.

מה שֶ

יעל בארי

.

האם אי פעם יפסיקו לכאוב לי הידיים. האם אני אפסיק לעשות דברים שפוגעים בהן כמו לשחק בטלפון כשאני אמורה ללכת לישון, האם יהיה לי אי פעם נעים מספיק בשביל להירדם מהר. האם אכפת למישהו. האם הסיפור שלי הוא מעניין, האם יש בו משהו, האם זה משנה שתלשו לי מחצית משערות ראשי בגיל חמש ומאז אני מסתרקת לבד, ואפילו כינים לא נתתי שיוציאו לי עם המסרק הצפוף. האם זה משנה שביום הולדת ארבע (או חמש, או שש) התאהבתי בקוסם שהגיע להופיע וכשכולם הלכו הוא אמר שהוא רק יורד לרגע לאוטו להביא משהו וחוזר לאכול איתנו ארוחת ערב, ממש ביקשתי ממנו שיישאר לארוחת ערב. הוא לא חזר. האם זה משנה שנעתי בין פסיכולוגים מגיל שלוש – התקפי זעם, ככה קראו לזה – בכל סוף טיפול אימא נתנה לי חמישה שקלים לקנות חטיף שוקולד מהקופסה בקבלה, ואחרי זה אצל חגית, המטפלת שלימדה אותי לשלוט בכעסים, הייתי מקבלת שתי הפתעות בסוף כל מפגש, אלא אם כן התנהגתי לא יפה, ואז קיבלתי הפתעה אחת. זה קרה פעם יחידה, כי הרבצתי לאחותי תוך כדי הטיפול, מה אחותי עשתה שם בכלל, ולמרות שכבר התנצלתי חגית אמרה לי לקחת הפתעה אחת. מעולם לא הושפלתי ככה. האם זה משנה שהמשפט השנוא עליי עד גיל עשרים היה "את מרחיקה אנשים מעלייך," כי כל הילדות לא הבנתי למה אימא שלי מתכוונת, "מה אנחנו, ציפורים," הייתי שואלת אותה, מה זה מעלייך, והיא הייתה מסתכלת עליי בעיניים פסיכולוגיסטיות ארורות ולא מוותרת, גם כשהייתה מחזיקה אותי חזק שלא אוכל לזוז לא ויתרה, תמיד ויתרתי אני בסוף. היום אני מבינה את משמעות המשפט. האם זה משנה שבגיל שמונה, במסדרון ברחוב בויאר על השטיח ליד הספרייה, חגית התקשרה כדי להיפרד ממני, ולא עזר כלום, לא הבנתי שזו אמורה להיות מחמאה. רבים עזבו אותי בילדותי. האם זה משנה שעד היום אני מקפידה שלא לתת לקרוביי לנסוע הרחק בלי לוודא שאנחנו לא בריב. אימא שלי קוראת לזה חרדת נטישה – "אף פעם לא הבנו למה יש לך את זה, אבל תמיד היית כזו" – ואומרת שהציפרלקס טוב לחרדות שלי. אני חוזרת ומתעקשת שרשמו לי אותו לדיכאון. אבל גם ציפרלקס לא משנה היום שיש לך, לכולם יש. פעם שמעתי מישהי אומרת שהעולם נחלק לשניים: אלה שלוקחים ציפרלקס, ואלה שייקחו. אפילו האבחנה שלי לא הייתה מיוחדת, "דיסתימיה, או כמו שאני קורא לזה: פח הזבל של כל ההפרעות," אמר לי הפסיכיאטר בחיוך, שילמתי שבע מאות שקל וקיבלתי את פח הזבל של ההפרעות, "זה מה שכותבים למי שלא יודעים מה יש לו," הוסיף, ואז שרבט מתחת לאבחנה – אולי שם לב למבט המתחנן שלי – "עם אפיזודה של דיכאון מז'ורי." לנצח אשא בגאווה את אות הדיכאון. הרופא אישר לי להיות ככה, לא משנה שהחיים שלי בסדר גמור ואין סיבה של ממש, הרופא אישר. לרופא לא שינה שהגרסה שלי לחיתוך ורידים הייתה חתכים שטחיים עם הסכין של המחדד בגיל ארבע־עשרה – גילו אותי די מהר, המבוכה הייתה נוראית – ולא שינה לו שגדלתי עם שיער בלונדיני והורים עשירים. מאז אני לוקחת ציפרלקס ויש לי תופעות לוואי אבל אני מפחדת להפסיק. הפסיכולוגית שלי – הגעתי אליה כדי להיגמל מהתרופה – אמרה לי שהיא לא רואה סיבה להפסיק לקחת אותה. לתמיד? לתמיד. ולהיות תלויה? ולהיות תלויה. נו מילא. האם זה משנה שההורים שלי התגרשו והרגו את המשפחה שלנו לפני עשר שנים ועוד לא לגמרי סלחתי להם, האם זה משנה שבכיתה י"ב בשיעור פסיכולוגיה לימדו על סולם אירועי לחץ ושאלו איפה היינו ממקמים גירושי הורים, ובעוד נער אחד צעק "ארבעים" אני דרשתי "תשעים", ואף אחד לא הסתכל עליי בכלל, האם זה משנה שאחרי שסיימתי תיכון חזרתי לבקר וסיפרתי בגאווה למורה שהלכתי ללמוד תואר במקצוע שלמדתי ממנה, "הלכת ללמוד פסיכולוגיה כמו כולם!" הגיבה בחיוך – האם היא חייכה? – וחזרה לדבר עם תלמידות עבר שהיו יפות ממני. האם זה משנה שלקח לי שלושה חודשים עד שסיפרתי לחברה אחת על הגירושים, שזה בערך כמו הזמן שלקח להם להתגרש, האם זה משנה שנכחתי בסיטואציות שבהן נאמרו המילים "משטרה", "רומן", "שניים־עשר מיליון", האם כל זה משנה בכלל. מה שלא מעניין לא ייקרא ומה שלא ייקרא ראוי שלא ייכתב.

 

יעל בארי, בת 25 מתל אביב, סטודנטית לתואר שני בספרות עברית באוניברסיטת בן־גוריון, במסלול המחקרי. זהו לה פרסום ראשון בפרוזה. 

.

» עוד קצרים, בגיליון הקודם של המוסך: "וההבל", סיפור קצר מאת לילך גליל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך הפרק השני בספר "דובים ויער" / רחל שליטא

.

היא יושבת אצל דוקטור פריד ומנדנדת את הרגליים על הכיסא. הוא לא אוהב שהיא עושה ככה, דוקטור פריד, הוא חושב שהיא כבר גדולה מדי בשביל זה. הוא רוצה שהיא תתבגר, שהיא תהיה מתאימה לגיל שלה. כנראה שרק אז הוא ייתן לה ללכת מכאן. עכשיו הוא שותק. הוא רק מביט בה דרך המשקפיים, ובעדשות הזכוכית שלהם משתקפים החלונות הפונים לגינה. בינה לבין דוקטור פריד משׂתרע שולחן כתיבה ענקי, מכוסה לוח זכוכית, ומתחתיו דחוסים תצלומים שהיא רואה אותם הפוך כי הם מופנים אל דוקטור פריד. ובכל זאת, למרות השולחן, הוא רואה שהיא מנדנדת את הרגליים, אבל לא מעיר כלום.

מה שלומנו, דפי? הוא שואל. היא לא עונה. שהוא ידבר אליה נורמלי. העיניים שלו מטיילות לה על הבטן. היא מחבקת אותה, צריך להגן עליה מהעיניים שלו, הן יכולות לעשות נזק אם הוא ימשיך ככה הרבה זמן. מה יש לָךְ שם? הוא מסתכל לה בַּפָּנים.

איפה? הידיים שלה קצת משחררות את הבטן, אבל עדיין מחבקות אותה.

את יודעת, שם, בבטן. מה יש לך שם?

כלום, היא אומרת, ומהדקת את החיבוק. היא יודעת שעכשיו הוא יגיד שהיא לא מתקדמת. והוא באמת אומר, את לא מתקדמת, דפי, למרות שאם היא בהריון זה אומר שהיא כבר גדולה, אפילו יותר מהגיל שלה. היא כבר מתחילה לחשוב שלא חשוב מה שהיא תעשה, הוא יחזיק אותה כאן כל החיים, ולא ייתן לה ללכת הביתה.

אני בהריון, היא אומרת כמעט בלחש, אבל הוא שומע.

את בטוחה? כאילו שהם מדברים על זה בפעם הראשונה. את רוצה להגיד שיש לך תינוק בבטן? הוא ממשיך לעשות את עצמו.

כן, יש לי תינוק בבטן, היא חוזרת על המילים שלו.

איזה תינוק, הוא רוצה לדעת, ילד קטן, או ילדה קטנה? את זה הוא שואל בפעם הראשונה.

זה לא ילד ולא ילדה.

אז מה זה?

הוא לא מוותר. מצא משהו חדש להתווכח איתה.

זה משהו אחר.

ושוב הוא עם העיניים על הבטן שלה.

זה משהו אחר, חיה.

את חושבת שזה מצחיק, הוא אומר. זה ממש לא מצחיק.

ופתאום הוא כועס והוא לא רוצה לשאול עוד משהו על התינוק הקטן. את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים.

היא קמה. מותר החוצה?

דוקטור פריד מסתכל בשעון. אחת־עשרה. בסדר, עד ארוחת צהריים. את יכולה לצאת לגינה.

זה לא גינה, היא אומרת, זה יער גשם.

או־קיי, הוא אומר, עכשיו אין גשם את יכולה לצאת לגינה, הוא עדיין עם העיניים בשעון.

זה יער גשם גם אם אין גשם, היא אומרת. אבל אני לא מפחדת.

דוקטור פריד מרים אליה את הראש בבת-אחת והמשקפיים כמעט נשמטים לו מהאף, כאילו נפל משהו בחדר ועשה רעש גדול. ממה את לא מפחדת? היא צריכה לעצום עיניים כדי שהעיניים שלו לא יסנוורו אותה. הכי טוב אם הוא היה מכבה בכלל את האורות בחדר ומסתכל למקום אחר, והיא היתה מרגישה את האפלולית, כמו מתחת לעלים הרחבים שלפעמים יכולים אפילו להסתיר את השמים. מתוך הסבך היא שומעת את הקול שלו, ממה את לא מפחדת, דפי, ממה את לא מפחדת. הרבה דברים הוא לא יודע, דוקטור פריד, והוא רוצה לדעת, והוא רוצה שהיא תדבר, שהיא תספר לו, ולה אין חשק להתחיל להסביר לו כל דבר.

אתה יודע שפעם היה פּיתוֹן ענק שבלע אנטילוֹפּה שלמה? היא פוקחת את העיניים ומסתכלת בו. המבט שלו עכשיו קצת יותר רך, ואם הוא לא יתקרב אליה זה יהיה בסדר.

וזה מפחיד אותך?

בטח שזה מפחיד, אם הוא רוצה לחנוק אותה אז זה מפחיד, אבל הוא יכול גם לבלוע אותה ולשמור עליה בִּפְנים ככה שהיא תהיה לגמרי מוגנת ואז זה בכלל לא מפחיד. אם פּיתוֹן יבלע אותי שלמה ואני אהיה בבטן שלו, כשהוא יטפס על גזע של עץ אני אהיה איתו בִּפְנים, כל הזמן, גם כשהוא ישחה בתוך מים, כמו שהתינוק שלי איתי בכל מקום.

דוקטור פריד מקשיב לה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מספרת לו על הפּיתוֹן, אבל הוא רוצה דווקא לדעת ממה היא כן מפחדת, זה מה שמעניין אותו, והיא לא יודעת מה מכל הדברים שיש לה בראש היא צריכה להגיד לו כדי שהוא ייתן לה לצאת החוצה, אל העצים, שהם כמו בית שהיא יכולה לסמוך עליו. אפשר החוצה?

דוקטור פריד מרים טלפון ואומר, רֶבֶּקָה, אולי תיקחי את הילדה החוצה קצת. כן־כן, היא צריכה ליווי.

אני לא צריכה את רבּקה, דפי חושבת, אני יודעת ללכת לבד. דוקטור פריד מניח את השפופרת ואומר לה, כאילו שהיא דיברה בקול רם, זה יהיה יותר בטוח לכולם.

 

רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020.

 

 

 

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הטוב מכל העולמות", מאת אופיר עוז

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

מיכאל קליין

בקעה

הַיּוֹם הַזֶּה חוֹל וְסֶלַע חַם וְלֹא נִרְגָּם

נָסוֹג שֵׁפֶל אִי־יָם

וְכָל גַּרְמֵי מַמָּשׁ כְּמוֹ הִתְיַתְּמוּ מִיִּצּוּגָם

הַבַּד אֲשֶׁר נִכְרָךְ סְבִיב חָזִי

אֶצְבְּעוֹתַי שְׁמוּטוֹת הַנְּטוּלוֹת עֲדִי

הַכַּפְכַּף הַמִּתְפָּרֵק תּוֹךְ הֲלִיכָה עַל כְּבִישׁ

שֶׁבֶּאֱמֶת כְּבָר לֹא זָקוּק לְתֹאַר

שְׁפֵלָה יַמַּת הָרוּחַ הָעַזָּה וְהַקְּלוּשָׁה גַּם יַחַד

אַף נָסוֹגוּ מְצוּלוֹת

נוֹתְרָה בִּקְעָה מִתְנַשֶּׁמֶת וְאוּלַי אַף מִתְקַמֶּרֶת

אֵין לִי לָדַעַת אֲפִלּוּ הַמִּלִּים מִשְׁתַּעֲלוֹת

וְשׁוֹמְרוֹת אֶת קוֹלָן לִזְמַן דָּבוּר יוֹתֵר

הָעֹרֶף מָלֵא שֶׁמֶשׁ גַּם הַשֶּׁמֶשׁ אֵיזוֹ מִן נְקֻדַּת הִתְיַחֲסוּת

         אֲנַסֶּה לָשׁוּב שֶׁמֶשׁ

                                          שֶׁמֶשׁ!

עִם סִימַן קְרִיאָה וּבְשׁוּרָה מִשֶּׁל עַצְמָהּ

אַף לֹא זֶה‏

.

ערב ראשון ביולי נוסף

מְרַפְרֵף בְּסִפְרֵי הַשִּׁירָה

לֹא לִבְשׂוֹרָה כִּמְחַפֵּשׂ חֳמָרִים פּוֹרְנוֹגְרָפִיִּים

דַּוְקָא כְּשֶׁיֵּשׁ אַף אָדָם לֹא חוֹלֵף מוּל חַלּוֹן

הֲגִיגִים?

                שֶׁיֵּלְכוּ לִזְדַּיֵּן הֲגִיגִים

לֹא מַחְשָׁבוֹת־שְׁמֵימִיּוֹת שֶׁיָּבוֹאוּ שָׁמַיִם שַׁמְנוּנִיִּים אֵלַי

שֶׁיִּהְיוּ לִי מִלִּים חָמְרִיּוֹת כְּבֶטֶן אִשָּׁה דְּשֵׁנָה וּמַקְסִימָה

מִלָּה כְּקַרְסֹל הֶחָמוּק אוֹ

לְפָחוֹת צוּרַת הַקַּרְסֹל הַבִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת

אוּלַי מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן

                               אֶבְדֹּק מִתַּחַת לַלָּשׁוֹן

לֹא דּוֹאֵג אוֹהֵב אַחַר כָּךְ אֶהְיֶה טוֹב

אִם קְטָטָה בְּתוֹכִי עַכְשָׁו

רַק מִלְחֶמֶת אַחִים בַּחֲדַר הַשֵּׁנָה הַמְּשֻׁתָּף

 

מיכאל קליין, בן 18 מתל אביב, בוגר תיכון הכפר הירוק ומגמת מוזיקה קלאסית. מקדיש את רוב זמנו לנגינה, הלחנה וכתיבת שירה. לפני כשנתיים פורסם אחד משיריו בעיתון ידיעות אחרונות.

.

.

מכי חכם נאמן

אחרית

אִם תְּנַתְּקוּ אֶת הַחַשְׁמַל

נַבְעִיר מְדוּרוֹת,

יִצָּרֵב הַדָּגָן.

אִם תְּכַסֶּה הָאֵם בְּעַזָּה

אֶת בְּנָהּ בִּשְׂמִיכָה

וְלֹא יֵחַם לוֹ

אִם תֹּאמַר בְּאָזְנָיו

שִׁירַת תְּפִלָּה

וְלֹא הֶחְלִים פִּצְעוֹ

אִם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה נָס

בֶּן שָׁלוֹשׁ מִבֵּיתוֹ

אִם נָפַל מֵהַסִּירָה וּמֵת

בַּיָּם בְּלִי יָד אֵם

עַל מִצְחוֹ.

אִם יַאֲפִיר הַלֵּב הַקָּטָן

לֹא יִהְיוּ עוֹד יְלָדִים בָּעוֹלָם

נִהְיֶה לִפְסֹלֶת

נִהְיֶה לִנְשֹׁרֶת

נִהְיֶה וְלֹא נִהְיֶה

כֻּלָּנוּ, כָּל מִי

שֶׁעוֹד יָקוּם

מָחָר בַּבֹּקֶר

וּנְשָׁמָה בּוֹ.

.

•

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה עִם חֲלִיפָה וְקָרַחַת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מִסְתּוֹבֵב בַּמִּסְדְּרוֹן

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לוֹחֵץ יָדַיִם וְסוֹגֵר דְּלָתוֹת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מְפַזֵּר הַבְטָחוֹת.

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הוּא לֹא בְּרֵכָה כְּחֻלָּה

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה הוּא לֹא יְסוֹד בָּעוֹלָם

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא מְחַיֵּךְ וְלֹא מְחַבֵּק

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה צָפוּף מֵרֹב שֶׁקֶר

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא מוֹתִיר בְּרֵרָה

רַק לְהַבִּיט בַּיָּרֵחַ

לְסַמֵּן סְבִיבֵנוּ עִגּוּל גָּדוֹל

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מַרְכִּין רֹאשׁ בְּתוֹכֵנוּ

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מְצַפְצֵף

וּמַחְרִישׁ אָזְנַיִם

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה מֵטִיחַ בַּקִּירוֹת

הַשֶּׁקֶר הַזֶּה לֹא יָמוּת אִתָּנוּ

.

ההנהלה אינה אחראית

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְחֶפְצֵי הָאוֹרְחִים

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לִשְׁלוֹם הַחוֹלִים

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְמֶשֶׁךְ הַנִּתּוּחַ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לַיּוֹם שֶׁאַחֲרֵי

וְלַחַיִּים שֶׁלְּךָ

וְשֶׁל אִשְׁתְּךָ

שֶׁלֹּא יְשֵׁנָה בַּלֵּילוֹת

אִשְׁתְּךָ שֶׁלֹּא יְשֵׁנָה לְבַדָּהּ

כִּי הִיא פּוֹחֶדֶת שֶׁיִּכָּנְסוּ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לַנָּשִׁים שֶׁיֵּאָנְסוּ

הַהַנְהָלָה אֵינָהּ אַחְרָאִית לְמַכּוֹת וְחַבָּלוֹת

לִשְׁפִיכוּת הַדָּמִים, גַּם לֹא לַכִּבּוּשׁ

גַּם עַל הַסֵּדֶר הַהַנְהָלָה

אֵינָהּ אַחְרָאִית.

 

מכי חכם נאמן, ילידת תל אביב, אקטיביסטית פמיניסטית, מייסדת עמותת "רוח נשית", זוכת אות השרה לשוויון מגדרי במאבק באלימות נגד נשים, מנכ"לית של עמותת "הקבוצה", בית למחול בשכונת התקווה. שיריה פורסמו בכתבי עת ובאנתולוגיות, ביניהם הכיוון מזרח, "פרחה פואטיקה" בהוצאת אחותי, "וילכו ויבואו בית אישה" בהוצאת טנג'יר. ספר הביכורים שלה, "אנחנו סוסי הפרא של נהריה", יראה אור בקרוב בהוצאת עתון 77.

.

.

אפרת נחמה

לאורי צבי גרינברג

קול נקודה

*

וְהָיִיתִי מְקַדֶּשֶׁת אֶת

הַדִּיּוּק

כָּל חַיַּי הָיִיתִי מְקַדֶּשֶׁת

וְהָיִיתִי בּוֹהָה בּוֹ

יוֹמָם וָלַיְלָה

וּמְפַלְבֶּלֶת עֵינַי אֵלָיו

בְּכַפּוֹת נְשׂוּאוֹת

רַגְלַי גְּבוֹהוֹת עַל קְצוֹת הָאֶצְבָּעוֹת

רַגְלֵי חֲסִידָה

לְגַלֵּם אֶת כָּל הַהִתְפָּרְצוּת הַזֹּאת

לִבְדִיד

לְחֶבֶל אֶחָד שֶׁל לֵדָה

וְהָיִיתִי

וְעוֹדֶנִּי

אֲבוּדָה

מִשְׁתַּגַּעַת מִזְּמַן גָּלוּת

בְּאֶרֶץ

נְקֻדָּה

 

*

וְהָיִיתָ אַתָּה נוֹגֵחַ וּמְנַגֵּחַ

בְּאוֹתִיּוֹת עִבְרִית פּוֹרְחוֹת צוֹרֵחַ

אֶת כָּל מָה שֶׁעַל לִבְּךָ

אֶת יוֹמְךָ וְאֶת לֵילְךָ

דִּמְיוֹנוֹתֶיךָ, מַאֲוַיֶּיךָ, חֶזְיוֹנְךָ

בְּרָקִים קוֹלוֹת וּרְעָמִים

מַכְתִּיב כּוֹתֵב נִכְתָּב מִלִּים

שׁוֹעֵט רִגְשֵׁי שֹׁד וָשֶׁבֶר

עִבְרִית אֶל כָּל הָעֲבָרִים וְאֶל מָה

שֶׁמֵּעֵבֶר, תַּבְלִיט תְּמוּנָה מְלֵאַת שִׁלּוּמִים

נְקֻדּוֹת קְרִיסָה וּפֶלֶא, שׁוֹתֶה אַבְנֵי סַפִּיר וְאֵפֶר קַרְקַע

לְלֹא תַּמְצִית מִלִּים,

חוֹצֵב, יוֹצֵק, צָלוּק, מְצַלֵּק, רָעֵב וְלֹא שָׂבֵעַ זֹהַר

מַגִּיהַּ וּמַגִּיעַ

הוֹוֶה בַּכֹּל בְּאֶרֶץ נְבִיאִים

 

*

וְהָיִיתִי בּוֹהָה בְּךָ

גַּם אָז גַּם עַכְשָׁו

וְחוֹשֶׁבֶת שֶׁלֹּא כָּךְ צָרִיךְ

לֹא בְּמַטַּח נֶפֶשׁ נַעֲשֵׂית הָרָשׁוּת רְצוּיָה

אַךְ מִבַּעַד לְכָל הַמִּלִּים רוֹאָה

כִּי אֵין בְּלִבְּךָ בְּדָיָה

וְכִי אַתָּה וַאֲנִי, אוּרִי, שְׁנֵינוּ

מְכוּרִים לְאוֹתָהּ הֲוָיָה

אַתָּה בְּיָם גֵּאֶה

וַאֲנִי בְּפִי הַבְּאֵר

אַתָּה בְּסִלּוּק קוֹל מְחִיצָה

וַאֲנִי בִּתְהוֹמוֹת לְהִסְתַּתֵּר, נְהִיָּה

מְשׁוֹטְטִים וְשָׁטִים

גּוּף אֳנִיָּה

מֵי בִּיבִים וּמֵי שְׁתִיָּה

טוֹבְלִים

טוֹבְעִים

נִתְלִים תּוֹלִים יָמֵינוּ

בַּמִּלָּה הַחַיָּה

 

אפרת נחמה היא כוראוגרפית, משוררת ואמנית בינתחומית. חוקרת את הקשר בין תנועה למילה. בעלת MFA בכוראוגרפיה. זוכת פרס שירה ומלגה על שם רפי פרבמן לשנת 2012. שיריה התפרסמו בכתבי העת משיב הרוח, מוטיב, הכיוון מזרח ואחרים. ב־2019 ראה אור ספר שיריה הראשון, "בשרירים רפויים", בהוצאת אינדיבוק. ספר השירים "הילד שמעולם לא היה לי" עתיד לראות אור בקרוב.

.

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אורית פוטשניק, יהודית אוריה, מרקו סרמונטה ויודית שחר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן