.
מאת ענת לב־אדלר
.
בחודש ינואר 2020, בצרפת, רגע לפני שמגפת הקורונה קטמה את קצות הבגטים ועקרה את לבבות הקרואסונים, עסקי התרבות עדיין התנהלו כרגיל, ובתקשורת ובמבחר ספריות ברחבי המדינה ציינו מאה שנים להולדתה של הסופרת והעיתונאית הפמיניסטית האקטיביסטית בנואט גרוּלט, "לוחמת פמיניסטית ראשית במערכה למען הנשים במאה העשרים", כפי שהגדיר אותה הלה מונד.
גרולט נולדה בצרפת ב־31 בינואר 1920 והלכה לעולמה לפני ארבע שנים, בגיל 96, שבעת קרבות ותענוגות של בשר ושל נפש, של שינוי תודעה ושל ניפוץ אמיץ של מוסכמות.
בעוד בקרב קוראי העברית שמה של גרולט המיליטנטית־רומנטית אינו מתגלגל על הלשון, בצרפת היא ידועה כאחת הלוחמות הפמיניסטיות הגדולות, שכתבה עשרות ספרים ומחזות, מאות מאמרים ורשימות, והקימה וערכה כתבי עת שונים לנשים. כאשר עזבה את העולם עקב מחלת האלצהיימר (בהמתת חסד, לבקשתה), הסיקור החדשותי של מותה דמה לפרידה מכוכבת גדולה וגם מלוחמת גדולה – כי כזו היא הייתה, אישה שהחליטה לשלוט בחייה. זהו גם חוט השני שעובר בין יצירותיה – יכולתה וחובתה של אישה להשיט את ספינת חייה.
האמת היא שגם אני לא הייתי מתוודעת אליה אלמלא נכנסתי, לפני רבע מאה, לחנות ספרים ויצאתי ממנה עם ספר בעל עטיפה כחולה ועליו פסל הלניסטי של פני אישה, ובאלכסון מוטבע השם: ספינות הלב. מבחינתי, קניתי רומן אוטוביוגרפי המבוסס על חייה של גרולט ומגולל סיפור אהבה ארוך שנים של אינטלקטואלית פריזאית ודייג פשוט, בעת ששניהם נשואים לאחרים. בדיעבד הבנתי שיש בספר יותר מסיפור אהבה; זהו כתב הגנה לזכות האישה על גופה ועל העונג שלה.
לאקטיביזם שלה גייסה גרולט בנחישות, מלבד בניית גיבורה חזקה, דעתנית ואמיצה, גם את עונג הגוף, התשוקה והערגה, ובשל כך קשרו לה כלי התקשורת המרכזיים בצרפת שני כתרים: האחד עניינו פמיניזם, והשני עניינו ז'אנר הרומן הרומנטי – אף שהרומן שכתבה הוא דווקא ההוכחה הגדולה ביותר שמסרים פמיניסטיים וערגה רומנטית יכולים לדור בכפיפה אחת. "ליידי צ'אטרלי פמיניסטי"; "כתיבה משוחררת על מין נהדר שהשאירה את הפמיניזם התוקפני הרחק מאחור"; "מפתיע לקרוא רומן פייסני ומשכנע כזה פרי עטה של פמיניסטית דגולה", היו רק חלק מהסופרלטיבים המפתיעים שהורעפו על הספר, והוא היה לרב־מכר בצרפת מיד עם צאתו, תורגם לעשרות שפות וזכה להצלחה במדינות רבות, ובכללן ישראל. לעברית תורגם גם עוד רומן שכתבה, שלושת רבעי הזמן (הוצאת מעריב, 1986, תרגם אביטל ענבר), אולם הצלחתו הייתה פחותה בהרבה.
ז'ורז', הגיבורה של ספינות הלב, בת דמותה של גרולט, פוגשת במהלך חופשת קיץ משפחתית בבריטאני שבמערב צרפת את גווין, דייג פשוט ושתקן, בעל נוכחות פיזית פראית, ועל חופי המלח נערם סיפור אהבתם הטוטלי, רב השנים ורב השכבות. לאורך הספר הופכת הנערה מפריזאית שנונה ומתוחכמת לאישה בשלה, סוערת ומורכבת, והתנהלותה מעידה על זכותה של האישה על חייה, גופה, תשוקותיה, והגשמת מאווייה – גם כאשר מוצמד לכך תג מחיר. "אני מאמינה שצריך לחוות, ולאהוב, ולהתנסות. זה סיכון, אבל הרי החיים עצמם הם סיכון", אמרה גרולט בריאיון, כשנשאלה על ההחלטה להמשיך ולנהל קשר רומנטי לאורך חמישים שנה, שבמהלכן הייתה נשואה לשלושה בעלים.
אז נכון, הספר הזה, שעונה לכל חוקי הז'אנר של הרומן הרומנטי, לא קטף פרסים ספרותיים, אבל הוא בהחלט העניק לקוראותיו וקוראיו הרבה נקודות למחשבה בנוגע לשבירת מוסכמות ולניכוס החירות להתענג, וזאת כנראה לא מעט בזכות חוטי האמת שמהם ארוגים רובדיו השונים, ובהם האירוטיקה הנועזת השזורה לאורך כל הספר ולופתת את הנשמה. לא כולם יסכימו עם הדברים הנכתבים כאן. בקבוצות קריאה ששוטטתי בהן בימי כתיבת הרשימה הזאת נתקלתי בקוראים שאינם מבינים על מה המהומה. אני, לעומתם, מוצאת בספר שפה חושנית וחכמה לצד כנות ובוטות מכוונת, וזאת בכל אחד משני התרגומים העבריים שהוא זכה להם – תרגומה של מרים יחיל־וקס (ביתן, 1992) ותרגומה של אביגיל בורשטיין (כנרת, 2008). ספינות הלב הוא ספר החוקר את המיניות הנשית ונותן לה מקום בעולם. מצד אחד לכל היצרים של ז'ורז' ניתן דרור: "היא אוהבת להחניף לו, לדבר שטויות, לכרוע ברך – כמו ליידי צ'טרלי שהוא אינו מכיר – בפני הכלי האלוהי. היא אוהבת אפילו לשקר לו מעט כדי להגביר את תשוקתו, ובקיצור מוצא חן בעיניה להתנהג כאובייקט נשי פשוט ולתת דרור לחלקים הוולגריים וקלי הדעת שלא ידעה על קיומם" (תרגומה של בורשטיין). ובה בעת היא חוקרת את גופה, את איברי המין שלה ואת ליבה, ובודקת כיצד הם מחוללים בה את התשוקה הבלתי נדלית לסקס – דבר שלא יעלה על הדעת בשנים שבהן נכתב הרומן, "בשנתיים האחרונות היא שוקדת על ספר בנושא האביונה הנשית שייקרא בפשטות 'אורגזמה!' … אורגזמה, המילה הזאת שב־1965 עדיין הכתה את כולנו בהלם."
.

.
גרולט נולדה למשפחה בורגנית פריזאית, אינטלקטואלית ואמידה. בתם של מעצבת אופנה אקסטרווגנטית ומעצב רהיטים. אחותה, פלורה, אף היא סופרת, וגרולט כתבה עימה שלושה מתוך עשרות הספרים שפרסמה לאורך חייה, רובם בעלי אופי פמיניסטי־חברתי. גרולט חונכה חינוך קתולי נוקשה, ובעידודו של אביה למדה לטינית. בתחילת שנות העשרים לחייה לימדה לטינית בבית ספר לבנות. יש להזכיר בשנים ההן לנשים בצרפת עדיין לא הייתה זכות הצבעה (הדבר יקרה שנים אחדות לאחר מכן, ב־1944), וסימון דה בובואר עוד לא כתבה את המין השני, טרם הרעידה את אמות הסיפים בגדה השמאלית עם המניפסט המכונן שלה. היא תפרסם אותו כמה שנים אחר כך, כשגרולט תהיה בת 29, וזו תהיה לה יריית ההזנקה לדרכה הפמיניסטית, שהתחילה, כפי שאמרה בריאיון, "יחסית מאוחר. הייתי כמעט בת שלושים כשקראתי את המין השני. אז עוד לא ידענו שיש לנו על מה להילחם. עוד לא דיברנו על המילה פמיניזם. נשים בדור שלי נולדו עם אפס זכויות. ראינו את הזכויות שלנו באות אלינו אחת אחרי השנייה, לאורך החיים." באותו ריאיון אף סיפרה שאל אחד השיאים בהבנה שלה מהו פמיניזם תגיע רק שני עשורים מאוחר יותר, כאשר תיחשף בשנת 1968 לטקסי מילת הנשים הנוראיים שנעשים בחלק ממדינות אפריקה ומדינות האסלאם, ותתחיל לכתוב עליהם בעיתונות הנשים הצרפתית.
חייה האישיים של גרולט לא היו פשוטים. היא נישאה שלוש פעמים והתאלמנה פעמיים, אולם סיפור האהבה הארוך והמשמעותי ביותר שלה היה עם טייס אמריקאי ששהה בחופשה בפריז, ולימים יהיה בן דמותו של גיבור הספר המדובר ספינות הלב, המתאר כאמור את סיפור אהבתם ארוך השנים שפרץ מוסכמות. גרולט לא רצתה לנדוד אחריו אל הצד השני של האוקיינוס. "הוא רצה שאעזוב את הכול ואחיה איתו, והבטיח שכך אוכל לכתוב כל היום, אבל ידעתי שלא אהיה מאושרת איתו. כל עניינו היה בטיסה. הוא לא ידע מי זה לואי ה־14, הוא לא הבין דבר באמנות, אבל אהבנו לאורך כל חיינו והיינו חברים טובים", היא אמרה בשנת 2008 בריאיון לנורית קנטי במוסף "סגנון" של מעריב, שהוא הריאיון היחיד שלה בעברית, ככל הידוע לי. אגב, כל הגברים בחייה של גרולט מתו לפניה, ועלילותיהם הונצחו בספרים שכתבה, לצד ספריה המתעדים את דברי ימיהן של נשים שנמחקו מההיסטוריה.
"אני כותבת על נשים שלימדו נשים אחרות ליצור את סביבתן, את מרחב החופש שלהן, לא נגד גברים, אלא מחוץ למה שגברים ייחסו לנשים במשך מאות שנים. עלינו סוף־סוף לרפא את היותנו אישה. לא זו שנולדה אישה, אלא זו שחונכה כאישה ביקום של גברים", היא אמרה ועשתה: גרולט חקרה ופרסמה את הביוגרפיה של אולימפיה דה גוז', מחזאית ועיתונאית צרפתייה ילידת 1748 שדרשה בזמן המהפכה הצרפתית שוויון זכויות לנשים וגם ניסחה את הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות בצרפת ב־1791, ולימים הוצאה להורג בגיליוטינה.
כמוה, גרולט נעשתה לוחמת למען זכותן של נשים על גופן ונאבקה (לצד סימון דה בובואר) למען לגליזציה של הפלות. גם היא עצמה נאלצה להתמודד עם הריונות לא רצויים, ובחלק מהראיונות עימה היא אף מתארת, באופן גרפי למדי, כיצד ביצעה בגופה את הפעולות האסורות לזמנן – באומץ רב ועל בסיס ידע באנטומיה וברפואה שרכשה במהלך נישואיה לרופא – ובלבד שתהיה לה הזכות והחירות להמשיך ולהתענג על גופה. "כי זה היה או זה או לא לעשות יותר אהבה. אנחנו נמצאים בעידן של שחרור, והגוף חייב להיות צוהל, להתעלס", אמרה באותן השנים בריאיון לעיתונאית הצרפתייה קלמנטין אוטיין.
בשל חייה ועבודתה של גרולט היא הייתה עדה מקרוב למגוון הטלטלות החברתיות ביחסים בין גברים ונשים במהלך המאה העשרים, והפמיניזם שלה היה בלתי נפרד מהקריירה שלה: עם פרסום חיבורה Ainsi soit-elle (אז שתהיה, 1975) היא הייתה לסופרת הראשונה בצרפת שהוקיעה בפומבי את השחתת איבר המין הנשי. בשנת 1978 הקימה עם קלוד סרבן־שרייבר את הירחון הפמיניסטי F (על פי המודל האמריקאי של גלוריה שטיימן), ובו כתבה את מאמרי המערכת. משנת 1982 הייתה חברה בחבר השופטים של פמינה, אחד הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת. בשנים 1984–1986 פעלה עם איווט רודי, אז השר לזכויות נשים בצרפת, לפמיניזציה של תפקידים ודרגות בציבוריות הצרפתית. אולם, כפי שאנחנו קוראות בספר הדגל שלה ספינות הלב, לא רק על הציבורי והחברתי תובעת גרולט בעלות נשית. את תפיסת עולמה זו היא פורשת גם על המרחב האינטימי והפרטי.
בערוב ימיה סבלה גרולט ממחלת האלצהיימר, אך הספיקה לכתוב גם על הזקנה ועשתה זאת בדרכה האותנטית והחשופה. "ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו הופכים לבלתי נראים. אנשים כבר לא מסתכלים עלינו ברחוב. כשאני לוקחת את המטרו בערב כדי לחזור הביתה, יש צעירים ששקועים בטלפונים שלהם ולא היו מבחינים בי גם אם הייתי נופלת אל המסילה. אני שם, אבל המבט בורח. הזקנה לא מעניינת אף אחד". בסוף ימיה כיהנה גרולט כחברה בוועדת הכבוד של האגודה למען הזכות למות בכבוד וביקשה לסיים את חייה בהמתת חסד.
הלוואי שהוצאות הספרים בישראל היו מתרגמות עוד מבין עשרות הספרים שכתבה, וכך היינו זוכות לא רק למניפסט תבוני באשר לזיקוקים הארוטיים המתפרצים במעמקי הבשר, אלא גם מביטות באומץ באופן העצוב והבלתי נמנע שבו הזמן מרוקן את הגוף מחיוניותו והופך אותו לקליפה. תמיד טוב ללמוד על העתיד לבוא מאלה שכתבו לפנינו ולהתכונן.
.
ענת לב־אדלר, עיתונאית ועורכת בידיעות אחרונות, פעילה במאבק באלימות כלפי נשים, מחברת הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013). מסיימת בימים אלה את כתיבת הרומן השני שלה, שעתיד לראות אור בשנת 2021.
.
» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר על "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה