.

מטאור

נטע שניצר

.

בזמן שישבתי במכונית לצד אבא שלי, שנהג, ראיתי איך מתוך משאית ההובלה שנסעה לפנינו התחילו לעוף דברים במהירות עצומה ישירות לכיווננו. נסענו באיילון על 120, כמו שאבא שלי נוהג לנהוג, המשאית הייתה מלאה בציוד של הדירה שלי, שאותה עזבתי ממש לפני דקות ספורות, חצי מהדברים נשארו אצלו. המיטה שלי החמיצה את הרכב שלנו בסנטימטרים ספורים, שמיכת הפוך התעופפה ולרגע כיסתה את השמשה הקדמית של האוטו. לא נראה שזה מפריע לאבא שלי, הוא המשיך כרגיל, מחייך לעצמו כמו שהוא עושה כשהוא חושב מחשבות מצחיקות ולא משתף בהן את הסביבה. החפצים שלי הסתחררו באוויר והתפזרו ברחבי איילון. המחברות שבהן כתבתי את כל התחושות המבזות שעלו בי, השאיפות הטיפשיות שלי. אחר כך עפו קופסאות קונדומים, ספרים, מכחולים, עוד ועוד חפצים שאף אחד לא נגע בהם בשלוש שנים האחרונות. מגירות, רהיטים, מטריות, כל תכולת הדירה שהייתה שלי פרצה מתוך המשאית בלי יכולת לעצור והתעופפה ברוח.

יכולתי להיכנס להיסטריה, להתחיל לבכות, לחשוב שהחיים האלה גם ככה לא שווים יותר מדי. יכולתי לצרוח על אבא שלי שיעיף את החיוך שלו מהפרצוף ויעצור בצד, ולנסות לאסוף את חפציי תוך ניסיון לא להידרס. לא עשיתי שום דבר מאלה, רק חייכתי את החיוך המסתורי של אבא שלי. הוא העביר תחנות ברדיו, עד שבאחת מהן מישהו דיבר במונחים מדעיים על המטאור שלא זיהו בזמן. המובילים שנסעו במשאית ההובלה עישנו סיגריות ושרו בצרחות עם עומר אדם ששר בתחנה אחרת. הם היו שקועים בשירת הברבור שלהם ולא שמו לב שכל עבודת האריזה שלי והסחיבה שלהם יורדת לטמיון. מזל שלא שילמתי להם עדיין, חשבתי לעצמי.

הייתה לי ידיעה פנימית עמוקה שכאן זה נגמר. ניסינו כמיטב יכולתנו אבל האנושות הגיעה אל קיצה. אני חושבת שגם אבא שלי ידע את זה. אחרי שכבר לא נשאר שום דבר במשאית התקשרתי לאדי המוביל.

"כן?" הוא ענה, קורקטי.

"ראית שכל הדברים שלי עפו מהמשאית?" שאלתי.

"פאק!" המשאית בלמה באגרסיביות וכמעט התנגשנו בה.

"אני ממש מצטער, זה בחיים לא קרה לי. אני לא יודע מה לעשות עכשיו."

"זה בסדר," עניתי.

החצי שלי מתכולת הדירה היה אמור להגיע מתל אביב לצור משה. גם ככה אין לי באמת צורך בהם, להורים שלי יש הכול, תירצתי לעצמי את תחושת האדישות הכללית שאפפה אותי. שאלתי את עצמי למה טרחתי להעביר את החפצים שלי דירה אם זה מה שאני מרגישה לגביהם. אדי הסתכל דרך המראה לכיווננו, ראיתי את העצב בעיניים שלו, הוא באמת לא התכוון.

"אין לכם סיבה להגיע אלינו," המשכתי.

"אני לא יודע מה להגיד לך, אני ממש מצטער, אין לי מושג איך זה קרה."

"תודה בכל אופן, העיקר הכוונה," חייכתי אליו.

ניתקתי וראיתי אותו צורח על הפועלים שלו שישבו במשאית לידו, הוא כמעט כיבה על אחד מהם סיגריה. הישרתי אליו מבט כשעקפנו אותם. הוא הסתכל עליי והעיף את הסיגריה מהחלון, ניסה לנופף לי לשלום כמו אדם שלא איבד את העשתונות כרגע. אבא שלי ואני המשכנו לנסוע.

"רוצה ללכת לאכול בקופינס?״

זה המשפט הראשון שאבא שלי שאל אותי מאז שהמובילים הגיעו.

"אפשר."

נכנסנו למסעדה האהובה עלינו במושב. בחוץ התחיל להצהיב, סופת חול נוראית החלה להשתולל ואיששה את התחושה שסוף העולם הגיע. כשאכלנו בשקט, המשכתי לדמיין את הרהיטים שלי מתעופפים באיילון – העציצים שטיפחתי במשך שנים התנפצו זה אחרי זה על האספלט, התמונות שקישטו את הקירות נשברו על שמשות של מכוניות נוסעות.

"את יודעת שעשרים במאי 2020 היום נכון?״ אבא שלי שאל, תוך כדי לעיסת פסטה פורצ'יני עסיסית.

הנהנתי.

"המטאור יפגע בנו וזהו, זה הסוף. מה שדיברו עליו בחודשים האחרונים ואף אחד לא רצה להאמין."

"אז למה עשינו את ההעברה היום?״ תהיתי פתאום.

הוא משך בכתפיו.

"את רצית."

שתיתי את הסודה שלי וניסיתי להעיף אפונה סוררת מהמזלג. אין צורך לאכול משהו מזין אם זה המצב.

"איך את מתכננת לבלות את היום האחרון שלך על הפלנטה?״

"נראה לי שאני אלך לחברה." שיקרתי, כרגיל.

הלכתי לשירותים והתקשרתי לכל גבר שאי פעם הכרתי. זה לא שהסקס היה דחוף לי, כמו שפשוט התגעגעתי למגע אנושי. הייתי חוזרת לאקס שלי שנשאר בדירה הריקה מנוכחותי, אבל יש יותר מדי מטענים סביבו, וזה בכל זאת היום אחרון בעולם.

אף אחד לא ענה לי, עד שלפתע מתוך הנייד שלי בקע רעש צורמני וחזק שהקפיץ אותי. כבר שכחתי איך זה נשמע כשמישהו מתקשר אליי. על הצג הופיע: אדי מוביל. האינסטינקט שלי היה למסמס את השיחה, אבל אז נזכרתי שהוא גבר.

"היי אדי."

"תשמעי…״

"אדי אתה רוצה שניפגש אולי?״ קטעתי אותו. לא הייתה לי סבלנות לשמוע את ההתנצלויות הכנות שלו.

שתיקה.

"אדי?״

"כן. לא יודע… על מה חשבת?"

"אני יכולה לקפוץ אליך."

"אוקיי."

הוא נתן לי את הכתובת שלו בחולון. הוא לא היה הבחירה הראשונה שלי, הייתה חסרה בו חינניות, הוא היה קצת מלא וקרח, עם נטייה להתנהג כמו ערס. נכנסתי לדירה שלו והתיישבתי מולו. הוא הציע לי בירה ושאלתי אם יש לו משהו יותר חזק. אחרי שיחת חולין שלא זרמה לשום מקום הוא שאל אותי אם באתי כי אני מעריכה את מה שהוא עשה בשבילי. הסתכלתי עליו ולא הבנתי על מה לעזאזל הוא מדבר, אם כבר להפך. לא רציתי לריב איתו אז שאלתי אם הוא יודע שסוף העולם היום. הוא הסתכל עליי כאילו אני משוגעת. פתאום העיניים שלו התמלאו בחמלה. הוא התקרב אליי והעביר את השיער שנפל על פניי מאחורי האוזן וליטף בעדינות את המצח שלי עד האף, זה הרגיע אותי. הרמתי את המבט והתנשקנו. באופן מפתיע, זה דווקא היה נחמד. אחרי שזה נגמר הרגשתי ריקנות חשוכה וחונקת. חשבתי שזה ממש מטופש להרגיש את זה כשהכול גם ככה נגמר.

חזרתי לבית של ההורים שלי מאוחר וראיתי להפתעתי שחלק מהרהיטים שלי מפוזרים בחצר הבית: ארון גידם עם דלת אחת, כמה בגדים מלוכלכים, שידות שבורות מפוזרות על הדשא וזכוכיות בכל מקום. זה נראה כמו אסון שאף אחד לא שרד אותו. נחמד מצד אדי שטרח ככה, חבל שהוא לא הפנים שזה סוף העולם וחבל על הזמן שלו. נשכבתי לישון במיטה שהייתה זרוקה בחוץ ובהיתי בכוכבים. נשמתי עמוק ומילאתי את החזה שלי באוויר לילי צונן והתעטפתי בשמיכת הפוך הדרוסה. ראיתי את המטאור חולף על פני כדור הארץ ומפספס אותו רק בכמה מילימטרים.

עכשיו יכולתי לבכות בשקט.

.

.

נטע שניצר היא יוצרת קולנוע וסופרת. בשנת 2020 ראה אור ספר הביכורים שלה, "סיפורים קצרים לשעת לילה מאוחרת מאוד", בהוצאת אוריון. זכתה בציון לשבח בתחרות סיפורים קצרים של עיריית תל אביב־יפו, ופרסמה סיפורים בכתבי העת קול ההמון ומוטיב. סרט קצר שביימה, "מה בא אחרי הלילה", הוצג בפסטיבלים בארץ ובעולם.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "משמר ההר", סיפור מאת יונית נעמן

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"ההמצאה הזאת היא האמת": על הספר "מה שאבד בזמן – ביוגרפיה של ידידות", מאת נורית גרץ

שירלי אברמי

.

מה שאבד בזמן הוא, כפי שמתאר פרופ' יגאל שוורץ בגב הספר, "רומן ביוגרפי": תולדות השיחות שערכו ביניהם נורית גרץ ועמוס עוז לאורך ארבעים וחמש שנה. על מה שאבד בזמן, ובעיקר על מה שנשאר. היותו של הספר רומן מאפשרת לו, על כן, לערבב מציאות ובדיה: לייפות, כשצריך, את מה שהיה. כבר בתחילת הספר מצטטת נורית גרץ את אמה, שנהגה לומר, כשקראה את מאמריו של עוז, ש"הוא התאפר יותר מדי, כאילו הלך לקוסמטיקאית לפני שכתב אותם", ובכך מדייקת את קיומו יפה התואר, ואת כתיבתו יפת המילים. ובה בעת גם היא עצמה נדמית לעיתים כמי שמייפה במילותיה את המציאות, כפי שהעידה בריאיון שנערך איתה עם צאת הספר: "אני חושבת שהמציאות כל כך עשירה ויפה, למה להמציא אותה? הבעיה היא שהיא לא מספיק יפה, וכשאני כותבת עליה, אני הופכת אותה ליותר … הדבק הזה של המציאות, הוא מכריח אותי לא לזייף, לא להמציא, לא לשקר יותר מדי" (גילי איזיקוביץ, "סיפור על חברות ואופל", הארץ, גלריה, 2.10.2020).

ועם זאת, הספר אינו רק "ביוגרפיה של ידידות", אלא בה בעת גם מעין אוטוביוגרפיה של גרץ, גם אם לא במוצהר. האִם רצתה לכתוב אוטוביוגרפיה ולא העזה? סיפור משפחתה של גרץ, חייו של עמוס קינן, בנותיהם, הספרים שכתבה – כל אלה נזכרים בספר, בחלק מן המקרים בלי קשר ישיר לעוז עצמו, או למה שבין שניהם. בספריה הקודמים ההקשר ההיסטורי־ביוגרפי היה חלק אינטגרלי מן המסופר; כאן, לטעמי, הוא לעיתים תפור אל העלילה באופן שאינו לגמרי נהיר. משפחת עוז מופיעה בספר אף היא, אך בהקשר של הידידות בין שתי המשפחות, וכמעט לא כשלעצמה.

המקום הנרחב של גרץ, והפרקים בחייה שאינם קשורים לעוז בספר, מעמידים את מה שאבד בזמן אל מול ספר שאף הוא עוסק בשיחות של כותבת עם עוז: ספר השיחות בינו ובין שירה חדד, ממה עשוי התפוח (כתר, 2018). בשונה מגרץ, חדד מצניעה את עצמה ככל האפשר, אפילו שאלותיה כמעט אינן נוכחות, ובחלק מן המקרים אפשר להקיש עליהן רק מתשובותיו. דוגמה להבדל אפשר למצוא במקומות שבהם הספרים דנים בנושאים דומים, למשל בעניין הביקורות על ספריו. נורית גרץ מצטטת מפיו: "אם תכתבי את הספר הזה תצטרכי אולי לבלות קצת זמן עם האויבים הגדולים שלי". ואילו שירה חדד – "אני שואלת אם לביקורת, לדברים שנכתבו על הספר … האם באיזה שהוא אופן אמרת לעצמך, אלה … נניח, קוראים שהבינו משהו על הפגמים של הספר". עוז בתשובתו אליה פחות מאשים את המבקרים, ויותר קשוב: "אם יש לך הסבר טוב יותר … אני רוצה לשמוע … ההשערות שהשמעתי לך אולי שוות בעצם מעט מאד".

במובן מסוים, עמוס עוז ונורית גרץ עושים בספרם שימוש זה בזה. לא שימוש ציני, חלילה, אלא אוהב, בוגר, ומושכל. הוא בה, כדי להמשיך ולביים את סיפור חייו, כפי שהיא מצטטת מפיו, "תכתבי שהבן אדם הזה הוא נשף מסכות מהלך"; והיא בו, כדי להשאיר דברים כתובים עליו, אך גם עליהם, ועליה. באותו ריאיון איתה נכתב בהקשר זה על הספר – ועל כתיבתה: "הוא נבנה מאותו תמהיל ביוגרפי־אישי־היסטורי, תיעודי וגם בדיוני שנעשה מזוהה איתה כל כך", והיא התייחסה שם לכך: "מה שאני יכולה לזכור עוד נשאר איתי ולכן בכל הספרים הזיכרון נורא חשוב, להשאיר את מה שהיה איכשהו חי … אני מניחה שהוא ידע שיכתבו עליו ועוד ייכתבו עליו ביוגרפיות. למה הוא היה צריך עוד אחת? אבל גם אני צריכה את הזיכרון הזה".

המוטיבציה הזו שלא להישכח מופיעה גם בשיחות של עוז עם שירה חדד: כבר בשיחה הראשונה, בתשובה לשאלה הלכאורה פשוטה, "מה מניע את היד הכותבת שלך?", עוז בוחר להתייחס לצורך שלא להישכח: "וזה דומה מאד לדחף לכתוב סיפורים … להציל משהו מציפורני הזמן והשכחה … הרצון שלא יימחק, שלא יהיה כאילו לא היה". ובמה שאבד בזמן הוא אומר לנורית גרץ: "בשביל זה עשיתי את סיפור על אהבה וחושך, גם את השיחות האלה עם שירה חדד וגם איתך, בשביל שלא יישכח".

לכאורה ספר כזה, שבו סופר מהולל, מוערך, מבקש מחֲברתו זה ארבעים וחמש שנה לכתוב את חייו עוד פעם אחת, מבטיח וידויים שמעולם לא נאמרו, סודות שרצה שייחשפו רק אחרי מותו. ואולם בפועל אין בו כמעט דבר מכל אלה. הוא "מגלה" לה כי כל חייו עשה הכול כדי להיות נאהב, להיות אהיב, למלא את בור הנטישה של אמו, ואת שאיפתו לכפר על רגשי האשמה על שלא הציל אותה. אולם על כל אלו כבר כתב בסיפור על אהבה וחושך. כבר בהתחלה מזכירה גרץ את תשובתו אליה, כשפנתה אליו לראשונה בבקשה להיפגש איתו, "על מה יש לדבר? כל מה שיש לי להגיד, תוכלי לקרוא בספרים ובמאמרים". גם אני עצמי, כאשר פניתי אליו כדי לראיין אותו לספר שכתבתי בנושא השפעת התאבדות הורים על ילדיהם, קיבלתי ממנו תשובה דומה: את כל מה שהיה לי להגיד כתבתי כבר בסיפור על אהבה וחושך. לימים זכיתי לדבר בפניו, בפיק ברכיים, בסמינר שנערך לכבודו במשכנות שאננים בשנת 2007. הראיתי, גם בעזרת ציטוטים, שהכעס ורגשי האשמה, הרצון להצליח ובור החסר, השתיקה והסודות, הניסיון להבין והצורך למצוא הסברים למעשה – כל אלה קיימים בסיפור על אהבה וחושך כמאפיינים רחבים של התאבדות במשפחה, והשפעותיה. עוד אמרתי שם, בתשובה לאיל מגד, שדיבר לפניי, והגדיר את הספר כאוטוביוגרפיה, כי בעיני אין מדובר באוטוביוגרפיה, כי בזו הסופר מספר לנו על עצמו, ואילו בסיפור על אהבה וחושך עוז מספר לנו עלינו. התפיסה הזו מופיעה במה שאבד בזמן בציטוט מההספד שספד לעוז רובי ריבלין: "יום אחד ישבתי במליאת הכנסת וקראתי את הספר סיפור על אהבה וחושך … והנה מעבר לכתף שלי מציץ יוסי שריד … ואומר לי, אני רואה שאתה קורא את דוסטויבסקי של העם היהודי. … אני לא קורא דוסטויבסקי, אני קורא את עצמי. זה אני שם, באותיות הקטנות".

וידוי חדש ומכמיר לב אצל גרץ, שנדמה לי שלא נכתב קודם, הוא חשיפתו של עוז כי בילדותו בקיבוץ חולדה היה ילד אבוד, בודד ונטוש: "כתוב בסיפור על אהבה וחושך ואני גם מספר את זה לכל האנשים שמשפחת חולדאי אימצה אותי כשבאתי לקיבוץ, ואני חושב שהם בעצמם כבר מאמינים בזה … אבל בשנים שהייתי ילד חוץ הייתי הומלס… לא היה לי לאן ללכת, אני יכול להגיד שמגיל שתים־עשרה הייתי בן בלי בית, לא היה לי חדר, לא היה לי מקום בעולם". לנורית גרץ חוויית נטישה קשה משלה, שבעקבותיה אף היא, כמו עוז, הגיעה לקיבוץ: בגיל שנה שלחו אותה הוריה לקיבוץ מרוחק, לבדה, כדי ש"תלמד שם לאכול", עד גיל שנתיים. היא מסבירה: "הקיבוץ לא היה רק המקום שבו הייתי לבד שנה שלמה, זה היה מקום שבו כולם חיים ביחד וגם המוות לא מפחיד, גם לא להישאר לבד בלי אמא". היא אינה מוסיפה – אולי זה מובן לה מאליו – שזה לא היה לא מפחיד, אלא שגם את הפחד אסור היה לבטא, וככל הנראה אפילו לא להרגיש. היא מביעה אותו בחלומות שהיא מספרת עליהם, בחרדת נטישה מאוחרת שפיתחה. אולי גם בכך נוצרה תחושת שותפות גורל בינה ובין עוז, עם החוויה הדומה של אם נוטשת, וקיבוץ כמרפא־לכאורה.

עוז כתב את עצמו ברהיטות תוך כדי דיבור כל חייו, וכך גם בשיחותיו עם גרץ. שפתו הייתה אמנם עשירה תמיד, כתיבתו עמוקה ודיבורו רהוט, ובכל זאת משפט שאמר לה בפגישתם הראשונה, על כוס קפה, "רק בדמדומים של מיתוס אפשר לדבר על שחרורה של אדמה הנאנקת תחת עול זרים", נשמע כדיבור המייצר את ההתפעלות שאליה נכסף כל חייו בו־בזמן שהוא אומר אותו. או במילותיה של איריס לעאל, בביקורת משלה שגרץ מצטטת, "הוא שואב הנאה מהדיבור כפעולה אסתטית ולכן לפעמים המשקל של דבריו נמצא כולו בניסוח". עוז עצמו, בדבריו לשירה חדד בעניין הביקורת, שגרץ מביאה גם בספרה, אומר בהקשר זה על הדמויות שהוא כותב, "כנראה הקשבתי במיוחד לביקורות שאמרו לי, תירגע קצת, תנמיך את הווליום … הנמכתי את זה. שידבר כמו בן אדם. שלא ידקלם … שלא יהיה מין הפגנת עושר כזאת".

גרץ חוזרת פעמים רבות על הרעיון שהחיים האמיתיים הם במילים, והמציאות היא רק תחליף שלהן. זה מתקשר בעיניי לכך שברצותה לתאר פרטים ביוגרפיים על עצמה, או על עמוס קינן, היא לעיתים אינה  מתארת מה היה, אלא מצטטת מה נכתב על אותו אירוע, בוויינט או בוויקיפדיה; למשל, "ב־4 באוגוסט 2009, עמוס קינן, 'שהיה', כך כתוב בוויקיפדיה, 'סופר, סטיריקון, פובליציסט, מחזאי, מתרגם, צייר ופסל ישראלי', מת על מיטת ספה בסלון שלנו". או: "ב־2009, כך אני קוראת ב־Ynet, ערד חוגגת שבעים לעמוס עוז … ומה אמרה נורית גרץ? ב־Ynet לא כתוב ואני כבר לא זוכרת". או פגישה בין שתי המשפחות, באירוע השקת ספרו של עמוס קינן, אל ארצך אל מולדתך, שבו נפגשו קינן ועוז על הבמה, והמשפחות – בקהל: "כל האירוע הזה שמור היום רק בסרט אל בורות המים, ומה שלא צולם לא נשאר בזיכרון". כאילו מה שלא תועד – לא היה, אבד בזמן. כך גם כשהיא מתארת שנת שבתון עם משפחתה באוניברסיטת ברקלי, שבה לא ממש נהנתה מסן פרנסיסקו, כי "העיר הזאת צריכה היתה להיות הרבה יותר יפה … משהו היה חסר שם, ומי היה אשם בזה? עמוס עוז והמכתבים שלו, כי איזה יופי היה אפשר למצוא בסן פרנסיסקו האמיתית, כשכך היא מתוארת במכתב …". משתמע כי החיים הכתובים הם האמת, והמציאות היא העתק חיוור.

כשליש מהספר, כ־70 מ־220 עמודיו, מוקדש לשיחות שהתקיימו בין עוז לגרץ ולפגישותיהם מאז נודע דבר היותו חולה בסרטן ועד שישבה לידו, עם בני משפחתו הגרעינית, ברגע מותו. השניים מדברים על המחלה ועל המוות, מסכמים, אך אינם נפרדים. אלו בעיקר שיחות חולין, שכמעט אינן עוסקות במה שמחוץ לרגע היותן. מה אכל ואילו תרופות הוא נוטל, איך ישן ואיפה כואב לו. פעמים מעטות בחלק הזה מופנה מבטם אל מעבר לכאן ועכשיו. באחת משיחותיהם הוא אומר לה, "הספרים שכתבתי, הדברים שאמרתי, המעשים שכאילו עשיתי – זה כלום", ומיד ממשיך ומסייג: "תראי, אילו לא הייתי עושה כלום זה היה אוכל אותי … אז זה קצת צבוע מה שאני אומר". הם ממשיכים ומדברים, והיא מפצירה בו, כמעט לוחצת עליו, להמשיך לכתוב, "העיקר לכתוב. להרוויח זמן. לכתוב כמו שחרזדה, עוד עמוד ועוד עמוד", עד שהוא אומר לה, כמה ימים לפני מותו, "כתבתי מספיק".

ואולי שם ואז, בפרפראזה על שם הרצאתו האחרונה של עוז – אולי שם ואז כל החשבון כבר נגמר.

.

ד"ר שירלי אברמי, ירושלמית ילידת כפר ויתקין, כותבת, מציירת ומרצה. ספריה: "עדיף שהיה מת במלחמה: התאבדות והשפעתה על בני המשפחה" (עיון; הקיבוץ המאוחד, 2020), "מטבעות הזיכרון" (פרוזה; ספרי צמרת, 2013),  "להביט אל האור" (שירים וציורים; ספרי עתון 77, 2018). בקרוב יראה אור ספר שיריה "אור וצל וקווי מתאר".

נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות", כנרת זמורה־דביר, 2020.

.

» במדור ביקורת בגיליון הקודם של המוסך: עינת יקיר ברשימה אישית על ספרה של נעמה צאל, "שימי ראש"

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך הפרק השני בספר "דובים ויער" / רחל שליטא

.

היא יושבת אצל דוקטור פריד ומנדנדת את הרגליים על הכיסא. הוא לא אוהב שהיא עושה ככה, דוקטור פריד, הוא חושב שהיא כבר גדולה מדי בשביל זה. הוא רוצה שהיא תתבגר, שהיא תהיה מתאימה לגיל שלה. כנראה שרק אז הוא ייתן לה ללכת מכאן. עכשיו הוא שותק. הוא רק מביט בה דרך המשקפיים, ובעדשות הזכוכית שלהם משתקפים החלונות הפונים לגינה. בינה לבין דוקטור פריד משׂתרע שולחן כתיבה ענקי, מכוסה לוח זכוכית, ומתחתיו דחוסים תצלומים שהיא רואה אותם הפוך כי הם מופנים אל דוקטור פריד. ובכל זאת, למרות השולחן, הוא רואה שהיא מנדנדת את הרגליים, אבל לא מעיר כלום.

מה שלומנו, דפי? הוא שואל. היא לא עונה. שהוא ידבר אליה נורמלי. העיניים שלו מטיילות לה על הבטן. היא מחבקת אותה, צריך להגן עליה מהעיניים שלו, הן יכולות לעשות נזק אם הוא ימשיך ככה הרבה זמן. מה יש לָךְ שם? הוא מסתכל לה בַּפָּנים.

איפה? הידיים שלה קצת משחררות את הבטן, אבל עדיין מחבקות אותה.

את יודעת, שם, בבטן. מה יש לך שם?

כלום, היא אומרת, ומהדקת את החיבוק. היא יודעת שעכשיו הוא יגיד שהיא לא מתקדמת. והוא באמת אומר, את לא מתקדמת, דפי, למרות שאם היא בהריון זה אומר שהיא כבר גדולה, אפילו יותר מהגיל שלה. היא כבר מתחילה לחשוב שלא חשוב מה שהיא תעשה, הוא יחזיק אותה כאן כל החיים, ולא ייתן לה ללכת הביתה.

אני בהריון, היא אומרת כמעט בלחש, אבל הוא שומע.

את בטוחה? כאילו שהם מדברים על זה בפעם הראשונה. את רוצה להגיד שיש לך תינוק בבטן? הוא ממשיך לעשות את עצמו.

כן, יש לי תינוק בבטן, היא חוזרת על המילים שלו.

איזה תינוק, הוא רוצה לדעת, ילד קטן, או ילדה קטנה? את זה הוא שואל בפעם הראשונה.

זה לא ילד ולא ילדה.

אז מה זה?

הוא לא מוותר. מצא משהו חדש להתווכח איתה.

זה משהו אחר.

ושוב הוא עם העיניים על הבטן שלה.

זה משהו אחר, חיה.

את חושבת שזה מצחיק, הוא אומר. זה ממש לא מצחיק.

ופתאום הוא כועס והוא לא רוצה לשאול עוד משהו על התינוק הקטן. את יכולה ללכת לחדר שלך, הוא אומר, והקול שלו כבר לא רך ולא משתדל. אנחנו נמשיך רק כשאת תפסיקי לעשות את השטויות האלה ולהגיד כל מיני דברים דמיוניים.

היא קמה. מותר החוצה?

דוקטור פריד מסתכל בשעון. אחת־עשרה. בסדר, עד ארוחת צהריים. את יכולה לצאת לגינה.

זה לא גינה, היא אומרת, זה יער גשם.

או־קיי, הוא אומר, עכשיו אין גשם את יכולה לצאת לגינה, הוא עדיין עם העיניים בשעון.

זה יער גשם גם אם אין גשם, היא אומרת. אבל אני לא מפחדת.

דוקטור פריד מרים אליה את הראש בבת-אחת והמשקפיים כמעט נשמטים לו מהאף, כאילו נפל משהו בחדר ועשה רעש גדול. ממה את לא מפחדת? היא צריכה לעצום עיניים כדי שהעיניים שלו לא יסנוורו אותה. הכי טוב אם הוא היה מכבה בכלל את האורות בחדר ומסתכל למקום אחר, והיא היתה מרגישה את האפלולית, כמו מתחת לעלים הרחבים שלפעמים יכולים אפילו להסתיר את השמים. מתוך הסבך היא שומעת את הקול שלו, ממה את לא מפחדת, דפי, ממה את לא מפחדת. הרבה דברים הוא לא יודע, דוקטור פריד, והוא רוצה לדעת, והוא רוצה שהיא תדבר, שהיא תספר לו, ולה אין חשק להתחיל להסביר לו כל דבר.

אתה יודע שפעם היה פּיתוֹן ענק שבלע אנטילוֹפּה שלמה? היא פוקחת את העיניים ומסתכלת בו. המבט שלו עכשיו קצת יותר רך, ואם הוא לא יתקרב אליה זה יהיה בסדר.

וזה מפחיד אותך?

בטח שזה מפחיד, אם הוא רוצה לחנוק אותה אז זה מפחיד, אבל הוא יכול גם לבלוע אותה ולשמור עליה בִּפְנים ככה שהיא תהיה לגמרי מוגנת ואז זה בכלל לא מפחיד. אם פּיתוֹן יבלע אותי שלמה ואני אהיה בבטן שלו, כשהוא יטפס על גזע של עץ אני אהיה איתו בִּפְנים, כל הזמן, גם כשהוא ישחה בתוך מים, כמו שהתינוק שלי איתי בכל מקום.

דוקטור פריד מקשיב לה. זאת לא הפעם הראשונה שהיא מספרת לו על הפּיתוֹן, אבל הוא רוצה דווקא לדעת ממה היא כן מפחדת, זה מה שמעניין אותו, והיא לא יודעת מה מכל הדברים שיש לה בראש היא צריכה להגיד לו כדי שהוא ייתן לה לצאת החוצה, אל העצים, שהם כמו בית שהיא יכולה לסמוך עליו. אפשר החוצה?

דוקטור פריד מרים טלפון ואומר, רֶבֶּקָה, אולי תיקחי את הילדה החוצה קצת. כן־כן, היא צריכה ליווי.

אני לא צריכה את רבּקה, דפי חושבת, אני יודעת ללכת לבד. דוקטור פריד מניח את השפופרת ואומר לה, כאילו שהיא דיברה בקול רם, זה יהיה יותר בטוח לכולם.

רחל שליטא, "דובים ויער", ספרא, 2020.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "הטוב מכל העולמות", מאת אופיר עוז

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן