.

ארנב בשלג

טלי עוקבי

.

בקורס לעזרה ראשונה אמרה המדריכה, "הלב הוא איבר עצמאי!" היא התכוונה לתפקוד שלו, לכך שהוא מחליט, מבחינה ביולוגית, מתי להמשיך ומתי להתפגר. היא הניחה בובת פלסטיק על הרצפה, חילקה מסכות גומי סטריליות להדגמה והסבירה לנו כיצד מנשימים במקרה חירום. היינו חייבים להצמיד את השפתיים חזק, לאטום את כל הפה של הבובה, להרפות וללחוץ שלושים פעם על עצם החזה. קבוצה של חמישה־עשר איש שאינם מכירים זה את זה, מדריכה אנטיפתית, בקושי בת עשרים, ובובת פלסטיק להדגמה. בסוף הקורס (תשע שעות עם הפסקות) היא רשמה קבלות כדי שנוכל לקבל החזרי תשלום מהמעסיק. רובנו הגענו לקורס מתוך מחויבות מקצועית. המדריכה התבלבלה בתאריך ונאלצה לכתוב כמה קבלות מחדש אחרי שהזכרנו לה שהגענו לשנת אלפיים ועשרים. קראו לה לנה, ובהפסקה היא אכלה סנדוויץ´ עם גבינה צהובה שהביאה מהבית ונראה עצוב ומשעמם כמוה. בהפסקה רשמתי בנייד את המשפט שהיא אמרה בקשר ללב. רשמתי אותו לא בגלל הידע הביולוגי החדש, אלא כדי לזכור את ענייני הבחירות שאנחנו עושים בחיים, המקומות והאנשים שאנחנו נוטים אליהם. בסוגריים הוספתי "אנחנו נוטים אל הדברים עצמאית. ברגשות שלנו התנועות עצמאיות" – ומובן ששנאתי את עצמי על המליציות. בכל מקרה, המדריכה הזכירה לי דבר־מה חשוב ששכחתי, ולא היה אכפת לי שבשביל זה נישקתי בובת פלסטיק עם הפה.

 קבעתי עם אריק להיפגש בעיר אחרי הקורס. היינו אמורים לסיים בחמש אחר הצהריים והמדריכה שחררה אותנו כבר בארבע וחצי. סימסתי לאריק שסיימתי. הוא ענה שייקח לו עשרים דקות להגיע ושניפגש בקפה הטבעוני החדש שנפתח בעיר והוא עוד לא ישב בו. לא ידעתי על איזה קפה הוא מדבר. עמדתי ליד חנות הספרים, היכן שסיכמנו בבוקר להיפגש, קפאתי מקור וכמו תמיד איבדתי אוריינטציה. אריק צרח לנייד שאני צריכה לתפוס את עצמי, "לנער את הראש", הוא אמר ו"אז ירד לך האסימון" ואזכור. הוא יצא מנקודת הנחה שאני יודעת בדיוק למה הוא מתכוון. כבר עשרים שנה אריק חושב שאני חיה בתוך המחשבות שלו ואני נאלצת לאכזב אותו בכל פעם מחדש ולסמן לו במילים שלא כך הדבר. שאני, למעשה, בקושי מצליחה לחיות בתוך המחשבות העצמאיות שלי, כל שכן של מישהו אחר. אחרי שהוא צרח שאני צריכה לנער את הראש כמעט ניתקתי, ואבד לי החשק לפגוש אותו בכלל. סיננתי לנייד, "תפסיק כבר לצרוח, ניפגש שם!"

התחלתי לצעוד לכיוון ששיערתי שהוא הנכון, וידעתי שהרגליים הן גם עצמאיות. "הרגליים הולכות לאן שהן רוצות ללכת", קראתי פעם באיזה ספר ניו־אייג´י. רוצות, במובן של יודעות לאן הן צריכות להגיע. הגעתי לקפה הטבעוני החדש וחיכיתי שהמלצרית תפנה אליי ותשאל אם אני רוצה משהו או אם אני מחכה למישהו. המלצרית לא פנתה אליי ואני התבוננתי בה מתרוצצת בחלל הקטן. היו שם עוגות, קפה עם חלב סויה, אגוזים, צ'יפס מבטטות בסגנון איטלקי והמבורגר טבעוני. אריק עדין לא הגיע, עשרים הדקות כבר חלפו. המלצרית ניגשה אליי והסבה את תשומת ליבי לכך שהשולחן הוזמן. "ראית את השלט?" אמרה והצביעה על השלט. אוי, סליחה לא ראיתי. כל השולחנות הוזמנו מראש היא התנצלה. התנצלתי גם אני ויצאתי מהקפה הטבעוני. סימסתי לאריק "הכול תפוס ניפגש בקולנוע ליד". אחרי דקה כתבתי שוב: "לא בקולנוע, אני מתה מרעב, בפיצה ליד".

אחרי עשר דקות בערך אריק הגיע. דיווחתי על הדרמה והוא אמר שעכשיו צריך להזמין כמעט בכל מקום מראש. ישבנו בפיצרייה, אכלנו פיצה עם בירה, והיו לו חדשות. הוא קרא בקול רם: "תקשיבי, יש ניוז!" זו הייתה הדרך שבה דיווחנו זה לזה על תוכניות חדשות או דברים שקצת חורגים מחיי היום־יום שלנו. רוני הזמין את כולנו ליום הולדתו החמישים. השנה הוא חוגג בגדול. ב"כולנו" הכוונה הייתה למרטין, רוני, אריק ושאר חבורת הגברים שבגרו יחד וחידשו עכשיו קשר. "התוכנית היא שכולנו נטוס אליו ביום שישי ונעביר סוף שבוע ארוך יחד", אמר אריק בהתלהבות. רוני גר מחוץ ללונדון וידאג למלון בקרבת מקום. אריק שאל אותי אם זה בסדר מבחינת התאריכים. אמרתי שכן ושמחתי בשבילו. הוא אמר שמתחשק לו עוד פיצה ובירה, או אולי נלך למקום אחר, שאל. אמרתי שיחכה קצת עם עוד פיצה ושאני מעדיפה לחזור כבר הביתה.

המשכנו לדבר, אחר כך שילמנו ונסענו הביתה. כבר החשיך והייתי עייפה. ברמזור אמרתי לו שהוא בעצם איש לילה, שמבחינתו הוא יכול היה להסתובב עכשיו עד חמש בבוקר בין פאב לפאב. אף שהאפיר וקמטים נכנסו לפניו, שנחלשו קצת בהחזקת השרירים, משהו בו, במראה שלו, נותר נערי וסקרן. הוא אמר כן, שזה נכון, אבל מאז שהוא איתי זה לא כך. את המשפט "מאז שהוא איתי זה לא כך" הוא לא אמר במילים האלו אלא במילים אחרות שהצביעו על המשפט הזה. לא העברנו את המשפט העייף והמשעמם הזה בינינו אבל הוא נכח כמו שדברים ברורים מאליהם נוכחים, נניח כמו הסנדוויץ׳ עם הגבינה הצהובה של המדריכה בקורס לעזרה ראשונה. אריק אמר, שכשביקר בקיץ האחרון בלונדון, אשתו של רוני שאלה אותו "איפה אריק של פעם? לאן הוא נעלם, או שהוא עדין קיים?" הייתי עייפה והחלטתי בשנייה לא לפתוח דיון על כך שחיי הלילה שלו צומצמו וכנראה בגללי. וחוץ מזה אשתו של רוני, סו, לא הכירה את אריק באמת אלא את הסיפורים שרוני סיפר לה על עצמו ועל נעוריו ההוללים. אריק היה כנראה דמות בעלילה שחיזקה את דמותו שלו כפי שהוא רצה להציגה בפני סו. כשהגענו הביתה נרדמתי מהר והספקתי לשמוע את אריק אומר: "מזל שלא אכלתי עוד פיצה, יש לי צרבת". ביחסים שלנו אני זו שזיהיתי אצלו ראשונה מתי הגבול לדברים מגיע. הוא זיהה כמעט תמיד רק בדיעבד.

אריק חידש קשר עם חברי הילדות שלו כי הוא לא ממש הצליח למצוא חברים חדשים וגם כי הוא עצלן, מבחינה חברתית ומהרבה בחינות אחרות. הוא נפגש איתם כמה פעמים והם עשו את הדברים שהיו רגילים לעשות כנערים: להשתכר, לצחוק ולא להראות את מי שהם באמת. אריק לא היה באמת חבר של רוני אבל הרעיון של סוף שבוע בלונדון סחף אותו. הם סיכמו שגם מרטין יבוא והם ישלמו בשבילו את ההוצאות מכיוון שמרטין היה עני כרוני וחי מכספי ביטוח לאומי. אבל כסף לסיגריות, אלכוהול וסמים יש לו – יאמרו החברים מאחורי הגב. אריק הזמין טיסה לכולם ושלח להם חשבונית. אחרי יומיים כולם שילמו לו בחזרה את חלקם, רק ג'ורג' לא. לאריק ולג'ורג׳ הייתה מערכת יחסים משונה של אהבה־שנאה. הם רבו וניתקו קשר כמה פעמים בגלל כסף. אריק טען שג'ורג' מנצל אותו. כשהם נפגשים, הוא תמיד משלם וג'ורג' אף פעם לא מחזיר ונהנה מכך שאריק נאלץ להזכיר לו את החוב. אריק הזמין לג'ורג' כרטיס טיסה והכריז בפניי שהפעם הוא לא יאמר מילה על כך ומקסימום הוא יפסיד את הכסף. אריק אמר שהפעם הוא לא ייתן לג'ורג' את ההנאה הסדיסטית בלהשפיל אותו. באחד הצ'אטים רוני כתב איפה הוא גר: במרחק של חצי שעה מלונדון. החברים היו מאוכזבים, מכיוון שציפו שהוא ידאג להם למלון או יארח אותם. הם חיטטו בצ'אט כמו נערים עם חצ'קונים והחליטו למצוא בעצמם מלון בלונדון. ג'ורג' שאל את אריק אם הוא רוצה לקחת חדר יחד. אריק שמח ואמר לי "את רואה, אני הכי קרוב אליו". חשבתי על המשפט של המדריכה בקורס לעזרה ראשונה, ושאלתי את אריק אם הוא רוצה שנראה סרט בנטפליקס. לקראת אמצע הסרט נרדמתי וכשהתעוררתי כבר לא זיהיתי את הדמויות ושכחתי לגמרי מה הייתה העלילה. אריק אמר שזה היה סרט נחמד.

בארבעה בפברואר הטיסות למאי הוזמנו. יום אחרי, מת הארנב הלבן של מיה באופן פתאומי. שלג עיקש ומוצק כיסה את האדמה ולא היה אפשר למצוא תחתית חמה לקבור אותו בה. עטפתי את הגופה בבד ישן, שמתי בצד והתפללתי שבימים הקרובים יפשיר. נזכרתי ביום שהבאנו אותו הביתה. זה היה כשמיה עזבה את בית ספר וולדורף ועברה לחינוך רגיל. הארנב הלבן היה מתנת נחמה. קראנו לו פלוקי, שזה בגרמנית משהו כמו פתית שלג. בדיעבד הבנו שהוא נוצר במעבדה, מה שהסביר את התנהגותו הסטרילית והבלתי מתקשרת. הוא היה איתנו שמונה שנים. טיפלנו בו מהתחלה כמו שמטפלים בקשיש אחרי אירוע מוחי. הוא נולד זקן וחסר חיים ולא נוצר שום קשר רגשי. מיה אהבה אותו בכל זאת, למרות המחסור ב"קשר רגשי". מבחינתה היה קשר, אף שהוא אף פעם לא זיהה את גילויי האהבה שלה כלפיו או הגיב להם. באחת העבודות בבית הספר החדש נדרשו הילדים לכתוב חיבור קצר על חיית המחמד שלהם. בבית הספר יצאו מנקודת הנחה שלכל ילד יש חיית מחמד, ואם למישהו מהם אין – הוא נדרש ללכת לגן החיות, לבחור חיה, להתבונן בה ולכתוב על אודותיה. מיה כתבה כמובן על פלוקי. היא תיארה אותו, את הבית שהקמנו עבורו, את מה שהוא אכל, את איך שהוא קפץ ואת זה שהיא אוהבת אותו ושמחה בו. צילמנו אותו מקפץ בדשא, לא היה אפשר באמת להחזיק אותו בשלווה על הידיים כמו חיית מחמד שמשתפת פעולה.

החיבורים על חיות המחמד מעולם לא הוחזרו לילדים, מכיוון שהמורה עזבה בפתאומיות את בית הספר ובמקומה באה מורה מחליפה, שעברה נושא. רק כשנגמרה השנה הבינו ההורים שהמורה הקודמת הייתה מאושפזת בשל דיכאון חמור. מההנהלה לא הגיע אף מכתב או הסבר: אחרי חופשת כריסמס הופיעה המורה החדשה, ועל השאלות שנשאלו מצד ההורים ניתנו תשובות תמוהות, ובמהרה אף אחד לא שאל יותר. באחד הצ'אטים עם החברים כתב אריק: "סליחה שלא כתבתי בימים האחרונים. קברתי אתמול ארנב בשלג!" החברים התחילו להגיב מתוך המנעד הרגשי הקבוע של "משתתף בצערך" עד "חבל שלא טיגנתם אותו לפני".

אחרי שבוע הסתבר לנו שהארנב הלבן של מיה מת משפעת שתקפה שמונים אחוזים מארנבי המעבדה. העיתונים היו מלאים בדיווחים וכמה שבועות לאחר מכן נדבקו גם אנשים, כנראה באותה שפעת של ארנבי מעבדה לבנים. בתקשורת החלו לדבר על משהו שעלול להתפתח למגיפה והועברו הנחיות להתנהלות הגיינית ולהתנהגות חברתית. מיה הייתה פעילה בארגון לזכויות החיות וצמחונית מיליטנטית בעיניי אלו שאוכלים חיות. אריק ליווה אותה לכל ההפגנות בעיר מכיוון שהייתה עדיין קטינה, וגם בגלל שהיא ביקשה ממנו שיסיע את כל החברים שלה ואת הפלקטים שהם ציירו בעצמם. בעקבות השפעת הם תכננו הפגנה גדולה בעיר להעלאת מודעות נגד צריכת בשר וניצול ארנבי מעבדה. התוכנית הייתה שכל החברים יהיו מחופשים לארנבים לבנים ובפרפורמנס עצמו הם יובאו לשחיטה ברוטלית שתלווה בסאונד צורמני של צרחות. מישהו מהחבורה הציע שילבשו בדים לבנים ואימא אחת, מורה בוולדורף, תסרוג אוזניים ענקיות לכולם. מיה אמרה שזה מגוחך ואף אחד לא ייקח אותם ברצינות אם הם יבואו עם אוזניים ענקיות מצמר לבן והציעה שכולם יבואו עירומים, כלומר צבועים בצבע גוף לבן, ובפרפורמנס עצמו יקפצו כמו ארנבים וחוץ מזה על הפלקט יהיו ארנבים ובגלל השפעת והנושא האקטואלי אנשים יבינו במה מדובר. נוסף על זה, הסאונד של ארנבים צורחים לפני שחיטה והשפרצות צבע מאכל אדום יעשו את פעולתם. בסופו של דבר מתוך חבורה של עשרים ושלושה פעילים, נותרו רק תשעה שהסכימו ללכת עם הרעיון עד הסוף. מיה ביקשה מאריק שיאסוף אותה ואת החברים אחרי ההפגנה ביום שישי, בעוד שבוע. אריק הסכים ולא בירר את כל הפרטים: האם היוזמה היא עצמאית, או חלק מהפגנת יום שישי של גרטה תונברג, והאם יש להם אישור מהרשויות? הראש שלו היה במקום אחר. ההכנות לקראת הנסיעה ללונדון היו בעיצומן, ובאותו יום שישי של ההפגנה הוא קבע גם פגישת קפה עם מרטין, שכנראה חלה גם הוא באותה שפעת.

בצהריים, כשמיה והחברים היו בהפגנה, הגיע אריק הביתה ואמר לי, "שבי".

 "יש ניוז?" זרקתי לעברו בהקנטה. אריק היה רציני ואני נלחצתי. שאלתי אם קרה משהו למיה ואם הוא לא תכנן להיפגש עם מרטין לקפה בעיר.

אריק אמר שוב בשקט, "שבי".

התיישבתי ודחקתי בו: "נו, מה קרה? ספר כבר".

הוא הביט בי במבט של ארנב מעבדה קפוא ואמר: "אני עוזב אותך. התאהבתי באישה אחרת".

זרם חשמל רטט בתוך אוזניי, לא ראיתי מה מולי, ושאלתי שוב: ״מה?״

אריק חזר שוב על אותו משפט. כמה זמן הוא דקלם אותו לעצמו לפני שהצליח לומר לי?

אני חושבת שבנוסף הוא גם חזר ואמר "אני מצטער" או "אני יודע כמה זה קשה". הוא המשיך לדבר ואני כבר לא שמעתי את קולו ולא ראיתי את פניו.

בתוכי צפו התמונות מקורס העזרה הראשונה. לנה המדריכה מחזיקה בובת פלסטיק בידיה ואומרת: "הלב הוא איבר עצמאי". כל משתתפי הקורס נישקו והנשימו את הבובה ואף על פי כן היא לא קמה לתחייה.

 

טלי עוקבי, סופרת ומשוררת. בוגרת "המדרשה לאמנות" במכללת בית־ברל במגמת חינוך ואמנות. למדה בשוויץ ציור ולימודים אנתרופוסופיים. חיה בצפון גרמניה. שירים וסיפורים קצרים פרי עטה התפרסמו בכתבי עת ובהם: הו!, צריף, פטל ומאזניים. עד כה פרסמה ספר שירים: ״עור התוף של הלילה״ (אינדיבוק, 2013), ושני ספרי פרוזה: ״רצועות״ (בלה לונה, 2017), ו”בלוטת האושר" (כנרת זמורה דביר, 2018).

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "שִׂטְנָה", סיפור מאת שחר קמיניץ

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

אהוד הוכרמן

סוטין

מָה עוֹשֶׂה חַיִּים סוּטִין בְּעֵין חֲרוֹד

עוֹבֵד בַּמִּטְבָּח וּמְנַקֶּה עוֹפוֹת.

 

מָה מַצִּיג סוּטִין בַּמּוּזֵאוֹן בְּעֵין חֲרוֹד

צִיּוּר שֶׁל אֲוָז עָרוּף עַל קִיר כָּחֹל

 

וְזֵר לֶהָבוֹת כְּתֻמּוֹת בְּכַד טוּרְקִיז

לִכְבוֹד הַחֲבֵרִים.

 

"אֲנִי נִלְחָם נֶגֶד עַצְמִי" חַיִּים אוֹמֵר

"זֶה יוֹמִי, סִבָּתִי, אֵלּוּ הֵם חַיַּי."

 

מִצַּוָּארוֹ מִשְׁתַּלְשֵׁל סִינָר

מְרֻבָּב בְּדָם.

 

("נפש עירומה", המשכן לאמנות עין־חרוד, 2020)

 

נשני

נַשֵּׁנִי וְהַעֲבִירֵנִי

מֵהַסַּף אֶל הַבָּהִיר

הָנַח לְכָל מָה שֶׁהָיָה

כָּל מָה שֶׁמַּזְכִּיר:

פָּנִים, חֲדָרִים, בָּתִּים.

הַרְחִיקֵנִי מֵרֵיחַ עִשְׂבֵי הָאָבִיב

מִצִּלּוֹ הַגָּרוּם שֶׁל הַחֶרְמֵשׁ

יוֹצֵא מִדֶּלֶת מַחְסַן הַכֵּלִים.

 

"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, 51)

 

אהוד הוכרמן מתגורר באור יהודה ומנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו, "גמגום", יצא לאור בעריכת נתן יונתן בשנת 1989 (ספריית פועלים). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות.

.

.

צופיה הרבנד

הנקה

אֲנִי וְאַתָּה

מְשַׁיְּטִים בִּשְׁמֵי הַמִּטָּה

מַמְלָכָה גֵּאוֹמֶטְרִית שֶׁל גּוּפִים זוֹהֲרִים:

צוּרַת גּוּפֵינוּ מְשַׂרְטֶטֶת

עֲגָלוֹת, מְשֻׁלָּשִׁים

דֻּבִּים קְטַנִּים, דֻּבִּים גְּדוֹלִים

 

חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ מֶטֶאוֹרִים

אַךְ הָעוֹלָם לֹא מִתְנַגֵּשׁ בָּנוּ

עוֹד מְעַט נִתְעוֹרֵר

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 

צופיה הרבנד היא משוררת ומעצבת גרפית, בעלת סטודיו "עפעף" לעיצוב ספרים. ספר ביכוריה, "קידת העולם", ראה אור בהוצאת פרדס (2019). שירים מפרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

.

טל חסן

לידה שקטה

קֶצֶב בְּתוֹכִי מְפַעְפֵּעַ – נִשְׁמָתִי מְבַעְבַּעַת

וּמַאֲדִימָה בְּאַדְווֹת הַלֵּב הַמַּחֲסִיר!…  אֲנִי

רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת אֶת שֶׁנּוֹצַר בִּנְשִׁימָה אַחַת דַּקָּה

וּתְכוּלָה: שִׁיר זָעִיר לְחַיִּים!… הוֹ, אֶצְבָּעוֹת בּוֹגְדוֹת, מְוַתְּרוֹת לַמַּיִם –

נוֹשְׁרוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת כָּךְ פִּתְאוֹם בְּהַתְרָסָה:

הִתְפָּרְקוּת שֹׁרֵשׁ הַקִּיּוּם עַל דַּף לְלֹא דֹּפֶק.

 

טל חסן, בן 45, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו הראשון, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו השני, "גומה ברוח" (ספרי עיתון 77) ראה אור בשנת 2020. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

מאיה קולונסקי

כאבי גדילה

אֲלֻמּוֹת אוֹר עֲמוּמוֹת

בּוֹעֲטוֹת בִּי בַּבֶּרֶךְ

וְגַם בַּבֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה

כְּיֶלֶד הַבּוֹעֵט בְּאֶבֶן קְטַנָּה בָּרְחוֹב

הָאֶבֶן תִּתְגַּלְגֵּל מִלְּפָנָיו עַד הַבַּיִת

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה פְּסִיכוֹסוֹמָטִי

(שֶׁזֶּה כְּשֶׁהַגּוּף רוֹקֵד לִצְלִילֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, נָע בְּחִתּוּךְ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, מִתְעַנֶּה כְּנֶגֶד חֲרִיקוֹתֶיהָ)

אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁשִּׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר, שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַחֹרֶף, שֶׁאֶלְבַּשׁ גַּרְבַּיִם

(תִּגְרְבִי, אַתְּ מְתַקֶּנֶת).

 

אֲנִי בַּת חָמֵשׁ

וַאֲנִי זוֹחֶלֶת עַל גְּחוֹנִי.

כַּמָּה אָהַבְתִּי לְהִזְדַּקֵּק לָהֶם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה ‒

אָז, כְּשֶׁהַבִּרְכַּיִם שֶׁלִּי גָּרְרוּ אוֹתִי אֶל מִטָּתָם.

 

שלוליות

כָּל מִין שֶׁל אַלְמֹג מְתֻזְמָן בְּמוֹפַע יָרֵחַ אַחֵר

וְרֶטֶט הָאֲוִיר מֻשְׁפָּע מִצְּחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

הָאֲוִיר שֶׁנָּגַע בִּכְנָפָיו, חַשְׁמַל.

הַצֵּל מִתְאָרֵךְ וּמִתְקַצֵּר לְפִי שָׁעָה וְהַמַּיִם. הוֹ הַמַּיִם.

 

יֶשְׁנָהּ תְּלוּת בַּשָּׂפָה

בַּיְּכֹלֶת לְהַסְבִּיר

וְעַל כֵּן,

פּוֹטֶנְצִיָּאל הַבְּדִידוּת בַּשָּׂפָה

גָּבוֹהַּ לְאֵין שִׁעוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים תְּלוּיִים בְּכָךְ. יֵשׁ

דִּבּוּר אֶל תּוֹךְ אֹזֶן. יֵשׁ לִלְחֹשׁ מִלָּה קְצָרָה. יֵשׁ דִּבּוּר עִם הָעֵינַיִם. אֲבָל גַּם לְשֵׁם כָּךְ. צָרִיךְ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁיּוֹדַעַת כִּי

אַי לָאב יוּ זֶה לֹא כְּמוֹ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

 

וַיֹּאמֶר תָּאלֶס: הַכֹּל מַיִם. וְהַכֹּל מַיִם.

וְיַלְדָּה קְטַנָּה עִם קוּקִיּוֹת וּמַגָּפַיִם תּוֹלָה שְׁאֵלָה לְבָנָה

"אַבָּא, עַל הַגֶּשֶׁם אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ?"

 

ציפור על חוט חשמל

עֵץ אֹרֶן בַּגִּנָּה

אֶת מְחָטָיו הָיִיתִי קוֹלַעַת לְצַמּוֹת

עוֹשָׂה לִי קֵן

כְּשֶׁל הַצִּפּוֹרִים

שֶׁאֲנִי

מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן בְּמַבָּטִי

 

צִפּוֹר עַל חוּט חַשְׁמַל

וַדַּאי מַרְגִּישָׁה רֶטֶט

בְּגַפְרוּרֵי רַגְלֶיהָ

זִמְזוּם חַשְׁמַלִּי נָעִים

 

אִלּוּ הָיָה לָהּ קֵן

עָשׂוּי מַחֲטֵי אֹרֶן קְלוּעִים כְּצַמּוֹת

אוֹ אוּלַי עָשׂוּי גֹּמֶא

אִלּוּ הָיָה לִי.

 

פַּעַם הִתְפַּלַּשְׁתִּי בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

קִרְקוּר שֶׁהֶעֱבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

שָׁנִים נֻקְשׁוֹת

מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת

 

קִרְקוּר הָעוֹרֵב מַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

מְחַשְׁמֵל אֶת הָאֲוִיר

טוֹעֵן אוֹתוֹ

בְּכָזֶה חַשְׁמַל

מְסַמֵּר אֶת הַשֵּׂעָר,

כְּשֶׁנּוֹגְעִים עוֹשֶׂה טְזְזְזְ–זְז

כְּשֶׁנּוֹגְעִים.

 

הבט

הַאִם רָאִיתָ אֵיךְ שֶׁהַבְּרוֹשִׁים נִמְשָׁכִים?

אֵיךְ נִדְרָךְ הַנֶּצַח הַיָּרֹק שֶׁלָּהֶם?

עֵצִים יְרֻקֵּי-עַד

עָבִים מוֹשְׁכִים בִּקְצוֹתֵיהֶם

כְּמוֹ בֻּבָּה-עַל-חוּט

מַרְיוֹנֵטָה בֵּין שָׁמַיִם לְאָרֶץ.

 

מאיה קולונסקי, ילידת 1996, חיה בירושלים, סטודנטית לספרות כללית והשוואתית ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. שיר פרי עטה התפרסם בירחון המקוון "מוטיב".

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן