.

אהוד הוכרמן

סוטין

מָה עוֹשֶׂה חַיִּים סוּטִין בְּעֵין חֲרוֹד

עוֹבֵד בַּמִּטְבָּח וּמְנַקֶּה עוֹפוֹת.

 

מָה מַצִּיג סוּטִין בַּמּוּזֵאוֹן בְּעֵין חֲרוֹד

צִיּוּר שֶׁל אֲוָז עָרוּף עַל קִיר כָּחֹל

 

וְזֵר לֶהָבוֹת כְּתֻמּוֹת בְּכַד טוּרְקִיז

לִכְבוֹד הַחֲבֵרִים.

 

"אֲנִי נִלְחָם נֶגֶד עַצְמִי" חַיִּים אוֹמֵר

"זֶה יוֹמִי, סִבָּתִי, אֵלּוּ הֵם חַיַּי."

 

מִצַּוָּארוֹ מִשְׁתַּלְשֵׁל סִינָר

מְרֻבָּב בְּדָם.

 

("נפש עירומה", המשכן לאמנות עין־חרוד, 2020)

 

נשני

נַשֵּׁנִי וְהַעֲבִירֵנִי

מֵהַסַּף אֶל הַבָּהִיר

הָנַח לְכָל מָה שֶׁהָיָה

כָּל מָה שֶׁמַּזְכִּיר:

פָּנִים, חֲדָרִים, בָּתִּים.

הַרְחִיקֵנִי מֵרֵיחַ עִשְׂבֵי הָאָבִיב

מִצִּלּוֹ הַגָּרוּם שֶׁל הַחֶרְמֵשׁ

יוֹצֵא מִדֶּלֶת מַחְסַן הַכֵּלִים.

 

"כִּי נַשַּׁנִי אֱלֹהִים אֶת כָּל עֲמָלִי וְאֵת כָּל בֵּית אָבִי" (בראשית מא, 51)

 

אהוד הוכרמן מתגורר באור יהודה ומנהל את בית הספר הדמוקרטי בקריית אונו. ספר שיריו, "גמגום", יצא לאור בעריכת נתן יונתן בשנת 1989 (ספריית פועלים). פרסם שירים וביקורות שירה בבמות שונות.

.

.

צופיה הרבנד

הנקה

אֲנִי וְאַתָּה

מְשַׁיְּטִים בִּשְׁמֵי הַמִּטָּה

מַמְלָכָה גֵּאוֹמֶטְרִית שֶׁל גּוּפִים זוֹהֲרִים:

צוּרַת גּוּפֵינוּ מְשַׂרְטֶטֶת

עֲגָלוֹת, מְשֻׁלָּשִׁים

דֻּבִּים קְטַנִּים, דֻּבִּים גְּדוֹלִים

 

חוֹלְפִים עַל פָּנֵינוּ מֶטֶאוֹרִים

אַךְ הָעוֹלָם לֹא מִתְנַגֵּשׁ בָּנוּ

עוֹד מְעַט נִתְעוֹרֵר

בִּשְׁבִיל הֶחָלָב.

 

צופיה הרבנד היא משוררת ומעצבת גרפית, בעלת סטודיו "עפעף" לעיצוב ספרים. ספר ביכוריה, "קידת העולם", ראה אור בהוצאת פרדס (2019). שירים מפרי עטה פורסמו בבמות שונות.

.

.

טל חסן

לידה שקטה

קֶצֶב בְּתוֹכִי מְפַעְפֵּעַ – נִשְׁמָתִי מְבַעְבַּעַת

וּמַאֲדִימָה בְּאַדְווֹת הַלֵּב הַמַּחֲסִיר!…  אֲנִי

רוֹצֶה לְהַעֲלוֹת אֶת שֶׁנּוֹצַר בִּנְשִׁימָה אַחַת דַּקָּה

וּתְכוּלָה: שִׁיר זָעִיר לְחַיִּים!… הוֹ, אֶצְבָּעוֹת בּוֹגְדוֹת, מְוַתְּרוֹת לַמַּיִם –

נוֹשְׁרוֹת וּמִתְפַּזְּרוֹת כָּךְ פִּתְאוֹם בְּהַתְרָסָה:

הִתְפָּרְקוּת שֹׁרֵשׁ הַקִּיּוּם עַל דַּף לְלֹא דֹּפֶק.

 

טל חסן, בן 45, יליד אבן יהודה, משורר ומורה למתמטיקה בתיכון חדש הרצליה. ספר שיריו הראשון, "והנשמה רועה אחורה" (גוונים, 2015), זכה בפרס משרד התרבות לספרי ביכורים. ספר שיריו השני, "גומה ברוח" (ספרי עיתון 77) ראה אור בשנת 2020. שירים פרי עטו פורסמו בגיליון 51 של המוסך.

.

.

מאיה קולונסקי

כאבי גדילה

אֲלֻמּוֹת אוֹר עֲמוּמוֹת

בּוֹעֲטוֹת בִּי בַּבֶּרֶךְ

וְגַם בַּבֶּרֶךְ הַשְּׁנִיָּה

כְּיֶלֶד הַבּוֹעֵט בְּאֶבֶן קְטַנָּה בָּרְחוֹב

הָאֶבֶן תִּתְגַּלְגֵּל מִלְּפָנָיו עַד הַבַּיִת

 

אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁזֶּה פְּסִיכוֹסוֹמָטִי

(שֶׁזֶּה כְּשֶׁהַגּוּף רוֹקֵד לִצְלִילֶיהָ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ, נָע בְּחִתּוּךְ הַדִּבּוּר שֶׁלָּהּ, מִתְעַנֶּה כְּנֶגֶד חֲרִיקוֹתֶיהָ)

אֲנִי אוֹמֶרֶת שֶׁשִּׁנּוּיֵי מֶזֶג אֲוִיר, שֶׁזּוֹ תְּחִלַּת הַחֹרֶף, שֶׁאֶלְבַּשׁ גַּרְבַּיִם

(תִּגְרְבִי, אַתְּ מְתַקֶּנֶת).

 

אֲנִי בַּת חָמֵשׁ

וַאֲנִי זוֹחֶלֶת עַל גְּחוֹנִי.

כַּמָּה אָהַבְתִּי לְהִזְדַּקֵּק לָהֶם בְּשָׁעוֹת כָּאֵלֶּה ‒

אָז, כְּשֶׁהַבִּרְכַּיִם שֶׁלִּי גָּרְרוּ אוֹתִי אֶל מִטָּתָם.

 

שלוליות

כָּל מִין שֶׁל אַלְמֹג מְתֻזְמָן בְּמוֹפַע יָרֵחַ אַחֵר

וְרֶטֶט הָאֲוִיר מֻשְׁפָּע מִצְּחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

הָאֲוִיר שֶׁנָּגַע בִּכְנָפָיו, חַשְׁמַל.

הַצֵּל מִתְאָרֵךְ וּמִתְקַצֵּר לְפִי שָׁעָה וְהַמַּיִם. הוֹ הַמַּיִם.

 

יֶשְׁנָהּ תְּלוּת בַּשָּׂפָה

בַּיְּכֹלֶת לְהַסְבִּיר

וְעַל כֵּן,

פּוֹטֶנְצִיָּאל הַבְּדִידוּת בַּשָּׂפָה

גָּבוֹהַּ לְאֵין שִׁעוּר

חַיִּים שְׁלֵמִים תְּלוּיִים בְּכָךְ. יֵשׁ

דִּבּוּר אֶל תּוֹךְ אֹזֶן. יֵשׁ לִלְחֹשׁ מִלָּה קְצָרָה. יֵשׁ דִּבּוּר עִם הָעֵינַיִם. אֲבָל גַּם לְשֵׁם כָּךְ. צָרִיךְ שָׂפָה מְשֻׁתֶּפֶת שֶׁיּוֹדַעַת כִּי

אַי לָאב יוּ זֶה לֹא כְּמוֹ

אֲנִי אוֹהֶבֶת אוֹתְךָ.

 

וַיֹּאמֶר תָּאלֶס: הַכֹּל מַיִם. וְהַכֹּל מַיִם.

וְיַלְדָּה קְטַנָּה עִם קוּקִיּוֹת וּמַגָּפַיִם תּוֹלָה שְׁאֵלָה לְבָנָה

"אַבָּא, עַל הַגֶּשֶׁם אוֹמְרִים שֶׁהֶחֱיָנוּ?"

 

ציפור על חוט חשמל

עֵץ אֹרֶן בַּגִּנָּה

אֶת מְחָטָיו הָיִיתִי קוֹלַעַת לְצַמּוֹת

עוֹשָׂה לִי קֵן

כְּשֶׁל הַצִּפּוֹרִים

שֶׁאֲנִי

מְרַפְרֶפֶת עֲלֵיהֶן בְּמַבָּטִי

 

צִפּוֹר עַל חוּט חַשְׁמַל

וַדַּאי מַרְגִּישָׁה רֶטֶט

בְּגַפְרוּרֵי רַגְלֶיהָ

זִמְזוּם חַשְׁמַלִּי נָעִים

 

אִלּוּ הָיָה לָהּ קֵן

עָשׂוּי מַחֲטֵי אֹרֶן קְלוּעִים כְּצַמּוֹת

אוֹ אוּלַי עָשׂוּי גֹּמֶא

אִלּוּ הָיָה לִי.

 

פַּעַם הִתְפַּלַּשְׁתִּי בִּצְחוֹקוֹ שֶׁל עוֹרֵב

קִרְקוּר שֶׁהֶעֱבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

שָׁנִים נֻקְשׁוֹת

מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת מִצְטַמְרֶרֶת וְצוֹחֶקֶת

 

קִרְקוּר הָעוֹרֵב מַעֲבִיר בִּי צְמַרְמֹרֶת

מְחַשְׁמֵל אֶת הָאֲוִיר

טוֹעֵן אוֹתוֹ

בְּכָזֶה חַשְׁמַל

מְסַמֵּר אֶת הַשֵּׂעָר,

כְּשֶׁנּוֹגְעִים עוֹשֶׂה טְזְזְזְ–זְז

כְּשֶׁנּוֹגְעִים.

 

הבט

הַאִם רָאִיתָ אֵיךְ שֶׁהַבְּרוֹשִׁים נִמְשָׁכִים?

אֵיךְ נִדְרָךְ הַנֶּצַח הַיָּרֹק שֶׁלָּהֶם?

עֵצִים יְרֻקֵּי-עַד

עָבִים מוֹשְׁכִים בִּקְצוֹתֵיהֶם

כְּמוֹ בֻּבָּה-עַל-חוּט

מַרְיוֹנֵטָה בֵּין שָׁמַיִם לְאָרֶץ.

 

מאיה קולונסקי, ילידת 1996, חיה בירושלים, סטודנטית לספרות כללית והשוואתית ולסוציולוגיה ואנתרופולוגיה. שיר פרי עטה התפרסם בירחון המקוון "מוטיב".

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת אילנה סיון, משה דביר, עינת לביאד וניקולא יוזגוף אורבך

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטעים מתוך Ζ213: EXIT / דימיטריס ליאקוס

מיוונית: ישראלה אזולאי־נחום

.

[…]

משך זמן של גפרור דולק. משך הזמן שבו אתה מצליח לראות בחדר נדלק וכבה. דמויות אשר צצות לרגע ואז נעלמות. אתה מצליח לקרוא כמה שורות. הם מכבים עוד גפרור, שוב. קטעים שחסרים, דפים ריקים, גפרור, שוב. אתה מבין משפט לא מוכר שנתקע בראשך. אַךְ אֵלֶּה מִשְׁכְּנוֹת עַוָּל. שְׁאַל את אלה ההולכים לצידך. גפרור, כמה קטעים מחוקים כמו של כתבי הקודש, אחר כך כמה קטעים שלו, אחר כך אני. האור מחזיק כל כך מעט, שאינך מצליח לכתוב. אינך רואה בחשכה אם הדף לבן. אתה כותב, גפרור, מילים נופלות זו על זו, דף נוסף, אתה כותב, עוד גפרור. דף לבן, אתה ממשיך, דף נוסף כתוב למחצה, אתה קורא, הגפרורים אוזלים. אתה הופך את הדפים אגב מישוש, אתה משחק. בדפים שאתה מוצא בהם קטעים כתובים אתה מוסיף הערות משלך מתחת לשורות. אתה כותב גם בין השורות. גפרור, אתה קורא שוב ושוב את מה שכתבת ואת מה שכתבו האחרים. כמו שוחחת עם מישהו. גפרור, אתה נושף בסיגריה ומנסה לקרוא מה שכתוב מתחת לקצה הבוער. לא. גפרור, החרדה שחפצים יעזבו שוב. כמו שעזבתי אני.

…………………………………………………………………………………………………………………. היו מחסומים

בכל המעברים כך שאיש לא יכול לעבור.

ועכשיו, אני נזרק אל הדרכים שהבקעתי בעצמי, אהיה כבול אליהן.

האחרים נסו על נפשם לפני עלות שחר.

ללא חיבור או גבול, עֵדים, יקרי ערך.

חלוקת משנה מיוחדת של הפֵּרֶגְרִינִי נוסדה על ידי חסרי המעמד

(Peregrini Dedicitii).

אשר למרות זאת נחשבו לבני חורין.

אם אצא לרחוב יכול להיות שאמצא

כמו מישהו שאינו שייך לשום מדינה.

גפרור אחרון.

ירח מלא

…….תלוי על עץ ………………………………………….יבש

האור בחלון

בוחר בקפדנות

את היער ממערב

קולות צחוקנו – המזור הטוב ביותר.

……………………………………………………כדי לחמש

………………………………………..ידיים שאינן יכולות עוד לאחוז

שתינו

מההצפות…………………………..הצללים

………………………………………לפתע התחזקו רעמי התופים

………………………………………לרכז אותנו ולהובילנו איני יודע לאן.

שתיקה…………………………………………….פחד

………………….כמו ילד מבוהל

……………………..מושפל

……………………..לפניהם

……………………………….לא יכולתי לשאת עוד

……………………………………………………..קברים

………………………………..אל תפסיקו לחפור הוא אמר

………………………………………………………הכפר

………………………………………………………הלוויות

………………………………………………………בלוויות

קברו אותם בלילה

כאשר אחזור

יום אחד נזדקן בִּפְנִים.……………………יחד

…………………………………………….בשולי הלהבות

פגשנו רבים

אשר הטבילו

……………………………………………..את בתי החזה שלהם

…………………………………מצאנו

חמאה ביצים בתוך……………………………….לחם דבש ואחר כך

.

השיאו את בנותיהם ביום הוא

.

ואחר נפלו בקול גדול לתוך

.

גבעולים שקצצנו ואכלנו

בעודם ירוקים

.

.

של האפר

.

ולאור …………………………………………….מעגל האש הדועך

מקיפים אותך

.

פִּיות

.

אסק־הייל־הופה (תקוות הישועה נמצאת ביער,

השדים מזנקים מתוך היער, או משהו כזה)

.

לא מצאתי וחזרתי. אינני זוכר כמה זמן, אפילו לא מהיכן.

שוב האיר השחר.

.

.

אמור לאלה אשר חיכו לא לחכות, איש מאיתנו לא יחזור. השמיים עוזבים שוב, העיתונים מתפוררים במעבר, אותם עצים חולפים שוב לפנינו, כהים יותר. אלה שעלו בתחנה אחרת מסיטים את הדלתות ומחפשים מקום ישיבה. האור מהחוץ שקוטע את הערב לחתיכות, ערבים קשים נופלים בינות זרים. הסיפור מתנפץ בתוכך, חתיכות הנמחקות עם השֵׁפֶל, בזמן הזה ממש, חתיכות המתפוגגות זו לתוך זו לפני שאתה יכול לישון. החילזון ממהר לשוב על עקבותיו, סיפור שאתה זוכר כי לא תם, קמטים שעדיין אוצרים צבע על זרע זיכרון ארעי. ציפורים מנערות רסיסי טל על כנפיהן ואתה ממריא עימן ברקיע כפור צחור, אך אתה מתעורר שוב קודח. לא חום הגוף מתיש אותך כי אם זיכרון הצער, אינך יודע מדוע, לפני שאתה ער לגמרי, תחושה עקרה שוב בידיך, כל השאר נמוג באחת, אתה זיכרון אחד בתוך קופסה שבורה מתרוקנת, השקט הזה שאחרי הסערה, אתה מבקש תמיכה, קם כמו איש זקן, קר לך, אתה זוכר את נוצות הציפורים, מטות שופטים עטורי נוצות של עצמות מלאך מטביעים שוב דמויות ומילות תפילה מונוטוניות.

.

.

.

עם צמר גפן ונייר טואלט שנדחסו לתוך פיך, סופגים את הרוק שלך, אתה בקושי יכול לנשום. אך אתה בעיקר צמא, זה הדבר שמעיר אותך, והכוס שלצידך ריקה. עדיין לילה, אבל מה השעה, אתה תקום ותבקש מעט מים, עגלת השרות ריקה, הלאה משם, טיפות על החלון, אתה מרטיב את היד כדי להרטיב את הפה. הלאה, הרחק הלאה, קרון ריק, ועוד אחד, רעידות, כמו קולות הגוברים בעוז. רעידות של קרון. הם נותנים לך מים. הבהמות שלהם ישנות בקצה, מבקשים ממך לשבת ביניהן. אתה שוב שותה מים. צחוק, קולות שואלים אותך, אתה עומד להגיד משהו אבל נתקף סחרחורת. חתיכת בשר עוברת מיד ליד, אתה הולך ונשכב ליד, מעבירים גם לך ואתה אוכל, בקבוק עובר מיד ליד, יין, מאחור מעגל שירה, האחרים ישנים בין הבהמות. פרצופים מפויחים, קולות הפורצים בקרנבל מר, ראשיהם מתערבבים עם אלה של בעלי חיים, גוף הכבש מסתיים בראש אדם שעיניו עצומות. הם דוחפים אחד, גדול ועצום, בין שני חלונות, הוא מרים את ידיו, הם קושרים את פרקי ידיו לסורגים, ימין ושמאל. ראש של כבש, הם מלבישים על ראשו את העור שפשטו מראשה של החיה. הם מדברים אליו. הוא שר. לאט, שיר מקוטע. כאשר עולה השחר נגלה צללית כהה של איש צלוב. הם מלבישים אותו בגד כחול, מישהו לידך מדליק ומכבה פנס, מרוב שמחה והתרגשות עיניהם מתמלאות דמעות. שמחה לא מובנת של ילדים, אתה מצטרף אליהם ומחייך לרגע קט, ואז, משתנק כאילו חנק אותך מישהו, אתה נרגע ושוב נושם בקלות. הם מראים את הצלקות החיוורות שעל פניהם, ניצחונות שהביסו את העולם, האמונה שלנו, אמרו, והגוף שלנו, גוף אחד איתו, שמעת אותם שרים, לא יעבור זמן רב עד שיגיע היום, הזמנים יתחלפו. מסביבך הכול אדום. בחוץ נשקף מראה הנהר המכה בחלונות, הרכבת מאיטה בעיקול, וכולן יחד, כל נשות האדמה הזאת, סגרו עליה במעגל בכל דרך אפשרית כאשר ניסו לטפס עליה.

.

.

.

משאיות שפכו טונות של בוץ שנערם. ניחוח קפה שמתבשל בסיר, הם נתנו לי לשתות, אתה משיב על דבריהם המתעקשים בתנועות ידיים. אינך יודע דרך אחרת. הנהר הנשקף מהחלון כמו אוצר בתוכו אור גדול המסנוור אותך. עפעפיך כבדים. קו האופק. מיטשטש. גל המתפשט ללא שליטה ובלי יכולת לתפוס אותו נסוג לאחור ונשבר שוב על המשטחים המושלגים. הפועלים באתר הבנייה בונים ומקימים סוללת עפר. גשרים, אחד כבר כמעט גמור. מתפשט ללא שליטה עד לפסגת ההר.

.

.

עוד יין. הם ממלאים את הכוסות מחדש בקביעות, פעם אחת שטפו את העיניים של צלב הכבש שהביט סביב, הם מיששו את גופו ושרו: ראו את החורים בכפות הידיים שלו. תחוב את האצבע שלך פנימה, זעק הדם, כדי שישירו. משהו כמו: הצלבים, הצלבים, תן להם ליפול למטה. בקצב שגרם לך שוב לסחרחורת, בתוך מערבולת האורות האיטית ההולכת וגוברת, בעגלה המסתובבת סביב יחד איתך.

.

.

.

צלצול פעמונים איטי של כנסייה קרובה אליי בוודאות עצרתי לרגע וחיכיתי ועכשיו שוב נשמע הצלצול. ונכנסתי והתיישבתי שם וכמו כתמים למטה הלוחות כמו מוכתמים בדם. מי היכה בפעמונים, שאלות מבולבלות לא מוסברות, מי היה שם להכות בפעמון גלים שירדו אל הכיפה, הד המים שירדו מלמעלה וטפטפו כאן. והבזקי האור מהחלונות מאחד לשני כמו פנס בידיו של זה המבקש למצוא אותי. כאן, בתוך בור מוצף מלא גופות, ענפים המחפים ועלים הצפים על פנים אלמוניות כמתנות קבורה המונחות בצד, כמו משפטיו ודבריו בכתובים אשר התערבבו בדף הזה, ואז קו אחד בודד.

.

.

[…]

בהתחלה אינך רואה, אתה רק מדמיין, ואז אתה חושב שאתה רואה – אתה פורשׂ במחשבותיך מרחב שבו לא נראה דבר. חלל ריק, ערפל. לאחר מכן אתה מבודד חלק אחד ממנו ומנסה לפשט את הנוף בשדה הראייה שלך, עד לנקודה שבה ניתן להבחין באובייקטים ולהפרידם בזה אחר זה. אבל ככל שאתה מסתכל רחוק יותר, המראה מיטשטש שוב, וככל שאתה מתקדם הגבולות מתרחקים. ואז אתה מביט מהחלון לידך, כמה מטרים ממך, ואתה רואה אותם נוסעים, לא אתה, האובייקטים, אם אתה יכול לקרוא להם אובייקטים. אתה רואה אותם עוזבים לצד הרכבת, אינך יכול לגעת בהם, אתה רואה אותם. ברצף, בזה אחר זה. וגם אם היו עיניך עדיין עצומות הם היו עוברים דרך המגע בכף ידך, לו יכולת להושיט את ידך ולגעת בהם, היית מרגיש שהם עוברים דרך כף ידך, מפגשים עוקבים זה אחר זה ברצף. אתה היית מכנה את זה כך, רצף, ואילו היית עושה את אותה תנועה בכיוון ההפוך, היית יכול לחזות את אותו הרצף, מהסוף להתחלה, ולו היית רוצה להתחיל במקום אחר, היית יכול לשנות את המסלול, לשנות את הרצף הזה. מעביר את ידך ממכנסיך לכיסא, לידיות המתכת שלו, לזכוכית שבחלון, ובחזרה, אותו רצף עם הפערים שהבחנת בהם בחלל. אתה הוא הקורא לכל אלה אובייקטים, אבל הם רק שמות המדברים אל הנשמה. אתה יכול תמיד לעצום את העיניים ולהתחיל מחדש, זה תמיד אותו דבר, אתה יודע איך זה. לא כמו שאתה מביט בדברים ובהדרגה אתה רואה אותם אחרת, משנים צבע כיוון שהאור משתנה, הולכים וגדלים כשאתה מקרב אותם, עד שאינך רואה דבר יותר, נעלמים, נכנסים ויוצאים מהאור אל החושך כל הזמן. אתה שוכח אותם בחושך ומחכה להם באור. ועכשיו כשאנו צועדים אל תוך החשכה אתה מסתכל ומצפה לגלות מה יֵצא משם, בעודנו ממשיכים לצעוד. כי אתה יודע שהרקיע עדיין שם, למרות שהוא חשוך, למרות שהוא ריק כמו שאתה יודע שהאדמה תחתיך דוחפת אותך קדימה. הגלגל דוחף את האדמה והיא דוחפת אותו קדימה. לו הייתה מתרככת מעט היינו יורדים לתוכה. אולי אנחנו הולכים למקום כלשהו כדי לרדת. אולי כשנגיע לשם, באופק, המשטח הזה לא יהיה כל כך קשה. אנו הולכים לשם כולם יחד, ברכבת המשנה את האור ומשחקת איתו, האור משתנה ומשחק עם דבר שנעלם. דבר המשנה צורה, משטח בתנועה. הדרך נפתחת, כשאנו מתקרבים, הדרך פותחת דרך חדשה, כדי שלא ניאלץ לעצור, דלת נפתחת כל העת מולנו. לעולם לא נמצא אותה סגורה מולנו, לעולם לא נעצור, לעולם לא נקיש, אף אחד לא יפתח עבורנו. לעולם לא נתפוס את הסבך הנפרם. הוא ייפרם ויאסוף את קצותיו לפנינו. אנחנו נראה אותו, סימן אפל הרחק לפנינו. בשקט, מלווה אותנו בעודנו נוסעים עם רעש הרכבת. בין שזה מושך אותך או דוחף, אתה נע אבל נשאר שם. אינך טרוד עוד במחשבה איך תוכל לפתוח ולהיכנס ולראות משהו אחר כי גם אם תתקדם לא תגיע לשום מקום, אין חוץ ופנים, מעולם לא פסעת פנימה, בעבורך קיימת רק הכניסה, אתה עוקב אחר דלת הנפתחת ללא הרף, אולם אינך בפנים, וכמובן, אין דרך לצאת.

 

[…]

 

דימיטריס ליאקוס (Dimitris Lyacos) הוא משורר יווני המחלק את זמנו בין אתונה וברלין. ליאקוס שובר מוסכמות ביצירותיו ומתריס נגד ההבחנה בין פרוזה לשירה. הוא משלב בכתיבתו אלמנטים היסטוריים, דתיים, טקסיים ופילוסופיים. ליאקוס נחשב אחד הקולות הבולטים בשירה האירופית בת זמננו, ושמו אף הוזכר כמועמד לפרס נובל לספרות.

היצירה "Z213: EXIT", שקטעים ממנה מובאים כאן, היא חלק מהטרילוגיה Poena Damni (לטינית; מונח בתאולוגיה הנוצרית שמשמעו ייסורי הגיהינום), לצד "האנשים מהגשר" ו"המוות הראשון". הטרילוגיה תורגמה עד כה לשפות רבות. ליאקוס עמל עליה במשך שלושים שנה, ובמהלכן התפרסמו חלקים ממנה בכתבי עת לשירה וספרות. זוהי יצירת השירה היוונית המתורגמת המדוברת ביותר בעשורים האחרונים. זהו פרסום ראשון מיצירתו של ליאקוס בתרגום לעברית.

.

ישראלה אזולאי־נחום היא מתרגמת של שירה ופרוזה מיוונית מודרנית לעברית. תרגמה את "זכור גוף" מאת ק' קוואפיס (נהר, 2017; עם דורי מנור) ואת "חאדולה" מאת אלכסנדרוס פאפדיאמנטיס (תשע נשמות, 2019).

 

» במדור "וּבְעִבְרִית" בגיליון קודם של המוסך: מסה מאת ג׳ורג׳ אליוט, בתרגום דפנה לוי

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן