.
שִׂטְנָה
שחר קמיניץ
.
1
"חבל שלא שרפו אותך באושוויץ"
"שהילד שלך ימות מסרטן אמן"
נעמה פוסלת ומאשרת בתנועה קלה של פרק היד, שרויה בריכוז העמוק שהיא כופה על עצמה במהלך השעות הארוכות מול המסך.
"הלוואי שמאה סודנים יאנסו את אמא שלך"
אחרי ארבע שנים נעמה כמעט לא מופתעת, סודנים ואונס הם מכרים ותיקים. ארבע שנים היא נטועה על כיסא שחור בשולי מרחבי שטיח עצומים, עטופה בסוודר מפני האקלים המשרדי הארקטי. בקומה העשרים וארבע של מגדל הזכוכית היא אוכפת את כללי הקהילה ברשת החברתית כחלק ממחלקת שטנה. מחיצת מתכת מחוררת מסתירה את תוכן המסך מעמיתיה בשולחנות הסמוכים ודרך צינורות אלקטרוניים עלומים, מעבר לים ולאוקיינוס, ספרוֹת שחורות מודדות כל העת את תפוקתה. תפוקתה גבוהה. היא משאב נחבא אל הכלים אך בעל ערך ולכן טופחה בהתמדה על ידי מחלקת משאבי אנוש, שמנהלות אותה נשים עולצות ונטולות שטנה. מדי כמה שבועות היא נשלפת מכיסאה ולומדת מנהיגות, יצירתיות, העצמה אישית, חשיבה מחוץ לקופסה. על מחצלת בנגב למדה שעבודה קשה היא חלק מהדרך המתוּמֶנֶת הנאצלת של הבודהיזם ושתתה תה מתוק מדי. בגליל כופפה יועצת ארגונית מול עיניה אגודת זרדים כדי להדגים את כוחה של עבודת צוות ונעמה הנהנה בהתרשמות לפני שטבלה בבניאס. היא השתתפה בסדנאות זהוּת תאגידית ומילאה אחר חובת ההזדהות בהתלהבות המתונה ביותר האפשרית. בימי כיף בישלה, אפתה והקפיצה, עוסתה בשמנים ארומטיים, הושבה על גב סוסים ושולשלה מצוּקים כדי להגביר את גאוות היחידה שלה.
"פרצוף תחת של פמינאצית", היא קוראת מהמסך וגונחת. בקורס הזהירו מפני הטעות הזאת. אסור להתעכב על המילים, לצייר בדמיון את האיש הנשרף, את הילדה הגוססת, את הפנים המתעוותות מעלבון וצער. אי אפשר לשרוד כך, אמרו, חייבים לערטל את המילים ממשמעותן. בסדנת הדמיון המודרך הינחו את העובדים לעטות דמות של מבקר איכות לצד מסוע ארוך במפעל, לבחור את המוצר אשר ישרה עליהם שלווה ולדבוק בו עד שיהפוך לטבע שני. אנשים צחקו והתלבטו בין פחיות שימורים, טבלאות שוקולד, ביצים. אבל נעמה קוראת וסופגת אל תוכה כל דבר שטנה, טועמת ומודדת בקפידה את השנאה המרה, ממחיזה עלילות במוחה.
שנה ורבע בממוצע שורדים מסנני השטנה בעבודתם, ובפדופיליה הרבה פחות מכך, אבל בנעמה הייתה כמוסה קשיחות שאיש לא שיער את קיומה, לא עמיתיה בפקולטה, לא אמה המודאגת ולא הפסיכולוגית שקיבלה אותה לעבודה ונעצה בה מבט שמאי קר שפירק אותה למרכיביה וחישב את הסכום, שהיה בעליל מאכזב. אולי מה שהטעה את כולם הוא שמה העדין והנפח הקטן שהיא תופסת בעולם, קטן עד שדלתות אוטומטיות מסרבות להיפתח לקראתה. ואמנם גם היא מקיאה לפעמים בשירותים וגם אצלה מתפרץ ללא כל התראה בכי נוכח דבר תועבה שראתה כבר אלפים כמותו, אבל היא לא טובעת בנחשולי הרוע האנושי. יש לה שיטות התגוננות. מדי ערב היא מיטהרת שעה ארוכה באמבטיה, מפסלת דמויות בקצף ומשמידה אותן במחי יד. בדירה הקטנה היא עטופה באור עמום ובחפצים אהובים, אוכלת על הרצפה, צופה בסדרות מטופשות וצוחקת עליהן ועל עצמה בקול רם. היא פוגשת אנשים מעטים ורק כאלה שאין בהם רוע. היא מנהלת בסתר מחקר כביר. כל אלה מספיקים כדי לחשל אותה לארבעים וחמש שעות שבועיות של גזענות, שנאת נשים והומואים, מזימות הרג ואונס, תקוות לטבח המוני.
"זבל שחור, שיחזרו לאפריקה להזדיין עם קופים"
בצהריים היא פוסלת פוסט אחרון ויורדת אל בית הקפה בקומת הקרקע. מסביבה מצטופפים עובדי חברות ההייטק הרבות שבבניין. כולם רוצים לעשות דברים חדשים וגדולים יותר והאוויר סמיך, צמיגי כמעט, מרוב כמיהה. "אני מאמין שנגיע למיליון משתמשים תוך פחות משנה", אומר קול דקיק מאחוריה. "אני חושב לכתוב ספר על ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת", מפנה איש בבגדי ספורט זרחניים את פניו אל בת שיחו. "אני לא מבין את ההתנגדות שלו, זה לגמרי וִין־וִין סיטוּאֵיישֶן", עוקף אותה בתור גבר גדול בעודו צועק אל המיקרופון המשתלשל. היא חשה כמי שנוכחת שם בגניבה ומיד יחשפו את התחזותה ויוקיעו אותה מול כל באי ארוֹמָה: היא לא באמת שאפתנית, אין לה דְרייב.
נעמה לוקחת כריך חלום של חלוּמי ומוצאת שולחן מבודד. גשם מכה במשטחי בטון. מושא המחקר שלה היום הוא שלומי עם מאה הסודנים. תמונת הפרופיל שלו נגזרה מצילום חתונה. נעמה מגדילה בתנועה דו־אצבעית ובוחנת חולצה לבנה ועניבה אדומה דקה, שיער קוצני, שיניים צחורות. יד אישה מונחת ברכות על כתפו, אצבעותיה פשוקות מעט, צמיד זהב שמשובצות בו אבנים כחולות תלוי עליה ברפיון. גם איש מתועב יכול לעורר אהבה. שלומי גֵמולוג, ממיין ומסווג יהלומים מלוטשים. היא מוצאת תמונה שלו יושב במשרד קר כמו שלה, עיניו נתונות במיקרוסקופ. כבר שנתיים שהוא מאחל מעשי אונס המוניים, בכל שעות היום אבל לעולם לא בשבת. אין לו שגיאות כתיב, מילותיו שקולות ומדודות היטב. הוא נוטה ללוות את קללותיו במספרים: עשרה בדואים, עשרים שאהידים, חמישים נאצים. היא מדמיינת את העונג שהוא מפיק מהדיוק. האם הוא כותב בבית, על הכורסה האהובה? האם נצנוץ מסוים של אבן יקרה מצית בו זעם בלתי נשלט והוא ממהר להקליד בשירותים במשרד? היא מנסה לצייר את דמות האישה בהמשכה של היד הרכה, מעבר למרפק, שרק את שמה מצאה: אפרת. מרשימת הפרסומות ששלומי לחץ עליהן עולה שהוא אוהב לפנק אותה במתנות קטנות, סבון או קרם. "את מדהימה", הוא אומר לה. "אתה כל כך טוב אליי", אפרת לוחשת לו. "שניה, מאמי, אני חייב לשלוח הודעה דחופה וכבר חוזר". שלומי מסתיר מפניה את המסך בגופו. רוע מפעפע בקרבו ודורש להתגלות.
נעמה ממשיכה לבנות את חייו הסודיים מאלפי פרטים, הפסקת הצהריים כמעט תמה ורדיד השלווה השקוף יורד עליה סוף־סוף. מגוש התועבה העצום נחצבה והוצבה על המדף עוד אבן קטנה שיש לה פנים, ביוגרפיה וחיי יומיום.
.
2
האביב היה בשיא תהילתו, מעמיד את מופעו המפעים ביותר עם גודש צבעים עזים, קולות זמזום ומשק כנפיים, עם ריחות משכרים שמסתלסלים מכל עבר, אבל כל אלה ניגפו בפני קירות הזכוכית של מגדל המשרדים וצנחו מובסים לרגליו של השומר בלובּי.
"שיאנסו את הבת שלך מול העיניים שלך, זונה". נעמה משתהה מול המילים דקות ארוכות, הרבה יותר מכפי שמתיר משטר התפוקה, מפרקת אותן ומנסה לחוש את טעמן המלוח בלשונה.
מישהו חדש שסיים קורס שטנה החל לגלות בה עניין. הוא תזמן את גיחותיו למטבחון כך שיגיע מעט אחריה ובחן אותה בחשאי מחבקת את כוס הנייר, מקרבת אותה לשפתיה ונושפת. כשמחתה שפמפם קצף לבן חשבה שהיא עשויה להיות חמודה כך, ומשא היותה היא עצמה הוקל לרגע. הוא גמר תואר ראשון שלוש שנים אחריה וזכר שתרגלה אותו ביסודות השיר. החוג לספרות העמיד מומחי תוכן רבים בזכות בקיאותם במילים. לוּ ונעמה, גלגלה את הצירוף בפיה. זה לא שם אמריקאי, פשוט ההורים שלו מעריצים שרופים של נעמי שמר, הסביר לה. לוּ עדין ודק ושערו הסמיך עורר בה רצון לבחוש בו באצבעות פשוקות. היא תהתה אם תוכל לנשק אותו ולהביט בעיניו בידיעה מה מופיע מולן על המסך במשך תשע שעות ביום. אולי כן. יותר מדי שנים עברו מאז התפעלו ממנה. "את מדהימה", לחש לה מזמן מרצה מוערך אחד, מומחה לקפקא. בעת שהקשיבה לנאומיו בקפטריה תהתה לגביו באריכות, תהליך שכלל חישוב של מאזן ההסתברויות ושקלול הנזק הגלום בכל פרשנות שגויה, חלומות כבדי ראש על האיש בעל הידיים השריריות שנועדו אולי לאחוז בה, הוספת קריצה אירונית במוחה כדי לנטרל את הרצינות המעיקה, ובינתיים נותר לה רק להביט בגבו המתרחק להרווארד, כפי שקורה תמיד עם התרחשויות שאינן מתחשבות בלוחות הזמנים הפנימיים שלה. אבל על המילה האחת הזאת היא אסירת תודה לו, היכן שלא יהיה, אולי חוטב עצים בעוד אשתו המדהימה מביטה בו באהבה מחלון ביתם הפרוורי במסצ'וסטס.
הזמן התאים להתאהבות. בחירות חדשות הוכרזו והשטנה גברה בשישים וחמישה אחוז. אנשים קראו להחדרת אלות לפי הטבעת של יריביהם הפוליטיים, לשריפות המוניות של ילדיהם. אלגוריתמים לסינון אוטומטי נותרו נבוכים נוכח החידושים בתחום השנאה, עובדים התפטרו ונעמה התבקשה לעבוד גם בסופי שבוע.
"אמן שתקבלו איידס, נעשה ממכם סבון וננגב אתו את התחת"
בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס. נעמה מרותקת אל הפרטים האדמיניסטרטיביים של השנאה ומפלחת את הפוסטים לפי עונות השנה ומקום גאוגרפי. הוא נוטה לשנוא בשעות הבוקר המוקדמות, כאילו קללותיו הן זנבות חלום. שלושת ילדיו ירשו את עיניה הטובות של אשתו, והגדול נראה מעט עצוב, אולי קורא בסתר את הגיגיו של אביו. אֶפי לא מוותר על ארוחות ערב משפחתיות ושימות עולם. דקות אחרי שאיים על חברת כנסת שישפוך אקונומיקה לגרונה העלה תמונה ביתית. החמישה יושבים מסביב לשולחן וכל אחד מספר משהו משמח ומשהו מרגיז שקרה לו היום, גם הקטנה שבטרום־חובה. אפי נראה נינוח כשכף הסלט בידו, קפואה באמצע הדרך אל הצלחת. בבוקר שישי האחרון ביקר את אימו המבוגרת וכתב רק "אמא!". "נשמה", הגיבה אחותו הפיזיותרפיסטית. מפתה לחשוב שהרוע חובק־כול אבל נעמה יודעת שזה לא כך. היא מלקטת באצבע רטובה פירורי כריך בלקני אחרונים ומתקשה להיפרד מאֶפי, הסקרנות עוד לא באה על סיפוקה. מה השתבש בתוכה והביא לכך שהרוע מרגש אותה יותר מהטוב? אולי טמונה בו יותר אמת על החיים, היא מנסה להחמיא לעצמה, וכמו המשוררות הנערצות עליה היא חותרת בלי פשרות אל האמת.
.
3
אחרי הבחירות קפחה השמש ללא רחמים. האנושות תקפה את עצמה בכל הכוח והארץ נשטפה שנאה. השפה הייתה דלה מכדי לבטא את מה שחשו אנשים זה כלפי זה, ידיים קפאו מעל מקלדות בניסיון להפיק איומים חדשים ונוראים. במוות סתמי שוב לא היה די, נדרש סבל בקנה מידה גדול יותר. חיי היומיום נזנחו לטובת היצרים המתפרצים. בבתים נצברו כלים, מרק ורוטב נקרשו, חשבונות נערמו על שידות, שיער וציפורניים צמחו פרא. המילים שזרמו אל נעמה נמלאו באיברים קטועים ותאי גזים והיא התקשתה לנשום.
פטריק, סמנכ"ל האכיפה במטה התאגיד, הגיע לביקור מיוחד לרגל המצב. בתנועות קצובות של פיקת הגרגרת צפה לנעמה עתיד מזהיר אם רק תחזיק מעמד. "אנחנו מאוד מתרשמים מהתפקוד שלך", אמר וריח מחטי אורן עלה מחולצת התכלת המגוהצת שלו. הוא בהחלט רואה אותה מתקדמת לתפקיד ראש צוות השטנה, אז תוכל לעסוק בהתוויית מדיניות ובתקציבים, בחיזוי מגמות בתחום הרוע ובשימור עובדים. "זה הזמן ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמנו מאתיים אחוז", הנהן ברצינות, "אנחנו שומרי הסף של השפיות". בהנחיית פטריק הכפילה מחלקת משאבי אנוש את תקציב הפינוקים. בבוקר נלקחו הנשים לסדנת חירום מיוחדת, "כיצד משמרים שגרת בּיוּטִי", בעוד הגברים כונסו בחניון וירו זה על זה ברובי לייזר. לוּ נורה בגבו ממארב, נעמה זכתה בלק ג'ל וטיפים למראה מנצח. בהרמת הכוסית בערב הם התקרבו וכתפו התחככה לרגע בכתפה. היא חייכה. בלילה שכבו בדירה הקטנה אבל מהלכי הפורנו שלו היו ראוותניים מדי, היא איבדה עניין במהירות ולבסוף הוא התייאש, קרא לה זונה מתנשאת והלך.
פרקי ידיה כאבו ממאמץ הסינון ומחשבותיה איבדו מבהירותן. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביום והרגישה כאילו נתלשה אל מחוץ לזמן. כבר חודשים לא דיברה עם אדם שאינו עוסק בשטנה או כריכים. בלילה נבלעו שולחנות העבודה בחשכה ורק נורות הבקרה של ציוד התקשורת ריצדו במרחק כמו גחליליות. המזגן רחש בתקרה מעליה והקפיא את האוויר, במרחקים ניקתה עצמה מכונת הקפה ממשקעים בקול טרטור, מדפסת פלטה דפים בנשיפת נחש. תפוקתה עמדה על שיא של כל הזמנים והוענקו לה תעודת הוקרה ושובר קנייה. נעמה לא ידעה כמה זמן נותר עד הקריסה ולאן תימלט.
"שרמוטה, הייתי חותכת אותך לחתיכות ומאכילה את הכלב שלי"
בצהריים היא מתעמקת בשִירִי היפה עם כריך חגיגה ירוקה. לא קשה לחבב אותה, גם לרשעים חיים שיש בהם אצילות ויופי. שירי רצה כל בוקר עשרה קילומטר בשדות עם הכלב שלה, הספורט הוא כמו סם בשבילה. אחרי שעות במשרד היא ממש חייבת להסניף את השיער של הבת שלה ובלילה קוראת ספרות רומנטית בשביל הנפש. נעמה מוצאת שהיא מקללת שרמוטות וקופים מכוערים בקביעות בתשע בערב, אחרי שהילדה נרדמת. פעם מצאה קיפוד פצוע והסיעה אותו לספארי. פעם נסעה לסחנה ולבשה בגד ים שחור שלם. הזמן אוזל אבל נעמה אזוּקה אל שירי, רגליה ממאנות לזוז. פעם הציעה לערוף את ראשם של עיתונאים ולנעוץ על מקל שיראו כל הזונות. "חחח לגמרי", ענו לה בתגובה. "איך זה עלי?", שאלה על טייץ מהמם בצבעי פסטל. הטלפון בכיסה של נעמה רוטט בלי הרף בעניינים דחופים והשמש מתחילה להנמיך מבעד לשמשת בית הקפה. במאמץ היא עוקרת את עצמה, יורדת אל החניון ונוסעת אל שירי.
נעמה כבר מכירה היטב את שגרת יומה ויודעת שבימי שלישי תגיע אל גן המשחקים מיד כשייגמר הצהרון. היא חונה בצד וממתינה ברכב, ראשה שעון על ההגה וריק ממחשבות. ברדיו שבוע של אהבה. במשך כמה דקות היא צופה באם ובילדה מפזזות בין המתקנים הצבעוניים ואז מתקרבת אליהן בצעדים זהירים. מהגדר נובח עליה סִימְבָּה ובדמיונה מבליחה תמונה שבה הוא בולע בעונג את נתחיה המבותרים.
"היי שירי, את לא מכירה אותי אבל רציתי לשאול משהו."
פנים קטנות וגדולות מופנות אליה. לשתיהן קוקו בלוף ומבט מלא אמון.
שניות חולפות כמו שנים. נעמה נשענת על המגלשה ושפתיה נעות אבל פיה מפיק רק המהום חסר פשר. אין לה מה לשאול, מעולם לא היה ניגוד מרתק. בצלילות מדהימה, כאילו התעוררה משינה ארוכה ועמוקה, נפרשות ומתפענחות בפניה השגיאות ונשימתה כמעט נעתקת מהמחזה. איזו תבוסה נחל המחקר היומרני והנלעג שלה על הטוב והרע, האמת והשקר. צחוק מבוהל מתגלגל מתוך בטנה, נפלט מתוכה ומסרב לחדול. שירי מצמידה אליה את הילדה ומחייכת בהיסוס.
שחר קמיניץ, בן 50, מתגורר בתל אביב. יזם ומנכ"ל חברות הייטק וסטודנט לספרות. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מטאור", סיפור מאת נטע שניצר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
