פרוזה | משמר ההר

"מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר." סיפור מאת יונית נעמן

שרון פידל, מתוך הסדרה "אנשים מהפייסבוק", מרקר, נייר צבעוני ונייר דבק על נייר, 30X17 ס"מ, 2014

.

משמר ההר

יונית נעמן

.

אמרו לה ללכת ימינה עד סוף המסדרון ובקצה היא תראה כבר, שם נמצא המשרד של הביטחון. שתחפש את עמית הקב"ט, הוא ידריך אותה ויגיד לה מה הלאה. תודה, היא ענתה בחיפזון ונפנתה לכיוון שאליו הצביעו. גל של הקלה וראיית טוב שטף אותה. הריאיון הזה עבר כמעט בלי מאמץ, אפילו לא שאלו אותה מה עשתה בצבא. שניות אחרי הזהרורים האלה כבר לגלגה על עצמה: "טוב, זה לא בדיוק שהתקבלת למכון ויצמן. עם כל הכבוד, כולה עבודת שמירה." המחשבה על המדים שתצטרך ללבוש החלה לדכדך אותה אבל אז נהדפה כבר לתוך החדר ההוא בקצה המסדרון. הדלת הייתה פתוחה למחצה ובחור אחד גבוה, שעון על שולחן עבודה, דיבר בטלפון בסימני קריאה. הוא החווה בידו הפנויה לעבר כיסא כתום והיא התיישבה עליו בהיסוס. "אז תגיד לו שאני אמרתי! כן, כי ככה אמרתי! נכון… לא על כל דבר צריך לשאול שאלות. ברור. אז תעדכן אותי." אחרי שסגר את הטלפון שאל: "ומי את?" היא ניסתה למלט חיוך. "אני…אה… נעמה… שלחו אותי מהמשרד. עברתי את הריאיון… בקשר ל… שמירה."

"נ־ע־מה" הוא הטעים, "נעים מאוד. אני עמית." היא חיכתה שיישען על קצה השולחן לפחות אבל הוא נותר עומד, מתנשא לאיזה גובה לא שגרתי, בעודה ישובה על הכתום הזה, צווארה נמתח לעומתו, סנטימטרים ספורים מדי מפרידים בינה לבין תלפיות הגוף שלו. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי באיזה שיעור, אולי באיזה מסדרון. כשהסתובב לענות לטלפון שצלצל שוב, הבחינה באקדח שנעוץ בחגורה שלו, מאחור. פתאום הרגישה כמה ניחר הגרון שלה. ניסתה לבלוע רוק. הוא מיהר לסיים את השיחה ואמר: "טוב, אז, נעמה. באיזו שנה את אומרת שאת?" בסימן שאלה השיבה לו "אל"ף?", חוששת שיגיד לה שמקבלים רק משנה גימ"ל או שידחה אותה מטעמים אחרים.

זה לא קרה. עוד באותו הערב תתייצב ל"עליית משמר" ברבע לשש. חסרים לו שומרים, והעבודה שלה נכנסה לתוקף במיידי, כמו שביקש עמית הקב"ט. הוא שיווה לדבריו לוויית חן של הצעה, אבל לשניהם היה ברור שאין לה אלא לקבל אותה, אם היא באמת רוצה לעבוד. למרות שהייתה צריכה לקרוא מאמר ב"מבוא לסוציולוגיה של החינוך" למחר ועוד לא סיימה לכתוב את החיבור השבועי לתרגול של "טקסט וקונטקסט", לא הייתה לה ברירה אלא לומר שבטח.

הם הלכו יחד למחסן לקחת מדים, ובדרך לשם היא נשאה תחינה כמוסה שיימצאו כאלה שיעלו עליה ונבוכה עד חורמה למחשבה שהוא ישאל אותה מעל המדפים "איזו מידה את?". כמה מטרים לפני שהגיעו זינקה עליהם פתאום גליה, זאת שלומדת איתה מבוא לסיפורת, שהגיעה מתל אביב, שגדלה בתל אביב, שגופה הדקיק ופניה הנאים המופזים עוררו בה קנאה נוקבת, מוריקה. גליה כרכה את עצמה על הגוף הגבוה של עמית והם פצחו בטקסי נאהבים, ורק כעבור כמה המיות ומצמוצים, פנתה אליה ואמרה "איזה קטע, את הולכת לעבוד אצל עמיתי?". זיכרון עמום של שניהם אחוזים זה בזה ניעור עתה בתוכה. ייתכן שהילך לצידה באחד ממופעי הראווה שלה בקמפוס האפרורי, שמלותיה ועדייה מנשבים מרוח תל אביב על הבירה העבשה. השניים עמדו והתלטפו עוד שעה ארוכה, הסתודדו בראשים סמוכים. עמית חדל לרגע, פתח עבורה את דלת המחסן, הסביר דבר־מה, והשאיר אותה שם לבדה, כדי שתדלה לה את מה שצריך. היא יצאה משם בראש שפוף, נושאת מדים תחת הזרוע. אחרי שהשלימה בשן ועין את השירות הצבאי לא האמינה שתצטרך אי פעם להעלות שוב על גופה תלבושת אחידה, שהזמין במיוחד ארגון גדול ונתפרה בגדה. "חכי לי," אמרה גליה. היא לפתה אותו עוד רגע ארוך ואז, כולה נגוהות, הרימה אותה ממורדות מבטה, "בואי! את באה לסופּר?"

הן הלכו יחד וכל הדרך תינתה גליה את אושרה באוזני נעמה. כמה נפלא הוא וכמה חכם ואיך שהיא לא מצליחה להתרכז בלימודים מרוב ערגונות. מזל שהוא גם צריך ללמוד וגם עובד ביחידת הביטחון ויש לו אפילו שאיפות פוליטיות. מזל שאבא שלה הבטיח לה אוטו, אם תסיים בהצטיינות. והיא תסיים. בין המדפים של הסופר היא מתוודה על הפרעת אכילה, מחכה שגם נעמה תגיד משהו, נו, כי רואים עליה. אבל נעמה שותקת וגליה מספרת שכל אתמול אכלה רק צנצנת שלמה של חמאת בוטנים, אבל אז יבואו ימים שלמים של אהבה וירקות ואיכשהו זה מתאזן. כשסגרה אחריה את הדלת של חדר המעונות, מנסה לחלץ מהעצמות את המר העיקש שאחז בה, להתנער מתחושת אי־הצדק שלפתה אותה, "את הולכת לעבוד אצל עמיתי?", עיוותה את פרצופה להד קולה הפעמוני המצהל. "לעבוד אצל עמיתי," שבה וחזרה על שלוש המילים המעיבות לעצמה. אחר כך התנפלה על הקניות שעשתה, אכלה כאילו חייה תלויים בזה עד אחרי שניעור הקבס. שתתה גלון של מים מהברז והלכה למקלחות. אלוהים מרחם לפעמים, ציינה לעצמה כשמצאה את עצמה לבד בחדר הרחצה הטחוב, נזכרת כמה היה מוזר בהתחלה בלי וילונות מפרידים בין התאים לאזור הכיורים והמראה הגדולה המרובבת, ואיך הוותיקות אמרו לה שלמי שעשתה צבא זה לא קשה. היא בחרה בתא המרוחק מהכניסה, חושבת על ההרגל ועל כוחו הטוב, המשכך. מים חמימים השיבו בה איזו חיות ולרגע שכחה את הקדרות של צרות העין שמשבשת הכול, שמאפילה על כל בהיר. כשתצא מבניין חמש של המעונות, לבושה במדי השפל החדשים שלה, היא תקווה לא להיתקל באף אחד שמכיר אותה. היא ידעה שתימק אם תיראה בכחול הכהה הזה עם הכיתוב הצהוב הדהוי של חברת האבטחה.

מאז שעזבה את בית ההורים והיגרה לירושלים, חיפשה דרכים להתפרנס. הכי רצתה לעבוד בספרייה עם עגלות ספרים, אבל שתי המשרות הפנויות אוישו עוד לפני שהספיקה והמנהלת האנגלוסקסית שמרה לעצמה את הפרטים, למקרה שיזדקקו לה בעתיד. היא התקבלה לפרויקט חונכות עם ילדי אסירים ושידכו לה נערה שהייתה בתו של אסיר מפורסם, רוויית חונכים ויגעת יזמויות טיפוליות וימי כיף עם ילדים אחרים שאיתרע מזלם. באוטובוסים, הלוך וחזור מהשכונה המדכאת שבה גרה עם אמהּ שנישאה מחדש ואחיה הקטנים, נגדש ראשה בהרהורים כבדים על אופי וגורל. היא חשבה על הילדה המעונה והתמה הזו, ותהתה מה היה חלקה אילו נולדה בצד אחר של העיר. מחנה הפליטים שועפאט ניבט מחלונות האוטובוס וירושלים תקעה אצבע משולשת אל מול הרהורי המהפכה שלה. אחת לכמה דקות התנערה והמשיכה לסקור את הדפים ממאגר העבודות של אגודת הסטודנטים. עוד רגע הסכמי אוסלו יקרסו והאדמה תרעד והאוטובוסים שהיא נוסעת בהם יתחילו לבעור על יושביהם. בינתיים כבר פוטרה ללא הסברים מעבודת ניקיון אצל זוג דוקטורנטים בגבעה הצרפתית. מה חשבה לעצמה? תמיד שנאה לנקות והפגינה אך כישרון דל ביותר בתחום. גם מלצרות לא הלמה את גולמניותה, וכדי שיזמינו אותה לשמרטף, צריכים להכיר אותה כאן. והלא היא זרה.

היא חצתה בזריזות את המתחם והגיעה לפני הזמן לעליית המשמר. ישבה על החומה לחכות, וראתה איך תוך זמן קצר נקבצים ובאים כל שאר החלכאים, כולם נראו לה קהויים, רובם גברים מלבדה ועוד אישה אחת. הידיד שהמליץ לה על העבודה הזו עבד במשמרת צהריים, אולי יתראו בהחלפת משמרות. כשעמית מגיע בצעדים בטוחים, היא מבחינה בסימן מציצה חדש מחברבר את צווארו. מתי הספיקו? כל רגע פנוי, אמרה לה גליה קודם, מצחקת. הקב"ט מצוץ הצוואר נעמד מול פקודיו ומסביר את הנהלים. אסור לאכול, מותר לשבת רק אם עייפים, אבל רצוי לעמוד. אסור לקרוא, מותר להקשיב לרדיו, אבל לא באוזניות ולא בקולי קולות. אסור לעשן. תקפידו לשתות. אם צריכים ללכת לשירותים, קוראים בקשר שיבואו להחליף אתכם. קצין תורן מסתובב בשטח ועורך ביקורי פתע. ראו הוזהרתם. אחת לשעה יש לדווח בקשר שהכול תקין. בכל עמדה יש חוברת נהלים. לקראת סיום הוא מפרט על ההתראות החדשות שהתקבלו. מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר. חייליו הצייתנים יתפזרו בקרוב בעמדות והוא יוכל לשוב ולפקוד את חדרה של אהובתו, למצוץ ולהימצץ בה. מכשירי הקשר נמצאים בעמדות, הוא אומר ומפקיע אותה מהרהוריה, ואז שולף מהכיס האחורי במכנסיו דף מקופל ומקריא מתוכו את זיווגי השומרים. היא נדרכת.

השמירה הראשונה שלה עם אילן. בהתחלה הם שותקים הרבה. האפֵלה מתבססת ואז נזרעת כוכבים. הוא ככל הנראה לא דברן גדול. אבל אז נשמעים קולות בקשר ואילן מסביר כמה דברים. אחר כך שאלה אותו מה הוא לומד, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. כבר שנה שנייה בשמירה, זה נוח לו. הוא מעדיף משמרות לילה ואז ישן כמה שעות והולך ללמוד. בלילה שקט ואפשר לחשוב, עניין נדיר בימינו, הוא מחייך. יש לו חיוך זהיר והעיניים שלו מתרוצצות מסביבה, לא מתמקדות. יש גמישות במשמרות אז זה מתאים למערכת השעות, המשכורת לא הכי טובה, אבל גם לא הכי רעה שיש, יחסית לעבודת סטודנטים. "את תראי שזה משתלם, כי אין לך נסיעות, את באה ברגל מהמעונות. את במעונות, כן? איזה בניין? אה, חברה אחת שלי גרה בחמש. בקיצור, את גם חוסכת כסף וגם זמן." הזמן מזדחל. עוד שעה נוקפת ועוד שעה. פעם הוא מדווח בקשר, ופעם נותן לה, שתתנסה. העייפות משנקת את גרונה, מאיימת על העפעפיים, ככל שעובר הזמן היא מפסיקה לתהות אם יש או אין ביניהם מתח מהסוג ההוא. מחשבות נוגות נענות לה, היא חוששת שהדהוי צרוב בבשרה. בסוף המשמרת באים שומרי הלילה, והשניים צועדים בדממה למעונות. לילה טוב, לילה טוב. היא הולכת לחדר, השותפה שלה ערה. "איך היה?" היא שואלת. נעמה נתקפת פרץ דיבור, מכבירה מילים. השותפה מכבה את האור ונעמה הולכת שוב להתקלח, ואז נכנסת למיטה ולא נרדמת. לאורה של מנורת הקריאה תקרא עוד כמה עמודים בביוגרפיה המדכדכת של לאה גולדברג. מדי פעם הקול הפעמוני של גליה וקרקושה הצמידי צורם באוזניה. היא מתמסרת לחבלי העצב ונרדמת במחשבה על הגופים היפים שלהם באהבהביהם, וחולמת שהמדים נדבקים לה לעור.

עוברים כמה שבועות והיא כבר שגורת שמירה. הרבה פעמים יוצא לה לשמור עם החבר שהביא אותה לעבודה הזו. הם הכירו בערב שבו נרצח ראש הממשלה. הוא היה במשמרת, והיא נכנסה דרך השער שלו למעונות. שבר אותו, הסיפור הזה, אבל באותה מידה הרוצח עשה לו את זה והוא היה מתרגש מהתמונות שלו המחייכות בעיתונים. חומים ומסוכנים הוא חשק בהם, ובשעות השמירה שלהם נטוו אריגי נצח של כמיהה ותסכול. היא גם אוהבת לשמור עם יורי, הבלשן רחב האופקים, בעל השליטה המרהיבה בעברית, אף שרוב שנותיו עברו עליו במחוזות של הגאים אחרים. המשמרות המשותפות שלהם חולפות בקלילות, כי הוא נהנה להסביר ולה נחמד להקשיב. הסמסטר עומד להיגמר, והעבודות להגשה מצטברות. עמיתי סומך עליה ונותן לה עוד ועוד משמרות לילה, הן יותר משתלמות אבל גם יותר משבשות. היא שומרת בלילה וישנה ביום ולאט נושרת מהלימודים. במאמצים עליונים מגיעה לשיעורים החביבים עליה, על האחרים מדלגת. באחד הלילות הלכה עם אילן לשתות ואז שכבו בלי חמדה. הוא כבר גולל בפניה הסברים על בנות מינה. הוא בטוח שנשים מסוימות הן יותר, איך לומר, נועזות, חשקניות, מתגרות, נלהבות ללא גבול. היא נחרדה מהדברים שאמר וחשבה על גליה שכולה רטטים ואביונות, שמדברת על זה בתאווה, שמלקקת את האצבעות כשהיא אוכלת וגם נושכת את קצה העט בשפתיה התפוחות כאילו מבלי משים, בשעה שהיא גוהרת על ספרים בספרייה. היא מחתה על דרגת הבשר שהוא כופה עליה, אבל הוא התעקש שזה כמעט מדעי, שמשהו בחום השמש גורם לנשים מעדות מסוימות להיות יותר ליבידינליות וזה מוכח. אחרי הפעם ההיא הם עשו את זה עוד פעמים ספורות בלבד, בסופי משמרות, אולי כדי להשלים מדגם מייצג להפרכת התיאוריה שלו. השותף שלו עובד כמעט תמיד בלילות, אז אצלו בחדר, על מיטת יחיד. היא נכשלה פעם אחר פעם בניסיון להימנע משיפוט על תפקודה, משל הייתה נערה על קורה וחבר שופטיה, מתקשה להדוף את החזיונות על גליה ועל גמישותה המתנחשלת. בפעם האחרונה עם אילן רבצה ביניהם שתיקה סמיכה. היא ישבה על קצה המיטה שלו ונעלה נעליים, ואז שמעה אותו מפטיר איזה דבר, ממלמל על המבחנים והלחץ לקראת סוף התואר, הולך ומתגמגם על החיפוש הנכון אחרי אהבת אמת.

באביב פיטרו אותה. ולא זו בלבד אלא שהצליחה להיות מפוטרת פעמיים באותו החודש. הקצין הבכיר, זה שמופקד על עמית, אם ניתן להאמין שדרג כזה אפשרי כלל, אמר לה ששברה את השיא של כל הזמנים בשבירת שמירה. בפעם הראשונה התנמנמה שמוטת ראש מכורבלת במעיל של חברת האבטחה ויורי נתן לה לנוח, עומד עם הפנים לכיוון השני, מתאמן בהגיית עיצורים באחת משפות הקליקים. פעם סיפר לה שהוא יכול לעמוד גם שלוש שעות אם צריך, ולהפיק צלילים שוב ושוב עד שיוצא לו מוצלח. את יודעת כמה זה קשה להפיק עיצור אפיגלוטי או עיצור מצוץ? ויש את העיצורים האלה עם ריבוי בסיסי חיתוך, מי שלא נולד לזה צריך להקיז דם כדי לבטא אותם. כשעמית התקרב מאחורה בחשאי, הוא תפס אותה ישנה ואותו מוצץ עיצורים. נעמד מולה מלוא אורכו וחיכה לראות מתי תקום. יורי לא יכול היה לשאת את מראה הנפוח הזה שמשפיל אותה ולכן קרא בשמה בקול. היא ניעורה הלומה. "יכולתי לרדת לעיסאוויה ולהביא את כל החברים שלי, בזמן שלקח לך להתעורר! את מלחמה ושלום יכולתי לדקלם!" הוא שאג בדממת האורנים הלילית. למחרת פוטרה, אבל יומיים אחר כך נתנו לה עוד הזדמנות, מבלי שביקשה, ואפילו לא היה צורך למלא שוב טופס מאה ואחת. את גליה לא ראתה כמה ימים ולא ידעה אם הייתה זו היא שלחשה באוזנו. לא ידעה אם עליה להודות לה על שהאריכה עבורה את השירות במדים הכחולים, וממילא שבועיים מאוחר יותר נרדמו שניהם, היא ואילן, על משמרתם. היה שלוש לפנות בוקר, והעמדה שלהם דילגה על הדיווח השעתי בקשר, אז קראו להם ולא זכו לתגובה. תוך שניות זינק לעבר העמדה הקצין התורן ברכבו, והאורות המסנוורים חשפו את מפגן עליבותם. הוא השאיר את האורות להכאיב לאישונים המכווצים וצרח עד שהאדים.

זמן לא רב אחר כך תחליף חברת האבטחה את חדלי האישים שאיישו את העמדות בשומרים חמושים, חלקם מקשישים. היא תתקבל בסופו של דבר למשרת פיזור הספרים הנחשקת בספרייה ואז תחליט לרדת מההר כי לא תמצא בזה תועלת. היא תעבוד באיזה תאגיד ותפרוש ממנו כעבור הרף או שניים. את התואר הראשון תשלים רק כעבור עשור של עליות משמר ומורדות תלולים. האבחנות של אילן על טבעה המיני מטבעו ישתרשו בגופה ויפתחו בו נוגדנים עקשנים לכל העניין הזה על מופעיו השונים. גליה תצטיין ותתחתן עם מישהו שאינו עמיתי. חברות ישראליות ייצאו את מלאכת התפירה שלהן לסין, ואנשים במה שנהוג לכנות "המדינות המפותחות" ייהנו לבחור בעצמם ממגוון המדים שנתפרים בזול בחצרות האחוריות הזנוחות של העולם. מאגרי המידע המקוונים יהפכו את הספריות מטילות האימה על רבבות ספריהן המאובקים לתופעה כמעט מוזיאלית. היא תתמקם בתל אביב ותשתדל במאמץ מתמשך להפריד בין העיקר לתפל. בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, יכהן גם עשרים שנה אחר כך אותו ראש ממשלה, האדמה תוסיף ותבער, ולרשימת הנהלים של משמר ההר יתווסף האיסור על שימוש בטלפונים הסלולריים.

 

יונית נעמן היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "כשירדנו מהעצים" (גמא והקיבוץ המאוחד, 2014) ו"אם לב נופל" (לוקוס, 2018). ספר מסות פרי עטה עתיד לראות אור בקרוב.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "כדורסל מבוגרים", סיפור מאת שירז אפיק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

אורות ערפל | הזכות לעונג

"לאקטיביזם שלה גייסה גרוּלט בנחישות, מלבד בניית גיבורה חזקה, דעתנית ואמיצה, גם את עונג הגוף, התשוקה והערגה". ענת לב־אדלר על מהפכנותה של הסופרת הפמיניסטית בנואט גרוּלט, לכבוד מאה שנה להולדתה

נעמי טנהואזר, ורד (פרט), שמן על פשתן, 130X130 ס"מ, 2015

.

מאת ענת לב־אדלר

.

בחודש ינואר 2020, בצרפת, רגע לפני שמגפת הקורונה קטמה את קצות הבגטים ועקרה את לבבות הקרואסונים, עסקי התרבות עדיין התנהלו כרגיל, ובתקשורת ובמבחר ספריות ברחבי המדינה ציינו מאה שנים להולדתה של הסופרת והעיתונאית הפמיניסטית האקטיביסטית בנואט גרוּלט, "לוחמת פמיניסטית ראשית במערכה למען הנשים במאה העשרים", כפי שהגדיר אותה הלה מונד.

גרולט נולדה בצרפת ב־31 בינואר 1920 והלכה לעולמה לפני ארבע שנים, בגיל 96, שבעת קרבות ותענוגות של בשר ושל נפש, של שינוי תודעה ושל ניפוץ אמיץ של מוסכמות.

בעוד בקרב קוראי העברית שמה של גרולט המיליטנטית־רומנטית אינו מתגלגל על הלשון, בצרפת היא ידועה כאחת הלוחמות הפמיניסטיות הגדולות, שכתבה עשרות ספרים ומחזות, מאות מאמרים ורשימות, והקימה וערכה כתבי עת שונים לנשים. כאשר עזבה את העולם עקב מחלת האלצהיימר (בהמתת חסד, לבקשתה), הסיקור החדשותי של מותה דמה לפרידה מכוכבת גדולה וגם מלוחמת גדולה – כי כזו היא הייתה, אישה שהחליטה לשלוט בחייה. זהו גם חוט השני שעובר בין יצירותיה – יכולתה וחובתה של אישה להשיט את ספינת חייה.

האמת היא שגם אני לא הייתי מתוודעת אליה אלמלא נכנסתי, לפני רבע מאה, לחנות ספרים ויצאתי ממנה עם ספר בעל עטיפה כחולה ועליו פסל הלניסטי של פני אישה, ובאלכסון מוטבע השם: ספינות הלב. מבחינתי, קניתי רומן אוטוביוגרפי המבוסס על חייה של גרולט ומגולל סיפור אהבה ארוך שנים של אינטלקטואלית פריזאית ודייג פשוט, בעת ששניהם נשואים לאחרים. בדיעבד הבנתי שיש בספר יותר מסיפור אהבה; זהו כתב הגנה לזכות האישה על גופה ועל העונג שלה.

לאקטיביזם שלה גייסה גרולט בנחישות, מלבד בניית גיבורה חזקה, דעתנית ואמיצה, גם את עונג הגוף, התשוקה והערגה, ובשל כך קשרו לה כלי התקשורת המרכזיים בצרפת שני כתרים: האחד עניינו פמיניזם, והשני עניינו ז'אנר הרומן הרומנטי – אף שהרומן שכתבה הוא דווקא ההוכחה הגדולה ביותר שמסרים פמיניסטיים וערגה רומנטית יכולים לדור בכפיפה אחת. "ליידי צ'אטרלי פמיניסטי"; "כתיבה משוחררת על מין נהדר שהשאירה את הפמיניזם התוקפני הרחק מאחור"; "מפתיע לקרוא רומן פייסני ומשכנע כזה פרי עטה של פמיניסטית דגולה", היו רק חלק מהסופרלטיבים המפתיעים שהורעפו על הספר, והוא היה לרב־מכר בצרפת מיד עם צאתו, תורגם לעשרות שפות וזכה להצלחה במדינות רבות, ובכללן ישראל. לעברית תורגם גם עוד רומן שכתבה, שלושת רבעי הזמן (הוצאת מעריב, 1986, תרגם אביטל ענבר), אולם הצלחתו הייתה פחותה בהרבה.

ז'ורז', הגיבורה של ספינות הלב, בת דמותה של גרולט, פוגשת במהלך חופשת קיץ משפחתית בבריטאני שבמערב צרפת את גווין, דייג פשוט ושתקן, בעל נוכחות פיזית פראית, ועל חופי המלח נערם סיפור אהבתם הטוטלי, רב השנים ורב השכבות. לאורך הספר הופכת הנערה מפריזאית שנונה ומתוחכמת לאישה בשלה, סוערת ומורכבת, והתנהלותה מעידה על זכותה של האישה על חייה, גופה, תשוקותיה, והגשמת מאווייה – גם כאשר מוצמד לכך תג מחיר. "אני מאמינה שצריך לחוות, ולאהוב, ולהתנסות. זה סיכון, אבל הרי החיים עצמם הם סיכון", אמרה גרולט בריאיון, כשנשאלה על ההחלטה להמשיך ולנהל קשר רומנטי לאורך חמישים שנה, שבמהלכן הייתה נשואה לשלושה בעלים.

אז נכון, הספר הזה, שעונה לכל חוקי הז'אנר של הרומן הרומנטי, לא קטף פרסים ספרותיים, אבל הוא בהחלט העניק לקוראותיו וקוראיו הרבה נקודות למחשבה בנוגע לשבירת מוסכמות ולניכוס החירות להתענג, וזאת כנראה לא מעט בזכות חוטי האמת שמהם ארוגים רובדיו השונים, ובהם האירוטיקה הנועזת השזורה לאורך כל הספר ולופתת את הנשמה. לא כולם יסכימו עם הדברים הנכתבים כאן. בקבוצות קריאה ששוטטתי בהן בימי כתיבת הרשימה הזאת נתקלתי בקוראים שאינם מבינים על מה המהומה. אני, לעומתם, מוצאת בספר שפה חושנית וחכמה לצד כנות ובוטות מכוונת, וזאת בכל אחד משני התרגומים העבריים שהוא זכה להם – תרגומה של מרים יחיל־וקס (ביתן, 1992) ותרגומה של אביגיל בורשטיין (כנרת, 2008). ספינות הלב הוא ספר החוקר את המיניות הנשית ונותן לה מקום בעולם. מצד אחד לכל היצרים של ז'ורז' ניתן דרור: "היא אוהבת להחניף לו, לדבר שטויות, לכרוע ברך – כמו ליידי צ'טרלי שהוא אינו מכיר – בפני הכלי האלוהי. היא אוהבת אפילו לשקר לו מעט כדי להגביר את תשוקתו, ובקיצור מוצא חן בעיניה להתנהג כאובייקט נשי פשוט ולתת דרור לחלקים הוולגריים וקלי הדעת שלא ידעה על קיומם" (תרגומה של בורשטיין). ובה בעת היא חוקרת את גופה, את איברי המין שלה ואת ליבה, ובודקת כיצד הם מחוללים בה את התשוקה הבלתי נדלית לסקס – דבר שלא יעלה על הדעת בשנים שבהן נכתב הרומן, "בשנתיים האחרונות היא שוקדת על ספר בנושא האביונה הנשית שייקרא בפשטות 'אורגזמה!' … אורגזמה, המילה הזאת שב־1965 עדיין הכתה את כולנו בהלם."

.

בנואט גרולט (צילום: Esby)

.

גרולט נולדה למשפחה בורגנית פריזאית, אינטלקטואלית ואמידה. בתם של מעצבת אופנה אקסטרווגנטית ומעצב רהיטים. אחותה, פלורה, אף היא סופרת, וגרולט כתבה עימה שלושה מתוך עשרות הספרים שפרסמה לאורך חייה, רובם בעלי אופי פמיניסטי־חברתי. גרולט חונכה חינוך קתולי נוקשה, ובעידודו של אביה למדה לטינית. בתחילת שנות העשרים לחייה לימדה לטינית בבית ספר לבנות. יש להזכיר בשנים ההן לנשים בצרפת עדיין לא הייתה זכות הצבעה (הדבר יקרה שנים אחדות לאחר מכן, ב־1944), וסימון דה בובואר עוד לא כתבה את המין השני, טרם הרעידה את אמות הסיפים בגדה השמאלית עם המניפסט המכונן שלה. היא תפרסם אותו כמה שנים אחר כך, כשגרולט תהיה בת 29, וזו תהיה לה יריית ההזנקה לדרכה הפמיניסטית, שהתחילה, כפי שאמרה בריאיון, "יחסית מאוחר. הייתי כמעט בת שלושים כשקראתי את המין השני. אז עוד לא ידענו שיש לנו על מה להילחם. עוד לא דיברנו על המילה פמיניזם. נשים בדור שלי נולדו עם אפס זכויות. ראינו את הזכויות שלנו באות אלינו אחת אחרי השנייה, לאורך החיים." באותו ריאיון אף סיפרה שאל אחד השיאים בהבנה שלה מהו פמיניזם תגיע רק שני עשורים מאוחר יותר, כאשר תיחשף בשנת 1968 לטקסי מילת הנשים הנוראיים שנעשים בחלק ממדינות אפריקה ומדינות האסלאם, ותתחיל לכתוב עליהם בעיתונות הנשים הצרפתית.

חייה האישיים של גרולט לא היו פשוטים. היא נישאה שלוש פעמים והתאלמנה פעמיים, אולם סיפור האהבה הארוך והמשמעותי ביותר שלה היה עם טייס אמריקאי ששהה בחופשה בפריז, ולימים יהיה בן דמותו של גיבור הספר המדובר ספינות הלב, המתאר כאמור את סיפור אהבתם ארוך השנים שפרץ מוסכמות. גרולט לא רצתה לנדוד אחריו אל הצד השני של האוקיינוס. "הוא רצה שאעזוב את הכול ואחיה איתו, והבטיח שכך אוכל לכתוב כל היום, אבל ידעתי שלא אהיה מאושרת איתו. כל עניינו היה בטיסה. הוא לא ידע מי זה לואי ה־14, הוא לא הבין דבר באמנות, אבל אהבנו לאורך כל חיינו והיינו חברים טובים", היא אמרה בשנת 2008 בריאיון לנורית קנטי במוסף "סגנון" של מעריב, שהוא הריאיון היחיד שלה בעברית, ככל הידוע לי. אגב, כל הגברים בחייה של גרולט מתו לפניה, ועלילותיהם הונצחו בספרים שכתבה, לצד ספריה המתעדים את דברי ימיהן של נשים שנמחקו מההיסטוריה.

"אני כותבת על נשים שלימדו נשים אחרות ליצור את סביבתן, את מרחב החופש שלהן, לא נגד גברים, אלא מחוץ למה שגברים ייחסו לנשים במשך מאות שנים. עלינו סוף־סוף לרפא את היותנו אישה. לא זו שנולדה אישה, אלא זו שחונכה כאישה ביקום של גברים", היא אמרה ועשתה: גרולט חקרה ופרסמה את הביוגרפיה של אולימפיה דה גוז', מחזאית ועיתונאית צרפתייה ילידת 1748 שדרשה בזמן המהפכה הצרפתית שוויון זכויות לנשים וגם ניסחה את הצהרת זכויות הנשים והאזרחיות בצרפת ב־1791, ולימים הוצאה להורג בגיליוטינה.

כמוה, גרולט נעשתה לוחמת למען זכותן של נשים על גופן ונאבקה (לצד סימון דה בובואר) למען לגליזציה של הפלות. גם היא עצמה נאלצה להתמודד עם הריונות לא רצויים, ובחלק מהראיונות עימה היא אף מתארת, באופן גרפי למדי, כיצד ביצעה בגופה את הפעולות האסורות לזמנן – באומץ רב ועל בסיס ידע באנטומיה וברפואה שרכשה במהלך נישואיה לרופא – ובלבד שתהיה לה הזכות והחירות להמשיך ולהתענג על גופה. "כי זה היה או זה או לא לעשות יותר אהבה. אנחנו נמצאים בעידן של שחרור, והגוף חייב להיות צוהל, להתעלס", אמרה באותן השנים בריאיון לעיתונאית הצרפתייה קלמנטין אוטיין.

בשל חייה ועבודתה של גרולט היא הייתה עדה מקרוב למגוון הטלטלות החברתיות ביחסים בין גברים ונשים במהלך המאה העשרים, והפמיניזם שלה היה בלתי נפרד מהקריירה שלה: עם פרסום חיבורה Ainsi soit-elle (אז שתהיה, 1975) היא הייתה לסופרת הראשונה בצרפת שהוקיעה בפומבי את השחתת איבר המין הנשי. בשנת 1978 הקימה עם קלוד סרבן־שרייבר את הירחון הפמיניסטי F (על פי המודל האמריקאי של גלוריה שטיימן), ובו כתבה את מאמרי המערכת. משנת 1982 הייתה חברה בחבר השופטים של פמינה, אחד הפרסים הספרותיים החשובים בצרפת. בשנים 1984–1986 פעלה עם איווט רודי, אז השר לזכויות נשים בצרפת, לפמיניזציה של תפקידים ודרגות בציבוריות הצרפתית. אולם, כפי שאנחנו קוראות בספר הדגל שלה ספינות הלב, לא רק על הציבורי והחברתי תובעת גרולט בעלות נשית. את תפיסת עולמה זו היא פורשת גם על המרחב האינטימי והפרטי.

בערוב ימיה סבלה גרולט ממחלת האלצהיימר, אך הספיקה לכתוב גם על הזקנה ועשתה זאת בדרכה האותנטית והחשופה. "ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו הופכים לבלתי נראים. אנשים כבר לא מסתכלים עלינו ברחוב. כשאני לוקחת את המטרו בערב כדי לחזור הביתה, יש צעירים ששקועים בטלפונים שלהם ולא היו מבחינים בי גם אם הייתי נופלת אל המסילה. אני שם, אבל המבט בורח. הזקנה לא מעניינת אף אחד". בסוף ימיה כיהנה גרולט כחברה בוועדת הכבוד של האגודה למען הזכות למות בכבוד וביקשה לסיים את חייה בהמתת חסד.

הלוואי שהוצאות הספרים בישראל היו מתרגמות עוד מבין עשרות הספרים שכתבה, וכך היינו זוכות לא רק למניפסט תבוני באשר לזיקוקים הארוטיים המתפרצים במעמקי הבשר, אלא גם מביטות באומץ באופן העצוב והבלתי נמנע שבו הזמן מרוקן את הגוף מחיוניותו והופך אותו לקליפה. תמיד טוב ללמוד על העתיד לבוא מאלה שכתבו לפנינו ולהתכונן.

.

ענת לב־אדלר, עיתונאית ועורכת בידיעות אחרונות, פעילה במאבק באלימות כלפי נשים, מחברת הרומן "כותבת ומוחקת אהבה" (ידיעות ספרים, 2013). מסיימת בימים אלה את כתיבת הרומן השני שלה, שעתיד לראות אור בשנת 2021. 

.

» במדור אורות ערפל בגיליון קודם של המוסך: אורן פרי־הר על "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת | פואטיקה של בהייה וחבטה

"איני יכולה להפריד את הסיפור מן העובדות בשטח: המשוטטת פרחה מן הסיפור. חלונות הראווה משקפים לא־כלום. אין שם אף אחד – היא לא הספיקה להשתקף." עינת יקיר ברשימה אישית על ספרה של נעמה צאל, "שימי ראש"

מיה בלוך, ברמנית, גרפיט על בד, 162X125 ס"מ, 2019

.

מאת עינת יקיר

 

הרשימה הקטנה הזאת היא ניסיון אבוד־מראש לשקם משהו. אני מתקשה לכתוב עליה. מאז שנפטרה ב־5.7.20 לא באמת מצאתי מילים. הסיבות פשוטות ובלתי נסבלות: היא קרובה לי מדי והיא חלק ממני, ומה שראיתי בשנה האחרונה היה מבעית, חסר פשר וחסר רחמים. בארבעת החודשים שחלפו מאז שום דבר לא נפסק. הנוכחות לא דהתה. האבל לא דעך. האסון לא נגמר. וכן, גם קלישאת השיחה – השיחה נמשכת. היא מופיעה לי בחלומות. היא מתבוננת בי. אני חושבת טוב־טוב לפני שאני מדברת ולפני שאני כותבת. לפני שבוע, בפארק וולפסון, ראיתי בלון ורוד ניתק פתאום מצרור ועולה באוויר וידעתי שזאת היא. זאת הרמה, ואני לא יכולה להשמיט אותה, כי למען האמת, השיחה שלנו היתה מלאה ב"רמה" הזאת. נעמה מצחיקה, נוירוטית, דרמטית, פראית, מעיזה, ויטאלית. יפהפייה. ודווקא אלה עולים לנגד עיניי מיד, לפני החוכמה והעומק. לפני אותה דוקטור לספרות מבריקה, שטבעה את המונח "הסחת הדעת" כמושג ספרותי בסיפור "מעגלים", ולפני הסטודנטית שהייתה – שהיא נזכרת בה ממרום שנותיה – שנים שנעמה הגתה בסיפור אך לא הגיעה אליהן בעצמה, ולא סתם אני אומרת את זה כאן, כי במובן מסוים, בעבורי, "מעגלים" הוא סיפור אוטוביוגרפי ואוטו־פואטי וארס־פואטי וטומן בחובו את כל הדי־אן־איי של הקובץ שימי ראש. אז לפני הדוקטור ולפני הסטודנטית הצעירה שהייתה, המשוטטת בלב הסיפור ובוראת במעגלי השיטוט שלה – כי יש לה "שעתיים להרוג", כפי שהיא אומרת בתחילה, עד הניתוח הסבוך של אביה – את דעתה ואת חרדתה על אביה ואת מיניותה, אני רואה את הילדה שהיא רואה שם, בסיפור, בקניון הגנרי, במעיל ורוד, טורפת־מורחת סופגנייה על הפנים ומתעמרת־מתגרה בילד וצוחקת בקול. כרגע, זה מה שחשוב לי יותר מכול – להתבונן עם נעמה יחד דווקא בילדה הזאת בתוך הסיפור. זאת החברה שהייתה לי כל השנים. וזאת, לעניות דעתי, גם הסופרת שצמחה להיות.

אני אוהבת את נעמה אהבת נפש. כמו הקרובים ביותר, היא חלק משמעותי ועמוק מהגדילה שלי, מהתפתחות הדיבור והכתיבה שלי, המחשבה. והמחשבה לקרוא עכשיו בספר שלה מבלי שהיא כאן מכאיבה. כל ה"תן וקח" התחרבש לנו. לדבר על הספר שלה מבלי שהיא נוכחת ויכולה לקרוא את זה – אני כמעט לא מבינה בשביל מה. המציאות התאכזרה עד כדי כך ששימי ראש יצא אחרי מותה. לפחות ידעה שהוא עומד לצאת – נחמה פורתא. היא זאת שהייתה צריכה לקבל את מבטי הקריאה. לאורך כל "מעגלים" משקפים חלונות הראווה את דמותה של המספרת – דמותה משתקפת ונבראת ומתפתחת דרכם מתוך מעגלי השיטוט האבודים שלה. אבודים, כי המוות ידוע מראש – בסוף היא תראה את אביה – ומה שנותר לה: להתנחם בארגון המשונה של המילים בתוך הספרות; לנסות לשוב ולהיזכר – בסוף היא תיזכר – במילים של סופר אחר, סול בלו, המתגולל במעגלי ספירלה סביב מות אמו: "אמי מתה כשהייתי נער מתבגר. סיפרתי לך זאת לעתים קרובות. מה שלא סיפרתי לך הוא שידעתי שהיא גוססת, ולא הרשיתי לעצמי לחשוב על כך – וזהו הפטפון שלך". מצמרר עד גסות לחשוב עד כמה המציאות המגעילה טרפה את ה"סדר" המתקיים בתוך התנועה הווירטואוזית בסיפור הזה. איני יכולה להפריד את הסיפור מן העובדות בשטח: המשוטטת פרחה מן הסיפור. חלונות הראווה משקפים לא־כלום. אין שם אף אחד – היא לא הספיקה להשתקף. החסד הזה נגזל ממנה וזה רע מאוד.

בתוך העצב הזה ומתוכו אומר ששימי ראש מבסס ראשית של דרך, ובעוונות גם אחרית, של סופרת צללים יוצאת דופן, חריגה והכרחית בנוף הספרותי עד שהיה לי ברור שיש כאן אירוע כשנתנה לי לקרוא אותו ככתב יד, לפני כשנתיים, לפני שחלתה. הופתעתי ולא הופתעתי בעת ובעונה אחת, כמו שצריך להיות כשפוגשים ספרות של אדם שהוא קרוב אליך גם במישורים אחרים־לכאורה, קיומיים, אינטימיים. באיזה מובן לא הופתעתי? נראה שברור. אומר בכל זאת שכל השיחה הארוכה שניהלנו על החיים, על הנשיות, על המיניות, על המבוכה, על הספרות, על דברים שאין להם שם, על הקדחתנות, על המעמד, על ההורים, על הקפיטליזם, על מודעות, על הפוליטי, על הזמן שלנו המשטיח הכול, על הרעש הממסך, על החרדה, על התנועות העדינות, על התנועות הגסות – הכול נמצא שם. אבל מה שלא יכולתי לדעת, והיה מבחינתי בגדר התגלות, חשובה ואינטימית מאין כמותה, הוא השפה שמצאה, הקשורה בעבותות לאותה "שפה שנפלה" בלשונה, המופיעה באחרית הספר, והיא ראשיתה של מחשבה מהממת בבהירותה שהוזמנה לכתב העת הו!. "יש שפה שמקרבת אותנו אל המוות. זוהי ספרות. יש שפה שמרחיקה אותנו מהמוות, בונה מגדלים. זוהי רוב השפה. זהו הים הלשוני הגדול שבתוכו אנחנו חיים. הספרות פונה נגד רוב השפה", כתבה שם. המצמרר הוא שהגוף, משעה שכתבה, כבר היה באחריתו. לא ידענו אז. עדיין חשבנו, שתינו, שזה פתיר – תחנה חסרת מחסה, עוד אחת – כבר היו כמה לפני כן – חשופה לפגעים, שהיא תעמוד בה רגע בעל כורחה ותגבר עליה – אין שאלה – תעמוד שם רגע ומיד יגיע האוטובוס לקחת אותה להמשך החיים. מטומטמות או תמימות – שלחתי אותה לשלוח את הרשימה לדורי מנור כעדות להישרדות שלה. מביך ממש, אבל זה מה שהיה.

אבל אז, שנתיים לפני כן, פערתי פה על השפה שקמה. זה המישור האינטימי ביותר, שהתקיים אצל נעמה תדיר, אבל ניתן לנו, כרוך ומצמרר, רק אחרי מותה. עד כמה שבהוראתה, עד כמה שבכתיבתה המסאית־חוקרת־ביקורתית חתרה נעמה, מתוך יושרה וצניעות מלאת כוונה, לבהירות, לנגישות, והקדישה את מלוא המחשבה למבנה שלם לתלפיות, מנומק, מוחזק – היא קרסה ממש אל תוך הפרוזה. הילדה הפראית במעיל הוורוד, המופיעה בדרך־לא־דרך בכריכת הספר (זה ציור של לוסיאן פרויד שעבר אדפטציה מדויקת, שנעמה רצתה, שידעה שהיא רוצה אותו כבר מזמן, שזכתה, בזכות עבודתה המסורה כל כך של מיכל בן־נפתלי, לראות אותו ולשמוח בו על מיטתה בבית החולים), זוקפת ראש, הילדה מתגרה בנו, והילדה הזאת, כמו בציור הנפלא של פרויד, גם קודרת ובוהה.

ה"שעתיים להרוג" היא כמעט מטאפורה לספר הזה. הדמויות של נעמה מצויות כולן במצב של בהייה קודרת. אל תוך הרעש הנורא של הזמן שלנו, הרעש שהוא לא רק ממסך – הוא מסתיר בתוכו תנועות קשות, אלימות, קטסטרופליות, מלאות בהדחקה, בהכחשה, בחוסר אונים, נקלעות הגיבורות – כמעט תמיד גיבורות – של נעמה, נשאבות אליו כמעין שיבה־אל־גיהינום. צעירה החוזרת כישות מחליפה (אפילו לא מורה) לתיכון שכילתה בו את שנות נעוריה, פוגשת שוב את טראומת האונס שהיתה עדה־לא־עדה לו, ושוב היא עדה־לא־עדה; אמא שמנסה להרדים את בתה מתוך חידלון אלים; נשים מחכות; אישה המלווה את בעלה בשלבי הדמנציה המתקדמים שלו; תחנת רכבת הומה שבולעת אל תוך האנונימיות האיומה שלה נפילה־קפיצה של אדם בין הפסים – רוחות רפאים נחבטות שוב ושוב, בפראיות ובקהות חושים, בקיר האכזר של המציאות. אלה מרחבי הערוּת האפשריים היחידים הניתנים לגיבורות שלה. מרחבי ערות, לא "כלכליים", שלא ניתן להמיר אותם בכלום. אין להם ממשות – יש להם קיום־חידלון "עצמוני", מלא תנועה בתוך עצמו כגביש בדולח, וטרגי. ובתוך הפואטיקה של הבהייה והחבטה נבראים מרחבים לשוניים מהממים וייחודיים שאין להם שם – צריך לקרוא אותם דחוף כדי להבין עד כמה הם שפה שנמצאה, שקמה, ועד כמה הם מופע יוצא דופן בספרות העברית, ועד כמה הם ביטוי עמוק, נורא ומלא תוקף לזמן העקר שלנו.

באחד הימים, בטיול משותף שעשינו ליערות הכרמל, יצאנו למסלול טיול מעגלי בתוך היער, נעמה ובעלה יואב ואמיר בנם (עמליה שלהם לא נולדה עוד), ואני ושני ילדיי. הלכנו בשביל ודיברנו. אחר כך התחיל השביל להסתבך ותבע מאמץ מסוים, לא גדול, אבל תבע. פתאום נעמה התיישבה. "מה זה?" שאלתי. היא התיישבה, וכבר היתה לה הבהייה הזו שהייתה לה, הבהייה הערה, המתרחקת, הכריזמטית. "מה זה?" – "אני אשב כאן, אתם תמשיכו" – חיוך אירוני – "למה?" – "אני אשב כאן". זה היה כל כך נוכח שלא היה נתון לוויכוח. המשכנו. היא נשארה לשבת מתחת לעץ, בוהה, עטופה ברדיד־צמר שהייתה מסתובבת איתו תמיד בחורף. המשכתי עם יואב והילדים, המסלול נהיה תובעני יותר ויותר, לא מותאם לקטנים שלנו, נאלצנו לשאת אותם עלינו, נעזרנו זה בזה כדי לטפס על הסלעים. וכל אותו זמן קיללתי את נעמה שהבריזה, ובה בעת, בתמימותי, האמנתי שמתישהו נראה אותה מגיעה מקצה השביל, מצטרפת. בסיומו של המסלול, המומים ממאמץ, חזרנו אל החורשה שיצאנו ממנה ומצאנו שם את נעמה יושבת, נתונה בשיחה ערה עם החברים האחרים שהיו איתנו. הייתי המומה, הסתכלתי על יואב. הוא אמר: "אני ידעתי שהיא לא תצטרף". מה לעשות, נאלצתי להודות שהוא הבין משהו שלא ידעתי. לא היו במבט שלה שום התנצלות, שום הסבר, על ה"רמאות" הזו, והנוכחות הקשקשנית שלה, שהכרתי עכשיו, לא השאירה סימנים. אבל כשכתב היד הגיע לידיי הבנתי פתאום את הפעולה הזאת שם ביער, ראיתי את נעמה בוראת מרחבי בהייה ערניים, פרטיים לגמרי, מלאי עוצמה, המספרים משהו נורא על העולם הזה. בשביל לספר אותו צריך "להרוג שעתיים". היא עצרה, ואנחנו המשכנו, והסיפור ההוא ביער הפך להיות מעכשיו עובדת חיים קשה מנשוא. אני חוזרת אל הספר שלה ומגלה כמה חדה הייתה, כמה מופלאה ומפחידה הייתה בתוך המרחבים הנפשיים־לשוניים האלה, ואיזה סיפור היא מספרת עלינו שמה, בהמתנה הזאת לכאורה ללא־כלום. היא עצרה ואנחנו המשכנו. עכשיו עצרתי אני.

.

עינת יקיר היא סופרת, מתרגמת ועורכת. 
.

.

נעמה צאל, "שימי ראש", אפיק, 2020. 

.

 

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ריאיון | המנהרות הזעירות שבאנג׳רה

"מהפכת 1974 באתיופיה הניעה את תחילת מותו של הסיפור הליניארי. חברה בכאוס או חוסר הרמוניה לא יכולה ליצור אינדיבידואלים שמרגישים בנוח בליניאריות." ריאיון שערך חוקר הספרות אקלילו דסאלן עם הסופר אדם רטה, בתרגומו של אדנה זאוודו

טל ירושלמי, פורמייקה ירוקה, אקריליק ושמן על נייר, 40X30 ס"מ, 2017

.

אנג׳רה כמכשיר בעיצוב ספרות בדיונית: ריאיון עם הסופר אדם רטה

מאת אקלילו דסלאן

.

הקדמה ותרגום מאנגלית: אָדָנֶה זאוודוּ

.

איך אפשר לחשוב עם אנג׳רה? המאכל שנוצר בעקבות תהליך התסיסה של הדגן טף, נוצק בתנועה מעגלית על מחבת חמה ולבסוף נאכל בידיים – איך אפשר לחשוב איתו על מערכות יחסים? פוליטיקה? כתיבה ספרותית? הקיום האנושי? זה למעלה מארבעה עשורים ששאלות אלו מנחות את תהליך היצירה של הסופר האתיופי אדם רטה (Adam Reta). בריאיון שערך איתו חוקר הספרות אקלילו דסאלן, רטה מסביר באריכות כי הוא מתייחס לאנג׳רה לא כאל נושא לכתיבה, אלא כאל מטאפורה גאומטרית, המעניקה צורה לכתיבה הרגישה לקשרים ולקישוריות המהווים, לדעת רטה, את יסוד הקיום האנושי.

אדם רטה נולד ב־1957 באדיס אבבה, אתיופיה, ויצירותיו התחילו להתפרסם בסוף שנות השבעים. הוא נודע תחילה בזכות שיריו וסיפוריו הקצרים, ואחר כך בזכות הרומנים שלו. אחרי יותר משש אסופות של סיפורים קצרים ושלושה רומנים של ספרות בדיונית, יש לרטה, הכותב באמהרית, קהל קוראים גדול, ובשנים האחרונות קיבלו יצירותיו הכרה ממסדית ואקדמית רחבה. שניים מסיפוריו גם תורגמו לעברית (על ידי סולומון מרשה, באסופה הילד והגשר וסיפורים אחרים מאתיופיה, הוצאת האגודה למען עידוד יצירה, תרגום ותרבות של העדה האתיופית, 2000).

רטה ידוע בזכות סגנון הכתיבה הייחודי שלו, סגנון שהוא מכנה הצאנ־אווי־נט (Hisinawinet, ሕጽናዊነት), מונח ששורשיו במילה הצן (תינוק/ת) בשפת הגעז, ואשר מלבד ראשוניות ויחס גילי יש לו גם משמעויות מרחביות. קצרה היריעה מהצגה מלאה של המונח, על שורשיו הרעיוניים, הלשוניים והתרבותיים, אולם ניתן לומר בקצרה כי רטה בונה את רעיון ההצאנאווינט כדי לנסח ולסמן נקודת מוצא, רגע בראשיתי של הופעה בעולם שכבר מקפל בתוכו זיקות לאחרים. טכניקות הכתיבה והצורות שיצירותיו של רטה לבשו לאורך עשרות שנות כתיבתו צמחו מתוך תפיסה בסיסית זו – היותנו יצורים מקושרים, יצורים הקשורים עמוקות אלה לאלה ולשאר המרכיבים השונים בעולם. רטה ידוע ביחס הניסיוני שלו לטכניקות כתיבה שונות, אך כפי שהוא מעיד, מדובר בחיפוש הצורה שדרכה אפשר לדבר על ומתוך העובדה ש״מרגע שאתה נזרק אל העולם הזה, אתה מחובר, לטוב ולרע; אתה קשור לאנשים, סיפורים, חפצים״, אותו רגע שהמונח הצאנאווינט מבקש לתפוס, ואחריו, לפי רטה, אנו נכנסים לתהליך מפותל שבו קשרים נקשרים ונפרמים.

ניתן להתחיל לראות כיצד האנג׳רה הופכת למכשיר רעיוני ומושג ההצאנאווינט לובש צורה. אצל רטה, ה"עיניים" שבאנג׳רה, כפי שמכונות הנקבוביות הנוצרות על פני שטח המצע בתהליך הבישול, הן מעין יחידות קיום נפרדות הקשורות זו לזו; אולם פני השטח אינם מגלים לנו את הקשרים ואת אופי הקישוריות. אז מה מחבר אותן? – לא באופן סמלי, אלא בחומר עצמו – רטה שואל, ועונה: מנהרות זעירות. מנהרות? כן. ורטה ממשיך, איזה סוג מנהרה זו? ועונה: כזאת עם כניסות מרובות ויציאות מרובות. מבוך רב־מסלולי? בריאיון רטה מלווה תיאור זה באיורים שונים.

את הסגנון ה"מעבדתי" של רטה – כפי שמכנה זאת תאודרוס גברה (Tewodros Gebre), פרופסור לספרות באוניברסיטת אדיס אבבה – שעולה מיצירותיו ואת העיסוק שלו ביחסי צורה־תוכן ניתן לראות גם, לדוגמה, בשימוש של רטה בהערות שוליים. אלו לפעמים נמסרות על פני שני עמודים ויותר, ומתפתחות לסיפורים קצרים העומדים בפני עצמם, מעין סיפור קצר־קצר. טכניקה זו, למשל, מוסרת נקודות מבט שונות באופן צורני ודוחפת לקריאה המתעכבת על התפתחות הקשרים בין התכנים, הסגנונות והצורות השונות שבטקסט. ספרו האחרון, צבעי הפרידה (የስንብት ቀለማት, Yesenebet Kelemat, 2016), משכלל סגנון זה לאורך כ־960 עמודים המתארים מערכות יחסים בין הדמויות – נשים, גברים ובריות אחרות – ומסלולים שמחברים ומפרקים יחסים אלו, וכל זאת תוך שימוש בהערות שוליים ודיאגרמות.

בשנים האחרונות רטה חי בקנדה, וממשיך לכתוב שם. אחת מיצירותיו האחרונות, על לחמניות ויללות (Of Buns and Howls), עומדת לראות אור באנגלית באסופה Addis Ababa Noirי(Akashic Books, 2020), לצד סיפורים קצרים אחרים של כותבים וכותבות ממוצא אתיופי, בעריכת מאזה מנגיסטי (Maaza Mengiste), סופרת אמריקאית ממוצא אתיופי, שספרה האחרון, The Shadow King, משנת 2019, היה ברשימת המעומדים לפרס המאן בוּקר לשנת 2020.

הדיון הקצר הזה והריאיון הם בבחינת הזמנה לעיסוק בעבודותיו של רטה, סופר שתוך עיסוק מעמיק בצורניות ובאופי המושגים שמנחים אותו, חושף בפנינו את האופנים שבהם אנו קשורים עמוקות אלה לאלה ומלמד אותנו על אפשרויות נוספות לראות את האוניברסלי בפרטיקולרי.

 

אדם רטה (צילום: Muluken Asrat)

 

.

***

..

אקלילו דסאלן מראיין את אדם רטה

.

דסאלן: עבורך אנג׳רה אינה רק מאכל, אלא גם מודל לסגנון ספרותי ומקור השראה להעמקת הדעת על אתיופיה ואנשיה. תוכל לחלוק איתי מעט מהפילוסופיה שלך בנושא? 

רטה: זה יותר ממודל. זו מטאפורה. אנג׳רה היא עגולה; בעלת שלושה ממדים, אך שטוחה; בעלת חורים, אך יציבה; בין מצב מוצק ללא־מוצק. החורים באנג׳רה, וליתר דיוק העיניים, דומות למונאדות, ואולם הן כולן קשורות זו לזו באמצעות מבוך של מנהרות זעירות. יש לה מבנה של ניגודים המסומן על ידי הפכים אשר כולם תורמים ל"שרידות" שלמותה הפיסית.

אנחנו רגילים לשמוע על הספרות הבדיונית המסורתית כספרות ליניארית או מעגלית. אני מוצא את הסיפור הליניארי פחות ריאליסטי מכפי שזה נתפס לרוב. אם אתה לא בטוח בכנות הייצוג של הסיפור הליניארי, אתה צריך לחפש מטאפורה גאומטרית אחרת. מהפכת 1974 באתיופיה הניעה את תחילת מותו של הסיפור הליניארי. האלמנטים המפצלים ששוחררו אז עדיין מחוללים את השפעתם בכל ממדי החיים. חברה בכאוס או חוסר הרמוניה לא יכולה ליצור אינדיבידואלים שמרגישים בנוח בליניאריות. אני מוכרח לחפש דרכים לייצג מציאויות ותהליכים מעין אלו. הדימוי הקונספטואלי או המטאפורה הגאומטרית שסיגלנו מכאוס כזה הם לבירינת או מבוך חד־מסלולי. מה הולם יותר מהאנג׳רה לייצג זאת?

לאנג׳רה יש צורה מסקרנת. אנחנו יכולים לסמן את ראשיתה בעת הפגאנית, כשהשמש הייתה מושא לפולחן. בימי קדם השמש הייתה מיוצגת על ידי מעגל. באלפבית שלנו, האות צ [tse, ፀ] היא ייצוג של השמש, או של העין [אה, A, ዐ], מאחר שהשמש הייתה העין שבשמיים. אני לא חושב שזה מקרה שאנו מכנים את החורים באנג׳רה "עיניים". המעגל היה ועודנו סמל קדום ואוניברסלי של אחדות, שלמות ואינסופיות. יש גם המעגל הכולל נקודה או חור במרכזו והוא מייצג את השמש ואת אל השמש (המכונה רה, Ra, במצרים… ומה אם ה״רה״ באנג׳־רה קשור לכך?); ואת הניצוץ היצירתי של תודעה נשגבת בבני האדם, הקושר את כולם למוח היצירתי (וזה לזה) של "אלוהות" אוניברסלית והופך כל אדם ל״שותף־יוצר״. המעגל והנקודה מסמלים את המיזוג הרוחני של כוחות זכריים ונקביים. זוהי רגישות אוניברסלית או קוסמית.

המשמעות הצורנית של האנג׳רה נעשית מורכבת יותר וחד־משמעית כשמספר העיניים הוא רב וכשהרעיון והגאומטריה של קישוריות מתחזק ומוקצן. מודל זה הוא השקפה רעיונית על קישוריות (נראים ובלתי נראים), כנראה של אנשי קדם, אשר היה להם ההרגל לשתול מסתורין בכל פעולה, גם במה שאנו אוכלים ובאופן שבו אנו אוכלים. כשהקדמונים גילו או המציאו את הצורה הזאת, הם לא רק הורישו לנו את האנג׳רה כפונט של תזונה, אלא גם כנשאית של ההבנה העמוקה וההכרחית של רעיון הקישוריות ביקום, בעם, ובעצמי. כשמתבוננים קרוב יותר באנג׳רה, רואים כי הצורה הגאומטרית של העיניים היא משושה. אנחנו יודעים שצורה זו קיימת גם בתאי עור אנושיים, תאי דם, עצים, מתכות, אדמה וכו׳.

אוניברסליות זו של צורתה מעניקה לאנג׳רה כוח סימבולי רב ותחושה של כוונת מכוון. ההבנה שהייתה אנשי קדם באשר לחיבורים הפנימיים ביקום, המקודדים באנג׳רה, יכולה להיות מכשיר בעיצוב ספרות בדיונית. אנג׳רה כמודל או כמטאפורה מובילה אותנו גם לתיאוריית הכאוס, לפרקטלים (לדוגמה, הסיפור הקצר־קצר "סוכריות" באוסף שלי, פרפר היורד מהשמיים [ከሰማይ የወረደ ፍርፍር, Kesemay Ye Wrede Firfir], היה סיפור פרקטלי), לתיאוריית החלחול (הידרולוגיה והידראוליקה), ולטופולוגיה. ואפשר אף לייצג ספרות בדיונית כזו בצורה סיסטמית או מתמטית.

ציינתי מוקדם יותר כי לאנג׳רה מבנה פנימי של מבוך. למעשה, דימוי המבוך מיוצג בשתי צורות. הראשון הוא המבוך החד־מסלולי, שזו הצורה הקלאסית, המייצגת סיפורים ליניאריים מסורתיים בעלי סוף קבוע. אנו מוצאים את המבוך החד־מסלולי במסורת הספרות האתיופית הבדיונית, ובכתב קמעות הקלף  [ክታብ, Kitab], בעל התווית הגנרית של טליסמא [ጠልሰም, Telsem]. אולי יש לזה שם ספציפי יותר.

באיורים כאן נראות שלוש טליסמאות מתקופות ואזורים גאוגרפים שונים, המייצגות כוונות דומות:

 

 

a. ממצרים העתיקה

b. מפילוס, יוון (מבוך כריתי)

c. מקמע קלף אתיופי

.

הסוג השני הוא מבוך רב־מסלולי. וזה צורתה של האנג׳רה. זהו סיפור עם כניסות מרובות ויציאות מרובות. מבוך רב־מסלולי מכונה בדרך כלל מבוך [maze], ואילו הצורה הקלאסית, החד־מסלולית, מכונה לבירינת.

עבורי, התפתחות העלילה, הקצב, דפוס חתך הדיבור או מושגים דוגמת מֶמים – דומים לזרימה של הוואט או הרוטב בתוך האנג׳רה, כמו מים המחלחלים דרך ספוג או דרך פני האדמה. ניתן לשרטט גרף של שניים או שלושה ממדים המתאר את התנועה של אחד הסיפורים בקובץ גברת, ריח הלימון [እቴሜቴ ሎሚ ሽታ, Etemete, Lomi Shita]. לא ניסיתי זאת, אבל זה יכול להיות תרגיל מעניין. אנחנו יכולים גם ליצור טליסמא מסיפור. "זילאן" [Zelan], לדוגמה, המופיע בקובץ לא מצא מסר [አለንጋና ምስር, Alengana Misir], התחיל כסיפור אחד והתפצל לארבעה "תתי־סיפורים".

באיור מימין נראה מודל האנג׳רה כקובייה תלת־ממדית שניתן לצמצם לטליסמא של הסיפור – האיור משמאל.

 

 

מובן שקשורים בזה תהליכים סטוכסטיים [אקראיים]. התוצאות אינן מגובשות אפריורית. הסיפור מייצג עיקרון ידוע של הכאוס, ביפורקציה [הסתעפות]. אנחנו מוצאים מושג זה בלימודי מערכות נהר והידרולוגיה. בעתיד נוכל לשרטט מודלים וטליסמאות תלת־ממדיים של נובלות וסיפורים מורכבים בעזרת טכנולוגיה דיגיטלית, ולהשוות אותם (וליהנות מהם) לא רק כספרות בדיונית אלא גם כאומנות חזותית.

אני מתייחס לאנג׳רה לא כמטאפורה פשוטה המוגבלת לכתיבה שלי. אני רואה בה מטאפורת יסוד. ראוי שאגדיר מושג זה. טובע המושג, הפילוסוף האמריקאי סטיבן פפר [Stephen Pepper], מגדיר זאת ״תחום של תצפית אמפירית המהווה נקודת מוצא להיפותזות עולם״. מטאפורת יסוד היא מטאפורה שהיא כה מוטמעת בשפה או בתרבות, שלרוב היא אינה נתפסת כמטאפורה. אחרים מגדירים מטאפורת יסוד כמטאפורה שממנה נובעות מטאפורות אחרות. אני מאמין שאנחנו יכולים להסביר את המורכבות החברתית, הפוליטית, הכלכלית וההיסטורית שלנו באמצעות מטאפורת האנג׳רה. לדוגמה, בתחום הספרות הבדיונית. את סוג הכתיבה שאני כרגע מתרגל אני מכנה הצאנאווינט. כיצד הצאנאווינט ומטאפורת האנג׳רה קשורים זה לזה? הצן [Histin] היא מילה בגעז המסמנת את הרווח שבין שתי אותיות [ראו איור]. טקסטים ניתנים לקריאה בגלל ש"חלל ריק" מונח בין האותיות. החלל בתוך האותיות [ראו איור] מכונה בגעז מהצן [Mahesten] (שמשמעו רחם). יש מידה של דמיון במשמעותם של שני המונחים. חללים אלו אני תופס כהומולוגיים לעיניים או לחורים שבאנג׳רה. הכוונה בסגנון ההצאנאווינט הוא מילוי חלל זה. מה שאנו קוראים הוא המילוי, שהוא הטקסט החדש. בריאיון למגזין אדיס נגר [Addis Neger] תרגמתי זאת כאינטר־טקסטואליות, משום שלא היה לי מונח הולם יותר להצאנאווינט.

רווחים וחללים בכתיב

 

עולה גם השאלה אם סיפור מונוליטי קצר הוא ייצוג טוב יותר של המציאות מזה המבוסס על מהצן. אני מוצא את הסיפורים הקצרים המוקדמים שלי, שנכתבו קודם לריח הלימון, חסרים. הצאנאווינט, בהקשר הזה, הופך לביקורת על העצמי הקודם שלי.

אני תוהה כיצד הגעת לחשוב על אנג׳רה בצורה הזאת.

חייתי בהולנד באותה תקופה. לא אכלתי אנג׳רה במשך ארבע או חמש שנים. כשפגשתי באנג׳רה, אחרי תקופה ארוכה כל כך, הבנתי כי זהו דבר ייחודי. האם לא ייתכן שהאנג׳רה היא מין כתב, פיסול, או סמיוטיקה שעוצבה כדי להגיד משהו על העבר ולהוות סוג של הנחיות לעתיד? אנשי קדם לא היו מילוליים כפי שאנחנו היום. מצורת עיצוב האלפבית שלהם ועד מה שהם הכניסו לקיבתם, אנו רואים מסר מסוים הממתין לפענוח. אני חושב שחוויתי באותו הרגע את מה שמכונה חוויה אסתטית, שאפשרה את המודעות הזו. לאחר מכן, ניסיתי לחקור את המשמעות של הלחם השטוח ההוא.

עבודת התזה שלי הדגישה שאתה סופר אקזיסטנציאליסטי. עד כמה אתה ער לפילוסופיה האקזיסטנציאלית שלך כשאתה כותב? וכיצד אתה מתאר את יחסיך עם אקזיסטנציאליזם?

באופן כללי, אני אינדוקטיבי. אני מתחיל מנתונים גולמיים, מהחיים. קראתי סופרים אקזיסטנציאליסטים ופילוסופיה אקזיסטנציאלית, אולם לא את כולם ולא לפרטי פרטים. אני תמיד מניח את קיומו של קיר בלתי חדיר בין הספרות הבדיונית שלי ותיאוריות אקזיסטנציאליות, או לצורך העניין – תפיסות פילוסופיות אחרות. אם משהו זולג לתוך הספרות הבדיונית שלי, זה פשוט יד המקרה או השגחה אומנותית. אך כמובן, אם יש לי הזמן, אני נהנה לקרוא את היידגר, מרלו־פונטי, גדמר, וכו׳.

בעבודתי, הסקתי כי נראה שאתה טוען לקיומו של אלוהים, אבל חושב כי הוא אינו מתערב בחיי יציריו. האם אתה מסכים להבחנה הזאת? מהי תפיסתך בנוגע לאלוהים?

תהיה אמונתן של הדמויות שלי אשר תהיה, אני אמפתי כלפיהן. הדמויות שלי בדרך כלל טרודות בענייני היומיום, הייסורים וההנאות היומיומיים שלהם. עבורן, לרוב, אלוהים הוא כלי רטורי. לרובן הוא חיצוני. ההנאה והכאב שלהן הם ארציים. מעולם לא כתבתי סיפור שבו הדמויות דנות במטפיזיקה או אונטולוגיה. ואין לי כוונה לעשות זאת.

מיותר לציין כי כמעט כל יצירותיך הן סיפורים קצרים, מלבד הרומן ״פעמונים אפורים״ [ግራጫ ቃጭሎች ,Kachiloch Giracha] ואפילו רומן זה בנוי מפרקים.* למה סיפורים קצרים? האם זה נובע מתפיסתך בעניין קוצר החיים?

ניתן להפוך רומן לסיפור קצר. או סיפור קצר לרומן. המרות כאלה גורמות לנו להבין במידת מה שחלוקות גנריות הן אקדמיות. אני מייחס להפרדות מסוג זה מינימום רלוונטיות. מה שפעמונים אפורים מראה לנו הוא שמה שאנו כותבים הוא פוטנציאל. מה שאנו כותבים אינו דבר גמור המיוצג על ידי ספר גדול המכונה הרומן. אפילו אם אני עובד מפרספקטיבת הצאנאווינט, מה שאני כרגע עושה הוא להרכיב בדיונות. אם העניין הוא בקטגוריות, אז גם זו קטגוריה.

ביצירותיך יש דמויות רבות של ילדים, וזה הוביל את קוראיך לחשוב שאתה כותב על ילדים וילדוּת. למה דמויות אלו מעודפות עליך? האם זה קשור לילדותך?

אני חושב שמדובר באי־הבנה. כשילדים מופיעים בספרות בדיונית הם לרוב מוצגים לצד דמויות מבוגרות, אנטגוניסטיות או פרוטגוניסטיות. במובן מסוים, זה גם סיפורם של מבוגרים. אני לא כופר בהפרדה בין השניים. מעולם לא כתבתי ספרות בדיונית המוציאה ילדים מעולם המבוגרים בסגנון בעל זבוב. גם מבחינה כמותית, ״תווית״ זו מפוקפקת.

דמות נוספת המופיעה תדיר ביצירותיך היא אם חורגת. למעשה, קוראיך סבורים שגידלה אותך אם חורגת, ולכן מאמינים שכמה מיצירותיך הן אוטוביוגרפיות בחלקן. כיצד אתה מגיב לזה

מעולם לא הייתה לי אם חורגת. אני כותב על העולם. זה סוג של משחק בארכיטיפ נגטיבי. אפשר גם להגיד שזה ייצוג של היעדר, היעדרותם של הורים אמיתיים (יש אם חורגת רק בפעמונים אפורים, ולא בסיפורים אחרים). נוסף לזה, לעיתים קרובות קוראים משערים שמה שנכתב בגוף ראשון הוא ביוגרפי. אנחנו צריכים לקרוא ספרות בדיונית כבדיונית, אלא אם הסופרים אומרים אחרת.

הכותרות שלך תמיד מייצרות אצלי הזרה. כיצד אתה בוחר אותן?

קשה להמציא כותרות טובות. באופן כללי, יש שתי דרכים. הראשונה – אתה שואב את הכותרת מבחוץ, כלומר מחפש מילה או ביטוי שכופים את עצמם ככותרת. השנייה, שאני נוטה להעדיף, היא מבפנים, כלומר לבחור מהסיפור עצמו מילה או ביטוי שיכולים לייצג את קצב ההתקדמות של הנרטיב. הכותרות השכיחות אצלי הן בעלות ניחוח או צליל עממי. אולי כוח ההזרה שלהן נובע מכך שהן חותרות נגד ההרגל לתת כותרות מפוארות, קשות, או נגד הציפייה למסתורין או גרנדיוזיות.

אני מתרשם שהושפעת מאוד מהמצב בזמן השלטון הצבאי באתיופיה, בייחוד מהצנזורה ומהאופי הפורנוגרפי של הכתיבה באותם ימים. אני גם חושב שביצירותיך אתה מנסה להרחיק את זיכרונותיך מאותה תקופה. כיצד תקופה זו השפיעה עליך?

ההשפעה של התקופה ההיא ברורה בהקשרים, בנופים ובנושאים שאני מעלה.

כפי שלמדתי מיצירותיך, נראה שאתה תמיד מחפש טכניקות או סגנונות ספרותיים חדשים. האם יש לזה איזשהו קשר לאופי שלך, אדם המשתעמם בקלות? מהי הסיבה האמיתית לשעמום שלך?

שעמום ונרדפות… לנרדף יש חיים מלאי סערות המיוצרות על ידי אחרים. מסלולם הוא מפותל או בלתי יציב. ההבנה של הצאנאווינט כמתודה היא ככל הנראה פועל יוצא של חיים כאלו. אני מאמין כי גם נושאים חיצוניים (אובייקטיביים) וגם נושאים פנימיים (סובייקטיביים) יוצרים את הצורה. לרוב זה קשה או בלתי אפשרי או אפילו חסר תועלת לבודד את המניע האמיתי או השלם (שעמום או נרדפות?). אין ספק שאני אוהב צורות. מאחר שזהות היא דבר דינמי, אולי זה נובע מהרצון לפגוש את העצמי החדש. העיסוק בצורה יכול להיות גם דרך של התחמקות, מין משחק המשתמע לכמה פנים.

במאמר עיתונאי (במגזין ״אדיס נגר״), טענת כי לא קיים עולם ספרות באתיופיה. מי ומה לדעתך הסיבה לכך?

עולם הספרות מורכב מקוראים, כותבים, שפע של מבקרים, עורכים מצוינים, רשת איתנה של הוצאה והפצה. וכל אלו צריכים לפעול בהרמוניה ובמידה מסוימת של עקביות. ואת זה אף פעם לא ראיתי. דרך אגב, המאמר היה ריאיון. הוא הובא כתגובה לשאלות שהעלו חברי סגל העיתון.

כיצד אתה מתאר את הקיום כסופר באתיופיה?

כפה פעמים התחרטתי על כך, אך אני לא יכול לנטוש את זה. הלוואי ויכולתי. למה לי להיות סופר בעולם שבו מאתיים עמודים של ספרות בדיונית, שיצאו לאור או לא, יוצרים אלפיים עמודים של התעמרות, קנאה, קנוניות, ודברים דוחים אחרים? אפשר לומר שאני מסתייג מהיותי סופר.

מה לדעתך צריך להיות תפקידו של הסופר האתיופי?

כסופר, קשה להגיד לסופרים אחרים מה צריך להיות תפקידם. אני לא אוהב למלא את תפקיד המטיף. לא אתנשא. לכל כותב יש המזג שלו. ובכל זאת, אני יכול להצביע על כמה דברים משותפים: ראשית, תפוס את העובדות הבסיסיות נכון, הימנע מדעה קדומה. שנית, אל תחקה סופרים אחרים. כתיבה היא החיפוש אחר קול יחיד במינו, יהיה אשר יהיה קול זה.

______________________________

* מאז הריאיון פרסם רטה רומנים נוספים.

 

אקלילו דסאלן (Aklilu Dessalegn) הוא חוקר ספרות מאוניברסיטת אדיס אבבה. כתביו עוסקים בין השאר במסורות נרטיביות שבעל פה, ספרות קולוניאליסטית באפריקה ועוד.

.

אדנה זאוודו הוא עמית פוסט־דוקטורט במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת תל אביב.  

.

הערת המתרגם: בתהליך תרגום הריאיון יצאתי נשכר משיחות עם כמה אנשים. תודה רבה לדני אדמסו על הערותיו ועל השיחות על אדם רטה, שפה ותרבות; לגתה (גדי) מלאכו ויעקב גונצ׳ל על העזרה במונחים בגעז ובאמהרית; וליעקב דג׳ן ורחל יאסו על הערותיהם.

.

הריאיון עם אדם רטה נערך בשנת 2012 ופורסם לראשונה בכתב העת Callaloo, כתב עת לאומנויות ותרבות הנוגעים לפזורה האפריקאית, בהוצאת אוניבריסטת ג׳ונס הופקינס.
© Dessalegn, Aklilu, "An Interview with Adam Reta", Callaloo 35:2 (2012), 348–354, Johns Hopkins University Press. Reprinted with permission of Johns Hopkins University Press.
.

.

» במדור ריאיון בגיליון קודם של המוסך: גלעד מאירי משוחח עם מתי שמואלוף על שירה מזרחית

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן