.
משמר ההר
יונית נעמן
.
אמרו לה ללכת ימינה עד סוף המסדרון ובקצה היא תראה כבר, שם נמצא המשרד של הביטחון. שתחפש את עמית הקב"ט, הוא ידריך אותה ויגיד לה מה הלאה. תודה, היא ענתה בחיפזון ונפנתה לכיוון שאליו הצביעו. גל של הקלה וראיית טוב שטף אותה. הריאיון הזה עבר כמעט בלי מאמץ, אפילו לא שאלו אותה מה עשתה בצבא. שניות אחרי הזהרורים האלה כבר לגלגה על עצמה: "טוב, זה לא בדיוק שהתקבלת למכון ויצמן. עם כל הכבוד, כולה עבודת שמירה." המחשבה על המדים שתצטרך ללבוש החלה לדכדך אותה אבל אז נהדפה כבר לתוך החדר ההוא בקצה המסדרון. הדלת הייתה פתוחה למחצה ובחור אחד גבוה, שעון על שולחן עבודה, דיבר בטלפון בסימני קריאה. הוא החווה בידו הפנויה לעבר כיסא כתום והיא התיישבה עליו בהיסוס. "אז תגיד לו שאני אמרתי! כן, כי ככה אמרתי! נכון… לא על כל דבר צריך לשאול שאלות. ברור. אז תעדכן אותי." אחרי שסגר את הטלפון שאל: "ומי את?" היא ניסתה למלט חיוך. "אני…אה… נעמה… שלחו אותי מהמשרד. עברתי את הריאיון… בקשר ל… שמירה."
"נ־ע־מה" הוא הטעים, "נעים מאוד. אני עמית." היא חיכתה שיישען על קצה השולחן לפחות אבל הוא נותר עומד, מתנשא לאיזה גובה לא שגרתי, בעודה ישובה על הכתום הזה, צווארה נמתח לעומתו, סנטימטרים ספורים מדי מפרידים בינה לבין תלפיות הגוף שלו. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי באיזה שיעור, אולי באיזה מסדרון. כשהסתובב לענות לטלפון שצלצל שוב, הבחינה באקדח שנעוץ בחגורה שלו, מאחור. פתאום הרגישה כמה ניחר הגרון שלה. ניסתה לבלוע רוק. הוא מיהר לסיים את השיחה ואמר: "טוב, אז, נעמה. באיזו שנה את אומרת שאת?" בסימן שאלה השיבה לו "אל"ף?", חוששת שיגיד לה שמקבלים רק משנה גימ"ל או שידחה אותה מטעמים אחרים.
זה לא קרה. עוד באותו הערב תתייצב ל"עליית משמר" ברבע לשש. חסרים לו שומרים, והעבודה שלה נכנסה לתוקף במיידי, כמו שביקש עמית הקב"ט. הוא שיווה לדבריו לוויית חן של הצעה, אבל לשניהם היה ברור שאין לה אלא לקבל אותה, אם היא באמת רוצה לעבוד. למרות שהייתה צריכה לקרוא מאמר ב"מבוא לסוציולוגיה של החינוך" למחר ועוד לא סיימה לכתוב את החיבור השבועי לתרגול של "טקסט וקונטקסט", לא הייתה לה ברירה אלא לומר שבטח.
הם הלכו יחד למחסן לקחת מדים, ובדרך לשם היא נשאה תחינה כמוסה שיימצאו כאלה שיעלו עליה ונבוכה עד חורמה למחשבה שהוא ישאל אותה מעל המדפים "איזו מידה את?". כמה מטרים לפני שהגיעו זינקה עליהם פתאום גליה, זאת שלומדת איתה מבוא לסיפורת, שהגיעה מתל אביב, שגדלה בתל אביב, שגופה הדקיק ופניה הנאים המופזים עוררו בה קנאה נוקבת, מוריקה. גליה כרכה את עצמה על הגוף הגבוה של עמית והם פצחו בטקסי נאהבים, ורק כעבור כמה המיות ומצמוצים, פנתה אליה ואמרה "איזה קטע, את הולכת לעבוד אצל עמיתי?". זיכרון עמום של שניהם אחוזים זה בזה ניעור עתה בתוכה. ייתכן שהילך לצידה באחד ממופעי הראווה שלה בקמפוס האפרורי, שמלותיה ועדייה מנשבים מרוח תל אביב על הבירה העבשה. השניים עמדו והתלטפו עוד שעה ארוכה, הסתודדו בראשים סמוכים. עמית חדל לרגע, פתח עבורה את דלת המחסן, הסביר דבר־מה, והשאיר אותה שם לבדה, כדי שתדלה לה את מה שצריך. היא יצאה משם בראש שפוף, נושאת מדים תחת הזרוע. אחרי שהשלימה בשן ועין את השירות הצבאי לא האמינה שתצטרך אי פעם להעלות שוב על גופה תלבושת אחידה, שהזמין במיוחד ארגון גדול ונתפרה בגדה. "חכי לי," אמרה גליה. היא לפתה אותו עוד רגע ארוך ואז, כולה נגוהות, הרימה אותה ממורדות מבטה, "בואי! את באה לסופּר?"
הן הלכו יחד וכל הדרך תינתה גליה את אושרה באוזני נעמה. כמה נפלא הוא וכמה חכם ואיך שהיא לא מצליחה להתרכז בלימודים מרוב ערגונות. מזל שהוא גם צריך ללמוד וגם עובד ביחידת הביטחון ויש לו אפילו שאיפות פוליטיות. מזל שאבא שלה הבטיח לה אוטו, אם תסיים בהצטיינות. והיא תסיים. בין המדפים של הסופר היא מתוודה על הפרעת אכילה, מחכה שגם נעמה תגיד משהו, נו, כי רואים עליה. אבל נעמה שותקת וגליה מספרת שכל אתמול אכלה רק צנצנת שלמה של חמאת בוטנים, אבל אז יבואו ימים שלמים של אהבה וירקות ואיכשהו זה מתאזן. כשסגרה אחריה את הדלת של חדר המעונות, מנסה לחלץ מהעצמות את המר העיקש שאחז בה, להתנער מתחושת אי־הצדק שלפתה אותה, "את הולכת לעבוד אצל עמיתי?", עיוותה את פרצופה להד קולה הפעמוני המצהל. "לעבוד אצל עמיתי," שבה וחזרה על שלוש המילים המעיבות לעצמה. אחר כך התנפלה על הקניות שעשתה, אכלה כאילו חייה תלויים בזה עד אחרי שניעור הקבס. שתתה גלון של מים מהברז והלכה למקלחות. אלוהים מרחם לפעמים, ציינה לעצמה כשמצאה את עצמה לבד בחדר הרחצה הטחוב, נזכרת כמה היה מוזר בהתחלה בלי וילונות מפרידים בין התאים לאזור הכיורים והמראה הגדולה המרובבת, ואיך הוותיקות אמרו לה שלמי שעשתה צבא זה לא קשה. היא בחרה בתא המרוחק מהכניסה, חושבת על ההרגל ועל כוחו הטוב, המשכך. מים חמימים השיבו בה איזו חיות ולרגע שכחה את הקדרות של צרות העין שמשבשת הכול, שמאפילה על כל בהיר. כשתצא מבניין חמש של המעונות, לבושה במדי השפל החדשים שלה, היא תקווה לא להיתקל באף אחד שמכיר אותה. היא ידעה שתימק אם תיראה בכחול הכהה הזה עם הכיתוב הצהוב הדהוי של חברת האבטחה.
מאז שעזבה את בית ההורים והיגרה לירושלים, חיפשה דרכים להתפרנס. הכי רצתה לעבוד בספרייה עם עגלות ספרים, אבל שתי המשרות הפנויות אוישו עוד לפני שהספיקה והמנהלת האנגלוסקסית שמרה לעצמה את הפרטים, למקרה שיזדקקו לה בעתיד. היא התקבלה לפרויקט חונכות עם ילדי אסירים ושידכו לה נערה שהייתה בתו של אסיר מפורסם, רוויית חונכים ויגעת יזמויות טיפוליות וימי כיף עם ילדים אחרים שאיתרע מזלם. באוטובוסים, הלוך וחזור מהשכונה המדכאת שבה גרה עם אמהּ שנישאה מחדש ואחיה הקטנים, נגדש ראשה בהרהורים כבדים על אופי וגורל. היא חשבה על הילדה המעונה והתמה הזו, ותהתה מה היה חלקה אילו נולדה בצד אחר של העיר. מחנה הפליטים שועפאט ניבט מחלונות האוטובוס וירושלים תקעה אצבע משולשת אל מול הרהורי המהפכה שלה. אחת לכמה דקות התנערה והמשיכה לסקור את הדפים ממאגר העבודות של אגודת הסטודנטים. עוד רגע הסכמי אוסלו יקרסו והאדמה תרעד והאוטובוסים שהיא נוסעת בהם יתחילו לבעור על יושביהם. בינתיים כבר פוטרה ללא הסברים מעבודת ניקיון אצל זוג דוקטורנטים בגבעה הצרפתית. מה חשבה לעצמה? תמיד שנאה לנקות והפגינה אך כישרון דל ביותר בתחום. גם מלצרות לא הלמה את גולמניותה, וכדי שיזמינו אותה לשמרטף, צריכים להכיר אותה כאן. והלא היא זרה.
היא חצתה בזריזות את המתחם והגיעה לפני הזמן לעליית המשמר. ישבה על החומה לחכות, וראתה איך תוך זמן קצר נקבצים ובאים כל שאר החלכאים, כולם נראו לה קהויים, רובם גברים מלבדה ועוד אישה אחת. הידיד שהמליץ לה על העבודה הזו עבד במשמרת צהריים, אולי יתראו בהחלפת משמרות. כשעמית מגיע בצעדים בטוחים, היא מבחינה בסימן מציצה חדש מחברבר את צווארו. מתי הספיקו? כל רגע פנוי, אמרה לה גליה קודם, מצחקת. הקב"ט מצוץ הצוואר נעמד מול פקודיו ומסביר את הנהלים. אסור לאכול, מותר לשבת רק אם עייפים, אבל רצוי לעמוד. אסור לקרוא, מותר להקשיב לרדיו, אבל לא באוזניות ולא בקולי קולות. אסור לעשן. תקפידו לשתות. אם צריכים ללכת לשירותים, קוראים בקשר שיבואו להחליף אתכם. קצין תורן מסתובב בשטח ועורך ביקורי פתע. ראו הוזהרתם. אחת לשעה יש לדווח בקשר שהכול תקין. בכל עמדה יש חוברת נהלים. לקראת סיום הוא מפרט על ההתראות החדשות שהתקבלו. מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר. חייליו הצייתנים יתפזרו בקרוב בעמדות והוא יוכל לשוב ולפקוד את חדרה של אהובתו, למצוץ ולהימצץ בה. מכשירי הקשר נמצאים בעמדות, הוא אומר ומפקיע אותה מהרהוריה, ואז שולף מהכיס האחורי במכנסיו דף מקופל ומקריא מתוכו את זיווגי השומרים. היא נדרכת.
השמירה הראשונה שלה עם אילן. בהתחלה הם שותקים הרבה. האפֵלה מתבססת ואז נזרעת כוכבים. הוא ככל הנראה לא דברן גדול. אבל אז נשמעים קולות בקשר ואילן מסביר כמה דברים. אחר כך שאלה אותו מה הוא לומד, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. כבר שנה שנייה בשמירה, זה נוח לו. הוא מעדיף משמרות לילה ואז ישן כמה שעות והולך ללמוד. בלילה שקט ואפשר לחשוב, עניין נדיר בימינו, הוא מחייך. יש לו חיוך זהיר והעיניים שלו מתרוצצות מסביבה, לא מתמקדות. יש גמישות במשמרות אז זה מתאים למערכת השעות, המשכורת לא הכי טובה, אבל גם לא הכי רעה שיש, יחסית לעבודת סטודנטים. "את תראי שזה משתלם, כי אין לך נסיעות, את באה ברגל מהמעונות. את במעונות, כן? איזה בניין? אה, חברה אחת שלי גרה בחמש. בקיצור, את גם חוסכת כסף וגם זמן." הזמן מזדחל. עוד שעה נוקפת ועוד שעה. פעם הוא מדווח בקשר, ופעם נותן לה, שתתנסה. העייפות משנקת את גרונה, מאיימת על העפעפיים, ככל שעובר הזמן היא מפסיקה לתהות אם יש או אין ביניהם מתח מהסוג ההוא. מחשבות נוגות נענות לה, היא חוששת שהדהוי צרוב בבשרה. בסוף המשמרת באים שומרי הלילה, והשניים צועדים בדממה למעונות. לילה טוב, לילה טוב. היא הולכת לחדר, השותפה שלה ערה. "איך היה?" היא שואלת. נעמה נתקפת פרץ דיבור, מכבירה מילים. השותפה מכבה את האור ונעמה הולכת שוב להתקלח, ואז נכנסת למיטה ולא נרדמת. לאורה של מנורת הקריאה תקרא עוד כמה עמודים בביוגרפיה המדכדכת של לאה גולדברג. מדי פעם הקול הפעמוני של גליה וקרקושה הצמידי צורם באוזניה. היא מתמסרת לחבלי העצב ונרדמת במחשבה על הגופים היפים שלהם באהבהביהם, וחולמת שהמדים נדבקים לה לעור.
עוברים כמה שבועות והיא כבר שגורת שמירה. הרבה פעמים יוצא לה לשמור עם החבר שהביא אותה לעבודה הזו. הם הכירו בערב שבו נרצח ראש הממשלה. הוא היה במשמרת, והיא נכנסה דרך השער שלו למעונות. שבר אותו, הסיפור הזה, אבל באותה מידה הרוצח עשה לו את זה והוא היה מתרגש מהתמונות שלו המחייכות בעיתונים. חומים ומסוכנים הוא חשק בהם, ובשעות השמירה שלהם נטוו אריגי נצח של כמיהה ותסכול. היא גם אוהבת לשמור עם יורי, הבלשן רחב האופקים, בעל השליטה המרהיבה בעברית, אף שרוב שנותיו עברו עליו במחוזות של הגאים אחרים. המשמרות המשותפות שלהם חולפות בקלילות, כי הוא נהנה להסביר ולה נחמד להקשיב. הסמסטר עומד להיגמר, והעבודות להגשה מצטברות. עמיתי סומך עליה ונותן לה עוד ועוד משמרות לילה, הן יותר משתלמות אבל גם יותר משבשות. היא שומרת בלילה וישנה ביום ולאט נושרת מהלימודים. במאמצים עליונים מגיעה לשיעורים החביבים עליה, על האחרים מדלגת. באחד הלילות הלכה עם אילן לשתות ואז שכבו בלי חמדה. הוא כבר גולל בפניה הסברים על בנות מינה. הוא בטוח שנשים מסוימות הן יותר, איך לומר, נועזות, חשקניות, מתגרות, נלהבות ללא גבול. היא נחרדה מהדברים שאמר וחשבה על גליה שכולה רטטים ואביונות, שמדברת על זה בתאווה, שמלקקת את האצבעות כשהיא אוכלת וגם נושכת את קצה העט בשפתיה התפוחות כאילו מבלי משים, בשעה שהיא גוהרת על ספרים בספרייה. היא מחתה על דרגת הבשר שהוא כופה עליה, אבל הוא התעקש שזה כמעט מדעי, שמשהו בחום השמש גורם לנשים מעדות מסוימות להיות יותר ליבידינליות וזה מוכח. אחרי הפעם ההיא הם עשו את זה עוד פעמים ספורות בלבד, בסופי משמרות, אולי כדי להשלים מדגם מייצג להפרכת התיאוריה שלו. השותף שלו עובד כמעט תמיד בלילות, אז אצלו בחדר, על מיטת יחיד. היא נכשלה פעם אחר פעם בניסיון להימנע משיפוט על תפקודה, משל הייתה נערה על קורה וחבר שופטיה, מתקשה להדוף את החזיונות על גליה ועל גמישותה המתנחשלת. בפעם האחרונה עם אילן רבצה ביניהם שתיקה סמיכה. היא ישבה על קצה המיטה שלו ונעלה נעליים, ואז שמעה אותו מפטיר איזה דבר, ממלמל על המבחנים והלחץ לקראת סוף התואר, הולך ומתגמגם על החיפוש הנכון אחרי אהבת אמת.
באביב פיטרו אותה. ולא זו בלבד אלא שהצליחה להיות מפוטרת פעמיים באותו החודש. הקצין הבכיר, זה שמופקד על עמית, אם ניתן להאמין שדרג כזה אפשרי כלל, אמר לה ששברה את השיא של כל הזמנים בשבירת שמירה. בפעם הראשונה התנמנמה שמוטת ראש מכורבלת במעיל של חברת האבטחה ויורי נתן לה לנוח, עומד עם הפנים לכיוון השני, מתאמן בהגיית עיצורים באחת משפות הקליקים. פעם סיפר לה שהוא יכול לעמוד גם שלוש שעות אם צריך, ולהפיק צלילים שוב ושוב עד שיוצא לו מוצלח. את יודעת כמה זה קשה להפיק עיצור אפיגלוטי או עיצור מצוץ? ויש את העיצורים האלה עם ריבוי בסיסי חיתוך, מי שלא נולד לזה צריך להקיז דם כדי לבטא אותם. כשעמית התקרב מאחורה בחשאי, הוא תפס אותה ישנה ואותו מוצץ עיצורים. נעמד מולה מלוא אורכו וחיכה לראות מתי תקום. יורי לא יכול היה לשאת את מראה הנפוח הזה שמשפיל אותה ולכן קרא בשמה בקול. היא ניעורה הלומה. "יכולתי לרדת לעיסאוויה ולהביא את כל החברים שלי, בזמן שלקח לך להתעורר! את מלחמה ושלום יכולתי לדקלם!" הוא שאג בדממת האורנים הלילית. למחרת פוטרה, אבל יומיים אחר כך נתנו לה עוד הזדמנות, מבלי שביקשה, ואפילו לא היה צורך למלא שוב טופס מאה ואחת. את גליה לא ראתה כמה ימים ולא ידעה אם הייתה זו היא שלחשה באוזנו. לא ידעה אם עליה להודות לה על שהאריכה עבורה את השירות במדים הכחולים, וממילא שבועיים מאוחר יותר נרדמו שניהם, היא ואילן, על משמרתם. היה שלוש לפנות בוקר, והעמדה שלהם דילגה על הדיווח השעתי בקשר, אז קראו להם ולא זכו לתגובה. תוך שניות זינק לעבר העמדה הקצין התורן ברכבו, והאורות המסנוורים חשפו את מפגן עליבותם. הוא השאיר את האורות להכאיב לאישונים המכווצים וצרח עד שהאדים.
זמן לא רב אחר כך תחליף חברת האבטחה את חדלי האישים שאיישו את העמדות בשומרים חמושים, חלקם מקשישים. היא תתקבל בסופו של דבר למשרת פיזור הספרים הנחשקת בספרייה ואז תחליט לרדת מההר כי לא תמצא בזה תועלת. היא תעבוד באיזה תאגיד ותפרוש ממנו כעבור הרף או שניים. את התואר הראשון תשלים רק כעבור עשור של עליות משמר ומורדות תלולים. האבחנות של אילן על טבעה המיני מטבעו ישתרשו בגופה ויפתחו בו נוגדנים עקשנים לכל העניין הזה על מופעיו השונים. גליה תצטיין ותתחתן עם מישהו שאינו עמיתי. חברות ישראליות ייצאו את מלאכת התפירה שלהן לסין, ואנשים במה שנהוג לכנות "המדינות המפותחות" ייהנו לבחור בעצמם ממגוון המדים שנתפרים בזול בחצרות האחוריות הזנוחות של העולם. מאגרי המידע המקוונים יהפכו את הספריות מטילות האימה על רבבות ספריהן המאובקים לתופעה כמעט מוזיאלית. היא תתמקם בתל אביב ותשתדל במאמץ מתמשך להפריד בין העיקר לתפל. בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, יכהן גם עשרים שנה אחר כך אותו ראש ממשלה, האדמה תוסיף ותבער, ולרשימת הנהלים של משמר ההר יתווסף האיסור על שימוש בטלפונים הסלולריים.
יונית נעמן היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "כשירדנו מהעצים" (גמא והקיבוץ המאוחד, 2014) ו"אם לב נופל" (לוקוס, 2018). ספר מסות פרי עטה עתיד לראות אור בקרוב.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "כדורסל מבוגרים", סיפור מאת שירז אפיק
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
