.
אנג׳רה כמכשיר בעיצוב ספרות בדיונית: ריאיון עם הסופר אדם רטה
מאת אקלילו דסלאן
.
הקדמה ותרגום מאנגלית: אָדָנֶה זאוודוּ
.
איך אפשר לחשוב עם אנג׳רה? המאכל שנוצר בעקבות תהליך התסיסה של הדגן טף, נוצק בתנועה מעגלית על מחבת חמה ולבסוף נאכל בידיים – איך אפשר לחשוב איתו על מערכות יחסים? פוליטיקה? כתיבה ספרותית? הקיום האנושי? זה למעלה מארבעה עשורים ששאלות אלו מנחות את תהליך היצירה של הסופר האתיופי אדם רטה (Adam Reta). בריאיון שערך איתו חוקר הספרות אקלילו דסאלן, רטה מסביר באריכות כי הוא מתייחס לאנג׳רה לא כאל נושא לכתיבה, אלא כאל מטאפורה גאומטרית, המעניקה צורה לכתיבה הרגישה לקשרים ולקישוריות המהווים, לדעת רטה, את יסוד הקיום האנושי.
אדם רטה נולד ב־1957 באדיס אבבה, אתיופיה, ויצירותיו התחילו להתפרסם בסוף שנות השבעים. הוא נודע תחילה בזכות שיריו וסיפוריו הקצרים, ואחר כך בזכות הרומנים שלו. אחרי יותר משש אסופות של סיפורים קצרים ושלושה רומנים של ספרות בדיונית, יש לרטה, הכותב באמהרית, קהל קוראים גדול, ובשנים האחרונות קיבלו יצירותיו הכרה ממסדית ואקדמית רחבה. שניים מסיפוריו גם תורגמו לעברית (על ידי סולומון מרשה, באסופה הילד והגשר וסיפורים אחרים מאתיופיה, הוצאת האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 2000).
רטה ידוע בזכות סגנון הכתיבה הייחודי שלו, סגנון שהוא מכנה הצאנ־אווי־נט (Hisinawinet, ሕጽናዊነት), מונח ששורשיו במילה הצן (תינוק/ת) בשפת הגעז, ואשר מלבד ראשוניות ויחס גילי יש לו גם משמעויות מרחביות. קצרה היריעה מהצגה מלאה של המונח, על שורשיו הרעיוניים, הלשוניים והתרבותיים, אולם ניתן לומר בקצרה כי רטה בונה את רעיון ההצאנאווינט כדי לנסח ולסמן נקודת מוצא, רגע בראשיתי של הופעה בעולם שכבר מקפל בתוכו זיקות לאחרים. טכניקות הכתיבה והצורות שיצירותיו של רטה לבשו לאורך עשרות שנות כתיבתו צמחו מתוך תפיסה בסיסית זו – היותנו יצורים מקושרים, יצורים הקשורים עמוקות אלה לאלה ולשאר המרכיבים השונים בעולם. רטה ידוע ביחס הניסיוני שלו לטכניקות כתיבה שונות, אך כפי שהוא מעיד, מדובר בחיפוש הצורה שדרכה אפשר לדבר על ומתוך העובדה ש״מרגע שאתה נזרק אל העולם הזה, אתה מחובר, לטוב ולרע; אתה קשור לאנשים, סיפורים, חפצים״, אותו רגע שהמונח הצאנאווינט מבקש לתפוס, ואחריו, לפי רטה, אנו נכנסים לתהליך מפותל שבו קשרים נקשרים ונפרמים.
ניתן להתחיל לראות כיצד האנג׳רה הופכת למכשיר רעיוני ומושג ההצאנאווינט לובש צורה. אצל רטה, ה"עיניים" שבאנג׳רה, כפי שמכונות הנקבוביות הנוצרות על פני שטח המצע בתהליך הבישול, הן מעין יחידות קיום נפרדות הקשורות זו לזו; אולם פני השטח אינם מגלים לנו את הקשרים ואת אופי הקישוריות. אז מה מחבר אותן? – לא באופן סמלי, אלא בחומר עצמו – רטה שואל, ועונה: מנהרות זעירות. מנהרות? כן. ורטה ממשיך, איזה סוג מנהרה זו? ועונה: כזאת עם כניסות מרובות ויציאות מרובות. מבוך רב־מסלולי? בריאיון רטה מלווה תיאור זה באיורים שונים.
את הסגנון ה"מעבדתי" של רטה – כפי שמכנה זאת תאודרוס גברה (Tewodros Gebre), פרופסור לספרות באוניברסיטת אדיס אבבה – שעולה מיצירותיו ואת העיסוק שלו ביחסי צורה־תוכן ניתן לראות גם, לדוגמה, בשימוש של רטה בהערות שוליים. אלו לפעמים נמסרות על פני שני עמודים ויותר, ומתפתחות לסיפורים קצרים העומדים בפני עצמם, מעין סיפור קצר־קצר. טכניקה זו, למשל, מוסרת נקודות מבט שונות באופן צורני ודוחפת לקריאה המתעכבת על התפתחות הקשרים בין התכנים, הסגנונות והצורות השונות שבטקסט. ספרו האחרון, צבעי הפרידה (የስንብት ቀለማት, Yesenebet Kelemat, 2016), משכלל סגנון זה לאורך כ־960 עמודים המתארים מערכות יחסים בין הדמויות – נשים, גברים ובריות אחרות – ומסלולים שמחברים ומפרקים יחסים אלו, וכל זאת תוך שימוש בהערות שוליים ודיאגרמות.
בשנים האחרונות רטה חי בקנדה, וממשיך לכתוב שם. אחת מיצירותיו האחרונות, על לחמניות ויללות (Of Buns and Howls), עומדת לראות אור באנגלית באסופה Addis Ababa Noirי(Akashic Books, 2020), לצד סיפורים קצרים אחרים של כותבים וכותבות ממוצא אתיופי, בעריכת מאזה מנגיסטי (Maaza Mengiste), סופרת אמריקאית ממוצא אתיופי, שספרה האחרון, The Shadow King, משנת 2019, היה ברשימת המעומדים לפרס המאן בוּקר לשנת 2020.
הדיון הקצר הזה והריאיון הם בבחינת הזמנה לעיסוק בעבודותיו של רטה, סופר שתוך עיסוק מעמיק בצורניות ובאופי המושגים שמנחים אותו, חושף בפנינו את האופנים שבהם אנו קשורים עמוקות אלה לאלה ומלמד אותנו על אפשרויות נוספות לראות את האוניברסלי בפרטיקולרי.
.
***
..
אקלילו דסאלן מראיין את אדם רטה
.
דסאלן: עבורך אנג׳רה אינה רק מאכל, אלא גם מודל לסגנון ספרותי ומקור השראה להעמקת הדעת על אתיופיה ואנשיה. תוכל לחלוק איתי מעט מהפילוסופיה שלך בנושא?
רטה: זה יותר ממודל. זו מטאפורה. אנג׳רה היא עגולה; בעלת שלושה ממדים, אך שטוחה; בעלת חורים, אך יציבה; בין מצב מוצק ללא־מוצק. החורים באנג׳רה, וליתר דיוק העיניים, דומות למונאדות, ואולם הן כולן קשורות זו לזו באמצעות מבוך של מנהרות זעירות. יש לה מבנה של ניגודים המסומן על ידי הפכים אשר כולם תורמים ל"שרידות" שלמותה הפיסית.
אנחנו רגילים לשמוע על הספרות הבדיונית המסורתית כספרות ליניארית או מעגלית. אני מוצא את הסיפור הליניארי פחות ריאליסטי מכפי שזה נתפס לרוב. אם אתה לא בטוח בכנות הייצוג של הסיפור הליניארי, אתה צריך לחפש מטאפורה גאומטרית אחרת. מהפכת 1974 באתיופיה הניעה את תחילת מותו של הסיפור הליניארי. האלמנטים המפצלים ששוחררו אז עדיין מחוללים את השפעתם בכל ממדי החיים. חברה בכאוס או חוסר הרמוניה לא יכולה ליצור אינדיבידואלים שמרגישים בנוח בליניאריות. אני מוכרח לחפש דרכים לייצג מציאויות ותהליכים מעין אלו. הדימוי הקונספטואלי או המטאפורה הגאומטרית שסיגלנו מכאוס כזה הם לבירינת או מבוך חד־מסלולי. מה הולם יותר מהאנג׳רה לייצג זאת?
לאנג׳רה יש צורה מסקרנת. אנחנו יכולים לסמן את ראשיתה בעת הפגאנית, כשהשמש הייתה מושא לפולחן. בימי קדם השמש הייתה מיוצגת על ידי מעגל. באלפבית שלנו, האות צ [tse, ፀ] היא ייצוג של השמש, או של העין [אה, A, ዐ], מאחר שהשמש הייתה העין שבשמיים. אני לא חושב שזה מקרה שאנו מכנים את החורים באנג׳רה "עיניים". המעגל היה ועודנו סמל קדום ואוניברסלי של אחדות, שלמות ואינסופיות. יש גם המעגל הכולל נקודה או חור במרכזו והוא מייצג את השמש ואת אל השמש (המכונה רה, Ra, במצרים… ומה אם ה״רה״ באנג׳־רה קשור לכך?); ואת הניצוץ היצירתי של תודעה נשגבת בבני האדם, הקושר את כולם למוח היצירתי (וזה לזה) של "אלוהות" אוניברסלית והופך כל אדם ל״שותף־יוצר״. המעגל והנקודה מסמלים את המיזוג הרוחני של כוחות זכריים ונקביים. זוהי רגישות אוניברסלית או קוסמית.
המשמעות הצורנית של האנג׳רה נעשית מורכבת יותר וחד־משמעית כשמספר העיניים הוא רב וכשהרעיון והגאומטריה של קישוריות מתחזק ומוקצן. מודל זה הוא השקפה רעיונית על קישוריות (נראים ובלתי נראים), כנראה של אנשי קדם, אשר היה להם ההרגל לשתול מסתורין בכל פעולה, גם במה שאנו אוכלים ובאופן שבו אנו אוכלים. כשהקדמונים גילו או המציאו את הצורה הזאת, הם לא רק הורישו לנו את האנג׳רה כפונט של תזונה, אלא גם כנשאית של ההבנה העמוקה וההכרחית של רעיון הקישוריות ביקום, בעם, ובעצמי. כשמתבוננים קרוב יותר באנג׳רה, רואים כי הצורה הגאומטרית של העיניים היא משושה. אנחנו יודעים שצורה זו קיימת גם בתאי עור אנושיים, תאי דם, עצים, מתכות, אדמה וכו׳.
אוניברסליות זו של צורתה מעניקה לאנג׳רה כוח סימבולי רב ותחושה של כוונת מכוון. ההבנה שהייתה אנשי קדם באשר לחיבורים הפנימיים ביקום, המקודדים באנג׳רה, יכולה להיות מכשיר בעיצוב ספרות בדיונית. אנג׳רה כמודל או כמטאפורה מובילה אותנו גם לתיאוריית הכאוס, לפרקטלים (לדוגמה, הסיפור הקצר־קצר "סוכריות" באוסף שלי, פרפר היורד מהשמיים [ከሰማይ የወረደ ፍርፍር, Kesemay Ye Wrede Firfir], היה סיפור פרקטלי), לתיאוריית החלחול (הידרולוגיה והידראוליקה), ולטופולוגיה. ואפשר אף לייצג ספרות בדיונית כזו בצורה סיסטמית או מתמטית.
ציינתי מוקדם יותר כי לאנג׳רה מבנה פנימי של מבוך. למעשה, דימוי המבוך מיוצג בשתי צורות. הראשון הוא המבוך החד־מסלולי, שזו הצורה הקלאסית, המייצגת סיפורים ליניאריים מסורתיים בעלי סוף קבוע. אנו מוצאים את המבוך החד־מסלולי במסורת הספרות האתיופית הבדיונית, ובכתב קמעות הקלף [ክታብ, Kitab], בעל התווית הגנרית של טליסמא [ጠልሰም, Telsem]. אולי יש לזה שם ספציפי יותר.
באיורים כאן נראות שלוש טליסמאות מתקופות ואזורים גאוגרפים שונים, המייצגות כוונות דומות:
a. ממצרים העתיקה
b. מפילוס, יוון (מבוך כריתי)
c. מקמע קלף אתיופי
.
הסוג השני הוא מבוך רב־מסלולי. וזה צורתה של האנג׳רה. זהו סיפור עם כניסות מרובות ויציאות מרובות. מבוך רב־מסלולי מכונה בדרך כלל מבוך [maze], ואילו הצורה הקלאסית, החד־מסלולית, מכונה לבירינת.
עבורי, התפתחות העלילה, הקצב, דפוס חתך הדיבור או מושגים דוגמת מֶמים – דומים לזרימה של הוואט או הרוטב בתוך האנג׳רה, כמו מים המחלחלים דרך ספוג או דרך פני האדמה. ניתן לשרטט גרף של שניים או שלושה ממדים המתאר את התנועה של אחד הסיפורים בקובץ גברת, ריח הלימון [እቴሜቴ ሎሚ ሽታ, Etemete, Lomi Shita]. לא ניסיתי זאת, אבל זה יכול להיות תרגיל מעניין. אנחנו יכולים גם ליצור טליסמא מסיפור. "זילאן" [Zelan], לדוגמה, המופיע בקובץ לא מצא מסר [አለንጋና ምስር, Alengana Misir], התחיל כסיפור אחד והתפצל לארבעה "תתי־סיפורים".
באיור מימין נראה מודל האנג׳רה כקובייה תלת־ממדית שניתן לצמצם לטליסמא של הסיפור – האיור משמאל.
 |
 |
מובן שקשורים בזה תהליכים סטוכסטיים [אקראיים]. התוצאות אינן מגובשות אפריורית. הסיפור מייצג עיקרון ידוע של הכאוס, ביפורקציה [הסתעפות]. אנחנו מוצאים מושג זה בלימודי מערכות נהר והידרולוגיה. בעתיד נוכל לשרטט מודלים וטליסמאות תלת־ממדיים של נובלות וסיפורים מורכבים בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית, ולהשוות אותם (וליהנות מהם) לא רק כספרות בדיונית אלא גם כאומנות חזותית.
אני מתייחס לאנג׳רה לא כמטאפורה פשוטה המוגבלת לכתיבה שלי. אני רואה בה מטאפורת יסוד. ראוי שאגדיר מושג זה. טובע המושג, הפילוסוף האמריקאי סטיבן פפר [Stephen Pepper], מגדיר זאת ״תחום של תצפית אמפירית המהווה נקודת מוצא להיפותזות עולם״. מטאפורת יסוד היא מטאפורה שהיא כה מוטמעת בשפה או בתרבות, שלרוב היא אינה נתפסת כמטאפורה. אחרים מגדירים מטאפורת יסוד כמטאפורה שממנה נובעות מטאפורות אחרות. אני מאמין שאנחנו יכולים להסביר את המורכבות החברתית, הפוליטית, הכלכלית וההיסטורית שלנו באמצעות מטאפורת האנג׳רה. לדוגמה, בתחום הספרות הבדיונית. את סוג הכתיבה שאני כרגע מתרגל אני מכנה הצאנאווינט. כיצד הצאנאווינט ומטאפורת האנג׳רה קשורים זה לזה? הצן [Histin] היא מילה בגעז המסמנת את הרווח שבין שתי אותיות [ראו איור]. טקסטים ניתנים לקריאה בגלל ש"חלל ריק" מונח בין האותיות. החלל בתוך האותיות [ראו איור] מכונה בגעז מהצן [Mahesten] (שמשמעו רחם). יש מידה של דמיון במשמעותם של שני המונחים. חללים אלו אני תופס כהומולוגיים לעיניים או לחורים שבאנג׳רה. הכוונה בסגנון ההצאנאווינט הוא מילוי חלל זה. מה שאנו קוראים הוא המילוי, שהוא הטקסט החדש. בריאיון למגזין אדיס נגר [Addis Neger] תרגמתי זאת כאינטר־טקסטואליות, משום שלא היה לי מונח הולם יותר להצאנאווינט.
עולה גם השאלה אם סיפור מונוליטי קצר הוא ייצוג טוב יותר של המציאות מזה המבוסס על מהצן. אני מוצא את הסיפורים הקצרים המוקדמים שלי, שנכתבו קודם לריח הלימון, חסרים. הצאנאווינט, בהקשר הזה, הופך לביקורת על העצמי הקודם שלי.
אני תוהה כיצד הגעת לחשוב על אנג׳רה בצורה הזאת.
חייתי בהולנד באותה תקופה. לא אכלתי אנג׳רה במשך ארבע או חמש שנים. כשפגשתי באנג׳רה, אחרי תקופה ארוכה כל כך, הבנתי כי זהו דבר ייחודי. האם לא ייתכן שהאנג׳רה היא מין כתב, פיסול, או סמיוטיקה שעוצבה כדי להגיד משהו על העבר ולהוות סוג של הנחיות לעתיד? אנשי קדם לא היו מילוליים כפי שאנחנו היום. מצורת עיצוב האלפבית שלהם ועד מה שהם הכניסו לקיבתם, אנו רואים מסר מסוים הממתין לפענוח. אני חושב שחוויתי באותו הרגע את מה שמכונה חוויה אסתטית, שאפשרה את המודעות הזו. לאחר מכן, ניסיתי לחקור את המשמעות של הלחם השטוח ההוא.
עבודת התזה שלי הדגישה שאתה סופר אקזיסטנציאליסטי. עד כמה אתה ער לפילוסופיה האקזיסטנציאלית שלך כשאתה כותב? וכיצד אתה מתאר את יחסיך עם אקזיסטנציאליזם?
באופן כללי, אני אינדוקטיבי. אני מתחיל מנתונים גולמיים, מהחיים. קראתי סופרים אקזיסטנציאליסטים ופילוסופיה אקזיסטנציאלית, אולם לא את כולם ולא לפרטי פרטים. אני תמיד מניח את קיומו של קיר בלתי חדיר בין הספרות הבדיונית שלי ותיאוריות אקזיסטנציאליות, או לצורך העניין – תפיסות פילוסופיות אחרות. אם משהו זולג לתוך הספרות הבדיונית שלי, זה פשוט יד המקרה או השגחה אומנותית. אך כמובן, אם יש לי הזמן, אני נהנה לקרוא את היידגר, מרלו־פונטי, גדמר, וכו׳.
בעבודתי, הסקתי כי נראה שאתה טוען לקיומו של אלוהים, אבל חושב כי הוא אינו מתערב בחיי יציריו. האם אתה מסכים להבחנה הזאת? מהי תפיסתך בנוגע לאלוהים?
תהיה אמונתן של הדמויות שלי אשר תהיה, אני אמפתי כלפיהן. הדמויות שלי בדרך כלל טרודות בענייני היומיום, הייסורים וההנאות היומיומיים שלהם. עבורן, לרוב, אלוהים הוא כלי רטורי. לרובן הוא חיצוני. ההנאה והכאב שלהן הם ארציים. מעולם לא כתבתי סיפור שבו הדמויות דנות במטפיזיקה או אונטולוגיה. ואין לי כוונה לעשות זאת.
מיותר לציין כי כמעט כל יצירותיך הן סיפורים קצרים, מלבד הרומן ״פעמונים אפורים״ [ግራጫ ቃጭሎች ,Kachiloch Giracha] ואפילו רומן זה בנוי מפרקים.* למה סיפורים קצרים? האם זה נובע מתפיסתך בעניין קוצר החיים?
ניתן להפוך רומן לסיפור קצר. או סיפור קצר לרומן. המרות כאלה גורמות לנו להבין במידת מה שחלוקות גנריות הן אקדמיות. אני מייחס להפרדות מסוג זה מינימום רלוונטיות. מה שפעמונים אפורים מראה לנו הוא שמה שאנו כותבים הוא פוטנציאל. מה שאנו כותבים אינו דבר גמור המיוצג על ידי ספר גדול המכונה הרומן. אפילו אם אני עובד מפרספקטיבת הצאנאווינט, מה שאני כרגע עושה הוא להרכיב בדיונות. אם העניין הוא בקטגוריות, אז גם זו קטגוריה.
ביצירותיך יש דמויות רבות של ילדים, וזה הוביל את קוראיך לחשוב שאתה כותב על ילדים וילדוּת. למה דמויות אלו מעודפות עליך? האם זה קשור לילדותך?
אני חושב שמדובר באי־הבנה. כשילדים מופיעים בספרות בדיונית הם לרוב מוצגים לצד דמויות מבוגרות, אנטגוניסטיות או פרוטגוניסטיות. במובן מסוים, זה גם סיפורם של מבוגרים. אני לא כופר בהפרדה בין השניים. מעולם לא כתבתי ספרות בדיונית המוציאה ילדים מעולם המבוגרים בסגנון בעל זבוב. גם מבחינה כמותית, ״תווית״ זו מפוקפקת.
דמות נוספת המופיעה תדיר ביצירותיך היא אם חורגת. למעשה, קוראיך סבורים שגידלה אותך אם חורגת, ולכן מאמינים שכמה מיצירותיך הן אוטוביוגרפיות בחלקן. כיצד אתה מגיב לזה
מעולם לא הייתה לי אם חורגת. אני כותב על העולם. זה סוג של משחק בארכיטיפ נגטיבי. אפשר גם להגיד שזה ייצוג של היעדר, היעדרותם של הורים אמיתיים (יש אם חורגת רק בפעמונים אפורים, ולא בסיפורים אחרים). נוסף לזה, לעיתים קרובות קוראים משערים שמה שנכתב בגוף ראשון הוא ביוגרפי. אנחנו צריכים לקרוא ספרות בדיונית כבדיונית, אלא אם הסופרים אומרים אחרת.
הכותרות שלך תמיד מייצרות אצלי הזרה. כיצד אתה בוחר אותן?
קשה להמציא כותרות טובות. באופן כללי, יש שתי דרכים. הראשונה – אתה שואב את הכותרת מבחוץ, כלומר מחפש מילה או ביטוי שכופים את עצמם ככותרת. השנייה, שאני נוטה להעדיף, היא מבפנים, כלומר לבחור מהסיפור עצמו מילה או ביטוי שיכולים לייצג את קצב ההתקדמות של הנרטיב. הכותרות השכיחות אצלי הן בעלות ניחוח או צליל עממי. אולי כוח ההזרה שלהן נובע מכך שהן חותרות נגד ההרגל לתת כותרות מפוארות, קשות, או נגד הציפייה למסתורין או גרנדיוזיות.
אני מתרשם שהושפעת מאוד מהמצב בזמן השלטון הצבאי באתיופיה, בייחוד מהצנזורה ומהאופי הפורנוגרפי של הכתיבה באותם ימים. אני גם חושב שביצירותיך אתה מנסה להרחיק את זיכרונותיך מאותה תקופה. כיצד תקופה זו השפיעה עליך?
ההשפעה של התקופה ההיא ברורה בהקשרים, בנופים ובנושאים שאני מעלה.
כפי שלמדתי מיצירותיך, נראה שאתה תמיד מחפש טכניקות או סגנונות ספרותיים חדשים. האם יש לזה איזשהו קשר לאופי שלך, אדם המשתעמם בקלות? מהי הסיבה האמיתית לשעמום שלך?
שעמום ונרדפות… לנרדף יש חיים מלאי סערות המיוצרות על ידי אחרים. מסלולם הוא מפותל או בלתי יציב. ההבנה של הצאנאווינט כמתודה היא ככל הנראה פועל יוצא של חיים כאלו. אני מאמין כי גם נושאים חיצוניים (אובייקטיביים) וגם נושאים פנימיים (סובייקטיביים) יוצרים את הצורה. לרוב זה קשה או בלתי אפשרי או אפילו חסר תועלת לבודד את המניע האמיתי או השלם (שעמום או נרדפות?). אין ספק שאני אוהב צורות. מאחר שזהות היא דבר דינמי, אולי זה נובע מהרצון לפגוש את העצמי החדש. העיסוק בצורה יכול להיות גם דרך של התחמקות, מין משחק המשתמע לכמה פנים.
במאמר עיתונאי (במגזין ״אדיס נגר״), טענת כי לא קיים עולם ספרות באתיופיה. מי ומה לדעתך הסיבה לכך?
עולם הספרות מורכב מקוראים, כותבים, שפע של מבקרים, עורכים מצוינים, רשת איתנה של הוצאה והפצה. וכל אלו צריכים לפעול בהרמוניה ובמידה מסוימת של עקביות. ואת זה אף פעם לא ראיתי. דרך אגב, המאמר היה ריאיון. הוא הובא כתגובה לשאלות שהעלו חברי סגל העיתון.
כיצד אתה מתאר את הקיום כסופר באתיופיה?
כפה פעמים התחרטתי על כך, אך אני לא יכול לנטוש את זה. הלוואי ויכולתי. למה לי להיות סופר בעולם שבו מאתיים עמודים של ספרות בדיונית, שיצאו לאור או לא, יוצרים אלפיים עמודים של התעמרות, קנאה, קנוניות, ודברים דוחים אחרים? אפשר לומר שאני מסתייג מהיותי סופר.
מה לדעתך צריך להיות תפקידו של הסופר האתיופי?
כסופר, קשה להגיד לסופרים אחרים מה צריך להיות תפקידם. אני לא אוהב למלא את תפקיד המטיף. לא אתנשא. לכל כותב יש המזג שלו. ובכל זאת, אני יכול להצביע על כמה דברים משותפים: ראשית, תפוס את העובדות הבסיסיות נכון, הימנע מדעה קדומה. שנית, אל תחקה סופרים אחרים. כתיבה היא החיפוש אחר קול יחיד במינו, יהיה אשר יהיה קול זה.
______________________________
* מאז הריאיון פרסם רטה רומנים נוספים.
אקלילו דסאלן (Aklilu Dessalegn) הוא חוקר ספרות מאוניברסיטת אדיס אבבה. כתביו עוסקים בין השאר במסורות נרטיביות שבעל פה, ספרות קולוניאליסטית באפריקה ועוד.
.
אדנה זאוודו הוא עמית פוסט־דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.
.
הערת המתרגם: בתהליך תרגום הריאיון יצאתי נשכר משיחות עם כמה אנשים. תודה רבה לדני אדמסו על הערותיו ועל השיחות על אדם רטה, שפה ותרבות; לגתה (גדי) מלאכו ויעקב גונצ׳ל על העזרה במונחים בגעז ובאמהרית; וליעקב דג׳ן ורחל יאסו על הערותיהם.
.
הריאיון עם אדם רטה נערך בשנת 2012 ופורסם לראשונה בכתב העת Callaloo, כתב עת לאומנויות ותרבות הנוגעים לפזורה האפריקאית, בהוצאת אוניבריסטת ג׳ונס הופקינס.
© Dessalegn, Aklilu, "An Interview with Adam Reta", Callaloo 35:2 (2012), 348–354, Johns Hopkins University Press. Reprinted with permission of Johns Hopkins University Press.
.
.
» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: גלעד מאירי משוחח עם מתי שמואלוף על שירה מזרחית
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
