דב הוז היה מבכירי "ההגנה", סגן ראש עיריית תל אביב, ובכיר בתנועת העבודה הישראלית. סיפורה של תאונת הדרכים שקטעה את הקריירה המפוארת
האבל והתדהמה היו כבדים. עמודי העיתונים הראשונים התמלאו במסגרות שחורות עבות כמנהג הימים ההם ובכותרות בולטות: "אבל כבד לישוב", "אסון מר". 6 בני אדם נהרגו בתאונת דרכים קשה בכביש חיפה-תל אביב הישן. ברור מדובר באסון קשה, אך זהותם של הנספים הקפיצה את הסיפור לעמודים הראשונים.
במכונית נהג דב הוז, מבכירי תנועת העבודה הישראלית של אותם ימים, חבר במפקדה הארצית של ארגון "ההגנה" וסגן ראש עיריית תל אביב. יחד איתו היו בה גם אשתו, רבקה הוז (שהייתה אחותו של משה שרת), בתו בת ה-12 תרצה, וחברים ובני משפחה נוספים: הגיסה, צביה שרתוק, אחותו של הוז, חוה בורודובסקי ובתה אורה, וחברם הטוב יצחק בן יעקב.
ב-29 בדצמבר 1940 היה הוז בדרכו חזרה משהות בדגניה, מקום מושבו של בן יעקב. על הדרך ביצע גם שליחות חשובה בשם היישוב. הוא ביקר את מ"ג אסירי "ההגנה" שהיו כלואים בכלא עכו. לאחר-מכן אסף את בני משפחתו מקיבוץ גינוסר והם יצאו דרומה. לא רחוק מצומת בית ליד סטה הוז ממסלולו והתנגש בעוצמה בקיר בטון לצד הדרך. הוז, צביה שרתוק ויצחק בן יעקב נהרגו במקום. רבקה ותרצה הוז, חוה ואורה בורודובסקי, נפצעו קשה ופונו לבית החולים. שתי הנערות הצעירות ורבקה הוז נפטרו כולן שם מקץ שעה. רק חוה בורודובסקי שרדה את התאונה הקשה.
העיתונים שדיווחו על האירוע לא בחלו בתיאורים מפורטים וקשים מאוד. "כה חזקה וקטלנית הייתה החבטה, מכוח מהירות המכונית, שכל החלק הקדמי של המכונית נדחס כולו ולנוסעים קרה אשר קרה. הבאים למקום ראו את המכונית למטה ליד הגשר. תוכה וקירותיה, אף חלונותיה, כוסו דם ומוח. הנוסעים רוסקו. המכונית נשארה עומדת במקום. רק אחוריה נטו ימינה וחלקה הקדמי דחוס" (מתוך "דבר", 30 בדצמבר 1940). העיתונים לא הסתפקו בדיווח על התאונה בלבד, ודאי לא בעיתון "דבר", שייצג את תנועת העבודה. שם הדגישו את פועלו הנרחב של הוז בשירות היישוב היהודי בארץ ישראל.
הוז נולד ברוסיה ב-1894, בנו של זוג מורים שלימדו עברית עוד ברוסיה. כשעלו לארץ אמו ניהלה פנסיון ביפו. דב היה בן המחזור הראשון של הגימנסיה הרצליה בתל-אביב. יחד איתו למדו שם גם משה שרת ואליהו גולומב. שלושת החברים מבית הספר התיכון הפכו לאחר מכן גם לקרובי משפחה של ממש, לאחר שגולומב והוז נשאו לנשים את אחיותיו של משה שרת, עדה ורבקה. שרת מצידו התחתן עם ציפורה מאירוב, אחותו של שאול אביגור, גם הוא מבכירי "ההגנה" וגם הוא חבר קרוב. ביחד כונו ארבעת החברים הקרובים "ארבעת הגיסים". אמרה ידועה מהתקופה ייחסה את תקומת ישראל למעשי "הניסים והגיסים".
כפעיל ציבור עסק הוז רוב הזמן בפעילות בטחונית ומדינית. הוא היה ממייסדי "ההגנה" ומראשיה, ממקימי מפלגת "אחדות העבודה" ולאחר מכן מבכירי מפא"י. הוא היה חבר הוועד הלאומי, סגן ראש עיריית תל אביב וגם נשלח על ידי הסוכנות היהודית לשלל שליחויות מדיניות. יחד עם חברו יצחק בן יעקב הקים הוז את חברת "אווירון", שהייתה הניסיון הראשון של היישוב העברי להקים תעשיית תעופה: החברה רכשה מטוסים קלים, הטיסה נוסעים בטיסות פנימיות קצרות, ובעיקר דאגה להכשיר טייסים. למעשה, שימשה החברה כיסוי לניסיון בניית כוחו האווירי של היישוב היהודי.
"אינני חושש לומר: אתה משאיר את תנועתנו, את היישוב בארץ, ואף את התנועה הציונית – לקראת שעות הכרעה חמורות – ללא חליפין", הספיד ברל כצנלסון, עורך העיתון "דבר". כל הקריירה המפוארת הזאת נקטעה באבחה אחת באותה תאונה מזעזעת, ואת המשכה אפשר היום רק לדמיין.
תגובות על כתבה זו