מה מריץ את אהרן מגד

שני מכתבים נסערים של אהרן מגד מלמדים על הכאב שהמספר חוֹוֶה כאשר הסיפור אינו מתקבל יפה

סופרים רבים חוו יחסים רבי-תהפוכות עם הקוראים ועם המבקרים, ואהרן מגד, סופר פורה ואהוב, אינו יוצא דופן מבחינה זו. במכתב נסער ששלח ב-1991 אל המבקר וחוקר הספרות גרשון שקד, ניסח מגד בחריפות את דעתו על נוהג מושרש של מבקרי הספרות:

על הערכות של יצירתו, אין סופר יכול להתווכח עם המבקר …
אף-על-פי-כן – אינני יכול לעבור בשתיקה על אמירה שלך שהיא ממש עלבון קשה. אתה כותב שכיוונתי את ספריי ל"שיווק היצירה להמוני הקוראים", וכך התקבל "רומן קריא שיש בו עניין מסויים". הערכה זו מנוגדת לכל מהותי כסופר. כל סיפור וכל רומן שכתבתי, כתבתים מתוך צורך נפשי לוחץ (עפ"ר מתוך מצוקה נפשית), ולעולם לא מתוך פזילה אל שוק הקוראים, כדי לעשותם "קריאים" ופופולריים. ממך, כמבקר וחוקר חשוב, רשאי אני לדרוש יותר התעמקות במניעי יצירתו של סופר, להבין מה "מריץ" אותו באמת, ומדוע הוא בוחר בדמויות אלו ואלו, או בעלילות אלו ואלו, ומדוע הוא בכלל כותב…

מכתב אהרן מגד לגרשון שקד, יוני 1991. מתוך ארכיון גרשון שקד בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990037006670205171

באופן לא מודע אולי חתם מגד את מכתבו בדבר התנצלות הנוגע לכתיבה, אך הפעם מההיבט הטכני:

כפי שאתה רואה, אני מתאמן בינתיים בכתיבה במעבד-תמלילים – שעדיין היא זרה ומוזרה לי.

מן המכתב (שאינו יוצא דופן בין כתבי מגד) עולה כי מגד האמין שנעשה לו עוול מצד חלק מהמבקרים. לתפיסתו, הסופר שבוי בצורך העז לכתוב ולהוציא לאור את סערת נפשו, ואילו נמעני הטקסט אינם מספקים מענה נאות. בהתאם, רבים מגיבורי ספריו של מגד הם סופרים, חוקרי טקסטים או אנשי יצירה, וברבים מספריו עולה המרחק העצום בין הכותב לנמען. ספריו רצופים חוקרים שמאבדים את דעתם, חוקרים שמתחקים אחר נושא אזוטרי שאין הם יכולים לשוחח עליו עם איש, כותבים שיודעים בכאב שמפעל חייהם אינו זוכה להכרה מספקת ועוד ועוד.

מכתב אחר לגרשון שקד, מינואר 1983 (שאת פתיחתו ניתן למצוא כאן), מתייחס להתקבלות ספר אחר של מגד ("הגמל המעופף ודבשת הזהב"), אך תקף להבנת עיקר יחסו של מגד ליצירה בכלל ולמה שמניע אותה:

כללו של דבר, כדאי לזכור שני דברים כשכותבים ביקורת, בין "טובה" בין "רעה": האחד – שהיוצר כותב לא בשביל ולא למען, אפילו לא למען "עלית של קוראים" ו"אניני-טעם", כפי שאתה אומר בדבריך היפים, אלא מפני. מפני שמציק לו משהו (ואפילו זו "אגרסיה", כפי שהתבטאת ברדיו), מפני שהוא רוצה לבטא משהו, מפני שאין לו דרך אחרת לבטא את עצמו וכו'. והשני – שבכל כתיבה (בכל אמנות, למעשה), יש יסוד של שעשוע, של הנאה מן המלאכה ומן המשחק, פריבילגיה של "האדם הצוחק", ולעתים הוא גובר על כל יסוד אחר. אלמנטרי, כמובן, אבל רוב המבקרים שוכחים זאת כשכותבים רצנזיות. והלוואי והיה גם בכתיבתי אותו יסוד.

אבל אין לדברים סוף, וגם לא יהיה.

מכתבו של מגד לגרשון שקד, 1983. מתוך ארכיון גרשון שקד בספרייה הלאומית.

הסופר שאין לו קוראים

קטעים רבים בספרו של מגד "החי על המת" מדגימים תחושה זו של סופר שאין לו מהלכים בחוגי הקוראים: אנשי החוג הספרותי נתפסים בספר כיהירים ונפוחים, והדובר אינו חוסך באמצעים להציג אותם באור נלעג. לעיתים תיאור זה מופרז ומובא לידי אבסורד. גם כאשר המבקרים אוהדים ומשבחים את יצירת הסופר, אין הוא רווה נחת מהטעם הפשוט שהוא אינו מעריך את חוות דעתם:

כדאי אולי שאומר כמה דברים על אותו פרק מ"גיבור דורנו", שזיכה אותי בשבחים, בלחיצות יד לאינספור, בטפיחות על שכם; אותו פרק שכמה מבקרים האצים לגלות "כישרונות" חדשים, עטו עליו כתרנגולות על גרגר של דוחן, הביעו התפעלותם ממנו בלשון "והנה, דרך כוכב!" – ושאני עצמי… אני עצמי סבור שלא הבינוהו כראוי, על כן שיבחוהו כל כך…

גם ציבור הקוראים מן השורה אינו נמען ראוי לספרות ב"חי על המת", שכן רובו אינו מבין כלל את היצירות:

"אולי אני מטומטם," אומר אפרים, "אבל אני מציץ לפעמים בשיר. הרוג אותי, אני לא מבין כלום. שורה אחת לא מצטרפת לשנייה. שום קשר. מילים, מילים, אתה לא יודע מאיפה זה צמח… איפה הם גדלו, אלה? אמרתי לציפורה, הם עושים צחוק מאיתנו!"

 

אהרן מגד, 1972. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990044840420205171

הכאב שמסיבות עקיצות המבקרים אינו נותן מנוח לסופר יונס, גיבור "החי על המת". עצם היות הסופר בעמדה נשפטת שאינה עושה עימו צדק מכאיב לו. אם כך, אין פלא כי הספר נפתח, כמין קריצה אבסורדית, בתיאור משפט פומבי שבו נתבע הגיבור, יונס, מפני ש*לא* כתב ספר שהתבקש לכתוב. כאילו אומר לנו מגד, "אכתוב – אחטוף; לא אכתוב – אחטוף תביעה." בנאום ההגנה על הסופר נטען בלהט כי המוזה אחראית לכתיבה:

"כבוד השופט, נראה לי שברור הדבר כי כלי אומנותו של הסופר אינם העט, או היד הכותבת – שהרי אלה נתונים לכל אדם – אלא הרוח היוצרת. זו שאנו מכנים בשם 'מוזה', 'השכינה', 'רוח אלוה ממעל'."

תמונת אהרן מגד, 1991. מתוך ארכיון דן הדני. מס' מערכת: 990040321010205171

קונפליקט בתוך המשפחה פנימה

בסיפור "יד ושם" של מגד, שממוקד בנושא הזיכרון והמורשת, עולה המתח התמידי בין "בעל הסיפור", שחייב לחלוק את דבריו, לבין קהל המאזינים מכורח, שאינו מעוניין לשמוע. להבדיל מן הקהילה הספרותית, שהסופר יכול להתרחק ממנה, ב"יד ושם" אין כל דרך להימלט מן הקונפליקט, שכן הוא קיים ממש בתוך המשפחה פנימה ונוגע לשורש קיומה:

 סבא זיסקינד היה קם… מוציא מתוך עטיפת-הבד חבילה של גליונות נייר, שם אותם לפני יהודה ואומר:
"רצוני שתקרא את זה."
"סבא" – היתה רעיה נחלצת להושיע את יהודה מן המיצר – "אבל הוא כבר קרא את זה עשר פעמים לפחות…"
אך סבא זיסקינד היה משים עצמו כלא שומע ולא ענה דבר, ויהודה אנוס היה לקרוא בעיניו, אותו חיבור שכמעט ידעו בעל-פה, שהשתרע על פני שמונה גליונות ארוכים בכתב יד גדול ורועד במקצת, ושעניינו היה הספד על עיר המולדת באוקריינה, שחרבה, ויהודיה נשמדו כולם בידי הגרמנים.

מתוך המחזה המצולם לפי "יד ושם" של אהרן מגד, הטלוויזיה החינוכית.

לבני המשפחה יש סיבות רבות וטובות לא להאזין בפעם העשירית לסיפור ההשמדה שמגולל הסב: הם מעוניינים להביט אל העתיד, הגולה נתפסת בעיניהם כסמל לחולשה ולכיעור, ואין בהם געגועים למקומות שנמחקו. עם זאת, בעיני המספר, דינם כדין קוראים שאינם מבינים את נפשו של הסופר.

משהיתה מזדמנת לשם רחל, בעת ביקורם, היתה מגיסה לבה בסבא ונוהגת בו בתקיפות. "חדל לבלבל להם את המוח עם היצירה שלך" – היתה אומרת ומסלקת במו ידיה את הניירות מעל השולחן ומחזירה אותם לאמתחתם. "אם רוצה אתה שיוסיפו לבקר אצלך – אל תדבר אתם על המתים. דבר על החיים. אנשים צעירים הם ואין מוחם פנוי לדברים כאלה."

פעולת הסיפור אמורה לחַיות את המתים ומאפשרת לדובר החי להתעכב עוד מעט בארץ העבר, ממש כפי שב"החי על המת" הסופר אמור לכתוב ביוגרפיה על איש ציבור שמת ולשמר את זכרו. אלא שכמו בני המשפחה המתים שסיפוריו של הסב עוסקים בהם, כך דמות איש הציבור המת שעליו יונס אמור לכתוב ספר אינו נותנת לו מנוח.

בשני המקרים קיים המתח בין הסופר ה"רדוף" בידי דמויותיו ובידי הסיפורים שהוא חש כי עליו לספר לבין חוסר ההבנה וההתקבלות בקרב החוג הספרותי. לכאורה, המתח אינו ניתן לפתרון, אך בפועל על המתח הזה ממש נכתבו ספרים רבים ונפלאים של מגד.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן

פרוזה | מחלקת שטנה

"בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס". סיפור מאת שחר קמיניץ

רונית ברנגה, ילדותם של שומרי הקברים, פיסול ידני בחומר ועליו ציור באקריליק, 100X40X45 ס"מ (בערך), 2019

.

שִׂטְנָה

שחר קמיניץ

.

1

"חבל שלא שרפו אותך באושוויץ"

"שהילד שלך ימות מסרטן אמן"

נעמה פוסלת ומאשרת בתנועה קלה של פרק היד, שרויה בריכוז העמוק שהיא כופה על עצמה במהלך השעות הארוכות מול המסך.

"הלוואי שמאה סודנים יאנסו את אמא שלך"

אחרי ארבע שנים נעמה כמעט לא מופתעת, סודנים ואונס הם מכרים ותיקים. ארבע שנים היא נטועה על כיסא שחור בשולי מרחבי שטיח עצומים, עטופה בסוודר מפני האקלים המשרדי הארקטי. בקומה העשרים וארבע של מגדל הזכוכית היא אוכפת את כללי הקהילה ברשת החברתית כחלק ממחלקת שטנה. מחיצת מתכת מחוררת מסתירה את תוכן המסך מעמיתיה בשולחנות הסמוכים ודרך צינורות אלקטרוניים עלומים, מעבר לים ולאוקיינוס, ספרוֹת שחורות מודדות כל העת את תפוקתה. תפוקתה גבוהה. היא משאב נחבא אל הכלים אך בעל ערך ולכן טופחה בהתמדה על ידי מחלקת משאבי אנוש, שמנהלות אותה נשים עולצות ונטולות שטנה. מדי כמה שבועות היא נשלפת מכיסאה ולומדת מנהיגות, יצירתיות, העצמה אישית, חשיבה מחוץ לקופסה. על מחצלת בנגב למדה שעבודה קשה היא חלק מהדרך המתוּמֶנֶת הנאצלת של הבודהיזם ושתתה תה מתוק מדי. בגליל כופפה יועצת ארגונית מול עיניה אגודת זרדים כדי להדגים את כוחה של עבודת צוות ונעמה הנהנה בהתרשמות לפני שטבלה בבניאס. היא השתתפה בסדנאות זהוּת תאגידית ומילאה אחר חובת ההזדהות בהתלהבות המתונה ביותר האפשרית. בימי כיף בישלה, אפתה והקפיצה, עוסתה בשמנים ארומטיים, הושבה על גב סוסים ושולשלה מצוּקים כדי להגביר את גאוות היחידה שלה.

"פרצוף תחת של פמינאצית", היא קוראת מהמסך וגונחת. בקורס הזהירו מפני הטעות הזאת. אסור להתעכב על המילים, לצייר בדמיון את האיש הנשרף, את הילדה הגוססת, את הפנים המתעוותות מעלבון וצער. אי אפשר לשרוד כך, אמרו, חייבים לערטל את המילים ממשמעותן. בסדנת הדמיון המודרך הינחו את העובדים לעטות דמות של מבקר איכות לצד מסוע ארוך במפעל, לבחור את המוצר אשר ישרה עליהם שלווה ולדבוק בו עד שיהפוך לטבע שני. אנשים צחקו והתלבטו בין פחיות שימורים, טבלאות שוקולד, ביצים. אבל נעמה קוראת וסופגת אל תוכה כל דבר שטנה, טועמת ומודדת בקפידה את השנאה המרה, ממחיזה עלילות במוחה.

שנה ורבע בממוצע שורדים מסנני השטנה בעבודתם, ובפדופיליה הרבה פחות מכך, אבל בנעמה הייתה כמוסה קשיחות שאיש לא שיער את קיומה, לא עמיתיה בפקולטה, לא אמה המודאגת ולא הפסיכולוגית שקיבלה אותה לעבודה ונעצה בה מבט שמאי קר שפירק אותה למרכיביה וחישב את הסכום, שהיה בעליל מאכזב. אולי מה שהטעה את כולם הוא שמה העדין והנפח הקטן שהיא תופסת בעולם, קטן עד שדלתות אוטומטיות מסרבות להיפתח לקראתה. ואמנם גם היא מקיאה לפעמים בשירותים וגם אצלה מתפרץ ללא כל התראה בכי נוכח דבר תועבה שראתה כבר אלפים כמותו, אבל היא לא טובעת בנחשולי הרוע האנושי. יש לה שיטות התגוננות. מדי ערב היא מיטהרת שעה ארוכה באמבטיה, מפסלת דמויות בקצף ומשמידה אותן במחי יד. בדירה הקטנה היא עטופה באור עמום ובחפצים אהובים, אוכלת על הרצפה, צופה בסדרות מטופשות וצוחקת עליהן ועל עצמה בקול רם. היא פוגשת אנשים מעטים ורק כאלה שאין בהם רוע. היא מנהלת בסתר מחקר כביר. כל אלה מספיקים כדי לחשל אותה לארבעים וחמש שעות שבועיות של גזענות, שנאת נשים והומואים, מזימות הרג ואונס, תקוות לטבח המוני.

"זבל שחור, שיחזרו לאפריקה להזדיין עם קופים"

בצהריים היא פוסלת פוסט אחרון ויורדת אל בית הקפה בקומת הקרקע. מסביבה מצטופפים עובדי חברות ההייטק הרבות שבבניין. כולם רוצים לעשות דברים חדשים וגדולים יותר והאוויר סמיך, צמיגי כמעט, מרוב כמיהה. "אני מאמין שנגיע למיליון משתמשים תוך פחות משנה", אומר קול דקיק מאחוריה. "אני חושב לכתוב ספר על ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת", מפנה איש בבגדי ספורט זרחניים את פניו אל בת שיחו. "אני לא מבין את ההתנגדות שלו, זה לגמרי וִין־וִין סיטוּאֵיישֶן", עוקף אותה בתור גבר גדול בעודו צועק אל המיקרופון המשתלשל. היא חשה כמי שנוכחת שם בגניבה ומיד יחשפו את התחזותה ויוקיעו אותה מול כל באי ארוֹמָה: היא לא באמת שאפתנית, אין לה דְרייב.

נעמה לוקחת כריך חלום של חלוּמי ומוצאת שולחן מבודד. גשם מכה במשטחי בטון. מושא המחקר שלה היום הוא שלומי עם מאה הסודנים. תמונת הפרופיל שלו נגזרה מצילום חתונה. נעמה מגדילה בתנועה דו־אצבעית ובוחנת חולצה לבנה ועניבה אדומה דקה, שיער קוצני, שיניים צחורות. יד אישה מונחת ברכות על כתפו, אצבעותיה פשוקות מעט, צמיד זהב שמשובצות בו אבנים כחולות תלוי עליה ברפיון. גם איש מתועב יכול לעורר אהבה. שלומי גֵמולוג, ממיין ומסווג יהלומים מלוטשים. היא מוצאת תמונה שלו יושב במשרד קר כמו שלה, עיניו נתונות במיקרוסקופ. כבר שנתיים שהוא מאחל מעשי אונס המוניים, בכל שעות היום אבל לעולם לא בשבת. אין לו שגיאות כתיב, מילותיו שקולות ומדודות היטב. הוא נוטה ללוות את קללותיו במספרים: עשרה בדואים, עשרים שאהידים, חמישים נאצים. היא מדמיינת את העונג שהוא מפיק מהדיוק. האם הוא כותב בבית, על הכורסה האהובה? האם נצנוץ מסוים של אבן יקרה מצית בו זעם בלתי נשלט והוא ממהר להקליד בשירותים במשרד? היא מנסה לצייר את דמות האישה בהמשכה של היד הרכה, מעבר למרפק, שרק את שמה מצאה: אפרת. מרשימת הפרסומות ששלומי לחץ עליהן עולה שהוא אוהב לפנק אותה במתנות קטנות, סבון או קרם. "את מדהימה", הוא אומר לה. "אתה כל כך טוב אליי", אפרת לוחשת לו. "שניה, מאמי, אני חייב לשלוח הודעה דחופה וכבר חוזר". שלומי מסתיר מפניה את המסך בגופו. רוע מפעפע בקרבו ודורש להתגלות.

נעמה ממשיכה לבנות את חייו הסודיים מאלפי פרטים, הפסקת הצהריים כמעט תמה ורדיד השלווה השקוף יורד עליה סוף־סוף. מגוש התועבה העצום נחצבה והוצבה על המדף עוד אבן קטנה שיש לה פנים, ביוגרפיה וחיי יומיום.

.

2

האביב היה בשיא תהילתו, מעמיד את מופעו המפעים ביותר עם גודש צבעים עזים, קולות זמזום ומשק כנפיים, עם ריחות משכרים שמסתלסלים מכל עבר, אבל כל אלה ניגפו בפני קירות הזכוכית של מגדל המשרדים וצנחו מובסים לרגליו של השומר בלובּי.

"שיאנסו את הבת שלך מול העיניים שלך, זונה". נעמה משתהה מול המילים דקות ארוכות, הרבה יותר מכפי שמתיר משטר התפוקה, מפרקת אותן ומנסה לחוש את טעמן המלוח בלשונה.

מישהו חדש שסיים קורס שטנה החל לגלות בה עניין. הוא תזמן את גיחותיו למטבחון כך שיגיע מעט אחריה ובחן אותה בחשאי מחבקת את כוס הנייר, מקרבת אותה לשפתיה ונושפת. כשמחתה שפמפם קצף לבן חשבה שהיא עשויה להיות חמודה כך, ומשא היותה היא עצמה הוקל לרגע. הוא גמר תואר ראשון שלוש שנים אחריה וזכר שתרגלה אותו ביסודות השיר. החוג לספרות העמיד מומחי תוכן רבים בזכות בקיאותם במילים. לוּ ונעמה, גלגלה את הצירוף בפיה. זה לא שם אמריקאי, פשוט ההורים שלו מעריצים שרופים של נעמי שמר, הסביר לה. לוּ עדין ודק ושערו הסמיך עורר בה רצון לבחוש בו באצבעות פשוקות. היא תהתה אם תוכל לנשק אותו ולהביט בעיניו בידיעה מה מופיע מולן על המסך במשך תשע שעות ביום. אולי כן. יותר מדי שנים עברו מאז התפעלו ממנה. "את מדהימה", לחש לה מזמן מרצה מוערך אחד, מומחה לקפקא. בעת שהקשיבה לנאומיו בקפטריה תהתה לגביו באריכות, תהליך שכלל חישוב של מאזן ההסתברויות ושקלול הנזק הגלום בכל פרשנות שגויה, חלומות כבדי ראש על האיש בעל הידיים השריריות שנועדו אולי לאחוז בה, הוספת קריצה אירונית במוחה כדי לנטרל את הרצינות המעיקה, ובינתיים נותר לה רק להביט בגבו המתרחק להרווארד, כפי שקורה תמיד עם התרחשויות שאינן מתחשבות בלוחות הזמנים הפנימיים שלה. אבל על המילה האחת הזאת היא אסירת תודה לו, היכן שלא יהיה, אולי חוטב עצים בעוד אשתו המדהימה מביטה בו באהבה מחלון ביתם הפרוורי במסצ'וסטס.

הזמן התאים להתאהבות. בחירות חדשות הוכרזו והשטנה גברה בשישים וחמישה אחוז. אנשים קראו להחדרת אלות לפי הטבעת של יריביהם הפוליטיים, לשריפות המוניות של ילדיהם. אלגוריתמים לסינון אוטומטי נותרו נבוכים נוכח החידושים בתחום השנאה, עובדים התפטרו ונעמה התבקשה לעבוד גם בסופי שבוע.

"אמן שתקבלו איידס, נעשה ממכם סבון וננגב אתו את התחת"

בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס. נעמה מרותקת אל הפרטים האדמיניסטרטיביים של השנאה ומפלחת את הפוסטים לפי עונות השנה ומקום גאוגרפי. הוא נוטה לשנוא בשעות הבוקר המוקדמות, כאילו קללותיו הן זנבות חלום. שלושת ילדיו ירשו את עיניה הטובות של אשתו, והגדול נראה מעט עצוב, אולי קורא בסתר את הגיגיו של אביו. אֶפי לא מוותר על ארוחות ערב משפחתיות ושימות עולם. דקות אחרי שאיים על חברת כנסת שישפוך אקונומיקה לגרונה העלה תמונה ביתית. החמישה יושבים מסביב לשולחן וכל אחד מספר משהו משמח ומשהו מרגיז שקרה לו היום, גם הקטנה שבטרום־חובה. אפי נראה נינוח כשכף הסלט בידו, קפואה באמצע הדרך אל הצלחת. בבוקר שישי האחרון ביקר את אימו המבוגרת וכתב רק "אמא!". "נשמה", הגיבה אחותו הפיזיותרפיסטית. מפתה לחשוב שהרוע חובק־כול אבל נעמה יודעת שזה לא כך. היא מלקטת באצבע רטובה פירורי כריך בלקני אחרונים ומתקשה להיפרד מאֶפי, הסקרנות עוד לא באה על סיפוקה. מה השתבש בתוכה והביא לכך שהרוע מרגש אותה יותר מהטוב? אולי טמונה בו יותר אמת על החיים, היא מנסה להחמיא לעצמה, וכמו המשוררות הנערצות עליה היא חותרת בלי פשרות אל האמת.

.

3

אחרי הבחירות קפחה השמש ללא רחמים. האנושות תקפה את עצמה בכל הכוח והארץ נשטפה שנאה. השפה הייתה דלה מכדי לבטא את מה שחשו אנשים זה כלפי זה, ידיים קפאו מעל מקלדות בניסיון להפיק איומים חדשים ונוראים. במוות סתמי שוב לא היה די, נדרש סבל בקנה מידה גדול יותר. חיי היומיום נזנחו לטובת היצרים המתפרצים. בבתים נצברו כלים, מרק ורוטב נקרשו, חשבונות נערמו על שידות, שיער וציפורניים צמחו פרא. המילים שזרמו אל נעמה נמלאו באיברים קטועים ותאי גזים והיא התקשתה לנשום.

פטריק, סמנכ"ל האכיפה במטה התאגיד, הגיע לביקור מיוחד לרגל המצב. בתנועות קצובות של פיקת הגרגרת צפה לנעמה עתיד מזהיר אם רק תחזיק מעמד. "אנחנו מאוד מתרשמים מהתפקוד שלך", אמר וריח מחטי אורן עלה מחולצת התכלת המגוהצת שלו. הוא בהחלט רואה אותה מתקדמת לתפקיד ראש צוות השטנה, אז תוכל לעסוק בהתוויית מדיניות ובתקציבים, בחיזוי מגמות בתחום הרוע ובשימור עובדים. "זה הזמן ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמנו מאתיים אחוז", הנהן ברצינות, "אנחנו שומרי הסף של השפיות". בהנחיית פטריק הכפילה מחלקת משאבי אנוש את תקציב הפינוקים. בבוקר נלקחו הנשים לסדנת חירום מיוחדת, "כיצד משמרים שגרת בּיוּטִי", בעוד הגברים כונסו בחניון וירו זה על זה ברובי לייזר. לוּ נורה בגבו ממארב, נעמה זכתה בלק ג'ל וטיפים למראה מנצח. בהרמת הכוסית בערב הם התקרבו וכתפו התחככה לרגע בכתפה. היא חייכה. בלילה שכבו בדירה הקטנה אבל מהלכי הפורנו שלו היו ראוותניים מדי, היא איבדה עניין במהירות ולבסוף הוא התייאש, קרא לה זונה מתנשאת והלך.

פרקי ידיה כאבו ממאמץ הסינון ומחשבותיה איבדו מבהירותן. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביום והרגישה כאילו נתלשה אל מחוץ לזמן. כבר חודשים לא דיברה עם אדם שאינו עוסק בשטנה או כריכים. בלילה נבלעו שולחנות העבודה בחשכה ורק נורות הבקרה של ציוד התקשורת ריצדו במרחק כמו גחליליות. המזגן רחש בתקרה מעליה והקפיא את האוויר, במרחקים ניקתה עצמה מכונת הקפה ממשקעים בקול טרטור, מדפסת פלטה דפים בנשיפת נחש. תפוקתה עמדה על שיא של כל הזמנים והוענקו לה תעודת הוקרה ושובר קנייה. נעמה לא ידעה כמה זמן נותר עד הקריסה ולאן תימלט.

"שרמוטה, הייתי חותכת אותך לחתיכות ומאכילה את הכלב שלי"

בצהריים היא מתעמקת בשִירִי היפה עם כריך חגיגה ירוקה. לא קשה לחבב אותה, גם לרשעים חיים שיש בהם אצילות ויופי. שירי רצה כל בוקר עשרה קילומטר בשדות עם הכלב שלה, הספורט הוא כמו סם בשבילה. אחרי שעות במשרד היא ממש חייבת להסניף את השיער של הבת שלה ובלילה קוראת ספרות רומנטית בשביל הנפש. נעמה מוצאת שהיא מקללת שרמוטות וקופים מכוערים בקביעות בתשע בערב, אחרי שהילדה נרדמת. פעם מצאה קיפוד פצוע והסיעה אותו לספארי. פעם נסעה לסחנה ולבשה בגד ים שחור שלם. הזמן אוזל אבל נעמה אזוּקה אל שירי, רגליה ממאנות לזוז. פעם הציעה לערוף את ראשם של עיתונאים ולנעוץ על מקל שיראו כל הזונות. "חחח לגמרי", ענו לה בתגובה. "איך זה עלי?", שאלה על טייץ מהמם בצבעי פסטל. הטלפון בכיסה של נעמה רוטט בלי הרף בעניינים דחופים והשמש מתחילה להנמיך מבעד לשמשת בית הקפה. במאמץ היא עוקרת את עצמה, יורדת אל החניון ונוסעת אל שירי.

נעמה כבר מכירה היטב את שגרת יומה ויודעת שבימי שלישי תגיע אל גן המשחקים מיד כשייגמר הצהרון. היא חונה בצד וממתינה ברכב, ראשה שעון על ההגה וריק ממחשבות. ברדיו שבוע של אהבה. במשך כמה דקות היא צופה באם ובילדה מפזזות בין המתקנים הצבעוניים ואז מתקרבת אליהן בצעדים זהירים. מהגדר נובח עליה סִימְבָּה ובדמיונה מבליחה תמונה שבה הוא בולע בעונג את נתחיה המבותרים.

"היי שירי, את לא מכירה אותי אבל רציתי לשאול משהו."

פנים קטנות וגדולות מופנות אליה. לשתיהן קוקו בלוף ומבט מלא אמון.

שניות חולפות כמו שנים. נעמה נשענת על המגלשה ושפתיה נעות אבל פיה מפיק רק המהום חסר פשר. אין לה מה לשאול, מעולם לא היה ניגוד מרתק. בצלילות מדהימה, כאילו התעוררה משינה ארוכה ועמוקה, נפרשות ומתפענחות בפניה השגיאות ונשימתה כמעט נעתקת מהמחזה. איזו תבוסה נחל המחקר היומרני והנלעג שלה על הטוב והרע, האמת והשקר. צחוק מבוהל מתגלגל מתוך בטנה, נפלט מתוכה ומסרב לחדול. שירי מצמידה אליה את הילדה ומחייכת בהיסוס.

 

שחר קמיניץ, בן 50, מתגורר בתל אביב. יזם ומנכ"ל חברות הייטק וסטודנט לספרות. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מטאור", סיפור מאת נטע שניצר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | משך של גפרור דולק

"דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו." פרסום ראשון בעברית מיצירתו של המשורר היווני דימיטריס ליאקוס, בתרגומה של ישראלה אזולאי־נחום

נעמי בריקמן, הבית, שמן על בד מוכסף עם חול, 40X30 ס"מ, 2018

.

קטעים מתוך Ζ213: EXIT / דימיטריס ליאקוס

מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

.

[…]

משך זמן של גפרור דולק. משך הזמן שבו אתה מצליח לראות בחדר נדלק וכבה. דמויות אשר צצות לרגע ואז נעלמות. אתה מצליח לקרוא כמה שורות. הם מכבים עוד גפרור, שוב. קטעים שחסרים, דפים ריקים, גפרור, שוב. אתה מבין משפט לא מוכר שנתקע בראשך. אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל. שְׁאַל את אלה ההולכים לצידך. גפרור, כמה קטעים מחוקים כמו של כתבי הקודש, אחר כך כמה קטעים שלו, אחר כך אני. האור מחזיק כל כך מעט, שאינך מצליח לכתוב. אינך רואה בחשכה אם הדף לבן. אתה כותב, גפרור, מילים נופלות זו על זו, דף נוסף, אתה כותב, עוד גפרור. דף לבן, אתה ממשיך, דף נוסף כתוב למחצה, אתה קורא, הגפרורים אוזלים. אתה הופך את הדפים אגב מישוש, אתה משחק. בדפים שאתה מוצא בהם קטעים כתובים אתה מוסיף הערות משלך מתחת לשורות. אתה כותב גם בין השורות. גפרור, אתה קורא שוב ושוב את מה שכתבת ואת מה שכתבו האחרים. כמו שוחחת עם מישהו. גפרור, אתה נושף בסיגריה ומנסה לקרוא מה שכתוב מתחת לקצה הבוער. לא. גפרור, החרדה שחפצים יעזבו שוב. כמו שעזבתי אני.

…………………………………………………………………………………………………………………. היו מחסומים

בכל המעברים כך שאיש לא יכול לעבור.

ועכשיו, אני נזרק אל הדרכים שהבקעתי בעצמי, אהיה כבול אליהן.

האחרים נסו על נפשם לפני עלות שחר.

ללא חיבור או גבול, עֵדים, יקרי ערך.

חלוקת משנה מיוחדת של הפֵּרֶגְרִינִי נוסדה על ידי חסרי המעמד

(Peregrini Dedicitii).

אשר למרות זאת נחשבו לבני חורין.

אם אצא לרחוב יכול להיות שאמצא

כמו מישהו שאינו שייך לשום מדינה.

גפרור אחרון.

ירח מלא

…….תלוי על עץ ………………………………………….יבש

האור בחלון

בוחר בקפדנות

את היער ממערב

קולות צחוקנו – המזור הטוב ביותר.

……………………………………………………כדי לחמש

………………………………………..ידיים שאינן יכולות עוד לאחוז

שתינו

מההצפות…………………………..הצללים

………………………………………לפתע התחזקו רעמי התופים

………………………………………לרכז אותנו ולהובילנו איני יודע לאן.

שתיקה…………………………………………….פחד

………………….כמו ילד מבוהל

……………………..מושפל

……………………..לפניהם

……………………………….לא יכולתי לשאת עוד

……………………………………………………..קברים

………………………………..אל תפסיקו לחפור הוא אמר

………………………………………………………הכפר

………………………………………………………הלוויות

………………………………………………………בלוויות

קברו אותם בלילה

כאשר אחזור

יום אחד נזדקן בִּפְנִים.……………………יחד

…………………………………………….בשולי הלהבות

פגשנו רבים

אשר הטבילו

……………………………………………..את בתי החזה שלהם

…………………………………מצאנו

חמאה ביצים בתוך……………………………….לחם דבש ואחר כך

.

השיאו את בנותיהם ביום הוא

.

ואחר נפלו בקול גדול לתוך

.

גבעולים שקצצנו ואכלנו

בעודם ירוקים

.

.

של האפר

.

ולאור …………………………………………….מעגל האש הדועך

מקיפים אותך

.

פִּיות

.

אסק־הייל־הופה (תקוות הישועה נמצאת ביער,

השדים מזנקים מתוך היער, או משהו כזה)

.

לא מצאתי וחזרתי. אינני זוכר כמה זמן, אפילו לא מהיכן.

שוב האיר השחר.

.

.

אמור לאלה אשר חיכו לא לחכות, איש מאיתנו לא יחזור. השמיים עוזבים שוב, העיתונים מתפוררים במעבר, אותם עצים חולפים שוב לפנינו, כהים יותר. אלה שעלו בתחנה אחרת מסיטים את הדלתות ומחפשים מקום ישיבה. האור מהחוץ שקוטע את הערב לחתיכות, ערבים קשים נופלים בינות זרים. הסיפור מתנפץ בתוכך, חתיכות הנמחקות עם השֵׁפֶל, בזמן הזה ממש, חתיכות המתפוגגות זו לתוך זו לפני שאתה יכול לישון. החילזון ממהר לשוב על עקבותיו, סיפור שאתה זוכר כי לא תם, קמטים שעדיין אוצרים צבע על זרע זיכרון ארעי. ציפורים מנערות רסיסי טל על כנפיהן ואתה ממריא עימן ברקיע כפור צחור, אך אתה מתעורר שוב קודח. לא חום הגוף מתיש אותך כי אם זיכרון הצער, אינך יודע מדוע, לפני שאתה ער לגמרי, תחושה עקרה שוב בידיך, כל השאר נמוג באחת, אתה זיכרון אחד בתוך קופסה שבורה מתרוקנת, השקט הזה שאחרי הסערה, אתה מבקש תמיכה, קם כמו איש זקן, קר לך, אתה זוכר את נוצות הציפורים, מטות שופטים עטורי נוצות של עצמות מלאך מטביעים שוב דמויות ומילות תפילה מונוטוניות.

.

.

.

עם צמר גפן ונייר טואלט שנדחסו לתוך פיך, סופגים את הרוק שלך, אתה בקושי יכול לנשום. אך אתה בעיקר צמא, זה הדבר שמעיר אותך, והכוס שלצידך ריקה. עדיין לילה, אבל מה השעה, אתה תקום ותבקש מעט מים, עגלת השרות ריקה, הלאה משם, טיפות על החלון, אתה מרטיב את היד כדי להרטיב את הפה. הלאה, הרחק הלאה, קרון ריק, ועוד אחד, רעידות, כמו קולות הגוברים בעוז. רעידות של קרון. הם נותנים לך מים. הבהמות שלהם ישנות בקצה, מבקשים ממך לשבת ביניהן. אתה שוב שותה מים. צחוק, קולות שואלים אותך, אתה עומד להגיד משהו אבל נתקף סחרחורת. חתיכת בשר עוברת מיד ליד, אתה הולך ונשכב ליד, מעבירים גם לך ואתה אוכל, בקבוק עובר מיד ליד, יין, מאחור מעגל שירה, האחרים ישנים בין הבהמות. פרצופים מפויחים, קולות הפורצים בקרנבל מר, ראשיהם מתערבבים עם אלה של בעלי חיים, גוף הכבש מסתיים בראש אדם שעיניו עצומות. הם דוחפים אחד, גדול ועצום, בין שני חלונות, הוא מרים את ידיו, הם קושרים את פרקי ידיו לסורגים, ימין ושמאל. ראש של כבש, הם מלבישים על ראשו את העור שפשטו מראשה של החיה. הם מדברים אליו. הוא שר. לאט, שיר מקוטע. כאשר עולה השחר נגלה צללית כהה של איש צלוב. הם מלבישים אותו בגד כחול, מישהו לידך מדליק ומכבה פנס, מרוב שמחה והתרגשות עיניהם מתמלאות דמעות. שמחה לא מובנת של ילדים, אתה מצטרף אליהם ומחייך לרגע קט, ואז, משתנק כאילו חנק אותך מישהו, אתה נרגע ושוב נושם בקלות. הם מראים את הצלקות החיוורות שעל פניהם, ניצחונות שהביסו את העולם, האמונה שלנו, אמרו, והגוף שלנו, גוף אחד איתו, שמעת אותם שרים, לא יעבור זמן רב עד שיגיע היום, הזמנים יתחלפו. מסביבך הכול אדום. בחוץ נשקף מראה הנהר המכה בחלונות, הרכבת מאיטה בעיקול, וכולן יחד, כל נשות האדמה הזאת, סגרו עליה במעגל בכל דרך אפשרית כאשר ניסו לטפס עליה.

.

.

.

משאיות שפכו טונות של בוץ שנערם. ניחוח קפה שמתבשל בסיר, הם נתנו לי לשתות, אתה משיב על דבריהם המתעקשים בתנועות ידיים. אינך יודע דרך אחרת. הנהר הנשקף מהחלון כמו אוצר בתוכו אור גדול המסנוור אותך. עפעפיך כבדים. קו האופק. מיטשטש. גל המתפשט ללא שליטה ובלי יכולת לתפוס אותו נסוג לאחור ונשבר שוב על המשטחים המושלגים. הפועלים באתר הבנייה בונים ומקימים סוללת עפר. גשרים, אחד כבר כמעט גמור. מתפשט ללא שליטה עד לפסגת ההר.

.

.

עוד יין. הם ממלאים את הכוסות מחדש בקביעות, פעם אחת שטפו את העיניים של צלב הכבש שהביט סביב, הם מיששו את גופו ושרו: ראו את החורים בכפות הידיים שלו. תחוב את האצבע שלך פנימה, זעק הדם, כדי שישירו. משהו כמו: הצלבים, הצלבים, תן להם ליפול למטה. בקצב שגרם לך שוב לסחרחורת, בתוך מערבולת האורות האיטית ההולכת וגוברת, בעגלה המסתובבת סביב יחד איתך.

.

.

.

צלצול פעמונים איטי של כנסייה קרובה אליי בוודאות עצרתי לרגע וחיכיתי ועכשיו שוב נשמע הצלצול. ונכנסתי והתיישבתי שם וכמו כתמים למטה הלוחות כמו מוכתמים בדם. מי היכה בפעמונים, שאלות מבולבלות לא מוסברות, מי היה שם להכות בפעמון גלים שירדו אל הכיפה, הד המים שירדו מלמעלה וטפטפו כאן. והבזקי האור מהחלונות מאחד לשני כמו פנס בידיו של זה המבקש למצוא אותי. כאן, בתוך בור מוצף מלא גופות, ענפים המחפים ועלים הצפים על פנים אלמוניות כמתנות קבורה המונחות בצד, כמו משפטיו ודבריו בכתובים אשר התערבבו בדף הזה, ואז קו אחד בודד.

.

.

[…]

בהתחלה אינך רואה, אתה רק מדמיין, ואז אתה חושב שאתה רואה – אתה פורשׂ במחשבותיך מרחב שבו לא נראה דבר. חלל ריק, ערפל. לאחר מכן אתה מבודד חלק אחד ממנו ומנסה לפשט את הנוף בשדה הראייה שלך, עד לנקודה שבה ניתן להבחין באובייקטים ולהפרידם בזה אחר זה. אבל ככל שאתה מסתכל רחוק יותר, המראה מיטשטש שוב, וככל שאתה מתקדם הגבולות מתרחקים. ואז אתה מביט מהחלון לידך, כמה מטרים ממך, ואתה רואה אותם נוסעים, לא אתה, האובייקטים, אם אתה יכול לקרוא להם אובייקטים. אתה רואה אותם עוזבים לצד הרכבת, אינך יכול לגעת בהם, אתה רואה אותם. ברצף, בזה אחר זה. וגם אם היו עיניך עדיין עצומות הם היו עוברים דרך המגע בכף ידך, לו יכולת להושיט את ידך ולגעת בהם, היית מרגיש שהם עוברים דרך כף ידך, מפגשים עוקבים זה אחר זה ברצף. אתה היית מכנה את זה כך, רצף, ואילו היית עושה את אותה תנועה בכיוון ההפוך, היית יכול לחזות את אותו הרצף, מהסוף להתחלה, ולו היית רוצה להתחיל במקום אחר, היית יכול לשנות את המסלול, לשנות את הרצף הזה. מעביר את ידך ממכנסיך לכיסא, לידיות המתכת שלו, לזכוכית שבחלון, ובחזרה, אותו רצף עם הפערים שהבחנת בהם בחלל. אתה הוא הקורא לכל אלה אובייקטים, אבל הם רק שמות המדברים אל הנשמה. אתה יכול תמיד לעצום את העיניים ולהתחיל מחדש, זה תמיד אותו דבר, אתה יודע איך זה. לא כמו שאתה מביט בדברים ובהדרגה אתה רואה אותם אחרת, משנים צבע כיוון שהאור משתנה, הולכים וגדלים כשאתה מקרב אותם, עד שאינך רואה דבר יותר, נעלמים, נכנסים ויוצאים מהאור אל החושך כל הזמן. אתה שוכח אותם בחושך ומחכה להם באור. ועכשיו כשאנו צועדים אל תוך החשכה אתה מסתכל ומצפה לגלות מה יֵצא משם, בעודנו ממשיכים לצעוד. כי אתה יודע שהרקיע עדיין שם, למרות שהוא חשוך, למרות שהוא ריק כמו שאתה יודע שהאדמה תחתיך דוחפת אותך קדימה. הגלגל דוחף את האדמה והיא דוחפת אותו קדימה. לו הייתה מתרככת מעט היינו יורדים לתוכה. אולי אנחנו הולכים למקום כלשהו כדי לרדת. אולי כשנגיע לשם, באופק, המשטח הזה לא יהיה כל כך קשה. אנו הולכים לשם כולם יחד, ברכבת המשנה את האור ומשחקת איתו, האור משתנה ומשחק עם דבר שנעלם. דבר המשנה צורה, משטח בתנועה. הדרך נפתחת, כשאנו מתקרבים, הדרך פותחת דרך חדשה, כדי שלא ניאלץ לעצור, דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו. לעולם לא נתפוס את הסבך הנפרם. הוא ייפרם ויאסוף את קצותיו לפנינו. אנחנו נראה אותו, סימן אפל הרחק לפנינו. בשקט, מלווה אותנו בעודנו נוסעים עם רעש הרכבת. בין שזה מושך אותך או דוחף, אתה נע אבל נשאר שם. אינך טרוד עוד במחשבה איך תוכל לפתוח ולהיכנס ולראות משהו אחר כי גם אם תתקדם לא תגיע לשום מקום, אין חוץ ופנים, מעולם לא פסעת פנימה, בעבורך קיימת רק הכניסה, אתה עוקב אחר דלת הנפתחת ללא הרף, אולם אינך בפנים, וכמובן, אין דרך לצאת.

 

[…]

 

דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos) הוא משורר יווני המחלק את זמנו בין אתונה וברלין. ליאקוס שובר מוסכמות ביצירותיו ומתריס נגד ההבחנה בין פרוזה לשירה. הוא משלב בכתיבתו אלמנטים היסטוריים, דתיים, טקסיים ופילוסופיים. ליאקוס נחשב אחד הקולות הבולטים בשירה האירופית בת זמננו, ושמו אף הוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות.
היצירה "Z213: EXIT", שקטעים ממנה מובאים כאן, היא חלק מהטרילוגיה Poena Damni (לטינית; מונח בתאולוגיה הנוצרית שמשמעו ייסורי הגיהינום), לצד "האנשים מהגשר" ו"המוות הראשון". הטרילוגיה תורגמה עד כה לשפות רבות. ליאקוס עמל עליה במשך שלושים שנה, ובמהלכן התפרסמו חלקים ממנה בכתבי עת לשירה וספרות. זוהי יצירת השירה היוונית המתורגמת המדוברת ביותר בעשורים האחרונים. זהו פרסום ראשון מיצירתו של ליאקוס בתרגום לעברית.

.

ישראלה אזולאי־נחום היא מתרגמת של שירה ופרוזה מיוונית מודרנית לעברית. תרגמה את "זכור גוף" מאת ק' קוואפיס (נהר, 2017; עם דורי מנור) ואת "חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפדיאמנטיס (תשע נשמות, 2019).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מסה מאת ג׳ורג׳ אליוט, בתרגום דפנה לוי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | כשהנעזב מכה שורש

"חרף ממדי הסבל והכאב זק"ש אינה נכנעת. שזור בשיריה הניסיון לפרוץ את מעגל המוות המתמשך, והדבר בולט בשני מוטיבים מרכזיים: השפה והאפשרות לאהבה." גיא פרל על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

ברכה גיא, דמדומים, שמן על נייר פרגמנט, 47X35 ס"מ, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים שֶׁל אַיִן: על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

גיא פרל

.

לאחרונה ראה אור הספר תהילים של לילה, מבחר משירתה של המשוררת נלי זק"ש, בתרגומה של דינה פון שוורצה. תרגום משובח זה הוא חלק ממפעל משותף לפון שוורצה ולהוצאת הספרים "קשב לשירה" של רפי ויכרט, לתרגום שירתן של משוררות יהודיות בשפה הגרמנית, וכבר ראו בו אור ספרים מאת הילדה דומין (רק ורד אחד כמשענת), רוזה אוסלנדר (ימי גשם), וחנה ארנדט (אני עצמי, גם אני רוקדת). ספר המבחר משירתה של זק"ש מספק הזדמנות לקוראי וקוראות העברית להעמיק את ההיכרות עם שירת המעמקים של משוררת נדירה זו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1966. מצורף לו פתח דבר מאיר עיניים מאת המתרגמת, העוסק בחייה ויצירתה של המשוררת (גרסה מוקדמת של פתח הדבר ראתה אור בגיליון 75 של המוסך, במלאת יובל שנים למות המשוררת).

זק"ש, יהודייה ילידת ברלין (1891), נמלטה מגרמניה לשטוקהולם בשנת 1940, רגע לפני שהייתה אמורה לעלות עם אמה לרכבת המובילה למחנה ההשמדה. בשנים שקדמו להימלטותה סבלה זק"ש מרדיפת המשטר הנאצי, שבמסגרתה בין השאר נאסר פרסום שיריה. כך, במחצית חייה, הפכה המשוררת לגולה מארצה ומשפתה, עד למותה בשנת 1970. הניצודוּת, הפליטות, הניצולוּת לעולם אינן נחלת העבר – "הַדְּבָרִים שֶׁנֶּעֶזְבוּ מַכִּים שֹׁרֶשׁ בְּעֵינֵי הַנִּמְלָטִים" (עמ' 70), "עוֹלָם, אַל תִּשְׁאַל אֶת הַנִּצּוֹלִים מִמָּוֶת לְאָן הֵם הוֹלְכִים, הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד אֶל קִבְרָם" (עמ' 53). הנעזב מכה שורש, לכן אינו נעזב, הניצול תמיד בדרך אל קברו, לכן אינו ניצול, הבריחה מן האימה והמוות, לא זו בלבד שנועדה להיכשל – היא נכשלת בכל רגע ורגע ואינה מתממשת ולו לרגע.

פרופ' דנה אמיר, בספרה להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית (מאגנס, 2018), מתארת ארבעה מודוסים של עדות המבטאים ארבע אופנוּיוֹת של קריסת השפה לתוך הלקונה הטראומטית, כלומר לתוך היעדר, דבר־מה שאי אפשר להעיד עליו. הלקונה, כותבת אמיר, "מכוננת את מעשה העדות ובו־זמנית חותרת תחתיו" (עמ' 5). מודוס העדות המטונימי הוא כזה הנותר בגוף הראשון של החוויה ואינו מאפשר התבוננות באירועים ועיבודם בדיעבד: "מודוס עיבוד כזה יבוא לידי ביטוי בטקסט המשמר ומפעיל את מאפייני החוויה הטראומטית גם בתוך תהליך קריאתו או האזנה לו, כלומר מפעיל את תחושת הבידוד, הקיטוע, הניכור והיעדר הפשר האופייניים לחוויה הטראומטית ובמובן זה מדגים בצורתו את החומרים שהוא מעיד עליהם" (עמ' 14–15).

המודוס המטונימי דומיננטי בשירת זק"ש. לצד זאת, בשירים רבים היא נעשית קול לפליטים כולם ומעידה עליהם ובעבורם. בעשותה זאת, היא מתארת בבהירות ומעמדה רפלקטיבית לא רק את הטראומה, כי אם את הלקונה הטראומטית עצמה – הלקונה הכולאת אותה ורבים כמותה בתוכה. דוגמה נוספת לנוכחות המרכזית של הלקונה ולטיבה הבולעני אני מוצא בשיר שבעמ' 72, העשוי כולו כרצף ניסיונות ליציאה ממנה, הבהובים של אפשרות אחרת, המתבטלים ומתהפכים אל תוך עצמם וקורסים בחזרה לתוכה:

 

זוֹהִי שְׁעַת הַפְּלָנֵטוֹת שֶׁל הַפְּלִיטִים

זוֹהִי מְנוּסַת הַפְּלִיטִים הַקּוֹרַעַת

אֶל מַחֲלַת הַנְּפִילָה, אֶל הַמָּוֶת!

 

זוֹהִי נְפִילַת הַכּוֹכָב, מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הַמָּאגִית

עַל סַף הַבַּיִת, בַּתַּנּוּר, בַּלֶּחֶם.

 

זֶהוּ הַתַּפּוּחַ הַשָּׁחֹר שֶׁל עֵץ הַדַּעַת,

הָאֵימָה! שֶׁמֶשׁ־אַהֲבָה כְּבוּיָה

מַעֲלָה עָשָׁן! זֶהוּ פֶּרַח הַבְּהִילוּת,

נוֹטֵף זֵעָה! אֵלֶּה צַיָּדֵי הַלֹּא־כְלוּם

כָּל כֻּלָּם מְנוּסָה.

 

אֵלֶּה הַנִּצּוֹדִים הַנּוֹשְׂאִים מִסְתְּרֵי מָוֶת

אֶל תּוֹךְ הַקְּבָרִים,

 

זֶהוּ הַחוֹל, מְבֹהָל,

עִם מִקְלַעַת פִּרְחֵי פְּרִידָה.

זוֹהִי פְּרִיצַת הָאֲדָמָה אֶל הַחֹפֶשׁ,

נְשִׁימָתָהּ קְטוּעָה

בָּאֲוִיר הַכָּנוּעַ.

 

הפליטים נסים – אל הנפילה והמוות; הכוכב – גם הוא נופל, נפילה מתמשכת המתממשת גם בפנימיות הבית והנפש; התפוח – שחור; שמש האהבה – כבויה ועשנה; הפרח – מבוהל ומזיע; הניצודים – הם למעשה ציידים, ציידי הלא כלום, ומכאן שהם מצויים במנוסה שכישלונה מתמשך; הפריצה אל החופש – נקטעת. הכול מתהפך, קורס ומתרוקן. אל כל יש צמוד האין הייחודי לו, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו, והם לפותים זה בזה.

מוטיבים אסטרונומיים – פלנטה, כוכב ושמש – מרכזיים בשיר זה, והם מופיעים בשירים רבים בספר. לכאורה, הפניית התודעה אל גרמי השמיים המרוחקים מאוד מן ההתרחשויות האיומות על פני האדמה עשויה להציע נחמה, אולם שוב ושוב, ממש כמו בשיר זה, האפשרות קורסת, וכאשר המשוררת מרימה את מבטה אל החלל, נפרש למולה יקום של כאב גדוש בסבל מיתי, אינסופי. דומה כי אצל זק"ש אף הקוסמולוגיה היא ניסיון להתרחקות מן "הגוף הראשון של החוויה". אמיר, בספרה, קושרת את המיתי דווקא למודוס העדות האקססיבי (המאופיין בהיצמדות לעודפות של הסבל, אגב חסימת היכולת להתבוננות ולטרנספורמציה), אולם השימוש של זק"ש במיתיות של הסבל איננו אקססיבי. נהפוך הוא. הוא חורג אל גרמי השמיים לא כדי להרחיק אלא כדי לקרב את הקורא/ת אל הבלתי נסבל המזוקק, האינסופי.

דוגמה נוספת לתיאור מיתולוגי וקוסמי של הזוועה ניתן למצוא בפתיחת השיר שבעמ' 74:

 

מִי יוֹדֵעַ, הֵיכָן עוֹמְדִים הַכּוֹכָבִים

בְּסֵדֶר הַבְּרִיאָה הַמֻּפְלָא

וְהֵיכָן מַתְחִיל הַשָּׁלוֹם

וְהַאִם בַּאֲסוֹן הָאֲדָמָה

זִימֵי הַדָּג הַקְּרוּעִים, הַמְּדַמְּמִים,

מְיֹעָדִים

לְהוֹסִיף אַרְגָּמָן

לְמַזַּל הַכּוֹכָבִים 'עִנּוּי',

 

בפתיחת השיר זק"ש מחפשת נחמה במרחבי הקוסמוס ותוהה על גבולות הסבל הארצי, אך החל מן השורה הרביעית מקבל "אסון האדמה" ממדים קוסמיים שדבר אינו מתקיים מחוץ להם. הכאב הופך בהדרגה למערכת כוכבים ומעמדו משתווה לזה של יסוד מיסודות הבריאה.

גם השיר בעמ' 88–89 מתאר חיזיון בעל איכות מיתולוגית, ובליבו ניסיון להתרת הדחיסות המתמשכת ורוויית הסבל שתוארה בשיר הקודם שהבאתי, הדחיסות שבין הארץ הפצועה והפוצעת לבין מרחבי התבל. שיר זה הוא מן היחידים בספר שיש בו לכאורה נימה של נחמה. לכאורה – משום שבאופן אופייני לשירת זק"ש, התרת הדחיסות האיומה מובילה לשקיעה, התפוגגות, אַיִן; היא מובילה לנחמה בזרועותיו של המוות:

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁאֶבֶן תִּהְיֶה לְמַנְגִּינָה

וְתִמּוֹג מִן הָאָרֶץ

 

וּסְלָעִים

שֶׁהֻנְּחוּ כַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת

עַל בֵּית הֶחָזֶה

יְנַפְּצוּ אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַתּוּגָה

מִן הָעוֹרְקִים.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁנְּקָמָה שְׁחֹרָה בּוֹעֶרֶת

תִּשָּׁאֵב אֶל מַלְאַךְ הַמָּוֶת

שָׁם תִּגְוַע, קָרָה וּשְׁקֵטָה,

בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ הַשִּׁלְגִּית.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כַּעֲנַן אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁהַכּוֹכָבִי יֵעָלֵם

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים

שֶׁל אַיִן —

 

יֶלֶד

יֶלֶד

בְּסוּפַת פְּרִידָה

הוֹדֵף בְּגִצֵּי בְּהוֹנוֹתָיו

אֶת מַעְגַּל הָאֹפֶק הַבּוֹעֵר

מְחַפֵּשׂ מִפְלַט־מָוֶת סוֹדִי.

 

הילד מחפש במוות מפלט מאפשרות גרועה ממנו, אולם הוא אינו אפשרי עבורו, והשיר מסתיים בתיאור מצמית, אחד מני רבים, של סבל מיתי מתמשך בלתי ניתן להתרה:

 

כְּשֶׁעֵינֶיךָ

פּוֹנוֹת אֶל אַדְמַת־הָאֵם —

אַתָּה

מְעֻרְסָל בְּסֶדֶק הַמֵּאָה

הֵיכָן שֶׁהַזְּמַן

בִּכְנָפָיו הַסְּמוּרוֹת מֵאֵימָה

שׁוֹקֵעַ בְּשִׁטְפוֹן

טְבִיעָתְךָ הָאֵינְסוֹפִית.

 

חרף ממדי הסבל והכאב זק"ש אינה נכנעת. שזור בשיריה הניסיון לפרוץ את מעגל המוות המתמשך, והדבר בולט בשני מוטיבים מרכזיים: השפה והאפשרות לאהבה.

מרתק לראות שמשוררת שגלתה משפת אמה מחפשת שפה חיה היונקת מן המישור האחדותי והמואר, ומבכה את השבר העמוק שחל בשפה האנושית, שבר שכרוך בהתרחקות האנושות מעל המשמעותי והשלם. אולם יש לשים לב שגם אם עיסוקה של זק"ש בשפה מושפע מן השבר האישי, היא עוסקת בדבר ברובד הטרנסצנדנטי בלבד, למשל:

 

הֵיכָן לִמְצֹא אֶת הַמִּלִּים

הַמּוּאָרוֹת מִיָּם־קָדוּם

פּוֹקְחוֹת עֵינַיִם

שֶׁאֵינָן פְּצוּעוֹת מִלְּשׁוֹנוֹת

(עמ' 26)

 

יחס זה אל השפה יונק מן התפיסה היהודית שלפיה העולם נברא בדיבור – ימי הבריאה השני עד השישי המתוארים בספר בראשית נפתחים במילים "ויאמר ה'" ומכאן שהשפה קדמה לעולם. לפיכך, השבר הגדול המתקיים בעולמנו כרוך בניתוקה של השפה ממקורה. חזרה לשפה חיה – מהלך שאולי היא מבקשת לעשות גם באמצעות שירתה – עשויה לרפא את השבר ולחבר בני אדם בחזרה אל הבסיס האנושי המשותף שקדם לפיצול, להרס ולשנאה הגודשים את עולמנו כיום. הדברים בולטים במיוחד בשיר בעמ' 65, אשר בסופו מופיע חזון קוסמוגני שהשפה בליבו:

 

עַמֵּי הָעוֹלָם

אַתֶּם, כְּרוּכִים כִּסְלִילֵי חוּטִים

בְּכוֹחָם שֶׁל כּוֹכָבִים לֹא נוֹדָעִים,

הַתּוֹפְרִים וְשׁוּב פּוֹרְמִים אֶת הַתָּפוּר,

הַנִּכְנָסִים אֶל בְּלִיל הַשָּׂפוֹת

כְּמוֹ אֶל כַּוֶּרֶת

לִלְגֹּם מִן הַדְּבַשׁ

וּלְהֵעָקֵץ —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

אַל נָא תַּחֲרִיבוּ אֶת יְקוּם הַמִּלִּים,

אַל נָא תַּחְתְּכוּ בְּסַכִּינֵי הַמַּשְׂטֵמָה

אֶת הַצְּלִיל הַנּוֹלָד עִם נְשִׁימָה רִאשׁוֹנָה.

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הוֹ, מִי יִתֵּן שֶׁאִישׁ לֹא יִתְכַּוֵּן לְמָוֶת בְּאָמְרוֹ 'חַיִּים' —

וְלֹא יִתְכַּוֵּן לְדָם בְּאָמְרוֹ 'עֲרִיסָה' —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הַנִּיחוּ לַמִּלִּים לָשׁוּב לִמְקוֹרָן,

שֶׁכֵּן בְּכוֹחָן לְקָרֵב אֳפָקִים אֶל רְקִיעֵי אֱמֶת

וּבְצִדָּן הָאָפֵל, מֵאֲחוֹרָיו נִפְעָר לַיְלָה,

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָסָךְ,

הֵן מְיַלְּדוֹת כּוֹכָבִים —

 

גם האהבה מתוארת לעיתים כאפשרות לנחמה וגאולה – "הָאַהֲבָה הִיא כַּסְּנֶה / הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל —", היא כותבת בשיר הממוען לגבר אהוב (עמ' 122; ככל הנראה המדובר בידיד נפשה המשורר פאול צלאן), או כפי שהיא מופיעה בשיר בעמ' 108:

 

שֵׁנָה טוֹוָה אֶת רֶשֶׁת־הַנְּשִׁימָה

כְּתָב קָדוֹשׁ

אַךְ אֵין מִי שֶׁיֵּדַע לִקְרֹא כָּאן

זוּלַת הָאוֹהֲבִים

הַנִּמְלָטִים הַחוּצָה

מִכֶּלֶא הַלֵּילוֹת

הֶחָג בְּמַעְגָּלִים וּמְזַמֵּר

עֲטוּפֵי־חֲלוֹם הֵם

חוֹצִים אֶת הַרְרֵי הַמֵּתִים

 

כְּדֵי לִרְחֹץ

בְּלֵדָתָהּ

שֶׁל שֶׁמֶשׁ־חֵמָר

מִשֶּׁלָּהֶם —

 

אולם, בשירים אחרים מתואר תהליך דומה לתהליכי קריסת התקווה, קריסת האפשרות, אל תוך הלקונה הטראומטית. בשירים אלו גם האהבה קורסת אל המוות, עד כי המוות אינו היפוכה עוד כי אם חלק בלתי נפרד ממנה, היבט שלה. למשל בשיר בעמ' 25:

 

אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחַר זְכוּתִי לְמוֹלֶדֶת

בְּנִבְכֵי גֵּאוֹגְרַפְיָה שֶׁל אֲרָצוֹת לֵילִיּוֹת

שָׁם זְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת לְאַהֲבָה

צְלוּבוֹת עַל קַוֵּי הָרֹחַב

בִּתְהוֹם צִפִּיָּה —

 

הדוברת נמצאת בתנועה מתוך תחושת זכות ואפשרות, האפשרות לאהבה קיימת, אך בדומה לשורת הדימויים הקורסים או מתבטלים שבהם פתחתי, הזרועות הפרושות לאהבה צלובות בתהום ציפייה. אם לא די בכך, קו־מפריד ארוך מופיע אחרי הציפייה, כמייצג את אינסופיותה.

בתור דוגמה נוספת אביא את סיומו של השיר בעמ' 111, העוסק אף הוא בגעגועיה אל אהובה הנמצא במרחקים:

 

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ־הַקְּפִיצָה

שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,

מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,

וַאֲנִי מַנִּיחָה כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס

עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד

שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

 

אֲבָל כָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה —

הדוברת מעיזה ועושה צעד ראשון בדרך למפגש עם האהוב, גם הערב והעולם תומכים במשאלת הקרבה, ודווקא אותו צעד חושף בה את הצמידות המלאה שבין האהבה למוות. עצם המשאלה לקרבה מעוררת את רעד מיתר הפגיעות והמוות – אבל כדבריה "כזאת היא האהבה".

בשיר בעמ' 27 זק"ש כורכת את התרחקות השפה מעם מקורה בצמידות שבין האהבה והמוות. בפתח השיר היא מתארת עצמה ככלואה בשפה שאיבדה את חיבורה למקורה החי. זו שפה ממיתה, שאין ביכולתה למלא את הריק אלא לסמנו בלבד. רק ראיית ציפור ששרה – התרחשות מלאת חיים שאינה מתווכת על ידי השפה – עשויה לפרק את הצמידות שבין אהבה למוות. קריסת האפשרויות, התרוקנות השפה, הצמידות שבין האהבה למוות – כולן חלק מן הקיום בהוויה הטראומטית, הוויית הקיום של הפליטות המתמשכת. רק הציפור עצמה, ולא תיאורה בשפה, עודה מצויה מחוץ לעולם הקורס. בסיום השיר פונה הדוברת לאהובה הרחוק, ושוב מופיעה הציפור במשמעות דומה:

 

כָּאן אֲנִי כּוֹלֵאת אֶתְכֶן

אַתֶּן, הַמִּלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתֶּן כּוֹלְאוֹת אוֹתִי

מְאַיְּתוֹת עַד זוֹב דָּם

אַתֶּן פְּעִימַת לִבִּי

קוֹצְבוֹת אֶת זְמַנִּי

אֶת הָרִיק הַזֶּה הַמְּסֻמָּן בְּשֵׁמוֹת

 

הַנִּיחוּ לִי לִרְאוֹת צִפּוֹר

שֶׁשָּׁרָה

אַחֶרֶת אַאֲמִין שֶׁאַהֲבָה אֵינָהּ אֶלָּא מָוֶת —

 

אוֹ שֶׁמָּא הָאֲדָמָה,

שֶׁאֵינָהּ נִפְרֶדֶת מֵאִישׁ לְלֹא אַהֲבָה,

שָׁלְחָה לְךָ אוֹת־צִפּוֹר מִן הַשָּׁמַיִם,

לְהַזְכִּיר לְנַפְשְׁךָ שֶׁהִתְעַוְּתָה

בְּגוּפָהּ הַשָּׂרוּף מִיִּסּוּרִים?

 

אסיים את הרשימה בשורות מתוך השיר "מקהלת הניצולים" (עמ' 44). גם בו מופיעה הציפור באותה המשמעות ממש, אך כאן מצורפות גם בקשה ואזהרה. הדוברת מכירה באי־יכולתה לחיות ללא הגנותיה בחשיפה מלאה לעולם, ואולי לכן בשיר הקודם שהבאתי היא מבקשת רק לראות את הציפור ששרה, ולא לשומעה.

 

הַנִּיחוּ לָנוּ, בְּשֶׁקֶט, לִלְמֹד מֵחָדָשׁ לִחְיוֹת.

וָלֹא — שִׁירַת צִפּוֹר

אוֹ דְּלִי הַמִּתְמַלֵּא מֵי בְּאֵר

עֲלוּלִים לִפְעֹר פֶּצַע כְּאֵבֵנוּ שֶׁטֶּרֶם הִגְלִיד

וְלִשְׁטֹף אוֹתָנוּ הַרְחֵק —

 

המחבר מבקש להודות לפרופ' דנה אמיר על הערותיה ותוספותיה מאירות העיניים לרשימה זו.
ד"ר גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות המילה. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

נלי זק"ש, "תהילים של לילה", קשב לשירה, 2020. מגרמנית: דינה פון שוורצה.

 

 

» לרשימתה של דינה פון שוורצה (מסתאי) על נלי זק"ש: "אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש"

» גיא פרל על ספר שיריה של חנה ארנדט, "אני עצמי, גם אני רוקדת".

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פּיטוּן על "וְאַת?", מאת נורית זרחי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן