רחל כהן-כגן הייתה מהפעילות הבולטות למען קידום נשים בישראל הצעירה. כך היא הגיעה לחתום על מגילת העצמאות
בזמן האחרון מדברים בישראל כל הזמן על בחירות, אך רק מדי פעם עולה לכותרות נושא משמעותי בפני עצמו: ייצוג נשים. בבוקר התוצאות עוד בוחנים המשדרים מה יהיה מספר הנשים בכנסת החדשה על פי התוצאות הצפויות, אך הנושא נדחק לשוליים חיש מהר.
מתברר שעניין הייצוג הנשי העסיק את נבחרי הציבור של ישראל – ובעיקר את נבחרות הציבור – עוד מימיה הראשונים של המדינה. מי שבלטה בפעילותה בנושא הייתה רחל כהן-כגן, מנושאות הלפיד של הפמיניזם הישראלי; לאורך שנות כהונתה בכנסת, היא נאבקה רבות למען שוויון לנשים ושמירה על זכויותיהן.
איך הגיעה כהן-כגן לדוכן הכנסת – העמדה שאפשרה לה לפעול למען זכויותיהן של נשים? נסקור זאת בקצרה; כהן-כגן נולדה בעיר אודסה בשנת 1888 למשפחת לוברסקי. כשבגרה למדה באוניברסיטת אודסה מתמטיקה, ולאחר מכן נישאה לד"ר נח כהן, רופא מטשקנט. ב-1919 עלו לארץ באוניה המפורסמת "רוסלן", שציינה את תחילת העלייה השלישית. בארץ הצטרפה לויצ"ו ופעלה במסגרת הארגון, עד שב-1946 נבחרה להיות יושבת ראשו, לאחר מותה של הנרייטה סאלד.
כנציגת ויצ"ו, הייתה חברת הוועד הלאומי ושם ניהלה את המחלקה הסוציאלית. כשהוקמה מועצת העם, הייתה רחל כהן-כגן נציגת ארגון ויצ"ו גם שם. כחברת מועצת העם היא הייתה לאחת מ-37 החותמים על מגילת העצמאות, ואחת משתי הנשים היחידות שחתומות עליה. שמות החותמים על המגילה מסודרים לפי סדר האלף-בית, ומאחר שהאות כ' נמצאת לפני האות מ', אפשר לכנות את כהן-כגן האישה הראשונה שחתמה על מגילת העצמאות, לפני עמיתתה גולדה מאיר (מאירסון). כהן-כגן תיארה את הרגשתה בעת המאורע ההיסטורי: "ברגעים בהם חש האדם שחלום הופך למציאות והשמחה ממלאה את ליבו, הוא מסוגל לרחף מעל גגות. ועד היום קשה לי לתת ביטוי במילים לרגשותי באותו יום. שפתי, ואולי שפת אנוש בכללה, דלה מדי. דומני שרק במוסיקה ובאמנות אפשר לתת לכך ביטוי נאות".
לקראת הבחירות לכנסת הראשונה, או למעשה ל"אסיפה המכוננת" כפי שנקראה אז, ארגון ויצ"ו הצטרף לתנועת "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות" על מנת לרוץ בבחירות כמפלגת נשים שברשימתה נשים בלבד. מאז ועד היום זוהי המפלגה היחידה שעשתה זאת. עוד לפני הבחירות, העלתה כהן-כגן את סוגיית ייצוג הנשים בפרלמנט. כהן-כגן התראיינה לעיתון "הארץ" בדצמבר 1948 (שבועות מספר לפני הבחירות שנערכו בינואר), ריאיון שנדחק למדור הנשים של העיתון "לאשה ולבית". הריאיון קיבל את הכותרת: "דרושות נשים במועצתנו המכוננת", ובו אמרה כהן-כגן: "ובאמת, להיות אישה יחידה בפרלמנט לא נעים, ויתר מכן: קשה!…עצם העובדה יש עימה קשיים. ממש כשם שקשה היה מצבו של גבר אילו היה יחיד בפרלמנט של נשים".
כהן-כגן ראתה בייצוג הנשים בפרלמנט מרכיב הכרחי ונחוץ בניהול המדינה, משום שלדעתה לנשים נקודת מבט ייחודית: "…חשוב וחיוני הוא שנקודת הראות הנשית תבוא לידי ביטוי חזק יותר. כשם שבמשק הבית הפרטי משתלבות נקודות הראות של הגבר והאישה והכל מתנהל מתוך מיזוג והשלמת שתי הגישות לטובת ההרמוניה הכללית, כן גם במשק הממלכתי. שכך תבוא לכלל ביטוי ומימוש נקודת הראות של האישה בכל העניינים הכלליים, ובעיקר באותם העניינים שבהם חיונית השתתפותה של האישה, כיוון שהיא היא העומדת על הדברים מבחינת הצרכים בחיי היום-יום". כהן-כגן סברה שיש נושאים מסוימים בהם עמדתן של נשים משמעותית יותר: "כאן בעיקר חשובות שאלות הסעד, הביטוח הסוציאלי לילדים ולזקנים ובעית החינוך בכללותה. אין לי כל ספק שבהשפעת השתתפותה של האישה בחיי המדינה, הייתה נועדת דאגה הרבה יותר גדולה לכל הנכשלים והחלשים במדינתנו, היחס אל בעיותיהם היה אנושי יותר ובלי ספק היו משביחים את מצבם".
ויצ"ו זכתה אכן במנדט אחד – ורחל כהן-כגן נכנסה לכנסת הראשונה. במהלך כהונתה היא הציעה את "חוק המשפחה ושוויון האישה", ביקשה להיאבק באלימות נגד נשים, תמכה בשירות נשים בצה"ל ועסקה בנושאים נוספים לקידום מעמד האישה בישראל. ב-1951 התפזרה הכנסת וגם מפלגת ויצ"ו לא רצה שוב כמפלגה עצמאית בבחירות. רחל כהן-כגן עצמה רצה שוב לכנסת עשר שנים לאחר מכן, ונבחרה כחלק מהמפלגה הליברלית ב-1961, אז כיהנה כחברת כנסת עוד ארבע שנים.
תודה רבה לד"ר שרון גבע שסייעה רבות בהכנת כתבה זו. מידע נוסף על רחל כהן-כגן ועל פעילותן של נשים נוספות בימי ראשית מדינת ישראל אפשר למצוא בספרה "האשה מה אומרת?", הוצאת מאגנס, 2020
תגובות על כתבה זו