.

הגבירה זמן מתהלכת בינינו: על "וְאַת?", ספר שיריה החדש של נורית זרחי

מאת מרב פּיטוּן

.

לו נדרשתי להגדיר מהו חוט השני העובר במכלול יצירתה האדיר של נורית זרחי, הייתי בוחרת באזורי הפרימה, הקריעה, בהצבעה המתמדת על החוליות הפגועות בעמוד השדרה של החיים: מבט רנטגן נחרץ על חומרי הרמייה וההזדקקות שנולדו מאכזבות – שלה מאחרים ושל אחרים ממנה. העושר הלשוני והנוכחות החושית של בעלי חיים ואיתני טבע, הגודש הצבעוני והאקלקטי של חפצים ואסוציאציות – כל אלה מחפים באגביות מהפנטת על אזורי רִיק פעורים שממתינים לשאוב ולכלות אותה ואותנו אל תוכם. בספרה החדש, וְאַת?, שירתה של זרחי ממשיכה להציב מלכודות מחוכמות בפני האַין, לקשט אותן בנוצות, באבנים נוצצות ובעלי כותרת ריחניים (וכך גם בעטיפה המרהיבה שיצרה טליה בר), אלא שהפעם מופעלות תחבולות המילים לא כדי להסוות, לא כתעתוע או מעקף שנועד לשמור מפני ההיטרפות בשיני הזמן, אלא דווקא כדי להבליט את נוכחותו ואת תרומתו לרצף היש:

 

…

מִי שֶׁמַּצְבִּיעַ בְּעַד הַזִּכָּרוֹן – אֲנִי בְּעַד

הַשִּׁכְחָה. אֲפִלּוּ הַפִּירָמִידוֹת נֶחְתְּמוּ

סְבִיב סוֹדָן. וְלַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי מַחְלִיפָה

אֶת זִכְרוֹנוֹתַי

עָלַי לְהַמְנֵן אֶת הַבַּיִת הַזֶּה

הַיָּחִיד שֶׁנִּתַּן לִי – לְתִפְאֶרֶת

הַיֶּשׁ.

 

("בדבק המקרה", עמ' 18)

 

כמו בספריה האחרים, גם בוְאַת? מסמנת זרחי את הקיים ואת הנעדר משני עבריהם, מונה ובאה חשבון עם עצמה ועם מה שזימן לה הזמן. בפנקס הנוכחי, ההיסטוריה הפרטית וזו האנושית מתערבות זו בזו בדורות המתחלפים – זרחי היא אם וסבתא, והיא גם ילדה, בתו של אביה; היא משוררת, אשת מילה המתכווצת אל מול מגבלות הלשון, ובו בזמן מקדישה שירים למשוררים אחרים וחוגגת כך את נצחיותה של השפה. שאלות של זמן הופכות בספר לשאלות של זהות: מי את? כיצד את חולפת ועם מי את מתחלפת? מיהם העומדים בפגעי הזמן ואילו סימנים הוא משאיר בהם? הזמן עצמו, הטווה ללא הרף את קוריו, הופך לחומר ממשי, למרחב של התרחשות, מקום שיש אפשרות לבקר בו, להשתהות, להיכנס אליו ולצאת ממנו.

 

[…]

לֵךְ תַּעֲשֶׂה לְךָ חַיִּים

מִדִּמּוּי. בַּאֲרוּחָה אֶתְמוֹל

עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מָנוֹת הֻגְּשׁוּ

כָּל שָׁנָה מָנָה, לְהוֹכִיחַ לִי

שֶׁבִּקַּרְתִּי כָּאן: אִמָּהוּת, נִשּׂוּאִין

אַהֲבָה. עוֹנוֹת נִטְרְפוּ.

אָכַלְתִּי? תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס

הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת

שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.

 

("תן", עמ' 61)

 

בשורות הקצרות האלה מתוך אחד השירים הישירים בספר, שיר שמתעמת עם השירה ועם השנים גם יחד, מומחש מהלך שנוכח בספר כולו: מה שנדמה כייאוש הופך לתקווה, מה שנקרא בתחילה כסיכום עגום, נשמע לבסוף כקריאת התפעלות. "עונות שנטרפו" הופכות מסממן מחזורי של תקופה למרחב, חלל בעל נפח – " תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס / הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת / שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.".

תפיסתו של הזמן כחלל גשמי מאפשרת לא רק התמקמות דינמית בתוכו – פעם מהצד החיוני, הדואג, הנאהב, ופעם מן הצד המצר, המתאבל – אלא גם הכלה והכנסה של הדעיכה, של מה שהוחמץ או אבד, אל תוך רצף החיים, כחלק טבעי, מתבקש, שכבר אינו מאיים, "הַפַּעַם אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת לָמוּת" ("דבש שחור", עמ' 80). הפיכת הזמן למקום מפשיטה את השיפוטיות כלפיו ומאפשרת יכולת ההתבוננות בו בהשלמה ובקבלה של המחזוריות הטמונה בו. וְאַת? מציע תפיסה אחרת כלפי החידלון, מין עמדת "מודעות קשובה", שמוותרת מראש על האפשרות לעצב את מה שחולף דרכנו או לשלוט בו, עמדה שמאפשרת לראות אותו באור חדש:

 

הֵנַחְתִּי לְמִשְׁבְּרֵי הַזְּמַן לַחְלֹף עַל פָּנַי.

עַכְשָׁו בָּטוּחַ שֶׁרוּחֲךָ תְּנַסֶּה לִמְצֹא קֶשֶׁר

אִתִּי, יְדִידָתְךָ מִזְּמַנִּים רְחוֹקִים. הֲתִזְכֹּר

אַף יְוָנִי, חֵן גָּלְמִי, פָּנִים זְרוּעוֹת נְמָשִׁים.

לְמַרְאִית עַיִן לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי. נָכוֹן כָּבַדְתִּי.

גַּם כַּמָה קְמָטִים. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁמְּפַתְּחִים סֶרֶט

בְּחֶדֶר חֹשֶׁךְ, הִתְגַּלּוּ בִּי מֵעֵבֶר לַשִּׁנּוּי, אַרְיֵה

בַּז, נָחָשׁ. אַתָּה וַדַּאי מַכִּיר אֶת הַשָּׂפָה

הָעַתִּיקָה. וְאָז סוּפַת זְמַנִּים שֶׁלֹּא צִפִּיתִי

הִשְׁחִילָה אֶת רוּחִי פְּנִימָה. אֲנִי מְבִינָה שֶׁלֹּא

שָׁכַחְתָּ אוֹתִי. אוּלַי תִּתְעַנֵּן בְּאֶבֶן הַקְּוַרְץ

שֶׁמָּצָאתִי וּבְעוֹד פַּכִּים. מַבְטִיחָה לְסַפֵּר הַכֹּל

בִּשְׂפַת הַפַּרְפַּר הַנָּעוּץ בְּסִכָּה לְגוֹרָלוֹ.

 

("הֶכּרוּת מחדש", עמ' 63)

 

המוות אינו דיכוטומי לחיים, אלא הוא מתקיים כחלק מהם, כנוכחות בתוך הרצף, והוא ממוקם מחדש על גבי הסקאלה, ולאו דווקא בקצה שלה. הידיעה כי בסוף החיים יש מוות אינה מולידה פחד, אלא דווקא מגדילה את הנצחיות, את האל־זמניות, באמצעות השפה החיה, המשתנה בלי הרף, המתארת את הפועם, הרוחש, המזנק. "כמו שמפתחים סרט בחדר חושך", בתוך פגמי הגוף, מבעד לכובד ולקמטי הגוף המידלדל, מתגלה פוטנציאל לשינוי, להפיכה לחיה מרהיבה – אריה, בז, נחש. אפשרות מעופו של הפרפר כבר איננה, אך זו אינה אלגיה מלאת צער, כי אם התחייבות, הבטחה לסיפור, לשפה, שתתקיים גם אחריו.

השאלה הנשאלת שוב ושוב בספר, מבעד לעדשות שונות – ביוגרפית, ביולוגית, היסטורית, תרבותית – נוגעת לאפיונם של החומרים שמהם אנו עשויים: מי עמיד יותר בפני כרסומו של הזמן? מי ראוי להיכלל בזיכרונותיהם של הבאים בתור? כשזרחי כותבת לביאליק ולדביסי, כשהיא מכניסה לקפסולת הזמן לא רק את רובינזון קרוזו אלא גם (או בעיקר) את ששת, כשהיא כותבת שירים על טירות מחד ועל הגנגס מאידך (וגם על אנפות, איילות, חתולה ונמלים), היא מצהירה כי לכל אחד מהאלמנטים, קטן וגדול, יש חלק הכרחי בתזמורת החיים, אפילו אם הם בלתי מושלמים, מכוסי חברבורות של טעויות, או אכולי שנים. במובן זה, וְאַת? מחדד ומזקק עמדה פואטית וביוגרפית שמלווה את זרחי בכל כתביה – החל מאלה המיועדים לילדים, דרך הסיפורים ועד למסות – העמדה המלמדת זכות על הבלתי מושלם, זו המעידה על נחיצותו בתוך השלם.

אם בני האנוש הם דבר מקולקל, נוטה לשגות ולהסב צער, האם יש בהם ערך, כל שכן דבר הראוי לשימור? ספרה של זרחי ראה אור בעיצומה של מגיפה הנוגסת באוכלוסיית העולם כולו. איום המוות הפושט באופן מחריד ובלתי נראה על פני הגלובוס מזמן הזדמנות לחשיבה על נחיצותם של החלקים הפגיעים בחברה – בעלי הקמטים ומחלות הרקע, מי שכבר אינם יצרניים דיים, מי שנפשם החיה והסוערת מוסתרת מאחורי גוף מחוויר ונחלש. איזה מטמון גנוז בנפשות האלה? האם נבחר לחבר אותן לסיפור החיים שלנו, או לשלוח אותן לדרכן על גבי קרחון? השירים השונים העוסקים בסממני תרבות מוזיקליים, ספרותיים, כרונולוגיים – שלל שמותיהן של דמויות מופת, מהלך הזמן מספרטה ועד הסרט האילם – מצטטים עולם שכבר נכחד, מבנה קיומי שבו לזקני השבט היה מקום של כבוד בקהילה.

נדמה כי סביבנו הולכים ואוזלים שני דברים יקרים: החיים והתרבות. וְאַת? נותן מקום לשניהם, בדיוק בנקודת הזמן שבה הם מאוימים, ערכית ומעשית. אם נגזר עלינו להיות מופרדים זה מזה ומהעולם שהכרנו, הרי על כל אחד מוטלת החובה לשמר את חלקו, אבל לא במובן האגואיסטי של טיפוח חלקת אלוהים פרטית, אלא במסגרת חובה אוניברסלית רחבה יותר – לקבל אחריות על כל השיירה, עד לקצה המזדנב, האיטי, המתנשף. יתר על כן, כפי שמראה ספרה של זרחי, אמנם השפה מסייעת לחלק מן האוצרות לשרוד ולהגיע עד אלינו גם מעבר למצבור השנים, אך בשירה אין די, היא אינה יכולה להחליף דאגה אנושית אוניברסלית, כזו שמביאה בחשבון לא רק את החיוני והגרנדיוזי, את מי שבמרומי השיא, אלא גם את חסרי ההגנה – חיות, צמחים ואנשים.

 

אם השירה מתה

מַחְזִיקָה בְּגַחְלִיל מִן הַמָּסֹרֶת הָרוֹמַנְטִית

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצִּפּוֹרִים, אֵלּוּ שֶׁלֹּא

בָּאוֹת לַגִּנָּה שֶׁלִּי וַאֲפִלּוּ לֹא נִגְלוֹת לְעֵינַי

מִפַּחַד הַחֲתוּלִים. מִכָּאן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַחֲתוּלִים

שֶׁאֲנִי מְגָרֶשֶׁת שֶׁלֹּא יִטְרְפוּ אֶת הַצִּפּוֹרִים.

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצְּמָחִים הַמִּזְדַּקְּרִים מִשְּׁנֵי

עֶבְרֵי הַשְּׁבִיל: לַשּׁוֹשָׁן, לַקְּלֵמָטִיס שֶׁטִּפֵּס עַל הַקִּיר

בִּפְרָחָיו כִּבְסַנְדְּלֵי מַלְאָכִים.

הַבֹּקֶר רָאִיתִי: מִישֶׁהוּ רָמַס בּוּגֶנְוִילֵאָה

לְבָנָה שֶׁיֹּעֲדָה לְכַסּוֹת עַל הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם

שֶׁל הַלַּנְטָנָה. הַאִם זוֹ דֵּמוֹנִיזַצְיָה שֶׁל וַעַד הַבַּיִת?

אֱמֶת, הַצְּמָחִים שֶׁלִּי עוֹמְדִים חֲשׂוּפִים

תַּחַת הַשָּׁמַיִם. הַשִּׁירָה לֹא תָּצֵל.

זוֹ הַנֶּפֶשׁ חַסְרַת הָעוֹר דּוֹאֶגֶת לָהֶם רֹב הַלַּיְלָה.

וּמָה עַל אֲנָשִׁים?

 

מרב פּיטוּן, משוררת ועורכת, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. חיה בירושלים. שירים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה, בכללם המוסך.

 

נורית זרחי, "וְאַת?", אפיק, 2020.

 

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

***

השבוע מלאו 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט. מרי אן אוונס, סופרת, עיתונאית, משוררת ומתרגמת בריטית, חתמה על יצירותיה הגדולות (מידלמארץ׳, דניאל דרונדה, אחי יעקב ועוד) בשם העט הגברי שאימצה, בעיקר כדי שיצירותיה יזכו לביקורת והערכה על פי קריטריונים ספרותיים שאינם קשורים בסטראוטיפים נשיים שאפיינו את התקופה הוויקטוריאנית. בשנת 1856 היא פרסמה בעילום שם את המסה "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" בכתב העת Westminster Review. הכתיבה ה״טיפשית״ שהיא יוצאת נגדה הייתה בעיניה אחת הסיבות לזלזול הכללי בסופרות וביכולתן ליצור ספרות טובה, והקשתה על כותבות שאינן מייצרות תוצרים קלישאתיים מגוחכים להתקבל ברצינות הראויה. בשנת 2016 מישל רוברטס, סופרת ומשוררת בריטית, חזרה לדון בשאלה בספרון תשובה שכותרתו Silly Lady Novelists?i. היא תוהה בו אם הז׳נאר הטיפשי לכאורה לא היה אלא שלב בסולם ההתקבלות לעולם שהיה גברי במהותו. אותן ״גבירות״ סללו בעצם העשייה שלהן את הדרך להכרה בספרות של נשים ועל אודות נשים. רוברטס מציינת, עם זאת, כי חלק ניכר מהעשייה הספרותית הנשית (ובעיקר הוצאות לאור וכתבי עת פמיניסטיים) סבל, ועודו סובל, מן התווית שדבקה בו בשל כתיבה קלוקלת בסוגות שטחיות. החוקרת מורין אוקיניד (Ó'Cinnéide) מאוניברסיטת אוקספורד סבורה שיש לקרוא את אליוט על רקע הקושי של נשים לזכות בהכרה כסופרות, אך מסתייגת מהמתקפה שספגו נשים אריסטוקרטיות מכל עבר: מגברים שהעדיפו לפנות את מרחב הכתיבה לעצמם, ומנשים, כמו אליוט במאמרה זה, שסברו כי לנשים עשירות יש די נקודות משען ואחיזה, ומוטב שיפַנו מקום לנשים שהכתיבה (או כל יצירה אמנותית) עשויה לאפשר להן ניידות חברתית.
אליוט, יש להדגיש, אינה שקועה כולה בביקורת הספרות. היא מציינת כי גיבורות אותם ״רומנים מטופשים״ הן תמיד נשים משכילות מאוד, ובכל זאת הן מתוארות כשטחיות, מייגעות וחסרות אמפתיה, ולא – כפי שהיא הייתה מעדיפה – חזקות, עצמאיות וביקורתיות. על כן היא חוששת שרומנים כאלה חותרים תחת המאבק להרחבת ההשכלה לנשים, ומעניקים תחמושת למי שסבורים שלנשים ממילא לא תצמח תועלת מעיסוקים אינטלקטואלים שהיו נחלתם של גברים. ממרחק 164 שנה האופן שבו היא מציגה את טיעוניה נראה נעדר סולידריות, אולם במאמריה הנוספים באותו כתב עת חזרה אליוט והדגישה את תרומתן המכרעת של נשים לביקורת הספרות, ונדמה כי יותר משבעים שנה לפני חדר משלך של וירג׳יניה וולף, לא הייתה בידה אפילו הטרמינולוגיה המתאימה לדבר על פמיניזם ועל עשייה פמיניסטית שיש להם מגוון צבעים, צורות וסוגות.

[דפנה לוי]

 

***

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות / ג'ורג' אליוט

מאנגלית: דפנה לוי

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוג המכיל מינים רבים, המאופיינים על פי איכות הטיפשות השולטת בהם: הקלילה, הפרוזאית, הצדקנית או הפדנטית. אבל התערובת של כל אלה – תרכובת של איוולת נשית – היא המניבה את מרבית הרומנים הללו, שאותם נכנה בשם מין ״המחשבה והכובע״. הגיבורה היא לרוב יורשת עשירה, בוודאי בעלת תואר אצולה משל עצמה. בחזית העלילה יעמדו מאהביה: בָּרוֹנֶט מרושע, דוכס חביב ובנו הצעיר והמושך להפליא של איזה מרקיז; באמצע נמצא את איש הכמורה והמשורר הכמהים אליה, וברקע קהל מעריצים המוזכרים רק ברפרוף. עיניה ושנינותה מסנוורות, אפה וגם ערכי המוסר שלה מוגדרים היטב, יש לה קול קונטרה־אלט מופלא ואינטלקט תואם, לבושה מושלם וכמוהו גם אמונתה הדתית, היא רוקדת כמו פיה וקוראת את כתבי הקודש בשפות המקור. לחלופין, הגיבורה אינה יורשת – המעמד והעושר הם שני התחומים היחידים שבהם היא לוקה; אך היא מוצאת את דרכה אל החברה הגבוה, מתהדרת בסירובה לשידוכים רבים כדי להבטיח לעצמה את הטוב מכולם, ובסופו של דבר היא עונדת תכשיטי משפחה כאלה ואחרים ככתר צדיקוּת. גברים קלי דעת נושכים את שפתיהם בבלבול חסר אונים מול לשונה המהירה או מכים על חטא נוכח נזיפותיה, אשר בעת הצורך נמסרות בנאומים מלאים חשיבות עצמית. ואכן, יש לה נטייה לנאום ולהאריך בהתלהבותה כשהיא פורשת לחדר השינה שלה. בשיחותיה הרשמיות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה שאינן רשמיות היא שנונה להדהים. היא ידועה בעומק תובנותיה, ההופכות וחוזרות בהגיגיהם השטחיים של פילוסופים, והאינסטינקטים הנעלים שלה מדויקים כל כך, שאין לגברים אלא להתכוון אליהם כדי שהכול יתנהל כשורה. הגברים ממלאים תפקיד משני מאוד לצידה. מדי פעם נרמז לקוראים כי לאלה יש עניינים שבזכותם שגרת חייו של העולם נמשכת, אבל למראית עין הם מתקיימים בעיקר כדי ללוות את הגיבורה במסע החיים שבו היא מככבת. הם פוגשים אותה בנשף, והם מסתנוורים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה, שבמהלכו יכולות הרכיבה שלה מכשפות אותם; בכנסייה, והם מתפעמים ממֶתק יראת הכבוד שהיא מפגינה. היא האישה האידיאלית ברגשותיה, כישוריה והליכותיה. ולמרות הכול, תכופות היא נישאת ראשית לאדם הלא נכון, וסובלת נוראות מן המזימות והתככים של הברונט המרושע. אבל אפילו המוות שומר בליבו פינה חמה עבור הגיבורה כלילת השלמות, ומתקן את טעויותיו למענה ברגע המתאים. הברונט המרושע מוצא את מותו בדו־קרב, והבעל המייגע מת במיטתו וברגעיו האחרונים גם מבקש מאשתו, כטובה אישית, שתינשא לגבר שהיא אוהבת מכול, לאחר שכבר שלח מכתב למאהב המודיע לו על הסידור הנוח. לפני שהעניינים מגיעים אל הנושא שאליו כולנו רוצים שיגיעו, רגשותינו הותשו, משום שראינו את הגיבורה האצילה, המקסימה והמחוננת עוברת רגעי משבר רבים, אבל אנו באים על סיפוקנו בידיעה שאת כאביה היא בוכה אל תוך מטפחות בד רקומות, גופה המעולף שרוע על מיטב בדי הריפוד וגם את התהפוכות העוברות עליה – מן היציאה החפוזה מן הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של ראשה – היא שורדת כשעורה נאה ותלתליה שופעים מתמיד.

יורשה לנו להעיר, אגב, כי ייסורי המצפון שלנו התפוגגו כשגילינו כי הרומנים המטופשים שכותבות גבירות עוסקים אך לעיתים נדירות בחוגים שאינם האצולה האופנתית מאוד. שיערנו כי נשים חסרות־כול הפכו לסופרות, כפי שהפכו לאומנות, בהיעדר דרכים אחרות להתפרנס ״כראוי לאישה מכובדת״. על רקע השערה זו, התחביר ההפכפך והתקריות הבלתי סבירות נדמו לנו מלאי פאתוס, כאותן כריות־סיכות מוגזמות ומצנפות לילה מגוחכות הנמכרות על ידי קהֵי־ראוֹת. התוצר היה בעינינו מטרד, אבל שימחה אותנו המחשבה כי הכסף משמש למילוי צורכי הכותבת, ובעיני רוחנו ראינו נשים בודדות המתקשות להתקיים, או רעיות ובנות המקדישות עצמן להפקת ״הכתוב״ מתוך גבורה טהורה – אולי כדי לשלם את חובותיו של הבעל או כדי לרכוש מותרות עבור אב חולה. תחת רושם זה נמנענו מלהעביר ביקורת על רומן של גבירה: שפתה אולי לקויה, אבל אמרנו לעצמנו שמניעיה חפים מדופי; דמיונה אינו רב המצאה, אבל סבלנותה אינה לאה. כתיבה ריקה תורצה בבטן ריקה, והלהג קוּדש בדמעות. אבל לא! הנחותינו אלה, כמו הנחות יפות אחרות, נאלצו לפנות את מקומן לתצפיותינו. עתה אנו משוכנעים כי רומנים טיפשיים של גבירות נכתבים בתנאים אחרים לגמרי. הכותבות הנאוות כנראה מעולם לא שוחחו עם סוחרים שלא מבעד לחלונה של כרכרה; הן אינן מכירות את בני מעמד הפועלים אלא כמי שתלויים בהן; הן סבורות שחמש מאות בשנה הן פרוטות עלובות; הן סבורות שהעולם האמיתי הוא [שכונת] בלגרביה והֵיכלות של ברונים; והן אינן מגלות שמץ של עניין בגבר שאינו בעל אדמות, אם לא ראש ממשלה. ברור שהן כותבות בחדריהן האלגנטיים, בדיו סגולה ובעט משובץ אבני אודם; הן בוודאי אדישות לחלוטין לתמלוגי המוציאים לאור, ומעולם לא התנסו בכל סוג של דלות, למעט דלות המחשבה. אמנם, אנו נדהמים שוב ושוב למקרא תיאוריהן הכנים את החברה הגבוהה שבה הן כנראה חיות, אולם הן לעולם אינן חושפות כל סוג של היכרות עם צורת חיים אחרת. בני ובנות מעמדן אינם סבירים, אבל אנשי הספרות, הסוחרים והצמיתים בלתי אפשריים ממש. והאינטלקט שלהן ניחן באותה נטייה משונה לשוויון, המעניקה למה שהן אכן ראו ושמעו ולמה שמעולם לא ראו או שמעו את אותו נופך של חוסר אמינות.

מעטות הנשים, כך נדמה, שמעולם לא פגשו ילדים בני פחות מחמש שנים, ולמרות זאת, ב״פיצוי״, רומן עכשווי מסוגת ״המחשבה והכובע״, המכנה עצמו בכותרת ״סיפור חיים אמיתי״, אנו פוגשים ילד בן ארבע וחצי המדבר בלשון השירה הסקוטית האפית … איננו מופתעים לגלות כי אמו של הילד … בעלת מחשבה מקורית להפליא, גאונה ו״מודעת למקוריותה״, וכי למרבה מזלה מאהבה הגאון היה ״בעל מחשבה מקורית ביותר״ … אך משנאמר לנו שוב ושוב כי יש לגיבורה ״ראש מרהיב בזעירותו״ וכי את האינטלקט שלה גירו בעיקר מלבושים והליכות, אין לנו אלא להסיק שהיא מסוגלת ללמוד את כל שפות המזרח, על ניביהן, באותה קלילות שבה פרפר לוגם צוף … ב״לאורה גיי״, רומן נוסף מאותה אסכולה, הגיבורה … מגלה היכרות נלבבת עם הקלאסיקה הלטינית – עם ״וירגיליוס הקשיש והיקר״, ״הורטיוס רב החן, קיקרו האנושי וטיטוס ליוויוס הנעים״ … ועם זאת, הלטינית הקיקרואית אינה אלא אחד מכישורי השיח שלה … [והיא] נוטה לניתוחים אינטלקטואלים [מגוחכים]…*

הכותבות בסוגת ״המחשבה והכובע״ בוחרות תמיד באותה דיקציה. ברומנים שלהן יש תמיד גבירה או אדון המתוארים כבעלי לשון רעילה, מאהב בעל חזה גברי, מוחות מסתחררים, לבבות חלולים … חברים המוּרדים אלי קבר … ושמש הדוהרת מערבה במרכבתה הזוהרת או מלקטת את טיפות הגשם אל חיקה הבוהק … ויש דמיון רב גם בהערותיהן המוסרניות, כמו למשל, ״למעשה, כל בני האדם, עשירים ועניים, נמשכים אחר הדוגמה הרעה״, או ״ספרים, גם הטריוויאליים ביותר, מכילים נושאים שמהם ניתן לשאוב מידע שימושי ביותר״ …

כשגברים רואים נערות המכלות את זמנן בשיחות על מצנפות ושמלות נשף ובצחקוקים או הסתודדויות סנטימנטליות, או נשים בגיל העמידה המזניחות את ילדיהן ומתנחמות ברכילות פוגענית, הם אינם יכולים אלא לומר, ״למען השם, הניחו לבנות לקבל השכלה ראויה מזו. תנו להן נושאים טובים יותר לחשוב עליהם …״ אבל אחרי שיחה עם אישה אניגמטית או קריאה בספריה, הם בוודאי יאמרו, ״אחרי הכול, כשאישה רוכשת ידע, תראו מה היא עושה בו! הידע שלה נותר ברשותה ואינו מועבר אל התרבות … היא טועה לחשוב ש[כתיבה] מעורפלת היא עמוקה, שפה מליצית היא רהוטה, ורגשנות היא מקוריות. היא טופפת בעמוד אחד, מגלגלת עיניה בשני, מעווה את פניה בשלישי והיא היסטרית ברביעי. היא אולי קראה ספרים רבים של סופרים גדולים, ומעטים של סופרות גדולות, אבל אינה מסוגלת להבדיל בין סגנונם לסגנונה, כפי שאיש יורקשייר אינו מבדיל בין מבטאו למבטאו של הלונדוני…״

איננו סבורים שיש גבר שחושב כך לאחר שפגש אשת תרבות של ממש, שמוחה ספג את שלמדה … אשת תרבות של ממש … אינה [משתמשת בידע שלה] כהדום להלל ממנו את עצמה, אלא כעמדת תצפית … היא אינה כותבת ספרים כדי להדהים פילוסופים, אולי משום שהיא מסוגלת לכתוב ספרים שיענגו אותם …

״אל תהיי אופה אם ראשך עשוי מחמאה״, אומר הפתגם העממי, שניתן לראות בו אזהרה: אישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, מוטב שלא תמהר לפרסם את דבריה בדפוס. אנו יודעים שהערותינו שונות מאוד באופיין מאלה של מבקרים, אשר על אף תחושותיהם הדומות בוחרים לחזור ולומר לאותן גבירות כי הם ״משבחים״ את תוצרתן ״בעונג רב״. אנו מודעים לכך שהגברות שאליהן מופנית ביקורת זו רגילות לשבחים מוגזמים ונפוחים על חיוּת התמונות שציירו, ברק הדמויות, הסגנון המרתק ואצילות הרגש. אבל אם ירגזו על דברינו הפשוטים, נבקש מהן להרהר לרגע בתשבחות החשודות, ובלעג שמפנים מהלליהן כלפי סופרים שיצירותיהם עתידות להפוך לקלאסיקה. ברגע שאישה מפגינה גאונות או כישרון של ממש, הופכים השבחים למסויגים והביקורת לחמורה. לפי המדחום המוזר, כאשר כישרונה של אישה אפסי – מחמאות העיתונות יגיעו לנקודת רתיחה; כשהכותבת בינונית, חום השבחים יורד לחום הקיץ; ואם אי פעם היא מגיעה למצוינות, להט המבקרים צונח אל נקודת הקיפאון.

… כל מבקר המעריך את החלק שנשים עתידות, בסופו של דבר, לקחת בספרות, יימנע ממחמאות מיותרות לתוצריהן של גבירות הספרות, כי ברור לכל מי שבוחן את הכתיבה הנשית לעומק ובלא משוא פנים, כי חסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים ממחסור באינטלקט אלא מהיעדר איכויות מוסריות התורמות למצוינות ספרותית – שקדנות סבלנית, תחושת אחריות הכרוכה בפרסום והערכה לקדושת אמנות הכתיבה. ברוב ספרי הנשים יש פשטות שמקורה בהיעדר סטנדרטים גבוהים, פוריות בשילוב מטופש עם יכולת חיקוי דלה, שמעט ביקורת עצמית הייתה מונעת. ממש כפי שנטולי השמיעה המוזיקלית מזייפים בשירתם ודי היה במידה של מוזיקליות להשתיקם.

בִּמְקום שאת היוהרה המטופשת המובילה לרצון להופיע בדפוס יאזנו מודעות אינטלקטואלית או הצרימה המוסרית שבכתיבה חסרת ערך – היא זוכה כנראה לעידוד, בשל הרושם השגוי שלפיו עצם הכתיבה היא הוכחה לעליונותה של אישה. לכן אנו סבורים כי אין זה הוגן שנשים ממוצעות־דעת מיוצגות במרבית הספרות הנשית. הנשים המעטות הכותבות היטב חכמות בהרבה ממרבית בנות מינן, אולם מרבית הנשים הכותבות נחותות מן הממוצע. ולכן, מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת, העלולה ליצור לה כוח משיכה שקרי, וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב.

התירוץ המקובל על נשים נטולות כישורים מיוחדים שנעשות סופרות הוא שהחברה חוסמת בפניהן תחומי עיסוק אחרים. החברה אכן ראויה לנזיפה, על יצירת אינספור תוצרים בלתי ראויים החל במלפפונים חמוצים קלוקלים וכלה בשירה קלוקלת. אבל החברה, כמו ״חומר״, או ממשלת הוד מלכותה ומכשולים מופשטים אחרים, ראויה גם לשבח. במקום שבו תמצאו אישה אחת הכותבת מתוך כורח, אין ספק שתמצאו שלוש הכותבות מתוך יוהרה; ומלבד זאת, יש דבר־מה מטהר בעבודה לשם פרנסה, אף שמרבית הספרות הנשית הזבלית והרקובה לא נוצרה בנסיבות כאלה. בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר [משלי יד 23], אבל רומנים מטופשים של גבירות, כך נדמה לנו, אינן תוצר של עצב אלא של בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה ברור כי הבדיון הוא מחלקה של הספרות שבה יכולות נשים, בדרכן, להשתוות לחלוטין לגברים. צרור שמות גדולים, נשים חיות ומתות, עולה בדעתנו כהוכחה לכך שנשים מסוגלות ליצור רומנים שאינם רק מצוינים, אלא מן המשובחים ביותר – רומנים המצטיינים בייחוד יקר ערך ונבדלים מן הכישורים והחוויות הגבריים. אין מגבלות השכלה המסוגלות להרחיק נשים מחומרי הגלם של הבדיון, ואין זן של אמנות החופשי כל כך ממגבלות. כמו גבישים, שכל אחד מהם יפהפה אף שיש לו צורה משלו, עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – תצפיות של ממש, הומור ותשוקה. אולם דווקא היעדר תביעות קשיחות הוא שמעורר בנשים חסרות כישרון את הפיתוי הקטלני לכתוב רומנים. גבירות אינן נוטות לטעות ולחשוב שיש להן כישרון לנגינה בפסנתר, שהרי עליהן להתגבר על קשיים כדי לנגן, וחסרות הכישרון יישברו בסופו של דבר. כל אמנות שיש בה טכניקה, מוגנת במידת מה מפלישתה של טיפשות חסרת כישרון. אבל בכתיבת רומנים אין מחסומים המכשילים את נעדרי היכולת, אין קריטריונים חיצוניים שימנעו מכותבים לטעות ולחשוב שפשטות היא גאונות. וכך אנו נדרשים שוב לחמורו של לה פונטיין, שחובט באפו בחליל וכשהוא מגלה כי הפיק צליל, הוא מכריז: Moi, aussi, je joue de la flute [גם אני מנגן בחליל] – מעשייה שנעניק לפרידה לכל קוראת, כדי שזו תהרהר בסכנה שבהוספת ״רומנים מטופשים שכותבות גבירות״.

_______________________________

* תרגמתי כאן ולהלן רק מעט מהדיון הארוך והמפורט של אליוט בדוגמאות לכתיבה רעה, מתוך ספרים שהיו פופולאריים בימיה.

 

» לקריאת המסה המלאה, באנגלית: Silly Novels by Lady Novelists

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שיר מאת נינה קוסמן, בתרגום גילי חיימוביץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מטאור

נטע שניצר

.

בזמן שישבתי במכונית לצד אבא שלי, שנהג, ראיתי איך מתוך משאית ההובלה שנסעה לפנינו התחילו לעוף דברים במהירות עצומה ישירות לכיווננו. נסענו באיילון על 120, כמו שאבא שלי נוהג לנהוג, המשאית הייתה מלאה בציוד של הדירה שלי, שאותה עזבתי ממש לפני דקות ספורות, חצי מהדברים נשארו אצלו. המיטה שלי החמיצה את הרכב שלנו בסנטימטרים ספורים, שמיכת הפוך התעופפה ולרגע כיסתה את השמשה הקדמית של האוטו. לא נראה שזה מפריע לאבא שלי, הוא המשיך כרגיל, מחייך לעצמו כמו שהוא עושה כשהוא חושב מחשבות מצחיקות ולא משתף בהן את הסביבה. החפצים שלי הסתחררו באוויר והתפזרו ברחבי איילון. המחברות שבהן כתבתי את כל התחושות המבזות שעלו בי, השאיפות הטיפשיות שלי. אחר כך עפו קופסאות קונדומים, ספרים, מכחולים, עוד ועוד חפצים שאף אחד לא נגע בהם בשלוש שנים האחרונות. מגירות, רהיטים, מטריות, כל תכולת הדירה שהייתה שלי פרצה מתוך המשאית בלי יכולת לעצור והתעופפה ברוח.

יכולתי להיכנס להיסטריה, להתחיל לבכות, לחשוב שהחיים האלה גם ככה לא שווים יותר מדי. יכולתי לצרוח על אבא שלי שיעיף את החיוך שלו מהפרצוף ויעצור בצד, ולנסות לאסוף את חפציי תוך ניסיון לא להידרס. לא עשיתי שום דבר מאלה, רק חייכתי את החיוך המסתורי של אבא שלי. הוא העביר תחנות ברדיו, עד שבאחת מהן מישהו דיבר במונחים מדעיים על המטאור שלא זיהו בזמן. המובילים שנסעו במשאית ההובלה עישנו סיגריות ושרו בצרחות עם עומר אדם ששר בתחנה אחרת. הם היו שקועים בשירת הברבור שלהם ולא שמו לב שכל עבודת האריזה שלי והסחיבה שלהם יורדת לטמיון. מזל שלא שילמתי להם עדיין, חשבתי לעצמי.

הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שכאן זה נגמר. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל האנושות הגיעה אל קיצה. אני חושבת שגם אבא שלי ידע את זה. אחרי שכבר לא נשאר שום דבר במשאית התקשרתי לאדי המוביל.

"כן?" הוא ענה, קורקטי.

"ראית שכל הדברים שלי עפו מהמשאית?" שאלתי.

"פאק!" המשאית בלמה באגרסיביות וכמעט התנגשנו בה.

"אני ממש מצטער, זה בחיים לא קרה לי. אני לא יודע מה לעשות עכשיו."

"זה בסדר," עניתי.

החצי שלי מתכולת הדירה היה אמור להגיע מתל אביב לצור משה. גם ככה אין לי באמת צורך בהם, להורים שלי יש הכול, תירצתי לעצמי את תחושת האדישות הכללית שאפפה אותי. שאלתי את עצמי למה טרחתי להעביר את החפצים שלי דירה אם זה מה שאני מרגישה לגביהם. אדי הסתכל דרך המראה לכיווננו, ראיתי את העצב בעיניים שלו, הוא באמת לא התכוון.

"אין לכם סיבה להגיע אלינו," המשכתי.

"אני לא יודע מה להגיד לך, אני ממש מצטער, אין לי מושג איך זה קרה."

"תודה בכל אופן, העיקר הכוונה," חייכתי אליו.

ניתקתי וראיתי אותו צורח על הפועלים שלו שישבו במשאית לידו, הוא כמעט כיבה על אחד מהם סיגריה. הישרתי אליו מבט כשעקפנו אותם. הוא הסתכל עליי והעיף את הסיגריה מהחלון, ניסה לנופף לי לשלום כמו אדם שלא איבד את העשתונות כרגע. אבא שלי ואני המשכנו לנסוע.

"רוצה ללכת לאכול בקופינס?״

זה המשפט הראשון שאבא שלי שאל אותי מאז שהמובילים הגיעו.

"אפשר."

נכנסנו למסעדה האהובה עלינו במושב. בחוץ התחיל להצהיב, סופת חול נוראית החלה להשתולל ואיששה את התחושה שסוף העולם הגיע. כשאכלנו בשקט, המשכתי לדמיין את הרהיטים שלי מתעופפים באיילון – העציצים שטיפחתי במשך שנים התנפצו זה אחרי זה על האספלט, התמונות שקישטו את הקירות נשברו על שמשות של מכוניות נוסעות.

"את יודעת שעשרים במאי 2020 היום נכון?״ אבא שלי שאל, תוך כדי לעיסת פסטה פורצ'יני עסיסית.

הנהנתי.

"המטאור יפגע בנו וזהו, זה הסוף. מה שדיברו עליו בחודשים האחרונים ואף אחד לא רצה להאמין."

"אז למה עשינו את ההעברה היום?״ תהיתי פתאום.

הוא משך בכתפיו.

"את רצית."

שתיתי את הסודה שלי וניסיתי להעיף אפונה סוררת מהמזלג. אין צורך לאכול משהו מזין אם זה המצב.

"איך את מתכננת לבלות את היום האחרון שלך על הפלנטה?״

"נראה לי שאני אלך לחברה." שיקרתי, כרגיל.

הלכתי לשירותים והתקשרתי לכל גבר שאי פעם הכרתי. זה לא שהסקס היה דחוף לי, כמו שפשוט התגעגעתי למגע אנושי. הייתי חוזרת לאקס שלי שנשאר בדירה הריקה מנוכחותי, אבל יש יותר מדי מטענים סביבו, וזה בכל זאת היום אחרון בעולם.

אף אחד לא ענה לי, עד שלפתע מתוך הנייד שלי בקע רעש צורמני וחזק שהקפיץ אותי. כבר שכחתי איך זה נשמע כשמישהו מתקשר אליי. על הצג הופיע: אדי מוביל. האינסטינקט שלי היה למסמס את השיחה, אבל אז נזכרתי שהוא גבר.

"היי אדי."

"תשמעי…״

"אדי אתה רוצה שניפגש אולי?״ קטעתי אותו. לא הייתה לי סבלנות לשמוע את ההתנצלויות הכנות שלו.

שתיקה.

"אדי?״

"כן. לא יודע… על מה חשבת?"

"אני יכולה לקפוץ אליך."

"אוקיי."

הוא נתן לי את הכתובת שלו בחולון. הוא לא היה הבחירה הראשונה שלי, הייתה חסרה בו חינניות, הוא היה קצת מלא וקרח, עם נטייה להתנהג כמו ערס. נכנסתי לדירה שלו והתיישבתי מולו. הוא הציע לי בירה ושאלתי אם יש לו משהו יותר חזק. אחרי שיחת חולין שלא זרמה לשום מקום הוא שאל אותי אם באתי כי אני מעריכה את מה שהוא עשה בשבילי. הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר, אם כבר להפך. לא רציתי לריב איתו אז שאלתי אם הוא יודע שסוף העולם היום. הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת. פתאום העיניים שלו התמלאו בחמלה. הוא התקרב אליי והעביר את השיער שנפל על פניי מאחורי האוזן וליטף בעדינות את המצח שלי עד האף, זה הרגיע אותי. הרמתי את המבט והתנשקנו. באופן מפתיע, זה דווקא היה נחמד. אחרי שזה נגמר הרגשתי ריקנות חשוכה וחונקת. חשבתי שזה ממש מטופש להרגיש את זה כשהכול גם ככה נגמר.

חזרתי לבית של ההורים שלי מאוחר וראיתי להפתעתי שחלק מהרהיטים שלי מפוזרים בחצר הבית: ארון גידם עם דלת אחת, כמה בגדים מלוכלכים, שידות שבורות מפוזרות על הדשא וזכוכיות בכל מקום. זה נראה כמו אסון שאף אחד לא שרד אותו. נחמד מצד אדי שטרח ככה, חבל שהוא לא הפנים שזה סוף העולם וחבל על הזמן שלו. נשכבתי לישון במיטה שהייתה זרוקה בחוץ ובהיתי בכוכבים. נשמתי עמוק ומילאתי את החזה שלי באוויר לילי צונן והתעטפתי בשמיכת הפוך הדרוסה. ראיתי את המטאור חולף על פני כדור הארץ ומפספס אותו רק בכמה מילימטרים.

עכשיו יכולתי לבכות בשקט.

.

.

נטע שניצר היא יוצרת קולנוע וסופרת. בשנת 2020 ראה אור ספר הביכורים שלה, "סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד", בהוצאת אוריון. זכתה בציון לשבח בתחרות סיפורים קצרים של עיריית תל אביב־יפו, ופרסמה סיפורים בכתבי העת קול ההמון ומוטיב. סרט קצר שביימה, "מה בא אחרי הלילה", הוצג בפסטיבלים בארץ ובעולם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "משמר ההר", סיפור מאת יונית נעמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן