מודל 2021 | טיפול שיניים

"עדנן מכניס אצבע לפה ואני רואה אותו מונה שיניים. נדמה לי שכמה מהחיילים כאן על הגגון עוצרים את נשימתם כשהוא מונה. אולי הם מונים יחד איתו, לך תדע." סיפור מתוך אסופת הסיפורים "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" מאת דניאלה כרמי

משה שיקו כץ, פוסט גיאומטריה, טכניקה מעורבת, אקריליק על מזוניט, 48.53X30 ס"מ, 2017

.

טיפול שיניים

מתוך הספר "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" / דניאלה כרמי

.

אתמול רבנו, עדנן בעלי ואני. הוא הביא הביתה לפנות ערב את איציק הזה, שלוקח אותו לעבודות. הם דיברו על איזה משהו גדול שאיציק ישתף בו את עדנן — "פרויקט" הם קראו לזה — באחד הקיבוצים שזקוקים שם לאינסטלציה חדשה של התאורה בלולים. אני יודעת? הגשתי קפה ועוגיות.

אחרי שאיציק הלך, עדנן המשיך לשבת ולשתוק כמה זמן. הקמט במצח שלו היה עמוק מתמיד.

"מה קרה?" שאלתי..

"מפריע לי," הוא אמר, "שאת לא יכולה לקבל את איציק כמו בן בית."

"מה עשיתי?"

"עשית הכול בסדר. הבעיה זה הפנים שלך".

"מה עם הפנים שלי?"

"את לא יכולה טיפה להאיר פנים כשאת מגישה קפה?"

איך שהוא פלט את זה, אפף אותו ענן של רוע כזה שכבר לא רציתי לעמוד שם עוד שנייה אחת נוספת.

אכלנו ארוחת ערב בלי להחליף מילה. כשהוא הלך לישון, התכוונתי להתקלח וללכת למיטה, אבל יצא פתאום שניקיתי את המטבח. זה התחיל מזריקת הזבל והלך והתארך. קודם ניקוי הכיור והשיש, לא יודעת איך נסחפתי לזה, אחר כך הארונות. ואז דלת המקרר נראתה לי מכוסה כתמים וטביעות אצבעות של כמה חודשים. ככה חלפו כשלוש שעות.

כשקמנו בבוקר מצאתי את עצמי חומקת לשירותים, והרבה זמן התלבשתי שם, כאילו החדר שלנו לא מספיק פרטי. עדנן נכנס למקלחת ושמעתי אותו נאנק. חשבתי לדהור אל השער כדי לא לפספס את האוטובוס לעבודה, וברגע האחרון החלטתי להתעכב. פתחתי חריץ בדלת המקלחת, כי האנחות של עדנן לא פסקו, ואני רואה אותו עומד שם, מחזיק בלחי שלו, מתחת למים הזורמים.

"השן כאבה לי כל הלילה," הוא אומר, וזה המשפט הראשון שנאמר בינינו מאז אתמול.

טוב, רק אני יודעת כמה עדנן מתבלבל כשמשהו בגוף מציק לו..

"אתה צריך רופא שיניים," אני אומרת לו.

אני יודעת שהוא יתחיל עם כל התירוצים למה לא ללכת לרופא. מכירה אותו. הוא יגיד שהרופאים רק מחכים לך שתהיה חולה, ושהם לעולם לא עוזרים, רק מרבים את החיידקים ואת הזיהומים בבתי החולים, ויסביר כמה דחוף וחיוני להתרחק מהם, ואיך הם חיים על חשבוננו, טפילים שכמותם.

ואני הרי יודעת שכל זה פחד. פשוט פחד מרופא.

"אתה צריך רופא שיניים," אני שבה ואומרת. הוא נאנק שוב ושוב. נראה לי שהפעם הכאב מכריע אותו. הוא מאבד את כל טענות הנגד שלו. הוא מוכן לכל דבר רק שמישהו יפסיק לו את הכאב.

אז אנחנו הולכים לרופא השיניים. אני כבר ויתרתי על חצי יום עבודה, כי בלעדיי הוא לא ילך. אנסה לבוא לעבודה אחר הצהריים, יותר טוב מכלום. עדנן עם היד על הלחי, ואני צועדת לצדו, תמיד מתפלאה מחדש כמה מסכן הגבר הזה יכול להיעשות בבת אחת. אנחנו הולכים זה לצד זה ושותקים, כמו שני ילדים מופרעים. הדרך לא ארוכה.

עד לא מזמן גרנו מרחק שלוש דקות הליכה מהבן דוד של עדנן, רופא השיניים ראשיד. המרחק נשאר שלוש דקות הליכה, אלא שעכשיו, אם תרצו להיכנס אליו הביתה זה ייקח עוד ארבעים דקות. תצטרכו להקיף את כל הרחוב, לעבור שדה, להיכנס לשביל עם זבל וסלילי גדר תיל חלודים, לטפס אל חור זמני בחומה ולעבור דרכו, ואז ללכת כשני קילומטרים כדי להקיף את כל המכשולים שהונחו סביב החומה. כל זה והגעתם אל הכניסה לבית של ראשיד.

מובן שאפשר מיד לטפס על גגון שממנו משתחלים דרך כוך צר, עוברים את החומה ונוחתים ישר לחצר של ראשיד, אבל זה אסור.

בן לילה הם בנו את החומה הזאת שמפרידה אותנו מהכרמים שלנו ומכמה בתים בחלק המערבי של הכפר, ואחד הבתים הוא של ראשיד, הבן דוד רופא השיניים.

אנחנו צועדים אל הגגון שעליו נטפס כדי לעשות את קיצור הדרך ואני חושבת כמה זמן לא הלכנו לטייל לבדנו, עדנן ואני. עדנן — נראה לי שעל שום דבר הוא לא חושב עכשיו, רק על הלחי שהיד שלו דבוקה אליה ולא עוזבת.

במרחק כמה סמטאות מתחילים להרגיש שמשהו לא רגיל קורה ליד החומה. לצד המכולת חונה משאית של הצבא. אנחנו מתעלמים והולכים הלאה. ואז כמה ג׳יפים צבאיים פתאום, מסודרים להם בריבוע, וביניהם אוהל לא גדול שחיילים יושבים בו. אנחנו עוברים על פני האוהל, לא בדיוק מסתכלים לכיוון שלהם. הם דווקא מסתכלים לכיוון שלנו, וחייל צעיר אחד בקסדה רץ אחרינו ושואל:

"לאן זה?"

עדנן נוהם משהו שאי אפשר להבין, ואני מסבירה שאנחנו הולכים אל הבן דוד רופא השיניים, שהבית שלו נשאר מעבר לחומה. על המעבר דרך הגגון אני לא בדיוק מפרטת ברגע זה. עדנן עם היד שלו על הלחי, והיא מעידה כאלף עדים שמישהו כאן סובל מכאב שיניים נורא. החייל מתלווה אלינו, בלי מילה. כאילו מישהו חייב להראות לנו את הדרך.

הגבות של החייל צהובות כמו פלומה של אפרוח שבקע מן הביצה, אבל אפרוח או לא — הוא לא נפרד מהרובה. בינתיים הוא מניח לנו להמשיך ללכת. אז אנחנו הולכים. הכול היה נעים יותר אילו הוא לא היה צועד לצדנו, החייל האפרוח, אילו לא היה פוסע ממש בקצב של עדנן ולא גורע ממנו עין. אני רואה את עדנן מקטין קצת את הקצב. הוא היה מוכן לסגת כבר עכשיו, הכול מהפחד. לא מהחייל. מהטיפול.

עוד רגע נגיע אל הגגון שדרכו עוקפים את החומה וקופצים ישר לחצר של רופא השיניים. אבל אנחנו הרי לא יכולים לטפס על הגגון ולעקוף את החומה מול עיניו. ובין כה וכה זה בלתי אפשרי, כי בנוסף לחייל שמלווה אותנו, דווקא על אותו גגון שממנו היינו יכולים להגיע אל ראשיד, ניצבים עכשיו כמה חיילים עם נשק. אחד מהם נראה כאילו הוא מכַוון אלינו, אפשר להישבע על זה, בעוד אנחנו מתקרבים. ואולי זה לא מסוכן כמו שזה נראה, הרי חייל עם רובה מלווה אותנו.

כל זה, עם השמש הזורחת מעל ועם עצי הלימון הפורחים בחצרות, נראה כל כך שלֵו ויום־יומי. אפילו החיילים על אותו גגון נראים כאילו טל הבוקר שטף אותם והבריק להם את הקסדות. הכול כל כך סימטרי שם על הגג, ולרגע נדמה שהם יצאו מציור ילדים, החיילים. מסודרים כך שאחד ניצב בכל פינה, ומעליהם השמים  הכחולים מצוירים בדיוק כמו שצריך, עם ענני הנוצה ושלוש ציפורים על חוט החשמל מעל.

עדנן שואל את החייל: "מה הם עושים, החיילים על הגגון שם?" החייל מסנן רק מילה אחת מוזרה שאף פעם לא שמעתי: "מתצפתים".

שנינו מפנים את הראש כמו לפי פקודה. מסתכלים על ביתו של הבן דוד ראשיד, שנראה שם מעבר לחומה. עדנן מוריד לרגע את היד מעל הלחי. לא שהכאב פסק. נדמה לי רק שיותר קל לו ככה לשקול את האפשרויות.

גם אני לא בדיוק יודעת מה לעשות עם המילה הזאת שהחייל אמר, אבל חוסר האונים של עדנן מעצבן אותי יותר ממאה חיילים. אני לוקחת אוויר וקוראת: "ראשיד!"

בבת אחת, כמו לפי פקודה, מפנים אלינו מבט כל החיילים שעל הגגון. כולם. היית יכולה לחשוב שהם גם יכוונו עכשיו כאיש אחד את הנשק אלינו, אבל רק אותו חייל בפינת הגג הקרובה, רק הוא מוסיף ומכוון אל הסמטה. או שזאת תנוחה קבועה כזאת אצלו, שהוא לא משנה אותה אף פעם. והחייל האפרוח עוקף אותנו ומתייצב כמו איזה מחסום דרך. אי אפשר לצעוד עוד צעד נוסף.

על מרפסת הבית מופיע ראשיד. בינינו לבינו — הגגון עם החיילים. ראשיד על המרפסת שלו, אפשר לראות אותו ברור לגמרי.  חייל אחד עומד על גג מעליו. הוא לא די קרוב, ראשיד, כדי לקרוא על פניו בדיוק איזה מין חיוך הוא מחייך, אבל זה נראה די דומה לחיוך הרגיל שלו. ראשיד הוא בן־אדם חייכן מטבעו, ואני מנחשת שהוא מחייך עכשיו את החיוך הלבבי שלו, כאילו כל הגגות סביב נבנו רק כדי שחיילים יטיילו עליהם כמו נמלים חרוצות.

"מה נשמע, ראשיד?" צועק לו עדנן. החייל האפרוח נדרך.

"אל חאמדיללה," קורא ראשיד.

"זה הרופא שיניים," אני אומרת לאפרוח.

הרי זה לא סתם טיול בוקר שאנחנו עושים כאן, עדנן ואני. הרי יש מטרה ברורה לכל הדבר הזה.

כולם מסתכלים עכשיו לעבר ראשיד, ואני בטוחה שאני רואה מרחוק את הניצוצות מתחת לשפם שלו. אולי הוא רופא שיניים, ראשיד, אבל לא תאמינו, כמה משיניו הצדדיות מוזהבות כמו של זקנים. ייתכן מאוד שרק אנחנו, עדנן ואני, שמים לב לניצוצות. אולי מי שלא ראה את ראשיד מקרוב מעולם, לא ישים לב ברגע זה לברק המוזהב שצובע חיוך של בן־אדם לא ממש גבוה ששתול אי שם בתוך הנוף הכללי.

אני לא יודעת להגיד מה עומד לקרות. ראשיד רואה את החיילים על הגגון. הוא מבין את מצב העניינים. ברור שאי אפשר להחליק עכשיו לצד של ראשיד כאילו כלום, כשכל החיילים לוטשים עיניים. את זה כולנו מבינים.

עוברות בכל זאת כמה שניות טובות עד שראשיד מנפנף אלינו:

"חבל אם לא תיכנסו, כי יש בדיוק מעמול שרק יצא מהתנור!"

כל השיחה הזאת לא רעה בשביל החיילים. דיבורים על אוכל מרגיעים אותם תמיד. אלינו ראשיד פונה כדי שנבין אולי שהוא לא כל כך זמני, המצב. הוא יימשך מן הסתם עד הערב, אם לא יותר.

"אולי ביום אחר," עדנן קורא אליו. "למרות שיש לי פה איזה כאב שיניים דחוף…" הוא מחייך לרגע, עדנן, מהרעיון שיתחפף מכאן אולי בכל זאת בלי שיד של רופא תיגע בו.

ראשיד צוחק. והחייל — זה שעל הגגון מעליו — מתכופף אליו עד כדי כך עם הנשק, שנראה כאילו ייפול עוד רגע, כל כך הצחוק נשמע פרוע.

לא תמיד הוא צוחק ברגע הכי מתאים, ראשיד, אני חייבת לומר. כשהוא עוקר לכם שן, למשל, הוא יאחז בה אחיזה לופתת ולפעמים פתאום, באופן לגמרי בלתי צפוי, יקרב לכם אותה לעיניים, נתונה בתוך הצבת, שלא תפספסו את השורשים הארוכים, חלילה. והוא יצחק כאילו זכה בהגרלה הגדולה…

הוא לא מתאים עכשיו למצב, הצחוק של ראשיד. ובאמת הוא גורם לאחד החיילים שעל הגגון להילפת אל הרובה כאילו היה האהובה שלו.

מבחינת עדנן, לא הצחוק של ראשיד הוא שיחליש את הכאב שלו, והוא קורא אל הרופא קריאה די נואשת, כמעט מתחננת, המהדהדת בכל הסמטה:

"כָאַב כל הלילה, ראשיד…"

"איזה שן זאת?" ראשיד צועק.

"למעלה מימין…" עדנן משיב.

"טוב, תספור," ראשיד קורא אליו. "תתחיל משתי הגדולות לפנים, ותספור פנימה, לעומק הפה. אני מעלה את הכרטיס שלך על המחשב בינתיים".

עדנן מכניס אצבע לפה ואני רואה אותו מונה שיניים. נדמה לי שכמה מהחיילים כאן על הגגון עוצרים את נשימתם כשהוא מונה. אולי הם מונים יחד איתו, לך תדע.

להקת ציפורים חולפת גבוה מעל כולנו, כמו נמלטת לה מכאן לאיזה יבשת רחוקה. הכול שקט סביב וכולם מרוכזים בספירה של עדנן. רק להקת הציפורים גונבת לרגע את תשומת הלב.

החיילים על הגגון מסתכלים למעלה. גם החייל שמתלווה אלינו מביט למעלה. אפילו עדנן עם הכאב שלו והכול. לא, אי אפשר שלא להתפעל מהמעוף החלק של הלהקה, שצורתה צורת חץ שפולח עכשיו את השמים הצחים. נראה כאילו לרגע שכחו כולם מהאדמה וממה שמתרחש עליה.

"חמישית!" צועק עדנן.

"רק רגע," קורא ראשיד, "אני בודק."

החיילים על הגגון שקטים במקומותיהם. אולי זאת הלהקה במעופה שהרגיעה כאן את האווירה. ואולי כל השקט הזה רק בשל הציפייה לְמה שיאמר ראשיד, ששקוע במחשב. עדנן מחליק בידו על לחיו הימנית. כולם שם על הגגון נראים קצת קצרי רוח. נראה שהם מצפים כבר לשמוע מה איתה, עם השן החמישית מימין למעלה.

החייל האפרוח מלטף את הרובה בידו. אבל הוא לא מוריד אותו מעל לכתף.

"לזאת עשינו טיפול שורש לפני שנה!" צועק ראשיד, "לא הגיוני שהיא תכאב."

"לא זוכר טיפול שורש," עדנן אומר לי, "את זוכרת"?

הוא מביט בי וחוסר האונים שלו בולט מתמיד. הוא מביט בי כאילו שאצלי מסתתר איזה פתרון לחידה עלומה.

"תבדוק את שן ארבע ושש!" קורא ראשיד מרחוק. "תלחץ עם האצבע על ארבע ושש, שומע?!"

האצבע של עדנן בתוך הפה, והחיילים על הגגון קפאו על משמרתם. הם נראים כאילו אין להם יותר שום משימה בעולם הזה, מלבד האיתור הדחוף של השן החולה. הם כולם מפנים עכשיו את הראש אל עדנן. מצפים לשמוע את גזר הדין. גם החייל האפרוח מצפה.

"ארבע!" קורא עדנן. "ארבע — היא זאת שבאמת כואבת,  ראשיד!"

"יפה!" קורא ראשיד בסיפוק.

טוב, אי אפשר לעשות הרבה יותר מזה כרגע. כולם מבינים את זה. פטפוטים נשמעים פה ושם בין החיילים על הגג. החיילים משחררים לרגע את הדריכות ומתמתחים.

"סע לד"ר אנאסטז על יד הקניון בצפון," קורא ראשיד מאי שם, "ייקח לך שעה, אבל תגיע אליו יותר מהר משתגיע אליי. לך תגיד לו: ראשיד אמר ארבע־ימין־למעלה — אולי סתימה, אולי טיפול שורש".

החייל שליווה אותנו, הוא נעשה קצת חשדן פתאום, מה שלא היה קודם. הוא ממש צמוד אלינו, כשאנחנו פונים לחזור.

"לאן זה?" הוא שואל ומסיר את הרובה מהכתף.

"פעם אחרת," אומר לו עדנן, "נדחה את הביקור שלנו".

אבל החייל נדבק והוא צמוד יותר מאי פעם. לא, הוא לא עוזב אותנו עד שאנחנו עוברים את הג׳יפים ואת האוהל. ועוד הוא נגרר אחרינו בהמשך הסמטה, כאילו קשה לו להיפרד. בקצה הוא אומר לנו לעצור ומבקש פתאום תעודת זהות.

עדנן מוציא את התעודה, והחייל מדפדף ומדפדף. מה הוא מקווה למצוא שם בין הדפים, אי אפשר לדעת.

"מכאן סגור עכשיו," הוא אומר. "זהו." כאילו שהדבר עוד לא הובן. זה נשמע כמו איזה פסוק שאין לתהות עליו. אולי גזירה משמים.

טוב, להיפרד מהחייל אנחנו די שמחים עכשיו. כבר מזמן ויתרנו על היציאה דרך הגגון. נחפש לנו מוצא אחר, אני חושבת, רק שירד מאיתנו. זאת, בכל אופן, כל השאיפה של עדנן ושלי ברגע זה.

הוא מנדב לנו, בכל זאת, מידע, החייל. "תנסו דרך שם," הוא אומר ומצביע בצורה מעורפלת צפונה.

"בטח," עדנן אומר ומכניס את התעודה חזרה לכיס. ועוד אומר תודה, עדנן הזה, בן־אדם שאין לו תקנה.

"אולי באמת תיסע לקניון," אני אומרת לעדנן. "לד"ר אנאסטז, ואני אסע לעבודה."

הוא לא עונה. הוא מטלטל קצת את הראש וחושב. אולי הטלטול של הראש מרמז משהו על המחשבות שלו, אבל עד שהוא לא ידבר, אני לא אדע מה הולך להיות.

"מה, לנסוע לבד?" הוא שואל בסוף.

"למה לא? אני כבר מפסידה חצי יום עבודה. אתה תסתדר. אתה לא הולך להתעלף או משהו."

הוא לא עונה, רק מתחיל לצעוד לכיוון הבית, בדיוק בכיוון ההפוך מהאוטובוס.

"לאן אתה הולך?" אני מתעניינת.

"ראשיד כבר זיהה את השן. זאת התקדמות," עדנן אומר וממשיך ללכת הביתה. "פתאום גם הכאב כמעט עבר…" הצעדים שלו נראים יותר ויותר מאוששים מרגע שהוא החליט שהיום לא יראה רופא.

אנחנו נכנסים הביתה ושוב לא מחליפים מילה. כנראה שהוא עוד לא הגיע, זמן הסליחה או זמן ההשלמה ביני לבין עדנן.

 

דניאלה כרמי, "זית הזהב של הקוקטייל הציוני", פרדס הוצאה לאור, 2020.

.

 

.

» במדור מודל 2020 בגיליון קודם של המוסך: קטע מתוך "דובים ויער", מאת רחל שליטא

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

שירה | צולל עם הכרישים

שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

שרון פוליאקין, מזרח תיכון, שמן על בד, 190x130 ס"מ, 2018

.

אילנה סיון

סיבת המוות

  לזכרם של ג'ורג' פלויד ואיאד אל־חלאק

 

סִבַּת הַמָּוֶת: חֶנֶק.

 

הוּא לֹא בָּלַע חַרְצָן,

וְלֹא שָׁאַף עָשָׁן,

גַּם לֹא תָּלָה עַצְמוֹ

מִמַּשְׁקוֹף הַדֶּלֶת.

סְתָם.

הַחוֹנֵק לֹא סָבַל

אֶת צִבְעוֹ הַשָּׁחוֹר.

 

*

הַצָּעִיר נוֹרָה מֵאָחוֹר

כְּשֶׁנִּמְלַט מְבֹהָל,

הַלּוֹחֵץ־עַל־הַהֶדֶק

יָדוֹ קַלָּה.

תַּקָּלָה.

לֹא נוֹרָא.

מִמֵּילָא הָיָה עַל הָרֶצֶף.

 

סִבַּת הַמָּוֶת: שִׁגְרָה.

 

אילנה סיון היא פסיכולוגית קלינית. בוגרת התוכנית לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת חיפה. פרסמה שירים בבמות שונות. ספר ביכורים של יצירותיה עתיד לראות אור בקרוב.

.

.

משה דביר

עדר

בְּאַמְבַּט קֵרוּר בַּסּוּפֶּר

פָּרוּס עֵדֶר בָּקָר לִנְתָחִים, כְּרוּכִים

בְּנַיְלוֹן נִצְמָד.

מַדְבֵּקוֹת מְשַׁיְּכוֹת פֶּלֶג גּוּף

לְנֵתַח דּוֹמֵם.

 

כָּתֵף שְׁמוּטָה עַל צְלָעוֹת

וְלָשׁוֹן חֲרוּצָה בִּמְלוֹאָהּ

מִפֶּה, שֶׁלִּחֵךְ מִסְפּוֹא, אוֹ

גָּעָה.

 

זָקֵן

שֶׁהֶעֱלָה גּוּשׁ בְּיָדוֹ

מִתְקַשֶּׁה לִקְרֹא בַּפְּרָטִים,

אֵיךְ יִשְׁמַע אֶת גְּעִיַּת הַבְּעָתָה

כְּשֶׁמְּבַתֵּר לַהַב

קָנֶה וּוֶשֶׁט.

 

זמר הקֻפּוֹת

כְּשֶׁאֲנִי פּוֹסֵעַ בִּשְׂדֵרַת הַקִּטְנִיּוֹת

נִשָּׂאִים לְעֶבְרִי צִיּוּצֵי קֻפּוֹת, כִּסְנוּנִיּוֹת

הַמִּתְכַּנְּסוֹת עַל צַמָּרוֹת

לְעֵת עֶרֶב.

 

אֲנִי הוֹדֵף לְעֶבְרָן עֲגָלָה הֶרְיוֹנִית,

תֶּכֶף אַנִּיחַ אֶת פְּרִי בִּטְנָהּ

עַל לְשׁוֹנָהּ הָרְעַבְתָּנִית שֶׁל אַחַת מֵהֶן,

וְהִיא

תִּפְצַח לִכְבוֹדִי

בְּצִיּוּצִים נִרְגָּשִׁים, כְּשֶׁהַמִּצְרָכִים

יִגְלְשׁוּ לְזֶפֶק הַנִּירוֹסְטָה.

 

משה דביר מתגורר בירושלים, חבר בוועד עמותת מקום לשירה. שיריו פורסמו בגיליונות הליקון ועתון 77.  

.

.

עינת לביאד

צולל עם הכרישים

הַדָּם שֶׁלִּי הָלַם

כְּשֶׁאַבָּא נֶעֱלַם

אוֹ אֵיךְ מְתָאֲרִים

אֶת מָה שֶׁמַּרְגִּישִׁים

 

כְּשֶׁאוֹחֲזִים בְּיָד

מִבַּעַד מַכְשִׁירִים

שֶׁל אַבָּא נֶעֱלָם,

צוֹלֵל עִם הַכְּרִישִׁים.

 

תגידי

אֵיךְ זֶה שֶׁהֶחָלָל שֶׁהִשְׁאַרְתְּ פֹּה

מָלֵא כְּבָר עַד אֶפֶס מָקוֹם? וְאֵיךְ זֶה

שֶׁהַכְּאֵב הִתְחַלֵּף בְּגַעְגּוּעִים? וּמָה

בֶּאֱמֶת קוֹרֶה לָנוּ אַחֲרֵי שֶׁמֵּתִים?

הַאִם פָּגַשְׁתְּ אֶת אַבָּא? וְאֶת סַבְתָּא? וְאֶת שׁוֹקוֹ?

וְאֶת הַבַּת שֶׁל הַשְּׁכֵנִים? כֵּן, נוּ, זֹאת שֶׁבַּעֲלָהּ

רָצַח אוֹתָהּ כְּשֶׁחָגְגָה אַרְבָּעִים.

וֶאֱלוהִים, תַּגִּידִי, מָה עִם אֱלוהִים?

וְאִם כְּבָר תָּפַסְתִּי אוֹתָךְ לְכַמָּה רְגָעִים,

תַּגִּידִי, מַכְנִיסִים אוֹ לֹא מַכְנִיסִים

נַעְנַע לְפִלְפְּלִים מְמֻלָּאִים?

 

כך

כְּמוֹ צִלּוּם שֶׁל חַיילִים הַצּוֹבְעִים פְּנֵיהֶם בְּצִבְעֵי־מִלְחָמָה.

כְּמוֹ צִילּוּמֵי הַוִּידֵאוֹ שֶׁל נְעָרִים שִׁכּוֹרִים בִּנְסִיעָה פְּרוּעָה.

כָּךְ, הַתְּמוּנָה שֶׁל כֻּלָּנוּ מְחֻבָּקִים. אַתְּ בָּאֶמְצַע נְטוּעָה,

בְּנַעֲלֵי עֲקֵבִים, עֲגִילֵי חִישּׁוּקִים וְשִׂמְלַת רִימּוֹנִים אֲדֻמָּה.

 

עינת לביאד מתגוררת בשרון. בעלת תואר שני בחינוך. יצירותיה בשירה ובפרוזה פורסמו בעבר בכתבי העת מוטיב, קול ההמון ואחרים. השירים מתוך הספר "בדק־בית", שעתיד לראות אור.

 

ניקולא יוזגוף אורבך

לִרְחֹץ בְּאוֹר יָרֵחַ

וּבְשׁוּבוֹ

לְעֵת עֵרֶב

לֵאֶה וְכָבוּי מֵעֲמָלוֹ

גִּיֵּס כָּל מָאוֹרוֹ הַקָּלוּשׁ

וְדָלַק לְפָנַי כְּיָרֵחַ שִׁכּוֹר וּמְאֹהָב

וְאַף שֶׁיָּדַע שֶׁאֵין בְּכוֹחוֹ לְהָאִיר אֲפֵלָתִי

נִשְׁאַר לְצִדִּי כָּל לַיְלָה וְחִבֵּק חֲשֵׁכָתִי

עַד נִתְבַּהֲרָה וְהֶעְלְתָה תְּכֵלֶת

אָז, בְּחָמְקוֹ מִמִּטָּתִי, דָּעַךְ וְנָמֹג

לְמַעַן תָּהֶל הַשֶּׁמֶשׁ עָלַי וּתְגוֹנְנֵנִי

וְלֹא יָדַע כִּי בְּלֶכְתּוֹ מִמֶּנִּי

עֵת הִפְצִיעַ שַׁחַר

עֲלָטָה כְּבֵדָה נָפְלָה עָלַי.

 

اسمعني

אִסְּמַעֵנִי יָא אַבּוּ נָוּוָאַס,

כִּי לָמַדְתִּי לְמַעַנְךָ אֶת שְׂפַת הַסַּהַר

וְהָיִיתִי מַעְיָן בּוֹ נִשְׁתַּקְּפוּ כָּל הַנְּבִיאִים

אֲלֵיהֶם הִתְחַנַּנְתָּ שֶׁיְּשִׁיבוּנִי לְחֵיקְךָ.

 

אִסְּמַעֵנִי חָבִּיבּ אַלְבִּי,

הִפַּלְתִּי אֶת הַשָּׁמַיִם לְמַעַנְךָ

בְּקוֹרְאִי מִפְּסוּקָיו שֶׁל הַמְּכַשֵּׁף הַקָּדוֹשׁ

שֶׁפָּגַשְׁנוּ בַּדֶּרֶךְ לְמֶכָּה

שֶׁכִּסָּה אֶת עֵינֵינוּ בָּאֲדָמָה שְׁחֹרָה מִקִּבְרוֹת אֲבוֹתֵינוּ

וְטָמַן בָּהּ אֶת דָּמֵנוּ, זַרְעֵנוּ וּפְסוּקִים

בִּלְשׁוֹנוֹת הָרָקִיעַ לְבַל יַפְרִידוּנִי זֵדִים רְשָׁעִים,

לְבַל אֶשְׁכָּחֲךָ אֲהוּבִי וְתָשׁוּב לִנְדוּדֶיךָ,

בְּלֹא שֶׁמָּצְאָה נַפְשֶׁךָ מוֹשָׁב חֶפְצָהּ,

בְּלֹא שֶׁקִּיַּמְנוּ שְׁבוּעָתֵנוּ.

 

ניקולא יוזגוף אורבך, יליד 1984, צפת, מתגורר בתל אביב. פרסם חמישה ספרי שירה ועשרות שירים בכתבי עת ובמוספי תרבות בארץ ובחו"ל. משנת 2009 משמש כמבקר שירה בעתון 77. בעל תואר דוקטור בספרות כללית ובדמוגרפיה, מרצה במכללה האקדמית צפת ובאוניברסיטת חיפה, חוקר במוסד הרצל ובקתדרה למחקרים גאו־אסטרטגיים. שיריו התפרסמו בגיליון 50 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מיכאל קליין, מכי חכם נאמן ואפרת נחמה

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הגבירה זמן מתהלכת בינינו

"שירתה של זרחי ממשיכה להציב מלכודות מחוכמות בפני האַין, לקשט אותן בנוצות, באבנים נוצצות ובעלי כותרת ריחניים". מרב פּיטוּן על "וְאַת?", ספר שיריה החדש של נורית זרחי

מירית צ'רוינסקי, ספר אמן, טבע דומם זהב וכסף, טכניקה מעורבת על נייר, 2016 (צילום: יורם רשף)

.

הגבירה זמן מתהלכת בינינו: על "וְאַת?", ספר שיריה החדש של נורית זרחי

מאת מרב פּיטוּן

.

לו נדרשתי להגדיר מהו חוט השני העובר במכלול יצירתה האדיר של נורית זרחי, הייתי בוחרת באזורי הפרימה, הקריעה, בהצבעה המתמדת על החוליות הפגועות בעמוד השדרה של החיים: מבט רנטגן נחרץ על חומרי הרמייה וההזדקקות שנולדו מאכזבות – שלה מאחרים ושל אחרים ממנה. העושר הלשוני והנוכחות החושית של בעלי חיים ואיתני טבע, הגודש הצבעוני והאקלקטי של חפצים ואסוציאציות – כל אלה מחפים באגביות מהפנטת על אזורי רִיק פעורים שממתינים לשאוב ולכלות אותה ואותנו אל תוכם. בספרה החדש, וְאַת?, שירתה של זרחי ממשיכה להציב מלכודות מחוכמות בפני האַין, לקשט אותן בנוצות, באבנים נוצצות ובעלי כותרת ריחניים (וכך גם בעטיפה המרהיבה שיצרה טליה בר), אלא שהפעם מופעלות תחבולות המילים לא כדי להסוות, לא כתעתוע או מעקף שנועד לשמור מפני ההיטרפות בשיני הזמן, אלא דווקא כדי להבליט את נוכחותו ואת תרומתו לרצף היש:

 

מִי שֶׁמַּצְבִּיעַ בְּעַד הַזִּכָּרוֹן – אֲנִי בְּעַד

הַשִּׁכְחָה. אֲפִלּוּ הַפִּירָמִידוֹת נֶחְתְּמוּ

סְבִיב סוֹדָן. וְלַמְרוֹת שֶׁהָיִיתִי מַחְלִיפָה

אֶת זִכְרוֹנוֹתַי

עָלַי לְהַמְנֵן אֶת הַבַּיִת הַזֶּה

הַיָּחִיד שֶׁנִּתַּן לִי – לְתִפְאֶרֶת

הַיֶּשׁ.

 

("בדבק המקרה", עמ' 18)

 

כמו בספריה האחרים, גם בוְאַת? מסמנת זרחי את הקיים ואת הנעדר משני עבריהם, מונה ובאה חשבון עם עצמה ועם מה שזימן לה הזמן. בפנקס הנוכחי, ההיסטוריה הפרטית וזו האנושית מתערבות זו בזו בדורות המתחלפים – זרחי היא אם וסבתא, והיא גם ילדה, בתו של אביה; היא משוררת, אשת מילה המתכווצת אל מול מגבלות הלשון, ובו בזמן מקדישה שירים למשוררים אחרים וחוגגת כך את נצחיותה של השפה. שאלות של זמן הופכות בספר לשאלות של זהות: מי את? כיצד את חולפת ועם מי את מתחלפת? מיהם העומדים בפגעי הזמן ואילו סימנים הוא משאיר בהם? הזמן עצמו, הטווה ללא הרף את קוריו, הופך לחומר ממשי, למרחב של התרחשות, מקום שיש אפשרות לבקר בו, להשתהות, להיכנס אליו ולצאת ממנו.

 

[…]

לֵךְ תַּעֲשֶׂה לְךָ חַיִּים

מִדִּמּוּי. בַּאֲרוּחָה אֶתְמוֹל

עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ מָנוֹת הֻגְּשׁוּ

כָּל שָׁנָה מָנָה, לְהוֹכִיחַ לִי

שֶׁבִּקַּרְתִּי כָּאן: אִמָּהוּת, נִשּׂוּאִין

אַהֲבָה. עוֹנוֹת נִטְרְפוּ.

אָכַלְתִּי? תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס

הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת

שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.

 

("תן", עמ' 61)

 

בשורות הקצרות האלה מתוך אחד השירים הישירים בספר, שיר שמתעמת עם השירה ועם השנים גם יחד, מומחש מהלך שנוכח בספר כולו: מה שנדמה כייאוש הופך לתקווה, מה שנקרא בתחילה כסיכום עגום, נשמע לבסוף כקריאת התפעלות. "עונות שנטרפו" הופכות מסממן מחזורי של תקופה למרחב, חלל בעל נפח – " תַּזְכִּיר לִי אֶת נֵס / הַחַיִּים, תַּזְכִּיר לִי לְהוֹדוֹת / שֶׁהַבּוֹר הוּא מִישׁוֹר מְהֻפַּךְ.".

תפיסתו של הזמן כחלל גשמי מאפשרת לא רק התמקמות דינמית בתוכו – פעם מהצד החיוני, הדואג, הנאהב, ופעם מן הצד המצר, המתאבל – אלא גם הכלה והכנסה של הדעיכה, של מה שהוחמץ או אבד, אל תוך רצף החיים, כחלק טבעי, מתבקש, שכבר אינו מאיים, "הַפַּעַם אֵינֶנִּי חוֹשֶׁבֶת לָמוּת" ("דבש שחור", עמ' 80). הפיכת הזמן למקום מפשיטה את השיפוטיות כלפיו ומאפשרת יכולת ההתבוננות בו בהשלמה ובקבלה של המחזוריות הטמונה בו. וְאַת? מציע תפיסה אחרת כלפי החידלון, מין עמדת "מודעות קשובה", שמוותרת מראש על האפשרות לעצב את מה שחולף דרכנו או לשלוט בו, עמדה שמאפשרת לראות אותו באור חדש:

 

הֵנַחְתִּי לְמִשְׁבְּרֵי הַזְּמַן לַחְלֹף עַל פָּנַי.

עַכְשָׁו בָּטוּחַ שֶׁרוּחֲךָ תְּנַסֶּה לִמְצֹא קֶשֶׁר

אִתִּי, יְדִידָתְךָ מִזְּמַנִּים רְחוֹקִים. הֲתִזְכֹּר

אַף יְוָנִי, חֵן גָּלְמִי, פָּנִים זְרוּעוֹת נְמָשִׁים.

לְמַרְאִית עַיִן לֹא הִשְׁתַּנֵּיתִי. נָכוֹן כָּבַדְתִּי.

גַּם כַּמָה קְמָטִים. אֲבָל כְּמוֹ שֶׁמְּפַתְּחִים סֶרֶט

בְּחֶדֶר חֹשֶׁךְ, הִתְגַּלּוּ בִּי מֵעֵבֶר לַשִּׁנּוּי, אַרְיֵה

בַּז, נָחָשׁ. אַתָּה וַדַּאי מַכִּיר אֶת הַשָּׂפָה

הָעַתִּיקָה. וְאָז סוּפַת זְמַנִּים שֶׁלֹּא צִפִּיתִי

הִשְׁחִילָה אֶת רוּחִי פְּנִימָה. אֲנִי מְבִינָה שֶׁלֹּא

שָׁכַחְתָּ אוֹתִי. אוּלַי תִּתְעַנֵּן בְּאֶבֶן הַקְּוַרְץ

שֶׁמָּצָאתִי וּבְעוֹד פַּכִּים. מַבְטִיחָה לְסַפֵּר הַכֹּל

בִּשְׂפַת הַפַּרְפַּר הַנָּעוּץ בְּסִכָּה לְגוֹרָלוֹ.

 

("הֶכּרוּת מחדש", עמ' 63)

 

המוות אינו דיכוטומי לחיים, אלא הוא מתקיים כחלק מהם, כנוכחות בתוך הרצף, והוא ממוקם מחדש על גבי הסקאלה, ולאו דווקא בקצה שלה. הידיעה כי בסוף החיים יש מוות אינה מולידה פחד, אלא דווקא מגדילה את הנצחיות, את האל־זמניות, באמצעות השפה החיה, המשתנה בלי הרף, המתארת את הפועם, הרוחש, המזנק. "כמו שמפתחים סרט בחדר חושך", בתוך פגמי הגוף, מבעד לכובד ולקמטי הגוף המידלדל, מתגלה פוטנציאל לשינוי, להפיכה לחיה מרהיבה – אריה, בז, נחש. אפשרות מעופו של הפרפר כבר איננה, אך זו אינה אלגיה מלאת צער, כי אם התחייבות, הבטחה לסיפור, לשפה, שתתקיים גם אחריו.

השאלה הנשאלת שוב ושוב בספר, מבעד לעדשות שונות – ביוגרפית, ביולוגית, היסטורית, תרבותית – נוגעת לאפיונם של החומרים שמהם אנו עשויים: מי עמיד יותר בפני כרסומו של הזמן? מי ראוי להיכלל בזיכרונותיהם של הבאים בתור? כשזרחי כותבת לביאליק ולדביסי, כשהיא מכניסה לקפסולת הזמן לא רק את רובינזון קרוזו אלא גם (או בעיקר) את ששת, כשהיא כותבת שירים על טירות מחד ועל הגנגס מאידך (וגם על אנפות, איילות, חתולה ונמלים), היא מצהירה כי לכל אחד מהאלמנטים, קטן וגדול, יש חלק הכרחי בתזמורת החיים, אפילו אם הם בלתי מושלמים, מכוסי חברבורות של טעויות, או אכולי שנים. במובן זה, וְאַת? מחדד ומזקק עמדה פואטית וביוגרפית שמלווה את זרחי בכל כתביה – החל מאלה המיועדים לילדים, דרך הסיפורים ועד למסות – העמדה המלמדת זכות על הבלתי מושלם, זו המעידה על נחיצותו בתוך השלם.

אם בני האנוש הם דבר מקולקל, נוטה לשגות ולהסב צער, האם יש בהם ערך, כל שכן דבר הראוי לשימור? ספרה של זרחי ראה אור בעיצומה של מגיפה הנוגסת באוכלוסיית העולם כולו. איום המוות הפושט באופן מחריד ובלתי נראה על פני הגלובוס מזמן הזדמנות לחשיבה על נחיצותם של החלקים הפגיעים בחברה – בעלי הקמטים ומחלות הרקע, מי שכבר אינם יצרניים דיים, מי שנפשם החיה והסוערת מוסתרת מאחורי גוף מחוויר ונחלש. איזה מטמון גנוז בנפשות האלה? האם נבחר לחבר אותן לסיפור החיים שלנו, או לשלוח אותן לדרכן על גבי קרחון? השירים השונים העוסקים בסממני תרבות מוזיקליים, ספרותיים, כרונולוגיים – שלל שמותיהן של דמויות מופת, מהלך הזמן מספרטה ועד הסרט האילם – מצטטים עולם שכבר נכחד, מבנה קיומי שבו לזקני השבט היה מקום של כבוד בקהילה.

נדמה כי סביבנו הולכים ואוזלים שני דברים יקרים: החיים והתרבות. וְאַת? נותן מקום לשניהם, בדיוק בנקודת הזמן שבה הם מאוימים, ערכית ומעשית. אם נגזר עלינו להיות מופרדים זה מזה ומהעולם שהכרנו, הרי על כל אחד מוטלת החובה לשמר את חלקו, אבל לא במובן האגואיסטי של טיפוח חלקת אלוהים פרטית, אלא במסגרת חובה אוניברסלית רחבה יותר – לקבל אחריות על כל השיירה, עד לקצה המזדנב, האיטי, המתנשף. יתר על כן, כפי שמראה ספרה של זרחי, אמנם השפה מסייעת לחלק מן האוצרות לשרוד ולהגיע עד אלינו גם מעבר למצבור השנים, אך בשירה אין די, היא אינה יכולה להחליף דאגה אנושית אוניברסלית, כזו שמביאה בחשבון לא רק את החיוני והגרנדיוזי, את מי שבמרומי השיא, אלא גם את חסרי ההגנה – חיות, צמחים ואנשים.

 

אם השירה מתה

מַחְזִיקָה בְּגַחְלִיל מִן הַמָּסֹרֶת הָרוֹמַנְטִית

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצִּפּוֹרִים, אֵלּוּ שֶׁלֹּא

בָּאוֹת לַגִּנָּה שֶׁלִּי וַאֲפִלּוּ לֹא נִגְלוֹת לְעֵינַי

מִפַּחַד הַחֲתוּלִים. מִכָּאן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַחֲתוּלִים

שֶׁאֲנִי מְגָרֶשֶׁת שֶׁלֹּא יִטְרְפוּ אֶת הַצִּפּוֹרִים.

יִתָּכֵן שֶׁאֲנִי כּוֹתֶבֶת לַצְּמָחִים הַמִּזְדַּקְּרִים מִשְּׁנֵי

עֶבְרֵי הַשְּׁבִיל: לַשּׁוֹשָׁן, לַקְּלֵמָטִיס שֶׁטִּפֵּס עַל הַקִּיר

בִּפְרָחָיו כִּבְסַנְדְּלֵי מַלְאָכִים.

הַבֹּקֶר רָאִיתִי: מִישֶׁהוּ רָמַס בּוּגֶנְוִילֵאָה

לְבָנָה שֶׁיֹּעֲדָה לְכַסּוֹת עַל הָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם

שֶׁל הַלַּנְטָנָה. הַאִם זוֹ דֵּמוֹנִיזַצְיָה שֶׁל וַעַד הַבַּיִת?

אֱמֶת, הַצְּמָחִים שֶׁלִּי עוֹמְדִים חֲשׂוּפִים

תַּחַת הַשָּׁמַיִם. הַשִּׁירָה לֹא תָּצֵל.

זוֹ הַנֶּפֶשׁ חַסְרַת הָעוֹר דּוֹאֶגֶת לָהֶם רֹב הַלַּיְלָה.

וּמָה עַל אֲנָשִׁים?

 

מרב פּיטוּן, משוררת ועורכת, בוגרת החוג לספרות כללית והשוואתית. חיה בירושלים. שירים ורשימות ביקורת פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים ובאנתולוגיות לשירה, בכללם המוסך.

 

נורית זרחי, "וְאַת?", אפיק, 2020.

 

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על "כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך", מאת צילה זן־בר צור

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | רומנים מטופשים שכותבות גבירות

"מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב". במלאת 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט, מסה פרי עטה, בתרגומה של דפנה לוי

ג׳ורג׳ אליוט (פרט), François D’Albert Durade, 1849, National Portrait Gallery, London

.

***

השבוע מלאו 140 שנה למותה של ג׳ורג׳ אליוט. מרי אן אוונס, סופרת, עיתונאית, משוררת ומתרגמת בריטית, חתמה על יצירותיה הגדולות (מידלמארץ׳, דניאל דרונדה, אחי יעקב ועוד) בשם העט הגברי שאימצה, בעיקר כדי שיצירותיה יזכו לביקורת והערכה על פי קריטריונים ספרותיים שאינם קשורים בסטראוטיפים נשיים שאפיינו את התקופה הוויקטוריאנית. בשנת 1856 היא פרסמה בעילום שם את המסה "רומנים מטופשים שכותבות גבירות" בכתב העת Westminster Review. הכתיבה ה״טיפשית״ שהיא יוצאת נגדה הייתה בעיניה אחת הסיבות לזלזול הכללי בסופרות וביכולתן ליצור ספרות טובה, והקשתה על כותבות שאינן מייצרות תוצרים קלישאתיים מגוחכים להתקבל ברצינות הראויה. בשנת 2016 מישל רוברטס, סופרת ומשוררת בריטית, חזרה לדון בשאלה בספרון תשובה שכותרתו Silly Lady Novelists?i. היא תוהה בו אם הז׳נאר הטיפשי לכאורה לא היה אלא שלב בסולם ההתקבלות לעולם שהיה גברי במהותו. אותן ״גבירות״ סללו בעצם העשייה שלהן את הדרך להכרה בספרות של נשים ועל אודות נשים. רוברטס מציינת, עם זאת, כי חלק ניכר מהעשייה הספרותית הנשית (ובעיקר הוצאות לאור וכתבי עת פמיניסטיים) סבל, ועודו סובל, מן התווית שדבקה בו בשל כתיבה קלוקלת בסוגות שטחיות. החוקרת מורין אוקיניד (Ó'Cinnéide) מאוניברסיטת אוקספורד סבורה שיש לקרוא את אליוט על רקע הקושי של נשים לזכות בהכרה כסופרות, אך מסתייגת מהמתקפה שספגו נשים אריסטוקרטיות מכל עבר: מגברים שהעדיפו לפנות את מרחב הכתיבה לעצמם, ומנשים, כמו אליוט במאמרה זה, שסברו כי לנשים עשירות יש די נקודות משען ואחיזה, ומוטב שיפַנו מקום לנשים שהכתיבה (או כל יצירה אמנותית) עשויה לאפשר להן ניידות חברתית.
אליוט, יש להדגיש, אינה שקועה כולה בביקורת הספרות. היא מציינת כי גיבורות אותם ״רומנים מטופשים״ הן תמיד נשים משכילות מאוד, ובכל זאת הן מתוארות כשטחיות, מייגעות וחסרות אמפתיה, ולא – כפי שהיא הייתה מעדיפה – חזקות, עצמאיות וביקורתיות. על כן היא חוששת שרומנים כאלה חותרים תחת המאבק להרחבת ההשכלה לנשים, ומעניקים תחמושת למי שסבורים שלנשים ממילא לא תצמח תועלת מעיסוקים אינטלקטואלים שהיו נחלתם של גברים. ממרחק 164 שנה האופן שבו היא מציגה את טיעוניה נראה נעדר סולידריות, אולם במאמריה הנוספים באותו כתב עת חזרה אליוט והדגישה את תרומתן המכרעת של נשים לביקורת הספרות, ונדמה כי יותר משבעים שנה לפני חדר משלך של וירג׳יניה וולף, לא הייתה בידה אפילו הטרמינולוגיה המתאימה לדבר על פמיניזם ועל עשייה פמיניסטית שיש להם מגוון צבעים, צורות וסוגות.

[דפנה לוי]

 

***

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות / ג'ורג' אליוט

מאנגלית: דפנה לוי

.

רומנים מטופשים שכותבות גבירות הם סוג המכיל מינים רבים, המאופיינים על פי איכות הטיפשות השולטת בהם: הקלילה, הפרוזאית, הצדקנית או הפדנטית. אבל התערובת של כל אלה – תרכובת של איוולת נשית – היא המניבה את מרבית הרומנים הללו, שאותם נכנה בשם מין ״המחשבה והכובע״. הגיבורה היא לרוב יורשת עשירה, בוודאי בעלת תואר אצולה משל עצמה. בחזית העלילה יעמדו מאהביה: בָּרוֹנֶט מרושע, דוכס חביב ובנו הצעיר והמושך להפליא של איזה מרקיז; באמצע נמצא את איש הכמורה והמשורר הכמהים אליה, וברקע קהל מעריצים המוזכרים רק ברפרוף. עיניה ושנינותה מסנוורות, אפה וגם ערכי המוסר שלה מוגדרים היטב, יש לה קול קונטרה־אלט מופלא ואינטלקט תואם, לבושה מושלם וכמוהו גם אמונתה הדתית, היא רוקדת כמו פיה וקוראת את כתבי הקודש בשפות המקור. לחלופין, הגיבורה אינה יורשת – המעמד והעושר הם שני התחומים היחידים שבהם היא לוקה; אך היא מוצאת את דרכה אל החברה הגבוה, מתהדרת בסירובה לשידוכים רבים כדי להבטיח לעצמה את הטוב מכולם, ובסופו של דבר היא עונדת תכשיטי משפחה כאלה ואחרים ככתר צדיקוּת. גברים קלי דעת נושכים את שפתיהם בבלבול חסר אונים מול לשונה המהירה או מכים על חטא נוכח נזיפותיה, אשר בעת הצורך נמסרות בנאומים מלאים חשיבות עצמית. ואכן, יש לה נטייה לנאום ולהאריך בהתלהבותה כשהיא פורשת לחדר השינה שלה. בשיחותיה הרשמיות היא רהוטה להדהים, ובשיחותיה שאינן רשמיות היא שנונה להדהים. היא ידועה בעומק תובנותיה, ההופכות וחוזרות בהגיגיהם השטחיים של פילוסופים, והאינסטינקטים הנעלים שלה מדויקים כל כך, שאין לגברים אלא להתכוון אליהם כדי שהכול יתנהל כשורה. הגברים ממלאים תפקיד משני מאוד לצידה. מדי פעם נרמז לקוראים כי לאלה יש עניינים שבזכותם שגרת חייו של העולם נמשכת, אבל למראית עין הם מתקיימים בעיקר כדי ללוות את הגיבורה במסע החיים שבו היא מככבת. הם פוגשים אותה בנשף, והם מסתנוורים; בתערוכת פרחים, והם מוקסמים; בטיול רכיבה, שבמהלכו יכולות הרכיבה שלה מכשפות אותם; בכנסייה, והם מתפעמים ממֶתק יראת הכבוד שהיא מפגינה. היא האישה האידיאלית ברגשותיה, כישוריה והליכותיה. ולמרות הכול, תכופות היא נישאת ראשית לאדם הלא נכון, וסובלת נוראות מן המזימות והתככים של הברונט המרושע. אבל אפילו המוות שומר בליבו פינה חמה עבור הגיבורה כלילת השלמות, ומתקן את טעויותיו למענה ברגע המתאים. הברונט המרושע מוצא את מותו בדו־קרב, והבעל המייגע מת במיטתו וברגעיו האחרונים גם מבקש מאשתו, כטובה אישית, שתינשא לגבר שהיא אוהבת מכול, לאחר שכבר שלח מכתב למאהב המודיע לו על הסידור הנוח. לפני שהעניינים מגיעים אל הנושא שאליו כולנו רוצים שיגיעו, רגשותינו הותשו, משום שראינו את הגיבורה האצילה, המקסימה והמחוננת עוברת רגעי משבר רבים, אבל אנו באים על סיפוקנו בידיעה שאת כאביה היא בוכה אל תוך מטפחות בד רקומות, גופה המעולף שרוע על מיטב בדי הריפוד וגם את התהפוכות העוברות עליה – מן היציאה החפוזה מן הכרכרה ועד לגילוח קדחתני של ראשה – היא שורדת כשעורה נאה ותלתליה שופעים מתמיד.

יורשה לנו להעיר, אגב, כי ייסורי המצפון שלנו התפוגגו כשגילינו כי הרומנים המטופשים שכותבות גבירות עוסקים אך לעיתים נדירות בחוגים שאינם האצולה האופנתית מאוד. שיערנו כי נשים חסרות־כול הפכו לסופרות, כפי שהפכו לאומנות, בהיעדר דרכים אחרות להתפרנס ״כראוי לאישה מכובדת״. על רקע השערה זו, התחביר ההפכפך והתקריות הבלתי סבירות נדמו לנו מלאי פאתוס, כאותן כריות־סיכות מוגזמות ומצנפות לילה מגוחכות הנמכרות על ידי קהֵי־ראוֹת. התוצר היה בעינינו מטרד, אבל שימחה אותנו המחשבה כי הכסף משמש למילוי צורכי הכותבת, ובעיני רוחנו ראינו נשים בודדות המתקשות להתקיים, או רעיות ובנות המקדישות עצמן להפקת ״הכתוב״ מתוך גבורה טהורה – אולי כדי לשלם את חובותיו של הבעל או כדי לרכוש מותרות עבור אב חולה. תחת רושם זה נמנענו מלהעביר ביקורת על רומן של גבירה: שפתה אולי לקויה, אבל אמרנו לעצמנו שמניעיה חפים מדופי; דמיונה אינו רב המצאה, אבל סבלנותה אינה לאה. כתיבה ריקה תורצה בבטן ריקה, והלהג קוּדש בדמעות. אבל לא! הנחותינו אלה, כמו הנחות יפות אחרות, נאלצו לפנות את מקומן לתצפיותינו. עתה אנו משוכנעים כי רומנים טיפשיים של גבירות נכתבים בתנאים אחרים לגמרי. הכותבות הנאוות כנראה מעולם לא שוחחו עם סוחרים שלא מבעד לחלונה של כרכרה; הן אינן מכירות את בני מעמד הפועלים אלא כמי שתלויים בהן; הן סבורות שחמש מאות בשנה הן פרוטות עלובות; הן סבורות שהעולם האמיתי הוא [שכונת] בלגרביה והֵיכלות של ברונים; והן אינן מגלות שמץ של עניין בגבר שאינו בעל אדמות, אם לא ראש ממשלה. ברור שהן כותבות בחדריהן האלגנטיים, בדיו סגולה ובעט משובץ אבני אודם; הן בוודאי אדישות לחלוטין לתמלוגי המוציאים לאור, ומעולם לא התנסו בכל סוג של דלות, למעט דלות המחשבה. אמנם, אנו נדהמים שוב ושוב למקרא תיאוריהן הכנים את החברה הגבוהה שבה הן כנראה חיות, אולם הן לעולם אינן חושפות כל סוג של היכרות עם צורת חיים אחרת. בני ובנות מעמדן אינם סבירים, אבל אנשי הספרות, הסוחרים והצמיתים בלתי אפשריים ממש. והאינטלקט שלהן ניחן באותה נטייה משונה לשוויון, המעניקה למה שהן אכן ראו ושמעו ולמה שמעולם לא ראו או שמעו את אותו נופך של חוסר אמינות.

מעטות הנשים, כך נדמה, שמעולם לא פגשו ילדים בני פחות מחמש שנים, ולמרות זאת, ב״פיצוי״, רומן עכשווי מסוגת ״המחשבה והכובע״, המכנה עצמו בכותרת ״סיפור חיים אמיתי״, אנו פוגשים ילד בן ארבע וחצי המדבר בלשון השירה הסקוטית האפית … איננו מופתעים לגלות כי אמו של הילד … בעלת מחשבה מקורית להפליא, גאונה ו״מודעת למקוריותה״, וכי למרבה מזלה מאהבה הגאון היה ״בעל מחשבה מקורית ביותר״ … אך משנאמר לנו שוב ושוב כי יש לגיבורה ״ראש מרהיב בזעירותו״ וכי את האינטלקט שלה גירו בעיקר מלבושים והליכות, אין לנו אלא להסיק שהיא מסוגלת ללמוד את כל שפות המזרח, על ניביהן, באותה קלילות שבה פרפר לוגם צוף … ב״לאורה גיי״, רומן נוסף מאותה אסכולה, הגיבורה … מגלה היכרות נלבבת עם הקלאסיקה הלטינית – עם ״וירגיליוס הקשיש והיקר״, ״הורטיוס רב החן, קיקרו האנושי וטיטוס ליוויוס הנעים״ … ועם זאת, הלטינית הקיקרואית אינה אלא אחד מכישורי השיח שלה … [והיא] נוטה לניתוחים אינטלקטואלים [מגוחכים]…*

הכותבות בסוגת ״המחשבה והכובע״ בוחרות תמיד באותה דיקציה. ברומנים שלהן יש תמיד גבירה או אדון המתוארים כבעלי לשון רעילה, מאהב בעל חזה גברי, מוחות מסתחררים, לבבות חלולים … חברים המוּרדים אלי קבר … ושמש הדוהרת מערבה במרכבתה הזוהרת או מלקטת את טיפות הגשם אל חיקה הבוהק … ויש דמיון רב גם בהערותיהן המוסרניות, כמו למשל, ״למעשה, כל בני האדם, עשירים ועניים, נמשכים אחר הדוגמה הרעה״, או ״ספרים, גם הטריוויאליים ביותר, מכילים נושאים שמהם ניתן לשאוב מידע שימושי ביותר״ …

כשגברים רואים נערות המכלות את זמנן בשיחות על מצנפות ושמלות נשף ובצחקוקים או הסתודדויות סנטימנטליות, או נשים בגיל העמידה המזניחות את ילדיהן ומתנחמות ברכילות פוגענית, הם אינם יכולים אלא לומר, ״למען השם, הניחו לבנות לקבל השכלה ראויה מזו. תנו להן נושאים טובים יותר לחשוב עליהם …״ אבל אחרי שיחה עם אישה אניגמטית או קריאה בספריה, הם בוודאי יאמרו, ״אחרי הכול, כשאישה רוכשת ידע, תראו מה היא עושה בו! הידע שלה נותר ברשותה ואינו מועבר אל התרבות … היא טועה לחשוב ש[כתיבה] מעורפלת היא עמוקה, שפה מליצית היא רהוטה, ורגשנות היא מקוריות. היא טופפת בעמוד אחד, מגלגלת עיניה בשני, מעווה את פניה בשלישי והיא היסטרית ברביעי. היא אולי קראה ספרים רבים של סופרים גדולים, ומעטים של סופרות גדולות, אבל אינה מסוגלת להבדיל בין סגנונם לסגנונה, כפי שאיש יורקשייר אינו מבדיל בין מבטאו למבטאו של הלונדוני…״

איננו סבורים שיש גבר שחושב כך לאחר שפגש אשת תרבות של ממש, שמוחה ספג את שלמדה … אשת תרבות של ממש … אינה [משתמשת בידע שלה] כהדום להלל ממנו את עצמה, אלא כעמדת תצפית … היא אינה כותבת ספרים כדי להדהים פילוסופים, אולי משום שהיא מסוגלת לכתוב ספרים שיענגו אותם …

״אל תהיי אופה אם ראשך עשוי מחמאה״, אומר הפתגם העממי, שניתן לראות בו אזהרה: אישה שאינה מוכנה לשאת בתוצאות, מוטב שלא תמהר לפרסם את דבריה בדפוס. אנו יודעים שהערותינו שונות מאוד באופיין מאלה של מבקרים, אשר על אף תחושותיהם הדומות בוחרים לחזור ולומר לאותן גבירות כי הם ״משבחים״ את תוצרתן ״בעונג רב״. אנו מודעים לכך שהגברות שאליהן מופנית ביקורת זו רגילות לשבחים מוגזמים ונפוחים על חיוּת התמונות שציירו, ברק הדמויות, הסגנון המרתק ואצילות הרגש. אבל אם ירגזו על דברינו הפשוטים, נבקש מהן להרהר לרגע בתשבחות החשודות, ובלעג שמפנים מהלליהן כלפי סופרים שיצירותיהם עתידות להפוך לקלאסיקה. ברגע שאישה מפגינה גאונות או כישרון של ממש, הופכים השבחים למסויגים והביקורת לחמורה. לפי המדחום המוזר, כאשר כישרונה של אישה אפסי – מחמאות העיתונות יגיעו לנקודת רתיחה; כשהכותבת בינונית, חום השבחים יורד לחום הקיץ; ואם אי פעם היא מגיעה למצוינות, להט המבקרים צונח אל נקודת הקיפאון.

… כל מבקר המעריך את החלק שנשים עתידות, בסופו של דבר, לקחת בספרות, יימנע ממחמאות מיותרות לתוצריהן של גבירות הספרות, כי ברור לכל מי שבוחן את הכתיבה הנשית לעומק ובלא משוא פנים, כי חסרונותיה הגדולים ביותר אינם נובעים ממחסור באינטלקט אלא מהיעדר איכויות מוסריות התורמות למצוינות ספרותית – שקדנות סבלנית, תחושת אחריות הכרוכה בפרסום והערכה לקדושת אמנות הכתיבה. ברוב ספרי הנשים יש פשטות שמקורה בהיעדר סטנדרטים גבוהים, פוריות בשילוב מטופש עם יכולת חיקוי דלה, שמעט ביקורת עצמית הייתה מונעת. ממש כפי שנטולי השמיעה המוזיקלית מזייפים בשירתם ודי היה במידה של מוזיקליות להשתיקם.

בִּמְקום שאת היוהרה המטופשת המובילה לרצון להופיע בדפוס יאזנו מודעות אינטלקטואלית או הצרימה המוסרית שבכתיבה חסרת ערך – היא זוכה כנראה לעידוד, בשל הרושם השגוי שלפיו עצם הכתיבה היא הוכחה לעליונותה של אישה. לכן אנו סבורים כי אין זה הוגן שנשים ממוצעות־דעת מיוצגות במרבית הספרות הנשית. הנשים המעטות הכותבות היטב חכמות בהרבה ממרבית בנות מינן, אולם מרבית הנשים הכותבות נחותות מן הממוצע. ולכן, מבקרים חריפים יותר ימלאו את חובתם האבירית ויעשו לנשים שירות אם ישללו מעצם הכתיבה הנשית את יוקרתה המזויפת, העלולה ליצור לה כוח משיכה שקרי, וימליצו לנשים בעלות יכולות בינוניות להימנע מלכתוב.

התירוץ המקובל על נשים נטולות כישורים מיוחדים שנעשות סופרות הוא שהחברה חוסמת בפניהן תחומי עיסוק אחרים. החברה אכן ראויה לנזיפה, על יצירת אינספור תוצרים בלתי ראויים החל במלפפונים חמוצים קלוקלים וכלה בשירה קלוקלת. אבל החברה, כמו ״חומר״, או ממשלת הוד מלכותה ומכשולים מופשטים אחרים, ראויה גם לשבח. במקום שבו תמצאו אישה אחת הכותבת מתוך כורח, אין ספק שתמצאו שלוש הכותבות מתוך יוהרה; ומלבד זאת, יש דבר־מה מטהר בעבודה לשם פרנסה, אף שמרבית הספרות הנשית הזבלית והרקובה לא נוצרה בנסיבות כאלה. בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר [משלי יד 23], אבל רומנים מטופשים של גבירות, כך נדמה לנו, אינן תוצר של עצב אלא של בטלנות עמלנית.

למרבה השמחה ברור כי הבדיון הוא מחלקה של הספרות שבה יכולות נשים, בדרכן, להשתוות לחלוטין לגברים. צרור שמות גדולים, נשים חיות ומתות, עולה בדעתנו כהוכחה לכך שנשים מסוגלות ליצור רומנים שאינם רק מצוינים, אלא מן המשובחים ביותר – רומנים המצטיינים בייחוד יקר ערך ונבדלים מן הכישורים והחוויות הגבריים. אין מגבלות השכלה המסוגלות להרחיק נשים מחומרי הגלם של הבדיון, ואין זן של אמנות החופשי כל כך ממגבלות. כמו גבישים, שכל אחד מהם יפהפה אף שיש לו צורה משלו, עלינו רק למזוג את המרכיבים הנכונים – תצפיות של ממש, הומור ותשוקה. אולם דווקא היעדר תביעות קשיחות הוא שמעורר בנשים חסרות כישרון את הפיתוי הקטלני לכתוב רומנים. גבירות אינן נוטות לטעות ולחשוב שיש להן כישרון לנגינה בפסנתר, שהרי עליהן להתגבר על קשיים כדי לנגן, וחסרות הכישרון יישברו בסופו של דבר. כל אמנות שיש בה טכניקה, מוגנת במידת מה מפלישתה של טיפשות חסרת כישרון. אבל בכתיבת רומנים אין מחסומים המכשילים את נעדרי היכולת, אין קריטריונים חיצוניים שימנעו מכותבים לטעות ולחשוב שפשטות היא גאונות. וכך אנו נדרשים שוב לחמורו של לה פונטיין, שחובט באפו בחליל וכשהוא מגלה כי הפיק צליל, הוא מכריז: Moi, aussi, je joue de la flute [גם אני מנגן בחליל] – מעשייה שנעניק לפרידה לכל קוראת, כדי שזו תהרהר בסכנה שבהוספת ״רומנים מטופשים שכותבות גבירות״.

_______________________________

* תרגמתי כאן ולהלן רק מעט מהדיון הארוך והמפורט של אליוט בדוגמאות לכתיבה רעה, מתוך ספרים שהיו פופולאריים בימיה.

 

» לקריאת המסה המלאה, באנגלית: Silly Novels by Lady Novelists

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: שיר מאת נינה קוסמן, בתרגום גילי חיימוביץ'

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן