.

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים שֶׁל אַיִן: על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

גיא פרל

.

לאחרונה ראה אור הספר תהילים של לילה, מבחר משירתה של המשוררת נלי זק"ש, בתרגומה של דינה פון שוורצה. תרגום משובח זה הוא חלק ממפעל משותף לפון שוורצה ולהוצאת הספרים "קשב לשירה" של רפי ויכרט, לתרגום שירתן של משוררות יהודיות בשפה הגרמנית, וכבר ראו בו אור ספרים מאת הילדה דומין (רק ורד אחד כמשענת), רוזה אוסלנדר (ימי גשם), וחנה ארנדט (אני עצמי, גם אני רוקדת). ספר המבחר משירתה של זק"ש מספק הזדמנות לקוראי וקוראות העברית להעמיק את ההיכרות עם שירת המעמקים של משוררת נדירה זו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1966. מצורף לו פתח דבר מאיר עיניים מאת המתרגמת, העוסק בחייה ויצירתה של המשוררת (גרסה מוקדמת של פתח הדבר ראתה אור בגיליון 75 של המוסך, במלאת יובל שנים למות המשוררת).

זק"ש, יהודייה ילידת ברלין (1891), נמלטה מגרמניה לשטוקהולם בשנת 1940, רגע לפני שהייתה אמורה לעלות עם אמה לרכבת המובילה למחנה ההשמדה. בשנים שקדמו להימלטותה סבלה זק"ש מרדיפת המשטר הנאצי, שבמסגרתה בין השאר נאסר פרסום שיריה. כך, במחצית חייה, הפכה המשוררת לגולה מארצה ומשפתה, עד למותה בשנת 1970. הניצודוּת, הפליטות, הניצולוּת לעולם אינן נחלת העבר – "הַדְּבָרִים שֶׁנֶּעֶזְבוּ מַכִּים שֹׁרֶשׁ בְּעֵינֵי הַנִּמְלָטִים" (עמ' 70), "עוֹלָם, אַל תִּשְׁאַל אֶת הַנִּצּוֹלִים מִמָּוֶת לְאָן הֵם הוֹלְכִים, הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד אֶל קִבְרָם" (עמ' 53). הנעזב מכה שורש, לכן אינו נעזב, הניצול תמיד בדרך אל קברו, לכן אינו ניצול, הבריחה מן האימה והמוות, לא זו בלבד שנועדה להיכשל – היא נכשלת בכל רגע ורגע ואינה מתממשת ולו לרגע.

פרופ' דנה אמיר, בספרה להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית (מאגנס, 2018), מתארת ארבעה מודוסים של עדות המבטאים ארבע אופנוּיוֹת של קריסת השפה לתוך הלקונה הטראומטית, כלומר לתוך היעדר, דבר־מה שאי אפשר להעיד עליו. הלקונה, כותבת אמיר, "מכוננת את מעשה העדות ובו־זמנית חותרת תחתיו" (עמ' 5). מודוס העדות המטונימי הוא כזה הנותר בגוף הראשון של החוויה ואינו מאפשר התבוננות באירועים ועיבודם בדיעבד: "מודוס עיבוד כזה יבוא לידי ביטוי בטקסט המשמר ומפעיל את מאפייני החוויה הטראומטית גם בתוך תהליך קריאתו או האזנה לו, כלומר מפעיל את תחושת הבידוד, הקיטוע, הניכור והיעדר הפשר האופייניים לחוויה הטראומטית ובמובן זה מדגים בצורתו את החומרים שהוא מעיד עליהם" (עמ' 14–15).

המודוס המטונימי דומיננטי בשירת זק"ש. לצד זאת, בשירים רבים היא נעשית קול לפליטים כולם ומעידה עליהם ובעבורם. בעשותה זאת, היא מתארת בבהירות ומעמדה רפלקטיבית לא רק את הטראומה, כי אם את הלקונה הטראומטית עצמה – הלקונה הכולאת אותה ורבים כמותה בתוכה. דוגמה נוספת לנוכחות המרכזית של הלקונה ולטיבה הבולעני אני מוצא בשיר שבעמ' 72, העשוי כולו כרצף ניסיונות ליציאה ממנה, הבהובים של אפשרות אחרת, המתבטלים ומתהפכים אל תוך עצמם וקורסים בחזרה לתוכה:

 

זוֹהִי שְׁעַת הַפְּלָנֵטוֹת שֶׁל הַפְּלִיטִים

זוֹהִי מְנוּסַת הַפְּלִיטִים הַקּוֹרַעַת

אֶל מַחֲלַת הַנְּפִילָה, אֶל הַמָּוֶת!

 

זוֹהִי נְפִילַת הַכּוֹכָב, מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הַמָּאגִית

עַל סַף הַבַּיִת, בַּתַּנּוּר, בַּלֶּחֶם.

 

זֶהוּ הַתַּפּוּחַ הַשָּׁחֹר שֶׁל עֵץ הַדַּעַת,

הָאֵימָה! שֶׁמֶשׁ־אַהֲבָה כְּבוּיָה

מַעֲלָה עָשָׁן! זֶהוּ פֶּרַח הַבְּהִילוּת,

נוֹטֵף זֵעָה! אֵלֶּה צַיָּדֵי הַלֹּא־כְלוּם

כָּל כֻּלָּם מְנוּסָה.

 

אֵלֶּה הַנִּצּוֹדִים הַנּוֹשְׂאִים מִסְתְּרֵי מָוֶת

אֶל תּוֹךְ הַקְּבָרִים,

 

זֶהוּ הַחוֹל, מְבֹהָל,

עִם מִקְלַעַת פִּרְחֵי פְּרִידָה.

זוֹהִי פְּרִיצַת הָאֲדָמָה אֶל הַחֹפֶשׁ,

נְשִׁימָתָהּ קְטוּעָה

בָּאֲוִיר הַכָּנוּעַ.

 

הפליטים נסים – אל הנפילה והמוות; הכוכב – גם הוא נופל, נפילה מתמשכת המתממשת גם בפנימיות הבית והנפש; התפוח – שחור; שמש האהבה – כבויה ועשנה; הפרח – מבוהל ומזיע; הניצודים – הם למעשה ציידים, ציידי הלא כלום, ומכאן שהם מצויים במנוסה שכישלונה מתמשך; הפריצה אל החופש – נקטעת. הכול מתהפך, קורס ומתרוקן. אל כל יש צמוד האין הייחודי לו, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו, והם לפותים זה בזה.

מוטיבים אסטרונומיים – פלנטה, כוכב ושמש – מרכזיים בשיר זה, והם מופיעים בשירים רבים בספר. לכאורה, הפניית התודעה אל גרמי השמיים המרוחקים מאוד מן ההתרחשויות האיומות על פני האדמה עשויה להציע נחמה, אולם שוב ושוב, ממש כמו בשיר זה, האפשרות קורסת, וכאשר המשוררת מרימה את מבטה אל החלל, נפרש למולה יקום של כאב גדוש בסבל מיתי, אינסופי. דומה כי אצל זק"ש אף הקוסמולוגיה היא ניסיון להתרחקות מן "הגוף הראשון של החוויה". אמיר, בספרה, קושרת את המיתי דווקא למודוס העדות האקססיבי (המאופיין בהיצמדות לעודפות של הסבל, אגב חסימת היכולת להתבוננות ולטרנספורמציה), אולם השימוש של זק"ש במיתיות של הסבל איננו אקססיבי. נהפוך הוא. הוא חורג אל גרמי השמיים לא כדי להרחיק אלא כדי לקרב את הקורא/ת אל הבלתי נסבל המזוקק, האינסופי.

דוגמה נוספת לתיאור מיתולוגי וקוסמי של הזוועה ניתן למצוא בפתיחת השיר שבעמ' 74:

 

מִי יוֹדֵעַ, הֵיכָן עוֹמְדִים הַכּוֹכָבִים

בְּסֵדֶר הַבְּרִיאָה הַמֻּפְלָא

וְהֵיכָן מַתְחִיל הַשָּׁלוֹם

וְהַאִם בַּאֲסוֹן הָאֲדָמָה

זִימֵי הַדָּג הַקְּרוּעִים, הַמְּדַמְּמִים,

מְיֹעָדִים

לְהוֹסִיף אַרְגָּמָן

לְמַזַּל הַכּוֹכָבִים 'עִנּוּי',

…

 

בפתיחת השיר זק"ש מחפשת נחמה במרחבי הקוסמוס ותוהה על גבולות הסבל הארצי, אך החל מן השורה הרביעית מקבל "אסון האדמה" ממדים קוסמיים שדבר אינו מתקיים מחוץ להם. הכאב הופך בהדרגה למערכת כוכבים ומעמדו משתווה לזה של יסוד מיסודות הבריאה.

גם השיר בעמ' 88–89 מתאר חיזיון בעל איכות מיתולוגית, ובליבו ניסיון להתרת הדחיסות המתמשכת ורוויית הסבל שתוארה בשיר הקודם שהבאתי, הדחיסות שבין הארץ הפצועה והפוצעת לבין מרחבי התבל. שיר זה הוא מן היחידים בספר שיש בו לכאורה נימה של נחמה. לכאורה – משום שבאופן אופייני לשירת זק"ש, התרת הדחיסות האיומה מובילה לשקיעה, התפוגגות, אַיִן; היא מובילה לנחמה בזרועותיו של המוות:

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁאֶבֶן תִּהְיֶה לְמַנְגִּינָה

וְתִמּוֹג מִן הָאָרֶץ

 

וּסְלָעִים

שֶׁהֻנְּחוּ כַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת

עַל בֵּית הֶחָזֶה

יְנַפְּצוּ אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַתּוּגָה

מִן הָעוֹרְקִים.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁנְּקָמָה שְׁחֹרָה בּוֹעֶרֶת

תִּשָּׁאֵב אֶל מַלְאַךְ הַמָּוֶת

שָׁם תִּגְוַע, קָרָה וּשְׁקֵטָה,

בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ הַשִּׁלְגִּית.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כַּעֲנַן אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁהַכּוֹכָבִי יֵעָלֵם

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים

שֶׁל אַיִן —

 

יֶלֶד

יֶלֶד

בְּסוּפַת פְּרִידָה

הוֹדֵף בְּגִצֵּי בְּהוֹנוֹתָיו

אֶת מַעְגַּל הָאֹפֶק הַבּוֹעֵר

מְחַפֵּשׂ מִפְלַט־מָוֶת סוֹדִי.

…

 

הילד מחפש במוות מפלט מאפשרות גרועה ממנו, אולם הוא אינו אפשרי עבורו, והשיר מסתיים בתיאור מצמית, אחד מני רבים, של סבל מיתי מתמשך בלתי ניתן להתרה:

 

…

כְּשֶׁעֵינֶיךָ

פּוֹנוֹת אֶל אַדְמַת־הָאֵם —

אַתָּה

מְעֻרְסָל בְּסֶדֶק הַמֵּאָה

הֵיכָן שֶׁהַזְּמַן

בִּכְנָפָיו הַסְּמוּרוֹת מֵאֵימָה

שׁוֹקֵעַ בְּשִׁטְפוֹן

טְבִיעָתְךָ הָאֵינְסוֹפִית.

 

חרף ממדי הסבל והכאב זק"ש אינה נכנעת. שזור בשיריה הניסיון לפרוץ את מעגל המוות המתמשך, והדבר בולט בשני מוטיבים מרכזיים: השפה והאפשרות לאהבה.

מרתק לראות שמשוררת שגלתה משפת אמה מחפשת שפה חיה היונקת מן המישור האחדותי והמואר, ומבכה את השבר העמוק שחל בשפה האנושית, שבר שכרוך בהתרחקות האנושות מעל המשמעותי והשלם. אולם יש לשים לב שגם אם עיסוקה של זק"ש בשפה מושפע מן השבר האישי, היא עוסקת בדבר ברובד הטרנסצנדנטי בלבד, למשל:

 

הֵיכָן לִמְצֹא אֶת הַמִּלִּים

הַמּוּאָרוֹת מִיָּם־קָדוּם

פּוֹקְחוֹת עֵינַיִם

שֶׁאֵינָן פְּצוּעוֹת מִלְּשׁוֹנוֹת

…

(עמ' 26)

 

יחס זה אל השפה יונק מן התפיסה היהודית שלפיה העולם נברא בדיבור – ימי הבריאה השני עד השישי המתוארים בספר בראשית נפתחים במילים "ויאמר ה'" ומכאן שהשפה קדמה לעולם. לפיכך, השבר הגדול המתקיים בעולמנו כרוך בניתוקה של השפה ממקורה. חזרה לשפה חיה – מהלך שאולי היא מבקשת לעשות גם באמצעות שירתה – עשויה לרפא את השבר ולחבר בני אדם בחזרה אל הבסיס האנושי המשותף שקדם לפיצול, להרס ולשנאה הגודשים את עולמנו כיום. הדברים בולטים במיוחד בשיר בעמ' 65, אשר בסופו מופיע חזון קוסמוגני שהשפה בליבו:

 

עַמֵּי הָעוֹלָם

אַתֶּם, כְּרוּכִים כִּסְלִילֵי חוּטִים

בְּכוֹחָם שֶׁל כּוֹכָבִים לֹא נוֹדָעִים,

הַתּוֹפְרִים וְשׁוּב פּוֹרְמִים אֶת הַתָּפוּר,

הַנִּכְנָסִים אֶל בְּלִיל הַשָּׂפוֹת

כְּמוֹ אֶל כַּוֶּרֶת

לִלְגֹּם מִן הַדְּבַשׁ

וּלְהֵעָקֵץ —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

אַל נָא תַּחֲרִיבוּ אֶת יְקוּם הַמִּלִּים,

אַל נָא תַּחְתְּכוּ בְּסַכִּינֵי הַמַּשְׂטֵמָה

אֶת הַצְּלִיל הַנּוֹלָד עִם נְשִׁימָה רִאשׁוֹנָה.

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הוֹ, מִי יִתֵּן שֶׁאִישׁ לֹא יִתְכַּוֵּן לְמָוֶת בְּאָמְרוֹ 'חַיִּים' —

וְלֹא יִתְכַּוֵּן לְדָם בְּאָמְרוֹ 'עֲרִיסָה' —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הַנִּיחוּ לַמִּלִּים לָשׁוּב לִמְקוֹרָן,

שֶׁכֵּן בְּכוֹחָן לְקָרֵב אֳפָקִים אֶל רְקִיעֵי אֱמֶת

וּבְצִדָּן הָאָפֵל, מֵאֲחוֹרָיו נִפְעָר לַיְלָה,

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָסָךְ,

הֵן מְיַלְּדוֹת כּוֹכָבִים —

 

גם האהבה מתוארת לעיתים כאפשרות לנחמה וגאולה – "הָאַהֲבָה הִיא כַּסְּנֶה / הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל —", היא כותבת בשיר הממוען לגבר אהוב (עמ' 122; ככל הנראה המדובר בידיד נפשה המשורר פאול צלאן), או כפי שהיא מופיעה בשיר בעמ' 108:

 

שֵׁנָה טוֹוָה אֶת רֶשֶׁת־הַנְּשִׁימָה

כְּתָב קָדוֹשׁ

אַךְ אֵין מִי שֶׁיֵּדַע לִקְרֹא כָּאן

זוּלַת הָאוֹהֲבִים

הַנִּמְלָטִים הַחוּצָה

מִכֶּלֶא הַלֵּילוֹת

הֶחָג בְּמַעְגָּלִים וּמְזַמֵּר

עֲטוּפֵי־חֲלוֹם הֵם

חוֹצִים אֶת הַרְרֵי הַמֵּתִים

 

כְּדֵי לִרְחֹץ

בְּלֵדָתָהּ

שֶׁל שֶׁמֶשׁ־חֵמָר

מִשֶּׁלָּהֶם —

 

אולם, בשירים אחרים מתואר תהליך דומה לתהליכי קריסת התקווה, קריסת האפשרות, אל תוך הלקונה הטראומטית. בשירים אלו גם האהבה קורסת אל המוות, עד כי המוות אינו היפוכה עוד כי אם חלק בלתי נפרד ממנה, היבט שלה. למשל בשיר בעמ' 25:

 

אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחַר זְכוּתִי לְמוֹלֶדֶת

בְּנִבְכֵי גֵּאוֹגְרַפְיָה שֶׁל אֲרָצוֹת לֵילִיּוֹת

שָׁם זְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת לְאַהֲבָה

צְלוּבוֹת עַל קַוֵּי הָרֹחַב

בִּתְהוֹם צִפִּיָּה —

 

הדוברת נמצאת בתנועה מתוך תחושת זכות ואפשרות, האפשרות לאהבה קיימת, אך בדומה לשורת הדימויים הקורסים או מתבטלים שבהם פתחתי, הזרועות הפרושות לאהבה צלובות בתהום ציפייה. אם לא די בכך, קו־מפריד ארוך מופיע אחרי הציפייה, כמייצג את אינסופיותה.

בתור דוגמה נוספת אביא את סיומו של השיר בעמ' 111, העוסק אף הוא בגעגועיה אל אהובה הנמצא במרחקים:

 

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ־הַקְּפִיצָה

שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,

מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,

וַאֲנִי מַנִּיחָה כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס

עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד

שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

 

אֲבָל כָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה —

הדוברת מעיזה ועושה צעד ראשון בדרך למפגש עם האהוב, גם הערב והעולם תומכים במשאלת הקרבה, ודווקא אותו צעד חושף בה את הצמידות המלאה שבין האהבה למוות. עצם המשאלה לקרבה מעוררת את רעד מיתר הפגיעות והמוות – אבל כדבריה "כזאת היא האהבה".

בשיר בעמ' 27 זק"ש כורכת את התרחקות השפה מעם מקורה בצמידות שבין האהבה והמוות. בפתח השיר היא מתארת עצמה ככלואה בשפה שאיבדה את חיבורה למקורה החי. זו שפה ממיתה, שאין ביכולתה למלא את הריק אלא לסמנו בלבד. רק ראיית ציפור ששרה – התרחשות מלאת חיים שאינה מתווכת על ידי השפה – עשויה לפרק את הצמידות שבין אהבה למוות. קריסת האפשרויות, התרוקנות השפה, הצמידות שבין האהבה למוות – כולן חלק מן הקיום בהוויה הטראומטית, הוויית הקיום של הפליטות המתמשכת. רק הציפור עצמה, ולא תיאורה בשפה, עודה מצויה מחוץ לעולם הקורס. בסיום השיר פונה הדוברת לאהובה הרחוק, ושוב מופיעה הציפור במשמעות דומה:

 

כָּאן אֲנִי כּוֹלֵאת אֶתְכֶן

אַתֶּן, הַמִּלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתֶּן כּוֹלְאוֹת אוֹתִי

מְאַיְּתוֹת עַד זוֹב דָּם

אַתֶּן פְּעִימַת לִבִּי

קוֹצְבוֹת אֶת זְמַנִּי

אֶת הָרִיק הַזֶּה הַמְּסֻמָּן בְּשֵׁמוֹת

 

הַנִּיחוּ לִי לִרְאוֹת צִפּוֹר

שֶׁשָּׁרָה

אַחֶרֶת אַאֲמִין שֶׁאַהֲבָה אֵינָהּ אֶלָּא מָוֶת —

 

אוֹ שֶׁמָּא הָאֲדָמָה,

שֶׁאֵינָהּ נִפְרֶדֶת מֵאִישׁ לְלֹא אַהֲבָה,

שָׁלְחָה לְךָ אוֹת־צִפּוֹר מִן הַשָּׁמַיִם,

לְהַזְכִּיר לְנַפְשְׁךָ שֶׁהִתְעַוְּתָה

בְּגוּפָהּ הַשָּׂרוּף מִיִּסּוּרִים?

 

אסיים את הרשימה בשורות מתוך השיר "מקהלת הניצולים" (עמ' 44). גם בו מופיעה הציפור באותה המשמעות ממש, אך כאן מצורפות גם בקשה ואזהרה. הדוברת מכירה באי־יכולתה לחיות ללא הגנותיה בחשיפה מלאה לעולם, ואולי לכן בשיר הקודם שהבאתי היא מבקשת רק לראות את הציפור ששרה, ולא לשומעה.

 

הַנִּיחוּ לָנוּ, בְּשֶׁקֶט, לִלְמֹד מֵחָדָשׁ לִחְיוֹת.

וָלֹא — שִׁירַת צִפּוֹר

אוֹ דְּלִי הַמִּתְמַלֵּא מֵי בְּאֵר

עֲלוּלִים לִפְעֹר פֶּצַע כְּאֵבֵנוּ שֶׁטֶּרֶם הִגְלִיד

וְלִשְׁטֹף אוֹתָנוּ הַרְחֵק —

 

המחבר מבקש להודות לפרופ' דנה אמיר על הערותיה ותוספותיה מאירות העיניים לרשימה זו.

ד"ר גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות המילה. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

נלי זק"ש, "תהילים של לילה", קשב לשירה, 2020. מגרמנית: דינה פון שוורצה.

 

 

» לרשימתה של דינה פון שוורצה (מסתאי) על נלי זק"ש: "אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש"

» גיא פרל על ספר שיריה של חנה ארנדט, "אני עצמי, גם אני רוקדת".

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פּיטוּן על "וְאַת?", מאת נורית זרחי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כביסה מלוכלכת

עומר ברקמן

.

לפני שנים ראיתי טלוויזיה ופתאום כל הנקודות האלקטרוניות דבקו זו בזו באורח פלא ויצרו אסיר עולם. כולנו אולי אסירים, אני יודעת, והעולם עולם, אבל הוא היה במיוחד. הוא הגיע למרפאה של הכלא, האסיר, ששם שומרים את גופות המתים עד שלוקחים אותן לקבורה, יחד עם הכביסה. כלומר, המכבסה קרובה לבית הקברות, אז חבל לנסוע פעמיים סתם. גם עד שמישהו מת בכלל, וכביסה יש כל הזמן. הם אלופים בחיסכון. תתאר לעצמך, אפילו קוברים אותם בזוגות. כלומר, בארון קבורה זוגי. תמיד ידעתי שאסירים חיים בבתי כלא, ואף פעם לא חשבתי שהם יכולים גם למות שם. אני מניחה שזה באמת אפשרי. זה היה באמריקה. שם האפשרויות בלתי מוגבלות. כולם יודעים את זה.

אתה שואל מה חיסכון בארון זוגי? מה עושים בגופה עד שמצטרפת אליה שנייה? אין לי תשובה. לא צריך להאמין לכל מה שרואים בטלוויזיה. זה הכול רק בשרים אלא שגברים נושמים מהחזה ונשים מהבטן התחתונה. אם נושמים בכלל. הוא בחור מחוספס, האסיר, אבל הקשיחות הזאת בעיניו מרככת את הלב. הארְד טוּ גט. ככה זה באהבה. הוא פותח אחד מארונות הקבורה, נכנס פנימה, נשכב לצד גווייה טרייה שמחכה שם. יודעים שהיא טרייה כי זה לא מסריח בכלל – הם לא אומרים את זה אבל זה ברור מאליו. ואז חבר סוגר עליו מהר את הארון, בפטיש ומסמרים. טח טח טח. צריך אומץ לכזה דבר, ברור, אבל אסירים יכולים להיות נואשים כל כך. למחרת לוקחים את הארון לבית הקברות. המצלמה בתוך הארון אבל את הטלטולים מרגישים גם בלי לראות שום דבר. מורידים אותו לבור והוא שומע את החול נערם מעל הארון, והמסך מחשיך לגמרי. קאט. תתאר לעצמך, בארון קבורה זוגי.

אני כבר לא זוכרת מה היה מצבו המשפחתי של האסיר. או אפילו במה פשע. אולי הוא לא פשע. הוא נתפס, אז מה? אולי הייתה לו ארוסה. כלומר, מן הראוי שתהיה לו לפחות ארוסה, אחרת זה פחות חזק. נהג משאית הכביסה של הכלא – גם הוא אסיר, אבל כזה שאפשר לסמוך עליו – קיבל חצי מהתשלום מראש. הוא אמור להגיע שעה מאוחר יותר, לחפור ולהוציא את האסיר מהאדמה, אבל הזמן נוקף ואיש אינו מגיע. מסך הטלוויזיה שחור, ורק מדי פעם מתלקח פרצופו של האסיר לאור המצית, ומואר גם שעון היד שלו. אסור להדליק את המצית כל כך הרבה, זה גומר את החמצן. כל תזוזה של מחוג השניות מורידה אצלנו שעה מהחיים. שעה עוברת, שעתיים עוברות. אתה שומע, נשימתו של האסיר הופכת כבדה ואגלי זיעה שוטפים את פניו. עיניו מפוחדות ולאן נעלמה אותה קשיחות. אני בטח לא יודעת לאן. שוב המצית נדלק והשעון מראה שכבר עברו שלוש שעות. החמצן הולך ואוזל ובהלה משתלטת על מבטו. אולי זה כבר השיגעון. האסיר מתהפך היפוך אקרובטי עם המצית ומאיר את פני הגווייה ששוכבת לצידו. הוא מזהה את המת – נהג משאית הכביסה שהיה אמור לחלץ אותו משם. קאט. תתאר לעצמך, מכל האנשים.

הלילה חלמתי על אסיר העולם הזה והתעוררתי שטופת זיעה, הנשימה כבדה. של שנינו. שלך מהחזה ושלי מהבטן התחתונה. הייתי נותנת הכול בשביל להציל אותו. אני לא יכולה להציל אותך. התהפכתי היפוך אקרובטי והתבוננתי בפניך. זיהיתי אותן בחושך גם בלי מצית, ונראית נורא. הגוף מרופט. טילאו אותו ברקמות של תאים שגססו כבר הרבה זמן. ככה זה באהבה. כביסה יש כל הזמן אבל מתים רק פעם אחת. אתה שהיית אמור להוציא אותי לחופשי, ועכשיו אני קבורה פה יחד איתך.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מפרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (הוצאת אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליונות 57 ו־82.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

טיפול שיניים

מתוך הספר "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" / דניאלה כרמי

.

אתמול רבנו, עדנן בעלי ואני. הוא הביא הביתה לפנות ערב את איציק הזה, שלוקח אותו לעבודות. הם דיברו על איזה משהו גדול שאיציק ישתף בו את עדנן — "פרויקט" הם קראו לזה — באחד הקיבוצים שזקוקים שם לאינסטלציה חדשה של התאורה בלולים. אני יודעת? הגשתי קפה ועוגיות.

אחרי שאיציק הלך, עדנן המשיך לשבת ולשתוק כמה זמן. הקמט במצח שלו היה עמוק מתמיד.

"מה קרה?" שאלתי..

"מפריע לי," הוא אמר, "שאת לא יכולה לקבל את איציק כמו בן בית."

"מה עשיתי?"

"עשית הכול בסדר. הבעיה זה הפנים שלך".

"מה עם הפנים שלי?"

"את לא יכולה טיפה להאיר פנים כשאת מגישה קפה?"

איך שהוא פלט את זה, אפף אותו ענן של רוע כזה שכבר לא רציתי לעמוד שם עוד שנייה אחת נוספת.

אכלנו ארוחת ערב בלי להחליף מילה. כשהוא הלך לישון, התכוונתי להתקלח וללכת למיטה, אבל יצא פתאום שניקיתי את המטבח. זה התחיל מזריקת הזבל והלך והתארך. קודם ניקוי הכיור והשיש, לא יודעת איך נסחפתי לזה, אחר כך הארונות. ואז דלת המקרר נראתה לי מכוסה כתמים וטביעות אצבעות של כמה חודשים. ככה חלפו כשלוש שעות.

כשקמנו בבוקר מצאתי את עצמי חומקת לשירותים, והרבה זמן התלבשתי שם, כאילו החדר שלנו לא מספיק פרטי. עדנן נכנס למקלחת ושמעתי אותו נאנק. חשבתי לדהור אל השער כדי לא לפספס את האוטובוס לעבודה, וברגע האחרון החלטתי להתעכב. פתחתי חריץ בדלת המקלחת, כי האנחות של עדנן לא פסקו, ואני רואה אותו עומד שם, מחזיק בלחי שלו, מתחת למים הזורמים.

"השן כאבה לי כל הלילה," הוא אומר, וזה המשפט הראשון שנאמר בינינו מאז אתמול.

טוב, רק אני יודעת כמה עדנן מתבלבל כשמשהו בגוף מציק לו..

"אתה צריך רופא שיניים," אני אומרת לו.

אני יודעת שהוא יתחיל עם כל התירוצים למה לא ללכת לרופא. מכירה אותו. הוא יגיד שהרופאים רק מחכים לך שתהיה חולה, ושהם לעולם לא עוזרים, רק מרבים את החיידקים ואת הזיהומים בבתי החולים, ויסביר כמה דחוף וחיוני להתרחק מהם, ואיך הם חיים על חשבוננו, טפילים שכמותם.

ואני הרי יודעת שכל זה פחד. פשוט פחד מרופא.

"אתה צריך רופא שיניים," אני שבה ואומרת. הוא נאנק שוב ושוב. נראה לי שהפעם הכאב מכריע אותו. הוא מאבד את כל טענות הנגד שלו. הוא מוכן לכל דבר רק שמישהו יפסיק לו את הכאב.

אז אנחנו הולכים לרופא השיניים. אני כבר ויתרתי על חצי יום עבודה, כי בלעדיי הוא לא ילך. אנסה לבוא לעבודה אחר הצהריים, יותר טוב מכלום. עדנן עם היד על הלחי, ואני צועדת לצדו, תמיד מתפלאה מחדש כמה מסכן הגבר הזה יכול להיעשות בבת אחת. אנחנו הולכים זה לצד זה ושותקים, כמו שני ילדים מופרעים. הדרך לא ארוכה.

עד לא מזמן גרנו מרחק שלוש דקות הליכה מהבן דוד של עדנן, רופא השיניים ראשיד. המרחק נשאר שלוש דקות הליכה, אלא שעכשיו, אם תרצו להיכנס אליו הביתה זה ייקח עוד ארבעים דקות. תצטרכו להקיף את כל הרחוב, לעבור שדה, להיכנס לשביל עם זבל וסלילי גדר תיל חלודים, לטפס אל חור זמני בחומה ולעבור דרכו, ואז ללכת כשני קילומטרים כדי להקיף את כל המכשולים שהונחו סביב החומה. כל זה והגעתם אל הכניסה לבית של ראשיד.

מובן שאפשר מיד לטפס על גגון שממנו משתחלים דרך כוך צר, עוברים את החומה ונוחתים ישר לחצר של ראשיד, אבל זה אסור.

בן לילה הם בנו את החומה הזאת שמפרידה אותנו מהכרמים שלנו ומכמה בתים בחלק המערבי של הכפר, ואחד הבתים הוא של ראשיד, הבן דוד רופא השיניים.

אנחנו צועדים אל הגגון שעליו נטפס כדי לעשות את קיצור הדרך ואני חושבת כמה זמן לא הלכנו לטייל לבדנו, עדנן ואני. עדנן — נראה לי שעל שום דבר הוא לא חושב עכשיו, רק על הלחי שהיד שלו דבוקה אליה ולא עוזבת.

במרחק כמה סמטאות מתחילים להרגיש שמשהו לא רגיל קורה ליד החומה. לצד המכולת חונה משאית של הצבא. אנחנו מתעלמים והולכים הלאה. ואז כמה ג׳יפים צבאיים פתאום, מסודרים להם בריבוע, וביניהם אוהל לא גדול שחיילים יושבים בו. אנחנו עוברים על פני האוהל, לא בדיוק מסתכלים לכיוון שלהם. הם דווקא מסתכלים לכיוון שלנו, וחייל צעיר אחד בקסדה רץ אחרינו ושואל:

"לאן זה?"

עדנן נוהם משהו שאי אפשר להבין, ואני מסבירה שאנחנו הולכים אל הבן דוד רופא השיניים, שהבית שלו נשאר מעבר לחומה. על המעבר דרך הגגון אני לא בדיוק מפרטת ברגע זה. עדנן עם היד שלו על הלחי, והיא מעידה כאלף עדים שמישהו כאן סובל מכאב שיניים נורא. החייל מתלווה אלינו, בלי מילה. כאילו מישהו חייב להראות לנו את הדרך.

הגבות של החייל צהובות כמו פלומה של אפרוח שבקע מן הביצה, אבל אפרוח או לא — הוא לא נפרד מהרובה. בינתיים הוא מניח לנו להמשיך ללכת. אז אנחנו הולכים. הכול היה נעים יותר אילו הוא לא היה צועד לצדנו, החייל האפרוח, אילו לא היה פוסע ממש בקצב של עדנן ולא גורע ממנו עין. אני רואה את עדנן מקטין קצת את הקצב. הוא היה מוכן לסגת כבר עכשיו, הכול מהפחד. לא מהחייל. מהטיפול.

עוד רגע נגיע אל הגגון שדרכו עוקפים את החומה וקופצים ישר לחצר של רופא השיניים. אבל אנחנו הרי לא יכולים לטפס על הגגון ולעקוף את החומה מול עיניו. ובין כה וכה זה בלתי אפשרי, כי בנוסף לחייל שמלווה אותנו, דווקא על אותו גגון שממנו היינו יכולים להגיע אל ראשיד, ניצבים עכשיו כמה חיילים עם נשק. אחד מהם נראה כאילו הוא מכַוון אלינו, אפשר להישבע על זה, בעוד אנחנו מתקרבים. ואולי זה לא מסוכן כמו שזה נראה, הרי חייל עם רובה מלווה אותנו.

כל זה, עם השמש הזורחת מעל ועם עצי הלימון הפורחים בחצרות, נראה כל כך שלֵו ויום־יומי. אפילו החיילים על אותו גגון נראים כאילו טל הבוקר שטף אותם והבריק להם את הקסדות. הכול כל כך סימטרי שם על הגג, ולרגע נדמה שהם יצאו מציור ילדים, החיילים. מסודרים כך שאחד ניצב בכל פינה, ומעליהם השמים  הכחולים מצוירים בדיוק כמו שצריך, עם ענני הנוצה ושלוש ציפורים על חוט החשמל מעל.

עדנן שואל את החייל: "מה הם עושים, החיילים על הגגון שם?" החייל מסנן רק מילה אחת מוזרה שאף פעם לא שמעתי: "מתצפתים".

שנינו מפנים את הראש כמו לפי פקודה. מסתכלים על ביתו של הבן דוד ראשיד, שנראה שם מעבר לחומה. עדנן מוריד לרגע את היד מעל הלחי. לא שהכאב פסק. נדמה לי רק שיותר קל לו ככה לשקול את האפשרויות.

גם אני לא בדיוק יודעת מה לעשות עם המילה הזאת שהחייל אמר, אבל חוסר האונים של עדנן מעצבן אותי יותר ממאה חיילים. אני לוקחת אוויר וקוראת: "ראשיד!"

בבת אחת, כמו לפי פקודה, מפנים אלינו מבט כל החיילים שעל הגגון. כולם. היית יכולה לחשוב שהם גם יכוונו עכשיו כאיש אחד את הנשק אלינו, אבל רק אותו חייל בפינת הגג הקרובה, רק הוא מוסיף ומכוון אל הסמטה. או שזאת תנוחה קבועה כזאת אצלו, שהוא לא משנה אותה אף פעם. והחייל האפרוח עוקף אותנו ומתייצב כמו איזה מחסום דרך. אי אפשר לצעוד עוד צעד נוסף.

על מרפסת הבית מופיע ראשיד. בינינו לבינו — הגגון עם החיילים. ראשיד על המרפסת שלו, אפשר לראות אותו ברור לגמרי.  חייל אחד עומד על גג מעליו. הוא לא די קרוב, ראשיד, כדי לקרוא על פניו בדיוק איזה מין חיוך הוא מחייך, אבל זה נראה די דומה לחיוך הרגיל שלו. ראשיד הוא בן־אדם חייכן מטבעו, ואני מנחשת שהוא מחייך עכשיו את החיוך הלבבי שלו, כאילו כל הגגות סביב נבנו רק כדי שחיילים יטיילו עליהם כמו נמלים חרוצות.

"מה נשמע, ראשיד?" צועק לו עדנן. החייל האפרוח נדרך.

"אל חאמדיללה," קורא ראשיד.

"זה הרופא שיניים," אני אומרת לאפרוח.

הרי זה לא סתם טיול בוקר שאנחנו עושים כאן, עדנן ואני. הרי יש מטרה ברורה לכל הדבר הזה.

כולם מסתכלים עכשיו לעבר ראשיד, ואני בטוחה שאני רואה מרחוק את הניצוצות מתחת לשפם שלו. אולי הוא רופא שיניים, ראשיד, אבל לא תאמינו, כמה משיניו הצדדיות מוזהבות כמו של זקנים. ייתכן מאוד שרק אנחנו, עדנן ואני, שמים לב לניצוצות. אולי מי שלא ראה את ראשיד מקרוב מעולם, לא ישים לב ברגע זה לברק המוזהב שצובע חיוך של בן־אדם לא ממש גבוה ששתול אי שם בתוך הנוף הכללי.

אני לא יודעת להגיד מה עומד לקרות. ראשיד רואה את החיילים על הגגון. הוא מבין את מצב העניינים. ברור שאי אפשר להחליק עכשיו לצד של ראשיד כאילו כלום, כשכל החיילים לוטשים עיניים. את זה כולנו מבינים.

עוברות בכל זאת כמה שניות טובות עד שראשיד מנפנף אלינו:

"חבל אם לא תיכנסו, כי יש בדיוק מעמול שרק יצא מהתנור!"

כל השיחה הזאת לא רעה בשביל החיילים. דיבורים על אוכל מרגיעים אותם תמיד. אלינו ראשיד פונה כדי שנבין אולי שהוא לא כל כך זמני, המצב. הוא יימשך מן הסתם עד הערב, אם לא יותר.

"אולי ביום אחר," עדנן קורא אליו. "למרות שיש לי פה איזה כאב שיניים דחוף…" הוא מחייך לרגע, עדנן, מהרעיון שיתחפף מכאן אולי בכל זאת בלי שיד של רופא תיגע בו.

ראשיד צוחק. והחייל — זה שעל הגגון מעליו — מתכופף אליו עד כדי כך עם הנשק, שנראה כאילו ייפול עוד רגע, כל כך הצחוק נשמע פרוע.

לא תמיד הוא צוחק ברגע הכי מתאים, ראשיד, אני חייבת לומר. כשהוא עוקר לכם שן, למשל, הוא יאחז בה אחיזה לופתת ולפעמים פתאום, באופן לגמרי בלתי צפוי, יקרב לכם אותה לעיניים, נתונה בתוך הצבת, שלא תפספסו את השורשים הארוכים, חלילה. והוא יצחק כאילו זכה בהגרלה הגדולה…

הוא לא מתאים עכשיו למצב, הצחוק של ראשיד. ובאמת הוא גורם לאחד החיילים שעל הגגון להילפת אל הרובה כאילו היה האהובה שלו.

מבחינת עדנן, לא הצחוק של ראשיד הוא שיחליש את הכאב שלו, והוא קורא אל הרופא קריאה די נואשת, כמעט מתחננת, המהדהדת בכל הסמטה:

"כָאַב כל הלילה, ראשיד…"

"איזה שן זאת?" ראשיד צועק.

"למעלה מימין…" עדנן משיב.

"טוב, תספור," ראשיד קורא אליו. "תתחיל משתי הגדולות לפנים, ותספור פנימה, לעומק הפה. אני מעלה את הכרטיס שלך על המחשב בינתיים".

עדנן מכניס אצבע לפה ואני רואה אותו מונה שיניים. נדמה לי שכמה מהחיילים כאן על הגגון עוצרים את נשימתם כשהוא מונה. אולי הם מונים יחד איתו, לך תדע.

להקת ציפורים חולפת גבוה מעל כולנו, כמו נמלטת לה מכאן לאיזה יבשת רחוקה. הכול שקט סביב וכולם מרוכזים בספירה של עדנן. רק להקת הציפורים גונבת לרגע את תשומת הלב.

החיילים על הגגון מסתכלים למעלה. גם החייל שמתלווה אלינו מביט למעלה. אפילו עדנן עם הכאב שלו והכול. לא, אי אפשר שלא להתפעל מהמעוף החלק של הלהקה, שצורתה צורת חץ שפולח עכשיו את השמים הצחים. נראה כאילו לרגע שכחו כולם מהאדמה וממה שמתרחש עליה.

"חמישית!" צועק עדנן.

"רק רגע," קורא ראשיד, "אני בודק."

החיילים על הגגון שקטים במקומותיהם. אולי זאת הלהקה במעופה שהרגיעה כאן את האווירה. ואולי כל השקט הזה רק בשל הציפייה לְמה שיאמר ראשיד, ששקוע במחשב. עדנן מחליק בידו על לחיו הימנית. כולם שם על הגגון נראים קצת קצרי רוח. נראה שהם מצפים כבר לשמוע מה איתה, עם השן החמישית מימין למעלה.

החייל האפרוח מלטף את הרובה בידו. אבל הוא לא מוריד אותו מעל לכתף.

"לזאת עשינו טיפול שורש לפני שנה!" צועק ראשיד, "לא הגיוני שהיא תכאב."

"לא זוכר טיפול שורש," עדנן אומר לי, "את זוכרת"?

הוא מביט בי וחוסר האונים שלו בולט מתמיד. הוא מביט בי כאילו שאצלי מסתתר איזה פתרון לחידה עלומה.

"תבדוק את שן ארבע ושש!" קורא ראשיד מרחוק. "תלחץ עם האצבע על ארבע ושש, שומע?!"

האצבע של עדנן בתוך הפה, והחיילים על הגגון קפאו על משמרתם. הם נראים כאילו אין להם יותר שום משימה בעולם הזה, מלבד האיתור הדחוף של השן החולה. הם כולם מפנים עכשיו את הראש אל עדנן. מצפים לשמוע את גזר הדין. גם החייל האפרוח מצפה.

"ארבע!" קורא עדנן. "ארבע — היא זאת שבאמת כואבת,  ראשיד!"

"יפה!" קורא ראשיד בסיפוק.

טוב, אי אפשר לעשות הרבה יותר מזה כרגע. כולם מבינים את זה. פטפוטים נשמעים פה ושם בין החיילים על הגג. החיילים משחררים לרגע את הדריכות ומתמתחים.

"סע לד"ר אנאסטז על יד הקניון בצפון," קורא ראשיד מאי שם, "ייקח לך שעה, אבל תגיע אליו יותר מהר משתגיע אליי. לך תגיד לו: ראשיד אמר ארבע־ימין־למעלה — אולי סתימה, אולי טיפול שורש".

החייל שליווה אותנו, הוא נעשה קצת חשדן פתאום, מה שלא היה קודם. הוא ממש צמוד אלינו, כשאנחנו פונים לחזור.

"לאן זה?" הוא שואל ומסיר את הרובה מהכתף.

"פעם אחרת," אומר לו עדנן, "נדחה את הביקור שלנו".

אבל החייל נדבק והוא צמוד יותר מאי פעם. לא, הוא לא עוזב אותנו עד שאנחנו עוברים את הג׳יפים ואת האוהל. ועוד הוא נגרר אחרינו בהמשך הסמטה, כאילו קשה לו להיפרד. בקצה הוא אומר לנו לעצור ומבקש פתאום תעודת זהות.

עדנן מוציא את התעודה, והחייל מדפדף ומדפדף. מה הוא מקווה למצוא שם בין הדפים, אי אפשר לדעת.

"מכאן סגור עכשיו," הוא אומר. "זהו." כאילו שהדבר עוד לא הובן. זה נשמע כמו איזה פסוק שאין לתהות עליו. אולי גזירה משמים.

טוב, להיפרד מהחייל אנחנו די שמחים עכשיו. כבר מזמן ויתרנו על היציאה דרך הגגון. נחפש לנו מוצא אחר, אני חושבת, רק שירד מאיתנו. זאת, בכל אופן, כל השאיפה של עדנן ושלי ברגע זה.

הוא מנדב לנו, בכל זאת, מידע, החייל. "תנסו דרך שם," הוא אומר ומצביע בצורה מעורפלת צפונה.

"בטח," עדנן אומר ומכניס את התעודה חזרה לכיס. ועוד אומר תודה, עדנן הזה, בן־אדם שאין לו תקנה.

"אולי באמת תיסע לקניון," אני אומרת לעדנן. "לד"ר אנאסטז, ואני אסע לעבודה."

הוא לא עונה. הוא מטלטל קצת את הראש וחושב. אולי הטלטול של הראש מרמז משהו על המחשבות שלו, אבל עד שהוא לא ידבר, אני לא אדע מה הולך להיות.

"מה, לנסוע לבד?" הוא שואל בסוף.

"למה לא? אני כבר מפסידה חצי יום עבודה. אתה תסתדר. אתה לא הולך להתעלף או משהו."

הוא לא עונה, רק מתחיל לצעוד לכיוון הבית, בדיוק בכיוון ההפוך מהאוטובוס.

"לאן אתה הולך?" אני מתעניינת.

"ראשיד כבר זיהה את השן. זאת התקדמות," עדנן אומר וממשיך ללכת הביתה. "פתאום גם הכאב כמעט עבר…" הצעדים שלו נראים יותר ויותר מאוששים מרגע שהוא החליט שהיום לא יראה רופא.

אנחנו נכנסים הביתה ושוב לא מחליפים מילה. כנראה שהוא עוד לא הגיע, זמן הסליחה או זמן ההשלמה ביני לבין עדנן.

 

דניאלה כרמי, "זית הזהב של הקוקטייל הציוני", פרדס הוצאה לאור, 2020.

.

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "דובים ויער", מאת רחל שליטא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן