קצר | כביסה מלוכלכת

.

כביסה מלוכלכת

עומר ברקמן

.

לפני שנים ראיתי טלוויזיה ופתאום כל הנקודות האלקטרוניות דבקו זו בזו באורח פלא ויצרו אסיר עולם. כולנו אולי אסירים, אני יודעת, והעולם עולם, אבל הוא היה במיוחד. הוא הגיע למרפאה של הכלא, האסיר, ששם שומרים את גופות המתים עד שלוקחים אותן לקבורה, יחד עם הכביסה. כלומר, המכבסה קרובה לבית הקברות, אז חבל לנסוע פעמיים סתם. גם עד שמישהו מת בכלל, וכביסה יש כל הזמן. הם אלופים בחיסכון. תתאר לעצמך, אפילו קוברים אותם בזוגות. כלומר, בארון קבורה זוגי. תמיד ידעתי שאסירים חיים בבתי כלא, ואף פעם לא חשבתי שהם יכולים גם למות שם. אני מניחה שזה באמת אפשרי. זה היה באמריקה. שם האפשרויות בלתי מוגבלות. כולם יודעים את זה.

אתה שואל מה חיסכון בארון זוגי? מה עושים בגופה עד שמצטרפת אליה שנייה? אין לי תשובה. לא צריך להאמין לכל מה שרואים בטלוויזיה. זה הכול רק בשרים אלא שגברים נושמים מהחזה ונשים מהבטן התחתונה. אם נושמים בכלל. הוא בחור מחוספס, האסיר, אבל הקשיחות הזאת בעיניו מרככת את הלב. הארְד טוּ גט. ככה זה באהבה. הוא פותח אחד מארונות הקבורה, נכנס פנימה, נשכב לצד גווייה טרייה שמחכה שם. יודעים שהיא טרייה כי זה לא מסריח בכלל – הם לא אומרים את זה אבל זה ברור מאליו. ואז חבר סוגר עליו מהר את הארון, בפטיש ומסמרים. טח טח טח. צריך אומץ לכזה דבר, ברור, אבל אסירים יכולים להיות נואשים כל כך. למחרת לוקחים את הארון לבית הקברות. המצלמה בתוך הארון אבל את הטלטולים מרגישים גם בלי לראות שום דבר. מורידים אותו לבור והוא שומע את החול נערם מעל הארון, והמסך מחשיך לגמרי. קאט. תתאר לעצמך, בארון קבורה זוגי.

אני כבר לא זוכרת מה היה מצבו המשפחתי של האסיר. או אפילו במה פשע. אולי הוא לא פשע. הוא נתפס, אז מה? אולי הייתה לו ארוסה. כלומר, מן הראוי שתהיה לו לפחות ארוסה, אחרת זה פחות חזק. נהג משאית הכביסה של הכלא – גם הוא אסיר, אבל כזה שאפשר לסמוך עליו – קיבל חצי מהתשלום מראש. הוא אמור להגיע שעה מאוחר יותר, לחפור ולהוציא את האסיר מהאדמה, אבל הזמן נוקף ואיש אינו מגיע. מסך הטלוויזיה שחור, ורק מדי פעם מתלקח פרצופו של האסיר לאור המצית, ומואר גם שעון היד שלו. אסור להדליק את המצית כל כך הרבה, זה גומר את החמצן. כל תזוזה של מחוג השניות מורידה אצלנו שעה מהחיים. שעה עוברת, שעתיים עוברות. אתה שומע, נשימתו של האסיר הופכת כבדה ואגלי זיעה שוטפים את פניו. עיניו מפוחדות ולאן נעלמה אותה קשיחות. אני בטח לא יודעת לאן. שוב המצית נדלק והשעון מראה שכבר עברו שלוש שעות. החמצן הולך ואוזל ובהלה משתלטת על מבטו. אולי זה כבר השיגעון. האסיר מתהפך היפוך אקרובטי עם המצית ומאיר את פני הגווייה ששוכבת לצידו. הוא מזהה את המת – נהג משאית הכביסה שהיה אמור לחלץ אותו משם. קאט. תתאר לעצמך, מכל האנשים.

הלילה חלמתי על אסיר העולם הזה והתעוררתי שטופת זיעה, הנשימה כבדה. של שנינו. שלך מהחזה ושלי מהבטן התחתונה. הייתי נותנת הכול בשביל להציל אותו. אני לא יכולה להציל אותך. התהפכתי היפוך אקרובטי והתבוננתי בפניך. זיהיתי אותן בחושך גם בלי מצית, ונראית נורא. הגוף מרופט. טילאו אותו ברקמות של תאים שגססו כבר הרבה זמן. ככה זה באהבה. כביסה יש כל הזמן אבל מתים רק פעם אחת. אתה שהיית אמור להוציא אותי לחופשי, ועכשיו אני קבורה פה יחד איתך.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מפרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (הוצאת אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליונות 57 ו־82.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן