדפס רשת, 210X150 ס"מ, 2014

.

וההבל

לילך גליל

.

ההבל הזה שנמצא בכל פינה של אוגוסט יושב עכשיו בקצה הגינה של הבית של ההורים שלו ברגליים פשוקות, על ספסל העץ, מגרבץ, לשונו משתרבבת מפיו, מלחיתה. שעת בוהריים, שבת, ולא בא לו לעשות כלום. הוא מעיף מבט בכותרות ודוחה מעליו כל מעורבות. בערב, כשיהיה פחות חם ועדיין לח מאוד, הוא ישתרך עם ההמון ברחובות, שלט אדום בידו, ביחד ננצח או בא מאהבה. עם האשטאג. מה לו ולזה, להבל הזה, על שפתה של שנה שהעמידה אותו מול עצמו בחוסר ברירה, באפס מעשה, באין מטרה. הוא ישן עד הצהריים כבר חודשים, ועד שאזר קצת אומץ לצאת מהבית – תקף אותו החום. זה לא חמסין, זו דרך ארץ.

כל קיץ אותו הסיפור, והשנה הסיפור הפך לסאגה. הבל מביט בעלי העץ הירוקים ומבקש מהם קצת אופטימיות; אולי בחורף יהיה אחרת? הוא יודע שאין טעם בספקולציות, הן לא עשו לו טוב כשהכול התחיל, ולא יעשו לו טוב גם עכשיו, כשהכול נמשך. את הסוף אין רואים והוא הפסיק לחכות לו. השלמה עייפה עם החום והלחות. דרך ארץ. אלא שפתאום קמו אלה, בשאריות כעסם, והתחילו לצאת לרחובות, סוחפים אותו איתם. אתמול נקלע למשפט מקסיקני ישן: סרטן יָשֵׁן – נסחף עם הזרם. התאים לו בול.

גם כשהוא מתעורר – הָעֵרוּת ממנו והלאה, נעלמה בלב ים שחור יחד עם נחיל המדוזות שתקף את החופים ואחר כך המשיך הלאה. הים שנותר ריק בסוף אוגוסט הזה בכלל לא קורא לו לבוא. שום דבר לא קורא לו לבוא. רק ספסל העץ מתחת ללימון בפינת החצר בבית של ההורים שלו, ספסל קצת שבור, בצבע מתקלף, עומד שם כל יום מעולף מהחום, מסמן לו: בוא. והבל בא ומתיישב, דוחף את היד למכנסיים, עושה מה שעושה, מזיע ורטוב, לוטש מבט וסופר את הימים. מזמן כבר התבלבל בספירה, אבל הוא ממשיך. לפעמים הוא מוצא את עצמו כל כך מיובש, או מיואש, שהוא נשען אחורה, בחריקה קשה, ללא נשימה, ורק מצטער שלא הרגו אותו קודם.

.

לילך גליל, משוררת וסופרת, עורכת ומלווה כותבים וכותבות. פרסמה עד כה שמונה ספרים, מתוכם שני ספרי שירה. ספר שירה שלישי, "מתוך הנילוס האדום", עומד לראות אור בהוצאת "עולם חדש", בתמיכת קרן גולדברג.

.

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: שני סיפורים מאת חבצלת שפירא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן