בזכותה: האישה שדרשה קול שווה לנשות היישוב העברי

נחמה פוחצ'בסקי, סופרת ואיכרה מחלוצות העלייה הראשונה, סירבה להשלים עם המעמד הנחות שיועד לאישה ביישוב העברי וניהלה לפני 100 שנה מאבק עיקש והיסטורי

נחמה פוחצ'ובסקי על רקע הרחוב על שמה בראשון לציון

כשאני מחפש מקום חנייה לרכבי במרכז ראשון לציון, אני מחנה אותו לרוב ברחוב נחמה, בקצה המדרגות המובילות לבית הכנסת הגדול. מי זו בעצם נחמה זו, הסתקרנתי.

רחוב נחמה פוחצ'ובסקי, ראשון לציון

 

נחמה פוחצ'בסקי נולדה בבריסק שבליטא ב-27 במארס 1869. היא למדה בגימנסיה רוסית וכן למדה עברית אצל מורים פרטיים. בגיל צעיר החלה לכתוב, בעידודו של המשורר י"ל גורדון. מרגע שלמדה עברית, בגיל 16, היא החלה לפרסם מכתבים ומאמרים בעיתון "המליץ". בתקופת לימודיה בגימנסיה חיזר אחריה אציל רוסי, לא-יהודי, נשוי ואב לילדים. הוריה, שפחדו מחטיפתה, שכרו לה מורה פרטי שגר בביתם ולימד אותה עברית, תנ"ך ותולדות עם ישראל. בזכות המורה, הפכה הנערה לציונית נלהבת.

ובינתיים בארץ ישראל, יחיאל מיכל שלמה זלמן פוחצ'בסקי היה מדריך חקלאי בראשון לציון מטעם הברון רוטשילד. בשנת 1889 ביקש הצעה לשידוך, והוצע לו להכיר את נחמה לבית פיינשטיין. הם החליפו תמונות והתכתבו ביניהם. הצעירה התלהבה מהרעיון לעלות ארצה, והוריה שמחו לשידוך שהרחיק אותה מכל הסכנות בעירה. היא עלתה לארץ, התחתנה עם מיכל פוחצ'בסקי והם התיישבו בראשון לציון.

פוחצ'בסקי חשבה לתומה שהתחייה הלאומית בארץ ישראל תכלול גם תחייה נשית. אבל די מהר הבינה את גודל הטעות, וגילתה שהאישה בארץ ישראל של המושבות הראשונות הייתה נטולת כל זכויות. כמו הגבר, היא טרחה בשדות ובכרמים. כמו הגבר, היא התייסרה בחום ובקור. וכמו הגבר, היא חלתה בקדחת וראתה את המוות בעיניים. אבל בניגוד לגבר, לה לא הייתה הזכות להשתתף באספות המושבה. ובמילים אחרות, נמנע ממנה להביע דעה, להציע הצעות, לכהן בתפקיד ציבורי וגם לא לבחור ולהיבחר.

נחמה פוחצ'בסקי, אוסף אברהם שבדרון

 

פוחצ'בסקי התקשתה לקבל את המוסכמה השוביניסטית הזו וניסתה להיאבק בה. אך למרות כל ניסיונותיה לקדם פעילות נשית ציבורית, היא מצאה עצמה שקועה בניהול תובעני של משק הבית בתנאים סניטריים קשים במיוחד. לאחר ששני ילדיה נפטרו החמירו תחושותיה הקשות והיא סבלה מדיכאונות חוזרים. בעקבות זאת החליטה לחזור עם בנה לבית הוריה בליטא. היא למדה שם צילום ותכננה להישאר לתקופה. אך מיכל המשיך לשלוח לה מכתבי אהבה וסליחה, ואחרי שנה היא חזרה אליו לראשון לציון. כעבור שנה נולדה בתם אפרת והיא פתחה דף חדש, הפעם כאישה עצמאית, נחושה ודעתנית.

היא רתמה נשים נמרצות נוספות, ויחד הן בחרו תחומים לא מטופלים שהגברים במושבה התעלמו מהם ושראוי לטפח ולקדם. הן הקימו את אגודת "דבורה" ללימוד השפה העברית והפצתה; ניהלו את חברת "לינת צדק" לרווחת נזקקים, טיפול בחולים והשאלת אביזרי רפואה; סייעו בקליטת יוצאי תימן שהגיעו לראשון לציון ב-1909 והדריכו את האימהות העולות בנוגע לתזונה הנהוגה בארץ.

בבית פוחצ'בסקי הונהג הדיבור בעברית, והבית שימש מרכז לצעירי המושבה. בביתם הייתה ספרייה גדולה, ובה נעזרו סטודנטים יהודים ציונים שלמדו בארץ עברית וחקלאות. מספרים שיום אחד שאל ד"ר ארתור רופין את אחד הסטודנטים היכן הוא נמצא. וכשזה ענה: "בבית פוחצ'בסקי", השיב לו רופין: "אתה נמצא באוניברסיטה."

בהנהגת נחמה פוחצ'בסקי, התאגדו נשות ראשון לציון ב"אגודת נשים" למאבק למען זכות בחירה לנשים לוועד המושבה. ב-1919, לאחר מאבק שנמשך שנתיים, אישר ועד המושבה חוק שוויון זכות הבחירה לגברים ולנשים כאחד. בבחירות שנערכו באותה שנה השתתפו נשים רבות, ולתדהמת כולם זכתה פוחצ'בסקי במרבית הקולות, והייתה אמורה להתמנות ליושבת ראש ועד המושבה.

אולם ככל הנראה הגברים במושבה סירבו להשלים עם המהפכה, וגייסו להצדקת עמדתם את מלחמת העולם הראשונה שהסתיימה חודשים ספורים קודם לכן. הגברים טענו כי בתקופה של פוסט-מלחמה אין לאפשר לאישה חסרת ניסיון לנהל את המושבה. פוחצ'בסקי נאלצה לוותר על ראשות הוועד והסתפקה במינויה לחברת ועד.

ההישג המקומי הדרמטי היה הפתיח לפעילותה במישור הארצי. היא ייסדה את "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", ארגון נשים ארצי על-מפלגתי שנועד לקדם את מעמד האישה לשוויון בכל תחומי החיים. ההתאחדות התהדרה בסיסמה: "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה". כידוע, מהפכות לא מתחוללות ביום אחד. ואכן, המאבק שהובילה עם נשים רבות נוספות נשא פרי ב-1926 כאשר אסיפת הנבחרים של היישוב העברי אישרה לראשונה שוויון זכויות של האישה בכל התחומים.

סופרים עברים בועידת הסופרים, תל אביב, תרצ"א. נחמה פוחצ'בסקי יושבת בשורה התחתונה מצד שמאל.

 

לצד פעילותה הפוליטית, פוחצ'בסקי הייתה אחת האיכרות הראשונות בארץ. היא טיפלה ברפת ובלול, בגינת הירק ובערוגת הפרחים. מלבד כל אלה כתבה מאמרים בענייני ציבור וכן סיפורים ורשימות מחיי הארץ, תחת שם העט נפ"ש – ראשי תיבות של נחמה פיינשטיין, שם נעוריה. את פעילותה הספרותית החלה בכתיבה של סיפורים קצרים למבוגרים וילדים ובמאמרים. באמצעות הכתיבה לחמה פוחצ'בסקי להשיג את יעדיה הפמיניסטיים. בכתביה תיארה מצבים מחייהן של דמויות נשים כנועות במושבות העלייה הראשונה – גם עולות מאירופה וגם עולות מתימן – המושפלות ונלעגות על ידי הגבר רק בשל היותן נשים. מרבית סיפוריה מבטאים מלנכוליה ואכזבה מהחלום הציוני. יצירתה ספגה ביקורות קטלניות מצד מבקרים גברים שהותירו אותה מחוץ לאנתולוגיות, ספרי לימוד ותולדות הספרות העברית.

פוחצ'בסקי נפטרה ב-21 במאי 1934 בראשון לציון, שם גם נקברה ונקרא רחוב על שמה. השירות הבולאי הוציא ב-2016 בול עם דיוקנה של הסופרת, האיכרה ואשת הציבור הזו.

 

לספרים סרוקים של נחמה פוחצ'בסקי מאוסף הספרייה הלאומית

שירה | נתעורר בשביל החלב

שירים מאת אהוד הוכרמן, צופיה הרבנד, טל חסן, מאיה קולונסקי

חיים סוטין, סייפנים (פרט), שמן על בד, 55X38 ס"מ, 1919 בקירוב. אוסף שמואל טץ, ניו יורק. הוצג בתערוכה "נפש עירומה: חיים סוטין והאמנות הישראלית", המשכן לאמנות עין חרוד, חורף 2020 (אוצרים: יניב שפירא, סוריה סדקובה, בת־שבע גולדמן־אידה)

.

אהוד הוכרמן

סוטין

מָה עוֹשֶׂה חַיִּים סוּטִין בְּעֵין חֲרוֹד

עוֹבֵד בַּמִּטְבָּח וּמְנַקֶּה עוֹפוֹת.

 

מָה מַצִּיג סוּטִין בַּמּוּזֵאוֹן בְּעֵין חֲרוֹד

צִיּוּר שֶׁל אֲוָז עָרוּף עַל קִיר כָּחֹל

 

וְזֵר לֶהָבוֹת כְּתֻמּוֹת בְּכַד טוּרְקִיז

לִכְבוֹד הַחֲבֵרִים.

 

"אֲנִי נִלְחָם נֶגֶד עַצְמִי" חַיִּים אוֹמֵר

"זֶה יוֹמִי, סִבָּתִי, אֵלּוּ הֵם חַיַּי."

 

מִצַּוָּארוֹ מִשְׁתַּלְשֵׁל סִינָר

מְרֻבָּב בְּדָם.

 

("נפש עירומה", המשכן לאמנות עין־חרוד, 2020)

 

נשני

נַשֵּׁנִי וְהַעֲבִירֵנִי

מֵהַסַּף אֶל הַבָּהִיר

הָנַח לְכָל מָה שֶׁהָיָה

כָּל מָה שֶׁמַּזְכִּיר:

פָּנִים, חֲדָרִים, בָּתִּים.

הַרְחִיקֵנִי מֵרֵיחַ עִשְׂבֵי הָאָבִיב

מִצִּלּוֹ הַגָּרוּם שֶׁל הַחֶרְמֵשׁ

יוֹצֵא מִדֶּלֶת מַחְסַן הַכֵּלִים.

 

"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, 51)

 

אהוד הוכרמן מתגורר באור יהודה ומנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו, "גמגום", יצא לאור בעריכת נתן יונתן בשנת 1989 (ספריית פועלים). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות.

.

.

צופיה הרבנד

הנקה

אֲנִי וְאַתָּה

מְשַׁיְּטִים בִּשְׁמֵי הַמִּטָּה

מַמְלָכָה גֵּאוֹמֶטְרִית שֶׁל גּוּפִים זוֹהֲרִים:

צוּרַת גּוּפֵינוּ מְשַׂרְטֶטֶת

עֲגָלוֹת, מְשֻׁלָּשִׁים

דֻּבִּים קְטַנִּים, דֻּבִּים גְּדוֹלִים

 

חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ מֶטֶאוֹרִים

אַךְ הָעוֹלָם לֹא מִתְנַגֵּשׁ בָּנוּ

עוֹד מְעַט נִתְעוֹרֵר

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 

צופיה הרבנד היא משוררת ומעצבת גרפית, בעלת סטודיו "עפעף" לעיצוב ספרים. ספר ביכוריה, "קידת העולם", ראה אור בהוצאת פרדס (2019). שירים מפרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

.

טל חסן

לידה שקטה

קֶצֶב בְּתוֹכִי מְפַעְפֵּעַ – נִשְׁמָתִי מְבַעְבַּעַת

וּמַאֲדִימָה בְּאַדְווֹת הַלֵּב הַמַּחֲסִיר!…  אֲנִי

רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת אֶת שֶׁנּוֹצַר בִּנְשִׁימָה אַחַת דַּקָּה

וּתְכוּלָה: שִׁיר זָעִיר לְחַיִּים!… הוֹ, אֶצְבָּעוֹת בּוֹגְדוֹת, מְוַתְּרוֹת לַמַּיִם –

נוֹשְׁרוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת כָּךְ פִּתְאוֹם בְּהַתְרָסָה:

הִתְפָּרְקוּת שֹׁרֵשׁ הַקִּיּוּם עַל דַּף לְלֹא דֹּפֶק.

 

טל חסן, בן 45, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו הראשון, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו השני, "גומה ברוח" (ספרי עיתון 77) ראה אור בשנת 2020. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

מאיה קולונסקי

כאבי גדילה

אֲלֻמּוֹת אוֹר עֲמוּמוֹת

בּוֹעֲטוֹת בִּי בַּבֶּרֶךְ

וְגַם בַּבֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה

כְּיֶלֶד הַבּוֹעֵט בְּאֶבֶן קְטַנָּה בָּרְחוֹב

הָאֶבֶן תִּתְגַּלְגֵּל מִלְּפָנָיו עַד הַבַּיִת

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה פְּסִיכוֹסוֹמָטִי

(שֶׁזֶּה כְּשֶׁהַגּוּף רוֹקֵד לִצְלִילֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, נָע בְּחִתּוּךְ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, מִתְעַנֶּה כְּנֶגֶד חֲרִיקוֹתֶיהָ)

אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁשִּׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר, שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַחֹרֶף, שֶׁאֶלְבַּשׁ גַּרְבַּיִם

(תִּגְרְבִי, אַתְּ מְתַקֶּנֶת).

 

אֲנִי בַּת חָמֵשׁ

וַאֲנִי זוֹחֶלֶת עַל גְּחוֹנִי.

כַּמָּה אָהַבְתִּי לְהִזְדַּקֵּק לָהֶם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה ‒

אָז, כְּשֶׁהַבִּרְכַּיִם שֶׁלִּי גָּרְרוּ אוֹתִי אֶל מִטָּתָם.

 

שלוליות

כָּל מִין שֶׁל אַלְמֹג מְתֻזְמָן בְּמוֹפַע יָרֵחַ אַחֵר

וְרֶטֶט הָאֲוִיר מֻשְׁפָּע מִצְּחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

הָאֲוִיר שֶׁנָּגַע בִּכְנָפָיו, חַשְׁמַל.

הַצֵּל מִתְאָרֵךְ וּמִתְקַצֵּר לְפִי שָׁעָה וְהַמַּיִם. הוֹ הַמַּיִם.

 

יֶשְׁנָהּ תְּלוּת בַּשָּׂפָה

בַּיְּכֹלֶת לְהַסְבִּיר

וְעַל כֵּן,

פּוֹטֶנְצִיָּאל הַבְּדִידוּת בַּשָּׂפָה

גָּבוֹהַּ לְאֵין שִׁעוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים תְּלוּיִים בְּכָךְ. יֵשׁ

דִּבּוּר אֶל תּוֹךְ אֹזֶן. יֵשׁ לִלְחֹשׁ מִלָּה קְצָרָה. יֵשׁ דִּבּוּר עִם הָעֵינַיִם. אֲבָל גַּם לְשֵׁם כָּךְ. צָרִיךְ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁיּוֹדַעַת כִּי

אַי לָאב יוּ זֶה לֹא כְּמוֹ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

 

וַיֹּאמֶר תָּאלֶס: הַכֹּל מַיִם. וְהַכֹּל מַיִם.

וְיַלְדָּה קְטַנָּה עִם קוּקִיּוֹת וּמַגָּפַיִם תּוֹלָה שְׁאֵלָה לְבָנָה

"אַבָּא, עַל הַגֶּשֶׁם אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ?"

 

ציפור על חוט חשמל

עֵץ אֹרֶן בַּגִּנָּה

אֶת מְחָטָיו הָיִיתִי קוֹלַעַת לְצַמּוֹת

עוֹשָׂה לִי קֵן

כְּשֶׁל הַצִּפּוֹרִים

שֶׁאֲנִי

מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן בְּמַבָּטִי

 

צִפּוֹר עַל חוּט חַשְׁמַל

וַדַּאי מַרְגִּישָׁה רֶטֶט

בְּגַפְרוּרֵי רַגְלֶיהָ

זִמְזוּם חַשְׁמַלִּי נָעִים

 

אִלּוּ הָיָה לָהּ קֵן

עָשׂוּי מַחֲטֵי אֹרֶן קְלוּעִים כְּצַמּוֹת

אוֹ אוּלַי עָשׂוּי גֹּמֶא

אִלּוּ הָיָה לִי.

 

פַּעַם הִתְפַּלַּשְׁתִּי בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

קִרְקוּר שֶׁהֶעֱבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

שָׁנִים נֻקְשׁוֹת

מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת

 

קִרְקוּר הָעוֹרֵב מַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

מְחַשְׁמֵל אֶת הָאֲוִיר

טוֹעֵן אוֹתוֹ

בְּכָזֶה חַשְׁמַל

מְסַמֵּר אֶת הַשֵּׂעָר,

כְּשֶׁנּוֹגְעִים עוֹשֶׂה טְזְזְזְ–זְז

כְּשֶׁנּוֹגְעִים.

 

הבט

הַאִם רָאִיתָ אֵיךְ שֶׁהַבְּרוֹשִׁים נִמְשָׁכִים?

אֵיךְ נִדְרָךְ הַנֶּצַח הַיָּרֹק שֶׁלָּהֶם?

עֵצִים יְרֻקֵּי-עַד

עָבִים מוֹשְׁכִים בִּקְצוֹתֵיהֶם

כְּמוֹ בֻּבָּה-עַל-חוּט

מַרְיוֹנֵטָה בֵּין שָׁמַיִם לְאָרֶץ.

 

מאיה קולונסקי, ילידת 1996, חיה בירושלים, סטודנטית לספרות כללית והשוואתית ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. שיר פרי עטה התפרסם בירחון המקוון "מוטיב".

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

פרוזה | מחלקת שטנה

"בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס". סיפור מאת שחר קמיניץ

רונית ברנגה, ילדותם של שומרי הקברים, פיסול ידני בחומר ועליו ציור באקריליק, 100X40X45 ס"מ (בערך), 2019

.

שִׂטְנָה

שחר קמיניץ

.

1

"חבל שלא שרפו אותך באושוויץ"

"שהילד שלך ימות מסרטן אמן"

נעמה פוסלת ומאשרת בתנועה קלה של פרק היד, שרויה בריכוז העמוק שהיא כופה על עצמה במהלך השעות הארוכות מול המסך.

"הלוואי שמאה סודנים יאנסו את אמא שלך"

אחרי ארבע שנים נעמה כמעט לא מופתעת, סודנים ואונס הם מכרים ותיקים. ארבע שנים היא נטועה על כיסא שחור בשולי מרחבי שטיח עצומים, עטופה בסוודר מפני האקלים המשרדי הארקטי. בקומה העשרים וארבע של מגדל הזכוכית היא אוכפת את כללי הקהילה ברשת החברתית כחלק ממחלקת שטנה. מחיצת מתכת מחוררת מסתירה את תוכן המסך מעמיתיה בשולחנות הסמוכים ודרך צינורות אלקטרוניים עלומים, מעבר לים ולאוקיינוס, ספרוֹת שחורות מודדות כל העת את תפוקתה. תפוקתה גבוהה. היא משאב נחבא אל הכלים אך בעל ערך ולכן טופחה בהתמדה על ידי מחלקת משאבי אנוש, שמנהלות אותה נשים עולצות ונטולות שטנה. מדי כמה שבועות היא נשלפת מכיסאה ולומדת מנהיגות, יצירתיות, העצמה אישית, חשיבה מחוץ לקופסה. על מחצלת בנגב למדה שעבודה קשה היא חלק מהדרך המתוּמֶנֶת הנאצלת של הבודהיזם ושתתה תה מתוק מדי. בגליל כופפה יועצת ארגונית מול עיניה אגודת זרדים כדי להדגים את כוחה של עבודת צוות ונעמה הנהנה בהתרשמות לפני שטבלה בבניאס. היא השתתפה בסדנאות זהוּת תאגידית ומילאה אחר חובת ההזדהות בהתלהבות המתונה ביותר האפשרית. בימי כיף בישלה, אפתה והקפיצה, עוסתה בשמנים ארומטיים, הושבה על גב סוסים ושולשלה מצוּקים כדי להגביר את גאוות היחידה שלה.

"פרצוף תחת של פמינאצית", היא קוראת מהמסך וגונחת. בקורס הזהירו מפני הטעות הזאת. אסור להתעכב על המילים, לצייר בדמיון את האיש הנשרף, את הילדה הגוססת, את הפנים המתעוותות מעלבון וצער. אי אפשר לשרוד כך, אמרו, חייבים לערטל את המילים ממשמעותן. בסדנת הדמיון המודרך הינחו את העובדים לעטות דמות של מבקר איכות לצד מסוע ארוך במפעל, לבחור את המוצר אשר ישרה עליהם שלווה ולדבוק בו עד שיהפוך לטבע שני. אנשים צחקו והתלבטו בין פחיות שימורים, טבלאות שוקולד, ביצים. אבל נעמה קוראת וסופגת אל תוכה כל דבר שטנה, טועמת ומודדת בקפידה את השנאה המרה, ממחיזה עלילות במוחה.

שנה ורבע בממוצע שורדים מסנני השטנה בעבודתם, ובפדופיליה הרבה פחות מכך, אבל בנעמה הייתה כמוסה קשיחות שאיש לא שיער את קיומה, לא עמיתיה בפקולטה, לא אמה המודאגת ולא הפסיכולוגית שקיבלה אותה לעבודה ונעצה בה מבט שמאי קר שפירק אותה למרכיביה וחישב את הסכום, שהיה בעליל מאכזב. אולי מה שהטעה את כולם הוא שמה העדין והנפח הקטן שהיא תופסת בעולם, קטן עד שדלתות אוטומטיות מסרבות להיפתח לקראתה. ואמנם גם היא מקיאה לפעמים בשירותים וגם אצלה מתפרץ ללא כל התראה בכי נוכח דבר תועבה שראתה כבר אלפים כמותו, אבל היא לא טובעת בנחשולי הרוע האנושי. יש לה שיטות התגוננות. מדי ערב היא מיטהרת שעה ארוכה באמבטיה, מפסלת דמויות בקצף ומשמידה אותן במחי יד. בדירה הקטנה היא עטופה באור עמום ובחפצים אהובים, אוכלת על הרצפה, צופה בסדרות מטופשות וצוחקת עליהן ועל עצמה בקול רם. היא פוגשת אנשים מעטים ורק כאלה שאין בהם רוע. היא מנהלת בסתר מחקר כביר. כל אלה מספיקים כדי לחשל אותה לארבעים וחמש שעות שבועיות של גזענות, שנאת נשים והומואים, מזימות הרג ואונס, תקוות לטבח המוני.

"זבל שחור, שיחזרו לאפריקה להזדיין עם קופים"

בצהריים היא פוסלת פוסט אחרון ויורדת אל בית הקפה בקומת הקרקע. מסביבה מצטופפים עובדי חברות ההייטק הרבות שבבניין. כולם רוצים לעשות דברים חדשים וגדולים יותר והאוויר סמיך, צמיגי כמעט, מרוב כמיהה. "אני מאמין שנגיע למיליון משתמשים תוך פחות משנה", אומר קול דקיק מאחוריה. "אני חושב לכתוב ספר על ניהול באמצעות אמפתיה במאה העשרים ואחת", מפנה איש בבגדי ספורט זרחניים את פניו אל בת שיחו. "אני לא מבין את ההתנגדות שלו, זה לגמרי וִין־וִין סיטוּאֵיישֶן", עוקף אותה בתור גבר גדול בעודו צועק אל המיקרופון המשתלשל. היא חשה כמי שנוכחת שם בגניבה ומיד יחשפו את התחזותה ויוקיעו אותה מול כל באי ארוֹמָה: היא לא באמת שאפתנית, אין לה דְרייב.

נעמה לוקחת כריך חלום של חלוּמי ומוצאת שולחן מבודד. גשם מכה במשטחי בטון. מושא המחקר שלה היום הוא שלומי עם מאה הסודנים. תמונת הפרופיל שלו נגזרה מצילום חתונה. נעמה מגדילה בתנועה דו־אצבעית ובוחנת חולצה לבנה ועניבה אדומה דקה, שיער קוצני, שיניים צחורות. יד אישה מונחת ברכות על כתפו, אצבעותיה פשוקות מעט, צמיד זהב שמשובצות בו אבנים כחולות תלוי עליה ברפיון. גם איש מתועב יכול לעורר אהבה. שלומי גֵמולוג, ממיין ומסווג יהלומים מלוטשים. היא מוצאת תמונה שלו יושב במשרד קר כמו שלה, עיניו נתונות במיקרוסקופ. כבר שנתיים שהוא מאחל מעשי אונס המוניים, בכל שעות היום אבל לעולם לא בשבת. אין לו שגיאות כתיב, מילותיו שקולות ומדודות היטב. הוא נוטה ללוות את קללותיו במספרים: עשרה בדואים, עשרים שאהידים, חמישים נאצים. היא מדמיינת את העונג שהוא מפיק מהדיוק. האם הוא כותב בבית, על הכורסה האהובה? האם נצנוץ מסוים של אבן יקרה מצית בו זעם בלתי נשלט והוא ממהר להקליד בשירותים במשרד? היא מנסה לצייר את דמות האישה בהמשכה של היד הרכה, מעבר למרפק, שרק את שמה מצאה: אפרת. מרשימת הפרסומות ששלומי לחץ עליהן עולה שהוא אוהב לפנק אותה במתנות קטנות, סבון או קרם. "את מדהימה", הוא אומר לה. "אתה כל כך טוב אליי", אפרת לוחשת לו. "שניה, מאמי, אני חייב לשלוח הודעה דחופה וכבר חוזר". שלומי מסתיר מפניה את המסך בגופו. רוע מפעפע בקרבו ודורש להתגלות.

נעמה ממשיכה לבנות את חייו הסודיים מאלפי פרטים, הפסקת הצהריים כמעט תמה ורדיד השלווה השקוף יורד עליה סוף־סוף. מגוש התועבה העצום נחצבה והוצבה על המדף עוד אבן קטנה שיש לה פנים, ביוגרפיה וחיי יומיום.

.

2

האביב היה בשיא תהילתו, מעמיד את מופעו המפעים ביותר עם גודש צבעים עזים, קולות זמזום ומשק כנפיים, עם ריחות משכרים שמסתלסלים מכל עבר, אבל כל אלה ניגפו בפני קירות הזכוכית של מגדל המשרדים וצנחו מובסים לרגליו של השומר בלובּי.

"שיאנסו את הבת שלך מול העיניים שלך, זונה". נעמה משתהה מול המילים דקות ארוכות, הרבה יותר מכפי שמתיר משטר התפוקה, מפרקת אותן ומנסה לחוש את טעמן המלוח בלשונה.

מישהו חדש שסיים קורס שטנה החל לגלות בה עניין. הוא תזמן את גיחותיו למטבחון כך שיגיע מעט אחריה ובחן אותה בחשאי מחבקת את כוס הנייר, מקרבת אותה לשפתיה ונושפת. כשמחתה שפמפם קצף לבן חשבה שהיא עשויה להיות חמודה כך, ומשא היותה היא עצמה הוקל לרגע. הוא גמר תואר ראשון שלוש שנים אחריה וזכר שתרגלה אותו ביסודות השיר. החוג לספרות העמיד מומחי תוכן רבים בזכות בקיאותם במילים. לוּ ונעמה, גלגלה את הצירוף בפיה. זה לא שם אמריקאי, פשוט ההורים שלו מעריצים שרופים של נעמי שמר, הסביר לה. לוּ עדין ודק ושערו הסמיך עורר בה רצון לבחוש בו באצבעות פשוקות. היא תהתה אם תוכל לנשק אותו ולהביט בעיניו בידיעה מה מופיע מולן על המסך במשך תשע שעות ביום. אולי כן. יותר מדי שנים עברו מאז התפעלו ממנה. "את מדהימה", לחש לה מזמן מרצה מוערך אחד, מומחה לקפקא. בעת שהקשיבה לנאומיו בקפטריה תהתה לגביו באריכות, תהליך שכלל חישוב של מאזן ההסתברויות ושקלול הנזק הגלום בכל פרשנות שגויה, חלומות כבדי ראש על האיש בעל הידיים השריריות שנועדו אולי לאחוז בה, הוספת קריצה אירונית במוחה כדי לנטרל את הרצינות המעיקה, ובינתיים נותר לה רק להביט בגבו המתרחק להרווארד, כפי שקורה תמיד עם התרחשויות שאינן מתחשבות בלוחות הזמנים הפנימיים שלה. אבל על המילה האחת הזאת היא אסירת תודה לו, היכן שלא יהיה, אולי חוטב עצים בעוד אשתו המדהימה מביטה בו באהבה מחלון ביתם הפרוורי במסצ'וסטס.

הזמן התאים להתאהבות. בחירות חדשות הוכרזו והשטנה גברה בשישים וחמישה אחוז. אנשים קראו להחדרת אלות לפי הטבעת של יריביהם הפוליטיים, לשריפות המוניות של ילדיהם. אלגוריתמים לסינון אוטומטי נותרו נבוכים נוכח החידושים בתחום השנאה, עובדים התפטרו ונעמה התבקשה לעבוד גם בסופי שבוע.

"אמן שתקבלו איידס, נעשה ממכם סבון וננגב אתו את התחת"

בצהריים היא מתעמקת באֶפי. הסגנון שלו ציורי אבל לא עקבי. ניכר שהוא מאבד לפעמים את חוש המחשבה במהלך הקללה, מדלג מבלי משים מנאצים לסודנים, משריפה לאונס, מסרטן לאיידס. נעמה מרותקת אל הפרטים האדמיניסטרטיביים של השנאה ומפלחת את הפוסטים לפי עונות השנה ומקום גאוגרפי. הוא נוטה לשנוא בשעות הבוקר המוקדמות, כאילו קללותיו הן זנבות חלום. שלושת ילדיו ירשו את עיניה הטובות של אשתו, והגדול נראה מעט עצוב, אולי קורא בסתר את הגיגיו של אביו. אֶפי לא מוותר על ארוחות ערב משפחתיות ושימות עולם. דקות אחרי שאיים על חברת כנסת שישפוך אקונומיקה לגרונה העלה תמונה ביתית. החמישה יושבים מסביב לשולחן וכל אחד מספר משהו משמח ומשהו מרגיז שקרה לו היום, גם הקטנה שבטרום־חובה. אפי נראה נינוח כשכף הסלט בידו, קפואה באמצע הדרך אל הצלחת. בבוקר שישי האחרון ביקר את אימו המבוגרת וכתב רק "אמא!". "נשמה", הגיבה אחותו הפיזיותרפיסטית. מפתה לחשוב שהרוע חובק־כול אבל נעמה יודעת שזה לא כך. היא מלקטת באצבע רטובה פירורי כריך בלקני אחרונים ומתקשה להיפרד מאֶפי, הסקרנות עוד לא באה על סיפוקה. מה השתבש בתוכה והביא לכך שהרוע מרגש אותה יותר מהטוב? אולי טמונה בו יותר אמת על החיים, היא מנסה להחמיא לעצמה, וכמו המשוררות הנערצות עליה היא חותרת בלי פשרות אל האמת.

.

3

אחרי הבחירות קפחה השמש ללא רחמים. האנושות תקפה את עצמה בכל הכוח והארץ נשטפה שנאה. השפה הייתה דלה מכדי לבטא את מה שחשו אנשים זה כלפי זה, ידיים קפאו מעל מקלדות בניסיון להפיק איומים חדשים ונוראים. במוות סתמי שוב לא היה די, נדרש סבל בקנה מידה גדול יותר. חיי היומיום נזנחו לטובת היצרים המתפרצים. בבתים נצברו כלים, מרק ורוטב נקרשו, חשבונות נערמו על שידות, שיער וציפורניים צמחו פרא. המילים שזרמו אל נעמה נמלאו באיברים קטועים ותאי גזים והיא התקשתה לנשום.

פטריק, סמנכ"ל האכיפה במטה התאגיד, הגיע לביקור מיוחד לרגל המצב. בתנועות קצובות של פיקת הגרגרת צפה לנעמה עתיד מזהיר אם רק תחזיק מעמד. "אנחנו מאוד מתרשמים מהתפקוד שלך", אמר וריח מחטי אורן עלה מחולצת התכלת המגוהצת שלו. הוא בהחלט רואה אותה מתקדמת לתפקיד ראש צוות השטנה, אז תוכל לעסוק בהתוויית מדיניות ובתקציבים, בחיזוי מגמות בתחום הרוע ובשימור עובדים. "זה הזמן ללחוץ על הדוושה ולתת מעצמנו מאתיים אחוז", הנהן ברצינות, "אנחנו שומרי הסף של השפיות". בהנחיית פטריק הכפילה מחלקת משאבי אנוש את תקציב הפינוקים. בבוקר נלקחו הנשים לסדנת חירום מיוחדת, "כיצד משמרים שגרת בּיוּטִי", בעוד הגברים כונסו בחניון וירו זה על זה ברובי לייזר. לוּ נורה בגבו ממארב, נעמה זכתה בלק ג'ל וטיפים למראה מנצח. בהרמת הכוסית בערב הם התקרבו וכתפו התחככה לרגע בכתפה. היא חייכה. בלילה שכבו בדירה הקטנה אבל מהלכי הפורנו שלו היו ראוותניים מדי, היא איבדה עניין במהירות ולבסוף הוא התייאש, קרא לה זונה מתנשאת והלך.

פרקי ידיה כאבו ממאמץ הסינון ומחשבותיה איבדו מבהירותן. היא עבדה ארבע־עשרה שעות ביום והרגישה כאילו נתלשה אל מחוץ לזמן. כבר חודשים לא דיברה עם אדם שאינו עוסק בשטנה או כריכים. בלילה נבלעו שולחנות העבודה בחשכה ורק נורות הבקרה של ציוד התקשורת ריצדו במרחק כמו גחליליות. המזגן רחש בתקרה מעליה והקפיא את האוויר, במרחקים ניקתה עצמה מכונת הקפה ממשקעים בקול טרטור, מדפסת פלטה דפים בנשיפת נחש. תפוקתה עמדה על שיא של כל הזמנים והוענקו לה תעודת הוקרה ושובר קנייה. נעמה לא ידעה כמה זמן נותר עד הקריסה ולאן תימלט.

"שרמוטה, הייתי חותכת אותך לחתיכות ומאכילה את הכלב שלי"

בצהריים היא מתעמקת בשִירִי היפה עם כריך חגיגה ירוקה. לא קשה לחבב אותה, גם לרשעים חיים שיש בהם אצילות ויופי. שירי רצה כל בוקר עשרה קילומטר בשדות עם הכלב שלה, הספורט הוא כמו סם בשבילה. אחרי שעות במשרד היא ממש חייבת להסניף את השיער של הבת שלה ובלילה קוראת ספרות רומנטית בשביל הנפש. נעמה מוצאת שהיא מקללת שרמוטות וקופים מכוערים בקביעות בתשע בערב, אחרי שהילדה נרדמת. פעם מצאה קיפוד פצוע והסיעה אותו לספארי. פעם נסעה לסחנה ולבשה בגד ים שחור שלם. הזמן אוזל אבל נעמה אזוּקה אל שירי, רגליה ממאנות לזוז. פעם הציעה לערוף את ראשם של עיתונאים ולנעוץ על מקל שיראו כל הזונות. "חחח לגמרי", ענו לה בתגובה. "איך זה עלי?", שאלה על טייץ מהמם בצבעי פסטל. הטלפון בכיסה של נעמה רוטט בלי הרף בעניינים דחופים והשמש מתחילה להנמיך מבעד לשמשת בית הקפה. במאמץ היא עוקרת את עצמה, יורדת אל החניון ונוסעת אל שירי.

נעמה כבר מכירה היטב את שגרת יומה ויודעת שבימי שלישי תגיע אל גן המשחקים מיד כשייגמר הצהרון. היא חונה בצד וממתינה ברכב, ראשה שעון על ההגה וריק ממחשבות. ברדיו שבוע של אהבה. במשך כמה דקות היא צופה באם ובילדה מפזזות בין המתקנים הצבעוניים ואז מתקרבת אליהן בצעדים זהירים. מהגדר נובח עליה סִימְבָּה ובדמיונה מבליחה תמונה שבה הוא בולע בעונג את נתחיה המבותרים.

"היי שירי, את לא מכירה אותי אבל רציתי לשאול משהו."

פנים קטנות וגדולות מופנות אליה. לשתיהן קוקו בלוף ומבט מלא אמון.

שניות חולפות כמו שנים. נעמה נשענת על המגלשה ושפתיה נעות אבל פיה מפיק רק המהום חסר פשר. אין לה מה לשאול, מעולם לא היה ניגוד מרתק. בצלילות מדהימה, כאילו התעוררה משינה ארוכה ועמוקה, נפרשות ומתפענחות בפניה השגיאות ונשימתה כמעט נעתקת מהמחזה. איזו תבוסה נחל המחקר היומרני והנלעג שלה על הטוב והרע, האמת והשקר. צחוק מבוהל מתגלגל מתוך בטנה, נפלט מתוכה ומסרב לחדול. שירי מצמידה אליה את הילדה ומחייכת בהיסוס.

 

שחר קמיניץ, בן 50, מתגורר בתל אביב. יזם ומנכ"ל חברות הייטק וסטודנט לספרות. סיפורים פרי עטו התפרסמו בבמות שונות.

 

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מטאור", סיפור מאת נטע שניצר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

וּבְעִבְרִית | משך של גפרור דולק

"דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו." פרסום ראשון בעברית מיצירתו של המשורר היווני דימיטריס ליאקוס, בתרגומה של ישראלה אזולאי־נחום

נעמי בריקמן, הבית, שמן על בד מוכסף עם חול, 40X30 ס"מ, 2018

.

קטעים מתוך Ζ213: EXIT / דימיטריס ליאקוס

מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

.

[…]

משך זמן של גפרור דולק. משך הזמן שבו אתה מצליח לראות בחדר נדלק וכבה. דמויות אשר צצות לרגע ואז נעלמות. אתה מצליח לקרוא כמה שורות. הם מכבים עוד גפרור, שוב. קטעים שחסרים, דפים ריקים, גפרור, שוב. אתה מבין משפט לא מוכר שנתקע בראשך. אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל. שְׁאַל את אלה ההולכים לצידך. גפרור, כמה קטעים מחוקים כמו של כתבי הקודש, אחר כך כמה קטעים שלו, אחר כך אני. האור מחזיק כל כך מעט, שאינך מצליח לכתוב. אינך רואה בחשכה אם הדף לבן. אתה כותב, גפרור, מילים נופלות זו על זו, דף נוסף, אתה כותב, עוד גפרור. דף לבן, אתה ממשיך, דף נוסף כתוב למחצה, אתה קורא, הגפרורים אוזלים. אתה הופך את הדפים אגב מישוש, אתה משחק. בדפים שאתה מוצא בהם קטעים כתובים אתה מוסיף הערות משלך מתחת לשורות. אתה כותב גם בין השורות. גפרור, אתה קורא שוב ושוב את מה שכתבת ואת מה שכתבו האחרים. כמו שוחחת עם מישהו. גפרור, אתה נושף בסיגריה ומנסה לקרוא מה שכתוב מתחת לקצה הבוער. לא. גפרור, החרדה שחפצים יעזבו שוב. כמו שעזבתי אני.

…………………………………………………………………………………………………………………. היו מחסומים

בכל המעברים כך שאיש לא יכול לעבור.

ועכשיו, אני נזרק אל הדרכים שהבקעתי בעצמי, אהיה כבול אליהן.

האחרים נסו על נפשם לפני עלות שחר.

ללא חיבור או גבול, עֵדים, יקרי ערך.

חלוקת משנה מיוחדת של הפֵּרֶגְרִינִי נוסדה על ידי חסרי המעמד

(Peregrini Dedicitii).

אשר למרות זאת נחשבו לבני חורין.

אם אצא לרחוב יכול להיות שאמצא

כמו מישהו שאינו שייך לשום מדינה.

גפרור אחרון.

ירח מלא

…….תלוי על עץ ………………………………………….יבש

האור בחלון

בוחר בקפדנות

את היער ממערב

קולות צחוקנו – המזור הטוב ביותר.

……………………………………………………כדי לחמש

………………………………………..ידיים שאינן יכולות עוד לאחוז

שתינו

מההצפות…………………………..הצללים

………………………………………לפתע התחזקו רעמי התופים

………………………………………לרכז אותנו ולהובילנו איני יודע לאן.

שתיקה…………………………………………….פחד

………………….כמו ילד מבוהל

……………………..מושפל

……………………..לפניהם

……………………………….לא יכולתי לשאת עוד

……………………………………………………..קברים

………………………………..אל תפסיקו לחפור הוא אמר

………………………………………………………הכפר

………………………………………………………הלוויות

………………………………………………………בלוויות

קברו אותם בלילה

כאשר אחזור

יום אחד נזדקן בִּפְנִים.……………………יחד

…………………………………………….בשולי הלהבות

פגשנו רבים

אשר הטבילו

……………………………………………..את בתי החזה שלהם

…………………………………מצאנו

חמאה ביצים בתוך……………………………….לחם דבש ואחר כך

.

השיאו את בנותיהם ביום הוא

.

ואחר נפלו בקול גדול לתוך

.

גבעולים שקצצנו ואכלנו

בעודם ירוקים

.

.

של האפר

.

ולאור …………………………………………….מעגל האש הדועך

מקיפים אותך

.

פִּיות

.

אסק־הייל־הופה (תקוות הישועה נמצאת ביער,

השדים מזנקים מתוך היער, או משהו כזה)

.

לא מצאתי וחזרתי. אינני זוכר כמה זמן, אפילו לא מהיכן.

שוב האיר השחר.

.

.

אמור לאלה אשר חיכו לא לחכות, איש מאיתנו לא יחזור. השמיים עוזבים שוב, העיתונים מתפוררים במעבר, אותם עצים חולפים שוב לפנינו, כהים יותר. אלה שעלו בתחנה אחרת מסיטים את הדלתות ומחפשים מקום ישיבה. האור מהחוץ שקוטע את הערב לחתיכות, ערבים קשים נופלים בינות זרים. הסיפור מתנפץ בתוכך, חתיכות הנמחקות עם השֵׁפֶל, בזמן הזה ממש, חתיכות המתפוגגות זו לתוך זו לפני שאתה יכול לישון. החילזון ממהר לשוב על עקבותיו, סיפור שאתה זוכר כי לא תם, קמטים שעדיין אוצרים צבע על זרע זיכרון ארעי. ציפורים מנערות רסיסי טל על כנפיהן ואתה ממריא עימן ברקיע כפור צחור, אך אתה מתעורר שוב קודח. לא חום הגוף מתיש אותך כי אם זיכרון הצער, אינך יודע מדוע, לפני שאתה ער לגמרי, תחושה עקרה שוב בידיך, כל השאר נמוג באחת, אתה זיכרון אחד בתוך קופסה שבורה מתרוקנת, השקט הזה שאחרי הסערה, אתה מבקש תמיכה, קם כמו איש זקן, קר לך, אתה זוכר את נוצות הציפורים, מטות שופטים עטורי נוצות של עצמות מלאך מטביעים שוב דמויות ומילות תפילה מונוטוניות.

.

.

.

עם צמר גפן ונייר טואלט שנדחסו לתוך פיך, סופגים את הרוק שלך, אתה בקושי יכול לנשום. אך אתה בעיקר צמא, זה הדבר שמעיר אותך, והכוס שלצידך ריקה. עדיין לילה, אבל מה השעה, אתה תקום ותבקש מעט מים, עגלת השרות ריקה, הלאה משם, טיפות על החלון, אתה מרטיב את היד כדי להרטיב את הפה. הלאה, הרחק הלאה, קרון ריק, ועוד אחד, רעידות, כמו קולות הגוברים בעוז. רעידות של קרון. הם נותנים לך מים. הבהמות שלהם ישנות בקצה, מבקשים ממך לשבת ביניהן. אתה שוב שותה מים. צחוק, קולות שואלים אותך, אתה עומד להגיד משהו אבל נתקף סחרחורת. חתיכת בשר עוברת מיד ליד, אתה הולך ונשכב ליד, מעבירים גם לך ואתה אוכל, בקבוק עובר מיד ליד, יין, מאחור מעגל שירה, האחרים ישנים בין הבהמות. פרצופים מפויחים, קולות הפורצים בקרנבל מר, ראשיהם מתערבבים עם אלה של בעלי חיים, גוף הכבש מסתיים בראש אדם שעיניו עצומות. הם דוחפים אחד, גדול ועצום, בין שני חלונות, הוא מרים את ידיו, הם קושרים את פרקי ידיו לסורגים, ימין ושמאל. ראש של כבש, הם מלבישים על ראשו את העור שפשטו מראשה של החיה. הם מדברים אליו. הוא שר. לאט, שיר מקוטע. כאשר עולה השחר נגלה צללית כהה של איש צלוב. הם מלבישים אותו בגד כחול, מישהו לידך מדליק ומכבה פנס, מרוב שמחה והתרגשות עיניהם מתמלאות דמעות. שמחה לא מובנת של ילדים, אתה מצטרף אליהם ומחייך לרגע קט, ואז, משתנק כאילו חנק אותך מישהו, אתה נרגע ושוב נושם בקלות. הם מראים את הצלקות החיוורות שעל פניהם, ניצחונות שהביסו את העולם, האמונה שלנו, אמרו, והגוף שלנו, גוף אחד איתו, שמעת אותם שרים, לא יעבור זמן רב עד שיגיע היום, הזמנים יתחלפו. מסביבך הכול אדום. בחוץ נשקף מראה הנהר המכה בחלונות, הרכבת מאיטה בעיקול, וכולן יחד, כל נשות האדמה הזאת, סגרו עליה במעגל בכל דרך אפשרית כאשר ניסו לטפס עליה.

.

.

.

משאיות שפכו טונות של בוץ שנערם. ניחוח קפה שמתבשל בסיר, הם נתנו לי לשתות, אתה משיב על דבריהם המתעקשים בתנועות ידיים. אינך יודע דרך אחרת. הנהר הנשקף מהחלון כמו אוצר בתוכו אור גדול המסנוור אותך. עפעפיך כבדים. קו האופק. מיטשטש. גל המתפשט ללא שליטה ובלי יכולת לתפוס אותו נסוג לאחור ונשבר שוב על המשטחים המושלגים. הפועלים באתר הבנייה בונים ומקימים סוללת עפר. גשרים, אחד כבר כמעט גמור. מתפשט ללא שליטה עד לפסגת ההר.

.

.

עוד יין. הם ממלאים את הכוסות מחדש בקביעות, פעם אחת שטפו את העיניים של צלב הכבש שהביט סביב, הם מיששו את גופו ושרו: ראו את החורים בכפות הידיים שלו. תחוב את האצבע שלך פנימה, זעק הדם, כדי שישירו. משהו כמו: הצלבים, הצלבים, תן להם ליפול למטה. בקצב שגרם לך שוב לסחרחורת, בתוך מערבולת האורות האיטית ההולכת וגוברת, בעגלה המסתובבת סביב יחד איתך.

.

.

.

צלצול פעמונים איטי של כנסייה קרובה אליי בוודאות עצרתי לרגע וחיכיתי ועכשיו שוב נשמע הצלצול. ונכנסתי והתיישבתי שם וכמו כתמים למטה הלוחות כמו מוכתמים בדם. מי היכה בפעמונים, שאלות מבולבלות לא מוסברות, מי היה שם להכות בפעמון גלים שירדו אל הכיפה, הד המים שירדו מלמעלה וטפטפו כאן. והבזקי האור מהחלונות מאחד לשני כמו פנס בידיו של זה המבקש למצוא אותי. כאן, בתוך בור מוצף מלא גופות, ענפים המחפים ועלים הצפים על פנים אלמוניות כמתנות קבורה המונחות בצד, כמו משפטיו ודבריו בכתובים אשר התערבבו בדף הזה, ואז קו אחד בודד.

.

.

[…]

בהתחלה אינך רואה, אתה רק מדמיין, ואז אתה חושב שאתה רואה – אתה פורשׂ במחשבותיך מרחב שבו לא נראה דבר. חלל ריק, ערפל. לאחר מכן אתה מבודד חלק אחד ממנו ומנסה לפשט את הנוף בשדה הראייה שלך, עד לנקודה שבה ניתן להבחין באובייקטים ולהפרידם בזה אחר זה. אבל ככל שאתה מסתכל רחוק יותר, המראה מיטשטש שוב, וככל שאתה מתקדם הגבולות מתרחקים. ואז אתה מביט מהחלון לידך, כמה מטרים ממך, ואתה רואה אותם נוסעים, לא אתה, האובייקטים, אם אתה יכול לקרוא להם אובייקטים. אתה רואה אותם עוזבים לצד הרכבת, אינך יכול לגעת בהם, אתה רואה אותם. ברצף, בזה אחר זה. וגם אם היו עיניך עדיין עצומות הם היו עוברים דרך המגע בכף ידך, לו יכולת להושיט את ידך ולגעת בהם, היית מרגיש שהם עוברים דרך כף ידך, מפגשים עוקבים זה אחר זה ברצף. אתה היית מכנה את זה כך, רצף, ואילו היית עושה את אותה תנועה בכיוון ההפוך, היית יכול לחזות את אותו הרצף, מהסוף להתחלה, ולו היית רוצה להתחיל במקום אחר, היית יכול לשנות את המסלול, לשנות את הרצף הזה. מעביר את ידך ממכנסיך לכיסא, לידיות המתכת שלו, לזכוכית שבחלון, ובחזרה, אותו רצף עם הפערים שהבחנת בהם בחלל. אתה הוא הקורא לכל אלה אובייקטים, אבל הם רק שמות המדברים אל הנשמה. אתה יכול תמיד לעצום את העיניים ולהתחיל מחדש, זה תמיד אותו דבר, אתה יודע איך זה. לא כמו שאתה מביט בדברים ובהדרגה אתה רואה אותם אחרת, משנים צבע כיוון שהאור משתנה, הולכים וגדלים כשאתה מקרב אותם, עד שאינך רואה דבר יותר, נעלמים, נכנסים ויוצאים מהאור אל החושך כל הזמן. אתה שוכח אותם בחושך ומחכה להם באור. ועכשיו כשאנו צועדים אל תוך החשכה אתה מסתכל ומצפה לגלות מה יֵצא משם, בעודנו ממשיכים לצעוד. כי אתה יודע שהרקיע עדיין שם, למרות שהוא חשוך, למרות שהוא ריק כמו שאתה יודע שהאדמה תחתיך דוחפת אותך קדימה. הגלגל דוחף את האדמה והיא דוחפת אותו קדימה. לו הייתה מתרככת מעט היינו יורדים לתוכה. אולי אנחנו הולכים למקום כלשהו כדי לרדת. אולי כשנגיע לשם, באופק, המשטח הזה לא יהיה כל כך קשה. אנו הולכים לשם כולם יחד, ברכבת המשנה את האור ומשחקת איתו, האור משתנה ומשחק עם דבר שנעלם. דבר המשנה צורה, משטח בתנועה. הדרך נפתחת, כשאנו מתקרבים, הדרך פותחת דרך חדשה, כדי שלא ניאלץ לעצור, דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו. לעולם לא נתפוס את הסבך הנפרם. הוא ייפרם ויאסוף את קצותיו לפנינו. אנחנו נראה אותו, סימן אפל הרחק לפנינו. בשקט, מלווה אותנו בעודנו נוסעים עם רעש הרכבת. בין שזה מושך אותך או דוחף, אתה נע אבל נשאר שם. אינך טרוד עוד במחשבה איך תוכל לפתוח ולהיכנס ולראות משהו אחר כי גם אם תתקדם לא תגיע לשום מקום, אין חוץ ופנים, מעולם לא פסעת פנימה, בעבורך קיימת רק הכניסה, אתה עוקב אחר דלת הנפתחת ללא הרף, אולם אינך בפנים, וכמובן, אין דרך לצאת.

 

[…]

 

דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos) הוא משורר יווני המחלק את זמנו בין אתונה וברלין. ליאקוס שובר מוסכמות ביצירותיו ומתריס נגד ההבחנה בין פרוזה לשירה. הוא משלב בכתיבתו אלמנטים היסטוריים, דתיים, טקסיים ופילוסופיים. ליאקוס נחשב אחד הקולות הבולטים בשירה האירופית בת זמננו, ושמו אף הוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות.
היצירה "Z213: EXIT", שקטעים ממנה מובאים כאן, היא חלק מהטרילוגיה Poena Damni (לטינית; מונח בתאולוגיה הנוצרית שמשמעו ייסורי הגיהינום), לצד "האנשים מהגשר" ו"המוות הראשון". הטרילוגיה תורגמה עד כה לשפות רבות. ליאקוס עמל עליה במשך שלושים שנה, ובמהלכן התפרסמו חלקים ממנה בכתבי עת לשירה וספרות. זוהי יצירת השירה היוונית המתורגמת המדוברת ביותר בעשורים האחרונים. זהו פרסום ראשון מיצירתו של ליאקוס בתרגום לעברית.

.

ישראלה אזולאי־נחום היא מתרגמת של שירה ופרוזה מיוונית מודרנית לעברית. תרגמה את "זכור גוף" מאת ק' קוואפיס (נהר, 2017; עם דורי מנור) ואת "חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפדיאמנטיס (תשע נשמות, 2019).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מסה מאת ג׳ורג׳ אליוט, בתרגום דפנה לוי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן