.
"נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים": קריאה בספר "מְקוֹמִי" מאת דידו (ש. דידובסקי)
גיא פרל
.
נִגְמְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַכְּבֵדָה
הָעוֹטֶפֶת בַּיִת שָׁלֵם אֶחָד
בִּנְחִירוֹת מְתוּקוֹת.
נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה
עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים
שֶׁל זְקֵנִים בְּגִילְךָ:
.
הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,
הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,
כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ
נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ
לְעוֹד מִפְגָּשׁ
שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ
אֵינוֹ יָדוּעַ
.
וְדִבַּרְתָּ בָּם,
בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,
וְהֵם אִתְּךָ
כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם
כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע
בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
.
כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם
עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,
וּבִשְׁעָרֶיךָ:
.
שְׁמַע,
יִשְׂרָאֵל,
הַדְּעִיכָה בְּעִצּוּמָה,
נִמְהֶרֶת כִּפְרִיחַת אָבִיב
לִפְנֵי שִׁבְטֵי חַמְסִין,
סְדָקִים בַּשְּׁבִיל
.
וְדָּם וְאָבָק עוֹלֶה
וְתִימְרוֹת עָשָׁן
.
זֶה לֹא זֶה מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי
כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא
לְיַד שֻׁלְחָן
וְרָאִיתִי גִּדְרוֹת בָּקָר
מַדְרֵגוֹת בַּסֶּלַע
מִדְרוֹן חֲלַקְלַק
(אִם כִּי קָצָר)
וְהִתְּכּוֹנַנְתִּי לְהִלָּחֵם.
.
מָה שֶׁתִּכְנַנְתִּי
הָיָה אַחֵר
זֶה הָיָה עוֹבֵר
בְּקַלּוּת
.
אֲבָל קוֹל חָדָשׁ
אוֹמֵר בֹּקֶר טוֹב
אַתָּה לֹא נִמְצָא
בְּאֵזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ
מִזְּמַן
.
(עמ' 18–19)
.
שירי הספר מקומי הם שיריו של גבר במחציתם השנייה של חייו, הבוחן בדרכים שונות מה יש לו בחייו, מה היה בהם, ומה כבר לא יהיה. בשפה שירית שעוצמתה מרוסנת ודחוסה הוא זוכר, נפרד ויותר מכול – מישיר מבטו אל הקיים. בין שהוא עוסק בעצמו, במשפחתו ויחסיו הזוגיים או בטבע הסובב אותו, נוכחים בשיריו העצב, האבל והחוכמה. השיר הנפלא שבו פתחתי את הרשימה הוא דוגמה טובה לדברים – כולו פרידה ואבל, ובכל זאת הוא חף מרגשנות, ויש בו השלמה מלאת כוח. השיר הקצר בעמ' 27 הוא דוגמה מרוכזת לזה. הפעם הדובר מתייחס לאישה:
.
מִתַּחַת לַבְּגָדִים אֲתְ לוֹבֶשֶׁת
מִדּרוֹן שָׁלֵם שֶׁל פִּרְחֵי אֲבִיב
עִשְׂבֵּי בָּר וְקוֹצִים.
.
כמה חוכמה יש בשיר הזה. מתחת לפני השטח מזהה המשורר את מדרון ההתכלות הבלתי נמנע, והקבלתו לרצף ההשתנות המוכרת לכולנו – פרחים > עשבים > קוצים – מחזיקה לתפיסתי תהליך אבל המוביל להשלמה באמצעות הקבלתו לתהליכים טבעיים, מעגליים ואין־סופיים.
אבקש להתמקד בארבעה שירים קצרים המופיעים בעמ' 50–53, והם משיאיו של הספר. דידו אינו מציגם כמחזור, וייתכן כי אינם קשורים זה לזה, אולם זיהיתי בהם רצף תמאטי, וכך ברצוני להציגם כאן.
זהו השיר הראשון:
.
עֵצִים מְצֻיָּרִים
בְּשֶׁמֶשׁ רַכָּה
וְיֵשׁ צָהֹב בָּהִיר,
עֵשֶׂב יָבֵשׁ אוֹ חִטָּה,
בֵּין עְַצֵי הַפְּרִי וּגְבוּל הַמַּטָע,
שָׁם עוֹמְדִים כַּמָּה בְּרוֹשִׁים
בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה וְהַיְּצִיאָה.
.
בְּחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים
בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית עוֹמֵד
אִישׁ. הוּא נִפְרָד.
.
השיר העלה בדעתי את הציור נוף עם נפילת איקרוס מאת פיטר ברויגל האב: עולם כמנהגו נוהג בעוד נער נופל מן השמיים אל מותו בים. רגליו עודן מבצבצות מן המים ועוד רגע תיעלמנה אף הן. רק הצייר ועימו המתבונן/ת בציור משגיחים בדבר. רק המשורר ועימו הקורא/ת משגיחים באדם הניצב בקומתו הרביעית של בית החולים ונפרד. העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד.
וזה השיר הבא ברצף השירים בספר:
.
מְעַט מְאֹד בָּשָׂר תָּלוּי בֵּין
הַשֶּׁלֶד לַבֶּגֶד הַדַּק. פֵּרוֹת
שֶׁזְּמָנָם עָבַר אֲחוּזִים בַּיָּד.
.
מִבַּיִת סָמוּךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ
מַזְלֵג מְעַרְבֵּב מַשֶּהוּ בְּמַחֲבַת.
.
לתפיסתי, אם השיר הקודם תיאר התבוננות ממרחק באדם נפרד מחייו, שיר זה מתקרב אל אדם הנפרד מחייו (ואולי זהו אותו אדם, אין דרך לקבוע). באופן התואם את מגמת ההתקרבות וההתמקדות, תמונת הנוף הרחבה, המייצגת את המשכיות שגרת החיים, מתחלפת בצלילי מזלג מערבב במחבת.
נעבור לשיר הבא בספר:
.
הָרוֹפְאִים יִמְצְאוּ לֵב עָיֵף,
לֵב שֶׁסָּרַח פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם,
וְאוּלַי קְצַת יוֹתֵר.
.
הוּא מְוַתֵּר, מוּכָן לִפְרִידָה,
בְּלִי פְּלִישָׁה לַחֲדָרָיו
הָרֵיקִים
.
אנו ממשיכים ללוות את האדם הנפרד. ההתבוננות שהתחילה מרחוק ואז קרבה אליו, נעשית עתה בתוככי גופו, ועולה ממנה האפשרות שבמובן הרגשי, אותו אדם כבר נפרד זה מכבר, וזה מכבר החלה הפרידה מעליו.
וזהו השיר האחרון ברביעייה:
.
יַעַר כְּנֶצַח עָכוּר.
.
אֶת אַבָּא אֶפְשָׁר הָיָה לְצַיֵּר
כַּעֲרֵמָת בְּגָדִים גְּדוֹלָה
ועָלֶיהָ מִנֵּי מְזוֹנוֹת
פֵּרוּרִים וְכִתְמֵי שֶׁמֶן.
עֲשַׁבִּים מְאַיְמִים לְכַסּוֹת.
כאמור, אין דרך לקבוע אם ארבעת השירים אכן קשורים זה לזה, ואם הם עוסקים בפרידת המשורר מאביו. הקושי להכריע בדבר נובע בין השאר מאיפוקם של שירי הספר – המשורר איננו מכביר במילים או מפליג בתיאורים, כי אם מתכנס אל עמדה שבה היכולת להביא דברים על דיוקם ולתארם בשיר היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההיזכרות, הפרידה וההשלמה.
כך כותב דידו בשיר שבו פתחתי את הרשימה:
.
הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,
הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,
כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ
נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ
לְעוֹד מִפְגָּשׁ
שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ
אֵינוֹ יָדוּעַ
.
וְדִבַּרְתָּ בָּם,
בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ
וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,
וְהֵם אִתְּךָ
כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם
כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע
בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ
.
כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם
עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,
וּבִשְׁעָרֶיךָ
.
הדברים ניכרים בשיריו: המתים מידיו ובתוכו, החיים מידיו ובתוכו, כולם על לבבו המלא שלא כליבו של האדם הנפרד, והם נאספים אצלו, והוא אכן כותבם בספרו יוצא הדופן.
גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חבר המערכת המייסדת של המוסך.
דידו (ש. דידובסקי), "מקומי", ספרי עיתון 77, 2020.
.
.
» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשיר "שמעתי אומרים", מאת פול צלאן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
