.
קטע מתוך הפרק השני בספר "דובים ויער" / רחל שליטא
.
היא יושבת אצל דוקטור פריד ומנדנדת את הרגליים על הכיסא. הוא לא אוהב שהיא עושה ככה, דוקטור פריד, הוא חושב שהיא כבר גדולה מדי בשביל זה. הוא רוצה שהיא תתבגר, שהיא תהיה מתאימה לגיל שלה. כנראה שרק אז הוא ייתן לה ללכת מכאן. עכשיו הוא שותק. הוא רק מביט בה דרך המשקפיים, ובעדשות הזכוכית שלהם משתקפים החלונות הפונים לגינה. בינה לבין דוקטור פריד משׂתרע שולחן כתיבה ענקי, מכוסה לוח זכוכית, ומתחתיו דחוסים תצלומים שהיא רואה אותם הפוך כי הם מופנים אל דוקטור פריד. ובכל זאת, למרות השולחן, הוא רואה שהיא מנדנדת את הרגליים, אבל לא מעיר כלום.
מה שלומנו, דפי? הוא שואל. היא לא עונה. שהוא ידבר אליה נורמלי. העיניים שלו מטיילות לה על הבטן. היא מחבקת אותה, צריך להגן עליה מהעיניים שלו, הן יכולות לעשות נזק אם הוא ימשיך ככה הרבה זמן. מה יש לָךְ שם? הוא מסתכל לה בַּפָּנים.
איפה? הידיים שלה קצת משחררות את הבטן, אבל עדיין מחבקות אותה.
את יודעת, שם, בבטן. מה יש לך שם?
כלום, היא אומרת, ומהדקת את החיבוק. היא יודעת שעכשיו הוא יגיד שהיא לא מתקדמת. והוא באמת אומר, את לא מתקדמת, דפי, למרות שאם היא בהריון זה אומר שהיא כבר גדולה, אפילו יותר מהגיל שלה. היא כבר מתחילה לחשוב שלא חשוב מה שהיא תעשה, הוא יחזיק אותה כאן כל החיים, ולא ייתן לה ללכת הביתה.
אני בהריון, היא אומרת כמעט בלחש, אבל הוא שומע.
את בטוחה? כאילו שהם מדברים על זה בפעם הראשונה. את רוצה להגיד שיש לך תינוק בבטן? הוא ממשיך לעשות את עצמו.
כן, יש לי תינוק בבטן, היא חוזרת על המילים שלו.
איזה תינוק, הוא רוצה לדעת, ילד קטן, או ילדה קטנה? את זה הוא שואל בפעם הראשונה.
זה לא ילד ולא ילדה.
אז מה זה?
הוא לא מוותר. מצא משהו חדש להתווכח איתה.
זה משהו אחר.
ושוב הוא עם העיניים על הבטן שלה.
זה משהו אחר, חיה.
את חושבת שזה מצחיק, הוא אומר. זה ממש לא מצחיק.
ופתאום הוא כועס והוא לא רוצה לשאול עוד משהו על התינוק הקטן. את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים.
היא קמה. מותר החוצה?
דוקטור פריד מסתכל בשעון. אחת־עשרה. בסדר, עד ארוחת צהריים. את יכולה לצאת לגינה.
זה לא גינה, היא אומרת, זה יער גשם.
או־קיי, הוא אומר, עכשיו אין גשם את יכולה לצאת לגינה, הוא עדיין עם העיניים בשעון.
זה יער גשם גם אם אין גשם, היא אומרת. אבל אני לא מפחדת.
דוקטור פריד מרים אליה את הראש בבת-אחת והמשקפיים כמעט נשמטים לו מהאף, כאילו נפל משהו בחדר ועשה רעש גדול. ממה את לא מפחדת? היא צריכה לעצום עיניים כדי שהעיניים שלו לא יסנוורו אותה. הכי טוב אם הוא היה מכבה בכלל את האורות בחדר ומסתכל למקום אחר, והיא היתה מרגישה את האפלולית, כמו מתחת לעלים הרחבים שלפעמים יכולים אפילו להסתיר את השמים. מתוך הסבך היא שומעת את הקול שלו, ממה את לא מפחדת, דפי, ממה את לא מפחדת. הרבה דברים הוא לא יודע, דוקטור פריד, והוא רוצה לדעת, והוא רוצה שהיא תדבר, שהיא תספר לו, ולה אין חשק להתחיל להסביר לו כל דבר.
אתה יודע שפעם היה פּיתוֹן ענק שבלע אנטילוֹפּה שלמה? היא פוקחת את העיניים ומסתכלת בו. המבט שלו עכשיו קצת יותר רך, ואם הוא לא יתקרב אליה זה יהיה בסדר.
וזה מפחיד אותך?
בטח שזה מפחיד, אם הוא רוצה לחנוק אותה אז זה מפחיד, אבל הוא יכול גם לבלוע אותה ולשמור עליה בִּפְנים ככה שהיא תהיה לגמרי מוגנת ואז זה בכלל לא מפחיד. אם פּיתוֹן יבלע אותי שלמה ואני אהיה בבטן שלו, כשהוא יטפס על גזע של עץ אני אהיה איתו בִּפְנים, כל הזמן, גם כשהוא ישחה בתוך מים, כמו שהתינוק שלי איתי בכל מקום.
דוקטור פריד מקשיב לה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מספרת לו על הפּיתוֹן, אבל הוא רוצה דווקא לדעת ממה היא כן מפחדת, זה מה שמעניין אותו, והיא לא יודעת מה מכל הדברים שיש לה בראש היא צריכה להגיד לו כדי שהוא ייתן לה לצאת החוצה, אל העצים, שהם כמו בית שהיא יכולה לסמוך עליו. אפשר החוצה?
דוקטור פריד מרים טלפון ואומר, רֶבֶּקָה, אולי תיקחי את הילדה החוצה קצת. כן־כן, היא צריכה ליווי.
אני לא צריכה את רבּקה, דפי חושבת, אני יודעת ללכת לבד. דוקטור פריד מניח את השפופרת ואומר לה, כאילו שהיא דיברה בקול רם, זה יהיה יותר בטוח לכולם.
רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020.
» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הטוב מכל העולמות", מאת אופיר עוז
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
