מודל 2020 | מתחת לעלים הרחבים

"את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים". קטע מהספר "דובים ויער", מאת רחל שליטא

אילת כרמי, ציור קיר, טמפרה, משכן אמנים הרצליה, 2004 (צילום: אוהד מטלון)

.

קטע מתוך הפרק השני בספר "דובים ויער" / רחל שליטא

.

היא יושבת אצל דוקטור פריד ומנדנדת את הרגליים על הכיסא. הוא לא אוהב שהיא עושה ככה, דוקטור פריד, הוא חושב שהיא כבר גדולה מדי בשביל זה. הוא רוצה שהיא תתבגר, שהיא תהיה מתאימה לגיל שלה. כנראה שרק אז הוא ייתן לה ללכת מכאן. עכשיו הוא שותק. הוא רק מביט בה דרך המשקפיים, ובעדשות הזכוכית שלהם משתקפים החלונות הפונים לגינה. בינה לבין דוקטור פריד משׂתרע שולחן כתיבה ענקי, מכוסה לוח זכוכית, ומתחתיו דחוסים תצלומים שהיא רואה אותם הפוך כי הם מופנים אל דוקטור פריד. ובכל זאת, למרות השולחן, הוא רואה שהיא מנדנדת את הרגליים, אבל לא מעיר כלום.

מה שלומנו, דפי? הוא שואל. היא לא עונה. שהוא ידבר אליה נורמלי. העיניים שלו מטיילות לה על הבטן. היא מחבקת אותה, צריך להגן עליה מהעיניים שלו, הן יכולות לעשות נזק אם הוא ימשיך ככה הרבה זמן. מה יש לָךְ שם? הוא מסתכל לה בַּפָּנים.

איפה? הידיים שלה קצת משחררות את הבטן, אבל עדיין מחבקות אותה.

את יודעת, שם, בבטן. מה יש לך שם?

כלום, היא אומרת, ומהדקת את החיבוק. היא יודעת שעכשיו הוא יגיד שהיא לא מתקדמת. והוא באמת אומר, את לא מתקדמת, דפי, למרות שאם היא בהריון זה אומר שהיא כבר גדולה, אפילו יותר מהגיל שלה. היא כבר מתחילה לחשוב שלא חשוב מה שהיא תעשה, הוא יחזיק אותה כאן כל החיים, ולא ייתן לה ללכת הביתה.

אני בהריון, היא אומרת כמעט בלחש, אבל הוא שומע.

את בטוחה? כאילו שהם מדברים על זה בפעם הראשונה. את רוצה להגיד שיש לך תינוק בבטן? הוא ממשיך לעשות את עצמו.

כן, יש לי תינוק בבטן, היא חוזרת על המילים שלו.

איזה תינוק, הוא רוצה לדעת, ילד קטן, או ילדה קטנה? את זה הוא שואל בפעם הראשונה.

זה לא ילד ולא ילדה.

אז מה זה?

הוא לא מוותר. מצא משהו חדש להתווכח איתה.

זה משהו אחר.

ושוב הוא עם העיניים על הבטן שלה.

זה משהו אחר, חיה.

את חושבת שזה מצחיק, הוא אומר. זה ממש לא מצחיק.

ופתאום הוא כועס והוא לא רוצה לשאול עוד משהו על התינוק הקטן. את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים.

היא קמה. מותר החוצה?

דוקטור פריד מסתכל בשעון. אחת־עשרה. בסדר, עד ארוחת צהריים. את יכולה לצאת לגינה.

זה לא גינה, היא אומרת, זה יער גשם.

או־קיי, הוא אומר, עכשיו אין גשם את יכולה לצאת לגינה, הוא עדיין עם העיניים בשעון.

זה יער גשם גם אם אין גשם, היא אומרת. אבל אני לא מפחדת.

דוקטור פריד מרים אליה את הראש בבת-אחת והמשקפיים כמעט נשמטים לו מהאף, כאילו נפל משהו בחדר ועשה רעש גדול. ממה את לא מפחדת? היא צריכה לעצום עיניים כדי שהעיניים שלו לא יסנוורו אותה. הכי טוב אם הוא היה מכבה בכלל את האורות בחדר ומסתכל למקום אחר, והיא היתה מרגישה את האפלולית, כמו מתחת לעלים הרחבים שלפעמים יכולים אפילו להסתיר את השמים. מתוך הסבך היא שומעת את הקול שלו, ממה את לא מפחדת, דפי, ממה את לא מפחדת. הרבה דברים הוא לא יודע, דוקטור פריד, והוא רוצה לדעת, והוא רוצה שהיא תדבר, שהיא תספר לו, ולה אין חשק להתחיל להסביר לו כל דבר.

אתה יודע שפעם היה פּיתוֹן ענק שבלע אנטילוֹפּה שלמה? היא פוקחת את העיניים ומסתכלת בו. המבט שלו עכשיו קצת יותר רך, ואם הוא לא יתקרב אליה זה יהיה בסדר.

וזה מפחיד אותך?

בטח שזה מפחיד, אם הוא רוצה לחנוק אותה אז זה מפחיד, אבל הוא יכול גם לבלוע אותה ולשמור עליה בִּפְנים ככה שהיא תהיה לגמרי מוגנת ואז זה בכלל לא מפחיד. אם פּיתוֹן יבלע אותי שלמה ואני אהיה בבטן שלו, כשהוא יטפס על גזע של עץ אני אהיה איתו בִּפְנים, כל הזמן, גם כשהוא ישחה בתוך מים, כמו שהתינוק שלי איתי בכל מקום.

דוקטור פריד מקשיב לה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מספרת לו על הפּיתוֹן, אבל הוא רוצה דווקא לדעת ממה היא כן מפחדת, זה מה שמעניין אותו, והיא לא יודעת מה מכל הדברים שיש לה בראש היא צריכה להגיד לו כדי שהוא ייתן לה לצאת החוצה, אל העצים, שהם כמו בית שהיא יכולה לסמוך עליו. אפשר החוצה?

דוקטור פריד מרים טלפון ואומר, רֶבֶּקָה, אולי תיקחי את הילדה החוצה קצת. כן־כן, היא צריכה ליווי.

אני לא צריכה את רבּקה, דפי חושבת, אני יודעת ללכת לבד. דוקטור פריד מניח את השפופרת ואומר לה, כאילו שהיא דיברה בקול רם, זה יהיה יותר בטוח לכולם.

 

רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020.

 

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הטוב מכל העולמות", מאת אופיר עוז

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | אם יאפיר הלב הקטן

שירים מאת מיכאל קליין, מכי חכם נאמן ואפרת נחמה

מיכל ביבר, נתקעתי, טכניקה מעורבת על נייר, 50X34.5 ס"מ, 2017

.

מיכאל קליין

בקעה

הַיּוֹם הַזֶּה חוֹל וְסֶלַע חַם וְלֹא נִרְגָּם

נָסוֹג שֵׁפֶל אִי־יָם

וְכָל גַּרְמֵי מַמָּשׁ כְּמוֹ הִתְיַתְּמוּ מִיִּצּוּגָם

הַבַּד אֲשֶׁר נִכְרָךְ סְבִיב חָזִי

אֶצְבְּעוֹתַי שְׁמוּטוֹת הַנְּטוּלוֹת עֲדִי

הַכַּפְכַּף הַמִּתְפָּרֵק תּוֹךְ הֲלִיכָה עַל כְּבִישׁ

שֶׁבֶּאֱמֶת כְּבָר לֹא זָקוּק לְתֹאַר

שְׁפֵלָה יַמַּת הָרוּחַ הָעַזָּה וְהַקְּלוּשָׁה גַּם יַחַד

אַף נָסוֹגוּ מְצוּלוֹת

נוֹתְרָה בִּקְעָה מִתְנַשֶּׁמֶת וְאוּלַי אַף מִתְקַמֶּרֶת

אֵין לִי לָדַעַת אֲפִלּוּ הַמִּלִּים מִשְׁתַּעֲלוֹת

וְשׁוֹמְרוֹת אֶת קוֹלָן לִזְמַן דָּבוּר יוֹתֵר

הָעֹרֶף מָלֵא שֶׁמֶשׁ גַּם הַשֶּׁמֶשׁ אֵיזוֹ מִן נְקֻדַּת הִתְיַחֲסוּת

         אֲנַסֶּה לָשׁוּב שֶׁמֶשׁ

                                          שֶׁמֶשׁ!

עִם סִימַן קְרִיאָה וּבְשׁוּרָה מִשֶּׁל עַצְמָהּ

אַף לֹא זֶה‏

.

ערב ראשון ביולי נוסף

מְרַפְרֵף בְּסִפְרֵי הַשִּׁירָה

לֹא לִבְשׂוֹרָה כִּמְחַפֵּשׂ חֳמָרִים פּוֹרְנוֹגְרָפִיִּים

דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ אַף אָדָם לֹא חוֹלֵף מוּל חַלּוֹן

הֲגִיגִים?

                שֶׁיֵּלְכוּ לִזְדַּיֵּן הֲגִיגִים

לֹא מַחְשָׁבוֹת־שְׁמֵימִיּוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ שָׁמַיִם שַׁמְנוּנִיִּים אֵלַי

שֶׁיִּהְיוּ לִי מִלִּים חָמְרִיּוֹת כְּבֶטֶן אִשָּׁה דְּשֵׁנָה וּמַקְסִימָה

מִלָּה כְּקַרְסֹל הֶחָמוּק אוֹ

לְפָחוֹת צוּרַת הַקַּרְסֹל הַבִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת

אוּלַי מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן

                               אֶבְדֹּק מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן

לֹא דּוֹאֵג אוֹהֵב אַחַר כָּךְ אֶהְיֶה טוֹב

אִם קְטָטָה בְּתוֹכִי עַכְשָׁו

רַק מִלְחֶמֶת אַחִים בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה הַמְּשֻׁתָּף

 

מיכאל קליין, בן 18 מתל אביב, בוגר תיכון הכפר הירוק ומגמת מוזיקה קלאסית. מקדיש את רוב זמנו לנגינה, הלחנה וכתיבת שירה. לפני כשנתיים פורסם אחד משיריו בעיתון ידיעות אחרונות.

.

.

מכי חכם נאמן

אחרית

אִם תְּנַתְּקוּ אֶת הַחַשְׁמַל

נַבְעִיר מְדוּרוֹת,

יִצָּרֵב הַדָּגָן.

אִם תְּכַסֶּה הָאֵם בְּעַזָּה

אֶת בְּנָהּ בִּשְׂמִיכָה

וְלֹא יֵחַם לוֹ

אִם תֹּאמַר בְּאָזְנָיו

שִׁירַת תְּפִלָּה

וְלֹא הֶחְלִים פִּצְעוֹ

אִם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה נָס

בֶּן שָׁלוֹשׁ מִבֵּיתוֹ

אִם נָפַל מֵהַסִּירָה וּמֵת

בַּיָּם בְּלִי יָד אֵם

עַל מִצְחוֹ.

אִם יַאֲפִיר הַלֵּב הַקָּטָן

לֹא יִהְיוּ עוֹד יְלָדִים בָּעוֹלָם

נִהְיֶה לִפְסֹלֶת

נִהְיֶה לִנְשֹׁרֶת

נִהְיֶה וְלֹא נִהְיֶה

כֻּלָּנוּ, כָּל מִי

שֶׁעוֹד יָקוּם

מָחָר בַּבֹּקֶר

וּנְשָׁמָה בּוֹ.

.

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מִסְתּוֹבֵב בַּמִּסְדְּרוֹן

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לוֹחֵץ יָדַיִם וְסוֹגֵר דְּלָתוֹת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מְפַזֵּר הַבְטָחוֹת.

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הוּא לֹא בְּרֵכָה כְּחֻלָּה

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הוּא לֹא יְסוֹד בָּעוֹלָם

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא מְחַיֵּךְ וְלֹא מְחַבֵּק

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה צָפוּף מֵרֹב שֶׁקֶר

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא מוֹתִיר בְּרֵרָה

רַק לְהַבִּיט בַּיָּרֵחַ

לְסַמֵּן סְבִיבֵנוּ עִגּוּל גָּדוֹל

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מַרְכִּין רֹאשׁ בְּתוֹכֵנוּ

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מְצַפְצֵף

וּמַחְרִישׁ אָזְנַיִם

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מֵטִיחַ בַּקִּירוֹת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא יָמוּת אִתָּנוּ

.

ההנהלה אינה אחראית

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְחֶפְצֵי הָאוֹרְחִים

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לִשְׁלוֹם הַחוֹלִים

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְמֶשֶׁךְ הַנִּתּוּחַ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי

וְלַחַיִּים שֶׁלְּךָ

וְשֶׁל אִשְׁתְּךָ

שֶׁלֹּא יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת

אִשְׁתְּךָ שֶׁלֹּא יְשֵׁנָה לְבַדָּהּ

כִּי הִיא פּוֹחֶדֶת שֶׁיִּכָּנְסוּ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לַנָּשִׁים שֶׁיֵּאָנְסוּ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְמַכּוֹת וְחַבָּלוֹת

לִשְׁפִיכוּת הַדָּמִים, גַּם לֹא לַכִּבּוּשׁ

גַּם עַל הַסֵּדֶר הַהַנְהָלָה

אֵינָהּ אַחְרָאִית.

 

מכי חכם נאמן, ילידת תל אביב, אקטיביסטית פמיניסטית, מייסדת עמותת "רוח נשית", זוכת אות השרה לשוויון מגדרי במאבק באלימות נגד נשים, מנכ"לית של עמותת "הקבוצה", בית למחול בשכונת התקווה. שיריה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות, ביניהם הכיוון מזרח, "פרחה פואטיקה" בהוצאת אחותי, "וילכו ויבואו בית אישה" בהוצאת טנג'יר. ספר הביכורים שלה, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", יראה אור בקרוב בהוצאת עתון 77.

.

.

אפרת נחמה

לאורי צבי גרינברג

קול נקודה

*

וְהָיִיתִי מְקַדֶּשֶׁת אֶת

הַדִּיּוּק

כָּל חַיַּי הָיִיתִי מְקַדֶּשֶׁת

וְהָיִיתִי בּוֹהָה בּוֹ

יוֹמָם וָלַיְלָה

וּמְפַלְבֶּלֶת עֵינַי אֵלָיו

בְּכַפּוֹת נְשׂוּאוֹת

רַגְלַי גְּבוֹהוֹת עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

רַגְלֵי חֲסִידָה

לְגַלֵּם אֶת כָּל הַהִתְפָּרְצוּת הַזֹּאת

לִבְדִיד

לְחֶבֶל אֶחָד שֶׁל לֵדָה

וְהָיִיתִי

וְעוֹדֶנִּי

אֲבוּדָה

מִשְׁתַּגַּעַת מִזְּמַן גָּלוּת

בְּאֶרֶץ

נְקֻדָּה

 

*

וְהָיִיתָ אַתָּה נוֹגֵחַ וּמְנַגֵּחַ

בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִית פּוֹרְחוֹת צוֹרֵחַ

אֶת כָּל מָה שֶׁעַל לִבְּךָ

אֶת יוֹמְךָ וְאֶת לֵילְךָ

דִּמְיוֹנוֹתֶיךָ, מַאֲוַיֶּיךָ, חֶזְיוֹנְךָ

בְּרָקִים קוֹלוֹת וּרְעָמִים

מַכְתִּיב כּוֹתֵב נִכְתָּב מִלִּים

שׁוֹעֵט רִגְשֵׁי שֹׁד וָשֶׁבֶר

עִבְרִית אֶל כָּל הָעֲבָרִים וְאֶל מָה

שֶׁמֵּעֵבֶר, תַּבְלִיט תְּמוּנָה מְלֵאַת שִׁלּוּמִים

נְקֻדּוֹת קְרִיסָה וּפֶלֶא, שׁוֹתֶה אַבְנֵי סַפִּיר וְאֵפֶר קַרְקַע

לְלֹא תַּמְצִית מִלִּים,

חוֹצֵב, יוֹצֵק, צָלוּק, מְצַלֵּק, רָעֵב וְלֹא שָׂבֵעַ זֹהַר

מַגִּיהַּ וּמַגִּיעַ

הוֹוֶה בַּכֹּל בְּאֶרֶץ נְבִיאִים

 

*

וְהָיִיתִי בּוֹהָה בְּךָ

גַּם אָז גַּם עַכְשָׁו

וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא כָּךְ צָרִיךְ

לֹא בְּמַטַּח נֶפֶשׁ נַעֲשֵׂית הָרָשׁוּת רְצוּיָה

אַךְ מִבַּעַד לְכָל הַמִּלִּים רוֹאָה

כִּי אֵין בְּלִבְּךָ בְּדָיָה

וְכִי אַתָּה וַאֲנִי, אוּרִי, שְׁנֵינוּ

מְכוּרִים לְאוֹתָהּ הֲוָיָה

אַתָּה בְּיָם גֵּאֶה

וַאֲנִי בְּפִי הַבְּאֵר

אַתָּה בְּסִלּוּק קוֹל מְחִיצָה

וַאֲנִי בִּתְהוֹמוֹת לְהִסְתַּתֵּר, נְהִיָּה

מְשׁוֹטְטִים וְשָׁטִים

גּוּף אֳנִיָּה

מֵי בִּיבִים וּמֵי שְׁתִיָּה

טוֹבְלִים

טוֹבְעִים

נִתְלִים תּוֹלִים יָמֵינוּ

בַּמִּלָּה הַחַיָּה

 

אפרת נחמה היא כוראוגרפית, משוררת ואמנית בינתחומית. חוקרת את הקשר בין תנועה למילה. בעלת MFA בכוראוגרפיה. זוכת פרס שירה ומלגה על שם רפי פרבמן לשנת 2012. שיריה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, מוטיב, הכיוון מזרח ואחרים. ב־2019 ראה אור ספר שיריה הראשון, "בשרירים רפויים", בהוצאת אינדיבוק. ספר השירים "הילד שמעולם לא היה לי" עתיד לראות אור בקרוב.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, יהודית אוריה, מרקו סרמונטה ויודית שחר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | משמר ההר

"מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר." סיפור מאת יונית נעמן

שרון פידל, מתוך הסדרה "אנשים מהפייסבוק", מרקר, נייר צבעוני ונייר דבק על נייר, 30X17 ס"מ, 2014

.

משמר ההר

יונית נעמן

.

אמרו לה ללכת ימינה עד סוף המסדרון ובקצה היא תראה כבר, שם נמצא המשרד של הביטחון. שתחפש את עמית הקב"ט, הוא ידריך אותה ויגיד לה מה הלאה. תודה, היא ענתה בחיפזון ונפנתה לכיוון שאליו הצביעו. גל של הקלה וראיית טוב שטף אותה. הריאיון הזה עבר כמעט בלי מאמץ, אפילו לא שאלו אותה מה עשתה בצבא. שניות אחרי הזהרורים האלה כבר לגלגה על עצמה: "טוב, זה לא בדיוק שהתקבלת למכון ויצמן. עם כל הכבוד, כולה עבודת שמירה." המחשבה על המדים שתצטרך ללבוש החלה לדכדך אותה אבל אז נהדפה כבר לתוך החדר ההוא בקצה המסדרון. הדלת הייתה פתוחה למחצה ובחור אחד גבוה, שעון על שולחן עבודה, דיבר בטלפון בסימני קריאה. הוא החווה בידו הפנויה לעבר כיסא כתום והיא התיישבה עליו בהיסוס. "אז תגיד לו שאני אמרתי! כן, כי ככה אמרתי! נכון… לא על כל דבר צריך לשאול שאלות. ברור. אז תעדכן אותי." אחרי שסגר את הטלפון שאל: "ומי את?" היא ניסתה למלט חיוך. "אני…אה… נעמה… שלחו אותי מהמשרד. עברתי את הריאיון… בקשר ל… שמירה."

"נ־ע־מה" הוא הטעים, "נעים מאוד. אני עמית." היא חיכתה שיישען על קצה השולחן לפחות אבל הוא נותר עומד, מתנשא לאיזה גובה לא שגרתי, בעודה ישובה על הכתום הזה, צווארה נמתח לעומתו, סנטימטרים ספורים מדי מפרידים בינה לבין תלפיות הגוף שלו. נדמה היה לה שראתה אותו פעם, אולי באיזה שיעור, אולי באיזה מסדרון. כשהסתובב לענות לטלפון שצלצל שוב, הבחינה באקדח שנעוץ בחגורה שלו, מאחור. פתאום הרגישה כמה ניחר הגרון שלה. ניסתה לבלוע רוק. הוא מיהר לסיים את השיחה ואמר: "טוב, אז, נעמה. באיזו שנה את אומרת שאת?" בסימן שאלה השיבה לו "אל"ף?", חוששת שיגיד לה שמקבלים רק משנה גימ"ל או שידחה אותה מטעמים אחרים.

זה לא קרה. עוד באותו הערב תתייצב ל"עליית משמר" ברבע לשש. חסרים לו שומרים, והעבודה שלה נכנסה לתוקף במיידי, כמו שביקש עמית הקב"ט. הוא שיווה לדבריו לוויית חן של הצעה, אבל לשניהם היה ברור שאין לה אלא לקבל אותה, אם היא באמת רוצה לעבוד. למרות שהייתה צריכה לקרוא מאמר ב"מבוא לסוציולוגיה של החינוך" למחר ועוד לא סיימה לכתוב את החיבור השבועי לתרגול של "טקסט וקונטקסט", לא הייתה לה ברירה אלא לומר שבטח.

הם הלכו יחד למחסן לקחת מדים, ובדרך לשם היא נשאה תחינה כמוסה שיימצאו כאלה שיעלו עליה ונבוכה עד חורמה למחשבה שהוא ישאל אותה מעל המדפים "איזו מידה את?". כמה מטרים לפני שהגיעו זינקה עליהם פתאום גליה, זאת שלומדת איתה מבוא לסיפורת, שהגיעה מתל אביב, שגדלה בתל אביב, שגופה הדקיק ופניה הנאים המופזים עוררו בה קנאה נוקבת, מוריקה. גליה כרכה את עצמה על הגוף הגבוה של עמית והם פצחו בטקסי נאהבים, ורק כעבור כמה המיות ומצמוצים, פנתה אליה ואמרה "איזה קטע, את הולכת לעבוד אצל עמיתי?". זיכרון עמום של שניהם אחוזים זה בזה ניעור עתה בתוכה. ייתכן שהילך לצידה באחד ממופעי הראווה שלה בקמפוס האפרורי, שמלותיה ועדייה מנשבים מרוח תל אביב על הבירה העבשה. השניים עמדו והתלטפו עוד שעה ארוכה, הסתודדו בראשים סמוכים. עמית חדל לרגע, פתח עבורה את דלת המחסן, הסביר דבר־מה, והשאיר אותה שם לבדה, כדי שתדלה לה את מה שצריך. היא יצאה משם בראש שפוף, נושאת מדים תחת הזרוע. אחרי שהשלימה בשן ועין את השירות הצבאי לא האמינה שתצטרך אי פעם להעלות שוב על גופה תלבושת אחידה, שהזמין במיוחד ארגון גדול ונתפרה בגדה. "חכי לי," אמרה גליה. היא לפתה אותו עוד רגע ארוך ואז, כולה נגוהות, הרימה אותה ממורדות מבטה, "בואי! את באה לסופּר?"

הן הלכו יחד וכל הדרך תינתה גליה את אושרה באוזני נעמה. כמה נפלא הוא וכמה חכם ואיך שהיא לא מצליחה להתרכז בלימודים מרוב ערגונות. מזל שהוא גם צריך ללמוד וגם עובד ביחידת הביטחון ויש לו אפילו שאיפות פוליטיות. מזל שאבא שלה הבטיח לה אוטו, אם תסיים בהצטיינות. והיא תסיים. בין המדפים של הסופר היא מתוודה על הפרעת אכילה, מחכה שגם נעמה תגיד משהו, נו, כי רואים עליה. אבל נעמה שותקת וגליה מספרת שכל אתמול אכלה רק צנצנת שלמה של חמאת בוטנים, אבל אז יבואו ימים שלמים של אהבה וירקות ואיכשהו זה מתאזן. כשסגרה אחריה את הדלת של חדר המעונות, מנסה לחלץ מהעצמות את המר העיקש שאחז בה, להתנער מתחושת אי־הצדק שלפתה אותה, "את הולכת לעבוד אצל עמיתי?", עיוותה את פרצופה להד קולה הפעמוני המצהל. "לעבוד אצל עמיתי," שבה וחזרה על שלוש המילים המעיבות לעצמה. אחר כך התנפלה על הקניות שעשתה, אכלה כאילו חייה תלויים בזה עד אחרי שניעור הקבס. שתתה גלון של מים מהברז והלכה למקלחות. אלוהים מרחם לפעמים, ציינה לעצמה כשמצאה את עצמה לבד בחדר הרחצה הטחוב, נזכרת כמה היה מוזר בהתחלה בלי וילונות מפרידים בין התאים לאזור הכיורים והמראה הגדולה המרובבת, ואיך הוותיקות אמרו לה שלמי שעשתה צבא זה לא קשה. היא בחרה בתא המרוחק מהכניסה, חושבת על ההרגל ועל כוחו הטוב, המשכך. מים חמימים השיבו בה איזו חיות ולרגע שכחה את הקדרות של צרות העין שמשבשת הכול, שמאפילה על כל בהיר. כשתצא מבניין חמש של המעונות, לבושה במדי השפל החדשים שלה, היא תקווה לא להיתקל באף אחד שמכיר אותה. היא ידעה שתימק אם תיראה בכחול הכהה הזה עם הכיתוב הצהוב הדהוי של חברת האבטחה.

מאז שעזבה את בית ההורים והיגרה לירושלים, חיפשה דרכים להתפרנס. הכי רצתה לעבוד בספרייה עם עגלות ספרים, אבל שתי המשרות הפנויות אוישו עוד לפני שהספיקה והמנהלת האנגלוסקסית שמרה לעצמה את הפרטים, למקרה שיזדקקו לה בעתיד. היא התקבלה לפרויקט חונכות עם ילדי אסירים ושידכו לה נערה שהייתה בתו של אסיר מפורסם, רוויית חונכים ויגעת יזמויות טיפוליות וימי כיף עם ילדים אחרים שאיתרע מזלם. באוטובוסים, הלוך וחזור מהשכונה המדכאת שבה גרה עם אמהּ שנישאה מחדש ואחיה הקטנים, נגדש ראשה בהרהורים כבדים על אופי וגורל. היא חשבה על הילדה המעונה והתמה הזו, ותהתה מה היה חלקה אילו נולדה בצד אחר של העיר. מחנה הפליטים שועפאט ניבט מחלונות האוטובוס וירושלים תקעה אצבע משולשת אל מול הרהורי המהפכה שלה. אחת לכמה דקות התנערה והמשיכה לסקור את הדפים ממאגר העבודות של אגודת הסטודנטים. עוד רגע הסכמי אוסלו יקרסו והאדמה תרעד והאוטובוסים שהיא נוסעת בהם יתחילו לבעור על יושביהם. בינתיים כבר פוטרה ללא הסברים מעבודת ניקיון אצל זוג דוקטורנטים בגבעה הצרפתית. מה חשבה לעצמה? תמיד שנאה לנקות והפגינה אך כישרון דל ביותר בתחום. גם מלצרות לא הלמה את גולמניותה, וכדי שיזמינו אותה לשמרטף, צריכים להכיר אותה כאן. והלא היא זרה.

היא חצתה בזריזות את המתחם והגיעה לפני הזמן לעליית המשמר. ישבה על החומה לחכות, וראתה איך תוך זמן קצר נקבצים ובאים כל שאר החלכאים, כולם נראו לה קהויים, רובם גברים מלבדה ועוד אישה אחת. הידיד שהמליץ לה על העבודה הזו עבד במשמרת צהריים, אולי יתראו בהחלפת משמרות. כשעמית מגיע בצעדים בטוחים, היא מבחינה בסימן מציצה חדש מחברבר את צווארו. מתי הספיקו? כל רגע פנוי, אמרה לה גליה קודם, מצחקת. הקב"ט מצוץ הצוואר נעמד מול פקודיו ומסביר את הנהלים. אסור לאכול, מותר לשבת רק אם עייפים, אבל רצוי לעמוד. אסור לקרוא, מותר להקשיב לרדיו, אבל לא באוזניות ולא בקולי קולות. אסור לעשן. תקפידו לשתות. אם צריכים ללכת לשירותים, קוראים בקשר שיבואו להחליף אתכם. קצין תורן מסתובב בשטח ועורך ביקורי פתע. ראו הוזהרתם. אחת לשעה יש לדווח בקשר שהכול תקין. בכל עמדה יש חוברת נהלים. לקראת סיום הוא מפרט על ההתראות החדשות שהתקבלו. מזרח ירושלים רוחשת וגועשת, הוא אומר וניכר שהוא מרוצה מעצמו, מכישורי הניסוח שלו, מהידע שלו בתחום, מעמדתו הבכירה במשמר ההר. חייליו הצייתנים יתפזרו בקרוב בעמדות והוא יוכל לשוב ולפקוד את חדרה של אהובתו, למצוץ ולהימצץ בה. מכשירי הקשר נמצאים בעמדות, הוא אומר ומפקיע אותה מהרהוריה, ואז שולף מהכיס האחורי במכנסיו דף מקופל ומקריא מתוכו את זיווגי השומרים. היא נדרכת.

השמירה הראשונה שלה עם אילן. בהתחלה הם שותקים הרבה. האפֵלה מתבססת ואז נזרעת כוכבים. הוא ככל הנראה לא דברן גדול. אבל אז נשמעים קולות בקשר ואילן מסביר כמה דברים. אחר כך שאלה אותו מה הוא לומד, יחסים בינלאומיים ומדעי המדינה. כבר שנה שנייה בשמירה, זה נוח לו. הוא מעדיף משמרות לילה ואז ישן כמה שעות והולך ללמוד. בלילה שקט ואפשר לחשוב, עניין נדיר בימינו, הוא מחייך. יש לו חיוך זהיר והעיניים שלו מתרוצצות מסביבה, לא מתמקדות. יש גמישות במשמרות אז זה מתאים למערכת השעות, המשכורת לא הכי טובה, אבל גם לא הכי רעה שיש, יחסית לעבודת סטודנטים. "את תראי שזה משתלם, כי אין לך נסיעות, את באה ברגל מהמעונות. את במעונות, כן? איזה בניין? אה, חברה אחת שלי גרה בחמש. בקיצור, את גם חוסכת כסף וגם זמן." הזמן מזדחל. עוד שעה נוקפת ועוד שעה. פעם הוא מדווח בקשר, ופעם נותן לה, שתתנסה. העייפות משנקת את גרונה, מאיימת על העפעפיים, ככל שעובר הזמן היא מפסיקה לתהות אם יש או אין ביניהם מתח מהסוג ההוא. מחשבות נוגות נענות לה, היא חוששת שהדהוי צרוב בבשרה. בסוף המשמרת באים שומרי הלילה, והשניים צועדים בדממה למעונות. לילה טוב, לילה טוב. היא הולכת לחדר, השותפה שלה ערה. "איך היה?" היא שואלת. נעמה נתקפת פרץ דיבור, מכבירה מילים. השותפה מכבה את האור ונעמה הולכת שוב להתקלח, ואז נכנסת למיטה ולא נרדמת. לאורה של מנורת הקריאה תקרא עוד כמה עמודים בביוגרפיה המדכדכת של לאה גולדברג. מדי פעם הקול הפעמוני של גליה וקרקושה הצמידי צורם באוזניה. היא מתמסרת לחבלי העצב ונרדמת במחשבה על הגופים היפים שלהם באהבהביהם, וחולמת שהמדים נדבקים לה לעור.

עוברים כמה שבועות והיא כבר שגורת שמירה. הרבה פעמים יוצא לה לשמור עם החבר שהביא אותה לעבודה הזו. הם הכירו בערב שבו נרצח ראש הממשלה. הוא היה במשמרת, והיא נכנסה דרך השער שלו למעונות. שבר אותו, הסיפור הזה, אבל באותה מידה הרוצח עשה לו את זה והוא היה מתרגש מהתמונות שלו המחייכות בעיתונים. חומים ומסוכנים הוא חשק בהם, ובשעות השמירה שלהם נטוו אריגי נצח של כמיהה ותסכול. היא גם אוהבת לשמור עם יורי, הבלשן רחב האופקים, בעל השליטה המרהיבה בעברית, אף שרוב שנותיו עברו עליו במחוזות של הגאים אחרים. המשמרות המשותפות שלהם חולפות בקלילות, כי הוא נהנה להסביר ולה נחמד להקשיב. הסמסטר עומד להיגמר, והעבודות להגשה מצטברות. עמיתי סומך עליה ונותן לה עוד ועוד משמרות לילה, הן יותר משתלמות אבל גם יותר משבשות. היא שומרת בלילה וישנה ביום ולאט נושרת מהלימודים. במאמצים עליונים מגיעה לשיעורים החביבים עליה, על האחרים מדלגת. באחד הלילות הלכה עם אילן לשתות ואז שכבו בלי חמדה. הוא כבר גולל בפניה הסברים על בנות מינה. הוא בטוח שנשים מסוימות הן יותר, איך לומר, נועזות, חשקניות, מתגרות, נלהבות ללא גבול. היא נחרדה מהדברים שאמר וחשבה על גליה שכולה רטטים ואביונות, שמדברת על זה בתאווה, שמלקקת את האצבעות כשהיא אוכלת וגם נושכת את קצה העט בשפתיה התפוחות כאילו מבלי משים, בשעה שהיא גוהרת על ספרים בספרייה. היא מחתה על דרגת הבשר שהוא כופה עליה, אבל הוא התעקש שזה כמעט מדעי, שמשהו בחום השמש גורם לנשים מעדות מסוימות להיות יותר ליבידינליות וזה מוכח. אחרי הפעם ההיא הם עשו את זה עוד פעמים ספורות בלבד, בסופי משמרות, אולי כדי להשלים מדגם מייצג להפרכת התיאוריה שלו. השותף שלו עובד כמעט תמיד בלילות, אז אצלו בחדר, על מיטת יחיד. היא נכשלה פעם אחר פעם בניסיון להימנע משיפוט על תפקודה, משל הייתה נערה על קורה וחבר שופטיה, מתקשה להדוף את החזיונות על גליה ועל גמישותה המתנחשלת. בפעם האחרונה עם אילן רבצה ביניהם שתיקה סמיכה. היא ישבה על קצה המיטה שלו ונעלה נעליים, ואז שמעה אותו מפטיר איזה דבר, ממלמל על המבחנים והלחץ לקראת סוף התואר, הולך ומתגמגם על החיפוש הנכון אחרי אהבת אמת.

באביב פיטרו אותה. ולא זו בלבד אלא שהצליחה להיות מפוטרת פעמיים באותו החודש. הקצין הבכיר, זה שמופקד על עמית, אם ניתן להאמין שדרג כזה אפשרי כלל, אמר לה ששברה את השיא של כל הזמנים בשבירת שמירה. בפעם הראשונה התנמנמה שמוטת ראש מכורבלת במעיל של חברת האבטחה ויורי נתן לה לנוח, עומד עם הפנים לכיוון השני, מתאמן בהגיית עיצורים באחת משפות הקליקים. פעם סיפר לה שהוא יכול לעמוד גם שלוש שעות אם צריך, ולהפיק צלילים שוב ושוב עד שיוצא לו מוצלח. את יודעת כמה זה קשה להפיק עיצור אפיגלוטי או עיצור מצוץ? ויש את העיצורים האלה עם ריבוי בסיסי חיתוך, מי שלא נולד לזה צריך להקיז דם כדי לבטא אותם. כשעמית התקרב מאחורה בחשאי, הוא תפס אותה ישנה ואותו מוצץ עיצורים. נעמד מולה מלוא אורכו וחיכה לראות מתי תקום. יורי לא יכול היה לשאת את מראה הנפוח הזה שמשפיל אותה ולכן קרא בשמה בקול. היא ניעורה הלומה. "יכולתי לרדת לעיסאוויה ולהביא את כל החברים שלי, בזמן שלקח לך להתעורר! את מלחמה ושלום יכולתי לדקלם!" הוא שאג בדממת האורנים הלילית. למחרת פוטרה, אבל יומיים אחר כך נתנו לה עוד הזדמנות, מבלי שביקשה, ואפילו לא היה צורך למלא שוב טופס מאה ואחת. את גליה לא ראתה כמה ימים ולא ידעה אם הייתה זו היא שלחשה באוזנו. לא ידעה אם עליה להודות לה על שהאריכה עבורה את השירות במדים הכחולים, וממילא שבועיים מאוחר יותר נרדמו שניהם, היא ואילן, על משמרתם. היה שלוש לפנות בוקר, והעמדה שלהם דילגה על הדיווח השעתי בקשר, אז קראו להם ולא זכו לתגובה. תוך שניות זינק לעבר העמדה הקצין התורן ברכבו, והאורות המסנוורים חשפו את מפגן עליבותם. הוא השאיר את האורות להכאיב לאישונים המכווצים וצרח עד שהאדים.

זמן לא רב אחר כך תחליף חברת האבטחה את חדלי האישים שאיישו את העמדות בשומרים חמושים, חלקם מקשישים. היא תתקבל בסופו של דבר למשרת פיזור הספרים הנחשקת בספרייה ואז תחליט לרדת מההר כי לא תמצא בזה תועלת. היא תעבוד באיזה תאגיד ותפרוש ממנו כעבור הרף או שניים. את התואר הראשון תשלים רק כעבור עשור של עליות משמר ומורדות תלולים. האבחנות של אילן על טבעה המיני מטבעו ישתרשו בגופה ויפתחו בו נוגדנים עקשנים לכל העניין הזה על מופעיו השונים. גליה תצטיין ותתחתן עם מישהו שאינו עמיתי. חברות ישראליות ייצאו את מלאכת התפירה שלהן לסין, ואנשים במה שנהוג לכנות "המדינות המפותחות" ייהנו לבחור בעצמם ממגוון המדים שנתפרים בזול בחצרות האחוריות הזנוחות של העולם. מאגרי המידע המקוונים יהפכו את הספריות מטילות האימה על רבבות ספריהן המאובקים לתופעה כמעט מוזיאלית. היא תתמקם בתל אביב ותשתדל במאמץ מתמשך להפריד בין העיקר לתפל. בירושלים, העיר שחוברה לה יחדיו, יכהן גם עשרים שנה אחר כך אותו ראש ממשלה, האדמה תוסיף ותבער, ולרשימת הנהלים של משמר ההר יתווסף האיסור על שימוש בטלפונים הסלולריים.

 

יונית נעמן היא משוררת, עורכת וחוקרת ספרות. פרסמה עד כה שני ספרי שירה: "כשירדנו מהעצים" (גמא והקיבוץ המאוחד, 2014) ו"אם לב נופל" (לוקוס, 2018). ספר מסות פרי עטה עתיד לראות אור בקרוב.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "כדורסל מבוגרים", סיפור מאת שירז אפיק

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וַתִּקרא | התבוננות באדם הנפרד מחייו

"העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד." גיא פרל קורא בספר השירה "מְקוֹמִי" מאת דידו

שלומי ללוש, ונפל אור, שמן על בד, 180X120 ס"מ, 2018 (אוסף דובי שיף)

.

"נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים": קריאה בספר "מְקוֹמִי" מאת דידו (ש. דידובסקי)

גיא פרל

.

נִגְמְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַכְּבֵדָה

הָעוֹטֶפֶת בַּיִת שָׁלֵם אֶחָד

בִּנְחִירוֹת מְתוּקוֹת.

נוֹתְרָה לְךָ הַשֵּׁנָה הַקַּלָּה

עִם הַזִּכְרוֹנוֹת הַכְּבֵדִים

שֶׁל זְקֵנִים בְּגִילְךָ:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ:

.

שְׁמַע,

יִשְׂרָאֵל,

הַדְּעִיכָה בְּעִצּוּמָה,

נִמְהֶרֶת כִּפְרִיחַת אָבִיב

לִפְנֵי שִׁבְטֵי חַמְסִין,

סְדָקִים בַּשְּׁבִיל

.

וְדָּם וְאָבָק עוֹלֶה

וְתִימְרוֹת עָשָׁן

.

זֶה לֹא זֶה מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי

כְּשֶׁיָּשַׁבְתִּי עַל כִּסֵּא

לְיַד שֻׁלְחָן

וְרָאִיתִי גִּדְרוֹת בָּקָר

מַדְרֵגוֹת בַּסֶּלַע

מִדְרוֹן חֲלַקְלַק

(אִם כִּי קָצָר)

וְהִתְּכּוֹנַנְתִּי לְהִלָּחֵם.

.

מָה שֶׁתִּכְנַנְתִּי

הָיָה אַחֵר

זֶה הָיָה עוֹבֵר

בְּקַלּוּת

.

אֲבָל קוֹל חָדָשׁ

אוֹמֵר בֹּקֶר טוֹב

אַתָּה לֹא נִמְצָא

בְּאֵזוֹר הַנּוֹחוּת שֶׁלְּךָ

מִזְּמַן

.

(עמ' 18–19)

.

שירי הספר מקומי הם שיריו של גבר במחציתם השנייה של חייו, הבוחן בדרכים שונות מה יש לו בחייו, מה היה בהם, ומה כבר לא יהיה. בשפה שירית שעוצמתה מרוסנת ודחוסה הוא זוכר, נפרד ויותר מכול – מישיר מבטו אל הקיים. בין שהוא עוסק בעצמו, במשפחתו ויחסיו הזוגיים או בטבע הסובב אותו, נוכחים בשיריו העצב, האבל והחוכמה. השיר הנפלא שבו פתחתי את הרשימה הוא דוגמה טובה לדברים – כולו פרידה ואבל, ובכל זאת הוא חף מרגשנות, ויש בו השלמה מלאת כוח. השיר הקצר בעמ' 27 הוא דוגמה מרוכזת לזה. הפעם הדובר מתייחס לאישה:

.

מִתַּחַת לַבְּגָדִים אֲתְ לוֹבֶשֶׁת

מִדּרוֹן שָׁלֵם שֶׁל פִּרְחֵי אֲבִיב

עִשְׂבֵּי בָּר וְקוֹצִים.

.

כמה חוכמה יש בשיר הזה. מתחת לפני השטח מזהה המשורר את מדרון ההתכלות הבלתי נמנע, והקבלתו לרצף ההשתנות המוכרת לכולנו – פרחים > עשבים > קוצים – מחזיקה לתפיסתי תהליך אבל המוביל להשלמה באמצעות הקבלתו לתהליכים טבעיים, מעגליים ואין־סופיים.

אבקש להתמקד בארבעה שירים קצרים המופיעים בעמ' 50–53, והם משיאיו של הספר. דידו אינו מציגם כמחזור, וייתכן כי אינם קשורים זה לזה, אולם זיהיתי בהם רצף תמאטי, וכך ברצוני להציגם כאן.

זהו השיר הראשון:

.

עֵצִים מְצֻיָּרִים

בְּשֶׁמֶשׁ רַכָּה

וְיֵשׁ צָהֹב בָּהִיר,

עֵשֶׂב יָבֵשׁ אוֹ חִטָּה,

בֵּין עְַצֵי הַפְּרִי וּגְבוּל הַמַּטָע,

שָׁם עוֹמְדִים כַּמָּה בְּרוֹשִׁים

בְּשַׁעַר הַכְּנִיסָה וְהַיְּצִיאָה.

.

בְּחַלּוֹן בֵּית הַחוֹלִים

בַּקּוֹמָה הָרְבִיעִית עוֹמֵד

אִישׁ. הוּא נִפְרָד.

.

השיר העלה בדעתי את הציור נוף עם נפילת איקרוס מאת פיטר ברויגל האב: עולם כמנהגו נוהג בעוד נער נופל מן השמיים אל מותו בים. רגליו עודן מבצבצות מן המים ועוד רגע תיעלמנה אף הן. רק הצייר ועימו המתבונן/ת בציור משגיחים בדבר. רק המשורר ועימו הקורא/ת משגיחים באדם הניצב בקומתו הרביעית של בית החולים ונפרד. העולם יפה, חי, ובשוליו אדם נפרד. אנו מוזמנים, לרגע, לראותו, להיפרד ממנו, לזכור שיום יפה וחי אחד גם אנחנו ניפרד.

 

פיטר ברויגל, נוף עם נפילת איקורס

 

וזה השיר הבא ברצף השירים בספר:

.

מְעַט מְאֹד בָּשָׂר תָּלוּי בֵּין

הַשֶּׁלֶד לַבֶּגֶד הַדַּק. פֵּרוֹת

שֶׁזְּמָנָם עָבַר אֲחוּזִים בַּיָּד.

.

מִבַּיִת סָמוּךְ אֲנִי שׁוֹמֵעַ

מַזְלֵג מְעַרְבֵּב מַשֶּהוּ בְּמַחֲבַת.

.

לתפיסתי, אם השיר הקודם תיאר התבוננות ממרחק באדם נפרד מחייו, שיר זה מתקרב אל אדם הנפרד מחייו (ואולי זהו אותו אדם, אין דרך לקבוע). באופן התואם את מגמת ההתקרבות וההתמקדות, תמונת הנוף הרחבה, המייצגת את המשכיות שגרת החיים, מתחלפת בצלילי מזלג מערבב במחבת.

נעבור לשיר הבא בספר:

.

הָרוֹפְאִים יִמְצְאוּ לֵב עָיֵף,

לֵב שֶׁסָּרַח פַּעַם אוֹ שְׁתַּיִם,

וְאוּלַי קְצַת יוֹתֵר.

.

הוּא מְוַתֵּר, מוּכָן לִפְרִידָה,

בְּלִי פְּלִישָׁה לַחֲדָרָיו

הָרֵיקִים

.

אנו ממשיכים ללוות את האדם הנפרד. ההתבוננות שהתחילה מרחוק ואז קרבה אליו, נעשית עתה בתוככי גופו, ועולה ממנה האפשרות שבמובן הרגשי, אותו אדם כבר נפרד זה מכבר, וזה מכבר החלה הפרידה מעליו.

וזהו השיר האחרון ברביעייה:

.

יַעַר כְּנֶצַח עָכוּר.

.

אֶת אַבָּא אֶפְשָׁר הָיָה לְצַיֵּר

כַּעֲרֵמָת בְּגָדִים גְּדוֹלָה

ועָלֶיהָ מִנֵּי מְזו­ֹנוֹ­ת

פֵּרוּרִים וְכִתְמֵי שֶׁמֶן.

עֲשַׁבִּים מְאַיְמִים לְכַסּוֹת.

 

כאמור, אין דרך לקבוע אם ארבעת השירים אכן קשורים זה לזה, ואם הם עוסקים בפרידת המשורר מאביו. הקושי להכריע בדבר נובע בין השאר מאיפוקם של שירי הספר – המשורר איננו מכביר במילים או מפליג בתיאורים, כי אם מתכנס אל עמדה שבה היכולת להביא דברים על דיוקם ולתארם בשיר היא חלק בלתי נפרד מתהליך ההיזכרות, הפרידה וההשלמה.

כך כותב דידו בשיר שבו פתחתי את הרשימה:

.

הַמֵּתִים מִיָּדֶיךָ,

הַחַיִּים מִיָּדֶיךָ,

כֻּלָם עַל לְבָבֶךָ

נֶאֱסָפִים אֶצְלְךָ

לְעוֹד מִפְגָּשׁ

שֶׁמּוֹעֵד סִיּוּמוֹ

אֵינוֹ יָדוּעַ

.

וְדִבַּרְתָּ בָּם,

בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ,

וְהֵם אִתְּךָ

כִּמְעַט בְּכָל מָקוֹם

כִּמְעַט בְּכָל רֶגַע

בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ

.

כְּבָר לִפְנֵי זְמָן כְּתַבְתָּם

עַל־מְזוּזוֹת לִבֶּךָ,

וּבִשְׁעָרֶיךָ

.

הדברים ניכרים בשיריו: המתים מידיו ובתוכו, החיים מידיו ובתוכו, כולם על לבבו המלא שלא כליבו של האדם הנפרד, והם נאספים אצלו, והוא אכן כותבם בספרו יוצא הדופן.

 

גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לאמנויות המילה ובביה"ס לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

 

דידו (ש. דידובסקי), "מקומי", ספרי עיתון 77, 2020.
.

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון הקודם של המוסך: חגית חוף קוראת בשיר "שמעתי אומרים", מאת פול צלאן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן