שירה | צולל עם הכרישים

שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

שרון פוליאקין, מזרח תיכון, שמן על בד, 190x130 ס"מ, 2018

.

אילנה סיון

סיבת המוות

  לזכרם של ג'ורג' פלויד ואיאד אל־חלאק

 

סִבַּת הַמָּוֶת: חֶנֶק.

 

הוּא לֹא בָּלַע חַרְצָן,

וְלֹא שָׁאַף עָשָׁן,

גַּם לֹא תָּלָה עַצְמוֹ

מִמַּשְׁקוֹף הַדֶּלֶת.

סְתָם.

הַחוֹנֵק לֹא סָבַל

אֶת צִבְעוֹ הַשָּׁחוֹר.

 

*

הַצָּעִיר נוֹרָה מֵאָחוֹר

כְּשֶׁנִּמְלַט מְבֹהָל,

הַלּוֹחֵץ־עַל־הַהֶדֶק

יָדוֹ קַלָּה.

תַּקָּלָה.

לֹא נוֹרָא.

מִמֵּילָא הָיָה עַל הָרֶצֶף.

 

סִבַּת הַמָּוֶת: שִׁגְרָה.

 

אילנה סיון היא פסיכולוגית קלינית. בוגרת התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. פרסמה שירים בבמות שונות. ספר ביכורים של יצירותיה עתיד לראות אור בקרוב.

.

.

משה דביר

עדר

בְּאַמְבַּט קֵרוּר בַּסּוּפֶּר

פָּרוּס עֵדֶר בָּקָר לִנְתָחִים, כְּרוּכִים

בְּנַיְלוֹן נִצְמָד.

מַדְבֵּקוֹת מְשַׁיְּכוֹת פֶּלֶג גּוּף

לְנֵתַח דּוֹמֵם.

 

כָּתֵף שְׁמוּטָה עַל צְלָעוֹת

וְלָשׁוֹן חֲרוּצָה בִּמְלוֹאָהּ

מִפֶּה, שֶׁלִּחֵךְ מִסְפּוֹא, אוֹ

גָּעָה.

 

זָקֵן

שֶׁהֶעֱלָה גּוּשׁ בְּיָדוֹ

מִתְקַשֶּׁה לִקְרֹא בַּפְּרָטִים,

אֵיךְ יִשְׁמַע אֶת גְּעִיַּת הַבְּעָתָה

כְּשֶׁמְּבַתֵּר לַהַב

קָנֶה וּוֶשֶׁט.

 

זמר הקֻפּוֹת

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵעַ בִּשְׂדֵרַת הַקִּטְנִיּוֹת

נִשָּׂאִים לְעֶבְרִי צִיּוּצֵי קֻפּוֹת, כִּסְנוּנִיּוֹת

הַמִּתְכַּנְּסוֹת עַל צַמָּרוֹת

לְעֵת עֶרֶב.

 

אֲנִי הוֹדֵף לְעֶבְרָן עֲגָלָה הֶרְיוֹנִית,

תֶּכֶף אַנִּיחַ אֶת פְּרִי בִּטְנָהּ

עַל לְשׁוֹנָהּ הָרְעַבְתָּנִית שֶׁל אַחַת מֵהֶן,

וְהִיא

תִּפְצַח לִכְבוֹדִי

בְּצִיּוּצִים נִרְגָּשִׁים, כְּשֶׁהַמִּצְרָכִים

יִגְלְשׁוּ לְזֶפֶק הַנִּירוֹסְטָה.

 

משה דביר מתגורר בירושלים, חבר בוועד עמותת מקום לשירה. שיריו פורסמו בגיליונות הליקון ועתון 77.  

.

.

עינת לביאד

צולל עם הכרישים

הַדָּם שֶׁלִּי הָלַם

כְּשֶׁאַבָּא נֶעֱלַם

אוֹ אֵיךְ מְתָאֲרִים

אֶת מָה שֶׁמַּרְגִּישִׁים

 

כְּשֶׁאוֹחֲזִים בְּיָד

מִבַּעַד מַכְשִׁירִים

שֶׁל אַבָּא נֶעֱלָם,

צוֹלֵל עִם הַכְּרִישִׁים.

 

תגידי

אֵיךְ זֶה שֶׁהֶחָלָל שֶׁהִשְׁאַרְתְּ פֹּה

מָלֵא כְּבָר עַד אֶפֶס מָקוֹם? וְאֵיךְ זֶה

שֶׁהַכְּאֵב הִתְחַלֵּף בְּגַעְגּוּעִים? וּמָה

בֶּאֱמֶת קוֹרֶה לָנוּ אַחֲרֵי שֶׁמֵּתִים?

הַאִם פָּגַשְׁתְּ אֶת אַבָּא? וְאֶת סַבְתָּא? וְאֶת שׁוֹקוֹ?

וְאֶת הַבַּת שֶׁל הַשְּׁכֵנִים? כֵּן, נוּ, זֹאת שֶׁבַּעֲלָהּ

רָצַח אוֹתָהּ כְּשֶׁחָגְגָה אַרְבָּעִים.

וֶאֱלוהִים, תַּגִּידִי, מָה עִם אֱלוהִים?

וְאִם כְּבָר תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ לְכַמָּה רְגָעִים,

תַּגִּידִי, מַכְנִיסִים אוֹ לֹא מַכְנִיסִים

נַעְנַע לְפִלְפְּלִים מְמֻלָּאִים?

 

כך

כְּמוֹ צִלּוּם שֶׁל חַיילִים הַצּוֹבְעִים פְּנֵיהֶם בְּצִבְעֵי־מִלְחָמָה.

כְּמוֹ צִילּוּמֵי הַוִּידֵאוֹ שֶׁל נְעָרִים שִׁכּוֹרִים בִּנְסִיעָה פְּרוּעָה.

כָּךְ, הַתְּמוּנָה שֶׁל כֻּלָּנוּ מְחֻבָּקִים. אַתְּ בָּאֶמְצַע נְטוּעָה,

בְּנַעֲלֵי עֲקֵבִים, עֲגִילֵי חִישּׁוּקִים וְשִׂמְלַת רִימּוֹנִים אֲדֻמָּה.

 

עינת לביאד מתגוררת בשרון. בעלת תואר שני בחינוך. יצירותיה בשירה ובפרוזה פורסמו בעבר בכתבי העת מוטיב, קול ההמון ואחרים. השירים מתוך הספר "בדק־בית", שעתיד לראות אור.

 

ניקולא יוזגוף אורבך

לִרְחֹץ בְּאוֹר יָרֵחַ

וּבְשׁוּבוֹ

לְעֵת עֵרֶב

לֵאֶה וְכָבוּי מֵעֲמָלוֹ

גִּיֵּס כָּל מָאוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ

וְדָלַק לְפָנַי כְּיָרֵחַ שִׁכּוֹר וּמְאֹהָב

וְאַף שֶׁיָּדַע שֶׁאֵין בְּכוֹחוֹ לְהָאִיר אֲפֵלָתִי

נִשְׁאַר לְצִדִּי כָּל לַיְלָה וְחִבֵּק חֲשֵׁכָתִי

עַד נִתְבַּהֲרָה וְהֶעְלְתָה תְּכֵלֶת

אָז, בְּחָמְקוֹ מִמִּטָּתִי, דָּעַךְ וְנָמֹג

לְמַעַן תָּהֶל הַשֶּׁמֶשׁ עָלַי וּתְגוֹנְנֵנִי

וְלֹא יָדַע כִּי בְּלֶכְתּוֹ מִמֶּנִּי

עֵת הִפְצִיעַ שַׁחַר

עֲלָטָה כְּבֵדָה נָפְלָה עָלַי.

 

اسمعني

אִסְּמַעֵנִי יָא אַבּוּ נָוּוָאַס,

כִּי לָמַדְתִּי לְמַעַנְךָ אֶת שְׂפַת הַסַּהַר

וְהָיִיתִי מַעְיָן בּוֹ נִשְׁתַּקְּפוּ כָּל הַנְּבִיאִים

אֲלֵיהֶם הִתְחַנַּנְתָּ שֶׁיְּשִׁיבוּנִי לְחֵיקְךָ.

 

אִסְּמַעֵנִי חָבִּיבּ אַלְבִּי,

הִפַּלְתִּי אֶת הַשָּׁמַיִם לְמַעַנְךָ

בְּקוֹרְאִי מִפְּסוּקָיו שֶׁל הַמְּכַשֵּׁף הַקָּדוֹשׁ

שֶׁפָּגַשְׁנוּ בַּדֶּרֶךְ לְמֶכָּה

שֶׁכִּסָּה אֶת עֵינֵינוּ בָּאֲדָמָה שְׁחֹרָה מִקִּבְרוֹת אֲבוֹתֵינוּ

וְטָמַן בָּהּ אֶת דָּמֵנוּ, זַרְעֵנוּ וּפְסוּקִים

בִּלְשׁוֹנוֹת הָרָקִיעַ לְבַל יַפְרִידוּנִי זֵדִים רְשָׁעִים,

לְבַל אֶשְׁכָּחֲךָ אֲהוּבִי וְתָשׁוּב לִנְדוּדֶיךָ,

בְּלֹא שֶׁמָּצְאָה נַפְשֶׁךָ מוֹשָׁב חֶפְצָהּ,

בְּלֹא שֶׁקִּיַּמְנוּ שְׁבוּעָתֵנוּ.

 

ניקולא יוזגוף אורבך, יליד 1984, צפת, מתגורר בתל אביב. פרסם חמישה ספרי שירה ועשרות שירים בכתבי עת ובמוספי תרבות בארץ ובחו"ל. משנת 2009 משמש כמבקר שירה בעתון 77. בעל תואר דוקטור בספרות כללית ובדמוגרפיה, מרצה במכללה האקדמית צפת ובאוניברסיטת חיפה, חוקר במוסד הרצל ובקתדרה למחקרים גאו־אסטרטגיים. שיריו התפרסמו בגיליון 50 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מיכאל קליין, מכי חכם נאמן ואפרת נחמה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | רומנים מטופשים שכותבות גבירות

"מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב". במלאת 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט, מסה פרי עטה, בתרגומה של דפנה לוי

ג׳ורג׳ אליוט (פרט), François D’Albert Durade, 1849, National Portrait Gallery, London

.

***

השבוע מלאו 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט. מרי אן אוונס, סופרת, עיתונאית, משוררת ומתרגמת בריטית, חתמה על יצירותיה הגדולות (מידלמארץ׳, דניאל דרונדה, אחי יעקב ועוד) בשם העט הגברי שאימצה, בעיקר כדי שיצירותיה יזכו לביקורת והערכה על פי קריטריונים ספרותיים שאינם קשורים בסטראוטיפים נשיים שאפיינו את התקופה הוויקטוריאנית. בשנת 1856 היא פרסמה בעילום שם את המסה "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" בכתב העת Westminster Review. הכתיבה ה״טיפשית״ שהיא יוצאת נגדה הייתה בעיניה אחת הסיבות לזלזול הכללי בסופרות וביכולתן ליצור ספרות טובה, והקשתה על כותבות שאינן מייצרות תוצרים קלישאתיים מגוחכים להתקבל ברצינות הראויה. בשנת 2016 מישל רוברטס, סופרת ומשוררת בריטית, חזרה לדון בשאלה בספרון תשובה שכותרתו Silly Lady Novelists?i. היא תוהה בו אם הז׳נאר הטיפשי לכאורה לא היה אלא שלב בסולם ההתקבלות לעולם שהיה גברי במהותו. אותן ״גבירות״ סללו בעצם העשייה שלהן את הדרך להכרה בספרות של נשים ועל אודות נשים. רוברטס מציינת, עם זאת, כי חלק ניכר מהעשייה הספרותית הנשית (ובעיקר הוצאות לאור וכתבי עת פמיניסטיים) סבל, ועודו סובל, מן התווית שדבקה בו בשל כתיבה קלוקלת בסוגות שטחיות. החוקרת מורין אוקיניד (Ó'Cinnéide) מאוניברסיטת אוקספורד סבורה שיש לקרוא את אליוט על רקע הקושי של נשים לזכות בהכרה כסופרות, אך מסתייגת מהמתקפה שספגו נשים אריסטוקרטיות מכל עבר: מגברים שהעדיפו לפנות את מרחב הכתיבה לעצמם, ומנשים, כמו אליוט במאמרה זה, שסברו כי לנשים עשירות יש די נקודות משען ואחיזה, ומוטב שיפַנו מקום לנשים שהכתיבה (או כל יצירה אמנותית) עשויה לאפשר להן ניידות חברתית.
אליוט, יש להדגיש, אינה שקועה כולה בביקורת הספרות. היא מציינת כי גיבורות אותם ״רומנים מטופשים״ הן תמיד נשים משכילות מאוד, ובכל זאת הן מתוארות כשטחיות, מייגעות וחסרות אמפתיה, ולא – כפי שהיא הייתה מעדיפה – חזקות, עצמאיות וביקורתיות. על כן היא חוששת שרומנים כאלה חותרים תחת המאבק להרחבת ההשכלה לנשים, ומעניקים תחמושת למי שסבורים שלנשים ממילא לא תצמח תועלת מעיסוקים אינטלקטואלים שהיו נחלתם של גברים. ממרחק 164 שנה האופן שבו היא מציגה את טיעוניה נראה נעדר סולידריות, אולם במאמריה הנוספים באותו כתב עת חזרה אליוט והדגישה את תרומתן המכרעת של נשים לביקורת הספרות, ונדמה כי יותר משבעים שנה לפני חדר משלך של וירג׳יניה וולף, לא הייתה בידה אפילו הטרמינולוגיה המתאימה לדבר על פמיניזם ועל עשייה פמיניסטית שיש להם מגוון צבעים, צורות וסוגות.

[דפנה לוי]

 

***

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות / ג'ורג' אליוט

מאנגלית: דפנה לוי

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוג המכיל מינים רבים, המאופיינים על פי איכות הטיפשות השולטת בהם: הקלילה, הפרוזאית, הצדקנית או הפדנטית. אבל התערובת של כל אלה – תרכובת של איוולת נשית – היא המניבה את מרבית הרומנים הללו, שאותם נכנה בשם מין ״המחשבה והכובע״. הגיבורה היא לרוב יורשת עשירה, בוודאי בעלת תואר אצולה משל עצמה. בחזית העלילה יעמדו מאהביה: בָּרוֹנֶט מרושע, דוכס חביב ובנו הצעיר והמושך להפליא של איזה מרקיז; באמצע נמצא את איש הכמורה והמשורר הכמהים אליה, וברקע קהל מעריצים המוזכרים רק ברפרוף. עיניה ושנינותה מסנוורות, אפה וגם ערכי המוסר שלה מוגדרים היטב, יש לה קול קונטרה־אלט מופלא ואינטלקט תואם, לבושה מושלם וכמוהו גם אמונתה הדתית, היא רוקדת כמו פיה וקוראת את כתבי הקודש בשפות המקור. לחלופין, הגיבורה אינה יורשת – המעמד והעושר הם שני התחומים היחידים שבהם היא לוקה; אך היא מוצאת את דרכה אל החברה הגבוה, מתהדרת בסירובה לשידוכים רבים כדי להבטיח לעצמה את הטוב מכולם, ובסופו של דבר היא עונדת תכשיטי משפחה כאלה ואחרים ככתר צדיקוּת. גברים קלי דעת נושכים את שפתיהם בבלבול חסר אונים מול לשונה המהירה או מכים על חטא נוכח נזיפותיה, אשר בעת הצורך נמסרות בנאומים מלאים חשיבות עצמית. ואכן, יש לה נטייה לנאום ולהאריך בהתלהבותה כשהיא פורשת לחדר השינה שלה. בשיחותיה הרשמיות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה שאינן רשמיות היא שנונה להדהים. היא ידועה בעומק תובנותיה, ההופכות וחוזרות בהגיגיהם השטחיים של פילוסופים, והאינסטינקטים הנעלים שלה מדויקים כל כך, שאין לגברים אלא להתכוון אליהם כדי שהכול יתנהל כשורה. הגברים ממלאים תפקיד משני מאוד לצידה. מדי פעם נרמז לקוראים כי לאלה יש עניינים שבזכותם שגרת חייו של העולם נמשכת, אבל למראית עין הם מתקיימים בעיקר כדי ללוות את הגיבורה במסע החיים שבו היא מככבת. הם פוגשים אותה בנשף, והם מסתנוורים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה, שבמהלכו יכולות הרכיבה שלה מכשפות אותם; בכנסייה, והם מתפעמים ממֶתק יראת הכבוד שהיא מפגינה. היא האישה האידיאלית ברגשותיה, כישוריה והליכותיה. ולמרות הכול, תכופות היא נישאת ראשית לאדם הלא נכון, וסובלת נוראות מן המזימות והתככים של הברונט המרושע. אבל אפילו המוות שומר בליבו פינה חמה עבור הגיבורה כלילת השלמות, ומתקן את טעויותיו למענה ברגע המתאים. הברונט המרושע מוצא את מותו בדו־קרב, והבעל המייגע מת במיטתו וברגעיו האחרונים גם מבקש מאשתו, כטובה אישית, שתינשא לגבר שהיא אוהבת מכול, לאחר שכבר שלח מכתב למאהב המודיע לו על הסידור הנוח. לפני שהעניינים מגיעים אל הנושא שאליו כולנו רוצים שיגיעו, רגשותינו הותשו, משום שראינו את הגיבורה האצילה, המקסימה והמחוננת עוברת רגעי משבר רבים, אבל אנו באים על סיפוקנו בידיעה שאת כאביה היא בוכה אל תוך מטפחות בד רקומות, גופה המעולף שרוע על מיטב בדי הריפוד וגם את התהפוכות העוברות עליה – מן היציאה החפוזה מן הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של ראשה – היא שורדת כשעורה נאה ותלתליה שופעים מתמיד.

יורשה לנו להעיר, אגב, כי ייסורי המצפון שלנו התפוגגו כשגילינו כי הרומנים המטופשים שכותבות גבירות עוסקים אך לעיתים נדירות בחוגים שאינם האצולה האופנתית מאוד. שיערנו כי נשים חסרות־כול הפכו לסופרות, כפי שהפכו לאומנות, בהיעדר דרכים אחרות להתפרנס ״כראוי לאישה מכובדת״. על רקע השערה זו, התחביר ההפכפך והתקריות הבלתי סבירות נדמו לנו מלאי פאתוס, כאותן כריות־סיכות מוגזמות ומצנפות לילה מגוחכות הנמכרות על ידי קהֵי־ראוֹת. התוצר היה בעינינו מטרד, אבל שימחה אותנו המחשבה כי הכסף משמש למילוי צורכי הכותבת, ובעיני רוחנו ראינו נשים בודדות המתקשות להתקיים, או רעיות ובנות המקדישות עצמן להפקת ״הכתוב״ מתוך גבורה טהורה – אולי כדי לשלם את חובותיו של הבעל או כדי לרכוש מותרות עבור אב חולה. תחת רושם זה נמנענו מלהעביר ביקורת על רומן של גבירה: שפתה אולי לקויה, אבל אמרנו לעצמנו שמניעיה חפים מדופי; דמיונה אינו רב המצאה, אבל סבלנותה אינה לאה. כתיבה ריקה תורצה בבטן ריקה, והלהג קוּדש בדמעות. אבל לא! הנחותינו אלה, כמו הנחות יפות אחרות, נאלצו לפנות את מקומן לתצפיותינו. עתה אנו משוכנעים כי רומנים טיפשיים של גבירות נכתבים בתנאים אחרים לגמרי. הכותבות הנאוות כנראה מעולם לא שוחחו עם סוחרים שלא מבעד לחלונה של כרכרה; הן אינן מכירות את בני מעמד הפועלים אלא כמי שתלויים בהן; הן סבורות שחמש מאות בשנה הן פרוטות עלובות; הן סבורות שהעולם האמיתי הוא [שכונת] בלגרביה והֵיכלות של ברונים; והן אינן מגלות שמץ של עניין בגבר שאינו בעל אדמות, אם לא ראש ממשלה. ברור שהן כותבות בחדריהן האלגנטיים, בדיו סגולה ובעט משובץ אבני אודם; הן בוודאי אדישות לחלוטין לתמלוגי המוציאים לאור, ומעולם לא התנסו בכל סוג של דלות, למעט דלות המחשבה. אמנם, אנו נדהמים שוב ושוב למקרא תיאוריהן הכנים את החברה הגבוהה שבה הן כנראה חיות, אולם הן לעולם אינן חושפות כל סוג של היכרות עם צורת חיים אחרת. בני ובנות מעמדן אינם סבירים, אבל אנשי הספרות, הסוחרים והצמיתים בלתי אפשריים ממש. והאינטלקט שלהן ניחן באותה נטייה משונה לשוויון, המעניקה למה שהן אכן ראו ושמעו ולמה שמעולם לא ראו או שמעו את אותו נופך של חוסר אמינות.

מעטות הנשים, כך נדמה, שמעולם לא פגשו ילדים בני פחות מחמש שנים, ולמרות זאת, ב״פיצוי״, רומן עכשווי מסוגת ״המחשבה והכובע״, המכנה עצמו בכותרת ״סיפור חיים אמיתי״, אנו פוגשים ילד בן ארבע וחצי המדבר בלשון השירה הסקוטית האפית … איננו מופתעים לגלות כי אמו של הילד … בעלת מחשבה מקורית להפליא, גאונה ו״מודעת למקוריותה״, וכי למרבה מזלה מאהבה הגאון היה ״בעל מחשבה מקורית ביותר״ … אך משנאמר לנו שוב ושוב כי יש לגיבורה ״ראש מרהיב בזעירותו״ וכי את האינטלקט שלה גירו בעיקר מלבושים והליכות, אין לנו אלא להסיק שהיא מסוגלת ללמוד את כל שפות המזרח, על ניביהן, באותה קלילות שבה פרפר לוגם צוף … ב״לאורה גיי״, רומן נוסף מאותה אסכולה, הגיבורה … מגלה היכרות נלבבת עם הקלאסיקה הלטינית – עם ״וירגיליוס הקשיש והיקר״, ״הורטיוס רב החן, קיקרו האנושי וטיטוס ליוויוס הנעים״ … ועם זאת, הלטינית הקיקרואית אינה אלא אחד מכישורי השיח שלה … [והיא] נוטה לניתוחים אינטלקטואלים [מגוחכים]…*

הכותבות בסוגת ״המחשבה והכובע״ בוחרות תמיד באותה דיקציה. ברומנים שלהן יש תמיד גבירה או אדון המתוארים כבעלי לשון רעילה, מאהב בעל חזה גברי, מוחות מסתחררים, לבבות חלולים … חברים המוּרדים אלי קבר … ושמש הדוהרת מערבה במרכבתה הזוהרת או מלקטת את טיפות הגשם אל חיקה הבוהק … ויש דמיון רב גם בהערותיהן המוסרניות, כמו למשל, ״למעשה, כל בני האדם, עשירים ועניים, נמשכים אחר הדוגמה הרעה״, או ״ספרים, גם הטריוויאליים ביותר, מכילים נושאים שמהם ניתן לשאוב מידע שימושי ביותר״ …

כשגברים רואים נערות המכלות את זמנן בשיחות על מצנפות ושמלות נשף ובצחקוקים או הסתודדויות סנטימנטליות, או נשים בגיל העמידה המזניחות את ילדיהן ומתנחמות ברכילות פוגענית, הם אינם יכולים אלא לומר, ״למען השם, הניחו לבנות לקבל השכלה ראויה מזו. תנו להן נושאים טובים יותר לחשוב עליהם …״ אבל אחרי שיחה עם אישה אניגמטית או קריאה בספריה, הם בוודאי יאמרו, ״אחרי הכול, כשאישה רוכשת ידע, תראו מה היא עושה בו! הידע שלה נותר ברשותה ואינו מועבר אל התרבות … היא טועה לחשוב ש[כתיבה] מעורפלת היא עמוקה, שפה מליצית היא רהוטה, ורגשנות היא מקוריות. היא טופפת בעמוד אחד, מגלגלת עיניה בשני, מעווה את פניה בשלישי והיא היסטרית ברביעי. היא אולי קראה ספרים רבים של סופרים גדולים, ומעטים של סופרות גדולות, אבל אינה מסוגלת להבדיל בין סגנונם לסגנונה, כפי שאיש יורקשייר אינו מבדיל בין מבטאו למבטאו של הלונדוני…״

איננו סבורים שיש גבר שחושב כך לאחר שפגש אשת תרבות של ממש, שמוחה ספג את שלמדה … אשת תרבות של ממש … אינה [משתמשת בידע שלה] כהדום להלל ממנו את עצמה, אלא כעמדת תצפית … היא אינה כותבת ספרים כדי להדהים פילוסופים, אולי משום שהיא מסוגלת לכתוב ספרים שיענגו אותם …

״אל תהיי אופה אם ראשך עשוי מחמאה״, אומר הפתגם העממי, שניתן לראות בו אזהרה: אישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, מוטב שלא תמהר לפרסם את דבריה בדפוס. אנו יודעים שהערותינו שונות מאוד באופיין מאלה של מבקרים, אשר על אף תחושותיהם הדומות בוחרים לחזור ולומר לאותן גבירות כי הם ״משבחים״ את תוצרתן ״בעונג רב״. אנו מודעים לכך שהגברות שאליהן מופנית ביקורת זו רגילות לשבחים מוגזמים ונפוחים על חיוּת התמונות שציירו, ברק הדמויות, הסגנון המרתק ואצילות הרגש. אבל אם ירגזו על דברינו הפשוטים, נבקש מהן להרהר לרגע בתשבחות החשודות, ובלעג שמפנים מהלליהן כלפי סופרים שיצירותיהם עתידות להפוך לקלאסיקה. ברגע שאישה מפגינה גאונות או כישרון של ממש, הופכים השבחים למסויגים והביקורת לחמורה. לפי המדחום המוזר, כאשר כישרונה של אישה אפסי – מחמאות העיתונות יגיעו לנקודת רתיחה; כשהכותבת בינונית, חום השבחים יורד לחום הקיץ; ואם אי פעם היא מגיעה למצוינות, להט המבקרים צונח אל נקודת הקיפאון.

… כל מבקר המעריך את החלק שנשים עתידות, בסופו של דבר, לקחת בספרות, יימנע ממחמאות מיותרות לתוצריהן של גבירות הספרות, כי ברור לכל מי שבוחן את הכתיבה הנשית לעומק ובלא משוא פנים, כי חסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים ממחסור באינטלקט אלא מהיעדר איכויות מוסריות התורמות למצוינות ספרותית – שקדנות סבלנית, תחושת אחריות הכרוכה בפרסום והערכה לקדושת אמנות הכתיבה. ברוב ספרי הנשים יש פשטות שמקורה בהיעדר סטנדרטים גבוהים, פוריות בשילוב מטופש עם יכולת חיקוי דלה, שמעט ביקורת עצמית הייתה מונעת. ממש כפי שנטולי השמיעה המוזיקלית מזייפים בשירתם ודי היה במידה של מוזיקליות להשתיקם.

בִּמְקום שאת היוהרה המטופשת המובילה לרצון להופיע בדפוס יאזנו מודעות אינטלקטואלית או הצרימה המוסרית שבכתיבה חסרת ערך – היא זוכה כנראה לעידוד, בשל הרושם השגוי שלפיו עצם הכתיבה היא הוכחה לעליונותה של אישה. לכן אנו סבורים כי אין זה הוגן שנשים ממוצעות־דעת מיוצגות במרבית הספרות הנשית. הנשים המעטות הכותבות היטב חכמות בהרבה ממרבית בנות מינן, אולם מרבית הנשים הכותבות נחותות מן הממוצע. ולכן, מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת, העלולה ליצור לה כוח משיכה שקרי, וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב.

התירוץ המקובל על נשים נטולות כישורים מיוחדים שנעשות סופרות הוא שהחברה חוסמת בפניהן תחומי עיסוק אחרים. החברה אכן ראויה לנזיפה, על יצירת אינספור תוצרים בלתי ראויים החל במלפפונים חמוצים קלוקלים וכלה בשירה קלוקלת. אבל החברה, כמו ״חומר״, או ממשלת הוד מלכותה ומכשולים מופשטים אחרים, ראויה גם לשבח. במקום שבו תמצאו אישה אחת הכותבת מתוך כורח, אין ספק שתמצאו שלוש הכותבות מתוך יוהרה; ומלבד זאת, יש דבר־מה מטהר בעבודה לשם פרנסה, אף שמרבית הספרות הנשית הזבלית והרקובה לא נוצרה בנסיבות כאלה. בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר [משלי יד 23], אבל רומנים מטופשים של גבירות, כך נדמה לנו, אינן תוצר של עצב אלא של בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה ברור כי הבדיון הוא מחלקה של הספרות שבה יכולות נשים, בדרכן, להשתוות לחלוטין לגברים. צרור שמות גדולים, נשים חיות ומתות, עולה בדעתנו כהוכחה לכך שנשים מסוגלות ליצור רומנים שאינם רק מצוינים, אלא מן המשובחים ביותר – רומנים המצטיינים בייחוד יקר ערך ונבדלים מן הכישורים והחוויות הגבריים. אין מגבלות השכלה המסוגלות להרחיק נשים מחומרי הגלם של הבדיון, ואין זן של אמנות החופשי כל כך ממגבלות. כמו גבישים, שכל אחד מהם יפהפה אף שיש לו צורה משלו, עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – תצפיות של ממש, הומור ותשוקה. אולם דווקא היעדר תביעות קשיחות הוא שמעורר בנשים חסרות כישרון את הפיתוי הקטלני לכתוב רומנים. גבירות אינן נוטות לטעות ולחשוב שיש להן כישרון לנגינה בפסנתר, שהרי עליהן להתגבר על קשיים כדי לנגן, וחסרות הכישרון יישברו בסופו של דבר. כל אמנות שיש בה טכניקה, מוגנת במידת מה מפלישתה של טיפשות חסרת כישרון. אבל בכתיבת רומנים אין מחסומים המכשילים את נעדרי היכולת, אין קריטריונים חיצוניים שימנעו מכותבים לטעות ולחשוב שפשטות היא גאונות. וכך אנו נדרשים שוב לחמורו של לה פונטיין, שחובט באפו בחליל וכשהוא מגלה כי הפיק צליל, הוא מכריז: Moi, aussi, je joue de la flute [גם אני מנגן בחליל] – מעשייה שנעניק לפרידה לכל קוראת, כדי שזו תהרהר בסכנה שבהוספת ״רומנים מטופשים שכותבות גבירות״.

_______________________________

* תרגמתי כאן ולהלן רק מעט מהדיון הארוך והמפורט של אליוט בדוגמאות לכתיבה רעה, מתוך ספרים שהיו פופולאריים בימיה.

 

» לקריאת המסה המלאה, באנגלית: Silly Novels by Lady Novelists

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שיר מאת נינה קוסמן, בתרגום גילי חיימוביץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מטאור

"המיטה שלי החמיצה את הרכב שלנו בסנטימטרים ספורים, שמיכת הפוך התעופפה ולרגע כיסתה את השמשה הקדמית של האוטו. לא נראה שזה מפריע לאבא שלי, הוא המשיך כרגיל". סיפור מאת נטע שניצר

נועה תבורי, אינוונטר מת, טכניקה מעורבת, מראה הצבה, 2009 (צילום: עמית דומב)

.

מטאור

נטע שניצר

.

בזמן שישבתי במכונית לצד אבא שלי, שנהג, ראיתי איך מתוך משאית ההובלה שנסעה לפנינו התחילו לעוף דברים במהירות עצומה ישירות לכיווננו. נסענו באיילון על 120, כמו שאבא שלי נוהג לנהוג, המשאית הייתה מלאה בציוד של הדירה שלי, שאותה עזבתי ממש לפני דקות ספורות, חצי מהדברים נשארו אצלו. המיטה שלי החמיצה את הרכב שלנו בסנטימטרים ספורים, שמיכת הפוך התעופפה ולרגע כיסתה את השמשה הקדמית של האוטו. לא נראה שזה מפריע לאבא שלי, הוא המשיך כרגיל, מחייך לעצמו כמו שהוא עושה כשהוא חושב מחשבות מצחיקות ולא משתף בהן את הסביבה. החפצים שלי הסתחררו באוויר והתפזרו ברחבי איילון. המחברות שבהן כתבתי את כל התחושות המבזות שעלו בי, השאיפות הטיפשיות שלי. אחר כך עפו קופסאות קונדומים, ספרים, מכחולים, עוד ועוד חפצים שאף אחד לא נגע בהם בשלוש שנים האחרונות. מגירות, רהיטים, מטריות, כל תכולת הדירה שהייתה שלי פרצה מתוך המשאית בלי יכולת לעצור והתעופפה ברוח.

יכולתי להיכנס להיסטריה, להתחיל לבכות, לחשוב שהחיים האלה גם ככה לא שווים יותר מדי. יכולתי לצרוח על אבא שלי שיעיף את החיוך שלו מהפרצוף ויעצור בצד, ולנסות לאסוף את חפציי תוך ניסיון לא להידרס. לא עשיתי שום דבר מאלה, רק חייכתי את החיוך המסתורי של אבא שלי. הוא העביר תחנות ברדיו, עד שבאחת מהן מישהו דיבר במונחים מדעיים על המטאור שלא זיהו בזמן. המובילים שנסעו במשאית ההובלה עישנו סיגריות ושרו בצרחות עם עומר אדם ששר בתחנה אחרת. הם היו שקועים בשירת הברבור שלהם ולא שמו לב שכל עבודת האריזה שלי והסחיבה שלהם יורדת לטמיון. מזל שלא שילמתי להם עדיין, חשבתי לעצמי.

הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שכאן זה נגמר. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל האנושות הגיעה אל קיצה. אני חושבת שגם אבא שלי ידע את זה. אחרי שכבר לא נשאר שום דבר במשאית התקשרתי לאדי המוביל.

"כן?" הוא ענה, קורקטי.

"ראית שכל הדברים שלי עפו מהמשאית?" שאלתי.

"פאק!" המשאית בלמה באגרסיביות וכמעט התנגשנו בה.

"אני ממש מצטער, זה בחיים לא קרה לי. אני לא יודע מה לעשות עכשיו."

"זה בסדר," עניתי.

החצי שלי מתכולת הדירה היה אמור להגיע מתל אביב לצור משה. גם ככה אין לי באמת צורך בהם, להורים שלי יש הכול, תירצתי לעצמי את תחושת האדישות הכללית שאפפה אותי. שאלתי את עצמי למה טרחתי להעביר את החפצים שלי דירה אם זה מה שאני מרגישה לגביהם. אדי הסתכל דרך המראה לכיווננו, ראיתי את העצב בעיניים שלו, הוא באמת לא התכוון.

"אין לכם סיבה להגיע אלינו," המשכתי.

"אני לא יודע מה להגיד לך, אני ממש מצטער, אין לי מושג איך זה קרה."

"תודה בכל אופן, העיקר הכוונה," חייכתי אליו.

ניתקתי וראיתי אותו צורח על הפועלים שלו שישבו במשאית לידו, הוא כמעט כיבה על אחד מהם סיגריה. הישרתי אליו מבט כשעקפנו אותם. הוא הסתכל עליי והעיף את הסיגריה מהחלון, ניסה לנופף לי לשלום כמו אדם שלא איבד את העשתונות כרגע. אבא שלי ואני המשכנו לנסוע.

"רוצה ללכת לאכול בקופינס?״

זה המשפט הראשון שאבא שלי שאל אותי מאז שהמובילים הגיעו.

"אפשר."

נכנסנו למסעדה האהובה עלינו במושב. בחוץ התחיל להצהיב, סופת חול נוראית החלה להשתולל ואיששה את התחושה שסוף העולם הגיע. כשאכלנו בשקט, המשכתי לדמיין את הרהיטים שלי מתעופפים באיילון – העציצים שטיפחתי במשך שנים התנפצו זה אחרי זה על האספלט, התמונות שקישטו את הקירות נשברו על שמשות של מכוניות נוסעות.

"את יודעת שעשרים במאי 2020 היום נכון?״ אבא שלי שאל, תוך כדי לעיסת פסטה פורצ'יני עסיסית.

הנהנתי.

"המטאור יפגע בנו וזהו, זה הסוף. מה שדיברו עליו בחודשים האחרונים ואף אחד לא רצה להאמין."

"אז למה עשינו את ההעברה היום?״ תהיתי פתאום.

הוא משך בכתפיו.

"את רצית."

שתיתי את הסודה שלי וניסיתי להעיף אפונה סוררת מהמזלג. אין צורך לאכול משהו מזין אם זה המצב.

"איך את מתכננת לבלות את היום האחרון שלך על הפלנטה?״

"נראה לי שאני אלך לחברה." שיקרתי, כרגיל.

הלכתי לשירותים והתקשרתי לכל גבר שאי פעם הכרתי. זה לא שהסקס היה דחוף לי, כמו שפשוט התגעגעתי למגע אנושי. הייתי חוזרת לאקס שלי שנשאר בדירה הריקה מנוכחותי, אבל יש יותר מדי מטענים סביבו, וזה בכל זאת היום אחרון בעולם.

אף אחד לא ענה לי, עד שלפתע מתוך הנייד שלי בקע רעש צורמני וחזק שהקפיץ אותי. כבר שכחתי איך זה נשמע כשמישהו מתקשר אליי. על הצג הופיע: אדי מוביל. האינסטינקט שלי היה למסמס את השיחה, אבל אז נזכרתי שהוא גבר.

"היי אדי."

"תשמעי…״

"אדי אתה רוצה שניפגש אולי?״ קטעתי אותו. לא הייתה לי סבלנות לשמוע את ההתנצלויות הכנות שלו.

שתיקה.

"אדי?״

"כן. לא יודע… על מה חשבת?"

"אני יכולה לקפוץ אליך."

"אוקיי."

הוא נתן לי את הכתובת שלו בחולון. הוא לא היה הבחירה הראשונה שלי, הייתה חסרה בו חינניות, הוא היה קצת מלא וקרח, עם נטייה להתנהג כמו ערס. נכנסתי לדירה שלו והתיישבתי מולו. הוא הציע לי בירה ושאלתי אם יש לו משהו יותר חזק. אחרי שיחת חולין שלא זרמה לשום מקום הוא שאל אותי אם באתי כי אני מעריכה את מה שהוא עשה בשבילי. הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר, אם כבר להפך. לא רציתי לריב איתו אז שאלתי אם הוא יודע שסוף העולם היום. הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת. פתאום העיניים שלו התמלאו בחמלה. הוא התקרב אליי והעביר את השיער שנפל על פניי מאחורי האוזן וליטף בעדינות את המצח שלי עד האף, זה הרגיע אותי. הרמתי את המבט והתנשקנו. באופן מפתיע, זה דווקא היה נחמד. אחרי שזה נגמר הרגשתי ריקנות חשוכה וחונקת. חשבתי שזה ממש מטופש להרגיש את זה כשהכול גם ככה נגמר.

חזרתי לבית של ההורים שלי מאוחר וראיתי להפתעתי שחלק מהרהיטים שלי מפוזרים בחצר הבית: ארון גידם עם דלת אחת, כמה בגדים מלוכלכים, שידות שבורות מפוזרות על הדשא וזכוכיות בכל מקום. זה נראה כמו אסון שאף אחד לא שרד אותו. נחמד מצד אדי שטרח ככה, חבל שהוא לא הפנים שזה סוף העולם וחבל על הזמן שלו. נשכבתי לישון במיטה שהייתה זרוקה בחוץ ובהיתי בכוכבים. נשמתי עמוק ומילאתי את החזה שלי באוויר לילי צונן והתעטפתי בשמיכת הפוך הדרוסה. ראיתי את המטאור חולף על פני כדור הארץ ומפספס אותו רק בכמה מילימטרים.

עכשיו יכולתי לבכות בשקט.

.

.

נטע שניצר היא יוצרת קולנוע וסופרת. בשנת 2020 ראה אור ספר הביכורים שלה, "סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד", בהוצאת אוריון. זכתה בציון לשבח בתחרות סיפורים קצרים של עיריית תל אביב־יפו, ופרסמה סיפורים בכתבי העת קול ההמון ומוטיב. סרט קצר שביימה, "מה בא אחרי הלילה", הוצג בפסטיבלים בארץ ובעולם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "משמר ההר", סיפור מאת יונית נעמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | פח הזבל של כל ההפרעות

"פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת". סיפור קצר מאת יעל בארי

טובה לוטן, אכילס, רקמה על צילום (על פי אבחון גרפולוגי), 40X30 ס"מ, 2002

.

מה שֶ

יעל בארי

.

האם אי פעם יפסיקו לכאוב לי הידיים. האם אני אפסיק לעשות דברים שפוגעים בהן כמו לשחק בטלפון כשאני אמורה ללכת לישון, האם יהיה לי אי פעם נעים מספיק בשביל להירדם מהר. האם אכפת למישהו. האם הסיפור שלי הוא מעניין, האם יש בו משהו, האם זה משנה שתלשו לי מחצית משערות ראשי בגיל חמש ומאז אני מסתרקת לבד, ואפילו כינים לא נתתי שיוציאו לי עם המסרק הצפוף. האם זה משנה שביום הולדת ארבע (או חמש, או שש) התאהבתי בקוסם שהגיע להופיע וכשכולם הלכו הוא אמר שהוא רק יורד לרגע לאוטו להביא משהו וחוזר לאכול איתנו ארוחת ערב, ממש ביקשתי ממנו שיישאר לארוחת ערב. הוא לא חזר. האם זה משנה שנעתי בין פסיכולוגים מגיל שלוש – התקפי זעם, ככה קראו לזה – בכל סוף טיפול אימא נתנה לי חמישה שקלים לקנות חטיף שוקולד מהקופסה בקבלה, ואחרי זה אצל חגית, המטפלת שלימדה אותי לשלוט בכעסים, הייתי מקבלת שתי הפתעות בסוף כל מפגש, אלא אם כן התנהגתי לא יפה, ואז קיבלתי הפתעה אחת. זה קרה פעם יחידה, כי הרבצתי לאחותי תוך כדי הטיפול, מה אחותי עשתה שם בכלל, ולמרות שכבר התנצלתי חגית אמרה לי לקחת הפתעה אחת. מעולם לא הושפלתי ככה. האם זה משנה שהמשפט השנוא עליי עד גיל עשרים היה "את מרחיקה אנשים מעלייך," כי כל הילדות לא הבנתי למה אימא שלי מתכוונת, "מה אנחנו, ציפורים," הייתי שואלת אותה, מה זה מעלייך, והיא הייתה מסתכלת עליי בעיניים פסיכולוגיסטיות ארורות ולא מוותרת, גם כשהייתה מחזיקה אותי חזק שלא אוכל לזוז לא ויתרה, תמיד ויתרתי אני בסוף. היום אני מבינה את משמעות המשפט. האם זה משנה שבגיל שמונה, במסדרון ברחוב בויאר על השטיח ליד הספרייה, חגית התקשרה כדי להיפרד ממני, ולא עזר כלום, לא הבנתי שזו אמורה להיות מחמאה. רבים עזבו אותי בילדותי. האם זה משנה שעד היום אני מקפידה שלא לתת לקרוביי לנסוע הרחק בלי לוודא שאנחנו לא בריב. אימא שלי קוראת לזה חרדת נטישה – "אף פעם לא הבנו למה יש לך את זה, אבל תמיד היית כזו" – ואומרת שהציפרלקס טוב לחרדות שלי. אני חוזרת ומתעקשת שרשמו לי אותו לדיכאון. אבל גם ציפרלקס לא משנה היום שיש לך, לכולם יש. פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת, "דיסתימיה, או כמו שאני קורא לזה: פח הזבל של כל ההפרעות," אמר לי הפסיכיאטר בחיוך, שילמתי שבע מאות שקל וקיבלתי את פח הזבל של ההפרעות, "זה מה שכותבים למי שלא יודעים מה יש לו," הוסיף, ואז שרבט מתחת לאבחנה – אולי שם לב למבט המתחנן שלי – "עם אפיזודה של דיכאון מז'ורי." לנצח אשא בגאווה את אות הדיכאון. הרופא אישר לי להיות ככה, לא משנה שהחיים שלי בסדר גמור ואין סיבה של ממש, הרופא אישר. לרופא לא שינה שהגרסה שלי לחיתוך ורידים הייתה חתכים שטחיים עם הסכין של המחדד בגיל ארבע־עשרה – גילו אותי די מהר, המבוכה הייתה נוראית – ולא שינה לו שגדלתי עם שיער בלונדיני והורים עשירים. מאז אני לוקחת ציפרלקס ויש לי תופעות לוואי אבל אני מפחדת להפסיק. הפסיכולוגית שלי – הגעתי אליה כדי להיגמל מהתרופה – אמרה לי שהיא לא רואה סיבה להפסיק לקחת אותה. לתמיד? לתמיד. ולהיות תלויה? ולהיות תלויה. נו מילא. האם זה משנה שההורים שלי התגרשו והרגו את המשפחה שלנו לפני עשר שנים ועוד לא לגמרי סלחתי להם, האם זה משנה שבכיתה י"ב בשיעור פסיכולוגיה לימדו על סולם אירועי לחץ ושאלו איפה היינו ממקמים גירושי הורים, ובעוד נער אחד צעק "ארבעים" אני דרשתי "תשעים", ואף אחד לא הסתכל עליי בכלל, האם זה משנה שאחרי שסיימתי תיכון חזרתי לבקר וסיפרתי בגאווה למורה שהלכתי ללמוד תואר במקצוע שלמדתי ממנה, "הלכת ללמוד פסיכולוגיה כמו כולם!" הגיבה בחיוך – האם היא חייכה? – וחזרה לדבר עם תלמידות עבר שהיו יפות ממני. האם זה משנה שלקח לי שלושה חודשים עד שסיפרתי לחברה אחת על הגירושים, שזה בערך כמו הזמן שלקח להם להתגרש, האם זה משנה שנכחתי בסיטואציות שבהן נאמרו המילים "משטרה", "רומן", "שניים־עשר מיליון", האם כל זה משנה בכלל. מה שלא מעניין לא ייקרא ומה שלא ייקרא ראוי שלא ייכתב.

 

יעל בארי, בת 25 מתל אביב, סטודנטית לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, במסלול המחקרי. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "וההבל", סיפור קצר מאת לילך גליל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן