.

קטע מתוך "אנדרטה של צרעת: כל המחזות" / יונה וולך

.

הקטע שלהלן לקוח מן המחזה השני בטרילוגיית המחזות "אנדרטה של צרעת", שנכתבה בשנים 1967–1971. הטרילוגיה מלווה את מערכת היחסים האלימה, היצרית והיצירתית של וולך עם מי שהיה ארוסה בגיל 21, טדיאוש ס'. לקראת סוף הקטע, דבורה, בת דמותה של וולך, מציעה לאפר את יצחק, בן דמותו של ס'. מכאן מתחיל ניסיון מגומגם למשחק תפקידים, שחושף מתח עקרוני בין בני הזוג. דבורה, שהתחילה בזה, הולכת ומאבדת עניין במשחק. היא לא מתגרה, ומשתפת פעולה אך בקושי. ואילו יצחק, שנרתע בתחילה, נסחף כולו פנימה ומבקש ללכת רחוק יותר ויותר. בעזרת משחק התפקידים ירהיב יצחק עוז לחשוף בתוך מערכת היחסים את הצדדים הנשיים באישיותו, וחשיפה זו תערער את דבורה עמוקות. הסצנה היא גם גרסה מוקדמת לשיר של וולך, "הוא ממלא את החזייה", שיופיע לימים בספרה צורות (הספריה החדשה/הקיבוץ המאוחד, 1985).

[שני פוקר]

 

***

.

דבורה: אולי אני יאפר לך את העיניים?

יצחק: מה פתאום

דבורה: או באמת, פעם אחת תרשה לי

יצחק: מה פתאום, ואם מישהו יבוא?

דבורה: לא בעיה להוריד את זה

יצחק: בשביל מה לך לאפר אותי?

דבורה: מענין אותי לראות איך העיניים של מאופרות.

יצחק: בסדר.

(מתחילה. יצחק יושב זקוף מתוח, רגל משולבת על רגל)

יצחק: תביאי לי ראי.

דבורה: חכה רק התחלתי.

יצחק: אני רוצה ראי.

(נותנת לו פודריה בעלת מראה, הוא מנסה להסתכל)

דבורה: חכה רגע

יצחק: זה לא טוב זה לא מתאים לי

דבורה: חכה רגע, אתה מפריע לי כל הזמן

יצחק: כמה זמן זה לוקח?

דבורה: (ממשיכה) יש לך ריסים. נפלאים.

יצחק: איזה ריסים? (בקול מאולץ)

דבורה: ארוכים הכי ארוכים שראיתי. יותר מריסים מלאכותיים. תראה.

(מסתכל בעיון ובפנים מתוחות)

יצחק: קצת כהה.

דבורה: אתה לא רגיל.

יצחק: (מסתכל בראי) העור שלי, איזה עור חלק היה לי פעם.

גם אחרי שהייתי מתגלח.

דבורה: אולי לשים לך פודרה?

יצחק: (מסתכל עדיין בראי) אני אשים.

דבורה: חכה, אני אמרח לך קרם לפני זה.

(מורחת לו קרם ומפדרת את פניו)

דבורה: חכה רגע, אל תביט, מותר לי לסרק אותך?

יצחק: בסדר,

(מסרקת אותו כשהשערות נופלות על מצחו)

דבורה: השערות שלך מדי קצרות.

יצחק: (מסתכל בראי) זה לא טוב ככה, (מתוח ולא מרוצה)

דבורה: כי השערות קצרות מדי, חכה רגע.

(מביאה סרט רחב, קושרת סביב ראשו, תחילה כשפניו חשופות ואחר

כשהשערות מבצבצות ונופלות על המצח וצידי הפנים.

(יצחק מסתכל במראה במתיחות)

יצחק: תתני לי חצאית צרה שתהייה טובה בשבילי, (מתוח מאוד)

(דבורה בבהילות מוציאה חצאית, בהתחלה הוא מקפל את המכנסיים

כדי ללבוש אותה עליהם, ואחר מוריד אותן)

יצחק: (מסתכל על רגליו): זה איום ונורא, זה אי אפשר ככה, תתני לי

גרביים

דבורה: אין לי גרביים שיעלו עליך

(יצחק מתישב, שם רגל על רגל נשען לאחוריו וטופף ברגלו האחת)

יצחק: אני לא יכול ככה תתני לי רגביים.

דבורה: (מחפשת)

יצחק: אני צריך גרביים.

(נותנת לו גרביים כהות)

יצחק: תתני לי נעליים על עקבים

דבורה: אוח, זה בין כה לא יעלה עליך

יצחק: (בחוסר סבלנות ומתיחות) תתני לי נעליים שלך. וחולצה,

תתני לי את הסוודר הכתום שלך.

(הוא מתחיל ללבוש את הסוודר ומפסיק)

יצחק: תתני לי חזיה

דבורה: (לא מרוצה, הוא כולו בדבר כשהיא קצת תמהה ולא מרוצה

מההשתלטות שלו על בגדיה) אבל איך היא תקיף אותך?

יצחק: תסדרי את זה.

(דבורה מסדרת לו את החזיה עם שרוך ומוציאה דברים כדי למלא

אותה, שניהם ממלאים אותה ביחד)

דבורה: או תשמע, יש לי פטמות בשבילך.

(הוא רציני מוטרד מאוד מסדר עצמו היא מוציאה שני צדפים בעלי חודים

ומסדרת אותם בחזיה, כשהוא מותקן, הוא מסתובב לפני הראי, פשוט

ולא מעכס מבקר עצמו)

יצחק: (מסתכל בפניו) כמו זונה

דבורה: כן זה הבגדים לא יצא כל כך מוצלח,

יצחק: אי כמו אשה גסה איזה אשה גסה ומושחתת.

דבורה: גברים זה נשים מכוערות.

יצחק: (לא שומע בכלל) אבל אלגנטית. תראי איזה רגליים. בעצם אני

לא הייתי אשה סכסית, אבל הייתי יכול להיות אשת חברה גבוהה

מעודנת ומהודרת.

(כל אותו זמן דבורה מסתכלת קצת בסקרנות קצת בחמלה ובחילה, אין

זה מרטיט אותה במיוחד, המשמעות לא ברורה לה עדיין)

יצחק: אולי את תהיי הבן דוד ההולל שלי בעיר, ואני הבת דודה

הצעירה הלא מנוסה מהכפר ואת תפתי אותי?

(דבורה עומדת באמצע החדר, יצחק ניכנס כפוף וביישן)

יצחק: שלום, (מושיט ידו בביישנות ומושך אותה חזרה)

דבורה: או מה שלומך, (דבורה מרגישה לא כל כך נוח ולא מזדהה

עם תפקיד הבן דוד)

יצחק: (בלחש ומירמור) את לא בסדר תדברי אלי, (עומד מחייך כמו

הבת דודה)

דבורה: אולי תשבי?

יצחק: (בחיוך מוזר מתחסד) תודה, (מתיישב משלב רגל על רגל ומושך

בהקפדה את החצאית כלפי מטה)

דבורה: איזה בגדים, (בחיוך)

יצחק: אמא שלי תפרה לי היא אמרה שבעיר לא מתלבשים כמו

בכפר. אולי אני יכולה לקבל כוס מים?

(דבורה מביאה כוס מים)

יצחק: אני כל כך התעייפתי, נסעתי שלוש וחצי שעות, אולי אני אשכב

קצת לנוח, מה עושים בערב?

דבורה: (קמה מהספה) אולי תנוחי באמת.

(יצחק שוכב על הספה, דבורה עומדת)

יצחק: אתה יכול לשבת על הספה,

דבורה: אולי את רוצה את הכר?

יצחק: כן תודה (מחייך מוזרות)

(לוקחת כר ושמה מתחת וראשו, לפתע מחביאה את ראשה בכתפו)

דבורה: אני לא יודעת מה לעשות.

(יצחק לוקח את ראשה ומדביק אותה את פיה לפיו, דבורה מזדקפת)

יצחק: אמא שלי אמרה לי, אני נורא מתבישת.

(דבורה מנשקת אותו בפיו)

יצחק: אני לא יודעת להתנשק, נכון אני לא יודעת להתנשק,

דבורה: לא נורא, (היא לא מרגישה התרגשות ארוטית)

יצחק: (ממורמר ורוטן בשקט) מה איתך את לא בסדר,

דבורה: אולי תורידי את הבגדים? (בקול חסר צבע)

יצחק: לא לא

(דבורה מתחילה לפתוח את כפתורי הסוודר, יצחק מתפתל ומנסה

בתנועות אופייניות למנוע אותה)

דבורה: (מפסיקה) אני לא יכולה

יצחק: (במירמור) תפסיקי! (תופס את ידה ומכניס אותה מתחת לחצאית)

(מהתנועה דבורה נמצאת מעליו)

(יצחק נאנק)

דבורה: אני לא יכולה זה לא מושך אותי,

(יצחק מנשק לפיה, בינתיים הסוודר ניפתח, דבורה משתחררת מאחיזתו

וחפצים שונים מתגלגלים מתוך הסוודר, יצחק נאנק כשדבורה עדיין

מתעסקת בו, הוא ניפרם כולו, הסרט משנה מקומו, דבורה מפסיקה

ומתיישבת)

דבורה: היד כואבת לי,

יצחק: (בקול מיוסר מתייפח, ממשש את שדיו) אני יודע שפעם היו לי

אני יודע שפעם היו לי (ממשש את גופו) אני יודע, אני באמת יודע

שפעם היו לי. (מתפשט, בעצב נורא מוריד את החזיה, הכל על הרצפה

בפרט חפצים קטנים שמילאו את החזיה)

(יצחק הולך שוטף פניו)

יצחק: זה לא יורד,

דבורה: תשמש בחלב פנים

(יצחק משפשף את פניו בחוזקה במגבת)

יצחק: אני יודע, זה יותר מדי מסוכן, אסור לי לעשות את זה,

אני לא מתכונן לעשות את זה יותר, אני גם לא רוצה שתעשי לי

יותר מאחורה, ולא שתסרקי אותי,

דבורה: למה שאני לא יעשה לך יותר מאחורה,

יצחק: אני לא יודע למה, אבל אני מרגיש שזה מסוכן לי

 

.

יונה וולך, "אנדרטה של צרעת: כל המחזות", בעריכת עודד כרמלי ושני פוקר, הבא לאור, 2021.

 

 

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: "אושר", סיפור מאת טטיאנה טולסטיה, בתרגום דן ורשקוב

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

כתבתי את שנלחש: על שני ספרי השירה של טל חסן, "והנשמה רועה אחורה" ו"גומה ברוח"

מאת צביה ליטבסקי

.

מרבית ספרי השירה שפגשתי עוסקים בסבל. הדבר, דומה, מובן מאליו, שכן חוויית הסבל היא רבת פנים, ומאפשרת התייחסות מורכבת ותובנות אין־ספור. הסבל הוא הסבך שבו אנו יוצרים בעמל נתיבי התבוננות. הריהו, על פי הגדרתה של נורית זרחי, "פצע היצירה", כלומר המניע העמוק לכתיבה. לעומתו נראית השמחה כחוויה בלתי מורכבת במובהק. אין היא מצריכה התעמקות, חיפוש והתבוננות, ואין היא מזמנת שיח מעניין.

על רקע זה, שמעולם לא נתתי דעתי עליו, הייתה חוויית הקריאה בשירתו של טל חסן יוצאת דופן ומפעימה. שוֹרה עליה שמחה, שמחה פשוטה, הנובעת מגרעין הווייתו של הדובר, הפרטית בהחלט. מתוך כך אין היא מועמדת כאידיאה, כהישג של תרגול מדיטטיבי או כהאדרה מובנית של ממד רוחני.

אין בכוונתי לטעון שלא קיים יסוד של כאב בשירתו של חסן. מצויים בה שירים של שכול, שבלעדיו, כמדומה, לא ניתן להיות אזרח במדינה הזאת, וככלל, אין בעולמנו אדם שאינו בקי בהלכות ייסורים. אביא כאן דוגמה לחוויה קשה ונוגעת ללב של אובדן, ונדמה לי שאין הוא בדוי מן הלב: "וְהַכֹּל רֵיק: / הִיא גָּוְעָה / הוּא חַי־מֵת / וְהַבַּיִת יָבַשׁ וְקָמַל. // יֶלֶד קָטָן יוֹנֵק דֶּרֶךְ / מִסְגֶּרֶת זְכוּכִית קָרָה – / כָּל מַה שֶׁנּוֹתַר." ("מסגרת זכוכית", מתוך והנשמה רועה אחורה).

אלא שמתוך שירה זו מתברר שהסבל הוא מקורה של השמחה. כאשר הכאב מצטלל, מתוך תהליכים פנימיים שמעניקה האמונה, הריהו כבר בגדר שמחה. וכך כותב חסן: "אֲנִי צוֹלֵל לְקַרְקָעִית שְׁחוֹרָה לִלְמֹד / נְשִׁימָה אַחֶרֶת, לַדַּעַת אֶת דַּרְכְּךָ בְּחַיַּי / הַמּוֹרִיקִים" ("פֵרורי חיים", שם). הנכונות לצלול אל האופל גם בעיצומם של "חיים מוריקים", היא המביאה לגילויו של מעגל החובק את העצמי – וכניסוחו היפה במזמור תהלים קלא 2: "כַּגָּמוּל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמוּל עָלַי נַפְשִׁי".

וברוח המושג "פצע היצירה" שהוזכר קודם – היצירה נובעת מן הצלילה אל האופל: "זַמֵּר מִן הַמַּר! כָּךְ תַּאֲדִיר / בְּךָ מִשְׁעֶנֶת תָּדִיר." ("עצת בריאות", שם). ו"עצה" זו מהדהדת עבורי פסוק נוסף מתהילים: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָה יְנַחֲמוּנִי" (כג 4), שהרי השבט המכה הוא המהווה משענת, כל עוד, כמובן, "אַתָּה עִמָּדִי". שמחה שאין יגון בשורשיה אינה מעוררת אמון.

אתמקד כאן אפוא בחוויית השמחה בכתיבתו של חסן. אקדים ואומר שבשני הספרים ניכר דחף לוהט (מניע הכרחי ליצירה) שאינו מגיע לשלב של "הסרת הפיגומים בתום הבנייה", כלשונו של אמיר אור, היינו לשלב של עיבוד וגיבוש. עודפות ואי־בהירות מצויות לרוב לאורך שני הספרים. אלא שכְּשלים אלה אינם צורמים לי. אין הם נובעים מן הצורך השכיח בהתייפיפות, אלא מהתלהבות וחוסר ניסיון. ניתן אפילו להניח שאותנטיות החוויה בולטת ביתר שאת דווקא על רקע בוסריות־מה זו.

.

מעומק העשב

מקור החוויה הקיומית של חסן הוא נוכחות הנעלם כגרעין ההוויה, על ריבוא תופעותיה – דג זהב, שושן, רגע של רוגז, סלע עירום. אף גרגיר החול דובר אותה: "גַּרְגִּיר עָקָר, / גַּרְגִּיר שֶׁל אַדְמַת טְרָשִׁים, / נָשָֹא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם – / כְּאַחַת הַצִּפּוֹרִים הַנּוֹדְדוֹת בִּקֵּש לִהְיוֹת. /… / כְּצִפּוֹר הוּא נָדַד לַאֲדָמָה פּוֹרִיָּה: / שָׁם בְּאֹשֶׁר שָׁכַן, שָׁם בְּאֹשֶׁר רָקַם." ("גרגיר חול", שם)

תודעת הזמן, בניגוד לתפיסה הרווחת, איננה מייסרת את הדובר. גם מול שדה עירום לאחר הקציר ניתן להחיות בשמחה את הזיכרון. הגעגוע לריח תבשילי השבת וצחוקם של ילדים מביאה עימה "דִּמְעָה שֶׁל אֹשֶׁר" ("תקופה שחלפה", שם). הצד האָבֵל הוא שמעניק לשמחה את עומקה: "וְלָמָה נָבְלוּ הַפְּרָחִים בַּכַּד שֶׁעַל הַשֻּלְחָן? / וְלָמָה רֵיחַ הַבִּשּׁוּל לֹא עָלָה מִן הַמִּטְבָּח? / וְלָמָה קוֹלִי בְּהֵד?! – – : // הוֹי סַבְתָּא! הוֹי סַבְתָּא…" ("אמרת לי", שם). בגעגוע חבויה ההתחדשות המובנית של מחזוריות הטבע, כבאחד המשפטים המופלאים של חסן: "נַחֲלַת הַמֵּתִים נֵעוֹרָה וּמַפְרִיחָה אֶת / הַשְׁמָמָה." ("סיפור ישן", שם).

בדומה למעמד שהעניק הדובר לגרגיר החול, הוא מעלה אל דרגת הנשגב את נקודת התצפית של תולעת – היצור הנידח והשולי ביותר שניתן להעלות על הדעת, כדברי משורר תהלים: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (כב 7). ממבטה של תולעת, "מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלב. / מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר. / מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶֹב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת / הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶֹב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל. / מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וְדֶרֶךְ / וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה" ("מבט התולעת", מתוך גומה ברוח).

המדרג בין נחות ונערץ בתחומי החיים, השיפוטיות שהוא יוצר בנו, מקילים את התנהלות החיים, מעניקים לנו אשליה של אחיזה. הוויתור על כך, הכבוד לתולעת ולגרגיר החול, מעוררים בי הערכה רבה. יתר על כן, הם מהווים בעיניי את ייעודה של עבודת הנפש. מתוך הנכונות לחוות את חרדת הרִיק ואת היעדר האחיזה צומח ניגודם. ההבחנה בשִפעת היש ויכולת המעוף עולות מתוך מבט התולעת, באשר אין לאדם כל יתרון עליה.

מתוך כך, נראה לי, מתקיימת ההעזה יוצאת הדופן של הלשון הציורית. בספר גומה ברוח (שאף שמו מעיד על כך), ניצבת מולנו תמונה ייחודית כבר בשיר הראשון: "יֶשְׁנוֹ אִישׁ שֶׁצּוֹמֵחַ / עַל חוֹמָה כְּמוֹ / קִיסוֹס" ("איש חומה", שם). נשימות מתואמות לסדקי החומה, ידיים בעננים, עורקים – "שרשי התלבטות" – מצויים כולם בתהליך מתמשך. מיהו איש זה, הנושם, הצומח והדומם גם יחד, הכרוך באדמה ובשמיים, ועיניו מזוגגות?

לא אתיימר להסביר, אסתפק בהצבעה על החוויה המתגלמת מתוך ציור זה: לכידותם של הכורַח – שהרי האיש כבול אל חומה – והחִיּוּת. במילים אחרות: ההשתרשות היא המאפשרת את ההפלגה מתוכה. יסוד הצומח שבאדם מייצג את כוחה הטמיר של הבריאה ואת השותפות עימה, כמו באחד המשפטים היפים בספר: "שִֹפְתֵי שָׁמַיִם בָּאִים / אֶל יָם – לִבְלֹעַ / כָּחֹל בְּכָחֹל; / וְשֶׁמֶשׁ פּוֹרַחַת עַל כַּף יָד:" (גומה ברוח, עמ' 11). הפנייה אל היסוד הזה באה לידי ביטוי גם בפנימיות הכמוסה ביותר: "בְּרוֹם נִשְׁמָתִי / נִשְׁמַע / קוֹל זָעִיר, / וְהָרֹאשׁ הֵחֵל מְעַרְטֵל / עַרְפִלֵּי עוֹלָמוֹת / אַחֵרִים. // וְסָבִיב – / כְּחוֹל־לַיִל / עוֹטֶה לָבָן שֶׁל סַהַר, / וּמִסְדְּרוֹן צַר מֻשְׁפָּע בְּכַחְלוּלִית בְּעַד / חַלּוֹן חַדְרִי – קוֹבֵעַ דֶּרֶךְ לְעֵבֶר קוֹלְךָ, / לְעֵבֶר רְצוֹנְךָ." ("קול זעיר", מתוך והנשמה רועה אחורה)

.

את באה בגשם

אותו קול זעיר אינו נעדר משום ממד של מציאות. הדבר ניכר בשירי האהבה הרבים שבשני הספרים.

והרי מילותיו של הדובר אל זוגתו: "תְּשׁוּבָתֵךְ הִיא חִיּוּךְ קַל שֶׁמַדְלִיק בִּי נַחְשׁוֹל / אֵינְסוֹפִי שֶׁל כּוֹכָבִים … / וְנָמֵס / וְאֵין פְּעִימָה … / וּבְתֹוךְ הַנַּחְשׁוֹל נֶעֱלָם / בִּי נֶעֱלָם / בָּךְ נֶעֱלָם / … – / תְּגַלִּי לִי אוֹתִי." ("תגלי", שם; את "נעלם" יש לקרוא כשֵם, לא כפועל).

ובשיר הסמוך מצויה האהובה בכול, ואפילו ברוח. ודומה הדבר להגדרת אהבה כהתחדשות מתמדת של גילוי – הן של הנאהבת והן של העצמי. סלע, שלהרף עין מעוצב כמו הלב במחזור הדם בגוף האנושי, "מִתְרַגֵּשׁ וּמִתְפּוֹרֵר" בקרבתה. החוויה בשיר מכילה חוץ ופנים ללא תחושת סתירה: תמונה ביתית של מפה לבנה על שולחן, צוק וים, "אני" ו"את", ומכאן מתאפשרת תחושת הזמן כרגע אחד "לָעַד"  ("כבר אחרת", שם).

ולמרבה הפלא, אין בכך משום ביטול האחֵרות. להפך, ממנה צומחת השותפות: "כְּשֶׁאֲנִי בָּא עִם קַרְנֵי־שֶׁמֶשׁ אַתְּ בָּאָה בְּגֶשֶׁם כְּדֵי / שֶׁתּוּכְלִי לְהוֹצִיא אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁבִּי;" ("אש ומים", שם).

שירי אהבה רבים (למשל "מחציתך, מחציתי" ו"כותב לך מהדרך", מתוך גומה ברוח) מנכיחים שוב ושוב את רסיסי היופי שאינם זוכים ללכידות שירית אורגנית, כפי שציינתי בראשית הדברים. אך לעיתים בא ביעף שיר בעל עוצמה כובשת, עשיר ברבדים, הקושר להוויה הזוגית את המיתי וההיסטורי, את הטבע ואת שגרת היומיום, לבלי הפרד. כך הם בעיניי שלושת שירי המחזור "במדבר" (שם), העושים זאת תוך אזכור עם ישראל בנדודיו (ואכן המוטו למחזור הוא "וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר", מבמדבר יג 17).

אביא כמה שורות המדגימות זאת:

"וְהָיִינוּ לְבַד עוֹלִים וְחוֹלְמִים / תָּרִים בְּעֵין הַנְשָׁמָה פְּסָגוֹת … וּמַשִּׁילִים אֶת עוֹרוֹת הַזִּכָּרוֹן וּמַשִּׁילִים / אֶת שִׁכְבוֹת הַשַּׁיָּכוּת וּבִקְפִיצָה / סְתוּרָה עוֹקְרִים מִבִּטְחוֹן הֶעָבָר אֶל / תּוֹךְ נֶגֶב הָאֲרָיוֹת: שַׁאֲגַת הַצָּחִיחַ" (מתוך שיר א).

"וְהָיִינוּ פּוֹנִים אֶל דִּמְמַת הַחוֹלוֹת / סוֹלְלִים דְּרָכִים רִאשׁוֹנוֹת / וּמִתְהַוִּים. // וְחוֹפְרִים בְּאֵרוֹת לְפַכּוֹת חַיִּים / מִמְקוֹרוֹת הֱיוֹתֵנוּ / קְרוּאִים;" (מתוך שיר ב).  ניתן להבחין כי חלוקת השורות משרתת כאן את הסיטואציה, הקדומה והנוכחת כאחד: השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן שלוש שורות. בשלושת הבתים הראשונים הולכות השורות ו"נסוגות" בהדרגה, ואילו בבית הרביעי, השורה האחרונה, זו המעניקה את הגמול לדרך הקשה, היא הארוכה ביותר: "מִמּושׁ הַבְּרִית!.. / אַחַר כָּך יָד מַרְפָּה / לְהִפָּתַח – לְהַפְרִיחַ גוֹנֵי־מַלְאָכִים". המצלול המובהק (חזרה על סיומות הרבים והרבות –ים ו–ות, נוכחות הצליל מ, כמו גם החזרה על פ ו-ח בבית האחרון) תורם אף הוא לעיצוב החוויה המתוארת.

השיר השלישי חותם בתיאור הנפש המתבוננת פנימה עד ביטול העצמי, המסך המסתיר את ההוויה: "וְהָיִינוּ צְרִיכִים לְהָסִיר וּלְקַלֵּף עַד / אַחֲרוֹן הַפָּנִים, עַד / הֱיוֹתֵנוּ רַכִּים וּלְבָנִים / נִשְׁמָטִים / בְּוַאדִיּוֹת הַנֶּפֶשׁ …". המדבר הריק והצחיח, הן במרחבים הן בנפש, הוא המקום שממנו בוקעת התפילה: " – – אֱלוֹהַ כָּל הַבְּרִיּוֹת נָא רְפָא נָא!"

בהקשר זה עולים בדעתי דבריו של ה"א פרנקפורט, בספר לפני היות הפילוסופיה: מחקרים במחשבה הספקולטיבית במזרח הקדמון (מאת ה' ו־ה"א פרנקפורט, ג"א וילסון ות' יעקבסון, הוצאת יחדיו, 1967, תרגום אהרן אמיר), המעמיד זיקה בין המיתוסים של המזרח הקדום לבין המרחב הפיזי והגאוגרפי שבו נוצרו. לדעת פרנקפורט, בניגוד למצרים ולשוּמֶר, היהדות התגבשה בארבעים שנות מסע במדבר. הריק הצחיח תואם, לדבריו, את תפיסת הטרנסצנדנטיות המוחלטת של האל: "בבדידות הגמורה של המדבר, ששום דבר אינו משתנה בה, … מקום שהקווים בנוף הם רק ציוּנים, סימני דרך, שאין להם משמעות כשלעצמם – שם רשאים אנו לצפות לכך שתהיה דמות האלוהים מתעלה לגמרי מעל לתופעות הממשיות" (עמ'  235). רק על רקע השקפה זו, בהעדר כל האנשה של האל, ניתן לאדם הפרטי מעמד של אינדיווידואל (משה, אברהם ודוד המלך אנושיים לחלוטין הם, לעומת אכילס ומרדוךְ). בהתאם, בסיומו של השיר הראשון במחזור פונה בת הזוג אל בעלה במילים אלה: "(אֲנִי אוֹצִיא אֶת הַיְּלָדִים –  / אַתָּה יָכוֹל בְּבַקָּשָׁה לִקְנוֹת שְׁתֵּי חַלּוֹת וְיַיִן לְקִדּוּשׁ?)".

.

העולה מן הנעלם

"כתבתי את שנלחש", הכותרת שבחרתי לרשימה זו, היא המוטו של הספר גומה ברוח. מילים אלו מצביעות על הנעלם, הפעם כמקורה של השירה. בכך מתבטלת תפיסת הקניין של המשורר לגבי יצירתו. השיר הוא בריאה אוטונומית: "כְּשֶׁהַנִּסְתָּר תּוֹקֵף, כָּל שֶׁנּוֹתָר הוּא / לִפְרֹשֹ אֶת הַכְּנָפַיִם הָאֲצוּרוֹת / וּבִתְּנוּפָה לַעֲקֹר אֶל הַחוּץ הַכֵּהֶה – – / לְהָטִיל אֶת הֶהָלוּם אֶל / הַמִּסְגֶּרֶת קְלוּעַת הַדְּמָמָה" ("אל החוץ", מתוך גומה ברוח).

האותיות, אומר חסן, "נוֹלְדוּ בְּקֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב" ("זה התחיל מאהבה", מתוך והנשמה רועה אחורה), היסוד ההיולי של המוזיקה. הֶקשר הלידה מעמיד אפשרות של פעימת לב האם, המלווה את העובר שברחמה. כאשר בדופק הלב נרקמת התנועה הארוטית, הרי לפנינו שיר.

כגילום הבריאה, השיר הוא חלק מתנועה בלתי פוסקת של התהוות וכליה: "אֲנִיצֵי שִׁיר / נוֹתָרִים לְהִתְפָּרֵק הֲבָרוֹת־הֲבָרוֹת אֶל / הָהַתְחָלָה הַבָּאָה" ("עכשיו", מתוך גומה ברוח); אך אין בכך סתירה עם היותו הנצחה של רגע; רגע מונצח. ואכן, בשעת השירה מתלפף הדובר בן החלוף עם הנעלם הנצחי, ואין עוד להבחין בין "אני" ל"אתה": "כְּשֶׁאַתָּה שָׁר אֲנִי כְּמוֹ נָחָשׁ הַיּוֹצֵא מִכַּד חָשׁוּךְ / וּמִתְפַּתֵּל בְּזִמְרָתְךָ. // כְּשֶׁאַתָּה שָׁר כֻּלִּי שֶׁלְּךָ: / אֲנִי אָבִיךָ וְאִמְּךָ / אֲנִי הַשָֹמֵחַ / אֲנִי הֶעָצוּב / אֲנִי הַכּוֹעֵס / אֲנִי הַחוֹשֵׁב / אֲנִי הַשּׁוֹאֵל / אֲנִי הוּא אַתָּה – כָּךְ תָּמִיד כְּשֶׁאַתָּה שָׁר" ("כשאתה שר", מתוך והנשמה רועה אחורה).

אסיים בשיר "על דרך התמונה הזאת", ראשון מצֶמד שירים תחת הכותרת "איתן" (איתן הוא בנו של המשורר) בספר גומה ברוח; שיר המתאר חוויה הורית הארוגה אף היא ביסודות שביקשתי לחשוף כאן:

.

בְּמַבָּטְךָ הַשָּׁקֵט הִתְרוֹקְנוּ כָּל רְצוֹנוֹתַי

אֶל תּוֹךְ יַם הַקֶּרַח;

וּפִתְאוֹם רִפְרְפוּ פַּרְפָּרֵי מֶשִׁי:

בְּכַנְפֵיהֶם הִרְעִיפוּ עַל כִּסּוּפַי

זְהוּבִים

זְהוּבִים

וּפִתְאוֹם עַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּנָה הַזֹּאת נִהְיֵיתִי

יְקַר־עֵרֶךְ וּמוּגָן, כְּמוֹ סַחְלַב־בָּר.

וּפִתְאוֹם הַכָּחֹל הֻצַּת –

אַף הַמִּלִּים בְּיַם־הַצֶּדֶף רָחֲשׁוּ שִׁירָה.

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עומד לצאת לאור בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

טל חסן, "והנשמה רועה אחורה", גוונים, 2015; "גומה ברוח", ספרי עתון 77, 2020.

 

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הסיד החי של אסתי ג' חיים

מאת שירלי סלע לבבי

.

סיד, ספרה השישי של אסתי ג' חיים, מאגד שלוש נובלות. שתי הנובלות הראשונות בספר מעמידות במרכזן נשים שנעוריהן חלפו והן מנסות למצות את מה שנותר להן בחייהן משעה שהרעננות, היופי ולעיתים גם הבריאות כבר אינן מנת חלקן. בסדרת טלוויזיה שראיתי פעם אישה קשישה מלמדת את חברתה החדשה, קשישה כמוה, לגנוב מחנויות כול־בו. "זה קל", היא אומרת. "אנחנו נשים קשישות, אז אף אחד לא רואה אותנו ממילא. אנחנו שקופות, אז אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות". הגיבורות של ג' חיים מרגישות שהן נראות לעין רק כשצריך לקום לכבודן באוטובוס. בהולכן ברחוב – איש אינו מביט אחריהן עוד. למרות זאת הן תובעות את זכותן לפיסת אהבה ולפיסה קטנה של אושר, וזו תביעה לא בנאלית כלל.

וכמו ברחוב, כך גם בספרות: גם כיום, למרות השוויון היחסי בין גברים לנשים, אין הרבה גיבורות מזדקנות שעושות את חשבון הנפש שלהן מעל דפי הספרות. כשיעקב שבתאי כתב את זכרון דברים ואת סוף דבר, הדעיכה וההזדקנות של גיבוריו נתפסו כמטאפורה לדעיכתה של תנועת העבודה, דעיכת השמאל הישראלי, התפרקות הדור האידיאליסטי שהקים את המדינה ועוד ועוד. האם גיבורותיה של ג' חיים יכולות להיות מטאפורה למשהו מלבד עצמן? מסופקתני. ודווקא בשל כך הן חשובות, חזקות ומפתיעות כל כך. גם להן יש חשבון נפש. גם להן יש זכות קיום, גם אם הוא מחוץ לנראטיב הלאומי. גם הן מתהלכות ברחובות תל אביב, לא פחות ממאיר של יעקב שבתאי, מתבוננות בנופי העיר, והעיר חרוטה בגופן, אם בזיכרונות נעימים ואם בטראומות קשות. גם אצל נשים לכל רחוב יש משמעות משלו. גם אם היא משמעות פרטית, וגם אם היא אינה מקבלת ביטוי בשיח הציבורי.

אליה, גיבורת הנובלה הראשונה בספר, "זיכרון סמוי", היא אישה לא צעירה שטראומה שחוותה בצעירותה מפרקת את חייה לאט־לאט, נדבך אחרי נדבך. לכאורה לא קרה דבר, כי האיש שתקף אותה באותו ערב שבו הלכה לאסיפת הורים בגן לא הצליח לבצע את זממו. לכאורה. לכן, כאישה בשנות השמונים בישראל, כשהיא מנסה להגיע למשטרה ולדווח על המקרה – היא נסוגה ולבסוף מוותרת. כי מה היא תגיד? ואיך היא תוכיח? ובשביל מה, בעצם? הרי ממילא לא תצליח להביא את התוקף למשפט, לא כל שכן לריצוי עונש. וככה מתפרקים חיי הנישואין האוהבים שלה, יחסיה עם חברותיה נקלעים למשבר ובתה היחידה סבורה שהיא טרחנית, אובססיבית ובלתי נסבלת. הכתיבה בנובלה הזאת היא הישג מרשים במיוחד, כיון שהקול המספר את הטראומה שבור ומפורק לגורמים גם הוא; כי אישה שחוותה טראומה גופנית אינה סובייקט שיכול לכתוב באופן קוהרנטי. ידענו את זה עוד מהדיון של שושנה פלמן ודורי לאוב בעדויות על השואה, בספרם עדות (רסלינג, 2008, תרגום: דפנה רז), שראה אור במקור בתחילת שנות התשעים. אבל התרגום של זה לכתיבת פרוזה, בפרט פרוזה של נשים, איחר לבוא. ג' חיים מבינה שהזיכרון הוא חמקני ובוגדני, ולכן היא מאלצת את הקוראת להבין שהיא תצטרך לבנות את הסיפור בעצמה, תוך ניווט בין הנראטיבים הסותרים, החלקיים, הפגומים שמוצעים לה. זאת גם הטענה הסמויה החזקה בנובלה הזאת: האמת של הטראומה אינה סיפור קוהרנטי וחסר־סתירות שיכול לעמוד בחקירה צולבת בבית המשפט. אבל הוא שריר וקיים, והטראומה שמאחוריו שרירה עוד יותר דווקא בגלל אופיו המפורק של הזיכרון הטראומטי: לפי פלמן ולאוב, הטראומה היא מפגש עם הממשי הלאקאניאני. האירוע הטראומטי מתרחש מחוץ לפרמטרים של המציאות הנורמלית, של הזמן והמקום. לכן ניצולת הטראומה אינה חיה עם הזיכרון שלה, אלא עם הטראומה עצמה, במעין הווה מתמשך. מתן עדות על הטראומה פירושו חווייתה מחדש, ואירוע כזה אינו ניתן לשיפוט במסגרת הרגילה של אמת עובדתית ורציונלית.

בנובלה השנייה, "וחג לה שמח", תובעת לעצמה הגיבורה, חנה, ביום הולדתה ה־69, את הזכות לקיום, לאהבה ולחיים של ממש. היא מתבוננת ביושבי הברים בתל אביב ויודעת שגילם הממוצע צעיר בהרבה משלה. היא מודרת בפועל, גם אם לא בחוק, ממקומות הבילוי, ההנאה והחשק. אבל, הנה הפתעה: לא רק שנשים רוצות מין לא פחות מגברים, אלא שזה גם לא ממש עובר להן בגיל 69. עכשיו תתמודדו. הגיבורה של ג' חיים תדבר אתכם על הוויברטור המאולתר שהמציאה לעצמה ותאמר לכם בכנות חפה מכל גסות או התרסה מדוע התנוחה המכונה 69 לא אהובה עליה במיוחד. העובדה שהתאלמנה ואיבדה חלק מחברותיה הטובות אינה מוחקת את החשק המיני שלה, את רצונה להיות נאהבת, וגם, פשוט, את הרצון להיות נראית ולא שקופה. מי שאינו רואה בה קוריוז, אישה המשתכרת בבר ביום הולדתה ועושה שטויות, הוא עובד זר שהיא פוגשת אחר כך שוב בשכונה. סיפור האהבה העדין, היפה והנוגע ללב המתפתח ביניהם נותן מקום וכבוד לאדם השלם, באשר הוא אדם: בין שזו אישה שאיש כבר אינו חושק בה במיוחד, ובין שזה עובד זר שחייב להיות בלתי נראה ממש, פיזית, כדי לא להיפגע.

בנובלה השלישית, "סיד", הגיבור הוא גבר דווקא. מי שקראו את הרומן הקודם של ג' חיים, אנשי פינות (כנרת זמורה־דביר, 2013), יזהו בנובלה את החוליה החסרה ברומן: הסיפור על הסוד הנורא שהסתירה דודתה של דבורי, אסתר נייני. גיבור הנובלה "סיד" הוא אביה של דבורי, לָצי, ניצול שואה ששרד כנגד כל הסיכויים ואיבד את אהבת חייו במחנה הריכוז מטהאוזן. מאז הוא מחפש את מנת האושר שמגיעה לו, ולא מצליח לממש אותה: הוא נישא לאישה שמזכירה לו את אהובתו, ומתברר שהיא מתמודדת עם מחלת נפש קשה. אמה של האישה מטפלת בה כאילו הייתה ילדה ולא מאפשרת חיי אישות בריאים בין לצי לאשתו גם ברגעי השפיות המעטים של האישה. כשאחותה, אסתר נייני, מגיעה מהונגריה, ערב אחד באמצע שנות השישים, מוקסמים ממנה כולם, כולל האב. אסתר אינה נענית לאהבתו, אבל יש ביניהם קרבה כלשהי, הנמשכת עד יום מותה. לצי, ששרד בכמה מדורי גיהינום, רוצה שאסתר תציל אותו מעצמו, אבל היא מסרבת בטענה ש"היא אינה יכולה להציל אפילו את עצמה". הרמיזות על עברה האפל של אסתר היפה בתקופת הנאצים מובילות את הקוראת לפנטזיות בלתי נשלטות על מה שכביכול קרה לה כצעירה יפהפייה בעלת מראה ארי שניסתה להציל יהודים בתקופת השואה. בעיניי, כוחה של הנובלה הזאת נובע משני דברים: האחד הוא שלאסתר נייני לא נועד מעמד של קורבן; גם בזיכרונותיה הנוראים ביותר היא מתארת את עצמה כמי ששלטה במעשיה, ואומנם הקריבה את עצמה, אך ביודעין ומתוך תחושת כוח. השני הוא שעברה של אסתר, המתגלה לבסוף, מסופר דרך זיכרונותיו של לצי ודרך זיכרונותיה שלה בצורה לא סנסציונית, לא צהובה ושאינה מחפיצה את האישה־הקורבן. בסופו של דבר, סודה הגדול ביותר של אסתר נייני הוא אולי העובדה שהיא אישה שרוצה שיניחו לה לחיות את חייה ומסרבת לאבד את עצמאותה. היא כותבת את סיפורה ומבקשת לפרסם אותו – וזה סנסציוני יותר מכל סיפור פורנוגרפי על מעלליה עם הקצינים הנאצים בזמן השואה.

הגיבור הבלתי מוצהר של הספר כולו, המקשר בין שלוש הנובלות, הוא הסיד. זה הסיד המוזכר בפתח הספר, בציטוט מהמילון: "אבקת הסיד מכונה גם 'סיד חי' מכיון שהחמצן שבו נותן לו חיים". ואכן, הסיד חי ובועט לכל אורך הספר: בנובלה הראשונה הגיבורה מנסה לכסות על הטראומה באמצעות צביעת הקירות בדירתה. בנובלה השנייה הסיד מעניק חיים לגיבורה ולעובד הזר שהיא התאהבה בו: עבודת הסיוד שהיא נותנת לו בדירתה היא אמתלה לפגישותיהם. בנובלה השלישית הגיבור, בנאי ושיפוצניק נצחי, מתבוסס בסיד הנוטף ממכל שלא נסגר כהלכה בבוידעם של אסתר נייני ומנסה לפענח את כתב היד של ספרה, בשעה שכתמי הסיד הולכים ומטשטשים את הכתוב. הסיד הוא מטאפורה עשירה ומרובדת: הוא מה שמסתיר את הטראומה, הוא מה שמרפא אותה, הוא מה שמחיה והוא מה שבונה – תלוי בשימוש שעושים בו. כמו הזיכרון של ניצולי הטראומה, הסיד יכול להשכיח, אבל כחומר – יש לו חיים משלו, והחומר הזה הוא אבן יסוד לסיפוריה של אסתי ג' חיים.

 

ד"ר שירלי סלע לבבי היא מרצה וחוקרת ספרות. מתגוררת בניו ג'רזי. פרסמה מאמרים על ספרות עברית וכללית בכתבי עת ובבלוג שלה לענייני תרבות וספרות, pendora.reviews.  

 

אסתי ג' חיים, "סיד", אחוזת בית, 2020.

.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: זהר אלמקייס על "החד־קרן" מאת משה סקאל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השראה מתוקה / חזי לסקלי

בביצוע האחיות לוז

מתוך האלבום "המשורר: שירי חזי לסקלי"

מוזיקה: דורי פרנס

עיבוד: ערן ויץ

 

 

השראה מתוקה

אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם

………….לְבַד

מֵאָמָּנוּת.

אֵין רָעָב

אֵין מְדִינִיּוּת

פָּנִים וְחוּץ

 

אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים

אֵין וְרָדִים

אֵין נַעֲלִים לוֹחֲצוֹת

אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת .. יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת .. אֶצְבָּעוֹת נֶהֱדָרוֹת

 

אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי

אֲדָמָה

 

אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד

מָוֶת. …. רַק אָמָּנוּת.

 

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: שיר מחאה בעברית ובערבית מאת יונתן קונדה, להאור רובין ושאנן סטריט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן