מודל 2021 | אפיזודות נבחרות מנסיעה ליוון

"פקידת המכס הימית האודסאית, בפנים חמורות סבר שמאפיינות כל פקידת מכס, בחנה אותנו בעיניים חדות, חרדות, פתחה את המזוודות וגיששה באצבעות רגישות על פני כל סנטימטר. שום דבר. לא ייתכן. משהו הרי חייב להיות." סיפור מאת טטיאנה טולסטיה, בתרגום דן ורשקוב

נועה תבורי, סירה, טכניקה מעורבת, 90x150x40 ס"מ, 2009 (צילום: עמית דומב)

.

אושר

מתוך הספר "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים" / טטיאנה טולסטיה

מרוסית: דן ורשקוב

 

בשנת 1986 נעשה מותר לנסוע לאן שרוצים, ואני, לא מאמינה למזלי הטוב, נסעתי עם בעלי ליוון. באונייה.

הזוועות שליוו את קבלת הדרכון ואישור היציאה אינן ניתנות לתיאור, שכן הן הודחקו על פי פרויד ונשכחו קצת. בזיכרון נשתמרו אפיזודות נבחרות.

כדי לקבל אישור יציאה, צריך היה להדפיס במכונת כתיבה שאלון מפורט. בשאלון התבקשת לציין לא רק מתי נולדת והתחתנת, אלא גם לשפוך אור על כל קורות חייך המקצועיים. לתאר את כל פנקס העבודה שלך. פנקס העבודה שלי היה ייחודי למדי, כיוון שבכל ספטמבר היו מעסיקים אותי, ובכל יוני הייתי מתפטרת, כדי לנסוע עם הילדים לבית הקיט. העבודה הייתה אותה העבודה: עבדתי כעורכת זוטרה בהוצאה שהתמחתה בספרות המזרח (כן, שמה האמיתי היה ארוך יותר), אבל כיוון שכל תקני העורכים הזוטרים היו תפוסים, נקראתי מגיהה והרווחתי 103 רובל בחודש.

וכך מפנקס העבודה הצטייר דיוקנה של מגיהה היסטרית, שפעם מתקבלת לעבודה ופעם מתפטרת ממנה, ואחר כך שוב מסתערת על העבודה, אבל שוב לא מסוגלת לעמוד בנטל, ושוב לפה, ושוב לשם, והנה שוב — אבל לא, איני מסוגלת. על כן אין זה מפתיע שהדודה הזדונית, קפטנית בקג"ב, בחנה ארוכות את השאלון, שורפת אותו בעיניה — לא היה לה לגמרי ברור היכן כאן התרמית, אבל היא ממש יכלה להריח את העבירה.

כמו כן היה הכרחי לציין בטופס את כל ימי ההולדת של כל אחיך ואחיותיך (והיו לי שישה כאלה), את כל התאריכים והמוסדות שבהם הם למדו או עבדו אי־פעם, עם השם המלא והמדויק של אותם מוסדות (אוניברסיטת לנינגרד הממשלתית על שם א' א' ז'דנוב, המכון הממשלתי לאופטיקה על שם ס' י' ואווילוב ושטויות דומות).

ואם מישהו מת, אזי הואל בטובך להודיע באיזה בית קברות הוא קבור, את מספרי הטור והשורה המדויקים. כי הסוציאליזם, במהותו, עוסק ברישום.

את כל המידע המיותר הזה היה עליך להדפיס במכונת כתיבה בשני עותקים, אם אני לא טועה (למה כל כך מעט?), ללא כל כתם. אם נפלה שגיאת הקלדה — התחל מההתחלה. כל שימוש בנוזל מחיקה אסור בהחלט! משום שמי יודע אילו תוכניות ריגול אתה מנסה להסתיר בנוזל המחיקה? למי אתה משגר מסרים?!

לבסוף, אחרי שבזבזתי הררי נייר, הדפסתי את הטפסים הללו, המלאים בהיסטוריה הארוכה של עבודת ההגהה הדמיונית שלי, ובביאור מפורט על חייהם של אחיי ואחיותיי, כולל שמות ותאריכים. לכאורה הכול נראה נקי ומוקפד.

נסענו לאתונה לדודתו של בעלי, ששמה היה איפיגניה. הקפטנית מיד תיעבה זאת. והיא שואלת אותנו בעד שיניים חשוקות: "אז ככה… מי זאת בדיוק הדודה הזאת שלכם, ואיך היא בכלל הגיעה לשם?" אנחנו עונים: "היא נולדה שם." האפשרות הזאת, משום־מה, לא עלתה בראשה של הקפטנית. בעולמה, ככל הנראה, כולם נולדו באותו מקום, ורק אחר כך בגדו אחדים במולדת ונמלטו לארצות אחרות; רק כך. התבוננתי בה כשהיא מהרהרת ארוכות, מחזיקה בידיה את הנייר וחושבת: היכן כאן העוקץ? אבל עוקץ לא נמצא.

קיבלנו דרכונים, והמשימה הבאה שהטילה עלינו באבא יאגא הייתה המרת כספים. מותר היה להחליף את הסכום הפעוט שבפעוטים, בערך שלוש מאות דולר לשני אנשים עבור חודש וחצי של חיים, אבל גם את זה לא היה פשוט להוציא אל הפועל. השלטונות נטו להעניק דרכון יום-יומיים לפני הנסיעה, ולכן המרת הכסף בבנק הייעודי הייתה חייבת להתבצע במהירות, במהלך אותם יום-יומיים, אבל התורים במקום נמשכו בערך ארבעה ימים. מוזמן להסתחרר כמיטב יכולתך. אבל הייתה כמובן כניסה אחורית. היה צריך להשיג בקבוק בושם צרפתי, לעטוף אותו בשקית אטומה כזאת, לשים אותה בשקית גדולה יותר, לחלוף בנבזיות על פני התור המתרעם ועל פני זעקות האזרחים ולצעוק בקול עליז ומזויף: "בנות, נדינקה הגיעה היום?" הבנות, פקידות קג"ב מנוסות וערמומיות, הבינו נהדר את השיטה — לדעתי, נדינקה חלקה איתן את השלל, או ניהלה סחר חליפין. נדינקה כמובן הגיעה היום. עכשיו צריך היה להעניק לה, לגברת לגמרי לא מוכרת, שפגשת בפעם הראשונה, את השקית, תוך כדי צחקוק קל ואמירות חסרות משמעות כמו: "הנה, כמו שהבטחתי!" או דבר־מה דומה. אחר כך נדינקה הייתה מחווה לַבָּנוֹת בידה, ותהליך המרת הכספים עבר ללא כל תור.

השלב הבא היה לינה באודסה, לפני העלייה לאונייה. כידוע, במלונות סובייטיים אין חדרים פנויים, אבל לנו הייתה קומבינה במלון צבאי. אנחנו מגיעים, מציגים לפני פקידת הקבלה את מסמכינו, שמשמשים בשבילנו מעין שריון. אנחנו מבקשים חדר לשניים. פקידת הקבלה מתבררת גם כן כפיטבול סובייטי. מיד שמחה: "אני לא יכולה לשכן אתכם בחדר אחד!" "וזה למה?" "והיכן ההוכחה שאתם בעל ואישה? היכן החותמת, היכן תעודת הנישואים?"

אני אומרת: "את הרי יודעת היטב שעל פי החוק אין לנו זכות להוציא מסמכים כאלה מעבר לגבול. כך שהמסמכים אינם בידינו. אבל את יכולה לראות שהדרכונים הזרים שלנו נבדלים זה מזה בספרה אחת, כלומר, הם ניתנו לנו באותו הזמן. מכאן — הסקה לוגית פשוטה." "לא! אני לא אתיר כאן פריצות! אתם תישנו במגורים המשותפים — אתה במגורי הגברים, ואת במגורי הנשים!"

ניסיתי עוד פעם בטוב: "את רואה את הכרטיסים שלנו לאונייה? אנחנו נגור באותו התא, ונתמסר לפריצות הזוגית המופקרת ביותר שאפשר." אבל לא, היא הייתה פשוט מאושרת לקלקל לאנשים את מצב הרוח.

לא אז לא. יצאנו מבית המלון והתקשרנו למוסקווה, לחמי. חמי היה לוטננט־גנרל ובעיקרון יכול למעוך באצבע אחת את כל חיל המצב האודסאי הזה על כל הדודות הצבועות בלונד זוהר שבו. חמי ביקש חצי שעה. כעבור חצי שעה חזרנו לפקידת הקבלה. כבר עשר דקות היא מיררה בבכי, פניה היו שחורות מרוב שטפי מסקרה. מסרנו לה בשתיקה את הדרכונים וקיבלנו בשתיקה את התלוש עבור החדר ואת המפתח. היא הייתה רוצה ודאי דבר־מה נוסף, הסברים כלשהם, לפחות צעקות — אבל לשם מה?

מפקד חיל המצב האודסאי, שקיבל זרג בדמות צלצול לא נעים, כבר שלח אלינו את עוזרו האישי, והעוזר, מרוצה להפליא מהסקנדל, סיפר שבעלה של הפקידה הוא התובע העירוני, ושעכשיו אותו תובע קיבל את מנת הזרג שלו ממפקד חיל המצב, ולגבי מה שמחכה לפקידת הקבלה בבית — הבה נשב ונדמיין ביחד.

ובבוקר עלינו על האונייה, אבל לפני כן המולדת החליטה שוב פעם למשש אותנו מהראש עד הקרסוליים ולאסור כל מה שרק אפשר. פקידת המכס הימית האודסאית, בפנים חמורות סבר שמאפיינות כל פקידת מכס, בחנה אותנו בעיניים חדות, חרדות, פתחה את המזוודות וגיששה באצבעות רגישות על פני כל סנטימטר. שום דבר. לא ייתכן. משהו הרי חייב להיות.

ואז המכס הבחין שאנחנו נושאים איתנו צנצנות עטופות במגבת, שהכילו מלפפונים חמוצים עבור הרפטריאנטיות* אנה ולנה. כשאנה ולנה, יווניות בנות הים השחור, התגוררו ברוסיה, הן היו שתייניות לא קטנות ואהבו לקנח בדג מלוח ובמלפפונים חמוצים. ועכשיו הן כתבו לחמותי מכתבים מלאי דמעות: אם מישהו מתכוון לנסוע, אנא הביאו מלפפונים! אין כאלה כאן! ולכן סחבנו מלפפונים בשביל הדודות.

המכס חווה הארה: אז כאן הם מחביאים את הפנינים ואת השעונים המוזהבים! היהלומים — הנה הם כאן! הוא העביר את צנצנות המלפפונים במכשיר מיוחד — משקף רנטגן בגובה שני מטרים, שלו עדשות כמו בצוללת, כשמביטים בפריסקופ כדי לבחון את האויב באופק הימי הרחוק. וכזאת קנאות הצטיירה בדמותו השפופה, הדבוקה בחמדנות למכשיר המופלא, המסובבת בשתי ידיה אי־אלו גלגלים מיוחדים, שהתחלתי להרהר: מי יודע? אולי משהו בלתי מתקבל לגמרי על הדעת באמת צמח בערוגה מעצמו? הרי לא ייתכן שכל כוח האיסורים הזה יתגלה כמיותר?

וביוון, באתונה, בשנה ההיא רוסיה הייתה באופנה, מאוד באופנה. בובות הראווה בוויטרינות היו לבושות בשמלות שקושטו באותיות רוסיות — מהצוואר ועד האמרה. האותיות התחברו למילים:

א

ו

ש

ר

או, גם כן במאונך, "מ ש א ל ה". מאחת הוויטרינות ניבטו אלינו מכנסיים קצרים ועליהם הכיתוב "רכבת משוריינת 69־14", ומאוד רצינו לקנות אותם ולהעניק במתנה, אבל לא היה לנו די כסף. כסף הרי לא היה לנו.

 

_____________________________

* רפטריאנט — כינוי לבני מיעוטים אתניים בברית המועצות ששבו לארצם.
טטיאנה טולסטיה, "עלמה בפריחה וסיפורים אחרים", עם עובד, 2020. מרוסית: דן ורשקוב.

 

 

 

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: "טיפול שיניים", סיפור מתוך "זית הזהב של הקוקטייל הציוני" מאת דניאלה כרמי

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מה מריץ את אהרן מגד

שני מכתבים נסערים של אהרן מגד מלמדים על הכאב שהמספר חוֹוֶה כאשר הסיפור אינו מתקבל יפה

סופרים רבים חוו יחסים רבי-תהפוכות עם הקוראים ועם המבקרים, ואהרן מגד, סופר פורה ואהוב, אינו יוצא דופן מבחינה זו. במכתב נסער ששלח ב-1991 אל המבקר וחוקר הספרות גרשון שקד, ניסח מגד בחריפות את דעתו על נוהג מושרש של מבקרי הספרות:

על הערכות של יצירתו, אין סופר יכול להתווכח עם המבקר …
אף-על-פי-כן – אינני יכול לעבור בשתיקה על אמירה שלך שהיא ממש עלבון קשה. אתה כותב שכיוונתי את ספריי ל"שיווק היצירה להמוני הקוראים", וכך התקבל "רומן קריא שיש בו עניין מסויים". הערכה זו מנוגדת לכל מהותי כסופר. כל סיפור וכל רומן שכתבתי, כתבתים מתוך צורך נפשי לוחץ (עפ"ר מתוך מצוקה נפשית), ולעולם לא מתוך פזילה אל שוק הקוראים, כדי לעשותם "קריאים" ופופולריים. ממך, כמבקר וחוקר חשוב, רשאי אני לדרוש יותר התעמקות במניעי יצירתו של סופר, להבין מה "מריץ" אותו באמת, ומדוע הוא בוחר בדמויות אלו ואלו, או בעלילות אלו ואלו, ומדוע הוא בכלל כותב…

מכתב אהרן מגד לגרשון שקד, יוני 1991. מתוך ארכיון גרשון שקד בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990037006670205171

באופן לא מודע אולי חתם מגד את מכתבו בדבר התנצלות הנוגע לכתיבה, אך הפעם מההיבט הטכני:

כפי שאתה רואה, אני מתאמן בינתיים בכתיבה במעבד-תמלילים – שעדיין היא זרה ומוזרה לי.

מן המכתב (שאינו יוצא דופן בין כתבי מגד) עולה כי מגד האמין שנעשה לו עוול מצד חלק מהמבקרים. לתפיסתו, הסופר שבוי בצורך העז לכתוב ולהוציא לאור את סערת נפשו, ואילו נמעני הטקסט אינם מספקים מענה נאות. בהתאם, רבים מגיבורי ספריו של מגד הם סופרים, חוקרי טקסטים או אנשי יצירה, וברבים מספריו עולה המרחק העצום בין הכותב לנמען. ספריו רצופים חוקרים שמאבדים את דעתם, חוקרים שמתחקים אחר נושא אזוטרי שאין הם יכולים לשוחח עליו עם איש, כותבים שיודעים בכאב שמפעל חייהם אינו זוכה להכרה מספקת ועוד ועוד.

מכתב אחר לגרשון שקד, מינואר 1983 (שאת פתיחתו ניתן למצוא כאן), מתייחס להתקבלות ספר אחר של מגד ("הגמל המעופף ודבשת הזהב"), אך תקף להבנת עיקר יחסו של מגד ליצירה בכלל ולמה שמניע אותה:

כללו של דבר, כדאי לזכור שני דברים כשכותבים ביקורת, בין "טובה" בין "רעה": האחד – שהיוצר כותב לא בשביל ולא למען, אפילו לא למען "עלית של קוראים" ו"אניני-טעם", כפי שאתה אומר בדבריך היפים, אלא מפני. מפני שמציק לו משהו (ואפילו זו "אגרסיה", כפי שהתבטאת ברדיו), מפני שהוא רוצה לבטא משהו, מפני שאין לו דרך אחרת לבטא את עצמו וכו'. והשני – שבכל כתיבה (בכל אמנות, למעשה), יש יסוד של שעשוע, של הנאה מן המלאכה ומן המשחק, פריבילגיה של "האדם הצוחק", ולעתים הוא גובר על כל יסוד אחר. אלמנטרי, כמובן, אבל רוב המבקרים שוכחים זאת כשכותבים רצנזיות. והלוואי והיה גם בכתיבתי אותו יסוד.

אבל אין לדברים סוף, וגם לא יהיה.

מכתבו של מגד לגרשון שקד, 1983. מתוך ארכיון גרשון שקד בספרייה הלאומית.

הסופר שאין לו קוראים

קטעים רבים בספרו של מגד "החי על המת" מדגימים תחושה זו של סופר שאין לו מהלכים בחוגי הקוראים: אנשי החוג הספרותי נתפסים בספר כיהירים ונפוחים, והדובר אינו חוסך באמצעים להציג אותם באור נלעג. לעיתים תיאור זה מופרז ומובא לידי אבסורד. גם כאשר המבקרים אוהדים ומשבחים את יצירת הסופר, אין הוא רווה נחת מהטעם הפשוט שהוא אינו מעריך את חוות דעתם:

כדאי אולי שאומר כמה דברים על אותו פרק מ"גיבור דורנו", שזיכה אותי בשבחים, בלחיצות יד לאינספור, בטפיחות על שכם; אותו פרק שכמה מבקרים האצים לגלות "כישרונות" חדשים, עטו עליו כתרנגולות על גרגר של דוחן, הביעו התפעלותם ממנו בלשון "והנה, דרך כוכב!" – ושאני עצמי… אני עצמי סבור שלא הבינוהו כראוי, על כן שיבחוהו כל כך…

גם ציבור הקוראים מן השורה אינו נמען ראוי לספרות ב"חי על המת", שכן רובו אינו מבין כלל את היצירות:

"אולי אני מטומטם," אומר אפרים, "אבל אני מציץ לפעמים בשיר. הרוג אותי, אני לא מבין כלום. שורה אחת לא מצטרפת לשנייה. שום קשר. מילים, מילים, אתה לא יודע מאיפה זה צמח… איפה הם גדלו, אלה? אמרתי לציפורה, הם עושים צחוק מאיתנו!"

 

אהרן מגד, 1972. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990044840420205171

הכאב שמסיבות עקיצות המבקרים אינו נותן מנוח לסופר יונס, גיבור "החי על המת". עצם היות הסופר בעמדה נשפטת שאינה עושה עימו צדק מכאיב לו. אם כך, אין פלא כי הספר נפתח, כמין קריצה אבסורדית, בתיאור משפט פומבי שבו נתבע הגיבור, יונס, מפני ש*לא* כתב ספר שהתבקש לכתוב. כאילו אומר לנו מגד, "אכתוב – אחטוף; לא אכתוב – אחטוף תביעה." בנאום ההגנה על הסופר נטען בלהט כי המוזה אחראית לכתיבה:

"כבוד השופט, נראה לי שברור הדבר כי כלי אומנותו של הסופר אינם העט, או היד הכותבת – שהרי אלה נתונים לכל אדם – אלא הרוח היוצרת. זו שאנו מכנים בשם 'מוזה', 'השכינה', 'רוח אלוה ממעל'."

תמונת אהרן מגד, 1991. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990040321010205171

קונפליקט בתוך המשפחה פנימה

בסיפור "יד ושם" של מגד, שממוקד בנושא הזיכרון והמורשת, עולה המתח התמידי בין "בעל הסיפור", שחייב לחלוק את דבריו, לבין קהל המאזינים מכורח, שאינו מעוניין לשמוע. להבדיל מן הקהילה הספרותית, שהסופר יכול להתרחק ממנה, ב"יד ושם" אין כל דרך להימלט מן הקונפליקט, שכן הוא קיים ממש בתוך המשפחה פנימה ונוגע לשורש קיומה:

 סבא זיסקינד היה קם… מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:
"רצוני שתקרא את זה."
"סבא" – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – "אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…"
אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב יד גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקריינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים.

מתוך המחזה המצולם לפי "יד ושם" של אהרן מגד, הטלוויזיה החינוכית.

לבני המשפחה יש סיבות רבות וטובות לא להאזין בפעם העשירית לסיפור ההשמדה שמגולל הסב: הם מעוניינים להביט אל העתיד, הגולה נתפסת בעיניהם כסמל לחולשה ולכיעור, ואין בהם געגועים למקומות שנמחקו. עם זאת, בעיני המספר, דינם כדין קוראים שאינם מבינים את נפשו של הסופר.

משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. "חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך" – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. "אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה."

פעולת הסיפור אמורה לחַיות את המתים ומאפשרת לדובר החי להתעכב עוד מעט בארץ העבר, ממש כפי שב"החי על המת" הסופר אמור לכתוב ביוגרפיה על איש ציבור שמת ולשמר את זכרו. אלא שכמו בני המשפחה המתים שסיפוריו של הסב עוסקים בהם, כך דמות איש הציבור המת שעליו יונס אמור לכתוב ספר אינו נותנת לו מנוח.

בשני המקרים קיים המתח בין הסופר ה"רדוף" בידי דמויותיו ובידי הסיפורים שהוא חש כי עליו לספר לבין חוסר ההבנה וההתקבלות בקרב החוג הספרותי. לכאורה, המתח אינו ניתן לפתרון, אך בפועל על המתח הזה ממש נכתבו ספרים רבים ונפלאים של מגד.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

שירה | נתעורר בשביל החלב

שירים מאת אהוד הוכרמן, צופיה הרבנד, טל חסן, מאיה קולונסקי

חיים סוטין, סייפנים (פרט), שמן על בד, 55X38 ס"מ, 1919 בקירוב. אוסף שמואל טץ, ניו יורק. הוצג בתערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית", המשכן לאמנות עין חרוד, חורף 2020 (אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדקובה, בת־שבע גולדמן־אידה)

.

אהוד הוכרמן

סוטין

מָה עוֹשֶׂה חַיִּים סוּטִין בְּעֵין חֲרוֹד

עוֹבֵד בַּמִּטְבָּח וּמְנַקֶּה עוֹפוֹת.

 

מָה מַצִּיג סוּטִין בַּמּוּזֵאוֹן בְּעֵין חֲרוֹד

צִיּוּר שֶׁל אֲוָז עָרוּף עַל קִיר כָּחֹל

 

וְזֵר לֶהָבוֹת כְּתֻמּוֹת בְּכַד טוּרְקִיז

לִכְבוֹד הַחֲבֵרִים.

 

"אֲנִי נִלְחָם נֶגֶד עַצְמִי" חַיִּים אוֹמֵר

"זֶה יוֹמִי, סִבָּתִי, אֵלּוּ הֵם חַיַּי."

 

מִצַּוָּארוֹ מִשְׁתַּלְשֵׁל סִינָר

מְרֻבָּב בְּדָם.

 

("נפש עירומה", המשכן לאמנות עין־חרוד, 2020)

 

נשני

נַשֵּׁנִי וְהַעֲבִירֵנִי

מֵהַסַּף אֶל הַבָּהִיר

הָנַח לְכָל מָה שֶׁהָיָה

כָּל מָה שֶׁמַּזְכִּיר:

פָּנִים, חֲדָרִים, בָּתִּים.

הַרְחִיקֵנִי מֵרֵיחַ עִשְׂבֵי הָאָבִיב

מִצִּלּוֹ הַגָּרוּם שֶׁל הַחֶרְמֵשׁ

יוֹצֵא מִדֶּלֶת מַחְסַן הַכֵּלִים.

 

"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, 51)

 

אהוד הוכרמן מתגורר באור יהודה ומנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו, "גמגום", יצא לאור בעריכת נתן יונתן בשנת 1989 (ספריית פועלים). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות.

.

.

צופיה הרבנד

הנקה

אֲנִי וְאַתָּה

מְשַׁיְּטִים בִּשְׁמֵי הַמִּטָּה

מַמְלָכָה גֵּאוֹמֶטְרִית שֶׁל גּוּפִים זוֹהֲרִים:

צוּרַת גּוּפֵינוּ מְשַׂרְטֶטֶת

עֲגָלוֹת, מְשֻׁלָּשִׁים

דֻּבִּים קְטַנִּים, דֻּבִּים גְּדוֹלִים

 

חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ מֶטֶאוֹרִים

אַךְ הָעוֹלָם לֹא מִתְנַגֵּשׁ בָּנוּ

עוֹד מְעַט נִתְעוֹרֵר

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 

צופיה הרבנד היא משוררת ומעצבת גרפית, בעלת סטודיו "עפעף" לעיצוב ספרים. ספר ביכוריה, "קידת העולם", ראה אור בהוצאת פרדס (2019). שירים מפרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

.

טל חסן

לידה שקטה

קֶצֶב בְּתוֹכִי מְפַעְפֵּעַ – נִשְׁמָתִי מְבַעְבַּעַת

וּמַאֲדִימָה בְּאַדְווֹת הַלֵּב הַמַּחֲסִיר!…  אֲנִי

רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת אֶת שֶׁנּוֹצַר בִּנְשִׁימָה אַחַת דַּקָּה

וּתְכוּלָה: שִׁיר זָעִיר לְחַיִּים!… הוֹ, אֶצְבָּעוֹת בּוֹגְדוֹת, מְוַתְּרוֹת לַמַּיִם –

נוֹשְׁרוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת כָּךְ פִּתְאוֹם בְּהַתְרָסָה:

הִתְפָּרְקוּת שֹׁרֵשׁ הַקִּיּוּם עַל דַּף לְלֹא דֹּפֶק.

 

טל חסן, בן 45, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו הראשון, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו השני, "גומה ברוח" (ספרי עיתון 77) ראה אור בשנת 2020. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

מאיה קולונסקי

כאבי גדילה

אֲלֻמּוֹת אוֹר עֲמוּמוֹת

בּוֹעֲטוֹת בִּי בַּבֶּרֶךְ

וְגַם בַּבֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה

כְּיֶלֶד הַבּוֹעֵט בְּאֶבֶן קְטַנָּה בָּרְחוֹב

הָאֶבֶן תִּתְגַּלְגֵּל מִלְּפָנָיו עַד הַבַּיִת

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה פְּסִיכוֹסוֹמָטִי

(שֶׁזֶּה כְּשֶׁהַגּוּף רוֹקֵד לִצְלִילֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, נָע בְּחִתּוּךְ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, מִתְעַנֶּה כְּנֶגֶד חֲרִיקוֹתֶיהָ)

אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁשִּׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר, שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַחֹרֶף, שֶׁאֶלְבַּשׁ גַּרְבַּיִם

(תִּגְרְבִי, אַתְּ מְתַקֶּנֶת).

 

אֲנִי בַּת חָמֵשׁ

וַאֲנִי זוֹחֶלֶת עַל גְּחוֹנִי.

כַּמָּה אָהַבְתִּי לְהִזְדַּקֵּק לָהֶם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה ‒

אָז, כְּשֶׁהַבִּרְכַּיִם שֶׁלִּי גָּרְרוּ אוֹתִי אֶל מִטָּתָם.

 

שלוליות

כָּל מִין שֶׁל אַלְמֹג מְתֻזְמָן בְּמוֹפַע יָרֵחַ אַחֵר

וְרֶטֶט הָאֲוִיר מֻשְׁפָּע מִצְּחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

הָאֲוִיר שֶׁנָּגַע בִּכְנָפָיו, חַשְׁמַל.

הַצֵּל מִתְאָרֵךְ וּמִתְקַצֵּר לְפִי שָׁעָה וְהַמַּיִם. הוֹ הַמַּיִם.

 

יֶשְׁנָהּ תְּלוּת בַּשָּׂפָה

בַּיְּכֹלֶת לְהַסְבִּיר

וְעַל כֵּן,

פּוֹטֶנְצִיָּאל הַבְּדִידוּת בַּשָּׂפָה

גָּבוֹהַּ לְאֵין שִׁעוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים תְּלוּיִים בְּכָךְ. יֵשׁ

דִּבּוּר אֶל תּוֹךְ אֹזֶן. יֵשׁ לִלְחֹשׁ מִלָּה קְצָרָה. יֵשׁ דִּבּוּר עִם הָעֵינַיִם. אֲבָל גַּם לְשֵׁם כָּךְ. צָרִיךְ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁיּוֹדַעַת כִּי

אַי לָאב יוּ זֶה לֹא כְּמוֹ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

 

וַיֹּאמֶר תָּאלֶס: הַכֹּל מַיִם. וְהַכֹּל מַיִם.

וְיַלְדָּה קְטַנָּה עִם קוּקִיּוֹת וּמַגָּפַיִם תּוֹלָה שְׁאֵלָה לְבָנָה

"אַבָּא, עַל הַגֶּשֶׁם אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ?"

 

ציפור על חוט חשמל

עֵץ אֹרֶן בַּגִּנָּה

אֶת מְחָטָיו הָיִיתִי קוֹלַעַת לְצַמּוֹת

עוֹשָׂה לִי קֵן

כְּשֶׁל הַצִּפּוֹרִים

שֶׁאֲנִי

מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן בְּמַבָּטִי

 

צִפּוֹר עַל חוּט חַשְׁמַל

וַדַּאי מַרְגִּישָׁה רֶטֶט

בְּגַפְרוּרֵי רַגְלֶיהָ

זִמְזוּם חַשְׁמַלִּי נָעִים

 

אִלּוּ הָיָה לָהּ קֵן

עָשׂוּי מַחֲטֵי אֹרֶן קְלוּעִים כְּצַמּוֹת

אוֹ אוּלַי עָשׂוּי גֹּמֶא

אִלּוּ הָיָה לִי.

 

פַּעַם הִתְפַּלַּשְׁתִּי בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

קִרְקוּר שֶׁהֶעֱבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

שָׁנִים נֻקְשׁוֹת

מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת

 

קִרְקוּר הָעוֹרֵב מַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

מְחַשְׁמֵל אֶת הָאֲוִיר

טוֹעֵן אוֹתוֹ

בְּכָזֶה חַשְׁמַל

מְסַמֵּר אֶת הַשֵּׂעָר,

כְּשֶׁנּוֹגְעִים עוֹשֶׂה טְזְזְזְ–זְז

כְּשֶׁנּוֹגְעִים.

 

הבט

הַאִם רָאִיתָ אֵיךְ שֶׁהַבְּרוֹשִׁים נִמְשָׁכִים?

אֵיךְ נִדְרָךְ הַנֶּצַח הַיָּרֹק שֶׁלָּהֶם?

עֵצִים יְרֻקֵּי-עַד

עָבִים מוֹשְׁכִים בִּקְצוֹתֵיהֶם

כְּמוֹ בֻּבָּה-עַל-חוּט

מַרְיוֹנֵטָה בֵּין שָׁמַיִם לְאָרֶץ.

 

מאיה קולונסקי, ילידת 1996, חיה בירושלים, סטודנטית לספרות כללית והשוואתית ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. שיר פרי עטה התפרסם בירחון המקוון "מוטיב".

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מחלקת שטנה

"בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס". סיפור מאת שחר קמיניץ

רונית ברנגה, ילדותם של שומרי הקברים, פיסול ידני בחומר ועליו ציור באקריליק, 100X40X45 ס"מ (בערך), 2019

.

שִׂטְנָה

שחר קמיניץ

.

1

"חבל שלא שרפו אותך באושוויץ"

"שהילד שלך ימות מסרטן אמן"

נעמה פוסלת ומאשרת בתנועה קלה של פרק היד, שרויה בריכוז העמוק שהיא כופה על עצמה במהלך השעות הארוכות מול המסך.

"הלוואי שמאה סודנים יאנסו את אמא שלך"

אחרי ארבע שנים נעמה כמעט לא מופתעת, סודנים ואונס הם מכרים ותיקים. ארבע שנים היא נטועה על כיסא שחור בשולי מרחבי שטיח עצומים, עטופה בסוודר מפני האקלים המשרדי הארקטי. בקומה העשרים וארבע של מגדל הזכוכית היא אוכפת את כללי הקהילה ברשת החברתית כחלק ממחלקת שטנה. מחיצת מתכת מחוררת מסתירה את תוכן המסך מעמיתיה בשולחנות הסמוכים ודרך צינורות אלקטרוניים עלומים, מעבר לים ולאוקיינוס, ספרוֹת שחורות מודדות כל העת את תפוקתה. תפוקתה גבוהה. היא משאב נחבא אל הכלים אך בעל ערך ולכן טופחה בהתמדה על ידי מחלקת משאבי אנוש, שמנהלות אותה נשים עולצות ונטולות שטנה. מדי כמה שבועות היא נשלפת מכיסאה ולומדת מנהיגות, יצירתיות, העצמה אישית, חשיבה מחוץ לקופסה. על מחצלת בנגב למדה שעבודה קשה היא חלק מהדרך המתוּמֶנֶת הנאצלת של הבודהיזם ושתתה תה מתוק מדי. בגליל כופפה יועצת ארגונית מול עיניה אגודת זרדים כדי להדגים את כוחה של עבודת צוות ונעמה הנהנה בהתרשמות לפני שטבלה בבניאס. היא השתתפה בסדנאות זהוּת תאגידית ומילאה אחר חובת ההזדהות בהתלהבות המתונה ביותר האפשרית. בימי כיף בישלה, אפתה והקפיצה, עוסתה בשמנים ארומטיים, הושבה על גב סוסים ושולשלה מצוּקים כדי להגביר את גאוות היחידה שלה.

"פרצוף תחת של פמינאצית", היא קוראת מהמסך וגונחת. בקורס הזהירו מפני הטעות הזאת. אסור להתעכב על המילים, לצייר בדמיון את האיש הנשרף, את הילדה הגוססת, את הפנים המתעוותות מעלבון וצער. אי אפשר לשרוד כך, אמרו, חייבים לערטל את המילים ממשמעותן. בסדנת הדמיון המודרך הינחו את העובדים לעטות דמות של מבקר איכות לצד מסוע ארוך במפעל, לבחור את המוצר אשר ישרה עליהם שלווה ולדבוק בו עד שיהפוך לטבע שני. אנשים צחקו והתלבטו בין פחיות שימורים, טבלאות שוקולד, ביצים. אבל נעמה קוראת וסופגת אל תוכה כל דבר שטנה, טועמת ומודדת בקפידה את השנאה המרה, ממחיזה עלילות במוחה.

שנה ורבע בממוצע שורדים מסנני השטנה בעבודתם, ובפדופיליה הרבה פחות מכך, אבל בנעמה הייתה כמוסה קשיחות שאיש לא שיער את קיומה, לא עמיתיה בפקולטה, לא אמה המודאגת ולא הפסיכולוגית שקיבלה אותה לעבודה ונעצה בה מבט שמאי קר שפירק אותה למרכיביה וחישב את הסכום, שהיה בעליל מאכזב. אולי מה שהטעה את כולם הוא שמה העדין והנפח הקטן שהיא תופסת בעולם, קטן עד שדלתות אוטומטיות מסרבות להיפתח לקראתה. ואמנם גם היא מקיאה לפעמים בשירותים וגם אצלה מתפרץ ללא כל התראה בכי נוכח דבר תועבה שראתה כבר אלפים כמותו, אבל היא לא טובעת בנחשולי הרוע האנושי. יש לה שיטות התגוננות. מדי ערב היא מיטהרת שעה ארוכה באמבטיה, מפסלת דמויות בקצף ומשמידה אותן במחי יד. בדירה הקטנה היא עטופה באור עמום ובחפצים אהובים, אוכלת על הרצפה, צופה בסדרות מטופשות וצוחקת עליהן ועל עצמה בקול רם. היא פוגשת אנשים מעטים ורק כאלה שאין בהם רוע. היא מנהלת בסתר מחקר כביר. כל אלה מספיקים כדי לחשל אותה לארבעים וחמש שעות שבועיות של גזענות, שנאת נשים והומואים, מזימות הרג ואונס, תקוות לטבח המוני.

"זבל שחור, שיחזרו לאפריקה להזדיין עם קופים"

בצהריים היא פוסלת פוסט אחרון ויורדת אל בית הקפה בקומת הקרקע. מסביבה מצטופפים עובדי חברות ההייטק הרבות שבבניין. כולם רוצים לעשות דברים חדשים וגדולים יותר והאוויר סמיך, צמיגי כמעט, מרוב כמיהה. "אני מאמין שנגיע למיליון משתמשים תוך פחות משנה", אומר קול דקיק מאחוריה. "אני חושב לכתוב ספר על ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת", מפנה איש בבגדי ספורט זרחניים את פניו אל בת שיחו. "אני לא מבין את ההתנגדות שלו, זה לגמרי וִין־וִין סיטוּאֵיישֶן", עוקף אותה בתור גבר גדול בעודו צועק אל המיקרופון המשתלשל. היא חשה כמי שנוכחת שם בגניבה ומיד יחשפו את התחזותה ויוקיעו אותה מול כל באי ארוֹמָה: היא לא באמת שאפתנית, אין לה דְרייב.

נעמה לוקחת כריך חלום של חלוּמי ומוצאת שולחן מבודד. גשם מכה במשטחי בטון. מושא המחקר שלה היום הוא שלומי עם מאה הסודנים. תמונת הפרופיל שלו נגזרה מצילום חתונה. נעמה מגדילה בתנועה דו־אצבעית ובוחנת חולצה לבנה ועניבה אדומה דקה, שיער קוצני, שיניים צחורות. יד אישה מונחת ברכות על כתפו, אצבעותיה פשוקות מעט, צמיד זהב שמשובצות בו אבנים כחולות תלוי עליה ברפיון. גם איש מתועב יכול לעורר אהבה. שלומי גֵמולוג, ממיין ומסווג יהלומים מלוטשים. היא מוצאת תמונה שלו יושב במשרד קר כמו שלה, עיניו נתונות במיקרוסקופ. כבר שנתיים שהוא מאחל מעשי אונס המוניים, בכל שעות היום אבל לעולם לא בשבת. אין לו שגיאות כתיב, מילותיו שקולות ומדודות היטב. הוא נוטה ללוות את קללותיו במספרים: עשרה בדואים, עשרים שאהידים, חמישים נאצים. היא מדמיינת את העונג שהוא מפיק מהדיוק. האם הוא כותב בבית, על הכורסה האהובה? האם נצנוץ מסוים של אבן יקרה מצית בו זעם בלתי נשלט והוא ממהר להקליד בשירותים במשרד? היא מנסה לצייר את דמות האישה בהמשכה של היד הרכה, מעבר למרפק, שרק את שמה מצאה: אפרת. מרשימת הפרסומות ששלומי לחץ עליהן עולה שהוא אוהב לפנק אותה במתנות קטנות, סבון או קרם. "את מדהימה", הוא אומר לה. "אתה כל כך טוב אליי", אפרת לוחשת לו. "שניה, מאמי, אני חייב לשלוח הודעה דחופה וכבר חוזר". שלומי מסתיר מפניה את המסך בגופו. רוע מפעפע בקרבו ודורש להתגלות.

נעמה ממשיכה לבנות את חייו הסודיים מאלפי פרטים, הפסקת הצהריים כמעט תמה ורדיד השלווה השקוף יורד עליה סוף־סוף. מגוש התועבה העצום נחצבה והוצבה על המדף עוד אבן קטנה שיש לה פנים, ביוגרפיה וחיי יומיום.

.

2

האביב היה בשיא תהילתו, מעמיד את מופעו המפעים ביותר עם גודש צבעים עזים, קולות זמזום ומשק כנפיים, עם ריחות משכרים שמסתלסלים מכל עבר, אבל כל אלה ניגפו בפני קירות הזכוכית של מגדל המשרדים וצנחו מובסים לרגליו של השומר בלובּי.

"שיאנסו את הבת שלך מול העיניים שלך, זונה". נעמה משתהה מול המילים דקות ארוכות, הרבה יותר מכפי שמתיר משטר התפוקה, מפרקת אותן ומנסה לחוש את טעמן המלוח בלשונה.

מישהו חדש שסיים קורס שטנה החל לגלות בה עניין. הוא תזמן את גיחותיו למטבחון כך שיגיע מעט אחריה ובחן אותה בחשאי מחבקת את כוס הנייר, מקרבת אותה לשפתיה ונושפת. כשמחתה שפמפם קצף לבן חשבה שהיא עשויה להיות חמודה כך, ומשא היותה היא עצמה הוקל לרגע. הוא גמר תואר ראשון שלוש שנים אחריה וזכר שתרגלה אותו ביסודות השיר. החוג לספרות העמיד מומחי תוכן רבים בזכות בקיאותם במילים. לוּ ונעמה, גלגלה את הצירוף בפיה. זה לא שם אמריקאי, פשוט ההורים שלו מעריצים שרופים של נעמי שמר, הסביר לה. לוּ עדין ודק ושערו הסמיך עורר בה רצון לבחוש בו באצבעות פשוקות. היא תהתה אם תוכל לנשק אותו ולהביט בעיניו בידיעה מה מופיע מולן על המסך במשך תשע שעות ביום. אולי כן. יותר מדי שנים עברו מאז התפעלו ממנה. "את מדהימה", לחש לה מזמן מרצה מוערך אחד, מומחה לקפקא. בעת שהקשיבה לנאומיו בקפטריה תהתה לגביו באריכות, תהליך שכלל חישוב של מאזן ההסתברויות ושקלול הנזק הגלום בכל פרשנות שגויה, חלומות כבדי ראש על האיש בעל הידיים השריריות שנועדו אולי לאחוז בה, הוספת קריצה אירונית במוחה כדי לנטרל את הרצינות המעיקה, ובינתיים נותר לה רק להביט בגבו המתרחק להרווארד, כפי שקורה תמיד עם התרחשויות שאינן מתחשבות בלוחות הזמנים הפנימיים שלה. אבל על המילה האחת הזאת היא אסירת תודה לו, היכן שלא יהיה, אולי חוטב עצים בעוד אשתו המדהימה מביטה בו באהבה מחלון ביתם הפרוורי במסצ'וסטס.

הזמן התאים להתאהבות. בחירות חדשות הוכרזו והשטנה גברה בשישים וחמישה אחוז. אנשים קראו להחדרת אלות לפי הטבעת של יריביהם הפוליטיים, לשריפות המוניות של ילדיהם. אלגוריתמים לסינון אוטומטי נותרו נבוכים נוכח החידושים בתחום השנאה, עובדים התפטרו ונעמה התבקשה לעבוד גם בסופי שבוע.

"אמן שתקבלו איידס, נעשה ממכם סבון וננגב אתו את התחת"

בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס. נעמה מרותקת אל הפרטים האדמיניסטרטיביים של השנאה ומפלחת את הפוסטים לפי עונות השנה ומקום גאוגרפי. הוא נוטה לשנוא בשעות הבוקר המוקדמות, כאילו קללותיו הן זנבות חלום. שלושת ילדיו ירשו את עיניה הטובות של אשתו, והגדול נראה מעט עצוב, אולי קורא בסתר את הגיגיו של אביו. אֶפי לא מוותר על ארוחות ערב משפחתיות ושימות עולם. דקות אחרי שאיים על חברת כנסת שישפוך אקונומיקה לגרונה העלה תמונה ביתית. החמישה יושבים מסביב לשולחן וכל אחד מספר משהו משמח ומשהו מרגיז שקרה לו היום, גם הקטנה שבטרום־חובה. אפי נראה נינוח כשכף הסלט בידו, קפואה באמצע הדרך אל הצלחת. בבוקר שישי האחרון ביקר את אימו המבוגרת וכתב רק "אמא!". "נשמה", הגיבה אחותו הפיזיותרפיסטית. מפתה לחשוב שהרוע חובק־כול אבל נעמה יודעת שזה לא כך. היא מלקטת באצבע רטובה פירורי כריך בלקני אחרונים ומתקשה להיפרד מאֶפי, הסקרנות עוד לא באה על סיפוקה. מה השתבש בתוכה והביא לכך שהרוע מרגש אותה יותר מהטוב? אולי טמונה בו יותר אמת על החיים, היא מנסה להחמיא לעצמה, וכמו המשוררות הנערצות עליה היא חותרת בלי פשרות אל האמת.

.

3

אחרי הבחירות קפחה השמש ללא רחמים. האנושות תקפה את עצמה בכל הכוח והארץ נשטפה שנאה. השפה הייתה דלה מכדי לבטא את מה שחשו אנשים זה כלפי זה, ידיים קפאו מעל מקלדות בניסיון להפיק איומים חדשים ונוראים. במוות סתמי שוב לא היה די, נדרש סבל בקנה מידה גדול יותר. חיי היומיום נזנחו לטובת היצרים המתפרצים. בבתים נצברו כלים, מרק ורוטב נקרשו, חשבונות נערמו על שידות, שיער וציפורניים צמחו פרא. המילים שזרמו אל נעמה נמלאו באיברים קטועים ותאי גזים והיא התקשתה לנשום.

פטריק, סמנכ"ל האכיפה במטה התאגיד, הגיע לביקור מיוחד לרגל המצב. בתנועות קצובות של פיקת הגרגרת צפה לנעמה עתיד מזהיר אם רק תחזיק מעמד. "אנחנו מאוד מתרשמים מהתפקוד שלך", אמר וריח מחטי אורן עלה מחולצת התכלת המגוהצת שלו. הוא בהחלט רואה אותה מתקדמת לתפקיד ראש צוות השטנה, אז תוכל לעסוק בהתוויית מדיניות ובתקציבים, בחיזוי מגמות בתחום הרוע ובשימור עובדים. "זה הזמן ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמנו מאתיים אחוז", הנהן ברצינות, "אנחנו שומרי הסף של השפיות". בהנחיית פטריק הכפילה מחלקת משאבי אנוש את תקציב הפינוקים. בבוקר נלקחו הנשים לסדנת חירום מיוחדת, "כיצד משמרים שגרת בּיוּטִי", בעוד הגברים כונסו בחניון וירו זה על זה ברובי לייזר. לוּ נורה בגבו ממארב, נעמה זכתה בלק ג'ל וטיפים למראה מנצח. בהרמת הכוסית בערב הם התקרבו וכתפו התחככה לרגע בכתפה. היא חייכה. בלילה שכבו בדירה הקטנה אבל מהלכי הפורנו שלו היו ראוותניים מדי, היא איבדה עניין במהירות ולבסוף הוא התייאש, קרא לה זונה מתנשאת והלך.

פרקי ידיה כאבו ממאמץ הסינון ומחשבותיה איבדו מבהירותן. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביום והרגישה כאילו נתלשה אל מחוץ לזמן. כבר חודשים לא דיברה עם אדם שאינו עוסק בשטנה או כריכים. בלילה נבלעו שולחנות העבודה בחשכה ורק נורות הבקרה של ציוד התקשורת ריצדו במרחק כמו גחליליות. המזגן רחש בתקרה מעליה והקפיא את האוויר, במרחקים ניקתה עצמה מכונת הקפה ממשקעים בקול טרטור, מדפסת פלטה דפים בנשיפת נחש. תפוקתה עמדה על שיא של כל הזמנים והוענקו לה תעודת הוקרה ושובר קנייה. נעמה לא ידעה כמה זמן נותר עד הקריסה ולאן תימלט.

"שרמוטה, הייתי חותכת אותך לחתיכות ומאכילה את הכלב שלי"

בצהריים היא מתעמקת בשִירִי היפה עם כריך חגיגה ירוקה. לא קשה לחבב אותה, גם לרשעים חיים שיש בהם אצילות ויופי. שירי רצה כל בוקר עשרה קילומטר בשדות עם הכלב שלה, הספורט הוא כמו סם בשבילה. אחרי שעות במשרד היא ממש חייבת להסניף את השיער של הבת שלה ובלילה קוראת ספרות רומנטית בשביל הנפש. נעמה מוצאת שהיא מקללת שרמוטות וקופים מכוערים בקביעות בתשע בערב, אחרי שהילדה נרדמת. פעם מצאה קיפוד פצוע והסיעה אותו לספארי. פעם נסעה לסחנה ולבשה בגד ים שחור שלם. הזמן אוזל אבל נעמה אזוּקה אל שירי, רגליה ממאנות לזוז. פעם הציעה לערוף את ראשם של עיתונאים ולנעוץ על מקל שיראו כל הזונות. "חחח לגמרי", ענו לה בתגובה. "איך זה עלי?", שאלה על טייץ מהמם בצבעי פסטל. הטלפון בכיסה של נעמה רוטט בלי הרף בעניינים דחופים והשמש מתחילה להנמיך מבעד לשמשת בית הקפה. במאמץ היא עוקרת את עצמה, יורדת אל החניון ונוסעת אל שירי.

נעמה כבר מכירה היטב את שגרת יומה ויודעת שבימי שלישי תגיע אל גן המשחקים מיד כשייגמר הצהרון. היא חונה בצד וממתינה ברכב, ראשה שעון על ההגה וריק ממחשבות. ברדיו שבוע של אהבה. במשך כמה דקות היא צופה באם ובילדה מפזזות בין המתקנים הצבעוניים ואז מתקרבת אליהן בצעדים זהירים. מהגדר נובח עליה סִימְבָּה ובדמיונה מבליחה תמונה שבה הוא בולע בעונג את נתחיה המבותרים.

"היי שירי, את לא מכירה אותי אבל רציתי לשאול משהו."

פנים קטנות וגדולות מופנות אליה. לשתיהן קוקו בלוף ומבט מלא אמון.

שניות חולפות כמו שנים. נעמה נשענת על המגלשה ושפתיה נעות אבל פיה מפיק רק המהום חסר פשר. אין לה מה לשאול, מעולם לא היה ניגוד מרתק. בצלילות מדהימה, כאילו התעוררה משינה ארוכה ועמוקה, נפרשות ומתפענחות בפניה השגיאות ונשימתה כמעט נעתקת מהמחזה. איזו תבוסה נחל המחקר היומרני והנלעג שלה על הטוב והרע, האמת והשקר. צחוק מבוהל מתגלגל מתוך בטנה, נפלט מתוכה ומסרב לחדול. שירי מצמידה אליה את הילדה ומחייכת בהיסוס.

 

שחר קמיניץ, בן 50, מתגורר בתל אביב. יזם ומנכ"ל חברות הייטק וסטודנט לספרות. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מטאור", סיפור מאת נטע שניצר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן