קיץ | סירות נייר

"העולם כולו עשוי מגרגירי חול שעליהם גדלים הנופים הפניניים, הפלאיים, של העולם הפנימי." זהר אלמקייס, מרית בן־ישראל, שחר גבאי, רון דהן, שחר־מריו מרדכי ויעל סטטמן כותבים על ספרים שהוציאו אותם להפלגות

הַמּוּסָךְ מוסף לספרות
02.08.2020
.

השנה כנראה לא נטוס. גם לא נפליג. אולי גם בשנה הבאה לא. יש מי שלא נסעו לארץ אחרת כבר שנים. אבל תמיד אפשר להפליג על גבי הדפים. לכבוד הקיץ, מסעות למרחק בעקבות ספרים. בדמיון – ולא רק. .

*** .

שחר־מריו מרדכי פוגש יערות מושלגים ואווזי בר בעקבות "מסע הפלאים של נילס"

 

דמיינו שאתם מורגלים ברעיית אווזים ובאיסוף זרדים להסקה; ופתאום אתם ממריאים עם להקת אווזי בר, בעודכם רוכבים על גב אווז בית מחוות הוריכם. הרוח נושבת בפניכם ושורקת באוזניכם. מראות עוצרי נשימה נגלים לכם: הרים וערים, נהרות ויערות. לרגלי האורנים השלג עוד נאחז בשכבה עבה ובכפרים הוא נמס בקרני שמש אביבית. הארץ פרושה תחתיכם. סוף מארס, ואתם במסע מדרום שוודיה לצפונה. היעד: לפלנד.

הייתי ילד בקרית ביאליק. שנות השמונים. מדינה חד־ערוצית. ישבתי מול המרקע והפלגתי על כנפי הדמיון (ועל כנפי מולי האווז) עם נילס ואוגי. לא ידעתי שסדרת הטלוויזיה שהציתה את דמיוני מקורה בספר שנכתב שמונים שנה בטרם נחת נילס בערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית. כתבה אותו הסופרת סלמה לגרלף, שגדלה, כמו נילס, בחווה בדרום שוודיה. את הספר קראתי מאוחר (לא תאמינו כמה מאוחר), ולתדהמתי גיליתי שהאווז מולי – שמו בכלל מרטין; שושו השועל – שמו סְמִירֶה; ואוגי האוגר אינו קיים. שלא לתדהמתי, גיליתי שהספר עולה ביופיו על העיבוד הטלוויזיוני.

לגרלף מגוללת את הרפתקאות נילס, המתגורר בכפר וֶסְטמֶנְהֶג ומהלך אימים על חיות הבית. את שפם החתול, למשל, חרך בגפרור בוער. אבל באחד מימי ראשון (סאנדיי סקנדינבי), כשהוריו יוצאים ליום השוק בכפר הסמוך, נאלץ נילס, לאכזבתו, להישאר בבית כדי לשפר את הישגיו הלימודיים. מפגש גורלי עם גמד יער, שגם אליו מתאכזר הנער, מביא לכיווצו של נילס. בעל כורחו מצטרף הפרחח ללהקת אווזים, ומשתנה במסע.

הלהקה מונהגת בידי אווזה ולא אווז. זוהי אקה, שתבונתה ומנהיגותה מאפשרות לאווזים להגיע בשלום ללפלנד ולחמוק מסכנות האורבות להם מידי אדם, טורפים ואיתני הטבע. לגרלף, האישה הראשונה שזכתה בפרס נובל לספרות, שילבה בספר (לפני 114 שנה) מסרים פמיניסטיים ואקולוגיים. לגרלף כתבה אותו לבקשת משרד החינוך, אבל נדמה שהיא מותחת בו ביקורת על מערכת החינוך, שכן נילס חולף על פני אתרים לאומיים בשוודיה, ולומד בדרך חווייתית את שלא רצה ללמוד בבית הספר.

לשוודיה טרם הגעתי, אבל בצפון אמריקה הפך הדמיון למציאות. ימי השוק של סאנדייז, אווזי בר ויערות מושלגים הפכו למציאות חיי. את האווז החלפתי בטויוטה פריוס, ובמסעות דרכים פלאיים זכיתי להיות נילס. .

סלמה לגרלף, "מסע הפלאים של נילס הולגרסן הקטן עם אוזי הבר", עם עובד, תש"ב–תש"ג. תרגם: ח"ש בן־אברם; צייר: ק' קורץ.
 
שחר־מריו מרדכי הוא משורר. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 4 של המוסך.
 

*  

זהר אלמקייס נוסעת בעקבות "סיפורים מאליס איילנד"

 

ביקרתי באליס איילנד פעמיים. בפעם הראשונה היינו שלושה חברים, דוקטורנטים מהארץ שחיו בברוקלין, קפאנו על המעבורת ואחר כך על האי. בין לבין, שוטטנו בחדרי המוזיאון הגדול והמרשים שהמבנים ההיסטוריים שעל אליס איילנד הפכו להיות, והתבוננו בצילומים של עוד ועוד מהגרים שעברו באולמות הללו בתקווה להיכנס בעדם לאמריקה, יבשת־אם חדשה. על אותם פנים מלאי תקווה וכאב, ובעיקר על המקום המשונה הזה בים, כתב ז׳ורז׳ פרק עם רובר בובר את סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה. בפתח הספר מובא ציטוט מדבריו של ז׳אן פול דה דאדלדסן: ״הארץ שלנו היא החוף הדל שזה עתה הושלכנו אליו.״ ובאמת, גם אנחנו השלכנו את עצמנו אז לאיזה חוף (בלי אומללות יתרה), ובאנו לבקר את אלו שהיגרו לפנינו, בכאבים רבים מאיתנו, ובעולם שבו חציית האוקיינוס לא הייתה דבר של מה בכך. רציתי לבקר באליס איילנד בדיוק בגלל הספר הזה, כי הוא מונה עוד ועוד: מהגרים וכיורים, ספסלים ותמונות, מרחקים ושמות ספינות. הוא שואל שאלות ומתבלבל, נע הלוך ושוב: ״המקום הזה הוא בשבילנו חלק מזיכרון־בכוח, של אוטוביוגרפיה אפשרית״. ובשביל מי שטועה לחשוב שיש כאן מעשה של מציאה, של הטלת עוגן, הוא מוסיף דבר שלמדנו לשכוח בקלות, בחוסר רחמים:

מה שמצוי כאן בשבילי כלל אינו ציוני דרך, שורשים או עקבות אלא ההפך: משהו חסר צורה, על גבול הנאמר משהו שאוכל לקרוא לו הסגר, או גזירה, או קרע ושבשבילי קשור באופן אינטימי ביותר, מבולבל ביותר, לעובדת היותי יהודי.

 

בפעם השנייה ביקרתי באליס איילנד עם הוריי, בקיץ האחרון. הם באו לראות איפה הייתי כל הזמן הזה, רגע לפני שחזרתי לחיות במקום שבו הם חיים. במעבורת נשענו על המעקה, תחת השמש ואל הרוח. באי, אבי, בן מהגרים אבל יליד ארצו־שלו, שוטט במדשאות הרחבות והביט אל האופקים. אמי המהגרת נכנסה לקונכיית המוזיאון והצמידה עיניים מבריקות לכל תמונה. כל ילדה, כל זקן, היו היא־עצמה. צילמתי במצלמת הפלאפון את גבה המטושטש חולף על פניהם. התבוננתי בתמונות, ומן המסך הקטן עלה – משהו שאוכל לקרוא לו קרע. .

ז׳ורז׳ פרק עם רובר בובר, "סיפורים מאליס איילנד: עדויות על נדודים ותקווה", בבל, 2009. תרגמה: נורית פלד־אלחנן.
 
זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
 

*  

שחר גבאי טועם פטריית הזיה בעקבות "אליס בארץ הפלאות"

 

הייתי בן 17 וחצי, חזרתי הביתה לעת לילה. על השידה שלצד מיטתי בעליית הגג נחו שני ספרים: האחד על השפעותיהם של סמים, והשני – הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. הם הזדמנו לאותו מקום וזמן באקראי. אבל בשעת לילה מאוחרת, באותו מקום וזמן, אליס נגסה בפטרייה שהקטינה והגדילה אותה, בעת שד"ר הופמן, מגלה האל־אס־די, שתה כוס מים מהולה בסם ולנגד עיניו החלו גלגלי האופניים שעליהם רכב לביתו קטֵנים וגדֵלים.

שבועיים לאחר מכן לקחתי את הפטרייה הראשונה שלי. נסעתי בבוקר יום שישי אל יער מבודד בצפון הארץ. כשלושת רבעי שעה לאחר שנגסתי בה החלה ההשפעה: ישבתי על הקרקע והתבוננתי מטה. הקיף אותי עולם נסתר, מיקרוסקופי, שגדל לממדי ענק וניצב מולי במלוא גאוניותו. נמלים, בטקסים פגאניים, העלו קורבן דבורה לאלת הנמלים; כפיס עץ הפך לגשר רחב וארוך שעליו עשו שיירות של סוחרי מזון את דרכן בין השדות לשווקים; התלמים הפכו לרשת מנהרות תת־קרקעיות שדרכן אפשר להגיע לארצות חדשות. העולם כולו היה חד ועצום. נבהלתי. ניסיתי לקום אך גיליתי שאיני שולט בגופי. התבוננתי וראיתי כיצד הרגליים נפרדות מהגוף ומתפתלות על הקרקע כשתי תולעים ענקיות. ידיי השתרכו מן הכתפיים כמו זוג אטריות, חשתי אותן כמו מחושים משונים של מקק, וראשי היה כמו כדור גדול ומפואר התלוי, מרחף באוויר, על קנה מוארך ושברירי של סוּף. הגוף כולו, כמו העולם שמסביבו, התפרט לאיבריו כמו בדיוקן מוקצן של פיקאסו.

אני זוכר שחשבתי שאיברי גופי, שחיו שנים כמו קנטונים קטנים בקונפדרציה הגדולה שהיא אני, קמים ודורשים עצמאות. תחילה הפדרציות הגדולות: הרגליים, הידיים, הראש; אחריהם קנטונים קטנים יותר: אצבעות הידיים והרגליים, האף, האוזניים, כדורי העיניים, השפתיים; ודרך מערת השפתיים – איברים נחבאים יותר, שבטים קטנים שמעולם לא הרימו את קולם: הקיבה, הכבד, הטחול, הלב, כדוריות הדם. הכול היה חי, חי מדי. חי מדי ומפורק לרסיסי ענק.

"צד אחד יגדיל אותך, והשני יקטין," אומר הזחל המעשן לאליס. וכשאליס בוחרת בצד הלא נכון ומתכווצת לגודל ננסי, היא ממהרת לנגוס בצד השני של הפטרייה ולגדול. אבל אני לא יכולתי לנגוס בצידה השני של הפטרייה. רגעים ארוכים הפכתי בשאלה מה אליס הייתה עושה במצבי: איברי גופי ענקיים אבל גם שאר העולם עצום ואני מרגיש קטן כל כך… ופתאום הרגשתי שאני מותך, כמו בתוך מערבולת ים שואבת, עם העצים, העלים, רגבי הקרקע, הנמלים, האוויר, העולם כולו, עד שאנחנו מתמצקים לכדור דחוס אחד שאין בו התחלה או סוף, קטן או גדול. .

לואיס קרול, "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות", עם עובד, 1997. תרגמה: רנה ליטוין.
 
שחר גבאי הוא סופר, מוזיקאי ומנחה סדנאות כתיבה. מחבר המחזה "סיפורו של התו סול", ושל הספרים "סיפורו של סול" ו"הגלגול" (בית אורי צבי, 2017). ספרו השלישי, "סיפור", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת כרמל. סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 78 של המוסך.
 

*  

יעל סטטמן רוצה לנסוע לקונסוליה בהשראת "הארכיברית"

 
מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש (אדמיאל קוסמן)
 

השנה אנחנו גרים באן־ארבור שבמישיגן. עיר יפה כמו אגדה, עם שלג רך ואביב רענן וסתיו סוער וקיץ באגם. והחיים החדשים המשונים שלנו בתוך המגיפה הם חלום בתוך חלום.

בתוך הלימבו הנפלא לפעמים, הקשוח עד להשתגע בפעמים אחרות, אני חוזרת אל הארכיברית. כבר בתחילת הספר הלופת הזה, המטריד, בעל העברית הלירית, היפיפייה, מגלה לנו אסיה, הגיבורה, את החלום הכי־הכי שלה, את הפנטזיה שמצליחה להחזיק אותה שפויה.

– אדוני? – כן? – קראת לי? – כן, שבי בבקשה. …כמה זמן את איתנו, אסיה? – ארבע עשרה שנה. באוגוסט זה יהיה… – מי היה מאמין? – כן. – …ועכשיו החלטנו שהגיע הזמן. – אדוני? – הזמן. שלך. – אדוני? – לנסוע לקונסוליה.
  אסיה, עובדת במשרד ממשלתי אפור וחסר משמעות, חולמת על מעבר ל"קונסוליה", מקום ערטילאי ומופלא שכולם רוצים להישלח אליו אף שאיש לא חזר ממנו. זהו החלום על ה"שָם" הטוב ללא ספק יותר מה"כאן".

וככה, בראשה של אסיה, מצטיירת הקונסוליה:

אולמות גדולים שרצפתם משובצת שחור ולבן ובוהק, שמלות מלמלה … חדרים שקירותיהם חלונות גדולים ושקופים … והיא תלמד שהעולם משתרע מעבר למה שהעין רואה, שהוא גדול, ולמרות שהיא קטנה בתוכו, היא … תלמד לתפוס את כל המקום שהיא צריכה, וזה ייקח לה זמן, כי את הדרך היא תסלול תוך הליכה … עד שכבר תהיה היא עצמה.

 

אני אוהבת את התיאור הזה, כי ברגע מסוים בתוכו אסיה מתחילה לדבר על מקום שהוא בכלל לא חיצוני. בלי להתכוון היא מגלה לנו כאן חתיכת סוד: מה שחשוב יותר מהמקום הפיזי, הוא מרחב נפשי מצמיח ומגדל. אסיה משוועת להערכה, לעיניים טובות שינוחו עליה ויאירו לה את הדרך.

בתקופה האחרונה אני שוכחת: מה נותן לי משמעות? מה הנפח שאני תופסת בעולם, האם מישהו שומע אותי? מעבר לאולמות הגדולים ולשמלות המלמלה, אני ואסיה מפנטזות על מקום שבו יותר מכול, נמצא את עצמנו.  

ענת לוין, "הארכיברית", אפיק, 2015.
 
יעל סטטמן מתמחה בפסיכולוגיה התפתחותית. שיריה פורסמו באנתולוגיות, כתבי עת ומוספים לספרות, וכן בגיליונות 35 ו-63 של המוסך. ספר שיריה הראשון עתיד לראות אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
 

*  

רון דהן מתחיל לגלוש בעקבות "הוואי"

 

נדרשו לי ארבעים שנה ומשבר חמור אחד כדי להגשים חלום ילדות ולהתחיל לגלוש. בפעם הראשונה שעליתי על גלשן, לא רק שחזרתי להיות הילד בן השש־עשרה מהרצליה, אלא גם הילד שקיבל מאביו את הספר הוואי לג'יימס מיצ'נר, ספר מרופט שכריכתו קרועה ותוכנו חלום רחוק. ממרחק השנים, מעבר לסצנה הנהדרת שבה יורדים המיסיונרים מהספינה אל האי ורואים אנשים יפהפיים, עירומים ברובם, רוכבים על הגלים בעזרת רצועות עץ משויפות, אני מבין שקראתי על אחד הפשעים הגדולים ביותר של האנושות, פשע שממשיך להגיר ולהגיר מוגלה, פצע שאת תוצאותיו אנו רואים כל יום – הקולוניאליזם האירופי, ההיררכיה שבין האדם הלבן וכל השאר, אשליית השליטה על עם אחר.

הוואי, שראה אור בתרגום לעברית בשנת 1961, מצליח לאחוז בשני הקצוות של הספרות: עלילה סוחפת העוקבת אחר מיסיונרים אירופים המגיעים לאיי הוואי ומשנים אותם מקצה לקצה, לרוב לרעה, ואמירה נוקבת על הדת, על כוח, שליטה וכסף. זהו ספר על מחיקת תרבות שלמה, תרבות המחוברת לטבע בהרמוניה, על ידי הדת ושנאת הטבעי, הפיזי, החושני. ובעיקר, חוויית הקריאה מעניקה לקורא, במקרה זה אני, את החומר שממנו עשויים החלומות. וכמה עצוב שהחלום הזה נשאר רק בספר, שכן הוואי דומה כיום יותר לאימפריית־העל שכבשה אותה מאשר למקום היפהפה והעדין שהייתה כשרק הגיעו המיסיונרים. והנה, גם זה כוחה של ספרות – ללכוד את החלום בטיפת הנצח של המילים.  

ג'יימס מיצ'נר, "הוואי", הוצאת לאשה, 1961. תרגמה: רבקה רז.
 
רון דהן הוא משורר, סופר ועורך. מייסד אתר והוצאת אינדיבוק. פרסם ספרי פרוזה ושירה, האחרון שבהם – "מתעוררים: גברים מדברים מיניות".
 

*  

מרית בן־ישראל חוזרת אל נוף יפה ועצוב בעקבות "הנסיך הקטן"

 

 

נוֹף זֶה הוּא בְּעֵינַי הַנּוֹף הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר וְגַם הֶעָצוּב בְּיוֹתֵר בָּעוֹלָם כֻּלּוֹ. זֶהוּ אוֹתוֹ נוֹף הַמְתֹאָר בָּעַמּוּד הַקּוֹדֵם, אוּלָם צִיַּרְתִּיו שֵׁנִית לְמַעַן תִּתְבּוֹנְנוּ בֹּו כָּרָאוּי. כִּי בַּמָּקוֹם הַזֶּה הוֹפִיעַ הַנָּסִיךְ הַקָּטָן עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. וּמִכָּאן נֶעְלַם.

הִסְתַּכְּלוּ בְּנוֹף זֶה יָפֶה יָפֶה לְמַעַן תַּכִּירוּהוּ בְּנָקֵל אִם תֵּצְאוּ בְּאַחַד הַיָּמִים לְמַסָּע עַל פְּנֵי מִדְבְּרוֹת אַפְרִיקָה. אִם תִּזְדַּמְּנוּ בַּמָּקוֹם הַזֶּה, אָנָּא, אַל תֵּחָפְזוּ לְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכְּכֶם: הַמְתִּינוּ נָא שָעָה קַלָּה תַּחַת אוֹתוֹ כּוֹכָב! וְהָיָה אִם יוֹפִיעַ לִפְנֵיכֶם יֶלֶד, שֶׁפָּנָיו שׂוֹחֲקוֹת וּשְׂעָרוֹ זָהָב, וְהוּא אֵינוֹ עוֹנֶה עַל שְׁאֵלוֹת, וִידַעְתֶּם נְכוֹנָה מִיהוּ אוֹתוֹ יֶלֶד פִּלְאִי. וְאָז עֲשׂוּ נָא חֶסֶד עִמָּדִי לְמַעַן יָפוּג צַעֲרִי וְרָוַח לִי: כִּתְבוּ לִי מִיָּד כִּי הַנָּסִיךְ הַקָּטָן חָזַר אֵלֵינוּ…

 

גדלתי בפאתי באר שבע, בנוף יפה ועצוב עם כוכב. השתוקקתי לפגוש בנסיך הקטן, אבל הרבה לפני שידעתי מה זאת אירוניה (או איפה זה אפריקה), הבנתי שהאיור חותר תחת המטרה המוצהרת שלשמה צויר. זה לא קלסתרון של נוף, אלא הייקו גרפי (עוד מילים שלא הכרתי אבל חשתי במהותן) שמבטא את חוסר היכולת לחזור אל מה שהיה, יד לסופניות הפרידה ולטענתו של השועל שמה שחשוב באמת, כלומר מה שבלב, סמוי מן העין.

הנסיך הקטן הוא ספר של פרידות: מהשושנה, מהשועל, מהנסיך הקטן עצמו. זו הסיבה למלנכוליה האינסופית שלו, לעיסוק האובססיבי בזיכרון, ובעצם – בתנועה בין יצירה לזיכרון, באופן שבו שניהם ניזונים מהדמיון.

סנט־אכזופרי הראה לי את צער הפרידה עוד לפני שחוויתי אותו. הוא פתח בתוכי דלת שכלל לא ידעתי על קיומה. הוא גילה לי באמצעות כמה קווים ומילים, שנופים הם סוג של מוליכי רגש. שלא רק המדבר, העולם כולו עשוי מגרגירי חול שעליהם גדלים הנופים הפניניים, הפלאיים, של העולם הפנימי.

 
אנטואן דה סנט־אכזופרי, "הנסיך הקטן", עם עובד, 1952. תרגם: אריה לרנר.
 
מרית בן ישראל היא סופרת פרוזה ועיון בעלת עבר בין־תחומי עשיר. כותבת הבלוג עיר האושר.
  » עוד מפלט מהחום: חידון כפור ספרותי  

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

תגיות

תגובות על כתבה זו

טוען כתבות נוספות loading_anomation