פרוזה | מחלקת שטנה

"בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס". סיפור מאת שחר קמיניץ

רונית ברנגה, ילדותם של שומרי הקברים, פיסול ידני בחומר ועליו ציור באקריליק, 100X40X45 ס"מ (בערך), 2019

.

שִׂטְנָה

שחר קמיניץ

.

1

"חבל שלא שרפו אותך באושוויץ"

"שהילד שלך ימות מסרטן אמן"

נעמה פוסלת ומאשרת בתנועה קלה של פרק היד, שרויה בריכוז העמוק שהיא כופה על עצמה במהלך השעות הארוכות מול המסך.

"הלוואי שמאה סודנים יאנסו את אמא שלך"

אחרי ארבע שנים נעמה כמעט לא מופתעת, סודנים ואונס הם מכרים ותיקים. ארבע שנים היא נטועה על כיסא שחור בשולי מרחבי שטיח עצומים, עטופה בסוודר מפני האקלים המשרדי הארקטי. בקומה העשרים וארבע של מגדל הזכוכית היא אוכפת את כללי הקהילה ברשת החברתית כחלק ממחלקת שטנה. מחיצת מתכת מחוררת מסתירה את תוכן המסך מעמיתיה בשולחנות הסמוכים ודרך צינורות אלקטרוניים עלומים, מעבר לים ולאוקיינוס, ספרוֹת שחורות מודדות כל העת את תפוקתה. תפוקתה גבוהה. היא משאב נחבא אל הכלים אך בעל ערך ולכן טופחה בהתמדה על ידי מחלקת משאבי אנוש, שמנהלות אותה נשים עולצות ונטולות שטנה. מדי כמה שבועות היא נשלפת מכיסאה ולומדת מנהיגות, יצירתיות, העצמה אישית, חשיבה מחוץ לקופסה. על מחצלת בנגב למדה שעבודה קשה היא חלק מהדרך המתוּמֶנֶת הנאצלת של הבודהיזם ושתתה תה מתוק מדי. בגליל כופפה יועצת ארגונית מול עיניה אגודת זרדים כדי להדגים את כוחה של עבודת צוות ונעמה הנהנה בהתרשמות לפני שטבלה בבניאס. היא השתתפה בסדנאות זהוּת תאגידית ומילאה אחר חובת ההזדהות בהתלהבות המתונה ביותר האפשרית. בימי כיף בישלה, אפתה והקפיצה, עוסתה בשמנים ארומטיים, הושבה על גב סוסים ושולשלה מצוּקים כדי להגביר את גאוות היחידה שלה.

"פרצוף תחת של פמינאצית", היא קוראת מהמסך וגונחת. בקורס הזהירו מפני הטעות הזאת. אסור להתעכב על המילים, לצייר בדמיון את האיש הנשרף, את הילדה הגוססת, את הפנים המתעוותות מעלבון וצער. אי אפשר לשרוד כך, אמרו, חייבים לערטל את המילים ממשמעותן. בסדנת הדמיון המודרך הינחו את העובדים לעטות דמות של מבקר איכות לצד מסוע ארוך במפעל, לבחור את המוצר אשר ישרה עליהם שלווה ולדבוק בו עד שיהפוך לטבע שני. אנשים צחקו והתלבטו בין פחיות שימורים, טבלאות שוקולד, ביצים. אבל נעמה קוראת וסופגת אל תוכה כל דבר שטנה, טועמת ומודדת בקפידה את השנאה המרה, ממחיזה עלילות במוחה.

שנה ורבע בממוצע שורדים מסנני השטנה בעבודתם, ובפדופיליה הרבה פחות מכך, אבל בנעמה הייתה כמוסה קשיחות שאיש לא שיער את קיומה, לא עמיתיה בפקולטה, לא אמה המודאגת ולא הפסיכולוגית שקיבלה אותה לעבודה ונעצה בה מבט שמאי קר שפירק אותה למרכיביה וחישב את הסכום, שהיה בעליל מאכזב. אולי מה שהטעה את כולם הוא שמה העדין והנפח הקטן שהיא תופסת בעולם, קטן עד שדלתות אוטומטיות מסרבות להיפתח לקראתה. ואמנם גם היא מקיאה לפעמים בשירותים וגם אצלה מתפרץ ללא כל התראה בכי נוכח דבר תועבה שראתה כבר אלפים כמותו, אבל היא לא טובעת בנחשולי הרוע האנושי. יש לה שיטות התגוננות. מדי ערב היא מיטהרת שעה ארוכה באמבטיה, מפסלת דמויות בקצף ומשמידה אותן במחי יד. בדירה הקטנה היא עטופה באור עמום ובחפצים אהובים, אוכלת על הרצפה, צופה בסדרות מטופשות וצוחקת עליהן ועל עצמה בקול רם. היא פוגשת אנשים מעטים ורק כאלה שאין בהם רוע. היא מנהלת בסתר מחקר כביר. כל אלה מספיקים כדי לחשל אותה לארבעים וחמש שעות שבועיות של גזענות, שנאת נשים והומואים, מזימות הרג ואונס, תקוות לטבח המוני.

"זבל שחור, שיחזרו לאפריקה להזדיין עם קופים"

בצהריים היא פוסלת פוסט אחרון ויורדת אל בית הקפה בקומת הקרקע. מסביבה מצטופפים עובדי חברות ההייטק הרבות שבבניין. כולם רוצים לעשות דברים חדשים וגדולים יותר והאוויר סמיך, צמיגי כמעט, מרוב כמיהה. "אני מאמין שנגיע למיליון משתמשים תוך פחות משנה", אומר קול דקיק מאחוריה. "אני חושב לכתוב ספר על ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת", מפנה איש בבגדי ספורט זרחניים את פניו אל בת שיחו. "אני לא מבין את ההתנגדות שלו, זה לגמרי וִין־וִין סיטוּאֵיישֶן", עוקף אותה בתור גבר גדול בעודו צועק אל המיקרופון המשתלשל. היא חשה כמי שנוכחת שם בגניבה ומיד יחשפו את התחזותה ויוקיעו אותה מול כל באי ארוֹמָה: היא לא באמת שאפתנית, אין לה דְרייב.

נעמה לוקחת כריך חלום של חלוּמי ומוצאת שולחן מבודד. גשם מכה במשטחי בטון. מושא המחקר שלה היום הוא שלומי עם מאה הסודנים. תמונת הפרופיל שלו נגזרה מצילום חתונה. נעמה מגדילה בתנועה דו־אצבעית ובוחנת חולצה לבנה ועניבה אדומה דקה, שיער קוצני, שיניים צחורות. יד אישה מונחת ברכות על כתפו, אצבעותיה פשוקות מעט, צמיד זהב שמשובצות בו אבנים כחולות תלוי עליה ברפיון. גם איש מתועב יכול לעורר אהבה. שלומי גֵמולוג, ממיין ומסווג יהלומים מלוטשים. היא מוצאת תמונה שלו יושב במשרד קר כמו שלה, עיניו נתונות במיקרוסקופ. כבר שנתיים שהוא מאחל מעשי אונס המוניים, בכל שעות היום אבל לעולם לא בשבת. אין לו שגיאות כתיב, מילותיו שקולות ומדודות היטב. הוא נוטה ללוות את קללותיו במספרים: עשרה בדואים, עשרים שאהידים, חמישים נאצים. היא מדמיינת את העונג שהוא מפיק מהדיוק. האם הוא כותב בבית, על הכורסה האהובה? האם נצנוץ מסוים של אבן יקרה מצית בו זעם בלתי נשלט והוא ממהר להקליד בשירותים במשרד? היא מנסה לצייר את דמות האישה בהמשכה של היד הרכה, מעבר למרפק, שרק את שמה מצאה: אפרת. מרשימת הפרסומות ששלומי לחץ עליהן עולה שהוא אוהב לפנק אותה במתנות קטנות, סבון או קרם. "את מדהימה", הוא אומר לה. "אתה כל כך טוב אליי", אפרת לוחשת לו. "שניה, מאמי, אני חייב לשלוח הודעה דחופה וכבר חוזר". שלומי מסתיר מפניה את המסך בגופו. רוע מפעפע בקרבו ודורש להתגלות.

נעמה ממשיכה לבנות את חייו הסודיים מאלפי פרטים, הפסקת הצהריים כמעט תמה ורדיד השלווה השקוף יורד עליה סוף־סוף. מגוש התועבה העצום נחצבה והוצבה על המדף עוד אבן קטנה שיש לה פנים, ביוגרפיה וחיי יומיום.

.

2

האביב היה בשיא תהילתו, מעמיד את מופעו המפעים ביותר עם גודש צבעים עזים, קולות זמזום ומשק כנפיים, עם ריחות משכרים שמסתלסלים מכל עבר, אבל כל אלה ניגפו בפני קירות הזכוכית של מגדל המשרדים וצנחו מובסים לרגליו של השומר בלובּי.

"שיאנסו את הבת שלך מול העיניים שלך, זונה". נעמה משתהה מול המילים דקות ארוכות, הרבה יותר מכפי שמתיר משטר התפוקה, מפרקת אותן ומנסה לחוש את טעמן המלוח בלשונה.

מישהו חדש שסיים קורס שטנה החל לגלות בה עניין. הוא תזמן את גיחותיו למטבחון כך שיגיע מעט אחריה ובחן אותה בחשאי מחבקת את כוס הנייר, מקרבת אותה לשפתיה ונושפת. כשמחתה שפמפם קצף לבן חשבה שהיא עשויה להיות חמודה כך, ומשא היותה היא עצמה הוקל לרגע. הוא גמר תואר ראשון שלוש שנים אחריה וזכר שתרגלה אותו ביסודות השיר. החוג לספרות העמיד מומחי תוכן רבים בזכות בקיאותם במילים. לוּ ונעמה, גלגלה את הצירוף בפיה. זה לא שם אמריקאי, פשוט ההורים שלו מעריצים שרופים של נעמי שמר, הסביר לה. לוּ עדין ודק ושערו הסמיך עורר בה רצון לבחוש בו באצבעות פשוקות. היא תהתה אם תוכל לנשק אותו ולהביט בעיניו בידיעה מה מופיע מולן על המסך במשך תשע שעות ביום. אולי כן. יותר מדי שנים עברו מאז התפעלו ממנה. "את מדהימה", לחש לה מזמן מרצה מוערך אחד, מומחה לקפקא. בעת שהקשיבה לנאומיו בקפטריה תהתה לגביו באריכות, תהליך שכלל חישוב של מאזן ההסתברויות ושקלול הנזק הגלום בכל פרשנות שגויה, חלומות כבדי ראש על האיש בעל הידיים השריריות שנועדו אולי לאחוז בה, הוספת קריצה אירונית במוחה כדי לנטרל את הרצינות המעיקה, ובינתיים נותר לה רק להביט בגבו המתרחק להרווארד, כפי שקורה תמיד עם התרחשויות שאינן מתחשבות בלוחות הזמנים הפנימיים שלה. אבל על המילה האחת הזאת היא אסירת תודה לו, היכן שלא יהיה, אולי חוטב עצים בעוד אשתו המדהימה מביטה בו באהבה מחלון ביתם הפרוורי במסצ'וסטס.

הזמן התאים להתאהבות. בחירות חדשות הוכרזו והשטנה גברה בשישים וחמישה אחוז. אנשים קראו להחדרת אלות לפי הטבעת של יריביהם הפוליטיים, לשריפות המוניות של ילדיהם. אלגוריתמים לסינון אוטומטי נותרו נבוכים נוכח החידושים בתחום השנאה, עובדים התפטרו ונעמה התבקשה לעבוד גם בסופי שבוע.

"אמן שתקבלו איידס, נעשה ממכם סבון וננגב אתו את התחת"

בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס. נעמה מרותקת אל הפרטים האדמיניסטרטיביים של השנאה ומפלחת את הפוסטים לפי עונות השנה ומקום גאוגרפי. הוא נוטה לשנוא בשעות הבוקר המוקדמות, כאילו קללותיו הן זנבות חלום. שלושת ילדיו ירשו את עיניה הטובות של אשתו, והגדול נראה מעט עצוב, אולי קורא בסתר את הגיגיו של אביו. אֶפי לא מוותר על ארוחות ערב משפחתיות ושימות עולם. דקות אחרי שאיים על חברת כנסת שישפוך אקונומיקה לגרונה העלה תמונה ביתית. החמישה יושבים מסביב לשולחן וכל אחד מספר משהו משמח ומשהו מרגיז שקרה לו היום, גם הקטנה שבטרום־חובה. אפי נראה נינוח כשכף הסלט בידו, קפואה באמצע הדרך אל הצלחת. בבוקר שישי האחרון ביקר את אימו המבוגרת וכתב רק "אמא!". "נשמה", הגיבה אחותו הפיזיותרפיסטית. מפתה לחשוב שהרוע חובק־כול אבל נעמה יודעת שזה לא כך. היא מלקטת באצבע רטובה פירורי כריך בלקני אחרונים ומתקשה להיפרד מאֶפי, הסקרנות עוד לא באה על סיפוקה. מה השתבש בתוכה והביא לכך שהרוע מרגש אותה יותר מהטוב? אולי טמונה בו יותר אמת על החיים, היא מנסה להחמיא לעצמה, וכמו המשוררות הנערצות עליה היא חותרת בלי פשרות אל האמת.

.

3

אחרי הבחירות קפחה השמש ללא רחמים. האנושות תקפה את עצמה בכל הכוח והארץ נשטפה שנאה. השפה הייתה דלה מכדי לבטא את מה שחשו אנשים זה כלפי זה, ידיים קפאו מעל מקלדות בניסיון להפיק איומים חדשים ונוראים. במוות סתמי שוב לא היה די, נדרש סבל בקנה מידה גדול יותר. חיי היומיום נזנחו לטובת היצרים המתפרצים. בבתים נצברו כלים, מרק ורוטב נקרשו, חשבונות נערמו על שידות, שיער וציפורניים צמחו פרא. המילים שזרמו אל נעמה נמלאו באיברים קטועים ותאי גזים והיא התקשתה לנשום.

פטריק, סמנכ"ל האכיפה במטה התאגיד, הגיע לביקור מיוחד לרגל המצב. בתנועות קצובות של פיקת הגרגרת צפה לנעמה עתיד מזהיר אם רק תחזיק מעמד. "אנחנו מאוד מתרשמים מהתפקוד שלך", אמר וריח מחטי אורן עלה מחולצת התכלת המגוהצת שלו. הוא בהחלט רואה אותה מתקדמת לתפקיד ראש צוות השטנה, אז תוכל לעסוק בהתוויית מדיניות ובתקציבים, בחיזוי מגמות בתחום הרוע ובשימור עובדים. "זה הזמן ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמנו מאתיים אחוז", הנהן ברצינות, "אנחנו שומרי הסף של השפיות". בהנחיית פטריק הכפילה מחלקת משאבי אנוש את תקציב הפינוקים. בבוקר נלקחו הנשים לסדנת חירום מיוחדת, "כיצד משמרים שגרת בּיוּטִי", בעוד הגברים כונסו בחניון וירו זה על זה ברובי לייזר. לוּ נורה בגבו ממארב, נעמה זכתה בלק ג'ל וטיפים למראה מנצח. בהרמת הכוסית בערב הם התקרבו וכתפו התחככה לרגע בכתפה. היא חייכה. בלילה שכבו בדירה הקטנה אבל מהלכי הפורנו שלו היו ראוותניים מדי, היא איבדה עניין במהירות ולבסוף הוא התייאש, קרא לה זונה מתנשאת והלך.

פרקי ידיה כאבו ממאמץ הסינון ומחשבותיה איבדו מבהירותן. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביום והרגישה כאילו נתלשה אל מחוץ לזמן. כבר חודשים לא דיברה עם אדם שאינו עוסק בשטנה או כריכים. בלילה נבלעו שולחנות העבודה בחשכה ורק נורות הבקרה של ציוד התקשורת ריצדו במרחק כמו גחליליות. המזגן רחש בתקרה מעליה והקפיא את האוויר, במרחקים ניקתה עצמה מכונת הקפה ממשקעים בקול טרטור, מדפסת פלטה דפים בנשיפת נחש. תפוקתה עמדה על שיא של כל הזמנים והוענקו לה תעודת הוקרה ושובר קנייה. נעמה לא ידעה כמה זמן נותר עד הקריסה ולאן תימלט.

"שרמוטה, הייתי חותכת אותך לחתיכות ומאכילה את הכלב שלי"

בצהריים היא מתעמקת בשִירִי היפה עם כריך חגיגה ירוקה. לא קשה לחבב אותה, גם לרשעים חיים שיש בהם אצילות ויופי. שירי רצה כל בוקר עשרה קילומטר בשדות עם הכלב שלה, הספורט הוא כמו סם בשבילה. אחרי שעות במשרד היא ממש חייבת להסניף את השיער של הבת שלה ובלילה קוראת ספרות רומנטית בשביל הנפש. נעמה מוצאת שהיא מקללת שרמוטות וקופים מכוערים בקביעות בתשע בערב, אחרי שהילדה נרדמת. פעם מצאה קיפוד פצוע והסיעה אותו לספארי. פעם נסעה לסחנה ולבשה בגד ים שחור שלם. הזמן אוזל אבל נעמה אזוּקה אל שירי, רגליה ממאנות לזוז. פעם הציעה לערוף את ראשם של עיתונאים ולנעוץ על מקל שיראו כל הזונות. "חחח לגמרי", ענו לה בתגובה. "איך זה עלי?", שאלה על טייץ מהמם בצבעי פסטל. הטלפון בכיסה של נעמה רוטט בלי הרף בעניינים דחופים והשמש מתחילה להנמיך מבעד לשמשת בית הקפה. במאמץ היא עוקרת את עצמה, יורדת אל החניון ונוסעת אל שירי.

נעמה כבר מכירה היטב את שגרת יומה ויודעת שבימי שלישי תגיע אל גן המשחקים מיד כשייגמר הצהרון. היא חונה בצד וממתינה ברכב, ראשה שעון על ההגה וריק ממחשבות. ברדיו שבוע של אהבה. במשך כמה דקות היא צופה באם ובילדה מפזזות בין המתקנים הצבעוניים ואז מתקרבת אליהן בצעדים זהירים. מהגדר נובח עליה סִימְבָּה ובדמיונה מבליחה תמונה שבה הוא בולע בעונג את נתחיה המבותרים.

"היי שירי, את לא מכירה אותי אבל רציתי לשאול משהו."

פנים קטנות וגדולות מופנות אליה. לשתיהן קוקו בלוף ומבט מלא אמון.

שניות חולפות כמו שנים. נעמה נשענת על המגלשה ושפתיה נעות אבל פיה מפיק רק המהום חסר פשר. אין לה מה לשאול, מעולם לא היה ניגוד מרתק. בצלילות מדהימה, כאילו התעוררה משינה ארוכה ועמוקה, נפרשות ומתפענחות בפניה השגיאות ונשימתה כמעט נעתקת מהמחזה. איזו תבוסה נחל המחקר היומרני והנלעג שלה על הטוב והרע, האמת והשקר. צחוק מבוהל מתגלגל מתוך בטנה, נפלט מתוכה ומסרב לחדול. שירי מצמידה אליה את הילדה ומחייכת בהיסוס.

 

שחר קמיניץ, בן 50, מתגורר בתל אביב. יזם ומנכ"ל חברות הייטק וסטודנט לספרות. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מטאור", סיפור מאת נטע שניצר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת שירה | כשהנעזב מכה שורש

"חרף ממדי הסבל והכאב זק"ש אינה נכנעת. שזור בשיריה הניסיון לפרוץ את מעגל המוות המתמשך, והדבר בולט בשני מוטיבים מרכזיים: השפה והאפשרות לאהבה." גיא פרל על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

ברכה גיא, דמדומים, שמן על נייר פרגמנט, 47X35 ס"מ, 2017 (צילום: רן ארדה)

.

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים שֶׁל אַיִן: על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

גיא פרל

.

לאחרונה ראה אור הספר תהילים של לילה, מבחר משירתה של המשוררת נלי זק"ש, בתרגומה של דינה פון שוורצה. תרגום משובח זה הוא חלק ממפעל משותף לפון שוורצה ולהוצאת הספרים "קשב לשירה" של רפי ויכרט, לתרגום שירתן של משוררות יהודיות בשפה הגרמנית, וכבר ראו בו אור ספרים מאת הילדה דומין (רק ורד אחד כמשענת), רוזה אוסלנדר (ימי גשם), וחנה ארנדט (אני עצמי, גם אני רוקדת). ספר המבחר משירתה של זק"ש מספק הזדמנות לקוראי וקוראות העברית להעמיק את ההיכרות עם שירת המעמקים של משוררת נדירה זו, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1966. מצורף לו פתח דבר מאיר עיניים מאת המתרגמת, העוסק בחייה ויצירתה של המשוררת (גרסה מוקדמת של פתח הדבר ראתה אור בגיליון 75 של המוסך, במלאת יובל שנים למות המשוררת).

זק"ש, יהודייה ילידת ברלין (1891), נמלטה מגרמניה לשטוקהולם בשנת 1940, רגע לפני שהייתה אמורה לעלות עם אמה לרכבת המובילה למחנה ההשמדה. בשנים שקדמו להימלטותה סבלה זק"ש מרדיפת המשטר הנאצי, שבמסגרתה בין השאר נאסר פרסום שיריה. כך, במחצית חייה, הפכה המשוררת לגולה מארצה ומשפתה, עד למותה בשנת 1970. הניצודוּת, הפליטות, הניצולוּת לעולם אינן נחלת העבר – "הַדְּבָרִים שֶׁנֶּעֶזְבוּ מַכִּים שֹׁרֶשׁ בְּעֵינֵי הַנִּמְלָטִים" (עמ' 70), "עוֹלָם, אַל תִּשְׁאַל אֶת הַנִּצּוֹלִים מִמָּוֶת לְאָן הֵם הוֹלְכִים, הֵם הוֹלְכִים תָּמִיד אֶל קִבְרָם" (עמ' 53). הנעזב מכה שורש, לכן אינו נעזב, הניצול תמיד בדרך אל קברו, לכן אינו ניצול, הבריחה מן האימה והמוות, לא זו בלבד שנועדה להיכשל – היא נכשלת בכל רגע ורגע ואינה מתממשת ולו לרגע.

פרופ' דנה אמיר, בספרה להעיד על העדים: ארבעה מודוסים של עדות טראומטית (מאגנס, 2018), מתארת ארבעה מודוסים של עדות המבטאים ארבע אופנוּיוֹת של קריסת השפה לתוך הלקונה הטראומטית, כלומר לתוך היעדר, דבר־מה שאי אפשר להעיד עליו. הלקונה, כותבת אמיר, "מכוננת את מעשה העדות ובו־זמנית חותרת תחתיו" (עמ' 5). מודוס העדות המטונימי הוא כזה הנותר בגוף הראשון של החוויה ואינו מאפשר התבוננות באירועים ועיבודם בדיעבד: "מודוס עיבוד כזה יבוא לידי ביטוי בטקסט המשמר ומפעיל את מאפייני החוויה הטראומטית גם בתוך תהליך קריאתו או האזנה לו, כלומר מפעיל את תחושת הבידוד, הקיטוע, הניכור והיעדר הפשר האופייניים לחוויה הטראומטית ובמובן זה מדגים בצורתו את החומרים שהוא מעיד עליהם" (עמ' 14–15).

המודוס המטונימי דומיננטי בשירת זק"ש. לצד זאת, בשירים רבים היא נעשית קול לפליטים כולם ומעידה עליהם ובעבורם. בעשותה זאת, היא מתארת בבהירות ומעמדה רפלקטיבית לא רק את הטראומה, כי אם את הלקונה הטראומטית עצמה – הלקונה הכולאת אותה ורבים כמותה בתוכה. דוגמה נוספת לנוכחות המרכזית של הלקונה ולטיבה הבולעני אני מוצא בשיר שבעמ' 72, העשוי כולו כרצף ניסיונות ליציאה ממנה, הבהובים של אפשרות אחרת, המתבטלים ומתהפכים אל תוך עצמם וקורסים בחזרה לתוכה:

 

זוֹהִי שְׁעַת הַפְּלָנֵטוֹת שֶׁל הַפְּלִיטִים

זוֹהִי מְנוּסַת הַפְּלִיטִים הַקּוֹרַעַת

אֶל מַחֲלַת הַנְּפִילָה, אֶל הַמָּוֶת!

 

זוֹהִי נְפִילַת הַכּוֹכָב, מִתּוֹךְ הַדְּבֵקוּת הַמָּאגִית

עַל סַף הַבַּיִת, בַּתַּנּוּר, בַּלֶּחֶם.

 

זֶהוּ הַתַּפּוּחַ הַשָּׁחֹר שֶׁל עֵץ הַדַּעַת,

הָאֵימָה! שֶׁמֶשׁ־אַהֲבָה כְּבוּיָה

מַעֲלָה עָשָׁן! זֶהוּ פֶּרַח הַבְּהִילוּת,

נוֹטֵף זֵעָה! אֵלֶּה צַיָּדֵי הַלֹּא־כְלוּם

כָּל כֻּלָּם מְנוּסָה.

 

אֵלֶּה הַנִּצּוֹדִים הַנּוֹשְׂאִים מִסְתְּרֵי מָוֶת

אֶל תּוֹךְ הַקְּבָרִים,

 

זֶהוּ הַחוֹל, מְבֹהָל,

עִם מִקְלַעַת פִּרְחֵי פְּרִידָה.

זוֹהִי פְּרִיצַת הָאֲדָמָה אֶל הַחֹפֶשׁ,

נְשִׁימָתָהּ קְטוּעָה

בָּאֲוִיר הַכָּנוּעַ.

 

הפליטים נסים – אל הנפילה והמוות; הכוכב – גם הוא נופל, נפילה מתמשכת המתממשת גם בפנימיות הבית והנפש; התפוח – שחור; שמש האהבה – כבויה ועשנה; הפרח – מבוהל ומזיע; הניצודים – הם למעשה ציידים, ציידי הלא כלום, ומכאן שהם מצויים במנוסה שכישלונה מתמשך; הפריצה אל החופש – נקטעת. הכול מתהפך, קורס ומתרוקן. אל כל יש צמוד האין הייחודי לו, שהוא חלק בלתי נפרד ממנו, והם לפותים זה בזה.

מוטיבים אסטרונומיים – פלנטה, כוכב ושמש – מרכזיים בשיר זה, והם מופיעים בשירים רבים בספר. לכאורה, הפניית התודעה אל גרמי השמיים המרוחקים מאוד מן ההתרחשויות האיומות על פני האדמה עשויה להציע נחמה, אולם שוב ושוב, ממש כמו בשיר זה, האפשרות קורסת, וכאשר המשוררת מרימה את מבטה אל החלל, נפרש למולה יקום של כאב גדוש בסבל מיתי, אינסופי. דומה כי אצל זק"ש אף הקוסמולוגיה היא ניסיון להתרחקות מן "הגוף הראשון של החוויה". אמיר, בספרה, קושרת את המיתי דווקא למודוס העדות האקססיבי (המאופיין בהיצמדות לעודפות של הסבל, אגב חסימת היכולת להתבוננות ולטרנספורמציה), אולם השימוש של זק"ש במיתיות של הסבל איננו אקססיבי. נהפוך הוא. הוא חורג אל גרמי השמיים לא כדי להרחיק אלא כדי לקרב את הקורא/ת אל הבלתי נסבל המזוקק, האינסופי.

דוגמה נוספת לתיאור מיתולוגי וקוסמי של הזוועה ניתן למצוא בפתיחת השיר שבעמ' 74:

 

מִי יוֹדֵעַ, הֵיכָן עוֹמְדִים הַכּוֹכָבִים

בְּסֵדֶר הַבְּרִיאָה הַמֻּפְלָא

וְהֵיכָן מַתְחִיל הַשָּׁלוֹם

וְהַאִם בַּאֲסוֹן הָאֲדָמָה

זִימֵי הַדָּג הַקְּרוּעִים, הַמְּדַמְּמִים,

מְיֹעָדִים

לְהוֹסִיף אַרְגָּמָן

לְמַזַּל הַכּוֹכָבִים 'עִנּוּי',

 

בפתיחת השיר זק"ש מחפשת נחמה במרחבי הקוסמוס ותוהה על גבולות הסבל הארצי, אך החל מן השורה הרביעית מקבל "אסון האדמה" ממדים קוסמיים שדבר אינו מתקיים מחוץ להם. הכאב הופך בהדרגה למערכת כוכבים ומעמדו משתווה לזה של יסוד מיסודות הבריאה.

גם השיר בעמ' 88–89 מתאר חיזיון בעל איכות מיתולוגית, ובליבו ניסיון להתרת הדחיסות המתמשכת ורוויית הסבל שתוארה בשיר הקודם שהבאתי, הדחיסות שבין הארץ הפצועה והפוצעת לבין מרחבי התבל. שיר זה הוא מן היחידים בספר שיש בו לכאורה נימה של נחמה. לכאורה – משום שבאופן אופייני לשירת זק"ש, התרת הדחיסות האיומה מובילה לשקיעה, התפוגגות, אַיִן; היא מובילה לנחמה בזרועותיו של המוות:

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁאֶבֶן תִּהְיֶה לְמַנְגִּינָה

וְתִמּוֹג מִן הָאָרֶץ

 

וּסְלָעִים

שֶׁהֻנְּחוּ כַּחֲלוֹם בַּלָּהוֹת

עַל בֵּית הֶחָזֶה

יְנַפְּצוּ אֶת מִשְׁקוֹלוֹת הַתּוּגָה

מִן הָעוֹרְקִים.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כְּעָנָן שֶׁל אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁנְּקָמָה שְׁחֹרָה בּוֹעֶרֶת

תִּשָּׁאֵב אֶל מַלְאַךְ הַמָּוֶת

שָׁם תִּגְוַע, קָרָה וּשְׁקֵטָה,

בְּשׁוּלֵי גְּלִימָתוֹ הַשִּׁלְגִּית.

 

מָה קַלָּה

תִּהְיֶה הָאֲדָמָה

כַּעֲנַן אַהֲבַת דִּמְדּוּמִים

כְּשֶׁהַכּוֹכָבִי יֵעָלֵם

בִּנְשִׁיקַת וְרָדִים

שֶׁל אַיִן —

 

יֶלֶד

יֶלֶד

בְּסוּפַת פְּרִידָה

הוֹדֵף בְּגִצֵּי בְּהוֹנוֹתָיו

אֶת מַעְגַּל הָאֹפֶק הַבּוֹעֵר

מְחַפֵּשׂ מִפְלַט־מָוֶת סוֹדִי.

 

הילד מחפש במוות מפלט מאפשרות גרועה ממנו, אולם הוא אינו אפשרי עבורו, והשיר מסתיים בתיאור מצמית, אחד מני רבים, של סבל מיתי מתמשך בלתי ניתן להתרה:

 

כְּשֶׁעֵינֶיךָ

פּוֹנוֹת אֶל אַדְמַת־הָאֵם —

אַתָּה

מְעֻרְסָל בְּסֶדֶק הַמֵּאָה

הֵיכָן שֶׁהַזְּמַן

בִּכְנָפָיו הַסְּמוּרוֹת מֵאֵימָה

שׁוֹקֵעַ בְּשִׁטְפוֹן

טְבִיעָתְךָ הָאֵינְסוֹפִית.

 

חרף ממדי הסבל והכאב זק"ש אינה נכנעת. שזור בשיריה הניסיון לפרוץ את מעגל המוות המתמשך, והדבר בולט בשני מוטיבים מרכזיים: השפה והאפשרות לאהבה.

מרתק לראות שמשוררת שגלתה משפת אמה מחפשת שפה חיה היונקת מן המישור האחדותי והמואר, ומבכה את השבר העמוק שחל בשפה האנושית, שבר שכרוך בהתרחקות האנושות מעל המשמעותי והשלם. אולם יש לשים לב שגם אם עיסוקה של זק"ש בשפה מושפע מן השבר האישי, היא עוסקת בדבר ברובד הטרנסצנדנטי בלבד, למשל:

 

הֵיכָן לִמְצֹא אֶת הַמִּלִּים

הַמּוּאָרוֹת מִיָּם־קָדוּם

פּוֹקְחוֹת עֵינַיִם

שֶׁאֵינָן פְּצוּעוֹת מִלְּשׁוֹנוֹת

(עמ' 26)

 

יחס זה אל השפה יונק מן התפיסה היהודית שלפיה העולם נברא בדיבור – ימי הבריאה השני עד השישי המתוארים בספר בראשית נפתחים במילים "ויאמר ה'" ומכאן שהשפה קדמה לעולם. לפיכך, השבר הגדול המתקיים בעולמנו כרוך בניתוקה של השפה ממקורה. חזרה לשפה חיה – מהלך שאולי היא מבקשת לעשות גם באמצעות שירתה – עשויה לרפא את השבר ולחבר בני אדם בחזרה אל הבסיס האנושי המשותף שקדם לפיצול, להרס ולשנאה הגודשים את עולמנו כיום. הדברים בולטים במיוחד בשיר בעמ' 65, אשר בסופו מופיע חזון קוסמוגני שהשפה בליבו:

 

עַמֵּי הָעוֹלָם

אַתֶּם, כְּרוּכִים כִּסְלִילֵי חוּטִים

בְּכוֹחָם שֶׁל כּוֹכָבִים לֹא נוֹדָעִים,

הַתּוֹפְרִים וְשׁוּב פּוֹרְמִים אֶת הַתָּפוּר,

הַנִּכְנָסִים אֶל בְּלִיל הַשָּׂפוֹת

כְּמוֹ אֶל כַּוֶּרֶת

לִלְגֹּם מִן הַדְּבַשׁ

וּלְהֵעָקֵץ —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

אַל נָא תַּחֲרִיבוּ אֶת יְקוּם הַמִּלִּים,

אַל נָא תַּחְתְּכוּ בְּסַכִּינֵי הַמַּשְׂטֵמָה

אֶת הַצְּלִיל הַנּוֹלָד עִם נְשִׁימָה רִאשׁוֹנָה.

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הוֹ, מִי יִתֵּן שֶׁאִישׁ לֹא יִתְכַּוֵּן לְמָוֶת בְּאָמְרוֹ 'חַיִּים' —

וְלֹא יִתְכַּוֵּן לְדָם בְּאָמְרוֹ 'עֲרִיסָה' —

 

עַמֵּי הָעוֹלָם,

הַנִּיחוּ לַמִּלִּים לָשׁוּב לִמְקוֹרָן,

שֶׁכֵּן בְּכוֹחָן לְקָרֵב אֳפָקִים אֶל רְקִיעֵי אֱמֶת

וּבְצִדָּן הָאָפֵל, מֵאֲחוֹרָיו נִפְעָר לַיְלָה,

כְּמוֹ דֶּרֶךְ מָסָךְ,

הֵן מְיַלְּדוֹת כּוֹכָבִים —

 

גם האהבה מתוארת לעיתים כאפשרות לנחמה וגאולה – "הָאַהֲבָה הִיא כַּסְּנֶה / הַבּוֹעֵר בָּאֵשׁ וְאֵינֶנּוּ אֻכָּל —", היא כותבת בשיר הממוען לגבר אהוב (עמ' 122; ככל הנראה המדובר בידיד נפשה המשורר פאול צלאן), או כפי שהיא מופיעה בשיר בעמ' 108:

 

שֵׁנָה טוֹוָה אֶת רֶשֶׁת־הַנְּשִׁימָה

כְּתָב קָדוֹשׁ

אַךְ אֵין מִי שֶׁיֵּדַע לִקְרֹא כָּאן

זוּלַת הָאוֹהֲבִים

הַנִּמְלָטִים הַחוּצָה

מִכֶּלֶא הַלֵּילוֹת

הֶחָג בְּמַעְגָּלִים וּמְזַמֵּר

עֲטוּפֵי־חֲלוֹם הֵם

חוֹצִים אֶת הַרְרֵי הַמֵּתִים

 

כְּדֵי לִרְחֹץ

בְּלֵדָתָהּ

שֶׁל שֶׁמֶשׁ־חֵמָר

מִשֶּׁלָּהֶם —

 

אולם, בשירים אחרים מתואר תהליך דומה לתהליכי קריסת התקווה, קריסת האפשרות, אל תוך הלקונה הטראומטית. בשירים אלו גם האהבה קורסת אל המוות, עד כי המוות אינו היפוכה עוד כי אם חלק בלתי נפרד ממנה, היבט שלה. למשל בשיר בעמ' 25:

 

אֲנִי עוֹקֶבֶת אַחַר זְכוּתִי לְמוֹלֶדֶת

בְּנִבְכֵי גֵּאוֹגְרַפְיָה שֶׁל אֲרָצוֹת לֵילִיּוֹת

שָׁם זְרוֹעוֹת פְּרוּשׂוֹת לְאַהֲבָה

צְלוּבוֹת עַל קַוֵּי הָרֹחַב

בִּתְהוֹם צִפִּיָּה —

 

הדוברת נמצאת בתנועה מתוך תחושת זכות ואפשרות, האפשרות לאהבה קיימת, אך בדומה לשורת הדימויים הקורסים או מתבטלים שבהם פתחתי, הזרועות הפרושות לאהבה צלובות בתהום ציפייה. אם לא די בכך, קו־מפריד ארוך מופיע אחרי הציפייה, כמייצג את אינסופיותה.

בתור דוגמה נוספת אביא את סיומו של השיר בעמ' 111, העוסק אף הוא בגעגועיה אל אהובה הנמצא במרחקים:

 

הָעֶרֶב זוֹרֵק אֶת קֶרֶשׁ־הַקְּפִיצָה

שֶׁל הַלַּיְלָה מֵעַל הָאָדֹם,

מַאֲרִיךְ אֶת לְשׁוֹן־הַיַּבָּשָׁה שֶׁלְּךָ,

וַאֲנִי מַנִּיחָה כַּף רַגְלִי בְּהִסּוּס

עַל מֵיתַר־הַמָּוֶת הָרוֹעֵד

שֶׁכְּבָר הֵחֵל.

 

אֲבָל כָּזֹאת הִיא הָאַהֲבָה —

הדוברת מעיזה ועושה צעד ראשון בדרך למפגש עם האהוב, גם הערב והעולם תומכים במשאלת הקרבה, ודווקא אותו צעד חושף בה את הצמידות המלאה שבין האהבה למוות. עצם המשאלה לקרבה מעוררת את רעד מיתר הפגיעות והמוות – אבל כדבריה "כזאת היא האהבה".

בשיר בעמ' 27 זק"ש כורכת את התרחקות השפה מעם מקורה בצמידות שבין האהבה והמוות. בפתח השיר היא מתארת עצמה ככלואה בשפה שאיבדה את חיבורה למקורה החי. זו שפה ממיתה, שאין ביכולתה למלא את הריק אלא לסמנו בלבד. רק ראיית ציפור ששרה – התרחשות מלאת חיים שאינה מתווכת על ידי השפה – עשויה לפרק את הצמידות שבין אהבה למוות. קריסת האפשרויות, התרוקנות השפה, הצמידות שבין האהבה למוות – כולן חלק מן הקיום בהוויה הטראומטית, הוויית הקיום של הפליטות המתמשכת. רק הציפור עצמה, ולא תיאורה בשפה, עודה מצויה מחוץ לעולם הקורס. בסיום השיר פונה הדוברת לאהובה הרחוק, ושוב מופיעה הציפור במשמעות דומה:

 

כָּאן אֲנִי כּוֹלֵאת אֶתְכֶן

אַתֶּן, הַמִּלִּים

כְּמוֹ שֶׁאַתֶּן כּוֹלְאוֹת אוֹתִי

מְאַיְּתוֹת עַד זוֹב דָּם

אַתֶּן פְּעִימַת לִבִּי

קוֹצְבוֹת אֶת זְמַנִּי

אֶת הָרִיק הַזֶּה הַמְּסֻמָּן בְּשֵׁמוֹת

 

הַנִּיחוּ לִי לִרְאוֹת צִפּוֹר

שֶׁשָּׁרָה

אַחֶרֶת אַאֲמִין שֶׁאַהֲבָה אֵינָהּ אֶלָּא מָוֶת —

 

אוֹ שֶׁמָּא הָאֲדָמָה,

שֶׁאֵינָהּ נִפְרֶדֶת מֵאִישׁ לְלֹא אַהֲבָה,

שָׁלְחָה לְךָ אוֹת־צִפּוֹר מִן הַשָּׁמַיִם,

לְהַזְכִּיר לְנַפְשְׁךָ שֶׁהִתְעַוְּתָה

בְּגוּפָהּ הַשָּׂרוּף מִיִּסּוּרִים?

 

אסיים את הרשימה בשורות מתוך השיר "מקהלת הניצולים" (עמ' 44). גם בו מופיעה הציפור באותה המשמעות ממש, אך כאן מצורפות גם בקשה ואזהרה. הדוברת מכירה באי־יכולתה לחיות ללא הגנותיה בחשיפה מלאה לעולם, ואולי לכן בשיר הקודם שהבאתי היא מבקשת רק לראות את הציפור ששרה, ולא לשומעה.

 

הַנִּיחוּ לָנוּ, בְּשֶׁקֶט, לִלְמֹד מֵחָדָשׁ לִחְיוֹת.

וָלֹא — שִׁירַת צִפּוֹר

אוֹ דְּלִי הַמִּתְמַלֵּא מֵי בְּאֵר

עֲלוּלִים לִפְעֹר פֶּצַע כְּאֵבֵנוּ שֶׁטֶּרֶם הִגְלִיד

וְלִשְׁטֹף אוֹתָנוּ הַרְחֵק —

 

המחבר מבקש להודות לפרופ' דנה אמיר על הערותיה ותוספותיה מאירות העיניים לרשימה זו.
ד"ר גיא פרל הוא אנליטיקאי יונגיאני, עובד סוציאלי ומשורר. מלמד בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לאמנויות המילה. חבר המערכת המייסדת של המוסך.

.

נלי זק"ש, "תהילים של לילה", קשב לשירה, 2020. מגרמנית: דינה פון שוורצה.

 

 

» לרשימתה של דינה פון שוורצה (מסתאי) על נלי זק"ש: "אנו שולי הפצע שמוכרח להישאר פעור: חמישים שנה למותה של נלי זק"ש"

» גיא פרל על ספר שיריה של חנה ארנדט, "אני עצמי, גם אני רוקדת".

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: מרב פּיטוּן על "וְאַת?", מאת נורית זרחי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

ביקורת פרוזה | חד־קרן על מוט

"תנועת החיפוש של הספר היא נהייה כזו, אל עבר החד־קרן, אל עבר אשליית התנועה המתגלה כשמקרבים נרות ועששיות לקירותיה המצוירים של מערה קדמונית, אל עבר הפשר העמוק של היות אדם." זהר אלמקייס על "החד־קרן" מאת משה סקאל

מירה צ'דר, חלום/חידה, מתוך סדרת ה־EEG, שמן, אוילסטיק ולכה על נייר, 100X70 ס"מ, 1995

.

מאת זהר אלמקייס

.

פעם עלעלתי בגיליון של מגזין טבע, שעמודיו דפי כרומו בוהקים, אולי היה זה ילדי טבע הדברים. על אחד העמודים הודפס, במלוא הדרו, תצלום של ראם, הדור לא פחות. זווית הצילום הייתה מטעה, בכוונה: הראם צולם מן הצד, כך ששתי קרניו הארוכות, השחורות והישרות התלכדו לאחת. זו הייתה אשליה שנוצרה על ידי צורתה של יצירת האמנות, אך היא לא נועדה לשבות אותנו בקסם, לשקר לנו, אלא לנפץ שקר אחר, אשליה אחרת: להראות לנו כיצד נולד המיתוס של החד־קרן. לא היה חד־קרן, אלא רק ראם שעמד כך, באופן מסוים, וכך הצית דמיון.

ספרו של משה סקאל, החד־קרן, עושה פעולה דומה, אלא שהיא הפוכה: הוא אינו משתמש בכסות המדעית על מנת לנפץ מיתוס; הוא מעמיד במרכז העלילה כסות מדעית, של טיפול פסיכולוגי עם מהלך קלאסי – סיפור מחדש של הילדות ופענוח חלומות ההווה – אך כל העת חותר אל עבר דבר־מה מיתי, מסתורי, פועם.

המסַפֵּר פורש בפנינו מִספר מישורים ואלו משתרגים זה בזה כל העת. במישור אחד יש גבר צעיר היושב מול המטפלת שלו, עמליה, וזו הופכת אט־אט לישות התובעת בעצמה ניתוח, פרשנות, העמקה של רגש. ״אף אחד לא דומה לעמליה״, הוא אומר. היא ספינקס שמעמיד מולו חידות ואז תובע ובולע את כל חלומותיו. במישור אחר הוא מספר לה, לנו, את הסיפור המשפחתי שלו, את זיכרונות הילדות שמייצרים עוד ועוד מנעולים ומבוכים סביבם, מניחים זה על זה שכבות של אלם וכאב, טורקים אחריהם דלתות של עץ וזכוכית שקופה למחצה. ״קיצור תולדות הסכסוך: אמי״, הוא כותב, ״קשה היה להאמין שבכלל מתקיימת חיה כזאת. הבריות ראו ולא הפסיקו להשתומם. כל הבריות, למעט אבי״. במישור שלישי הוא נע בעולם ככל בני האדם: הוא מעביר סדנת כתיבה, חולם (חלומות עבים, מלאי עודפות, שיש מה ללעוס בהם), פוגש באנשים חדשים, חי לצד אהובו, נע ממקום למקום, שוהה בחדר המראות שהוא כתיבה על המשפחה.

על פי צורתו של הספר, צורת הספרות שלו, ניתן לחשוב שהוא סובב במידה רבה סביב הטיפול הפסיכולוגי שעובר המספר. דווקא בגלל הצורה הטבעית כל כך שסקאל מעניק בספר לאותו טיפול פסיכולוגי, קל לחשוב שבמרכזו עומד חיפוש נפשי. באומרי ״צורה טבעית״ אני לא רק מתכוונת לאמינות של הפרטים, של הסיפורים והזיכרונות, של החלומות והאובייקטים. וגם לא לכך שעמליה, המטפלת, היא דמות שכמעט בלתי אפשרי לא לאהוב (אף שהיא כן). כוונתי היא דווקא לכך שהחיפוש של המספר אינו נובע רק ממשבר, אלא הוא־הוא החיפוש המרכזי של היותנו בני אדם. הוא מקבל את הצורה והנסיבות הספציפיות של האדם הזה, של חייו ומשפחתו, של הביוגרפיה שלו ותכולת נפשו. אלא שבפועל הספר עוסק, אולי, בדבר אחר. נדמה לי שהדבר המצוי בעומקו של הספר דווקא אינו הדבר שנדמה כמרכזי, כעיקרי. אני מבקשת להציע שהספר הוא צילום של ראם, אך הוא מציע את קיומו האמיתי של חד־קרן; הוא מעמיד במרכזו את הטיפול הפסיכולוגי, אך מקיים חיפוש שמהותו מדעית הרבה פחות, עמומה בקצותיה הרבה יותר. כפי שכותבת אנה הרמן בשיר ״חד־קרן״ המובא בפתיחת הספר, הוא מציע דבר־מה ״סמוי מן המדע / דוהר בקרן יחידה / כחום גבוה, אל קמין / הנפש […]״. ההזדהות של החיפוש הפסיכולוגי מתעלה על המרחב שבו מתקיים מדע הנפש, ובמקום זאת מחוללת הדהוד עמוק, הדומה לזה שמחוללים בנו ציורי מערות, התופסים אף הם מקום מרכזי בספר.

גיבור הספר מספר לתלמידיו בסדנת הכתיבה על גילויה של מערת לַסְקוֹ בדרום צרפת בשנת 1940, בידי ארבעה נערים וכלבם, הקרוי רובוט: ״הכלב היה שם, בתוך הצוק. יללותיו עלו והידהדו כאילו הוא נמצא בתוך חלל גדול. מרסל קרא לו שיצא, אבל הכלב לא יצא. הנערים נכנסו לאותו מקום בין הסלעים ומצאו את הכלב בתוך מערה, מיילל ורועד. קרני האור של סוף היום חדרו מבעד לפתח המערה, והנערים נדהמו לגלות על הקירות ציורים של שוורים ענקיים בצבעי אדום ושחור״. הציורים במערה, מספר לנו הגיבור, צוירו לפני כ־18 אלף שנה, ובאחד מאולמות המערה יש ״ממותות, סוסים, ביזונים, ואפילו כמה דובים ואריות. במערה צוירו גם דברים פנטסטיים: שילובים של אדם וחיה או בעלי חיים שממשותם יכולה להיות מוטלת בספק. למשל – חד־קרן״.

במרחק נסיעה של ארבע מאות ק״מ וכחמישים וארבע שנים לאחר שהכלב רובוט גילה, פחות או יותר, את מערת לסקו, התגלתה מערת שׁוֹבֶה, המתועדת, על קירותיה ואנשיה, בסרטו הדוקומנטרי של הבמאי ורנר הרצוג משנת 2010, מערת החלומות הנשכחים. בקריינות המזוהה כל כך אומר לנו הרצוג כי נדמה לו שזהו המקום שבו נולדה הנפש המודרנית. במקום המילים היפות הללו, ועל מנת להבין מה החשיבות של ציורי מערות בספרו של סקאל, אני מציעה לעקוב דווקא אחרי מילותיו של אדם אחר בסרט. זהו עובד במערה, המתבונן אל עבר המצלמה ומבקש, בפשטות, דממה – עלינו להיות מסוגלים כאן לשמוע את פעימות ליבנו שלנו, הוא אומר. המדענים הראשונים שביקרו במערה מספרים להרצוג על האופן שבו המערה מצאה את דרכה אל נפשם, כלומר, אל החלומות שלהם. המערה הפכה בעבורם למשהו הדומה לפסל החד־קרן שסקאל מתאר בספר. החד־קרן מעסיק את המספר כדימוי, כמיתוס, כדמות אגדית, כסמל; עתיק כל כך שניתן למצוא אותו, לאתר את עקבותיו, בציורי מערות. אך הוא גם מעסיק אותו באופן ממשי הרבה יותר. בסלונה של עמליה, המטפלת, תקוע חד־קרן על מוט; הוא שארית של קרוסלה נושנה, מוקף פסלי חיות אחרים, ניצב ליד חלון. פעם עמליה מלטפת אותו, פעם המספר. לפרקים נופל עליו האור כך או אחרת, נדמה שהוא משתנה. כמו מערת שׁוֹבֶה עבור אנשי המקצוע השוהים בה, זהו אובייקט המצוי במציאות, במרחק הושטת עין, בטווח הראייה. זוהי גם התגלמות נפשית.

ניתן לדבר על ציורי מערות כרגעים ראשונים של ביטוי אמנותי, של התבוננות ועיבוד, של ייצוג. ייתכן שאפשר לדבר עליהם כפי שדיברו אחרים על מערת לסקו – כמקום שבו הציור הוא מאגי. תאוריה שהספר מביא בפנינו סוברת כי ״האנשים שציירו את הציורים האלה האמינו בכוחו של הציור: אם הם יציירו ביזון, הביזון עתיד ליפול ברשתם. ואם הם יציירו אריה מפיל אימה, הרי שבזכות הציור שלהם ייכלא האריה הזה לרגע אחד – חמקמק אבל נצחי – בידיו של האדם״. בבואנו להכריע בין שתי האפשרויות, להחליט אם ציורי המערות הם ביטוי אמנותי גרידא או דווקא אמצעי טרנספורמטיבי, אנחנו נתבעים להפרדה מלאכותית בין המאגי לבין האמנותי. והרי מהי אמנות אם לא האמונה שמילים מסוימות, דימויים מסוימים, כאשר הם מסודרים בסדר מסוים, אוצרים בתוכם כוח? מהו המאגי אם לא המחשבה שהאסתטי הוא המחולל של המציאות?

אני חושבת על הניסיון הפסיכולוגי, העומד במרכז הספר, לפענח את ילדותו המסוימת כל כך של המספר, על הניסיון לפרוט את צילה הכבד של אם תובענית, ייחודית, שנתפסת כעצמאית באופן כמעט מגונה, לגוני האפור המרובים שבו. מה אם נקרא את הניסיון הזה, שהוא־הוא תנועת החיפוש שעומדת במרכז החד־קרן – ואני בכוונה אומרת "תנועה", לא מטרה, לא משימה – כתנועה אל עבר תחושה של אנושיות קדמונית, מזדהרת?

המספר אומר על אמו, ״האחים שלי באו לעולם בזכותה. הם קיבלו אוויר לנשימה, רמ״ח איברים ושס״ה גידים – והם היו התגלמות זרועותיה הארוכות בים וביבשה. אפילו כשהם הרחיקו נדוד מאמם, משהו בגופם נהה לעבר המקום שבו היא שהתה, כמו שנוהים אל הכותל המערבי או אל הכעבה במכה״. ייתכן שתנועת החיפוש של הספר היא נהייה כזו, אל עבר החד־קרן, אל עבר אשליית התנועה המתגלה כשמקרבים נרות ועששיות לקירותיה המצוירים של מערה קדמונית, אל עבר הפשר העמוק של היות אדם. ואולי בדומה לאשליית ההבדל בין המאגי לאסתטי, עולה כאן האפשרות לכך שקיימת גם אשליה נוספת, שלפיה אמנו הממשית, הביולוגית, של עתה, נבדלת ושונה מאם פרה־היסטורית, קדם־אנושית. זוהי האשליה שיש הבדל בין היסטוריה קטנה וגדולה, בין התא המשפחתי והאנושות כולה. נכון, סקאל מעמת אותנו עם הביולוגיה כפי שהיא באה לידי ביטוי בתאים משותפים, בחלוקתם המיידית, בגוף היוצא מתוך גוף אחר ומנסה בשארית זמנו להתעמת עם עובדת היציאה הזו, עם יצירת המרחק. אך באותה נשימה הוא גם פורש בפנינו את האפשרות, או החובה, לבוא חשבון עם הביולוגיה ארוכת הטווח, הביולוגיה שמשמעה תהליכים שהזמן האנושי אינו משמש בהם משתנה, השתנויות זעירות ואדירות הנמתחות לאורך ולרוחב כל מה שאנחנו מסוגלים לתפוס בחושים.

כאשר אנחנו דוממים ומאזינים לפעימות הלב של עצמנו בלב מערה קדמונית, כשאנו מתבוננים בציורים שהותירו שם אחרים, אנחנו מחפשים גם את פעימות הלב שלהם. כשגיבור הספר מספר על חלום המערה שלו, הוא אומר, ״את יודעת שהאדם פשוט מוכרח ללכת על שתיים? זה הדבר הראשון שמגדיר אותנו, לפני כל דבר אחר. תשאלי רופאים, חוקרים, מדענים: מהו אדם? והם יגידו לך קודם־כול: יונק שהולך על שתיים. אז אני הולך, אין לי ברירה.״ אחר כך הוא מוסיף ומספר על הניסיון שלו להותיר סימן על הקיר, על הביצוע המחודש שלו לפעולת הציור כפי שנעשתה במקור על ידי ציירי המערה הזו: הוא מניח יד אחת על הקיר, ביד השנייה הוא תוחב לפיו אבקה בצבע אוכרה ויורק אותה סביב אצבעותיו המונחות על דמות החד־קרן המצוירת על קיר המערה. בהתחלה נותרת על הקיר ההילה הכתומה, המכתימה את החד־קרן, אך אור שוטף את הקיר ומעלים את הסימן. הניסיון להותיר סימן, הכישלון להותיר סימן, אינם שני קצוות – התחלה וסוף – אלא שתי נקודות על מעגל. בדומה לזה, החיפוש הפנימי מתנגד לכל צורה ליניארית, לאפשרות שנתחיל לחפש בנקודה מסוימת בזמן, נעבור תהליך ונגיע אל סופו. בעבור המספר, ואני מעיזה לומר – גם עבור הכותב, המערות אינן רק דימוי, אילוסטרציה או אנלוגיה. הן אינן משמשות כדי להאיר חיפוש פנימי; זהו החיפוש הפנימי עצמו שנושא עששיות ונרות ומגלה סביבו מערה, וזו בתורה מהדהדת אנושיות רחבה יותר.

.

זהר אלמקייס היא כותבת, חוקרת ומתרגמת. ספר הביכורים שלה, "בית הנתיבות", ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד. רשימה פרי עטה פורסמה בגיליון 81 של המוסך.

.

משה סקאל, "החד־קרן", כנרת זמורה דביר, 2020.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי אברמי על ספרה של נורית גרץ, "מה שאבד בזמן: ביוגרפיה של ידידות"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | כביסה מלוכלכת

"המכבסה קרובה לבית הקברות, אז חבל לנסוע פעמיים סתם. גם עד שמישהו מת בכלל, וכביסה יש כל הזמן. הם אלופים בחיסכון." סיפור קצר מאת עומר ברקמן

רויטל לסיק, עטלף העיר, טוש על זכוכית, 300X150 ס"מ, 2019. מתוך תערוכת "צבע טרי", בית תמי (אוצרת: כרמית בלומנזון)

.

כביסה מלוכלכת

עומר ברקמן

.

לפני שנים ראיתי טלוויזיה ופתאום כל הנקודות האלקטרוניות דבקו זו בזו באורח פלא ויצרו אסיר עולם. כולנו אולי אסירים, אני יודעת, והעולם עולם, אבל הוא היה במיוחד. הוא הגיע למרפאה של הכלא, האסיר, ששם שומרים את גופות המתים עד שלוקחים אותן לקבורה, יחד עם הכביסה. כלומר, המכבסה קרובה לבית הקברות, אז חבל לנסוע פעמיים סתם. גם עד שמישהו מת בכלל, וכביסה יש כל הזמן. הם אלופים בחיסכון. תתאר לעצמך, אפילו קוברים אותם בזוגות. כלומר, בארון קבורה זוגי. תמיד ידעתי שאסירים חיים בבתי כלא, ואף פעם לא חשבתי שהם יכולים גם למות שם. אני מניחה שזה באמת אפשרי. זה היה באמריקה. שם האפשרויות בלתי מוגבלות. כולם יודעים את זה.

אתה שואל מה חיסכון בארון זוגי? מה עושים בגופה עד שמצטרפת אליה שנייה? אין לי תשובה. לא צריך להאמין לכל מה שרואים בטלוויזיה. זה הכול רק בשרים אלא שגברים נושמים מהחזה ונשים מהבטן התחתונה. אם נושמים בכלל. הוא בחור מחוספס, האסיר, אבל הקשיחות הזאת בעיניו מרככת את הלב. הארְד טוּ גט. ככה זה באהבה. הוא פותח אחד מארונות הקבורה, נכנס פנימה, נשכב לצד גווייה טרייה שמחכה שם. יודעים שהיא טרייה כי זה לא מסריח בכלל – הם לא אומרים את זה אבל זה ברור מאליו. ואז חבר סוגר עליו מהר את הארון, בפטיש ומסמרים. טח טח טח. צריך אומץ לכזה דבר, ברור, אבל אסירים יכולים להיות נואשים כל כך. למחרת לוקחים את הארון לבית הקברות. המצלמה בתוך הארון אבל את הטלטולים מרגישים גם בלי לראות שום דבר. מורידים אותו לבור והוא שומע את החול נערם מעל הארון, והמסך מחשיך לגמרי. קאט. תתאר לעצמך, בארון קבורה זוגי.

אני כבר לא זוכרת מה היה מצבו המשפחתי של האסיר. או אפילו במה פשע. אולי הוא לא פשע. הוא נתפס, אז מה? אולי הייתה לו ארוסה. כלומר, מן הראוי שתהיה לו לפחות ארוסה, אחרת זה פחות חזק. נהג משאית הכביסה של הכלא – גם הוא אסיר, אבל כזה שאפשר לסמוך עליו – קיבל חצי מהתשלום מראש. הוא אמור להגיע שעה מאוחר יותר, לחפור ולהוציא את האסיר מהאדמה, אבל הזמן נוקף ואיש אינו מגיע. מסך הטלוויזיה שחור, ורק מדי פעם מתלקח פרצופו של האסיר לאור המצית, ומואר גם שעון היד שלו. אסור להדליק את המצית כל כך הרבה, זה גומר את החמצן. כל תזוזה של מחוג השניות מורידה אצלנו שעה מהחיים. שעה עוברת, שעתיים עוברות. אתה שומע, נשימתו של האסיר הופכת כבדה ואגלי זיעה שוטפים את פניו. עיניו מפוחדות ולאן נעלמה אותה קשיחות. אני בטח לא יודעת לאן. שוב המצית נדלק והשעון מראה שכבר עברו שלוש שעות. החמצן הולך ואוזל ובהלה משתלטת על מבטו. אולי זה כבר השיגעון. האסיר מתהפך היפוך אקרובטי עם המצית ומאיר את פני הגווייה ששוכבת לצידו. הוא מזהה את המת – נהג משאית הכביסה שהיה אמור לחלץ אותו משם. קאט. תתאר לעצמך, מכל האנשים.

הלילה חלמתי על אסיר העולם הזה והתעוררתי שטופת זיעה, הנשימה כבדה. של שנינו. שלך מהחזה ושלי מהבטן התחתונה. הייתי נותנת הכול בשביל להציל אותו. אני לא יכולה להציל אותך. התהפכתי היפוך אקרובטי והתבוננתי בפניך. זיהיתי אותן בחושך גם בלי מצית, ונראית נורא. הגוף מרופט. טילאו אותו ברקמות של תאים שגססו כבר הרבה זמן. ככה זה באהבה. כביסה יש כל הזמן אבל מתים רק פעם אחת. אתה שהיית אמור להוציא אותי לחופשי, ועכשיו אני קבורה פה יחד איתך.

.

עומר ברקמן, יליד 1974, מתגורר בהוד השרון. מפרסם פרוזה ושירה בבמות רבות. מחבר ספר העיון "אמנות הלחימה: שיחות עם מאסטר ניר מלחי" (הוצאת אסיה, 2016). סיפור פרי עטו התפרסם בגיליון 28 של המוסך, ושירים פרי עטו בגיליונות 57 ו־82.

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן