.
טיפול שיניים
מתוך הספר "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" / דניאלה כרמי
.
אתמול רבנו, עדנן בעלי ואני. הוא הביא הביתה לפנות ערב את איציק הזה, שלוקח אותו לעבודות. הם דיברו על איזה משהו גדול שאיציק ישתף בו את עדנן — "פרויקט" הם קראו לזה — באחד הקיבוצים שזקוקים שם לאינסטלציה חדשה של התאורה בלולים. אני יודעת? הגשתי קפה ועוגיות.
אחרי שאיציק הלך, עדנן המשיך לשבת ולשתוק כמה זמן. הקמט במצח שלו היה עמוק מתמיד.
"מה קרה?" שאלתי..
"מפריע לי," הוא אמר, "שאת לא יכולה לקבל את איציק כמו בן בית."
"מה עשיתי?"
"עשית הכול בסדר. הבעיה זה הפנים שלך".
"מה עם הפנים שלי?"
"את לא יכולה טיפה להאיר פנים כשאת מגישה קפה?"
איך שהוא פלט את זה, אפף אותו ענן של רוע כזה שכבר לא רציתי לעמוד שם עוד שנייה אחת נוספת.
אכלנו ארוחת ערב בלי להחליף מילה. כשהוא הלך לישון, התכוונתי להתקלח וללכת למיטה, אבל יצא פתאום שניקיתי את המטבח. זה התחיל מזריקת הזבל והלך והתארך. קודם ניקוי הכיור והשיש, לא יודעת איך נסחפתי לזה, אחר כך הארונות. ואז דלת המקרר נראתה לי מכוסה כתמים וטביעות אצבעות של כמה חודשים. ככה חלפו כשלוש שעות.
כשקמנו בבוקר מצאתי את עצמי חומקת לשירותים, והרבה זמן התלבשתי שם, כאילו החדר שלנו לא מספיק פרטי. עדנן נכנס למקלחת ושמעתי אותו נאנק. חשבתי לדהור אל השער כדי לא לפספס את האוטובוס לעבודה, וברגע האחרון החלטתי להתעכב. פתחתי חריץ בדלת המקלחת, כי האנחות של עדנן לא פסקו, ואני רואה אותו עומד שם, מחזיק בלחי שלו, מתחת למים הזורמים.
"השן כאבה לי כל הלילה," הוא אומר, וזה המשפט הראשון שנאמר בינינו מאז אתמול.
טוב, רק אני יודעת כמה עדנן מתבלבל כשמשהו בגוף מציק לו..
"אתה צריך רופא שיניים," אני אומרת לו.
אני יודעת שהוא יתחיל עם כל התירוצים למה לא ללכת לרופא. מכירה אותו. הוא יגיד שהרופאים רק מחכים לך שתהיה חולה, ושהם לעולם לא עוזרים, רק מרבים את החיידקים ואת הזיהומים בבתי החולים, ויסביר כמה דחוף וחיוני להתרחק מהם, ואיך הם חיים על חשבוננו, טפילים שכמותם.
ואני הרי יודעת שכל זה פחד. פשוט פחד מרופא.
"אתה צריך רופא שיניים," אני שבה ואומרת. הוא נאנק שוב ושוב. נראה לי שהפעם הכאב מכריע אותו. הוא מאבד את כל טענות הנגד שלו. הוא מוכן לכל דבר רק שמישהו יפסיק לו את הכאב.
אז אנחנו הולכים לרופא השיניים. אני כבר ויתרתי על חצי יום עבודה, כי בלעדיי הוא לא ילך. אנסה לבוא לעבודה אחר הצהריים, יותר טוב מכלום. עדנן עם היד על הלחי, ואני צועדת לצדו, תמיד מתפלאה מחדש כמה מסכן הגבר הזה יכול להיעשות בבת אחת. אנחנו הולכים זה לצד זה ושותקים, כמו שני ילדים מופרעים. הדרך לא ארוכה.
עד לא מזמן גרנו מרחק שלוש דקות הליכה מהבן דוד של עדנן, רופא השיניים ראשיד. המרחק נשאר שלוש דקות הליכה, אלא שעכשיו, אם תרצו להיכנס אליו הביתה זה ייקח עוד ארבעים דקות. תצטרכו להקיף את כל הרחוב, לעבור שדה, להיכנס לשביל עם זבל וסלילי גדר תיל חלודים, לטפס אל חור זמני בחומה ולעבור דרכו, ואז ללכת כשני קילומטרים כדי להקיף את כל המכשולים שהונחו סביב החומה. כל זה והגעתם אל הכניסה לבית של ראשיד.
מובן שאפשר מיד לטפס על גגון שממנו משתחלים דרך כוך צר, עוברים את החומה ונוחתים ישר לחצר של ראשיד, אבל זה אסור.
בן לילה הם בנו את החומה הזאת שמפרידה אותנו מהכרמים שלנו ומכמה בתים בחלק המערבי של הכפר, ואחד הבתים הוא של ראשיד, הבן דוד רופא השיניים.
אנחנו צועדים אל הגגון שעליו נטפס כדי לעשות את קיצור הדרך ואני חושבת כמה זמן לא הלכנו לטייל לבדנו, עדנן ואני. עדנן — נראה לי שעל שום דבר הוא לא חושב עכשיו, רק על הלחי שהיד שלו דבוקה אליה ולא עוזבת.
במרחק כמה סמטאות מתחילים להרגיש שמשהו לא רגיל קורה ליד החומה. לצד המכולת חונה משאית של הצבא. אנחנו מתעלמים והולכים הלאה. ואז כמה ג׳יפים צבאיים פתאום, מסודרים להם בריבוע, וביניהם אוהל לא גדול שחיילים יושבים בו. אנחנו עוברים על פני האוהל, לא בדיוק מסתכלים לכיוון שלהם. הם דווקא מסתכלים לכיוון שלנו, וחייל צעיר אחד בקסדה רץ אחרינו ושואל:
"לאן זה?"
עדנן נוהם משהו שאי אפשר להבין, ואני מסבירה שאנחנו הולכים אל הבן דוד רופא השיניים, שהבית שלו נשאר מעבר לחומה. על המעבר דרך הגגון אני לא בדיוק מפרטת ברגע זה. עדנן עם היד שלו על הלחי, והיא מעידה כאלף עדים שמישהו כאן סובל מכאב שיניים נורא. החייל מתלווה אלינו, בלי מילה. כאילו מישהו חייב להראות לנו את הדרך.
הגבות של החייל צהובות כמו פלומה של אפרוח שבקע מן הביצה, אבל אפרוח או לא — הוא לא נפרד מהרובה. בינתיים הוא מניח לנו להמשיך ללכת. אז אנחנו הולכים. הכול היה נעים יותר אילו הוא לא היה צועד לצדנו, החייל האפרוח, אילו לא היה פוסע ממש בקצב של עדנן ולא גורע ממנו עין. אני רואה את עדנן מקטין קצת את הקצב. הוא היה מוכן לסגת כבר עכשיו, הכול מהפחד. לא מהחייל. מהטיפול.
עוד רגע נגיע אל הגגון שדרכו עוקפים את החומה וקופצים ישר לחצר של רופא השיניים. אבל אנחנו הרי לא יכולים לטפס על הגגון ולעקוף את החומה מול עיניו. ובין כה וכה זה בלתי אפשרי, כי בנוסף לחייל שמלווה אותנו, דווקא על אותו גגון שממנו היינו יכולים להגיע אל ראשיד, ניצבים עכשיו כמה חיילים עם נשק. אחד מהם נראה כאילו הוא מכַוון אלינו, אפשר להישבע על זה, בעוד אנחנו מתקרבים. ואולי זה לא מסוכן כמו שזה נראה, הרי חייל עם רובה מלווה אותנו.
כל זה, עם השמש הזורחת מעל ועם עצי הלימון הפורחים בחצרות, נראה כל כך שלֵו ויום־יומי. אפילו החיילים על אותו גגון נראים כאילו טל הבוקר שטף אותם והבריק להם את הקסדות. הכול כל כך סימטרי שם על הגג, ולרגע נדמה שהם יצאו מציור ילדים, החיילים. מסודרים כך שאחד ניצב בכל פינה, ומעליהם השמים הכחולים מצוירים בדיוק כמו שצריך, עם ענני הנוצה ושלוש ציפורים על חוט החשמל מעל.
עדנן שואל את החייל: "מה הם עושים, החיילים על הגגון שם?" החייל מסנן רק מילה אחת מוזרה שאף פעם לא שמעתי: "מתצפתים".
שנינו מפנים את הראש כמו לפי פקודה. מסתכלים על ביתו של הבן דוד ראשיד, שנראה שם מעבר לחומה. עדנן מוריד לרגע את היד מעל הלחי. לא שהכאב פסק. נדמה לי רק שיותר קל לו ככה לשקול את האפשרויות.
גם אני לא בדיוק יודעת מה לעשות עם המילה הזאת שהחייל אמר, אבל חוסר האונים של עדנן מעצבן אותי יותר ממאה חיילים. אני לוקחת אוויר וקוראת: "ראשיד!"
בבת אחת, כמו לפי פקודה, מפנים אלינו מבט כל החיילים שעל הגגון. כולם. היית יכולה לחשוב שהם גם יכוונו עכשיו כאיש אחד את הנשק אלינו, אבל רק אותו חייל בפינת הגג הקרובה, רק הוא מוסיף ומכוון אל הסמטה. או שזאת תנוחה קבועה כזאת אצלו, שהוא לא משנה אותה אף פעם. והחייל האפרוח עוקף אותנו ומתייצב כמו איזה מחסום דרך. אי אפשר לצעוד עוד צעד נוסף.
על מרפסת הבית מופיע ראשיד. בינינו לבינו — הגגון עם החיילים. ראשיד על המרפסת שלו, אפשר לראות אותו ברור לגמרי. חייל אחד עומד על גג מעליו. הוא לא די קרוב, ראשיד, כדי לקרוא על פניו בדיוק איזה מין חיוך הוא מחייך, אבל זה נראה די דומה לחיוך הרגיל שלו. ראשיד הוא בן־אדם חייכן מטבעו, ואני מנחשת שהוא מחייך עכשיו את החיוך הלבבי שלו, כאילו כל הגגות סביב נבנו רק כדי שחיילים יטיילו עליהם כמו נמלים חרוצות.
"מה נשמע, ראשיד?" צועק לו עדנן. החייל האפרוח נדרך.
"אל חאמדיללה," קורא ראשיד.
"זה הרופא שיניים," אני אומרת לאפרוח.
הרי זה לא סתם טיול בוקר שאנחנו עושים כאן, עדנן ואני. הרי יש מטרה ברורה לכל הדבר הזה.
כולם מסתכלים עכשיו לעבר ראשיד, ואני בטוחה שאני רואה מרחוק את הניצוצות מתחת לשפם שלו. אולי הוא רופא שיניים, ראשיד, אבל לא תאמינו, כמה משיניו הצדדיות מוזהבות כמו של זקנים. ייתכן מאוד שרק אנחנו, עדנן ואני, שמים לב לניצוצות. אולי מי שלא ראה את ראשיד מקרוב מעולם, לא ישים לב ברגע זה לברק המוזהב שצובע חיוך של בן־אדם לא ממש גבוה ששתול אי שם בתוך הנוף הכללי.
אני לא יודעת להגיד מה עומד לקרות. ראשיד רואה את החיילים על הגגון. הוא מבין את מצב העניינים. ברור שאי אפשר להחליק עכשיו לצד של ראשיד כאילו כלום, כשכל החיילים לוטשים עיניים. את זה כולנו מבינים.
עוברות בכל זאת כמה שניות טובות עד שראשיד מנפנף אלינו:
"חבל אם לא תיכנסו, כי יש בדיוק מעמול שרק יצא מהתנור!"
כל השיחה הזאת לא רעה בשביל החיילים. דיבורים על אוכל מרגיעים אותם תמיד. אלינו ראשיד פונה כדי שנבין אולי שהוא לא כל כך זמני, המצב. הוא יימשך מן הסתם עד הערב, אם לא יותר.
"אולי ביום אחר," עדנן קורא אליו. "למרות שיש לי פה איזה כאב שיניים דחוף…" הוא מחייך לרגע, עדנן, מהרעיון שיתחפף מכאן אולי בכל זאת בלי שיד של רופא תיגע בו.
ראשיד צוחק. והחייל — זה שעל הגגון מעליו — מתכופף אליו עד כדי כך עם הנשק, שנראה כאילו ייפול עוד רגע, כל כך הצחוק נשמע פרוע.
לא תמיד הוא צוחק ברגע הכי מתאים, ראשיד, אני חייבת לומר. כשהוא עוקר לכם שן, למשל, הוא יאחז בה אחיזה לופתת ולפעמים פתאום, באופן לגמרי בלתי צפוי, יקרב לכם אותה לעיניים, נתונה בתוך הצבת, שלא תפספסו את השורשים הארוכים, חלילה. והוא יצחק כאילו זכה בהגרלה הגדולה…
הוא לא מתאים עכשיו למצב, הצחוק של ראשיד. ובאמת הוא גורם לאחד החיילים שעל הגגון להילפת אל הרובה כאילו היה האהובה שלו.
מבחינת עדנן, לא הצחוק של ראשיד הוא שיחליש את הכאב שלו, והוא קורא אל הרופא קריאה די נואשת, כמעט מתחננת, המהדהדת בכל הסמטה:
"כָאַב כל הלילה, ראשיד…"
"איזה שן זאת?" ראשיד צועק.
"למעלה מימין…" עדנן משיב.
"טוב, תספור," ראשיד קורא אליו. "תתחיל משתי הגדולות לפנים, ותספור פנימה, לעומק הפה. אני מעלה את הכרטיס שלך על המחשב בינתיים".
עדנן מכניס אצבע לפה ואני רואה אותו מונה שיניים. נדמה לי שכמה מהחיילים כאן על הגגון עוצרים את נשימתם כשהוא מונה. אולי הם מונים יחד איתו, לך תדע.
להקת ציפורים חולפת גבוה מעל כולנו, כמו נמלטת לה מכאן לאיזה יבשת רחוקה. הכול שקט סביב וכולם מרוכזים בספירה של עדנן. רק להקת הציפורים גונבת לרגע את תשומת הלב.
החיילים על הגגון מסתכלים למעלה. גם החייל שמתלווה אלינו מביט למעלה. אפילו עדנן עם הכאב שלו והכול. לא, אי אפשר שלא להתפעל מהמעוף החלק של הלהקה, שצורתה צורת חץ שפולח עכשיו את השמים הצחים. נראה כאילו לרגע שכחו כולם מהאדמה וממה שמתרחש עליה.
"חמישית!" צועק עדנן.
"רק רגע," קורא ראשיד, "אני בודק."
החיילים על הגגון שקטים במקומותיהם. אולי זאת הלהקה במעופה שהרגיעה כאן את האווירה. ואולי כל השקט הזה רק בשל הציפייה לְמה שיאמר ראשיד, ששקוע במחשב. עדנן מחליק בידו על לחיו הימנית. כולם שם על הגגון נראים קצת קצרי רוח. נראה שהם מצפים כבר לשמוע מה איתה, עם השן החמישית מימין למעלה.
החייל האפרוח מלטף את הרובה בידו. אבל הוא לא מוריד אותו מעל לכתף.
"לזאת עשינו טיפול שורש לפני שנה!" צועק ראשיד, "לא הגיוני שהיא תכאב."
"לא זוכר טיפול שורש," עדנן אומר לי, "את זוכרת"?
הוא מביט בי וחוסר האונים שלו בולט מתמיד. הוא מביט בי כאילו שאצלי מסתתר איזה פתרון לחידה עלומה.
"תבדוק את שן ארבע ושש!" קורא ראשיד מרחוק. "תלחץ עם האצבע על ארבע ושש, שומע?!"
האצבע של עדנן בתוך הפה, והחיילים על הגגון קפאו על משמרתם. הם נראים כאילו אין להם יותר שום משימה בעולם הזה, מלבד האיתור הדחוף של השן החולה. הם כולם מפנים עכשיו את הראש אל עדנן. מצפים לשמוע את גזר הדין. גם החייל האפרוח מצפה.
"ארבע!" קורא עדנן. "ארבע — היא זאת שבאמת כואבת, ראשיד!"
"יפה!" קורא ראשיד בסיפוק.
טוב, אי אפשר לעשות הרבה יותר מזה כרגע. כולם מבינים את זה. פטפוטים נשמעים פה ושם בין החיילים על הגג. החיילים משחררים לרגע את הדריכות ומתמתחים.
"סע לד"ר אנאסטז על יד הקניון בצפון," קורא ראשיד מאי שם, "ייקח לך שעה, אבל תגיע אליו יותר מהר משתגיע אליי. לך תגיד לו: ראשיד אמר ארבע־ימין־למעלה — אולי סתימה, אולי טיפול שורש".
החייל שליווה אותנו, הוא נעשה קצת חשדן פתאום, מה שלא היה קודם. הוא ממש צמוד אלינו, כשאנחנו פונים לחזור.
"לאן זה?" הוא שואל ומסיר את הרובה מהכתף.
"פעם אחרת," אומר לו עדנן, "נדחה את הביקור שלנו".
אבל החייל נדבק והוא צמוד יותר מאי פעם. לא, הוא לא עוזב אותנו עד שאנחנו עוברים את הג׳יפים ואת האוהל. ועוד הוא נגרר אחרינו בהמשך הסמטה, כאילו קשה לו להיפרד. בקצה הוא אומר לנו לעצור ומבקש פתאום תעודת זהות.
עדנן מוציא את התעודה, והחייל מדפדף ומדפדף. מה הוא מקווה למצוא שם בין הדפים, אי אפשר לדעת.
"מכאן סגור עכשיו," הוא אומר. "זהו." כאילו שהדבר עוד לא הובן. זה נשמע כמו איזה פסוק שאין לתהות עליו. אולי גזירה משמים.
טוב, להיפרד מהחייל אנחנו די שמחים עכשיו. כבר מזמן ויתרנו על היציאה דרך הגגון. נחפש לנו מוצא אחר, אני חושבת, רק שירד מאיתנו. זאת, בכל אופן, כל השאיפה של עדנן ושלי ברגע זה.
הוא מנדב לנו, בכל זאת, מידע, החייל. "תנסו דרך שם," הוא אומר ומצביע בצורה מעורפלת צפונה.
"בטח," עדנן אומר ומכניס את התעודה חזרה לכיס. ועוד אומר תודה, עדנן הזה, בן־אדם שאין לו תקנה.
"אולי באמת תיסע לקניון," אני אומרת לעדנן. "לד"ר אנאסטז, ואני אסע לעבודה."
הוא לא עונה. הוא מטלטל קצת את הראש וחושב. אולי הטלטול של הראש מרמז משהו על המחשבות שלו, אבל עד שהוא לא ידבר, אני לא אדע מה הולך להיות.
"מה, לנסוע לבד?" הוא שואל בסוף.
"למה לא? אני כבר מפסידה חצי יום עבודה. אתה תסתדר. אתה לא הולך להתעלף או משהו."
הוא לא עונה, רק מתחיל לצעוד לכיוון הבית, בדיוק בכיוון ההפוך מהאוטובוס.
"לאן אתה הולך?" אני מתעניינת.
"ראשיד כבר זיהה את השן. זאת התקדמות," עדנן אומר וממשיך ללכת הביתה. "פתאום גם הכאב כמעט עבר…" הצעדים שלו נראים יותר ויותר מאוששים מרגע שהוא החליט שהיום לא יראה רופא.
אנחנו נכנסים הביתה ושוב לא מחליפים מילה. כנראה שהוא עוד לא הגיע, זמן הסליחה או זמן ההשלמה ביני לבין עדנן.
דניאלה כרמי, "זית הזהב של הקוקטייל הציוני", פרדס הוצאה לאור, 2020.
.
.
» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "דובים ויער", מאת רחל שליטא