.

ריקי דסקל

את החבילות שהיא קשרה אני פורמת

שָׁעָה לִפְנֵי שֶׁמֵּת

עוֹד הִתְעַקֵּשׁ אָבִי לִבְרֹר אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר

כָּאֵלּוּ שֶׁיִּהְיוּ בְּמֵיטָבָן גַּם בְּעוֹד שָׁבוּעַ

 

בָּאוֹטוֹבּוּס הָעוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בְּמַעֲלֶה הָהָר

צָבַט בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת תִּפְסֵי הַחַלּוֹן וְהֵרִימוֹ

כְּדֵי לִשְׁאֹף אֲוִיר.

מַרְאֵה הַמְּנוֹפִים בַּמֶּרְחָק הַדָּלוּחַ הָיָה לוֹ טִבְעִי

מֻ‏כָּר כְּמוֹ הַטִּלְטוּלִים קָדִימָה וְאָחוֹרָה.

 

אֶת הַדֶּרֶךְ מִן הַתַּחֲנָה עָשָׂה כָּרָגִיל

שִׁשָּׁה צְעָדִים מְהִירִים כְּחַרְדּוֹן וּמְנוּחָה

שֶׁהָלְכָה וְהִתְאָרְכָה בְּצֵל אַחַד הָעֵצִים

הַחִוְּרִים מֵאָבָק.

 

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּרַד בַּמַּדְרֵגוֹת הָעֲקֻמּוֹת

נִשְׁעַן אֶל עַמּוּד הַבֶּטוֹן

שֶׁלְּמָחֳרָת תִּתָּלֶה עָלָיו מוֹדַעַת הָאֵבֶל

וְחָטַף נְשִׁימָה עֲמֻקָּה כְּכָל שֶׁיָּכֹל.

 

אֶת עֲלִיַּת הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַשֻּׂמְשׂוּם

עָשָׂה בְּלִי לָדַעַת זֹאת.

נִכְנַס הַבַּיְתָה וְהִתְיַשֵּׁב בִּקְצֵה הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה.

 

הוּא כְּבָר הִזִּיעַ וְהָיָה לָבָן כְּמוֹ הַקִּיר מֵאֲחוֹרָיו.

 

אִמִּי לֹא הִסְפִּיקָה לִדְלוֹת אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת

מִסַּל הַפְּלַסְטִיק הַמְּחֹרָר וְשָׁמְעָה

אֶת לִבּוֹ הַסָּמוּק מֵחָרוֹן עֶבְרָה וָזַעַם

מִתְפּוֹצֵץ.

 

כתיבה אוטומטית

לְפֶתַע צָצָה שַׂיָה

צָפָה כִּגְוִיָה בְּיַם הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי

נֶעֱמֶדֶת מוּל מְקָרֵר הַנִּירוֹסְטָה הָעֲנָק

בַּחוּץ וּבִפְנִים אוֹגוּסְט הַנּוֹרָא

 

יָדָהּ מִתְרוֹמֶמֶת לִמְשֹׁךְ בַּיָּדִית הַצּוֹנֶנֶת

היא פּוֹתַחַת אוֹתוֹ לְהַשִּׁיב

מְעַט קֹר עַל פָּנֶיהָ הַנּוֹצְצִים

עַל שְׂעָרָהּ הַקָּצָר

על עֵינֶיהָ הַתְּכֻלּוֹת

אֲנִי סוֹרֶקֶת, תָּרָה אַחַר דִּמּוּי הוֹלֵם

רֶגַע

כְּפַסֵּי תְּכֵלֶת קַדְמוֹנִית

שָׁדֶיהָ מִתְפָּרְצִים מִתַּחַת לַחֻלְצָה הַקִּבּוּצִית

לְחָיֶיהָ תַּפּוּחֵי שִׂמְחָה

יְרֵכֶיהָ זְהֻבּוֹת

בֵּיְגָּלֶה גַּרְבַּיִם מֵעַל נַעֲלֵי עֲבוֹדָה חוּמוֹת

אוּלַי הָיְתָה לָהּ פְּרִיחָה מְשֻׁנָּה בְּמַרְפְּקֶיהָ

אוֹ שֶׁכֻּלָּהּ הָיְתָה פְּרִיחָה שֶׁל נְעוּרִים

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

הָיִיתִי יַלְדָּה

הִיא הָיְתָה אִשָּׁה צְעִירָה

הַיּוֹם הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת אִשָּׁה כִּמְעַט זְקֵנָה

הַכֹּל שֻׁנָּה וְאֵין לְהַכִּיר

היא פּוֹתַחַת אוֹתוֹ לְהַשִּׁיב

מְעַט קֹר עַל

הֶבֶל אוֹגוּסְט

 

וּקְלִיק הַמַּתֶּכֶת שֶׁל טְרִיקַת הַדֶּלֶת

סו‎‏ֹבֵב עוֹד ומְהַדְהֵד עוֹד בָּעוֹלָם…

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", מבחר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, וכן הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל, בגיליון 46. השירים שכאן – מתוך הספר "שפת הנהר", שיראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

.

.

נעמה יונג

גיל המעבר במוזיאון חיל הים

אֲנִי פְרִיגָטָה

שְׂבֵעַת קְרָבוֹת

בִּטְנָהּ כְּבֵדָה

שׁוֹקַעַת נִסְיוֹנוֹת

שַׁטָּה, קְרֵבָה לְאִטָּהּ

מְכַוֶּנֶת חַרְטוֹמָהּ

לִנְמַל הַבַּיִת

הַבָּא

 

בַּיָּמִים.

 

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות ושפה אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. תרגמה 14 ספרים. פרסמה שני ספרי שירה: "הווים" ו"כבשת הדבש", שניהם בהוצאת פרדס. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים, ובהם מאזנים, המוסך, כתובת, עלי שיח.

.

.

אדוה מגל כהן

אלפּים שוויצריים

אַחַר כָּךְ שַׁבְנוּ לְבַת יָם. תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, תָּמִיד מִרְפָּסוֹת פְּתוּחוֹת,

אֲנָשִׁים שְׁעוּנִים עַל מַעֲקִים הִבִּיטוּ בִּמְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת, הִבִּיטוּ בָּנוּ.

וִילוֹנוֹת מְסֻלְסָלִים בְּצִבְעִי אַרְגָּמָן נִתְלוּ עַל קַרְנִיזִים,

שַׁנְדֵּלִירִים הִשְׁתַּלְשְׁלוּ מִתִּקְרוֹת שִׁכּוּן נְמוּכוֹת,

מִרְפָּסוֹת גָּלְשׁוּ כְּגַלִּים לָרְחוֹב שֶׁשָּׁב לְאָחוֹר לְתוֹכָן.

 

מַמָּשׁ לִפְנֵי הַפְּנִיָּה לַחֲנִיָּה, בַּבַּיִת שֶׁל אֹרֶן, קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מֵעַל הַמַּכֹּלֶת,

אַלְפִּים שְׁוֵיצָרִיִּים יְפֵיפִיִּים כִּסּוּ אֶת רֹחַב קִיר הַסָּלוֹן בְּטַפֵּט גָּדוֹל.

אַבָּא שֶׁל אֹרֶן אִבֵּד רֶגֶל בְּיוֹם כִּפּוּר, אֹרֶן הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת,

אִמָּא אָמְרָה שֶׁטַּפֵּט זֶה זְוָעָה וְלֹא נוֹתֵן לַקִּיר לִנְשֹׁם.

 

אדוה מגל כהן, ירושלמית, בוגרת לימודי קולנוע וטלוויזיה בביה"ס סם שפיגל.  עוסקת בקולנוע באופן רב־תחומי: בימוי, אוצרות והוראת הקולנוע. אוצרת התערוכה ״סינמה ירושלים״, החוקרת את השתנות המבע התיעודי על העיר מראשית הראינוע. זהו לה פרסום ביכורים בשירה, מתוך ספר בכתובים.

.

.

רחל מדר

חיזיון ראשון לחימנה

הֵם מִתְקַבְּצִים עָלֶיהָ,

רָאשֵׁיהֶם כַּדּוּרֵי טֶנִיס קֵרְחִים,

מְעֻוָּתִים. חֲבָל עָלַיִךְ, הֵם צוֹוְחִים.

זֶה הַפַּחַד, תָּמִיד הַפַּחַד.

הָיָה יָפֶה אָז, יָרֹק וּבוֹעֵר,

קַיִץ וְחֹרֶף.

נָדִים בְּרֹאשָׁם,

חֶלְקָם עוֹמְדים בַּצֵּל,

אֲחֵרִים בָּאוֹר הָעַז שֶׁל הֶחָצֵר.

מֵאֲחוֹרֵי גֵּוָהּ הֵם מְצִיצִים בָּעֵט

הָרָץ עַל הַשּׁוּרוֹת, עוֹמְדִים

וּמְצַקְצְקִים,

לְבוּשִׁים מַדֵּי צֶלוֹפָן צִבְעוֹנִיִּים

מִצַּוָּאר עַד בְּהוֹנוֹת, כֹּה צוֹדְקִים.

 

רחל מדר היא משוררת, חברת מושב ארבל בגליל התחתון. בעלת תואר שני בגיאוגרפיה וסביבה, בעבר עבדה כמורה ומדריכת מורים. פרסמה את הספר "רומן קווקזי" (הורדוס, 2020) ושני ספרי שירה, "שירת האדמה" (שופרא לספרות יפה, 2013) ו"הו מי או סתה" (עיתון 77, 2016). ספר נוסף עתיד לראות אור בסדרה אש קטנה 77. שיריה פורסמו בכתבי עת מודפסים ודיגיטליים, ובהם המוסך. השיר שכאן, בהשראת הצייר ג'ורג'ו דה קיריקו, מתוך ספר בכתובים בשם "כפר קץ הייסורים", אפוס עתידני על קהילות אדם ספק עתידיות, ספק עתיקות.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מאיה ויינברג, עמרי משורר הרים, לילך גליל ויובל פז

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך "אנדרטה של צרעת: כל המחזות" / יונה וולך

.

הקטע שלהלן לקוח מן המחזה השני בטרילוגיית המחזות "אנדרטה של צרעת", שנכתבה בשנים 1967–1971. הטרילוגיה מלווה את מערכת היחסים האלימה, היצרית והיצירתית של וולך עם מי שהיה ארוסה בגיל 21, טדיאוש ס'. לקראת סוף הקטע, דבורה, בת דמותה של וולך, מציעה לאפר את יצחק, בן דמותו של ס'. מכאן מתחיל ניסיון מגומגם למשחק תפקידים, שחושף מתח עקרוני בין בני הזוג. דבורה, שהתחילה בזה, הולכת ומאבדת עניין במשחק. היא לא מתגרה, ומשתפת פעולה אך בקושי. ואילו יצחק, שנרתע בתחילה, נסחף כולו פנימה ומבקש ללכת רחוק יותר ויותר. בעזרת משחק התפקידים ירהיב יצחק עוז לחשוף בתוך מערכת היחסים את הצדדים הנשיים באישיותו, וחשיפה זו תערער את דבורה עמוקות. הסצנה היא גם גרסה מוקדמת לשיר של וולך, "הוא ממלא את החזייה", שיופיע לימים בספרה צורות (הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 1985).

[שני פוקר]

 

***

.

דבורה: אולי אני יאפר לך את העיניים?

יצחק: מה פתאום

דבורה: או באמת, פעם אחת תרשה לי

יצחק: מה פתאום, ואם מישהו יבוא?

דבורה: לא בעיה להוריד את זה

יצחק: בשביל מה לך לאפר אותי?

דבורה: מענין אותי לראות איך העיניים של מאופרות.

יצחק: בסדר.

(מתחילה. יצחק יושב זקוף מתוח, רגל משולבת על רגל)

יצחק: תביאי לי ראי.

דבורה: חכה רק התחלתי.

יצחק: אני רוצה ראי.

(נותנת לו פודריה בעלת מראה, הוא מנסה להסתכל)

דבורה: חכה רגע

יצחק: זה לא טוב זה לא מתאים לי

דבורה: חכה רגע, אתה מפריע לי כל הזמן

יצחק: כמה זמן זה לוקח?

דבורה: (ממשיכה) יש לך ריסים. נפלאים.

יצחק: איזה ריסים? (בקול מאולץ)

דבורה: ארוכים הכי ארוכים שראיתי. יותר מריסים מלאכותיים. תראה.

(מסתכל בעיון ובפנים מתוחות)

יצחק: קצת כהה.

דבורה: אתה לא רגיל.

יצחק: (מסתכל בראי) העור שלי, איזה עור חלק היה לי פעם.

גם אחרי שהייתי מתגלח.

דבורה: אולי לשים לך פודרה?

יצחק: (מסתכל עדיין בראי) אני אשים.

דבורה: חכה, אני אמרח לך קרם לפני זה.

(מורחת לו קרם ומפדרת את פניו)

דבורה: חכה רגע, אל תביט, מותר לי לסרק אותך?

יצחק: בסדר,

(מסרקת אותו כשהשערות נופלות על מצחו)

דבורה: השערות שלך מדי קצרות.

יצחק: (מסתכל בראי) זה לא טוב ככה, (מתוח ולא מרוצה)

דבורה: כי השערות קצרות מדי, חכה רגע.

(מביאה סרט רחב, קושרת סביב ראשו, תחילה כשפניו חשופות ואחר

כשהשערות מבצבצות ונופלות על המצח וצידי הפנים.

(יצחק מסתכל במראה במתיחות)

יצחק: תתני לי חצאית צרה שתהייה טובה בשבילי, (מתוח מאוד)

(דבורה בבהילות מוציאה חצאית, בהתחלה הוא מקפל את המכנסיים

כדי ללבוש אותה עליהם, ואחר מוריד אותן)

יצחק: (מסתכל על רגליו): זה איום ונורא, זה אי אפשר ככה, תתני לי

גרביים

דבורה: אין לי גרביים שיעלו עליך

(יצחק מתישב, שם רגל על רגל נשען לאחוריו וטופף ברגלו האחת)

יצחק: אני לא יכול ככה תתני לי רגביים.

דבורה: (מחפשת)

יצחק: אני צריך גרביים.

(נותנת לו גרביים כהות)

יצחק: תתני לי נעליים על עקבים

דבורה: אוח, זה בין כה לא יעלה עליך

יצחק: (בחוסר סבלנות ומתיחות) תתני לי נעליים שלך. וחולצה,

תתני לי את הסוודר הכתום שלך.

(הוא מתחיל ללבוש את הסוודר ומפסיק)

יצחק: תתני לי חזיה

דבורה: (לא מרוצה, הוא כולו בדבר כשהיא קצת תמהה ולא מרוצה

מההשתלטות שלו על בגדיה) אבל איך היא תקיף אותך?

יצחק: תסדרי את זה.

(דבורה מסדרת לו את החזיה עם שרוך ומוציאה דברים כדי למלא

אותה, שניהם ממלאים אותה ביחד)

דבורה: או תשמע, יש לי פטמות בשבילך.

(הוא רציני מוטרד מאוד מסדר עצמו היא מוציאה שני צדפים בעלי חודים

ומסדרת אותם בחזיה, כשהוא מותקן, הוא מסתובב לפני הראי, פשוט

ולא מעכס מבקר עצמו)

יצחק: (מסתכל בפניו) כמו זונה

דבורה: כן זה הבגדים לא יצא כל כך מוצלח,

יצחק: אי כמו אשה גסה איזה אשה גסה ומושחתת.

דבורה: גברים זה נשים מכוערות.

יצחק: (לא שומע בכלל) אבל אלגנטית. תראי איזה רגליים. בעצם אני

לא הייתי אשה סכסית, אבל הייתי יכול להיות אשת חברה גבוהה

מעודנת ומהודרת.

(כל אותו זמן דבורה מסתכלת קצת בסקרנות קצת בחמלה ובחילה, אין

זה מרטיט אותה במיוחד, המשמעות לא ברורה לה עדיין)

יצחק: אולי את תהיי הבן דוד ההולל שלי בעיר, ואני הבת דודה

הצעירה הלא מנוסה מהכפר ואת תפתי אותי?

(דבורה עומדת באמצע החדר, יצחק ניכנס כפוף וביישן)

יצחק: שלום, (מושיט ידו בביישנות ומושך אותה חזרה)

דבורה: או מה שלומך, (דבורה מרגישה לא כל כך נוח ולא מזדהה

עם תפקיד הבן דוד)

יצחק: (בלחש ומירמור) את לא בסדר תדברי אלי, (עומד מחייך כמו

הבת דודה)

דבורה: אולי תשבי?

יצחק: (בחיוך מוזר מתחסד) תודה, (מתיישב משלב רגל על רגל ומושך

בהקפדה את החצאית כלפי מטה)

דבורה: איזה בגדים, (בחיוך)

יצחק: אמא שלי תפרה לי היא אמרה שבעיר לא מתלבשים כמו

בכפר. אולי אני יכולה לקבל כוס מים?

(דבורה מביאה כוס מים)

יצחק: אני כל כך התעייפתי, נסעתי שלוש וחצי שעות, אולי אני אשכב

קצת לנוח, מה עושים בערב?

דבורה: (קמה מהספה) אולי תנוחי באמת.

(יצחק שוכב על הספה, דבורה עומדת)

יצחק: אתה יכול לשבת על הספה,

דבורה: אולי את רוצה את הכר?

יצחק: כן תודה (מחייך מוזרות)

(לוקחת כר ושמה מתחת וראשו, לפתע מחביאה את ראשה בכתפו)

דבורה: אני לא יודעת מה לעשות.

(יצחק לוקח את ראשה ומדביק אותה את פיה לפיו, דבורה מזדקפת)

יצחק: אמא שלי אמרה לי, אני נורא מתבישת.

(דבורה מנשקת אותו בפיו)

יצחק: אני לא יודעת להתנשק, נכון אני לא יודעת להתנשק,

דבורה: לא נורא, (היא לא מרגישה התרגשות ארוטית)

יצחק: (ממורמר ורוטן בשקט) מה איתך את לא בסדר,

דבורה: אולי תורידי את הבגדים? (בקול חסר צבע)

יצחק: לא לא

(דבורה מתחילה לפתוח את כפתורי הסוודר, יצחק מתפתל ומנסה

בתנועות אופייניות למנוע אותה)

דבורה: (מפסיקה) אני לא יכולה

יצחק: (במירמור) תפסיקי! (תופס את ידה ומכניס אותה מתחת לחצאית)

(מהתנועה דבורה נמצאת מעליו)

(יצחק נאנק)

דבורה: אני לא יכולה זה לא מושך אותי,

(יצחק מנשק לפיה, בינתיים הסוודר ניפתח, דבורה משתחררת מאחיזתו

וחפצים שונים מתגלגלים מתוך הסוודר, יצחק נאנק כשדבורה עדיין

מתעסקת בו, הוא ניפרם כולו, הסרט משנה מקומו, דבורה מפסיקה

ומתיישבת)

דבורה: היד כואבת לי,

יצחק: (בקול מיוסר מתייפח, ממשש את שדיו) אני יודע שפעם היו לי

אני יודע שפעם היו לי (ממשש את גופו) אני יודע, אני באמת יודע

שפעם היו לי. (מתפשט, בעצב נורא מוריד את החזיה, הכל על הרצפה

בפרט חפצים קטנים שמילאו את החזיה)

(יצחק הולך שוטף פניו)

יצחק: זה לא יורד,

דבורה: תשמש בחלב פנים

(יצחק משפשף את פניו בחוזקה במגבת)

יצחק: אני יודע, זה יותר מדי מסוכן, אסור לי לעשות את זה,

אני לא מתכונן לעשות את זה יותר, אני גם לא רוצה שתעשי לי

יותר מאחורה, ולא שתסרקי אותי,

דבורה: למה שאני לא יעשה לך יותר מאחורה,

יצחק: אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש שזה מסוכן לי

 

.

יונה וולך, "אנדרטה של צרעת: כל המחזות", בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר, הבא לאור, 2021.

 

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: "אושר", סיפור מאת טטיאנה טולסטיה, בתרגום דן ורשקוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

היא־סטוריה

מאת אילנה זפרן

.

.

.

אילנה זפרן היא קומיקסאית ומאיירת, יוצרת המדור השבועי ״פינת ליטוף״ בהארץ. הרומן הגרפי הראשון שלה, ״סיפור ורוד״, ראה אור בשנת 2005 (הוצאת מפה), ומאז פרסמה עשרות טורים, ספרים וחוברות קומיקס בעברית ובאנגלית. הסיפור "היא־סטוריה" יתפרסם בקרוב באנתולוגיית הקומיקס Primitives שתראה אור באנגלית, בהוצאת ברחש, בעריכת עומר הופמן והילה נועם, ובהשתתפות כ־40 קומיקסאים ישראלים.

.

» סיפור גרפי נוסף מאת אילנה זפרן, בגיליון קודם של המוסך: "פרשיית המחקים"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כתבתי את שנלחש: על שני ספרי השירה של טל חסן, "והנשמה רועה אחורה" ו"גומה ברוח"

מאת צביה ליטבסקי

.

מרבית ספרי השירה שפגשתי עוסקים בסבל. הדבר, דומה, מובן מאליו, שכן חוויית הסבל היא רבת פנים, ומאפשרת התייחסות מורכבת ותובנות אין־ספור. הסבל הוא הסבך שבו אנו יוצרים בעמל נתיבי התבוננות. הריהו, על פי הגדרתה של נורית זרחי, "פצע היצירה", כלומר המניע העמוק לכתיבה. לעומתו נראית השמחה כחוויה בלתי מורכבת במובהק. אין היא מצריכה התעמקות, חיפוש והתבוננות, ואין היא מזמנת שיח מעניין.

על רקע זה, שמעולם לא נתתי דעתי עליו, הייתה חוויית הקריאה בשירתו של טל חסן יוצאת דופן ומפעימה. שוֹרה עליה שמחה, שמחה פשוטה, הנובעת מגרעין הווייתו של הדובר, הפרטית בהחלט. מתוך כך אין היא מועמדת כאידיאה, כהישג של תרגול מדיטטיבי או כהאדרה מובנית של ממד רוחני.

אין בכוונתי לטעון שלא קיים יסוד של כאב בשירתו של חסן. מצויים בה שירים של שכול, שבלעדיו, כמדומה, לא ניתן להיות אזרח במדינה הזאת, וככלל, אין בעולמנו אדם שאינו בקי בהלכות ייסורים. אביא כאן דוגמה לחוויה קשה ונוגעת ללב של אובדן, ונדמה לי שאין הוא בדוי מן הלב: "וְהַכֹּל רֵיק: / הִיא גָּוְעָה / הוּא חַי־מֵת / וְהַבַּיִת יָבַשׁ וְקָמַל. // יֶלֶד קָטָן יוֹנֵק דֶּרֶךְ / מִסְגֶּרֶת זְכוּכִית קָרָה – / כָּל מַה שֶׁנּוֹתַר." ("מסגרת זכוכית", מתוך והנשמה רועה אחורה).

אלא שמתוך שירה זו מתברר שהסבל הוא מקורה של השמחה. כאשר הכאב מצטלל, מתוך תהליכים פנימיים שמעניקה האמונה, הריהו כבר בגדר שמחה. וכך כותב חסן: "אֲנִי צוֹלֵל לְקַרְקָעִית שְׁחוֹרָה לִלְמֹד / נְשִׁימָה אַחֶרֶת, לַדַּעַת אֶת דַּרְכְּךָ בְּחַיַּי / הַמּוֹרִיקִים" ("פֵרורי חיים", שם). הנכונות לצלול אל האופל גם בעיצומם של "חיים מוריקים", היא המביאה לגילויו של מעגל החובק את העצמי – וכניסוחו היפה במזמור תהלים קלא 2: "כַּגָּמוּל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמוּל עָלַי נַפְשִׁי".

וברוח המושג "פצע היצירה" שהוזכר קודם – היצירה נובעת מן הצלילה אל האופל: "זַמֵּר מִן הַמַּר! כָּךְ תַּאֲדִיר / בְּךָ מִשְׁעֶנֶת תָּדִיר." ("עצת בריאות", שם). ו"עצה" זו מהדהדת עבורי פסוק נוסף מתהילים: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָה יְנַחֲמוּנִי" (כג 4), שהרי השבט המכה הוא המהווה משענת, כל עוד, כמובן, "אַתָּה עִמָּדִי". שמחה שאין יגון בשורשיה אינה מעוררת אמון.

אתמקד כאן אפוא בחוויית השמחה בכתיבתו של חסן. אקדים ואומר שבשני הספרים ניכר דחף לוהט (מניע הכרחי ליצירה) שאינו מגיע לשלב של "הסרת הפיגומים בתום הבנייה", כלשונו של אמיר אור, היינו לשלב של עיבוד וגיבוש. עודפות ואי־בהירות מצויות לרוב לאורך שני הספרים. אלא שכְּשלים אלה אינם צורמים לי. אין הם נובעים מן הצורך השכיח בהתייפיפות, אלא מהתלהבות וחוסר ניסיון. ניתן אפילו להניח שאותנטיות החוויה בולטת ביתר שאת דווקא על רקע בוסריות־מה זו.

.

מעומק העשב

מקור החוויה הקיומית של חסן הוא נוכחות הנעלם כגרעין ההוויה, על ריבוא תופעותיה – דג זהב, שושן, רגע של רוגז, סלע עירום. אף גרגיר החול דובר אותה: "גַּרְגִּיר עָקָר, / גַּרְגִּיר שֶׁל אַדְמַת טְרָשִׁים, / נָשָֹא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם – / כְּאַחַת הַצִּפּוֹרִים הַנּוֹדְדוֹת בִּקֵּש לִהְיוֹת. /… / כְּצִפּוֹר הוּא נָדַד לַאֲדָמָה פּוֹרִיָּה: / שָׁם בְּאֹשֶׁר שָׁכַן, שָׁם בְּאֹשֶׁר רָקַם." ("גרגיר חול", שם)

תודעת הזמן, בניגוד לתפיסה הרווחת, איננה מייסרת את הדובר. גם מול שדה עירום לאחר הקציר ניתן להחיות בשמחה את הזיכרון. הגעגוע לריח תבשילי השבת וצחוקם של ילדים מביאה עימה "דִּמְעָה שֶׁל אֹשֶׁר" ("תקופה שחלפה", שם). הצד האָבֵל הוא שמעניק לשמחה את עומקה: "וְלָמָה נָבְלוּ הַפְּרָחִים בַּכַּד שֶׁעַל הַשֻּלְחָן? / וְלָמָה רֵיחַ הַבִּשּׁוּל לֹא עָלָה מִן הַמִּטְבָּח? / וְלָמָה קוֹלִי בְּהֵד?! – – : // הוֹי סַבְתָּא! הוֹי סַבְתָּא…" ("אמרת לי", שם). בגעגוע חבויה ההתחדשות המובנית של מחזוריות הטבע, כבאחד המשפטים המופלאים של חסן: "נַחֲלַת הַמֵּתִים נֵעוֹרָה וּמַפְרִיחָה אֶת / הַשְׁמָמָה." ("סיפור ישן", שם).

בדומה למעמד שהעניק הדובר לגרגיר החול, הוא מעלה אל דרגת הנשגב את נקודת התצפית של תולעת – היצור הנידח והשולי ביותר שניתן להעלות על הדעת, כדברי משורר תהלים: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (כב 7). ממבטה של תולעת, "מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלב. / מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר. / מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶֹב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת / הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶֹב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל. / מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וְדֶרֶךְ / וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה" ("מבט התולעת", מתוך גומה ברוח).

המדרג בין נחות ונערץ בתחומי החיים, השיפוטיות שהוא יוצר בנו, מקילים את התנהלות החיים, מעניקים לנו אשליה של אחיזה. הוויתור על כך, הכבוד לתולעת ולגרגיר החול, מעוררים בי הערכה רבה. יתר על כן, הם מהווים בעיניי את ייעודה של עבודת הנפש. מתוך הנכונות לחוות את חרדת הרִיק ואת היעדר האחיזה צומח ניגודם. ההבחנה בשִפעת היש ויכולת המעוף עולות מתוך מבט התולעת, באשר אין לאדם כל יתרון עליה.

מתוך כך, נראה לי, מתקיימת ההעזה יוצאת הדופן של הלשון הציורית. בספר גומה ברוח (שאף שמו מעיד על כך), ניצבת מולנו תמונה ייחודית כבר בשיר הראשון: "יֶשְׁנוֹ אִישׁ שֶׁצּוֹמֵחַ / עַל חוֹמָה כְּמוֹ / קִיסוֹס" ("איש חומה", שם). נשימות מתואמות לסדקי החומה, ידיים בעננים, עורקים – "שרשי התלבטות" – מצויים כולם בתהליך מתמשך. מיהו איש זה, הנושם, הצומח והדומם גם יחד, הכרוך באדמה ובשמיים, ועיניו מזוגגות?

לא אתיימר להסביר, אסתפק בהצבעה על החוויה המתגלמת מתוך ציור זה: לכידותם של הכורַח – שהרי האיש כבול אל חומה – והחִיּוּת. במילים אחרות: ההשתרשות היא המאפשרת את ההפלגה מתוכה. יסוד הצומח שבאדם מייצג את כוחה הטמיר של הבריאה ואת השותפות עימה, כמו באחד המשפטים היפים בספר: "שִֹפְתֵי שָׁמַיִם בָּאִים / אֶל יָם – לִבְלֹעַ / כָּחֹל בְּכָחֹל; / וְשֶׁמֶשׁ פּוֹרַחַת עַל כַּף יָד:" (גומה ברוח, עמ' 11). הפנייה אל היסוד הזה באה לידי ביטוי גם בפנימיות הכמוסה ביותר: "בְּרוֹם נִשְׁמָתִי / נִשְׁמַע / קוֹל זָעִיר, / וְהָרֹאשׁ הֵחֵל מְעַרְטֵל / עַרְפִלֵּי עוֹלָמוֹת / אַחֵרִים. // וְסָבִיב – / כְּחוֹל־לַיִל / עוֹטֶה לָבָן שֶׁל סַהַר, / וּמִסְדְּרוֹן צַר מֻשְׁפָּע בְּכַחְלוּלִית בְּעַד / חַלּוֹן חַדְרִי – קוֹבֵעַ דֶּרֶךְ לְעֵבֶר קוֹלְךָ, / לְעֵבֶר רְצוֹנְךָ." ("קול זעיר", מתוך והנשמה רועה אחורה)

.

את באה בגשם

אותו קול זעיר אינו נעדר משום ממד של מציאות. הדבר ניכר בשירי האהבה הרבים שבשני הספרים.

והרי מילותיו של הדובר אל זוגתו: "תְּשׁוּבָתֵךְ הִיא חִיּוּךְ קַל שֶׁמַדְלִיק בִּי נַחְשׁוֹל / אֵינְסוֹפִי שֶׁל כּוֹכָבִים … / וְנָמֵס / וְאֵין פְּעִימָה … / וּבְתֹוךְ הַנַּחְשׁוֹל נֶעֱלָם / בִּי נֶעֱלָם / בָּךְ נֶעֱלָם / … – / תְּגַלִּי לִי אוֹתִי." ("תגלי", שם; את "נעלם" יש לקרוא כשֵם, לא כפועל).

ובשיר הסמוך מצויה האהובה בכול, ואפילו ברוח. ודומה הדבר להגדרת אהבה כהתחדשות מתמדת של גילוי – הן של הנאהבת והן של העצמי. סלע, שלהרף עין מעוצב כמו הלב במחזור הדם בגוף האנושי, "מִתְרַגֵּשׁ וּמִתְפּוֹרֵר" בקרבתה. החוויה בשיר מכילה חוץ ופנים ללא תחושת סתירה: תמונה ביתית של מפה לבנה על שולחן, צוק וים, "אני" ו"את", ומכאן מתאפשרת תחושת הזמן כרגע אחד "לָעַד"  ("כבר אחרת", שם).

ולמרבה הפלא, אין בכך משום ביטול האחֵרות. להפך, ממנה צומחת השותפות: "כְּשֶׁאֲנִי בָּא עִם קַרְנֵי־שֶׁמֶשׁ אַתְּ בָּאָה בְּגֶשֶׁם כְּדֵי / שֶׁתּוּכְלִי לְהוֹצִיא אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁבִּי;" ("אש ומים", שם).

שירי אהבה רבים (למשל "מחציתך, מחציתי" ו"כותב לך מהדרך", מתוך גומה ברוח) מנכיחים שוב ושוב את רסיסי היופי שאינם זוכים ללכידות שירית אורגנית, כפי שציינתי בראשית הדברים. אך לעיתים בא ביעף שיר בעל עוצמה כובשת, עשיר ברבדים, הקושר להוויה הזוגית את המיתי וההיסטורי, את הטבע ואת שגרת היומיום, לבלי הפרד. כך הם בעיניי שלושת שירי המחזור "במדבר" (שם), העושים זאת תוך אזכור עם ישראל בנדודיו (ואכן המוטו למחזור הוא "וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר", מבמדבר יג 17).

אביא כמה שורות המדגימות זאת:

"וְהָיִינוּ לְבַד עוֹלִים וְחוֹלְמִים / תָּרִים בְּעֵין הַנְשָׁמָה פְּסָגוֹת … וּמַשִּׁילִים אֶת עוֹרוֹת הַזִּכָּרוֹן וּמַשִּׁילִים / אֶת שִׁכְבוֹת הַשַּׁיָּכוּת וּבִקְפִיצָה / סְתוּרָה עוֹקְרִים מִבִּטְחוֹן הֶעָבָר אֶל / תּוֹךְ נֶגֶב הָאֲרָיוֹת: שַׁאֲגַת הַצָּחִיחַ" (מתוך שיר א).

"וְהָיִינוּ פּוֹנִים אֶל דִּמְמַת הַחוֹלוֹת / סוֹלְלִים דְּרָכִים רִאשׁוֹנוֹת / וּמִתְהַוִּים. // וְחוֹפְרִים בְּאֵרוֹת לְפַכּוֹת חַיִּים / מִמְקוֹרוֹת הֱיוֹתֵנוּ / קְרוּאִים;" (מתוך שיר ב).  ניתן להבחין כי חלוקת השורות משרתת כאן את הסיטואציה, הקדומה והנוכחת כאחד: השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן שלוש שורות. בשלושת הבתים הראשונים הולכות השורות ו"נסוגות" בהדרגה, ואילו בבית הרביעי, השורה האחרונה, זו המעניקה את הגמול לדרך הקשה, היא הארוכה ביותר: "מִמּושׁ הַבְּרִית!.. / אַחַר כָּך יָד מַרְפָּה / לְהִפָּתַח – לְהַפְרִיחַ גוֹנֵי־מַלְאָכִים". המצלול המובהק (חזרה על סיומות הרבים והרבות –ים ו–ות, נוכחות הצליל מ, כמו גם החזרה על פ ו-ח בבית האחרון) תורם אף הוא לעיצוב החוויה המתוארת.

השיר השלישי חותם בתיאור הנפש המתבוננת פנימה עד ביטול העצמי, המסך המסתיר את ההוויה: "וְהָיִינוּ צְרִיכִים לְהָסִיר וּלְקַלֵּף עַד / אַחֲרוֹן הַפָּנִים, עַד / הֱיוֹתֵנוּ רַכִּים וּלְבָנִים / נִשְׁמָטִים / בְּוַאדִיּוֹת הַנֶּפֶשׁ …". המדבר הריק והצחיח, הן במרחבים הן בנפש, הוא המקום שממנו בוקעת התפילה: " – – אֱלוֹהַ כָּל הַבְּרִיּוֹת נָא רְפָא נָא!"

בהקשר זה עולים בדעתי דבריו של ה"א פרנקפורט, בספר לפני היות הפילוסופיה: מחקרים במחשבה הספקולטיבית במזרח הקדמון (מאת ה' ו־ה"א פרנקפורט, ג"א וילסון ות' יעקבסון, הוצאת יחדיו, 1967, תרגום אהרן אמיר), המעמיד זיקה בין המיתוסים של המזרח הקדום לבין המרחב הפיזי והגאוגרפי שבו נוצרו. לדעת פרנקפורט, בניגוד למצרים ולשוּמֶר, היהדות התגבשה בארבעים שנות מסע במדבר. הריק הצחיח תואם, לדבריו, את תפיסת הטרנסצנדנטיות המוחלטת של האל: "בבדידות הגמורה של המדבר, ששום דבר אינו משתנה בה, … מקום שהקווים בנוף הם רק ציוּנים, סימני דרך, שאין להם משמעות כשלעצמם – שם רשאים אנו לצפות לכך שתהיה דמות האלוהים מתעלה לגמרי מעל לתופעות הממשיות" (עמ'  235). רק על רקע השקפה זו, בהעדר כל האנשה של האל, ניתן לאדם הפרטי מעמד של אינדיווידואל (משה, אברהם ודוד המלך אנושיים לחלוטין הם, לעומת אכילס ומרדוךְ). בהתאם, בסיומו של השיר הראשון במחזור פונה בת הזוג אל בעלה במילים אלה: "(אֲנִי אוֹצִיא אֶת הַיְּלָדִים –  / אַתָּה יָכוֹל בְּבַקָּשָׁה לִקְנוֹת שְׁתֵּי חַלּוֹת וְיַיִן לְקִדּוּשׁ?)".

.

העולה מן הנעלם

"כתבתי את שנלחש", הכותרת שבחרתי לרשימה זו, היא המוטו של הספר גומה ברוח. מילים אלו מצביעות על הנעלם, הפעם כמקורה של השירה. בכך מתבטלת תפיסת הקניין של המשורר לגבי יצירתו. השיר הוא בריאה אוטונומית: "כְּשֶׁהַנִּסְתָּר תּוֹקֵף, כָּל שֶׁנּוֹתָר הוּא / לִפְרֹשֹ אֶת הַכְּנָפַיִם הָאֲצוּרוֹת / וּבִתְּנוּפָה לַעֲקֹר אֶל הַחוּץ הַכֵּהֶה – – / לְהָטִיל אֶת הֶהָלוּם אֶל / הַמִּסְגֶּרֶת קְלוּעַת הַדְּמָמָה" ("אל החוץ", מתוך גומה ברוח).

האותיות, אומר חסן, "נוֹלְדוּ בְּקֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב" ("זה התחיל מאהבה", מתוך והנשמה רועה אחורה), היסוד ההיולי של המוזיקה. הֶקשר הלידה מעמיד אפשרות של פעימת לב האם, המלווה את העובר שברחמה. כאשר בדופק הלב נרקמת התנועה הארוטית, הרי לפנינו שיר.

כגילום הבריאה, השיר הוא חלק מתנועה בלתי פוסקת של התהוות וכליה: "אֲנִיצֵי שִׁיר / נוֹתָרִים לְהִתְפָּרֵק הֲבָרוֹת־הֲבָרוֹת אֶל / הָהַתְחָלָה הַבָּאָה" ("עכשיו", מתוך גומה ברוח); אך אין בכך סתירה עם היותו הנצחה של רגע; רגע מונצח. ואכן, בשעת השירה מתלפף הדובר בן החלוף עם הנעלם הנצחי, ואין עוד להבחין בין "אני" ל"אתה": "כְּשֶׁאַתָּה שָׁר אֲנִי כְּמוֹ נָחָשׁ הַיּוֹצֵא מִכַּד חָשׁוּךְ / וּמִתְפַּתֵּל בְּזִמְרָתְךָ. // כְּשֶׁאַתָּה שָׁר כֻּלִּי שֶׁלְּךָ: / אֲנִי אָבִיךָ וְאִמְּךָ / אֲנִי הַשָֹמֵחַ / אֲנִי הֶעָצוּב / אֲנִי הַכּוֹעֵס / אֲנִי הַחוֹשֵׁב / אֲנִי הַשּׁוֹאֵל / אֲנִי הוּא אַתָּה – כָּךְ תָּמִיד כְּשֶׁאַתָּה שָׁר" ("כשאתה שר", מתוך והנשמה רועה אחורה).

אסיים בשיר "על דרך התמונה הזאת", ראשון מצֶמד שירים תחת הכותרת "איתן" (איתן הוא בנו של המשורר) בספר גומה ברוח; שיר המתאר חוויה הורית הארוגה אף היא ביסודות שביקשתי לחשוף כאן:

.

בְּמַבָּטְךָ הַשָּׁקֵט הִתְרוֹקְנוּ כָּל רְצוֹנוֹתַי

אֶל תּוֹךְ יַם הַקֶּרַח;

וּפִתְאוֹם רִפְרְפוּ פַּרְפָּרֵי מֶשִׁי:

בְּכַנְפֵיהֶם הִרְעִיפוּ עַל כִּסּוּפַי

זְהוּבִים

זְהוּבִים

וּפִתְאוֹם עַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּנָה הַזֹּאת נִהְיֵיתִי

יְקַר־עֵרֶךְ וּמוּגָן, כְּמוֹ סַחְלַב־בָּר.

וּפִתְאוֹם הַכָּחֹל הֻצַּת –

אַף הַמִּלִּים בְּיַם־הַצֶּדֶף רָחֲשׁוּ שִׁירָה.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עומד לצאת לאור בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

טל חסן, "והנשמה רועה אחורה", גוונים, 2015; "גומה ברוח", ספרי עתון 77, 2020.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן