"הוא הקליט לי על קסטה את שיריה הנבחרים של ג'וני מיטשל, שאהב אותה כנפשי. שנינו הרגשנו שמתרחש בנו אותו דבר יוצא דופן."
.
שירים עבריים היו בתשתית התרבות של התקופה ההיא, למרות שהילדים המתקדמים נהגו להקשיב לרדיו רמאללה. אני רואה את החבורה מתכנסת סביב הרדיו בחדר האוכל של חברת הילדים, פניהם מוארים בהתלהבות כשהם מקשיבים למצעד הפזמונים שצעד על בימת תרבות הנוער המערבית בזמן ההוא. אבל אני, שלא הבחנתי בזמנו בין window ל־door, לא יכולתי להשתלב בערוץ האוונגרדיסטי הזה. גם בזמנים שיבואו ליבי לא נמשך אחריהם. עד שפגשתי בשיריה של ג'וני מיטשל. אף שהאנגלית שלי לא השתפרה בהרבה, הצלחתי לזהות שזוהי שירה אישית כמו זו המדברת אליי, במילים קצת גבוהות מדי בשביל פזמון וקצת נמוכות מדי בשביל שירה. ג'וני מיטשל מצאה את הטון האמצעי שהוא מגובה בניסיון חיים, לא וידויִי אבל נוכֵח.
אין צורך שאדבר בשבחה של ג'וני מיטשל, שהייתה אישיות ידועה בזמנו, ובמידה מצומצמת יותר גם היום. אבל אני הרגשתי זיקה אישית אליה.
ואז פגשתי את נתן, שהיה בעל זיקה דומה לשלי. פגשתי בו לראשונה במוסד שבו לימדתי כתיבה יוצרת. צירוף מילים שתמיד עורר בי אי־נחת. יוצרת? מילה מוזהבת מדי כדי להגדיר בה את קבוצת האנשים המשתוקקים להיות מושכים בעט, בהסתמכם על יחסי הציבור שעורכת לעצמה הספרות מבלי שהיא חושפת את השנים הארוכות של המאמץ הכוזב, האכזבה והתלות שכופה עלייך מה שקרוי במילה גסה – השראה. איך אפשר לתאם בין היכולת לציפיות? האם תפקידי לשחרר את התלמידים מאזיקי הבנאליה וללחוץ עליהם לשלשל את ידם לתוך בור הלשון הפנימית?
בפתיחת השנה הגעתי למזכירוּת שהעמידה פנים משרדיוֹת לפגישה עם המוזה. לקחתי את רשימת המשתתפים ואז נתקלתי לראשונה בנתן. נער במדי צבא שכנראה משרת באחת היחידות שבסביבה. לא בדיוק לוחם, אבל כנראה נתון להתחייבות שבחיילוּת. שבוע לאחר מכן, כששוב הגעתי לשם, אמרה לי המזכירה: "נתן רוצה לפרוש מן החוג, את מאשרת? עקב היותו חייל, נחזיר לו את דמי ההרשמה."
"ודאי," אמרתי ובפחד־מה הוספתי, "אבל הייתי רוצה לפגוש בו…"
"מניין," אמר לי נתן, "את חושבת שאת יודעת מה מישהו אחר ממך צריך לכתוב?"
זו הייתה שאלה נכונה, באמת מניין? אף פעם לא הייתי בטוחה בתפקיד הזה, והשאלה דרך קבע התרוצצה במוחי. לא נעים להודות, אבל כשאר הדברים שמוצאם אינו דומה להמשכם, עשיתי זאת לצורך פרנסה. אבל מעבר לזה, התפקיד גרם לי לחקור את עניין הכתיבה: השפה על אופניה, גבוה / נמוך, גוף ראשון / גוף שני. היותי בתפקיד המנחה חייב אותי להביט בפרטים שאף פעם, ומפחד, לא רציתי לבחון בתוכי, משל המחשבה מעקרת.
עניתי לו מבלי להתגונן: "באמת אני לא יודעת."
כולו היה שרוי בכעס. פניו החמירו כשהוא נעץ בי עיניים במבט תמיהה כשל ילד. ואז יצא בטריקת דלת.
לא עבר זמן רב וקיבלתי את שיחת הטלפון הבאה:
"כאן נתן. סליחה, אפשר לבוא ללמוד אצלך פרטי?"
לא שאלתי מה גרם לו להיפוך הכוונות. אמרתי, ודאי, וקבענו. ישנו ביטוח רווח בעסקי האסטרולוגיה השטוחים ומשאת הלב – נפש תאומה.
אם מסתובב תחת השמש תאום שכזה, למרות הגעגועים הנטועים בי כנראה מאז הלידה, או לפחות מן הסמוך לה, מעולם לא פגשתי בו. ואמרתי לעצמי, תנמיכי את הציפיות שלך, אין בהכרח צמידות בין געגועי הנפש לקיום.
אבל אז פגשתי בנתן. הקוסמוס כנראה בלבל את היוצרות כשהפגיש אישה מבוגרת למדי עם נער־נער. עליי להודות, עד אז ומאז לא קרתה לי מתאימוּת כזאת. נראה ש… לא אמנה את הפרטים, יותר ויותר התברר לנו שאנחנו הולכים באותה דרך. הוא היה מביא לפניי גזרי עיתונות מעניינינו המשותפים, ובחנוכה שלף מכיסו סופגנייה עטופה בנייר משומן. והוא הקליט לי על קסטה את שיריה הנבחרים של ג'וני מיטשל, שאהב אותה כנפשי. שנינו הרגשנו שמתרחש בנו אותו דבר יוצא דופן.
אנגליה הייתה החו"ל הראשון שביקרתי בו, הרגשתי אז שכל הספרות האנגלית שהכרתי יוצאת לברך אותי, לסלוח לי שאינני מבינה יותר משאני מבינה, ולהלל אותי שלמרות זאת, אני מכירה ביופיה. במחלה הזו של הערצת העולם האנגלוסקסי וסופריו – שייקספיר, תומס הארדי, אם להזכיר רק שניים – הדבקתי את נתן, והוא נדבק בה עד כדי כך שלאחר השחרור החליט לנסוע אנגליימה בעקבות אהבתי.
לא חקרתי בזהותו המינית של נתן, אף שלא הייתה ברורה לי. והנערה שאיתה יצא לַטיול, מה שגרם לי להפתעתי לתחושת הקלה כשסיפר לי זאת, לא הייתה חברתו האינטימית אלא ידידה למסע.
לא היו לי שום ציפיות לגבי עתידו של נתן, הוא היה אמיתי מכדי להיות סופר וצעיר מכדי לשחק את משחק היצירה. מידת השקר שדרושה לשם כך, מה שקרוי לעיתים דמיון, לא הייתה נטועה בו. אולי שיקרתי את עצמי כשראיתי בו נפש כל כך נקייה ותמה. ואולי יחסינו היו במידה רבה חלום שהלבשתי עליו, כשהוא, בהיותו נער, לא יכול היה לזהות את זה וגם לא להסיר את זה מעל כתפיו. "פיגמליון" זה לא רק הסיפור של היוצר, זה גם הסיפור של היצירה.
מה שקרה לאחר מכן לא תאם כלל את מה שתכננתי לגבי עתידו. "אני יודעת שאת מאוד קשורה אליו," הודיעה לי בוקר אחד ידידת משפחה שלו, "נתן איננו." לא הבנתי אותה. "איפה הוא?" שאלתי. כשרצה להעביר את התרמיל של ידידתו לאחר שהוא בעצמו עבר כבר את המסלול, נפל מאחד מהררי סקוטלנד.
לא יכול להיות, אמרה חזון הנפש שלי. זה לא יכול להיות. אולי זאת הייתה אכזריותו הידועה של הקוסמוס, שניסה להכיל סדר וניקיון כדי לתאם בין החלום שלי והזמנים. לא הקשבתי יותר לקלטת ההיא של ג'וני מיטשל, וכשהיא אבדה בחילופי הדירות והשנים גם לא חיפשתי אותה יותר. ואם היא שרה לעצמה אי שם, אני אומרת לה, "תפסיקי את זה, גברת מיטשל, השירה שלך לא הייתה חזקה מספיק בשביל להציל."
.
» במדור "בעבודה" בגיליון קודם של המוסך: פתיחת רומן בכתובים, מאת צבי פרידלנדר
.
תגובות על כתבה זו