.

קטעים מתוך Ζ213: EXIT / דימיטריס ליאקוס

מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

.

[…]

משך זמן של גפרור דולק. משך הזמן שבו אתה מצליח לראות בחדר נדלק וכבה. דמויות אשר צצות לרגע ואז נעלמות. אתה מצליח לקרוא כמה שורות. הם מכבים עוד גפרור, שוב. קטעים שחסרים, דפים ריקים, גפרור, שוב. אתה מבין משפט לא מוכר שנתקע בראשך. אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל. שְׁאַל את אלה ההולכים לצידך. גפרור, כמה קטעים מחוקים כמו של כתבי הקודש, אחר כך כמה קטעים שלו, אחר כך אני. האור מחזיק כל כך מעט, שאינך מצליח לכתוב. אינך רואה בחשכה אם הדף לבן. אתה כותב, גפרור, מילים נופלות זו על זו, דף נוסף, אתה כותב, עוד גפרור. דף לבן, אתה ממשיך, דף נוסף כתוב למחצה, אתה קורא, הגפרורים אוזלים. אתה הופך את הדפים אגב מישוש, אתה משחק. בדפים שאתה מוצא בהם קטעים כתובים אתה מוסיף הערות משלך מתחת לשורות. אתה כותב גם בין השורות. גפרור, אתה קורא שוב ושוב את מה שכתבת ואת מה שכתבו האחרים. כמו שוחחת עם מישהו. גפרור, אתה נושף בסיגריה ומנסה לקרוא מה שכתוב מתחת לקצה הבוער. לא. גפרור, החרדה שחפצים יעזבו שוב. כמו שעזבתי אני.

…………………………………………………………………………………………………………………. היו מחסומים

בכל המעברים כך שאיש לא יכול לעבור.

ועכשיו, אני נזרק אל הדרכים שהבקעתי בעצמי, אהיה כבול אליהן.

האחרים נסו על נפשם לפני עלות שחר.

ללא חיבור או גבול, עֵדים, יקרי ערך.

חלוקת משנה מיוחדת של הפֵּרֶגְרִינִי נוסדה על ידי חסרי המעמד

(Peregrini Dedicitii).

אשר למרות זאת נחשבו לבני חורין.

אם אצא לרחוב יכול להיות שאמצא

כמו מישהו שאינו שייך לשום מדינה.

גפרור אחרון.

ירח מלא

…….תלוי על עץ ………………………………………….יבש

האור בחלון

בוחר בקפדנות

את היער ממערב

קולות צחוקנו – המזור הטוב ביותר.

……………………………………………………כדי לחמש

………………………………………..ידיים שאינן יכולות עוד לאחוז

שתינו

מההצפות…………………………..הצללים

………………………………………לפתע התחזקו רעמי התופים

………………………………………לרכז אותנו ולהובילנו איני יודע לאן.

שתיקה…………………………………………….פחד

………………….כמו ילד מבוהל

……………………..מושפל

……………………..לפניהם

……………………………….לא יכולתי לשאת עוד

……………………………………………………..קברים

………………………………..אל תפסיקו לחפור הוא אמר

………………………………………………………הכפר

………………………………………………………הלוויות

………………………………………………………בלוויות

קברו אותם בלילה

כאשר אחזור

יום אחד נזדקן בִּפְנִים.……………………יחד

…………………………………………….בשולי הלהבות

פגשנו רבים

אשר הטבילו

……………………………………………..את בתי החזה שלהם

…………………………………מצאנו

חמאה ביצים בתוך……………………………….לחם דבש ואחר כך

.

השיאו את בנותיהם ביום הוא

.

ואחר נפלו בקול גדול לתוך

.

גבעולים שקצצנו ואכלנו

בעודם ירוקים

.

.

של האפר

.

ולאור …………………………………………….מעגל האש הדועך

מקיפים אותך

.

פִּיות

.

אסק־הייל־הופה (תקוות הישועה נמצאת ביער,

השדים מזנקים מתוך היער, או משהו כזה)

.

לא מצאתי וחזרתי. אינני זוכר כמה זמן, אפילו לא מהיכן.

שוב האיר השחר.

.

.

אמור לאלה אשר חיכו לא לחכות, איש מאיתנו לא יחזור. השמיים עוזבים שוב, העיתונים מתפוררים במעבר, אותם עצים חולפים שוב לפנינו, כהים יותר. אלה שעלו בתחנה אחרת מסיטים את הדלתות ומחפשים מקום ישיבה. האור מהחוץ שקוטע את הערב לחתיכות, ערבים קשים נופלים בינות זרים. הסיפור מתנפץ בתוכך, חתיכות הנמחקות עם השֵׁפֶל, בזמן הזה ממש, חתיכות המתפוגגות זו לתוך זו לפני שאתה יכול לישון. החילזון ממהר לשוב על עקבותיו, סיפור שאתה זוכר כי לא תם, קמטים שעדיין אוצרים צבע על זרע זיכרון ארעי. ציפורים מנערות רסיסי טל על כנפיהן ואתה ממריא עימן ברקיע כפור צחור, אך אתה מתעורר שוב קודח. לא חום הגוף מתיש אותך כי אם זיכרון הצער, אינך יודע מדוע, לפני שאתה ער לגמרי, תחושה עקרה שוב בידיך, כל השאר נמוג באחת, אתה זיכרון אחד בתוך קופסה שבורה מתרוקנת, השקט הזה שאחרי הסערה, אתה מבקש תמיכה, קם כמו איש זקן, קר לך, אתה זוכר את נוצות הציפורים, מטות שופטים עטורי נוצות של עצמות מלאך מטביעים שוב דמויות ומילות תפילה מונוטוניות.

.

.

.

עם צמר גפן ונייר טואלט שנדחסו לתוך פיך, סופגים את הרוק שלך, אתה בקושי יכול לנשום. אך אתה בעיקר צמא, זה הדבר שמעיר אותך, והכוס שלצידך ריקה. עדיין לילה, אבל מה השעה, אתה תקום ותבקש מעט מים, עגלת השרות ריקה, הלאה משם, טיפות על החלון, אתה מרטיב את היד כדי להרטיב את הפה. הלאה, הרחק הלאה, קרון ריק, ועוד אחד, רעידות, כמו קולות הגוברים בעוז. רעידות של קרון. הם נותנים לך מים. הבהמות שלהם ישנות בקצה, מבקשים ממך לשבת ביניהן. אתה שוב שותה מים. צחוק, קולות שואלים אותך, אתה עומד להגיד משהו אבל נתקף סחרחורת. חתיכת בשר עוברת מיד ליד, אתה הולך ונשכב ליד, מעבירים גם לך ואתה אוכל, בקבוק עובר מיד ליד, יין, מאחור מעגל שירה, האחרים ישנים בין הבהמות. פרצופים מפויחים, קולות הפורצים בקרנבל מר, ראשיהם מתערבבים עם אלה של בעלי חיים, גוף הכבש מסתיים בראש אדם שעיניו עצומות. הם דוחפים אחד, גדול ועצום, בין שני חלונות, הוא מרים את ידיו, הם קושרים את פרקי ידיו לסורגים, ימין ושמאל. ראש של כבש, הם מלבישים על ראשו את העור שפשטו מראשה של החיה. הם מדברים אליו. הוא שר. לאט, שיר מקוטע. כאשר עולה השחר נגלה צללית כהה של איש צלוב. הם מלבישים אותו בגד כחול, מישהו לידך מדליק ומכבה פנס, מרוב שמחה והתרגשות עיניהם מתמלאות דמעות. שמחה לא מובנת של ילדים, אתה מצטרף אליהם ומחייך לרגע קט, ואז, משתנק כאילו חנק אותך מישהו, אתה נרגע ושוב נושם בקלות. הם מראים את הצלקות החיוורות שעל פניהם, ניצחונות שהביסו את העולם, האמונה שלנו, אמרו, והגוף שלנו, גוף אחד איתו, שמעת אותם שרים, לא יעבור זמן רב עד שיגיע היום, הזמנים יתחלפו. מסביבך הכול אדום. בחוץ נשקף מראה הנהר המכה בחלונות, הרכבת מאיטה בעיקול, וכולן יחד, כל נשות האדמה הזאת, סגרו עליה במעגל בכל דרך אפשרית כאשר ניסו לטפס עליה.

.

.

.

משאיות שפכו טונות של בוץ שנערם. ניחוח קפה שמתבשל בסיר, הם נתנו לי לשתות, אתה משיב על דבריהם המתעקשים בתנועות ידיים. אינך יודע דרך אחרת. הנהר הנשקף מהחלון כמו אוצר בתוכו אור גדול המסנוור אותך. עפעפיך כבדים. קו האופק. מיטשטש. גל המתפשט ללא שליטה ובלי יכולת לתפוס אותו נסוג לאחור ונשבר שוב על המשטחים המושלגים. הפועלים באתר הבנייה בונים ומקימים סוללת עפר. גשרים, אחד כבר כמעט גמור. מתפשט ללא שליטה עד לפסגת ההר.

.

.

עוד יין. הם ממלאים את הכוסות מחדש בקביעות, פעם אחת שטפו את העיניים של צלב הכבש שהביט סביב, הם מיששו את גופו ושרו: ראו את החורים בכפות הידיים שלו. תחוב את האצבע שלך פנימה, זעק הדם, כדי שישירו. משהו כמו: הצלבים, הצלבים, תן להם ליפול למטה. בקצב שגרם לך שוב לסחרחורת, בתוך מערבולת האורות האיטית ההולכת וגוברת, בעגלה המסתובבת סביב יחד איתך.

.

.

.

צלצול פעמונים איטי של כנסייה קרובה אליי בוודאות עצרתי לרגע וחיכיתי ועכשיו שוב נשמע הצלצול. ונכנסתי והתיישבתי שם וכמו כתמים למטה הלוחות כמו מוכתמים בדם. מי היכה בפעמונים, שאלות מבולבלות לא מוסברות, מי היה שם להכות בפעמון גלים שירדו אל הכיפה, הד המים שירדו מלמעלה וטפטפו כאן. והבזקי האור מהחלונות מאחד לשני כמו פנס בידיו של זה המבקש למצוא אותי. כאן, בתוך בור מוצף מלא גופות, ענפים המחפים ועלים הצפים על פנים אלמוניות כמתנות קבורה המונחות בצד, כמו משפטיו ודבריו בכתובים אשר התערבבו בדף הזה, ואז קו אחד בודד.

.

.

[…]

בהתחלה אינך רואה, אתה רק מדמיין, ואז אתה חושב שאתה רואה – אתה פורשׂ במחשבותיך מרחב שבו לא נראה דבר. חלל ריק, ערפל. לאחר מכן אתה מבודד חלק אחד ממנו ומנסה לפשט את הנוף בשדה הראייה שלך, עד לנקודה שבה ניתן להבחין באובייקטים ולהפרידם בזה אחר זה. אבל ככל שאתה מסתכל רחוק יותר, המראה מיטשטש שוב, וככל שאתה מתקדם הגבולות מתרחקים. ואז אתה מביט מהחלון לידך, כמה מטרים ממך, ואתה רואה אותם נוסעים, לא אתה, האובייקטים, אם אתה יכול לקרוא להם אובייקטים. אתה רואה אותם עוזבים לצד הרכבת, אינך יכול לגעת בהם, אתה רואה אותם. ברצף, בזה אחר זה. וגם אם היו עיניך עדיין עצומות הם היו עוברים דרך המגע בכף ידך, לו יכולת להושיט את ידך ולגעת בהם, היית מרגיש שהם עוברים דרך כף ידך, מפגשים עוקבים זה אחר זה ברצף. אתה היית מכנה את זה כך, רצף, ואילו היית עושה את אותה תנועה בכיוון ההפוך, היית יכול לחזות את אותו הרצף, מהסוף להתחלה, ולו היית רוצה להתחיל במקום אחר, היית יכול לשנות את המסלול, לשנות את הרצף הזה. מעביר את ידך ממכנסיך לכיסא, לידיות המתכת שלו, לזכוכית שבחלון, ובחזרה, אותו רצף עם הפערים שהבחנת בהם בחלל. אתה הוא הקורא לכל אלה אובייקטים, אבל הם רק שמות המדברים אל הנשמה. אתה יכול תמיד לעצום את העיניים ולהתחיל מחדש, זה תמיד אותו דבר, אתה יודע איך זה. לא כמו שאתה מביט בדברים ובהדרגה אתה רואה אותם אחרת, משנים צבע כיוון שהאור משתנה, הולכים וגדלים כשאתה מקרב אותם, עד שאינך רואה דבר יותר, נעלמים, נכנסים ויוצאים מהאור אל החושך כל הזמן. אתה שוכח אותם בחושך ומחכה להם באור. ועכשיו כשאנו צועדים אל תוך החשכה אתה מסתכל ומצפה לגלות מה יֵצא משם, בעודנו ממשיכים לצעוד. כי אתה יודע שהרקיע עדיין שם, למרות שהוא חשוך, למרות שהוא ריק כמו שאתה יודע שהאדמה תחתיך דוחפת אותך קדימה. הגלגל דוחף את האדמה והיא דוחפת אותו קדימה. לו הייתה מתרככת מעט היינו יורדים לתוכה. אולי אנחנו הולכים למקום כלשהו כדי לרדת. אולי כשנגיע לשם, באופק, המשטח הזה לא יהיה כל כך קשה. אנו הולכים לשם כולם יחד, ברכבת המשנה את האור ומשחקת איתו, האור משתנה ומשחק עם דבר שנעלם. דבר המשנה צורה, משטח בתנועה. הדרך נפתחת, כשאנו מתקרבים, הדרך פותחת דרך חדשה, כדי שלא ניאלץ לעצור, דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו. לעולם לא נתפוס את הסבך הנפרם. הוא ייפרם ויאסוף את קצותיו לפנינו. אנחנו נראה אותו, סימן אפל הרחק לפנינו. בשקט, מלווה אותנו בעודנו נוסעים עם רעש הרכבת. בין שזה מושך אותך או דוחף, אתה נע אבל נשאר שם. אינך טרוד עוד במחשבה איך תוכל לפתוח ולהיכנס ולראות משהו אחר כי גם אם תתקדם לא תגיע לשום מקום, אין חוץ ופנים, מעולם לא פסעת פנימה, בעבורך קיימת רק הכניסה, אתה עוקב אחר דלת הנפתחת ללא הרף, אולם אינך בפנים, וכמובן, אין דרך לצאת.

 

[…]

 

דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos) הוא משורר יווני המחלק את זמנו בין אתונה וברלין. ליאקוס שובר מוסכמות ביצירותיו ומתריס נגד ההבחנה בין פרוזה לשירה. הוא משלב בכתיבתו אלמנטים היסטוריים, דתיים, טקסיים ופילוסופיים. ליאקוס נחשב אחד הקולות הבולטים בשירה האירופית בת זמננו, ושמו אף הוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות.

היצירה "Z213: EXIT", שקטעים ממנה מובאים כאן, היא חלק מהטרילוגיה Poena Damni (לטינית; מונח בתאולוגיה הנוצרית שמשמעו ייסורי הגיהינום), לצד "האנשים מהגשר" ו"המוות הראשון". הטרילוגיה תורגמה עד כה לשפות רבות. ליאקוס עמל עליה במשך שלושים שנה, ובמהלכן התפרסמו חלקים ממנה בכתבי עת לשירה וספרות. זוהי יצירת השירה היוונית המתורגמת המדוברת ביותר בעשורים האחרונים. זהו פרסום ראשון מיצירתו של ליאקוס בתרגום לעברית.

.

ישראלה אזולאי־נחום היא מתרגמת של שירה ופרוזה מיוונית מודרנית לעברית. תרגמה את "זכור גוף" מאת ק' קוואפיס (נהר, 2017; עם דורי מנור) ואת "חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפדיאמנטיס (תשע נשמות, 2019).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מסה מאת ג׳ורג׳ אליוט, בתרגום דפנה לוי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מאת זהר אלמקייס

.

פעם עלעלתי בגיליון של מגזין טבע, שעמודיו דפי כרומו בוהקים, אולי היה זה ילדי טבע הדברים. על אחד העמודים הודפס, במלוא הדרו, תצלום של ראם, הדור לא פחות. זווית הצילום הייתה מטעה, בכוונה: הראם צולם מן הצד, כך ששתי קרניו הארוכות, השחורות והישרות התלכדו לאחת. זו הייתה אשליה שנוצרה על ידי צורתה של יצירת האמנות, אך היא לא נועדה לשבות אותנו בקסם, לשקר לנו, אלא לנפץ שקר אחר, אשליה אחרת: להראות לנו כיצד נולד המיתוס של החד־קרן. לא היה חד־קרן, אלא רק ראם שעמד כך, באופן מסוים, וכך הצית דמיון.

ספרו של משה סקאל, החד־קרן, עושה פעולה דומה, אלא שהיא הפוכה: הוא אינו משתמש בכסות המדעית על מנת לנפץ מיתוס; הוא מעמיד במרכז העלילה כסות מדעית, של טיפול פסיכולוגי עם מהלך קלאסי – סיפור מחדש של הילדות ופענוח חלומות ההווה – אך כל העת חותר אל עבר דבר־מה מיתי, מסתורי, פועם.

המסַפֵּר פורש בפנינו מִספר מישורים ואלו משתרגים זה בזה כל העת. במישור אחד יש גבר צעיר היושב מול המטפלת שלו, עמליה, וזו הופכת אט־אט לישות התובעת בעצמה ניתוח, פרשנות, העמקה של רגש. ״אף אחד לא דומה לעמליה״, הוא אומר. היא ספינקס שמעמיד מולו חידות ואז תובע ובולע את כל חלומותיו. במישור אחר הוא מספר לה, לנו, את הסיפור המשפחתי שלו, את זיכרונות הילדות שמייצרים עוד ועוד מנעולים ומבוכים סביבם, מניחים זה על זה שכבות של אלם וכאב, טורקים אחריהם דלתות של עץ וזכוכית שקופה למחצה. ״קיצור תולדות הסכסוך: אמי״, הוא כותב, ״קשה היה להאמין שבכלל מתקיימת חיה כזאת. הבריות ראו ולא הפסיקו להשתומם. כל הבריות, למעט אבי״. במישור שלישי הוא נע בעולם ככל בני האדם: הוא מעביר סדנת כתיבה, חולם (חלומות עבים, מלאי עודפות, שיש מה ללעוס בהם), פוגש באנשים חדשים, חי לצד אהובו, נע ממקום למקום, שוהה בחדר המראות שהוא כתיבה על המשפחה.

על פי צורתו של הספר, צורת הספרות שלו, ניתן לחשוב שהוא סובב במידה רבה סביב הטיפול הפסיכולוגי שעובר המספר. דווקא בגלל הצורה הטבעית כל כך שסקאל מעניק בספר לאותו טיפול פסיכולוגי, קל לחשוב שבמרכזו עומד חיפוש נפשי. באומרי ״צורה טבעית״ אני לא רק מתכוונת לאמינות של הפרטים, של הסיפורים והזיכרונות, של החלומות והאובייקטים. וגם לא לכך שעמליה, המטפלת, היא דמות שכמעט בלתי אפשרי לא לאהוב (אף שהיא כן). כוונתי היא דווקא לכך שהחיפוש של המספר אינו נובע רק ממשבר, אלא הוא־הוא החיפוש המרכזי של היותנו בני אדם. הוא מקבל את הצורה והנסיבות הספציפיות של האדם הזה, של חייו ומשפחתו, של הביוגרפיה שלו ותכולת נפשו. אלא שבפועל הספר עוסק, אולי, בדבר אחר. נדמה לי שהדבר המצוי בעומקו של הספר דווקא אינו הדבר שנדמה כמרכזי, כעיקרי. אני מבקשת להציע שהספר הוא צילום של ראם, אך הוא מציע את קיומו האמיתי של חד־קרן; הוא מעמיד במרכזו את הטיפול הפסיכולוגי, אך מקיים חיפוש שמהותו מדעית הרבה פחות, עמומה בקצותיה הרבה יותר. כפי שכותבת אנה הרמן בשיר ״חד־קרן״ המובא בפתיחת הספר, הוא מציע דבר־מה ״סמוי מן המדע / דוהר בקרן יחידה / כחום גבוה, אל קמין / הנפש […]״. ההזדהות של החיפוש הפסיכולוגי מתעלה על המרחב שבו מתקיים מדע הנפש, ובמקום זאת מחוללת הדהוד עמוק, הדומה לזה שמחוללים בנו ציורי מערות, התופסים אף הם מקום מרכזי בספר.

גיבור הספר מספר לתלמידיו בסדנת הכתיבה על גילויה של מערת לַסְקוֹ בדרום צרפת בשנת 1940, בידי ארבעה נערים וכלבם, הקרוי רובוט: ״הכלב היה שם, בתוך הצוק. יללותיו עלו והידהדו כאילו הוא נמצא בתוך חלל גדול. מרסל קרא לו שיצא, אבל הכלב לא יצא. הנערים נכנסו לאותו מקום בין הסלעים ומצאו את הכלב בתוך מערה, מיילל ורועד. קרני האור של סוף היום חדרו מבעד לפתח המערה, והנערים נדהמו לגלות על הקירות ציורים של שוורים ענקיים בצבעי אדום ושחור״. הציורים במערה, מספר לנו הגיבור, צוירו לפני כ־18 אלף שנה, ובאחד מאולמות המערה יש ״ממותות, סוסים, ביזונים, ואפילו כמה דובים ואריות. במערה צוירו גם דברים פנטסטיים: שילובים של אדם וחיה או בעלי חיים שממשותם יכולה להיות מוטלת בספק. למשל – חד־קרן״.

במרחק נסיעה של ארבע מאות ק״מ וכחמישים וארבע שנים לאחר שהכלב רובוט גילה, פחות או יותר, את מערת לסקו, התגלתה מערת שׁוֹבֶה, המתועדת, על קירותיה ואנשיה, בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי ורנר הרצוג משנת 2010, מערת החלומות הנשכחים. בקריינות המזוהה כל כך אומר לנו הרצוג כי נדמה לו שזהו המקום שבו נולדה הנפש המודרנית. במקום המילים היפות הללו, ועל מנת להבין מה החשיבות של ציורי מערות בספרו של סקאל, אני מציעה לעקוב דווקא אחרי מילותיו של אדם אחר בסרט. זהו עובד במערה, המתבונן אל עבר המצלמה ומבקש, בפשטות, דממה – עלינו להיות מסוגלים כאן לשמוע את פעימות ליבנו שלנו, הוא אומר. המדענים הראשונים שביקרו במערה מספרים להרצוג על האופן שבו המערה מצאה את דרכה אל נפשם, כלומר, אל החלומות שלהם. המערה הפכה בעבורם למשהו הדומה לפסל החד־קרן שסקאל מתאר בספר. החד־קרן מעסיק את המספר כדימוי, כמיתוס, כדמות אגדית, כסמל; עתיק כל כך שניתן למצוא אותו, לאתר את עקבותיו, בציורי מערות. אך הוא גם מעסיק אותו באופן ממשי הרבה יותר. בסלונה של עמליה, המטפלת, תקוע חד־קרן על מוט; הוא שארית של קרוסלה נושנה, מוקף פסלי חיות אחרים, ניצב ליד חלון. פעם עמליה מלטפת אותו, פעם המספר. לפרקים נופל עליו האור כך או אחרת, נדמה שהוא משתנה. כמו מערת שׁוֹבֶה עבור אנשי המקצוע השוהים בה, זהו אובייקט המצוי במציאות, במרחק הושטת עין, בטווח הראייה. זוהי גם התגלמות נפשית.

ניתן לדבר על ציורי מערות כרגעים ראשונים של ביטוי אמנותי, של התבוננות ועיבוד, של ייצוג. ייתכן שאפשר לדבר עליהם כפי שדיברו אחרים על מערת לסקו – כמקום שבו הציור הוא מאגי. תאוריה שהספר מביא בפנינו סוברת כי ״האנשים שציירו את הציורים האלה האמינו בכוחו של הציור: אם הם יציירו ביזון, הביזון עתיד ליפול ברשתם. ואם הם יציירו אריה מפיל אימה, הרי שבזכות הציור שלהם ייכלא האריה הזה לרגע אחד – חמקמק אבל נצחי – בידיו של האדם״. בבואנו להכריע בין שתי האפשרויות, להחליט אם ציורי המערות הם ביטוי אמנותי גרידא או דווקא אמצעי טרנספורמטיבי, אנחנו נתבעים להפרדה מלאכותית בין המאגי לבין האמנותי. והרי מהי אמנות אם לא האמונה שמילים מסוימות, דימויים מסוימים, כאשר הם מסודרים בסדר מסוים, אוצרים בתוכם כוח? מהו המאגי אם לא המחשבה שהאסתטי הוא המחולל של המציאות?

אני חושבת על הניסיון הפסיכולוגי, העומד במרכז הספר, לפענח את ילדותו המסוימת כל כך של המספר, על הניסיון לפרוט את צילה הכבד של אם תובענית, ייחודית, שנתפסת כעצמאית באופן כמעט מגונה, לגוני האפור המרובים שבו. מה אם נקרא את הניסיון הזה, שהוא־הוא תנועת החיפוש שעומדת במרכז החד־קרן – ואני בכוונה אומרת "תנועה", לא מטרה, לא משימה – כתנועה אל עבר תחושה של אנושיות קדמונית, מזדהרת?

המספר אומר על אמו, ״האחים שלי באו לעולם בזכותה. הם קיבלו אוויר לנשימה, רמ״ח איברים ושס״ה גידים – והם היו התגלמות זרועותיה הארוכות בים וביבשה. אפילו כשהם הרחיקו נדוד מאמם, משהו בגופם נהה לעבר המקום שבו היא שהתה, כמו שנוהים אל הכותל המערבי או אל הכעבה במכה״. ייתכן שתנועת החיפוש של הספר היא נהייה כזו, אל עבר החד־קרן, אל עבר אשליית התנועה המתגלה כשמקרבים נרות ועששיות לקירותיה המצוירים של מערה קדמונית, אל עבר הפשר העמוק של היות אדם. ואולי בדומה לאשליית ההבדל בין המאגי לאסתטי, עולה כאן האפשרות לכך שקיימת גם אשליה נוספת, שלפיה אמנו הממשית, הביולוגית, של עתה, נבדלת ושונה מאם פרה־היסטורית, קדם־אנושית. זוהי האשליה שיש הבדל בין היסטוריה קטנה וגדולה, בין התא המשפחתי והאנושות כולה. נכון, סקאל מעמת אותנו עם הביולוגיה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתאים משותפים, בחלוקתם המיידית, בגוף היוצא מתוך גוף אחר ומנסה בשארית זמנו להתעמת עם עובדת היציאה הזו, עם יצירת המרחק. אך באותה נשימה הוא גם פורש בפנינו את האפשרות, או החובה, לבוא חשבון עם הביולוגיה ארוכת הטווח, הביולוגיה שמשמעה תהליכים שהזמן האנושי אינו משמש בהם משתנה, השתנויות זעירות ואדירות הנמתחות לאורך ולרוחב כל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס בחושים.

כאשר אנחנו דוממים ומאזינים לפעימות הלב של עצמנו בלב מערה קדמונית, כשאנו מתבוננים בציורים שהותירו שם אחרים, אנחנו מחפשים גם את פעימות הלב שלהם. כשגיבור הספר מספר על חלום המערה שלו, הוא אומר, ״את יודעת שהאדם פשוט מוכרח ללכת על שתיים? זה הדבר הראשון שמגדיר אותנו, לפני כל דבר אחר. תשאלי רופאים, חוקרים, מדענים: מהו אדם? והם יגידו לך קודם־כול: יונק שהולך על שתיים. אז אני הולך, אין לי ברירה.״ אחר כך הוא מוסיף ומספר על הניסיון שלו להותיר סימן על הקיר, על הביצוע המחודש שלו לפעולת הציור כפי שנעשתה במקור על ידי ציירי המערה הזו: הוא מניח יד אחת על הקיר, ביד השנייה הוא תוחב לפיו אבקה בצבע אוכרה ויורק אותה סביב אצבעותיו המונחות על דמות החד־קרן המצוירת על קיר המערה. בהתחלה נותרת על הקיר ההילה הכתומה, המכתימה את החד־קרן, אך אור שוטף את הקיר ומעלים את הסימן. הניסיון להותיר סימן, הכישלון להותיר סימן, אינם שני קצוות – התחלה וסוף – אלא שתי נקודות על מעגל. בדומה לזה, החיפוש הפנימי מתנגד לכל צורה ליניארית, לאפשרות שנתחיל לחפש בנקודה מסוימת בזמן, נעבור תהליך ונגיע אל סופו. בעבור המספר, ואני מעיזה לומר – גם עבור הכותב, המערות אינן רק דימוי, אילוסטרציה או אנלוגיה. הן אינן משמשות כדי להאיר חיפוש פנימי; זהו החיפוש הפנימי עצמו שנושא עששיות ונרות ומגלה סביבו מערה, וזו בתורה מהדהדת אנושיות רחבה יותר.

.

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רשימה פרי עטה פורסמה בגיליון 81 של המוסך.

.

משה סקאל, "החד־קרן", כנרת זמורה דביר, 2020.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי אברמי על ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כביסה מלוכלכת

עומר ברקמן

.

לפני שנים ראיתי טלוויזיה ופתאום כל הנקודות האלקטרוניות דבקו זו בזו באורח פלא ויצרו אסיר עולם. כולנו אולי אסירים, אני יודעת, והעולם עולם, אבל הוא היה במיוחד. הוא הגיע למרפאה של הכלא, האסיר, ששם שומרים את גופות המתים עד שלוקחים אותן לקבורה, יחד עם הכביסה. כלומר, המכבסה קרובה לבית הקברות, אז חבל לנסוע פעמיים סתם. גם עד שמישהו מת בכלל, וכביסה יש כל הזמן. הם אלופים בחיסכון. תתאר לעצמך, אפילו קוברים אותם בזוגות. כלומר, בארון קבורה זוגי. תמיד ידעתי שאסירים חיים בבתי כלא, ואף פעם לא חשבתי שהם יכולים גם למות שם. אני מניחה שזה באמת אפשרי. זה היה באמריקה. שם האפשרויות בלתי מוגבלות. כולם יודעים את זה.

אתה שואל מה חיסכון בארון זוגי? מה עושים בגופה עד שמצטרפת אליה שנייה? אין לי תשובה. לא צריך להאמין לכל מה שרואים בטלוויזיה. זה הכול רק בשרים אלא שגברים נושמים מהחזה ונשים מהבטן התחתונה. אם נושמים בכלל. הוא בחור מחוספס, האסיר, אבל הקשיחות הזאת בעיניו מרככת את הלב. הארְד טוּ גט. ככה זה באהבה. הוא פותח אחד מארונות הקבורה, נכנס פנימה, נשכב לצד גווייה טרייה שמחכה שם. יודעים שהיא טרייה כי זה לא מסריח בכלל – הם לא אומרים את זה אבל זה ברור מאליו. ואז חבר סוגר עליו מהר את הארון, בפטיש ומסמרים. טח טח טח. צריך אומץ לכזה דבר, ברור, אבל אסירים יכולים להיות נואשים כל כך. למחרת לוקחים את הארון לבית הקברות. המצלמה בתוך הארון אבל את הטלטולים מרגישים גם בלי לראות שום דבר. מורידים אותו לבור והוא שומע את החול נערם מעל הארון, והמסך מחשיך לגמרי. קאט. תתאר לעצמך, בארון קבורה זוגי.

אני כבר לא זוכרת מה היה מצבו המשפחתי של האסיר. או אפילו במה פשע. אולי הוא לא פשע. הוא נתפס, אז מה? אולי הייתה לו ארוסה. כלומר, מן הראוי שתהיה לו לפחות ארוסה, אחרת זה פחות חזק. נהג משאית הכביסה של הכלא – גם הוא אסיר, אבל כזה שאפשר לסמוך עליו – קיבל חצי מהתשלום מראש. הוא אמור להגיע שעה מאוחר יותר, לחפור ולהוציא את האסיר מהאדמה, אבל הזמן נוקף ואיש אינו מגיע. מסך הטלוויזיה שחור, ורק מדי פעם מתלקח פרצופו של האסיר לאור המצית, ומואר גם שעון היד שלו. אסור להדליק את המצית כל כך הרבה, זה גומר את החמצן. כל תזוזה של מחוג השניות מורידה אצלנו שעה מהחיים. שעה עוברת, שעתיים עוברות. אתה שומע, נשימתו של האסיר הופכת כבדה ואגלי זיעה שוטפים את פניו. עיניו מפוחדות ולאן נעלמה אותה קשיחות. אני בטח לא יודעת לאן. שוב המצית נדלק והשעון מראה שכבר עברו שלוש שעות. החמצן הולך ואוזל ובהלה משתלטת על מבטו. אולי זה כבר השיגעון. האסיר מתהפך היפוך אקרובטי עם המצית ומאיר את פני הגווייה ששוכבת לצידו. הוא מזהה את המת – נהג משאית הכביסה שהיה אמור לחלץ אותו משם. קאט. תתאר לעצמך, מכל האנשים.

הלילה חלמתי על אסיר העולם הזה והתעוררתי שטופת זיעה, הנשימה כבדה. של שנינו. שלך מהחזה ושלי מהבטן התחתונה. הייתי נותנת הכול בשביל להציל אותו. אני לא יכולה להציל אותך. התהפכתי היפוך אקרובטי והתבוננתי בפניך. זיהיתי אותן בחושך גם בלי מצית, ונראית נורא. הגוף מרופט. טילאו אותו ברקמות של תאים שגססו כבר הרבה זמן. ככה זה באהבה. כביסה יש כל הזמן אבל מתים רק פעם אחת. אתה שהיית אמור להוציא אותי לחופשי, ועכשיו אני קבורה פה יחד איתך.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מפרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (הוצאת אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליונות 57 ו־82.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

טיפול שיניים

מתוך הספר "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" / דניאלה כרמי

.

אתמול רבנו, עדנן בעלי ואני. הוא הביא הביתה לפנות ערב את איציק הזה, שלוקח אותו לעבודות. הם דיברו על איזה משהו גדול שאיציק ישתף בו את עדנן — "פרויקט" הם קראו לזה — באחד הקיבוצים שזקוקים שם לאינסטלציה חדשה של התאורה בלולים. אני יודעת? הגשתי קפה ועוגיות.

אחרי שאיציק הלך, עדנן המשיך לשבת ולשתוק כמה זמן. הקמט במצח שלו היה עמוק מתמיד.

"מה קרה?" שאלתי..

"מפריע לי," הוא אמר, "שאת לא יכולה לקבל את איציק כמו בן בית."

"מה עשיתי?"

"עשית הכול בסדר. הבעיה זה הפנים שלך".

"מה עם הפנים שלי?"

"את לא יכולה טיפה להאיר פנים כשאת מגישה קפה?"

איך שהוא פלט את זה, אפף אותו ענן של רוע כזה שכבר לא רציתי לעמוד שם עוד שנייה אחת נוספת.

אכלנו ארוחת ערב בלי להחליף מילה. כשהוא הלך לישון, התכוונתי להתקלח וללכת למיטה, אבל יצא פתאום שניקיתי את המטבח. זה התחיל מזריקת הזבל והלך והתארך. קודם ניקוי הכיור והשיש, לא יודעת איך נסחפתי לזה, אחר כך הארונות. ואז דלת המקרר נראתה לי מכוסה כתמים וטביעות אצבעות של כמה חודשים. ככה חלפו כשלוש שעות.

כשקמנו בבוקר מצאתי את עצמי חומקת לשירותים, והרבה זמן התלבשתי שם, כאילו החדר שלנו לא מספיק פרטי. עדנן נכנס למקלחת ושמעתי אותו נאנק. חשבתי לדהור אל השער כדי לא לפספס את האוטובוס לעבודה, וברגע האחרון החלטתי להתעכב. פתחתי חריץ בדלת המקלחת, כי האנחות של עדנן לא פסקו, ואני רואה אותו עומד שם, מחזיק בלחי שלו, מתחת למים הזורמים.

"השן כאבה לי כל הלילה," הוא אומר, וזה המשפט הראשון שנאמר בינינו מאז אתמול.

טוב, רק אני יודעת כמה עדנן מתבלבל כשמשהו בגוף מציק לו..

"אתה צריך רופא שיניים," אני אומרת לו.

אני יודעת שהוא יתחיל עם כל התירוצים למה לא ללכת לרופא. מכירה אותו. הוא יגיד שהרופאים רק מחכים לך שתהיה חולה, ושהם לעולם לא עוזרים, רק מרבים את החיידקים ואת הזיהומים בבתי החולים, ויסביר כמה דחוף וחיוני להתרחק מהם, ואיך הם חיים על חשבוננו, טפילים שכמותם.

ואני הרי יודעת שכל זה פחד. פשוט פחד מרופא.

"אתה צריך רופא שיניים," אני שבה ואומרת. הוא נאנק שוב ושוב. נראה לי שהפעם הכאב מכריע אותו. הוא מאבד את כל טענות הנגד שלו. הוא מוכן לכל דבר רק שמישהו יפסיק לו את הכאב.

אז אנחנו הולכים לרופא השיניים. אני כבר ויתרתי על חצי יום עבודה, כי בלעדיי הוא לא ילך. אנסה לבוא לעבודה אחר הצהריים, יותר טוב מכלום. עדנן עם היד על הלחי, ואני צועדת לצדו, תמיד מתפלאה מחדש כמה מסכן הגבר הזה יכול להיעשות בבת אחת. אנחנו הולכים זה לצד זה ושותקים, כמו שני ילדים מופרעים. הדרך לא ארוכה.

עד לא מזמן גרנו מרחק שלוש דקות הליכה מהבן דוד של עדנן, רופא השיניים ראשיד. המרחק נשאר שלוש דקות הליכה, אלא שעכשיו, אם תרצו להיכנס אליו הביתה זה ייקח עוד ארבעים דקות. תצטרכו להקיף את כל הרחוב, לעבור שדה, להיכנס לשביל עם זבל וסלילי גדר תיל חלודים, לטפס אל חור זמני בחומה ולעבור דרכו, ואז ללכת כשני קילומטרים כדי להקיף את כל המכשולים שהונחו סביב החומה. כל זה והגעתם אל הכניסה לבית של ראשיד.

מובן שאפשר מיד לטפס על גגון שממנו משתחלים דרך כוך צר, עוברים את החומה ונוחתים ישר לחצר של ראשיד, אבל זה אסור.

בן לילה הם בנו את החומה הזאת שמפרידה אותנו מהכרמים שלנו ומכמה בתים בחלק המערבי של הכפר, ואחד הבתים הוא של ראשיד, הבן דוד רופא השיניים.

אנחנו צועדים אל הגגון שעליו נטפס כדי לעשות את קיצור הדרך ואני חושבת כמה זמן לא הלכנו לטייל לבדנו, עדנן ואני. עדנן — נראה לי שעל שום דבר הוא לא חושב עכשיו, רק על הלחי שהיד שלו דבוקה אליה ולא עוזבת.

במרחק כמה סמטאות מתחילים להרגיש שמשהו לא רגיל קורה ליד החומה. לצד המכולת חונה משאית של הצבא. אנחנו מתעלמים והולכים הלאה. ואז כמה ג׳יפים צבאיים פתאום, מסודרים להם בריבוע, וביניהם אוהל לא גדול שחיילים יושבים בו. אנחנו עוברים על פני האוהל, לא בדיוק מסתכלים לכיוון שלהם. הם דווקא מסתכלים לכיוון שלנו, וחייל צעיר אחד בקסדה רץ אחרינו ושואל:

"לאן זה?"

עדנן נוהם משהו שאי אפשר להבין, ואני מסבירה שאנחנו הולכים אל הבן דוד רופא השיניים, שהבית שלו נשאר מעבר לחומה. על המעבר דרך הגגון אני לא בדיוק מפרטת ברגע זה. עדנן עם היד שלו על הלחי, והיא מעידה כאלף עדים שמישהו כאן סובל מכאב שיניים נורא. החייל מתלווה אלינו, בלי מילה. כאילו מישהו חייב להראות לנו את הדרך.

הגבות של החייל צהובות כמו פלומה של אפרוח שבקע מן הביצה, אבל אפרוח או לא — הוא לא נפרד מהרובה. בינתיים הוא מניח לנו להמשיך ללכת. אז אנחנו הולכים. הכול היה נעים יותר אילו הוא לא היה צועד לצדנו, החייל האפרוח, אילו לא היה פוסע ממש בקצב של עדנן ולא גורע ממנו עין. אני רואה את עדנן מקטין קצת את הקצב. הוא היה מוכן לסגת כבר עכשיו, הכול מהפחד. לא מהחייל. מהטיפול.

עוד רגע נגיע אל הגגון שדרכו עוקפים את החומה וקופצים ישר לחצר של רופא השיניים. אבל אנחנו הרי לא יכולים לטפס על הגגון ולעקוף את החומה מול עיניו. ובין כה וכה זה בלתי אפשרי, כי בנוסף לחייל שמלווה אותנו, דווקא על אותו גגון שממנו היינו יכולים להגיע אל ראשיד, ניצבים עכשיו כמה חיילים עם נשק. אחד מהם נראה כאילו הוא מכַוון אלינו, אפשר להישבע על זה, בעוד אנחנו מתקרבים. ואולי זה לא מסוכן כמו שזה נראה, הרי חייל עם רובה מלווה אותנו.

כל זה, עם השמש הזורחת מעל ועם עצי הלימון הפורחים בחצרות, נראה כל כך שלֵו ויום־יומי. אפילו החיילים על אותו גגון נראים כאילו טל הבוקר שטף אותם והבריק להם את הקסדות. הכול כל כך סימטרי שם על הגג, ולרגע נדמה שהם יצאו מציור ילדים, החיילים. מסודרים כך שאחד ניצב בכל פינה, ומעליהם השמים  הכחולים מצוירים בדיוק כמו שצריך, עם ענני הנוצה ושלוש ציפורים על חוט החשמל מעל.

עדנן שואל את החייל: "מה הם עושים, החיילים על הגגון שם?" החייל מסנן רק מילה אחת מוזרה שאף פעם לא שמעתי: "מתצפתים".

שנינו מפנים את הראש כמו לפי פקודה. מסתכלים על ביתו של הבן דוד ראשיד, שנראה שם מעבר לחומה. עדנן מוריד לרגע את היד מעל הלחי. לא שהכאב פסק. נדמה לי רק שיותר קל לו ככה לשקול את האפשרויות.

גם אני לא בדיוק יודעת מה לעשות עם המילה הזאת שהחייל אמר, אבל חוסר האונים של עדנן מעצבן אותי יותר ממאה חיילים. אני לוקחת אוויר וקוראת: "ראשיד!"

בבת אחת, כמו לפי פקודה, מפנים אלינו מבט כל החיילים שעל הגגון. כולם. היית יכולה לחשוב שהם גם יכוונו עכשיו כאיש אחד את הנשק אלינו, אבל רק אותו חייל בפינת הגג הקרובה, רק הוא מוסיף ומכוון אל הסמטה. או שזאת תנוחה קבועה כזאת אצלו, שהוא לא משנה אותה אף פעם. והחייל האפרוח עוקף אותנו ומתייצב כמו איזה מחסום דרך. אי אפשר לצעוד עוד צעד נוסף.

על מרפסת הבית מופיע ראשיד. בינינו לבינו — הגגון עם החיילים. ראשיד על המרפסת שלו, אפשר לראות אותו ברור לגמרי.  חייל אחד עומד על גג מעליו. הוא לא די קרוב, ראשיד, כדי לקרוא על פניו בדיוק איזה מין חיוך הוא מחייך, אבל זה נראה די דומה לחיוך הרגיל שלו. ראשיד הוא בן־אדם חייכן מטבעו, ואני מנחשת שהוא מחייך עכשיו את החיוך הלבבי שלו, כאילו כל הגגות סביב נבנו רק כדי שחיילים יטיילו עליהם כמו נמלים חרוצות.

"מה נשמע, ראשיד?" צועק לו עדנן. החייל האפרוח נדרך.

"אל חאמדיללה," קורא ראשיד.

"זה הרופא שיניים," אני אומרת לאפרוח.

הרי זה לא סתם טיול בוקר שאנחנו עושים כאן, עדנן ואני. הרי יש מטרה ברורה לכל הדבר הזה.

כולם מסתכלים עכשיו לעבר ראשיד, ואני בטוחה שאני רואה מרחוק את הניצוצות מתחת לשפם שלו. אולי הוא רופא שיניים, ראשיד, אבל לא תאמינו, כמה משיניו הצדדיות מוזהבות כמו של זקנים. ייתכן מאוד שרק אנחנו, עדנן ואני, שמים לב לניצוצות. אולי מי שלא ראה את ראשיד מקרוב מעולם, לא ישים לב ברגע זה לברק המוזהב שצובע חיוך של בן־אדם לא ממש גבוה ששתול אי שם בתוך הנוף הכללי.

אני לא יודעת להגיד מה עומד לקרות. ראשיד רואה את החיילים על הגגון. הוא מבין את מצב העניינים. ברור שאי אפשר להחליק עכשיו לצד של ראשיד כאילו כלום, כשכל החיילים לוטשים עיניים. את זה כולנו מבינים.

עוברות בכל זאת כמה שניות טובות עד שראשיד מנפנף אלינו:

"חבל אם לא תיכנסו, כי יש בדיוק מעמול שרק יצא מהתנור!"

כל השיחה הזאת לא רעה בשביל החיילים. דיבורים על אוכל מרגיעים אותם תמיד. אלינו ראשיד פונה כדי שנבין אולי שהוא לא כל כך זמני, המצב. הוא יימשך מן הסתם עד הערב, אם לא יותר.

"אולי ביום אחר," עדנן קורא אליו. "למרות שיש לי פה איזה כאב שיניים דחוף…" הוא מחייך לרגע, עדנן, מהרעיון שיתחפף מכאן אולי בכל זאת בלי שיד של רופא תיגע בו.

ראשיד צוחק. והחייל — זה שעל הגגון מעליו — מתכופף אליו עד כדי כך עם הנשק, שנראה כאילו ייפול עוד רגע, כל כך הצחוק נשמע פרוע.

לא תמיד הוא צוחק ברגע הכי מתאים, ראשיד, אני חייבת לומר. כשהוא עוקר לכם שן, למשל, הוא יאחז בה אחיזה לופתת ולפעמים פתאום, באופן לגמרי בלתי צפוי, יקרב לכם אותה לעיניים, נתונה בתוך הצבת, שלא תפספסו את השורשים הארוכים, חלילה. והוא יצחק כאילו זכה בהגרלה הגדולה…

הוא לא מתאים עכשיו למצב, הצחוק של ראשיד. ובאמת הוא גורם לאחד החיילים שעל הגגון להילפת אל הרובה כאילו היה האהובה שלו.

מבחינת עדנן, לא הצחוק של ראשיד הוא שיחליש את הכאב שלו, והוא קורא אל הרופא קריאה די נואשת, כמעט מתחננת, המהדהדת בכל הסמטה:

"כָאַב כל הלילה, ראשיד…"

"איזה שן זאת?" ראשיד צועק.

"למעלה מימין…" עדנן משיב.

"טוב, תספור," ראשיד קורא אליו. "תתחיל משתי הגדולות לפנים, ותספור פנימה, לעומק הפה. אני מעלה את הכרטיס שלך על המחשב בינתיים".

עדנן מכניס אצבע לפה ואני רואה אותו מונה שיניים. נדמה לי שכמה מהחיילים כאן על הגגון עוצרים את נשימתם כשהוא מונה. אולי הם מונים יחד איתו, לך תדע.

להקת ציפורים חולפת גבוה מעל כולנו, כמו נמלטת לה מכאן לאיזה יבשת רחוקה. הכול שקט סביב וכולם מרוכזים בספירה של עדנן. רק להקת הציפורים גונבת לרגע את תשומת הלב.

החיילים על הגגון מסתכלים למעלה. גם החייל שמתלווה אלינו מביט למעלה. אפילו עדנן עם הכאב שלו והכול. לא, אי אפשר שלא להתפעל מהמעוף החלק של הלהקה, שצורתה צורת חץ שפולח עכשיו את השמים הצחים. נראה כאילו לרגע שכחו כולם מהאדמה וממה שמתרחש עליה.

"חמישית!" צועק עדנן.

"רק רגע," קורא ראשיד, "אני בודק."

החיילים על הגגון שקטים במקומותיהם. אולי זאת הלהקה במעופה שהרגיעה כאן את האווירה. ואולי כל השקט הזה רק בשל הציפייה לְמה שיאמר ראשיד, ששקוע במחשב. עדנן מחליק בידו על לחיו הימנית. כולם שם על הגגון נראים קצת קצרי רוח. נראה שהם מצפים כבר לשמוע מה איתה, עם השן החמישית מימין למעלה.

החייל האפרוח מלטף את הרובה בידו. אבל הוא לא מוריד אותו מעל לכתף.

"לזאת עשינו טיפול שורש לפני שנה!" צועק ראשיד, "לא הגיוני שהיא תכאב."

"לא זוכר טיפול שורש," עדנן אומר לי, "את זוכרת"?

הוא מביט בי וחוסר האונים שלו בולט מתמיד. הוא מביט בי כאילו שאצלי מסתתר איזה פתרון לחידה עלומה.

"תבדוק את שן ארבע ושש!" קורא ראשיד מרחוק. "תלחץ עם האצבע על ארבע ושש, שומע?!"

האצבע של עדנן בתוך הפה, והחיילים על הגגון קפאו על משמרתם. הם נראים כאילו אין להם יותר שום משימה בעולם הזה, מלבד האיתור הדחוף של השן החולה. הם כולם מפנים עכשיו את הראש אל עדנן. מצפים לשמוע את גזר הדין. גם החייל האפרוח מצפה.

"ארבע!" קורא עדנן. "ארבע — היא זאת שבאמת כואבת,  ראשיד!"

"יפה!" קורא ראשיד בסיפוק.

טוב, אי אפשר לעשות הרבה יותר מזה כרגע. כולם מבינים את זה. פטפוטים נשמעים פה ושם בין החיילים על הגג. החיילים משחררים לרגע את הדריכות ומתמתחים.

"סע לד"ר אנאסטז על יד הקניון בצפון," קורא ראשיד מאי שם, "ייקח לך שעה, אבל תגיע אליו יותר מהר משתגיע אליי. לך תגיד לו: ראשיד אמר ארבע־ימין־למעלה — אולי סתימה, אולי טיפול שורש".

החייל שליווה אותנו, הוא נעשה קצת חשדן פתאום, מה שלא היה קודם. הוא ממש צמוד אלינו, כשאנחנו פונים לחזור.

"לאן זה?" הוא שואל ומסיר את הרובה מהכתף.

"פעם אחרת," אומר לו עדנן, "נדחה את הביקור שלנו".

אבל החייל נדבק והוא צמוד יותר מאי פעם. לא, הוא לא עוזב אותנו עד שאנחנו עוברים את הג׳יפים ואת האוהל. ועוד הוא נגרר אחרינו בהמשך הסמטה, כאילו קשה לו להיפרד. בקצה הוא אומר לנו לעצור ומבקש פתאום תעודת זהות.

עדנן מוציא את התעודה, והחייל מדפדף ומדפדף. מה הוא מקווה למצוא שם בין הדפים, אי אפשר לדעת.

"מכאן סגור עכשיו," הוא אומר. "זהו." כאילו שהדבר עוד לא הובן. זה נשמע כמו איזה פסוק שאין לתהות עליו. אולי גזירה משמים.

טוב, להיפרד מהחייל אנחנו די שמחים עכשיו. כבר מזמן ויתרנו על היציאה דרך הגגון. נחפש לנו מוצא אחר, אני חושבת, רק שירד מאיתנו. זאת, בכל אופן, כל השאיפה של עדנן ושלי ברגע זה.

הוא מנדב לנו, בכל זאת, מידע, החייל. "תנסו דרך שם," הוא אומר ומצביע בצורה מעורפלת צפונה.

"בטח," עדנן אומר ומכניס את התעודה חזרה לכיס. ועוד אומר תודה, עדנן הזה, בן־אדם שאין לו תקנה.

"אולי באמת תיסע לקניון," אני אומרת לעדנן. "לד"ר אנאסטז, ואני אסע לעבודה."

הוא לא עונה. הוא מטלטל קצת את הראש וחושב. אולי הטלטול של הראש מרמז משהו על המחשבות שלו, אבל עד שהוא לא ידבר, אני לא אדע מה הולך להיות.

"מה, לנסוע לבד?" הוא שואל בסוף.

"למה לא? אני כבר מפסידה חצי יום עבודה. אתה תסתדר. אתה לא הולך להתעלף או משהו."

הוא לא עונה, רק מתחיל לצעוד לכיוון הבית, בדיוק בכיוון ההפוך מהאוטובוס.

"לאן אתה הולך?" אני מתעניינת.

"ראשיד כבר זיהה את השן. זאת התקדמות," עדנן אומר וממשיך ללכת הביתה. "פתאום גם הכאב כמעט עבר…" הצעדים שלו נראים יותר ויותר מאוששים מרגע שהוא החליט שהיום לא יראה רופא.

אנחנו נכנסים הביתה ושוב לא מחליפים מילה. כנראה שהוא עוד לא הגיע, זמן הסליחה או זמן ההשלמה ביני לבין עדנן.

 

דניאלה כרמי, "זית הזהב של הקוקטייל הציוני", פרדס הוצאה לאור, 2020.

.

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "דובים ויער", מאת רחל שליטא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן