קיץ | סירות נייר

"העולם כולו עשוי מגרגירי חול שעליהם גדלים הנופים הפניניים, הפלאיים, של העולם הפנימי." זהר אלמקייס, מרית בן־ישראל, שחר גבאי, רון דהן, שחר־מריו מרדכי ויעל סטטמן כותבים על ספרים שהוציאו אותם להפלגות

שי אזולאי, Lemon fly man, שמן על בד, 48X33 ס"מ, 2018

.

השנה כנראה לא נטוס. גם לא נפליג. אולי גם בשנה הבאה לא. יש מי שלא נסעו לארץ אחרת כבר שנים. אבל תמיד אפשר להפליג על גבי הדפים. לכבוד הקיץ, מסעות למרחק בעקבות ספרים. בדמיון – ולא רק.

.

***

.

שחר־מריו מרדכי פוגש יערות מושלגים ואווזי בר בעקבות "מסע הפלאים של נילס"

 

דמיינו שאתם מורגלים ברעיית אווזים ובאיסוף זרדים להסקה; ופתאום אתם ממריאים עם להקת אווזי בר, בעודכם רוכבים על גב אווז בית מחוות הוריכם. הרוח נושבת בפניכם ושורקת באוזניכם. מראות עוצרי נשימה נגלים לכם: הרים וערים, נהרות ויערות. לרגלי האורנים השלג עוד נאחז בשכבה עבה ובכפרים הוא נמס בקרני שמש אביבית. הארץ פרושה תחתיכם. סוף מארס, ואתם במסע מדרום שוודיה לצפונה. היעד: לפלנד.

הייתי ילד בקרית ביאליק. שנות השמונים. מדינה חד־ערוצית. ישבתי מול המרקע והפלגתי על כנפי הדמיון (ועל כנפי מולי האווז) עם נילס ואוגי. לא ידעתי שסדרת הטלוויזיה שהציתה את דמיוני מקורה בספר שנכתב שמונים שנה בטרם נחת נילס בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. כתבה אותו הסופרת סלמה לגרלף, שגדלה, כמו נילס, בחווה בדרום שוודיה. את הספר קראתי מאוחר (לא תאמינו כמה מאוחר), ולתדהמתי גיליתי שהאווז מולי – שמו בכלל מרטין; שושו השועל – שמו סְמִירֶה; ואוגי האוגר אינו קיים. שלא לתדהמתי, גיליתי שהספר עולה ביופיו על העיבוד הטלוויזיוני.

לגרלף מגוללת את הרפתקאות נילס, המתגורר בכפר וֶסְטמֶנְהֶג ומהלך אימים על חיות הבית. את שפם החתול, למשל, חרך בגפרור בוער. אבל באחד מימי ראשון (סאנדיי סקנדינבי), כשהוריו יוצאים ליום השוק בכפר הסמוך, נאלץ נילס, לאכזבתו, להישאר בבית כדי לשפר את הישגיו הלימודיים. מפגש גורלי עם גמד יער, שגם אליו מתאכזר הנער, מביא לכיווצו של נילס. בעל כורחו מצטרף הפרחח ללהקת אווזים, ומשתנה במסע.

הלהקה מונהגת בידי אווזה ולא אווז. זוהי אקה, שתבונתה ומנהיגותה מאפשרות לאווזים להגיע בשלום ללפלנד ולחמוק מסכנות האורבות להם מידי אדם, טורפים ואיתני הטבע. לגרלף, האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, שילבה בספר (לפני 114 שנה) מסרים פמיניסטיים ואקולוגיים. לגרלף כתבה אותו לבקשת משרד החינוך, אבל נדמה שהיא מותחת בו ביקורת על מערכת החינוך, שכן נילס חולף על פני אתרים לאומיים בשוודיה, ולומד בדרך חווייתית את שלא רצה ללמוד בבית הספר.

לשוודיה טרם הגעתי, אבל בצפון אמריקה הפך הדמיון למציאות. ימי השוק של סאנדייז, אווזי בר ויערות מושלגים הפכו למציאות חיי. את האווז החלפתי בטויוטה פריוס, ובמסעות דרכים פלאיים זכיתי להיות נילס.

.

סלמה לגרלף, "מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אוזי הבר", עם עובד, תש"ב–תש"ג. תרגם: ח"ש בן־אברם; צייר: ק' קורץ.

 

שחר־מריו מרדכי הוא משורר. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.

 

*

 

זהר אלמקייס נוסעת בעקבות "סיפורים מאליס איילנד"

 

ביקרתי באליס איילנד פעמיים. בפעם הראשונה היינו שלושה חברים, דוקטורנטים מהארץ שחיו בברוקלין, קפאנו על המעבורת ואחר כך על האי. בין לבין, שוטטנו בחדרי המוזיאון הגדול והמרשים שהמבנים ההיסטוריים שעל אליס איילנד הפכו להיות, והתבוננו בצילומים של עוד ועוד מהגרים שעברו באולמות הללו בתקווה להיכנס בעדם לאמריקה, יבשת־אם חדשה. על אותם פנים מלאי תקווה וכאב, ובעיקר על המקום המשונה הזה בים, כתב ז׳ורז׳ פרק עם רובר בובר את סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה. בפתח הספר מובא ציטוט מדבריו של ז׳אן פול דה דאדלדסן: ״הארץ שלנו היא החוף הדל שזה עתה הושלכנו אליו.״ ובאמת, גם אנחנו השלכנו את עצמנו אז לאיזה חוף (בלי אומללות יתרה), ובאנו לבקר את אלו שהיגרו לפנינו, בכאבים רבים מאיתנו, ובעולם שבו חציית האוקיינוס לא הייתה דבר של מה בכך. רציתי לבקר באליס איילנד בדיוק בגלל הספר הזה, כי הוא מונה עוד ועוד: מהגרים וכיורים, ספסלים ותמונות, מרחקים ושמות ספינות. הוא שואל שאלות ומתבלבל, נע הלוך ושוב: ״המקום הזה הוא בשבילנו חלק מזיכרון־בכוח, של אוטוביוגרפיה אפשרית״. ובשביל מי שטועה לחשוב שיש כאן מעשה של מציאה, של הטלת עוגן, הוא מוסיף דבר שלמדנו לשכוח בקלות, בחוסר רחמים:

מה שמצוי כאן בשבילי
כלל אינו ציוני דרך, שורשים או
עקבות
אלא ההפך: משהו חסר צורה,
על גבול הנאמר
משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע
ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר,
לעובדת היותי יהודי.

 

בפעם השנייה ביקרתי באליס איילנד עם הוריי, בקיץ האחרון. הם באו לראות איפה הייתי כל הזמן הזה, רגע לפני שחזרתי לחיות במקום שבו הם חיים. במעבורת נשענו על המעקה, תחת השמש ואל הרוח. באי, אבי, בן מהגרים אבל יליד ארצו־שלו, שוטט במדשאות הרחבות והביט אל האופקים. אמי המהגרת נכנסה לקונכיית המוזיאון והצמידה עיניים מבריקות לכל תמונה. כל ילדה, כל זקן, היו היא־עצמה. צילמתי במצלמת הפלאפון את גבה המטושטש חולף על פניהם. התבוננתי בתמונות, ומן המסך הקטן עלה – משהו שאוכל לקרוא לו קרע.

.

ז׳ורז׳ פרק עם רובר בובר, "סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה", בבל, 2009. תרגמה: נורית פלד־אלחנן.

 

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

*

 

שחר גבאי טועם פטריית הזיה בעקבות "אליס בארץ הפלאות"

 

הייתי בן 17 וחצי, חזרתי הביתה לעת לילה. על השידה שלצד מיטתי בעליית הגג נחו שני ספרים: האחד על השפעותיהם של סמים, והשני – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. הם הזדמנו לאותו מקום וזמן באקראי. אבל בשעת לילה מאוחרת, באותו מקום וזמן, אליס נגסה בפטרייה שהקטינה והגדילה אותה, בעת שד"ר הופמן, מגלה האל־אס־די, שתה כוס מים מהולה בסם ולנגד עיניו החלו גלגלי האופניים שעליהם רכב לביתו קטֵנים וגדֵלים.

שבועיים לאחר מכן לקחתי את הפטרייה הראשונה שלי. נסעתי בבוקר יום שישי אל יער מבודד בצפון הארץ. כשלושת רבעי שעה לאחר שנגסתי בה החלה ההשפעה: ישבתי על הקרקע והתבוננתי מטה. הקיף אותי עולם נסתר, מיקרוסקופי, שגדל לממדי ענק וניצב מולי במלוא גאוניותו. נמלים, בטקסים פגאניים, העלו קורבן דבורה לאלת הנמלים; כפיס עץ הפך לגשר רחב וארוך שעליו עשו שיירות של סוחרי מזון את דרכן בין השדות לשווקים; התלמים הפכו לרשת מנהרות תת־קרקעיות שדרכן אפשר להגיע לארצות חדשות. העולם כולו היה חד ועצום. נבהלתי. ניסיתי לקום אך גיליתי שאיני שולט בגופי. התבוננתי וראיתי כיצד הרגליים נפרדות מהגוף ומתפתלות על הקרקע כשתי תולעים ענקיות. ידיי השתרכו מן הכתפיים כמו זוג אטריות, חשתי אותן כמו מחושים משונים של מקק, וראשי היה כמו כדור גדול ומפואר התלוי, מרחף באוויר, על קנה מוארך ושברירי של סוּף. הגוף כולו, כמו העולם שמסביבו, התפרט לאיבריו כמו בדיוקן מוקצן של פיקאסו.

אני זוכר שחשבתי שאיברי גופי, שחיו שנים כמו קנטונים קטנים בקונפדרציה הגדולה שהיא אני, קמים ודורשים עצמאות. תחילה הפדרציות הגדולות: הרגליים, הידיים, הראש; אחריהם קנטונים קטנים יותר: אצבעות הידיים והרגליים, האף, האוזניים, כדורי העיניים, השפתיים; ודרך מערת השפתיים – איברים נחבאים יותר, שבטים קטנים שמעולם לא הרימו את קולם: הקיבה, הכבד, הטחול, הלב, כדוריות הדם. הכול היה חי, חי מדי. חי מדי ומפורק לרסיסי ענק.

"צד אחד יגדיל אותך, והשני יקטין," אומר הזחל המעשן לאליס. וכשאליס בוחרת בצד הלא נכון ומתכווצת לגודל ננסי, היא ממהרת לנגוס בצד השני של הפטרייה ולגדול. אבל אני לא יכולתי לנגוס בצידה השני של הפטרייה. רגעים ארוכים הפכתי בשאלה מה אליס הייתה עושה במצבי: איברי גופי ענקיים אבל גם שאר העולם עצום ואני מרגיש קטן כל כך… ופתאום הרגשתי שאני מותך, כמו בתוך מערבולת ים שואבת, עם העצים, העלים, רגבי הקרקע, הנמלים, האוויר, העולם כולו, עד שאנחנו מתמצקים לכדור דחוס אחד שאין בו התחלה או סוף, קטן או גדול.

.

לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", עם עובד, 1997. תרגמה: רנה ליטוין.

 

שחר גבאי הוא סופר, מוזיקאי ומנחה סדנאות כתיבה. מחבר המחזה "סיפורו של התו סול", ושל הספרים "סיפורו של סול" ו"הגלגול" (בית אורי צבי, 2017). ספרו השלישי, "סיפור", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 78 של המוסך.

 

*

 

יעל סטטמן רוצה לנסוע לקונסוליה בהשראת "הארכיברית"

 

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש
(אדמיאל קוסמן)

 

השנה אנחנו גרים באן־ארבור שבמישיגן. עיר יפה כמו אגדה, עם שלג רך ואביב רענן וסתיו סוער וקיץ באגם. והחיים החדשים המשונים שלנו בתוך המגיפה הם חלום בתוך חלום.

בתוך הלימבו הנפלא לפעמים, הקשוח עד להשתגע בפעמים אחרות, אני חוזרת אל הארכיברית. כבר בתחילת הספר הלופת הזה, המטריד, בעל העברית הלירית, היפיפייה, מגלה לנו אסיה, הגיבורה, את החלום הכי־הכי שלה, את הפנטזיה שמצליחה להחזיק אותה שפויה.

– אדוני?
– כן?
– קראת לי?
– כן, שבי בבקשה. …כמה זמן את איתנו, אסיה?
– ארבע עשרה שנה. באוגוסט זה יהיה…
– מי היה מאמין?
– כן.
– …ועכשיו החלטנו שהגיע הזמן.
– אדוני?
– הזמן. שלך.
– אדוני?
– לנסוע לקונסוליה.

 

אסיה, עובדת במשרד ממשלתי אפור וחסר משמעות, חולמת על מעבר ל"קונסוליה", מקום ערטילאי ומופלא שכולם רוצים להישלח אליו אף שאיש לא חזר ממנו. זהו החלום על ה"שָם" הטוב ללא ספק יותר מה"כאן".

וככה, בראשה של אסיה, מצטיירת הקונסוליה:

אולמות גדולים שרצפתם משובצת שחור ולבן ובוהק, שמלות מלמלה … חדרים שקירותיהם חלונות גדולים ושקופים … והיא תלמד שהעולם משתרע מעבר למה שהעין רואה, שהוא גדול, ולמרות שהיא קטנה בתוכו, היא … תלמד לתפוס את כל המקום שהיא צריכה, וזה ייקח לה זמן, כי את הדרך היא תסלול תוך הליכה … עד שכבר תהיה היא עצמה.

 

אני אוהבת את התיאור הזה, כי ברגע מסוים בתוכו אסיה מתחילה לדבר על מקום שהוא בכלל לא חיצוני. בלי להתכוון היא מגלה לנו כאן חתיכת סוד: מה שחשוב יותר מהמקום הפיזי, הוא מרחב נפשי מצמיח ומגדל. אסיה משוועת להערכה, לעיניים טובות שינוחו עליה ויאירו לה את הדרך.

בתקופה האחרונה אני שוכחת: מה נותן לי משמעות? מה הנפח שאני תופסת בעולם, האם מישהו שומע אותי? מעבר לאולמות הגדולים ולשמלות המלמלה, אני ואסיה מפנטזות על מקום שבו יותר מכול, נמצא את עצמנו.

 

ענת לוין, "הארכיברית", אפיק, 2015.

 

יעל סטטמן מתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית. שיריה פורסמו באנתולוגיות, כתבי עת ומוספים לספרות, וכן בגיליונות 35 ו-63 של המוסך. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

 

*

 

רון דהן מתחיל לגלוש בעקבות "הוואי"

 

נדרשו לי ארבעים שנה ומשבר חמור אחד כדי להגשים חלום ילדות ולהתחיל לגלוש. בפעם הראשונה שעליתי על גלשן, לא רק שחזרתי להיות הילד בן השש־עשרה מהרצליה, אלא גם הילד שקיבל מאביו את הספר הוואי לג'יימס מיצ'נר, ספר מרופט שכריכתו קרועה ותוכנו חלום רחוק. ממרחק השנים, מעבר לסצנה הנהדרת שבה יורדים המיסיונרים מהספינה אל האי ורואים אנשים יפהפיים, עירומים ברובם, רוכבים על הגלים בעזרת רצועות עץ משויפות, אני מבין שקראתי על אחד הפשעים הגדולים ביותר של האנושות, פשע שממשיך להגיר ולהגיר מוגלה, פצע שאת תוצאותיו אנו רואים כל יום – הקולוניאליזם האירופי, ההיררכיה שבין האדם הלבן וכל השאר, אשליית השליטה על עם אחר.

הוואי, שראה אור בתרגום לעברית בשנת 1961, מצליח לאחוז בשני הקצוות של הספרות: עלילה סוחפת העוקבת אחר מיסיונרים אירופים המגיעים לאיי הוואי ומשנים אותם מקצה לקצה, לרוב לרעה, ואמירה נוקבת על הדת, על כוח, שליטה וכסף. זהו ספר על מחיקת תרבות שלמה, תרבות המחוברת לטבע בהרמוניה, על ידי הדת ושנאת הטבעי, הפיזי, החושני. ובעיקר, חוויית הקריאה מעניקה לקורא, במקרה זה אני, את החומר שממנו עשויים החלומות. וכמה עצוב שהחלום הזה נשאר רק בספר, שכן הוואי דומה כיום יותר לאימפריית־העל שכבשה אותה מאשר למקום היפהפה והעדין שהייתה כשרק הגיעו המיסיונרים. והנה, גם זה כוחה של ספרות – ללכוד את החלום בטיפת הנצח של המילים.

 

ג'יימס מיצ'נר, "הוואי", הוצאת לאשה, 1961. תרגמה: רבקה רז.

 

רון דהן הוא משורר, סופר ועורך. מייסד אתר והוצאת אינדיבוק. פרסם ספרי פרוזה ושירה, האחרון שבהם – "מתעוררים: גברים מדברים מיניות".

 

*

 

מרית בן־ישראל חוזרת אל נוף יפה ועצוב בעקבות "הנסיך הקטן"

 

 

נוֹף זֶה הוּא בְּעֵינַי הַנּוֹף הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְגַם הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ. זֶהוּ אוֹתוֹ נוֹף הַמְתֹאָר בָּעַמּוּד הַקּוֹדֵם, אוּלָם צִיַּרְתִּיו שֵׁנִית לְמַעַן תִּתְבּוֹנְנוּ בֹּו כָּרָאוּי. כִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה הוֹפִיעַ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וּמִכָּאן נֶעְלַם.

הִסְתַּכְּלוּ בְּנוֹף זֶה יָפֶה יָפֶה לְמַעַן תַּכִּירוּהוּ בְּנָקֵל אִם תֵּצְאוּ בְּאַחַד הַיָּמִים לְמַסָּע עַל פְּנֵי מִדְבְּרוֹת אַפְרִיקָה. אִם תִּזְדַּמְּנוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אָנָּא, אַל תֵּחָפְזוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכְּכֶם: הַמְתִּינוּ נָא שָעָה קַלָּה תַּחַת אוֹתוֹ כּוֹכָב! וְהָיָה אִם יוֹפִיעַ לִפְנֵיכֶם יֶלֶד, שֶׁפָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וּשְׂעָרוֹ זָהָב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹנֶה עַל שְׁאֵלוֹת, וִידַעְתֶּם נְכוֹנָה מִיהוּ אוֹתוֹ יֶלֶד פִּלְאִי. וְאָז עֲשׂוּ נָא חֶסֶד עִמָּדִי לְמַעַן יָפוּג צַעֲרִי וְרָוַח לִי: כִּתְבוּ לִי מִיָּד כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ…

 

גדלתי בפאתי באר שבע, בנוף יפה ועצוב עם כוכב. השתוקקתי לפגוש בנסיך הקטן, אבל הרבה לפני שידעתי מה זאת אירוניה (או איפה זה אפריקה), הבנתי שהאיור חותר תחת המטרה המוצהרת שלשמה צויר. זה לא קלסתרון של נוף, אלא הייקו גרפי (עוד מילים שלא הכרתי אבל חשתי במהותן) שמבטא את חוסר היכולת לחזור אל מה שהיה, יד לסופניות הפרידה ולטענתו של השועל שמה שחשוב באמת, כלומר מה שבלב, סמוי מן העין.

הנסיך הקטן הוא ספר של פרידות: מהשושנה, מהשועל, מהנסיך הקטן עצמו. זו הסיבה למלנכוליה האינסופית שלו, לעיסוק האובססיבי בזיכרון, ובעצם – בתנועה בין יצירה לזיכרון, באופן שבו שניהם ניזונים מהדמיון.

סנט־אכזופרי הראה לי את צער הפרידה עוד לפני שחוויתי אותו. הוא פתח בתוכי דלת שכלל לא ידעתי על קיומה. הוא גילה לי באמצעות כמה קווים ומילים, שנופים הם סוג של מוליכי רגש. שלא רק המדבר, העולם כולו עשוי מגרגירי חול שעליהם גדלים הנופים הפניניים, הפלאיים, של העולם הפנימי.

 

אנטואן דה סנט־אכזופרי, "הנסיך הקטן", עם עובד, 1952. תרגם: אריה לרנר.

 

מרית בן ישראל היא סופרת פרוזה ועיון בעלת עבר בין־תחומי עשיר. כותבת הבלוג עיר האושר.

 

» עוד מפלט מהחום: חידון כפור ספרותי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצרים | מקרמה למתקדמים

"הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה." ארבע תמונות מבית אבות, מאת אילנה אילתי־שליט

מיכל גולדמן, היביסקוס על אדן החלון, שמן על בד, 50X40 ס"מ, 1995

.

הפנים הם הסורגים

מאת אילנה אילתי־שליט

.

הפנים הם הסורגים

הכף נכנסת והגוף ממאן. הפה מתכווץ. הפנים מתאדמות. מתנפחות. כמו נושפות בזעם: "עוד פעם אוכל?" ולעיסה. השיניים לבנות בוהקות ממעבדה. מתאמצות לכרסם ולכתוש. לכרסם ולכתוש. את שוק העוף. הסלט. את המרק – לשתות לאט. הגוף מתנגד. הלא צריך לקבל הזנה מאיפשהו. אבל איפה הוא האיפשהו? המחשבות אינן מספיקות. צריך גם ויטמין אֵיי. בי וסי. ברזל. קלוריות. יש ללעוס ולעכל. ללעוס ולעכל. אבל הגוף עייף. רוצה לישון.

הזיפים כבר לא לגמרי מגולחים. כעת זהו ויליאם (סיני, תאילנדי, וייטנאמי) אשר מגלח. זה לא כמו לגלח לבד. יש את הפינות, עליהן צריך להיזהר במיוחד. אז קצת מפספסים וקצת מדלגים. מה יש. נראה כמו אסיר הכלוא בכלא הזִקנה.
הסורגים הם הפנים והכלא הוא בפנים. אין יציאה. יש שגרה: בבוקר דייסה. בצהריים עוף. בערב ביצה. הגוף אינו מושך החוצה. יש מיטה, נחמה. יש ספורט בטלוויזיה. יש דברים פשוטים. יש ילדים. יש ילדים של הילדים. יש חברים של הילדים של הילדים. יש משפחה. אוכל. יש הרבה כדורים – ליום ראשון, שני, שלישי, רביעי, חמישי, שישי ושבת. מחולקים במחיצות. כך שאחד לא יפריע לשני. שהמצב רוח לא יפריע לשרירים, שלא יפריעו ללחץ הדם, שלא יפריע לכולסטרול. לכל אחד מקום משלו.

כמו בגן. שבו. אל תריבו. יש מקום לכ־ו־ל־ם. כדור אדום, לא להידחף. הגעת אחרון. לא יפה, ראיתי. עכשיו שב. לבן, למה אתה משחק בפינה ככה לבד? תמיד צריך הזמנה מיוחדת. בוא, יש מקום גם בשבילך. וצהוב – מחכה כל כך יפה ככה בשקט. כל הכבוד. תמיד בידיים שלובות ובמבט הצדקני הזה כל בוקר, של "אני הכול בסדר. רק רוצה להיות ילד טוב." ראינו. סבלנות, יש מקום לכולם. לא בבת אחת. לפני האוכל, אחרי האוכל, עם האוכל. תיכנסו כולכם, לא לדאוג. כחול, עוד פעם מרים את הידיים, משתולל? מה יש לך? מאתמול לא הספיק לך? כל פעם אותו הסיפור. אבל עכשיו תצטרך לחכות. האיש ישן. צהריים.

 

.

תודה להשראה

תיכף מסיימת משמרת. הסינר של רוזה כבר מוכתם. הריח נספג. השיער סתור, במטבח חם. כמו בכל שבת , כבר שש שנים, הכינה חמין, שעועית ירוקה, מרק עוף, מרק ירקות, לכל האורחים. משעה שש בבוקר עובדת על הכלים. גם עכשיו שכבר ערב, שוטפת הכול בסבון. תיכף אבי בא והכול צריך להיות מוכן. המים קרים. זורמים. הסירים גבוהים, ענקיים. האצבעות לבנות. אדומות. פתאום המים קפואים. זהו. חזרו להיות רגילים. ככה, מנגנת עם הסבון על הכלים. כל סיר תוף ענקי. קונצרט ענק של תופים. כולם ביחד. הייתה עושה אלתור ג'ז אם הייתה יודעת לנגן. שם בקונסרבטוריון למדה קומפוזיציה, אבל לא לנגן. אימא אמרה: "עוד לא, חכי. לא לרוץ ישר אל הכלים. קודם תלמדי איך התווים מסתדרים." יאללה, לנגן כל מה שאף פעם לא למדה. איזה קהל. איזה מחיאות כפיים. תודה לקהל. תודה להורים. תודה להשראה. (לא שזאת תמיד מגיעה.) אבל חם ואין טרומבון. עכשיו להירגע. תכף אבי בא.

כל היום חותכת, קוצצת, מכניסה. מים חמים מרתיחה ואבקת מרק מוסיפה. לאט. צריך לראות שטעים. אמרו לה כבר שאנמי מדי. (ככה הכינו ליד מוסקבה.) פה אוהבים פיקנטי הישראלים.

ככה כל שבת. מישל בא מכפר קאסם בהסעה. נראה היום עצבני. בת שבע ועדה באות משבע בבוקר. עוזרות בכל מה שצריך: ספונג'ה. כלים. קילוף. חיתוך. כמויות של גזר. כתום, כתום, כתום. קישוא. לא בצל. בצל עושה פה כאב בטן. בהתחלה, לא הבינה איך מכינים ככה מרק. למדה. כמו שלמדה איך לדבר עם השכנים. להגיד שלום, לחייך. בהתחלה חשבו שהם מסריחים. רוזה גרה עם הסבאים והם לא מבינים. עשתה את עצמה גם כן לא מבינה. אפילו שלמדה כמה מילים. עכשיו יודעים שמבינה. אומרים שלום, שלום.

רוזה למדה לקנות בסופר. להתווכח בחנויות על המחיר. איזה צבע הולך עם איזה צבע. שם היה הרבה זהב ושחור. כאן הצבעים הם אחרים. למדה להסתיר את השן. לחייך עד האמצע. אין כסף להחלפה. אולי פעם. קודם חייבת לקנות לוולאדי תואר. שילמד. יעבוד. ולאדי לא מכין מרק. ולאדי מחייך עד הסוף.

 

.

איך את מסתדרת

"מקרמה למתקדמים". רעות תולה את המודעה ליד חדר האוכל. חייבת להרוויח קצת כסף. הקיבוץ לא עוזר, התלתלים גם כן לא. אז מה אם אני עובדת עם מבוגרים. אוהבת את זה. מזכיר לי את סבתא שלי.

חלק מגיעים. חלק לא. חלק מגיעים ואז לא מגיעים ואז עוד פעם לא מגיעים ואז מגיעים. מתחילים לספר איפה היו, מה עשו. הלו, פה זה חוג מקרמה, לא קבוצת תמיכה. אבל הכול עדיף על ה"קטנטנים" בקיבוץ. כמה רעש, בלגן. הכי נחשב, אבל למי יש סבלנות. רוצה כבר ילדים משלי. איפה גיא כשצריך אותו. איפה? עוד פעם במזרח. כבר פעם שלישית. "עוד פעם אתה נוסע והמבין יבין". נסע. אמר שיביא לי פוף.

אבי עכשיו סוף־סוף מרשה להוסיף חוג מקרמה. גם בימי שלישי. מה זה "מתקדמים"? אמציא משהו. נגיד לולאות יותר מסובכות. יש כאלה שעושות ומבסוטיות, מכינות לנכדים. יש כאלה שמזכיר להן כשהיו קטנות. היה גבר אחד, דווקא חמוד. ניסה והלך לו בסדר, אבל אז עבר לשחמט. בטח שם כל הטסטוסטרון. אצלי עשו לו עיניים. בחיי שראיתי. אבל הוא לא ראה. לא רציתי להגיד, מה אני מתערבת.

בשבת צריך לנסוע להורים. עבר כבר חודש. ועוד פעם, איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. איך את מסתדרת. מה עם גיא. איך עם הזקנים. תגדילי את הלולאה, אימא. שאני אוכל להיכנס עם כל הגוף בפנים. אם תגדילי עוד יותר, יישאר מקום גם לאוויר. ואז אפילו גם גיא יוכל להצטרף. להיכנס איתי בפנים.

אבל הפנים של אימא חמוצים. הפה קפוץ. אפילו שיש פה תה ועוגייה שכבר נפלה לבפנים. אפשר להגיד לאימא: הכול בסדר כפול שלוש. אבל היא תיעלב. אז אני עונה בסבלנות: הכול בסדר. הכול בסדר. הכול בסדר.

 

.

שבי תנשמי

ארבע־עשרה שנים אבי מנהל את האחזקה. אנשים נכנסים ויוצאים. שטיחים. מנורות. וילונות. אבק. אולם קבלה. בית מלון מפואר לגיל השלישי. האמת שיש פה גם רביעי, אבל מי סופר. ולקאם לשערי הזִקנה.

יש דלת לקבלה ודלת ליציאה. אלא שהיציאה היא רק ללמעלה, לשמיים. לא רואים אותה, אבל נמצאת. יודעים שהיא קיימת, אבל לאף אחד אין את המפתח ואף פעם לא יודעים, פתוחה? סגורה? אבל כשנפתחת – שואבת כל מי שנמצא.

אז מנסים לבנות דלת יותר חזקה. עם כל התחכום, אף אחד עוד לא הצליח. מנסים לפחות לסדר נעילה רצינית. כזאת עם שרשרת לדלת. משהו. שיהיה הדרגתי. שנוכל להגיד: הגעת? עכשיו חכי. רגע. קודם נראה מי את. תני להתלבש. להתארגן. להגיד שלום למי שנמצא. לא ככה נכנסים. אבל כשנפתחת – כמו רוח פרצים.

לפעמים אבי חושב, פה זה בית כלא או מלון? עם כל השנים שעובד פה, עוד לא החליט. המקום סגור או פתוח. יש אוויר או אין.

לאבא אין כסף לבוא לגור פה. הוא נשאר בבית. עם התמונות של אימא והעציצים. בית קטן, קומה אחת. בכניסה מרפסת. המדרגות בשביל אליו קצת עקומות ושבורות. נראות כמו פה מחייך בלי שיניים. שמח שהגעת, אבל עייף. בונה על זה שלא תקלוט עם המבט את השיניים שאין. ושעם המבט, רק תרפרף.

איפה אבא ואיפה פה. אבל אבא לא רוצה לזוז. כמה שלא ניסינו. אמרנו שנעזור עם הכסף. לא רוצה. בבית, יודע איפה המטבח. השירותים. איך הולכים בלילה בלי שרואים. אפילו את השמש שבבית, אבא אומר, מכיר. בגשם. בקיץ. איך עושה סיבובים. בהתחלה עשתה עליו אוואנטות, באה משמאל, מימין. זהרה. אמר לה, תירגעי. פה זה רק אני. שבי. תנשמי. יכולה להיות רגילה. מאז באה בשקט. מתיישבת. נינוחה. רק אבא יכול לדבר איתה ככה. והיא – מקשיבה.
פעם אבא ביקר פה. היה יום כיף למשפחות העובדים. אחרי חצי שעה כבר רצה הביתה. אפילו שאימא כבר לא. כי בבית אבא רגיל. אין כמו רגיל.

בחושך אצל אבא, רק המקרר מאיר. קוטג'. צנצנת ריבה. עוף. עדיף האור של המקרר, אבא אומר, על האור במסדרונות פה בפנים. בטח חושב שבבית אין דלת למעלה. רק בפנים. ככה עם שרשרת ומפתח, כמו שצריך. כשנפתחת עושה את זה בשקט. לא להפריע לשכנים. אומרת: בבקשה אדון אבא של אבי, הנה השביל. או: בבקשה אדון כהן, בוא תיכנס לבפנים. המקרר מחכה לך, הכורסה. העיתון. אפילו התה. בוא, כנס. ואבא נכנס. מתיישב. מרים רגליים. נאנח. צלצול בדלת. זאת השמש, שנכנסת גם כן אחריו.

 

אילנה אילתי־שליט, פסיכולוגית קלינית המתמחה בפסיכואנליזה. מתגוררת בהוד השרון. סיפורה הראשון, ״לגור על עץ״, הופיע בגיליון 62 של המוסך. זהו סיפורה השני הרואה אור.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: חמישה סיפורונים מאת אברי הרלינג

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | מלקסיקון המלחמה

שלושה שירים מאת המשורר הכורדי ז'אן דוסת, בתרגום רים ע'נאיים

מרב סודאי, מניף דגל לבן (מהסדרה "גשמי אביב"), טכניקה מעורבת על בד, 100X82 ס"מ, 2013

.

שירים מתוך הקובץ "שירים שהמלחמה שכחה בכיסו של המשורר" (قصائد نسيتها الحرب في جيب الشاعر) / ז'אן דוסת

מערבית: רים ע'נאיים

 

נעל חלודה

הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים לֹא הִבְחִינוּ בָּהּ
בְּדַרְכָּם בַּגֶּשֶׁם אֶל שְׁלַל עִסּוּקֵיהֶם.
וּלְמִי אִכְפַּת מִנַּעַל חֲלוּדָה מִלְּבַד מְשׁוֹרֵר טְרוּף־דַּעַת?
חֲלוּדָה הָיְתָה
עֲשָׂרָה חֹרִים הָיוּ בָּהּ
בְּדִיּוּק כְּמוֹ בְּלִבִּי
שֶׁיְּרִיּוֹת הַמִּלְחָמָה בְּאַרְצִי לֹא חוֹרְרוּ אוֹתוֹ
אֶלָּא הָעֶצֶב
הַמִּתְעוֹרֵר כָּל לַיְלָה
וּפוֹעֵר בּוֹ חֹר חָדָשׁ.

 

نعلُ صدىء
لم يأبه به المارّة
وهم يمضون تحت المطر إلى أشغالهم المتنوعة
ومن يأبه بنعل صدئ سوى شاعر مجنون؟
كان صدئاً
بعشرة ثقوب
تماماً مثل قلبي
الذي لم تثقبه رصاصات الحرب في بلدي
بل الحزن
الذي يستيقظ كل ليلة
ليعمل فيه ثقباً جديداً.

 

מלקסיקון המלחמה

מָוֶת:
גָּדוֹל וְאַכְזָרִי מִן הַחַיִּים
מִלְחָמָה:
הֲפוּגָה בֵּין שְׁתֵּי תְּקוּפוֹת שָׁלוֹם
נֶשֶׁק:
שְׂפַת הַמְּשֻׁגָּעִים
שֶׁהַשְּׁפוּיִים מְשַׁלְּמִים אֶת מְחִירָהּ
תְּבוּנָה:
מַטְבֵּעַ שֶׁמְּאַבֵּד אֶת עֶרְכּוֹ בְּבּוּרְסַת הַמִּלְחָמָה
מוֹלֶדֶת:
פָּנָיו הָאֲמִתִּיּוֹת שֶׁל דִּכּוּי
מִלְחָמוֹת צוֹדְקוֹת:
אֵלֶּה שֶׁלְּעוֹלָם לֹא יִפְרְצוּ
שָׁלוֹם:
מַסֵּכָה שֶׁהַמִּלְחָמָה עוֹטָה עַל פָּנֶיהָ
בְּעֵת קְבוּרַת הַגּוּפוֹת.

 

من قاموس الحرب
الموت:
أقسى أنواع الحياة
الحرب:
هدنةٌ بين مرحلتي سلام
السلاح:
لغة يتكلمها المجانين
ويدفع ضريبتها العقلاءُ
العقل:
عملةٌ تفقد قيمتَها في بورصة الحروب
الوطن:
الوجهُ الحقيقي للقهر
الحروب العادلة:
هي التي لن تقع أبداً
السلام:
قناع تضعُه الحربُ على وجهها
ريثما يتم دفنُ الجثث.

 

סנונית הבית

סוֹף־סוֹף
שָׁבָה הַסְּנוּנִית אֶל בֵּיתֵנוּ
כְּהֶרְגֵּלָהּ מִדֵּי אָבִיב
וּמִשֶּׁלֹּא מָצְאָה אֶת קִנָּהּ
שֶׁהֵקִימָה אֶשְׁתָּקַד
בִּקְצֵה תִּקְרַת הַבֵּטוֹן
עָפָה לָהּ מְעַט,
רִחֲפָה מֵעַל בֵּיתֵנוּ
וְאָז נָפְלָה
עַל הַתִּקְרָה שֶׁקָּרְסָה
וּמֵתָה מִשִּׁבְרוֹן לֵב.

 

سنونوة الدار
أخيراً
عادت السنونوة إلى بيتنا
كعادتها كل ربيع
ولما لم تجد عشها
الذي بَنَتْهُ العامَ الفائتَ
عند حافة السقف الإسمنتي
طارتْ قليلاً،
حامت فوق ما كان بيتنا
ثم سقطت
على السقف المنهار
ميتةً من القهر.

 

ז'אן דוסת הוא סופר, משורר ומתרגם כורדי יליד סוריה המתגורר בגרמניה. הוא נולד בעיר כובאני שבמחוז חאלב בשנת 1965. דוסת כותב בערבית ובכורדית, ופרסם עד כה חמישה רומנים וספר שירה אחד. הוא זכה בפרסי ספרות רבים, ביניהם פרס הסיפור הקצר הכורדי ב־1993, ופרס השירה הכורדית בשנת 2012.
רים ע'נאיים, משוררת ומתרגמת פלסטינית, נולדה בכפר ג'לג'וליה ב־1982. בעלת תואר דוקטור בתחום תיאטרון האבסורד, ועובדת כעורכת במדורי ספרות באתרי ספרות ערבית שונים. פרסמה עד כה שני קובצי שירה: "מאג – חיי גלות" ו"נבואות: דיוקן עצמי". תרגמה לערבית משירת ג'יימס ג'ויס וצ'רלס בוקובסקי, אנתולוגיית שירה אפרו־אמריקאית, את קובץ הסיפורים קצרים "האישה הכי יפה בעיר" מאת צ'רלס בוקובסקי, "ג'אנקי" ו"ארוחה עירומה" מאת ויליאס ס' בורוז, ושירת הייקו מאת ריצ'רד רייט. עורכת את מדור הערבית ב"מעבורת" – פרויקט הסיפור הקצר.

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הווארד אלטמן, בתרגום טל ניצן

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | הבוגרים המושלמים של מערכת החינוך

"את העמדה האמיצה והחריפה ביותר היא נוקטת כאשר היא מתארת את האינדוקטרינציה החינוכית הישראלית, את התפקיד הממשטר, המחייל ומרדד המחשבה שקיבלו על עצמם בנפש חפצה מחנכים ומחנכות." אורית נוימאיר פוטשניק קוראת בספר שיריה הראשון של סיגל נאור פרלמן

רותם ריטוב, חייל או חלוץ, רישום בטכניקה מעורבת על עיתון ("העולם הזה", 1958), 42X29 ס"מ, 2011

.

קריאה ב"מַחְלוּטָה" לסיגל נאור פרלמן

אורית נוימאיר פוטשניק

.

מחלוטה, ספר שיריה הראשון של סיגל נאור פרלמן, נפתח בהצהרה – ורק אחריה הוא ייפתח באמת. רק לאחריה נוכל להיכנס לעולמה של המשוררת, אישה נשואה, בת זוג, אם, חברה ומורה. רק לאחריה היא תפתח לנו את הדלת ותכניס אותנו לסלון, למטבח, לחדר העבודה, למיטה, לעולמה של אישה בגיל העמידה, במיטב שנותיה, שהדין וחשבון שהיא נותנת על חייה הוא מפוכח ומחושב, אינטילגנטי ורהוט, לא פעם שנון, ומעל הכול – מאוד מודע לעצמו, שומע את את צליל קולו שלו. אבל לפני שכל זה יקרה, לפני שתיפתח הדלת, אנחנו עומדות בחוץ, ברחוב, או בחצר בין הבניינים בקריית אליעזר, ושומעות הצהרה מפי ילדה:

.

אַנַא מַחְלוּטָה, אַנַא,
אַנַא מַחְלוּטָה, תַּקְרִיבָּן מַבְּסוּטָה, תַּקְרִיבָּן
מַבְּסוּטָה אַנַא
מַחְלוּטָה מַבְּסוּטָה.
אִגַ'ארָה בִּתְקוּל לִגַ'אר:
"זיי זיינען גאס קינדער. די מאמע דרייט
זיך ארום מיט מענער"
אַנַא מוּשׁ מַבְּסוּטָה לַחַאלִי אַנַא וַקְפֶה
בַּקוּל לִלְגַ'ארָה: "גַּ'ארְדוֹן חַאמֶל פָארָה"
וּבַּקוּל לִלְגַ'אר: "כּוּל חַנְפוּס בְּעֵינֵי אִמוּ עַ'זַאל"
אַנַא מִן קִרְיַת אֱלִיעֶזֶר, חַיְפָה חַמְרָה, מַחְלוּטָה. לוֹז מִיר אוּפּ.

("מחלוטה")

.

השיר הפותח כתוב בערבית וביידיש, שפות שאינן הלשון שבה כתוב הספר, אבל אי אפשר לומר עליהן שהן זרות. הן שפות הילדות, ההורים, השכנים. נאור פרלמן מכריזה: "אנא מחלוטה" – אני תערובת. על רקע השיח הציבורי הישראלי בדבר אתניות, מוצא ויחסי כח, המשמעות השגורה של ההכרזה הזאת היא: אני לא לוקחת צד, לא מביעה עמדה, מתחמקת מקונפליקט (במקרה הטוב; במקרה הפחות טוב – מכחישה אותו), תעזבו אותי. אבל לא כך אצל נאור פרלמן, היא לא חוששת להביע עמדות נחרצות, חריפות, לקחת צד. את המניפסטיוּת וההתרסה של הפתיחה נפגוש שוב ושוב לאורך הספר, אך העמדה הילדית לא תחזור. המבט מתגבה ומתבגר באחת, ואנחנו נפרדות מהילדה בחוץ. הדלת נפתחת והשכונה, קריית אליעזר, נשארת מאחור. נאור פרלמן מכניסה אותנו לביתה.

השער הראשון, "גבולות המיטה", כולו שירי אהבה לבן זוג, לבעל ולמאהב. נאור פרלמן מתמסרת בשירים האלה לאהבה, בכוליות ובחושניות, אבל מקפידה לסמן לאהוּב ולאהבה עצמה את הגבולות. זו כמובן עמדה מאוד לא ילדית וכמעט מפתה לומר שזו עמדה לא נשית, לא נשית במובן הרומנטי, השגור, של ההתמסרות המוחלטת, המיוסרת עד אובדן. יש בשירים תיאור של אהבה חושנית, מינית מאוד ובעלת עוצמה, אבל האוהבת היא אישה שמקומה הנפרד בעולם יקר לה מאוד, לא פחות מאהבתה. אנחנו כמעט לא רגילות לשירה כזו מעטן של נשים. אהבתן של המשוררות שלנו (לפחות כפי שהורגלנו לחשוב עליה), נשים בעלות שיעור קומה ככל שהיו, היא לרוב מיוסרת, מתבטלת, אובדת מיד ולחלוטין בנבכי עצמה. השירה של נאור פרלמן לא נוהה אחרי האהבה המבקשת למוסס את גבולות העצמי, להפך, היא מאמצת אותם, נאחזת בהם, עושה מהם חומרי שיר.

.


לֹא אֶשְׁאַל מָתַי. אַף פַּעַם לֹא אֶשְׁאַל מָתַי. אִם יִהְיֶה,
שֶׁיִּהְיֶה עַכְשָׁו. לַמְרוֹת שֶׁאֲנִי שׁוֹאֶלֶת, וְגַם זֶה רָגִיל,
אַתָּה לֹא עוֹנֶה דָּבָר, הֶרֶף עַיִן נָצוּר בְּלִי לוֹמַר דָּבָר, אֶל נְצֹר
אֶת הָאַהֲבָה, וַחֲצִי דָּבָר, וְדָבָר עַל אַהֲבָה, הַגּוּף נִמְזָג כְּמוֹ מַיִם
אֶל כְּלִי, זֹאת הַתְּנוּחָה הָאַחַת, אַתָּה מַכִּיר, סִיבוּבִים מְתֻזְמָנִים
הֵיטֵב שֶׁל הַשֵּׁנָה, עִם לְהַכְאִיב, הַלֶּחִי שֶׁלִּי עַל הֶחָזֶה הָרַךְ
שֶׁלְּךָ, יְבֹרַךְ הַהֶרְגֵּל הַטּוֹב
רַק אָז
נוֹפֵל
הַגּוּף
אֶל תּוֹךְ הַנֶּפֶשׁ, נִשְׁפָּךְ, מַשְׁפְּרִיץ
לְכָל עֵבֶר
אֲבָל הַגְּבוּלוֹת, זְכֹר זֹאת הֵיטֵב, יַקִּירִי, הֵם הַמִּטָּה.

("גבולות המיטה")

.

בשיר הנפלא "אתן כולכן" היא חורגת לרגע מהריאליזם הקונקרטי מאוד של כתיבתה על מיניות ותשוקה לטובת פנטזיה לרגע, לטובת הפחד שכנראה אף אחת אינה פטורה ממנו, הקושר בין מיניות ותשוקה לעונש. בעולם שהמשוררת מתארת, עולמה של האישה הבוגרת המשכילה, המודעת, אין מקום לעונש חברתי גלוי על תשוקה מינית ועל מימושה (או לפחות, זו אינה אימה המזומנת למשוררת, ככל שניתן לקרוא), ולכן העונש הוא הגמול המדומיין המזומן לחוטאות בנבכי הממסד הרפואי הקר, שבו המאהבים ובני הזוג החוקיים עושים יד אחת עם הרופאים, קושרים קשר שאי אפשר עוד להאמין בו, אבל הוא חי וקיים בפנטזיה, בתמונת מראה, שאפשר לגשת אליה רק בפנייה אל אישה אחרת, אולי אל בבואה – את. מהאימה הזאת ניתן להימלט רק אל האהבה בעלת הלגיטימיות החברתית, בתוך הגבולות המותווים היטב:

.


אַתְּ, שָׁם בַּמִּשְׂרָד, חֲדִירָה אַחַת,
הַדַּפִּים שֶׁלּוֹ בִּכְתַב יָדוֹ
הַמְּסֻדָּר, הָעֲרֵמָה כֻּלָּהּ שֶׁהוּזְזָה בִּזְרוֹעַ יְשָׁרָה וּמְהִירָה
(יוֹתֵר מִדַּי סְרָטִים רָאִיתָ
אֲהוּבִי), מֵהַשֻּׁלְחָן אֶל הָרִצְפָּה,
(הַדֶּלֶת נְעוּלָה?) הַלֵּב הַדּוֹפֵק, הַגּוּף רוֹעֵד, הַשִּׂיחָה לִפְנֵי
וְאַחֲרַי, הַחִיּוּךְ, הַקְּרִיצָה, הַנְּשִׁיקָה הָעֲמֻקָּה. אַתְּ
תְּשֻׁדְּכִי בְּבַרְזִלֵּי שַׁדְכָן כְּבֵדִים
אֶל שֻׁלְחַן הַנִּתּוּחִים
הָרוֹפְאִים יִטְעוּ בִּזְרִיקַת הַהַרְדָּמָה וְיָמִיתוּ אוֹתָךְ
בְּמִקְרֶה.

אָקוּם מִשֻּׁלְחַן הַכְּתִיבָה וְאֵלֶיךָ אֲטַלְפֵּן:
מָתַי אַתָּה מַגִּיעַ הַבַּיְתָה אֲהוּבִי? בְּשֵׁשׁ? נִפָּגֵשׁ?

.

בשער "מיומנה של מנהלת" מבעבעת הפוליטיקה של נאור פרלמן, בוערת ונוקבת. היא מפנטזת על הילדים הפצועים החודרים לחלומותיו של ראש הממשלה. היא עונה לעופר וינטר על "דף מפקד לקרב" שהפיץ לחייליו בתפקידו כמפקד חטיבת גבעתי במבצע "צוק איתן". היא לועגת לפונדמנטליזם שלו, היא חושפת את הלשון הפתטית ובו בזמן תובעת אותה בחזרה, ממהרת להבהיר לעופר וינטרים של העולם שתחושת הבעלות שלהם על המקורות לא מעניקה להם חסינות מוסרית ולא מכסה על עורלת ליבם. אבל את העמדה האמיצה והחריפה ביותר היא נוקטת כאשר היא מתארת את האינדוקטרינציה החינוכית הישראלית, את התפקיד הממשטר, המחייל ומרדד המחשבה שקיבלו על עצמם בנפש חפצה מחנכים ומחנכות, וקושרת אותה לגזענות, לאטימות, לסקסיזם, לאינסטרומנטליזם המשפטי. הלהט שלה לנושא ניכר, לעיתים ניכר מדי. למשל בשיר "טופס מס' 999999 (וריאציות על סיזיפוס)", שהוא שיר שבו מבעבעת המחאה נגד המילטריזם הישראלי. אני כמובן שותפה מלאה לקול העולה ממנו, אבל השימוש במוזיקליות של הטקסיות הצבאית כנגד עצמה הוא לא עניין בלתי רווח בשירי מחאה (מוּשָרים בעיקר) והוא נקרא קצת כשיר של מחאת נעורים, נעורים שזה עתה גילו את טיבה של החברה שבה הם מורדים בלהט (ושזה עתה התוודעו לאלבר קאמי):

.

עֲמֹד דֹּם הַכְתֵּף שֶׁק ______:
נִדּוֹן לִירוֹת שׁוּב וָשׁוּב
בַּפִּקָּה שֶׁל נַעֲרָה בַּבֶּרֶךְ. לְנַצֵּחַ

עֲמֹד דֹּם הַכְתֵּף שֶׁק ______:
נִדּוֹן לְהַגִּיעַ לְאַוְשְוִיץ־בִּירְקֵנָאוּ עִם הַתַּלְמִידִים,
לַעֲשׂוֹת סִיבוּב בֵּין הַנַּעֲלַיִם, לָשׁוּב לְיִשְׂרָאֵל
וְלָטוּס שׁוּב לְאַוְשְוִיץ־בִּירְקֵנָאוּ. לָנֶצַח

עִמְדִי דֹּם הַכְתִּיפִי שֶׁק ______:
נִדּוֹנָה לְהִכָּלֵא בְּקֻפְסַת זְכוּכִית שֶׁל בָּגָ"ץ.
לִשְׁלֹחַ רַגְלַיִם לְמַטָּה – לָגַעַת בַּחֹק.
לְהָרִים אֶת הָרֹאשׁ – לְהִתָּקַע בְּחֹק יְסוֹד. לָנֶצַח

עִמְדִי דֹּם הַכְתִּיפִי שֶׁק ______:
נִדּוֹנָה לִרְעֹד מִמַּחֲלַת הַסּוּדָן. לָנֶצַח

.

שבו את ליבי הרבה יותר השירים שבהם נאור פרלמן מתארת, דווקא באופן פרוזאי יותר, את המפגש עם סטודנטים שמעולם לא חשו בצורך למרוד, שלא האזינו לשירי מחאה מהסבנטיז ומעולם לא קראו את קאמי ולא אחזה בהם פליאת הנעורים. במחזור השירים "בכיתה" היא מיטיבה לתאר את המפגש עם הסטודנטים בני זמננו, הבוגרים המושלמים של מערכת החינוך המחיילת, המרדדת והקרתנית:

.


תֹּאַר שֶׁל שְׁלוֹשִׁים אֶלֶף שֶׁקֶל בְּשָׁנָה, לָמַדְנוּ כְּבָר עַל הַשּׁוֹאָה
בַּקּוּרְס שֶׁל סֶמֶסְטֶר קַיִץ בַּשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה וְהַמַּרְצָה הֵבִיאָה
לָנוּ אֶת הַהִתְנַגְּדוּת הַיְּהוּדִית בִּזְמַן הַשּׁוֹאָה, כִּי הָיְתָה הִתְנַגְּדוּת,
אֲבָל זָ'אן אָמֵרִי, תּוֹלִים אוֹתוֹ מֵהַיָּדַיִם, פּוֹרְקִים לוֹ אֶת הַכְּתֵפַיִם, תַּעֲשִׂי
לָנוּ טוֹבָה, זֶה כְּבָר הַרְבֵּה מֵעֵבֶר לָאַשְׁמָה וְלַכַּפָּרָה, אַלְטָלֵנָה
זֶה מְעַנְיֵן, עֲלִיָּה רִאשׁוֹנָה שְׁנִיָּה שְׁלִישִׁית
זֶה מְעַנְיֵן, גַּם הַיַּחַס לְעוֹלִים מִמָּרוֹקוֹ זֶה הָיָה לֹא יֵאָמֵן, זֶה
מְעַנְיֵן, אֶפְשָׁר לְדַבֵּר לֹא עַל עִנּוּיִים וְלֹא עַל מָוֶת אֶלָּא עַל מַשֶּׁהוּ
יָפֶה, נְגִיד צִיּוֹנוּת, נְגִיד הִתְיַשְּׁבוּת.

.

ב"שיר לניצן" נאור פרלמן כותבת על בתה. היא מתארת את מלאכת החניכה שהובילה את הבת אל הבחירה המסומנת ללא עוררין כבחירה הנכונה: הבחירה לפרוש מהעדר הישראלי המתלהם והלוחמני לטובת חיים בגלות. העמדה היא נחרצת: אלה חיים מוסריים יותר, ראויים יותר, אבל מחירם הוא המרחק מהמשפחה ובראש ובראשונה מהאם המתגעגעת. השיר כתוב כנגד עצמו. מצד אחד המשוררת מרשה לעצמה להתפאר במלאכת האימהות שלה בעצמאות שהקנתה לבתה, בחוסן שבנתה, המאפשר לבת לעמוד איתנה כנגד העמדות המקובלות, בנכונותה האימהית לוותר: "בִּתִּי, נֵדַע שְׁתֵּינוּ כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלַדְתְּ הִרְחַקְתִּי אוֹתָךְ מִמֶּנִּי / שֶׁתֵּדְעִי לִחְיוֹת בִּלְעָדַי מֵעֵבֶר לַגְּבוּל". אבל מהצד השני היא מודה שהדבר שאִפשר את החניכה המוצלחת כל כך הוא הקשר הסימביוטי, הסגור, בין אם ובת: "לִבֵּךְ הַטּוֹב עוֹמֵד בִּגְבוּרָה בְּפֶרֶץ / מְרִימֵי הַגַּבָּה, אֲבָל זוֹ אֲנִי שֶׁהִצַּלְתִּי אוֹתָךְ /כִּי מִיּוֹם שֶׁנּוֹלֶדֶת לָחַשְׁתִּי לָךְ: / שֶׁלֹּא תִּפְּלִי, בִּתִּי, אֶל הַדִּבּוּר הַמֻּקְסָם מֵהַהֶרֶס. / זָרוֹת אֲנַחְנוּ לְכָל אָדָם."
אני תוהה אם נאור פרלמן אינה נקלעת, אולי כנגד רצונה, אל מודל ההקרבה האימהית הנפוץ, ורק המזבח מוחלף. גם אם כן, בכל זאת מדובר בעמדה הדורשת לא מעט אומץ.

המחזור "מיומנה של מנהלת" לועג בווירטואוזיות לכל העניין הנקרא בית הספר ומערכת החינוך וחושף את סודותיו. להט המחאה הגולמי במקצת מפַנה את מקומו לסאטירה מרירה ומושחזת:

.

לוֹקֵחַ זְמַן לַהֲפֹךְ אֶת הַמּוֹרוֹת לִכְבָשִׂים
חֶלְקָן מַגִּיעוֹת כְּבָשִׂים עוֹד מֵהַסֶּמִינָר
אַךְ רֻבָּן מְשַׁיְּפוֹת אֶת הָאִישִׁיּוּת בַּשֶּׁטַח:
טֶקֶס, הַתִּקְוָה, הֲנָפַת הַדֶּגֶל, טֶקֶס,
הַתִּקְוָה, הֲנָפַת הַדֶּגֶל,
תַּם הַטֶּקֶס.
הַכֹּל יוֹשֵׁב בַּמָּקוֹם.

("שיוף")

.

הפארסה כולה נמסרת מפי מנהלת חטיבת הביניים שמגלה לנו:

.


בֵּין הַמַּנְכֶּ"לֶב, רוֹעֵה הַכְּבָשִׂים בְּשֵׁרוּת מִשְׂרַד הַחִנּוּךְ
לְבֵין הַכְּבָשִׂים הַשּׁוֹעֲטוֹת בַּמִּסְדְּרוֹנוֹת
אֲנִי חָפְשִׁיָּה לַעֲשׂוֹת כִּרְצוֹנִי.
אֲנִי מְזַיֶּנֶת אֶת הָאָבוֹת.

("שיוף")

.

רציתי מאוד לחזות במצעד האבות אל חדרה של המנהלת. בסופו של דבר המחזור מסתיים בבואו של האב הכנוע מספר אחת: שר החינוך. הזיון הסאטירי אמנם כתוב להלל, אבל אני מודה שציפיתי לאבות הקונקרטיים, לא המטאפוריים; להורים של התלמידים והסטודנטים האלה, שגדלים להיות צייתנים, שטחיים וצרי אופקים כל כך. האבות האלה אינם מגיעים אל חדרה של המנהלת, לפחות לא בספר. אולי הם עסוקים מדי בהנעת גלגלי הכלכלה הישראלית. אבל את האימהות נפגוש בשיר האחרון בשער:

.

הַנָּשִׁים מְפַטְפְּטוֹת עַל כָּל מָה שֶּׁיָּכוֹל לָבוֹא
לְתוֹךְ הַפֶּה, עוּגִיָּה מֵהַבּוּפֶה אוֹ שִׂמְלָה מֵהַיַּרְחוֹן
אוֹ מְקוֹר הַיְּקוּם שֶׁל קוּרְבֶּה בְּמוּזֵאוֹן דְּ'אוֹרְסֵיי
אַחַת מֵהֶן הָיְתָה שָׁם בַּקַּיִץ שֶׁעָבַר עִם הַבַּעַל
שֶׁעָבַר, מָה דַּעְתְּכֶן בָּנוֹת
עַל הַחַיָּל הַיּוֹרֶה, יָכוֹל הָיָה לִהְיוֹת הַבֵּן שֶׁלִּי, שֶׁלָּךְ,
שֶׁלָּהּ, קְרָאתֶן אֶת גְּרוֹסְמָן הָאַחֲרוֹן, כָּרִים מָרוֹקָאִים
מֻנָּחִים עַל הַסַּפָּה כְּמוֹ אוֹרְחִים בַּסָּלוֹן, מַשְׁגִּיחִים
עַל הַדֶּלֶת, מִי זֶה בָּא, הָבָה נִקְרָא, לֹא הֵבַנְתִּי אַף פַּעַם
שִׁירָה, אֲבָל אֶת עַגְנוֹן אֲנַחְנוּ אוֹהֲבוֹת הָמוֹן,
עוֹד מֵהַתִּיכוֹן.

("כֹּה וָכֹה")

.

המחזור "ומה עכשיו, רונית" הוא מחזור פרידה מרונית מטלון וקינה עליה. זו קינה שוברת לב על לכתה של חברת נפש אהובה, סיפור המוות דרך הרגעים הקטנים של החברות, היזכרות בשיחות קטנות, סידור הסלון, נסיעה אחרונה לפריז וגם הפגישה עם המוות עצמו. הרגעים האלה נמסרים בעדינות, בדייקנות ובחום. האהבה והאינטימיות מחלחלות מיד אל לב הקוראת. רונית מטלון הייתה חברה אינטימית, קרובה ואהובה, אבל היא גם סופרת גדולה והוגה מבריקה, מורה וחונכת – וגם על רונית הזאת מקוננת המשוררת:

.

מָה הִתְרַחֵשׁ בְּבֵית הַמְּלָאכָה שֶׁלָּהּ בָּרֹאשׁ? דָּפְקוּ
הַפַּטִּישִׁים, הֻבְרְגוּ הַבְּרָגִים
פְּנִימָה וְהַחוּצָה, צִנּוֹרוֹת שֶׁל שְׁתִי וָעֵרֶב חָצוּ
זֶה אֶת זֶה, עֲגוּרָנִים הֻסְּעוּ רַעְיוֹנוֹת מֻפְרָכִים, מִלְּאוּ מְכוּלוֹת,
הִשְׁפְּרִיצוּ
הַשְּׁעוֹנִים תִּקְתְּקוּ, הָאֲרֻבּוֹת הֶעֱלוּ עָשָׁן, תֵּבוֹת הָעֵץ
וְהַבַּרְזֶל נָפְלוּ זוֹ עַל זוֹ מַרְעִימוֹת כְּאִלּוּ קֵץ הָעוֹלָם
הִגִּיעַ

("היא לא תיקח אותי יותר איתה לעבודה")

.

בשער האחרון, "חור הכניסה, חור היציאה", שבה נאור פרלמן אל המשפחה, אל הבית, אל המשפחה המורחבת, האחיינים, ההורים, האחים ובני זוגם, שגודשים כולם את הסלון. אנחנו קוראות את המוכר לנו: החשבונות הקטנים, החשדנות המוסווית, האבל שבא עם השנים ומה שקורה כשכולם הולכים. כשכולם הולכים שוב נשאר הזוג, היחידה האלמנטרית, בבית. אבל בניגוד למיניות הפועמת של הזוג הזה בשער הראשון, אנחנו פוגשות פנים אחרות:

.


בְּיָמִים אֵלֶּה אֲנַחְנוּ בְּמַצַּב קִרְבָה: עוֹמְדִים
עַל הַמִּשְׁמָר בּוֹעֲטִים הַחוּצָה כָּל זָר.
אַתָּה וַאֲנִי, שְׁתֵּי חַבְרוֹת נֶפֶשׁ
מְתֹאָמוֹת בַּגּוּף, מְקַבְּלוֹת יַחַד אֶת הַמַּחְזוֹר הַחָדְשִׁי
שְׁתֵּינוּ. שֶׁלֹּא יִכָּנֵס בֵּינֵינוּ גֶּבֶר

("נישואים")

.

המיניות מתפרקת, תפקידי המגדר מתפרקים, הבית עצמו, ישות חיה, מפרק אותם:

.

כָּל הַזְּמַן אֲרוֹנוֹת נִפְתָּחִים
כָּל הַזְּמַן דַּלְתוֹת נִסְגָּרִים
כָּל הַזְּמַן מְקָרְרִים נִפְתָּחִים
כָּל הַזְּמַן מִקְלְחוֹת זוֹרְמִים
כָּל הַזְּמַן גְּבִינוֹת נִמְרָחִים
כָּל הַזְּמַן כְּבִיסוֹת נִתְלִים
כָּל הַזְּמַן נִכְנָסִים־יוֹצְאִים
נִכְנָסִים־יוֹצְאִים

("בית")

.

הבית ירוי, הוא מנוקב מבפנים ומבחוץ. הוא עצמו, מספרת לנו המשוררת, חור הכניסה וחור היציאה.

 

 

סיגל נאור פרלמן, "מַחְלוּטָה", פרדס, 2020. 

.

אורית נוימאיר פוטשניק, ילידת תל אביב 1973, משוררת ומתרגמת שירה. שירים ותרגומים פרי עטה התפרסמו בכתבי העת הו!, מאזניים והמוסך. מפרסמת בקביעות ביקורת ספרות ושירה במוסך. ספר שיריה הראשון, "עינה של האורקל", ראה אור ב־2019 בהוצאת פרדס.

 

 

» במדור ביקורת שירה בגיליון הקודם של המוסך: שחר־מריו מרדכי על ספר הביכורים של ישראל דדון

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן