.
הגבירה זמן מתהלכת בינינו: על "וְאַת?", ספר שיריה החדש של נורית זרחי
מאת מרב פּיטוּן
.
לו נדרשתי להגדיר מהו חוט השני העובר במכלול יצירתה האדיר של נורית זרחי, הייתי בוחרת באזורי הפרימה, הקריעה, בהצבעה המתמדת על החוליות הפגועות בעמוד השדרה של החיים: מבט רנטגן נחרץ על חומרי הרמייה וההזדקקות שנולדו מאכזבות – שלה מאחרים ושל אחרים ממנה. העושר הלשוני והנוכחות החושית של בעלי חיים ואיתני טבע, הגודש הצבעוני והאקלקטי של חפצים ואסוציאציות – כל אלה מחפים באגביות מהפנטת על אזורי רִיק פעורים שממתינים לשאוב ולכלות אותה ואותנו אל תוכם. בספרה החדש, וְאַת?, שירתה של זרחי ממשיכה להציב מלכודות מחוכמות בפני האַין, לקשט אותן בנוצות, באבנים נוצצות ובעלי כותרת ריחניים (וכך גם בעטיפה המרהיבה שיצרה טליה בר), אלא שהפעם מופעלות תחבולות המילים לא כדי להסוות, לא כתעתוע או מעקף שנועד לשמור מפני ההיטרפות בשיני הזמן, אלא דווקא כדי להבליט את נוכחותו ואת תרומתו לרצף היש:
…
מִי שֶׁמַּצְבִּיעַ בְּעַד הַזִּכָּרוֹן – אֲנִי בְּעַד
הַשִּׁכְחָה. אֲפִלּוּ הַפִּירָמִידוֹת נֶחְתְּמוּ
סְבִיב סוֹדָן. וְלַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי מַחְלִיפָה
אֶת זִכְרוֹנוֹתַי
עָלַי לְהַמְנֵן אֶת הַבַּיִת הַזֶּה
הַיָּחִיד שֶׁנִּתַּן לִי – לְתִפְאֶרֶת
הַיֶּשׁ.
("בדבק המקרה", עמ' 18)
כמו בספריה האחרים, גם בוְאַת? מסמנת זרחי את הקיים ואת הנעדר משני עבריהם, מונה ובאה חשבון עם עצמה ועם מה שזימן לה הזמן. בפנקס הנוכחי, ההיסטוריה הפרטית וזו האנושית מתערבות זו בזו בדורות המתחלפים – זרחי היא אם וסבתא, והיא גם ילדה, בתו של אביה; היא משוררת, אשת מילה המתכווצת אל מול מגבלות הלשון, ובו בזמן מקדישה שירים למשוררים אחרים וחוגגת כך את נצחיותה של השפה. שאלות של זמן הופכות בספר לשאלות של זהות: מי את? כיצד את חולפת ועם מי את מתחלפת? מיהם העומדים בפגעי הזמן ואילו סימנים הוא משאיר בהם? הזמן עצמו, הטווה ללא הרף את קוריו, הופך לחומר ממשי, למרחב של התרחשות, מקום שיש אפשרות לבקר בו, להשתהות, להיכנס אליו ולצאת ממנו.
[…]
לֵךְ תַּעֲשֶׂה לְךָ חַיִּים
מִדִּמּוּי. בַּאֲרוּחָה אֶתְמוֹל
עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מָנוֹת הֻגְּשׁוּ
כָּל שָׁנָה מָנָה, לְהוֹכִיחַ לִי
שֶׁבִּקַּרְתִּי כָּאן: אִמָּהוּת, נִשּׂוּאִין
אַהֲבָה. עוֹנוֹת נִטְרְפוּ.
אָכַלְתִּי? תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס
הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת
שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.
("תן", עמ' 61)
בשורות הקצרות האלה מתוך אחד השירים הישירים בספר, שיר שמתעמת עם השירה ועם השנים גם יחד, מומחש מהלך שנוכח בספר כולו: מה שנדמה כייאוש הופך לתקווה, מה שנקרא בתחילה כסיכום עגום, נשמע לבסוף כקריאת התפעלות. "עונות שנטרפו" הופכות מסממן מחזורי של תקופה למרחב, חלל בעל נפח – " תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס / הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת / שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.".
תפיסתו של הזמן כחלל גשמי מאפשרת לא רק התמקמות דינמית בתוכו – פעם מהצד החיוני, הדואג, הנאהב, ופעם מן הצד המצר, המתאבל – אלא גם הכלה והכנסה של הדעיכה, של מה שהוחמץ או אבד, אל תוך רצף החיים, כחלק טבעי, מתבקש, שכבר אינו מאיים, "הַפַּעַם אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת לָמוּת" ("דבש שחור", עמ' 80). הפיכת הזמן למקום מפשיטה את השיפוטיות כלפיו ומאפשרת יכולת ההתבוננות בו בהשלמה ובקבלה של המחזוריות הטמונה בו. וְאַת? מציע תפיסה אחרת כלפי החידלון, מין עמדת "מודעות קשובה", שמוותרת מראש על האפשרות לעצב את מה שחולף דרכנו או לשלוט בו, עמדה שמאפשרת לראות אותו באור חדש:
הֵנַחְתִּי לְמִשְׁבְּרֵי הַזְּמַן לַחְלֹף עַל פָּנַי.
עַכְשָׁו בָּטוּחַ שֶׁרוּחֲךָ תְּנַסֶּה לִמְצֹא קֶשֶׁר
אִתִּי, יְדִידָתְךָ מִזְּמַנִּים רְחוֹקִים. הֲתִזְכֹּר
אַף יְוָנִי, חֵן גָּלְמִי, פָּנִים זְרוּעוֹת נְמָשִׁים.
לְמַרְאִית עַיִן לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי. נָכוֹן כָּבַדְתִּי.
גַּם כַּמָה קְמָטִים. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁמְּפַתְּחִים סֶרֶט
בְּחֶדֶר חֹשֶׁךְ, הִתְגַּלּוּ בִּי מֵעֵבֶר לַשִּׁנּוּי, אַרְיֵה
בַּז, נָחָשׁ. אַתָּה וַדַּאי מַכִּיר אֶת הַשָּׂפָה
הָעַתִּיקָה. וְאָז סוּפַת זְמַנִּים שֶׁלֹּא צִפִּיתִי
הִשְׁחִילָה אֶת רוּחִי פְּנִימָה. אֲנִי מְבִינָה שֶׁלֹּא
שָׁכַחְתָּ אוֹתִי. אוּלַי תִּתְעַנֵּן בְּאֶבֶן הַקְּוַרְץ
שֶׁמָּצָאתִי וּבְעוֹד פַּכִּים. מַבְטִיחָה לְסַפֵּר הַכֹּל
בִּשְׂפַת הַפַּרְפַּר הַנָּעוּץ בְּסִכָּה לְגוֹרָלוֹ.
("הֶכּרוּת מחדש", עמ' 63)
המוות אינו דיכוטומי לחיים, אלא הוא מתקיים כחלק מהם, כנוכחות בתוך הרצף, והוא ממוקם מחדש על גבי הסקאלה, ולאו דווקא בקצה שלה. הידיעה כי בסוף החיים יש מוות אינה מולידה פחד, אלא דווקא מגדילה את הנצחיות, את האל־זמניות, באמצעות השפה החיה, המשתנה בלי הרף, המתארת את הפועם, הרוחש, המזנק. "כמו שמפתחים סרט בחדר חושך", בתוך פגמי הגוף, מבעד לכובד ולקמטי הגוף המידלדל, מתגלה פוטנציאל לשינוי, להפיכה לחיה מרהיבה – אריה, בז, נחש. אפשרות מעופו של הפרפר כבר איננה, אך זו אינה אלגיה מלאת צער, כי אם התחייבות, הבטחה לסיפור, לשפה, שתתקיים גם אחריו.
השאלה הנשאלת שוב ושוב בספר, מבעד לעדשות שונות – ביוגרפית, ביולוגית, היסטורית, תרבותית – נוגעת לאפיונם של החומרים שמהם אנו עשויים: מי עמיד יותר בפני כרסומו של הזמן? מי ראוי להיכלל בזיכרונותיהם של הבאים בתור? כשזרחי כותבת לביאליק ולדביסי, כשהיא מכניסה לקפסולת הזמן לא רק את רובינזון קרוזו אלא גם (או בעיקר) את ששת, כשהיא כותבת שירים על טירות מחד ועל הגנגס מאידך (וגם על אנפות, איילות, חתולה ונמלים), היא מצהירה כי לכל אחד מהאלמנטים, קטן וגדול, יש חלק הכרחי בתזמורת החיים, אפילו אם הם בלתי מושלמים, מכוסי חברבורות של טעויות, או אכולי שנים. במובן זה, וְאַת? מחדד ומזקק עמדה פואטית וביוגרפית שמלווה את זרחי בכל כתביה – החל מאלה המיועדים לילדים, דרך הסיפורים ועד למסות – העמדה המלמדת זכות על הבלתי מושלם, זו המעידה על נחיצותו בתוך השלם.
אם בני האנוש הם דבר מקולקל, נוטה לשגות ולהסב צער, האם יש בהם ערך, כל שכן דבר הראוי לשימור? ספרה של זרחי ראה אור בעיצומה של מגיפה הנוגסת באוכלוסיית העולם כולו. איום המוות הפושט באופן מחריד ובלתי נראה על פני הגלובוס מזמן הזדמנות לחשיבה על נחיצותם של החלקים הפגיעים בחברה – בעלי הקמטים ומחלות הרקע, מי שכבר אינם יצרניים דיים, מי שנפשם החיה והסוערת מוסתרת מאחורי גוף מחוויר ונחלש. איזה מטמון גנוז בנפשות האלה? האם נבחר לחבר אותן לסיפור החיים שלנו, או לשלוח אותן לדרכן על גבי קרחון? השירים השונים העוסקים בסממני תרבות מוזיקליים, ספרותיים, כרונולוגיים – שלל שמותיהן של דמויות מופת, מהלך הזמן מספרטה ועד הסרט האילם – מצטטים עולם שכבר נכחד, מבנה קיומי שבו לזקני השבט היה מקום של כבוד בקהילה.
נדמה כי סביבנו הולכים ואוזלים שני דברים יקרים: החיים והתרבות. וְאַת? נותן מקום לשניהם, בדיוק בנקודת הזמן שבה הם מאוימים, ערכית ומעשית. אם נגזר עלינו להיות מופרדים זה מזה ומהעולם שהכרנו, הרי על כל אחד מוטלת החובה לשמר את חלקו, אבל לא במובן האגואיסטי של טיפוח חלקת אלוהים פרטית, אלא במסגרת חובה אוניברסלית רחבה יותר – לקבל אחריות על כל השיירה, עד לקצה המזדנב, האיטי, המתנשף. יתר על כן, כפי שמראה ספרה של זרחי, אמנם השפה מסייעת לחלק מן האוצרות לשרוד ולהגיע עד אלינו גם מעבר למצבור השנים, אך בשירה אין די, היא אינה יכולה להחליף דאגה אנושית אוניברסלית, כזו שמביאה בחשבון לא רק את החיוני והגרנדיוזי, את מי שבמרומי השיא, אלא גם את חסרי ההגנה – חיות, צמחים ואנשים.
אם השירה מתה
מַחְזִיקָה בְּגַחְלִיל מִן הַמָּסֹרֶת הָרוֹמַנְטִית
יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצִּפּוֹרִים, אֵלּוּ שֶׁלֹּא
בָּאוֹת לַגִּנָּה שֶׁלִּי וַאֲפִלּוּ לֹא נִגְלוֹת לְעֵינַי
מִפַּחַד הַחֲתוּלִים. מִכָּאן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַחֲתוּלִים
שֶׁאֲנִי מְגָרֶשֶׁת שֶׁלֹּא יִטְרְפוּ אֶת הַצִּפּוֹרִים.
יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצְּמָחִים הַמִּזְדַּקְּרִים מִשְּׁנֵי
עֶבְרֵי הַשְּׁבִיל: לַשּׁוֹשָׁן, לַקְּלֵמָטִיס שֶׁטִּפֵּס עַל הַקִּיר
בִּפְרָחָיו כִּבְסַנְדְּלֵי מַלְאָכִים.
הַבֹּקֶר רָאִיתִי: מִישֶׁהוּ רָמַס בּוּגֶנְוִילֵאָה
לְבָנָה שֶׁיֹּעֲדָה לְכַסּוֹת עַל הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם
שֶׁל הַלַּנְטָנָה. הַאִם זוֹ דֵּמוֹנִיזַצְיָה שֶׁל וַעַד הַבַּיִת?
אֱמֶת, הַצְּמָחִים שֶׁלִּי עוֹמְדִים חֲשׂוּפִים
תַּחַת הַשָּׁמַיִם. הַשִּׁירָה לֹא תָּצֵל.
זוֹ הַנֶּפֶשׁ חַסְרַת הָעוֹר דּוֹאֶגֶת לָהֶם רֹב הַלַּיְלָה.
וּמָה עַל אֲנָשִׁים?
מרב פּיטוּן, משוררת ועורכת, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. חיה בירושלים. שירים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה, בכללם המוסך.
נורית זרחי, "וְאַת?", אפיק, 2020.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
