.

כתבתי את שנלחש: על שני ספרי השירה של טל חסן, "והנשמה רועה אחורה" ו"גומה ברוח"

מאת צביה ליטבסקי

.

מרבית ספרי השירה שפגשתי עוסקים בסבל. הדבר, דומה, מובן מאליו, שכן חוויית הסבל היא רבת פנים, ומאפשרת התייחסות מורכבת ותובנות אין־ספור. הסבל הוא הסבך שבו אנו יוצרים בעמל נתיבי התבוננות. הריהו, על פי הגדרתה של נורית זרחי, "פצע היצירה", כלומר המניע העמוק לכתיבה. לעומתו נראית השמחה כחוויה בלתי מורכבת במובהק. אין היא מצריכה התעמקות, חיפוש והתבוננות, ואין היא מזמנת שיח מעניין.

על רקע זה, שמעולם לא נתתי דעתי עליו, הייתה חוויית הקריאה בשירתו של טל חסן יוצאת דופן ומפעימה. שוֹרה עליה שמחה, שמחה פשוטה, הנובעת מגרעין הווייתו של הדובר, הפרטית בהחלט. מתוך כך אין היא מועמדת כאידיאה, כהישג של תרגול מדיטטיבי או כהאדרה מובנית של ממד רוחני.

אין בכוונתי לטעון שלא קיים יסוד של כאב בשירתו של חסן. מצויים בה שירים של שכול, שבלעדיו, כמדומה, לא ניתן להיות אזרח במדינה הזאת, וככלל, אין בעולמנו אדם שאינו בקי בהלכות ייסורים. אביא כאן דוגמה לחוויה קשה ונוגעת ללב של אובדן, ונדמה לי שאין הוא בדוי מן הלב: "וְהַכֹּל רֵיק: / הִיא גָּוְעָה / הוּא חַי־מֵת / וְהַבַּיִת יָבַשׁ וְקָמַל. // יֶלֶד קָטָן יוֹנֵק דֶּרֶךְ / מִסְגֶּרֶת זְכוּכִית קָרָה – / כָּל מַה שֶׁנּוֹתַר." ("מסגרת זכוכית", מתוך והנשמה רועה אחורה).

אלא שמתוך שירה זו מתברר שהסבל הוא מקורה של השמחה. כאשר הכאב מצטלל, מתוך תהליכים פנימיים שמעניקה האמונה, הריהו כבר בגדר שמחה. וכך כותב חסן: "אֲנִי צוֹלֵל לְקַרְקָעִית שְׁחוֹרָה לִלְמֹד / נְשִׁימָה אַחֶרֶת, לַדַּעַת אֶת דַּרְכְּךָ בְּחַיַּי / הַמּוֹרִיקִים" ("פֵרורי חיים", שם). הנכונות לצלול אל האופל גם בעיצומם של "חיים מוריקים", היא המביאה לגילויו של מעגל החובק את העצמי – וכניסוחו היפה במזמור תהלים קלא 2: "כַּגָּמוּל עֲלֵי אִמּוֹ כַּגָּמוּל עָלַי נַפְשִׁי".

וברוח המושג "פצע היצירה" שהוזכר קודם – היצירה נובעת מן הצלילה אל האופל: "זַמֵּר מִן הַמַּר! כָּךְ תַּאֲדִיר / בְּךָ מִשְׁעֶנֶת תָּדִיר." ("עצת בריאות", שם). ו"עצה" זו מהדהדת עבורי פסוק נוסף מתהילים: "שִׁבְטְךָ וּמִשְׁעַנְתֶּךָ הֵמָה יְנַחֲמוּנִי" (כג 4), שהרי השבט המכה הוא המהווה משענת, כל עוד, כמובן, "אַתָּה עִמָּדִי". שמחה שאין יגון בשורשיה אינה מעוררת אמון.

אתמקד כאן אפוא בחוויית השמחה בכתיבתו של חסן. אקדים ואומר שבשני הספרים ניכר דחף לוהט (מניע הכרחי ליצירה) שאינו מגיע לשלב של "הסרת הפיגומים בתום הבנייה", כלשונו של אמיר אור, היינו לשלב של עיבוד וגיבוש. עודפות ואי־בהירות מצויות לרוב לאורך שני הספרים. אלא שכְּשלים אלה אינם צורמים לי. אין הם נובעים מן הצורך השכיח בהתייפיפות, אלא מהתלהבות וחוסר ניסיון. ניתן אפילו להניח שאותנטיות החוויה בולטת ביתר שאת דווקא על רקע בוסריות־מה זו.

.

מעומק העשב

מקור החוויה הקיומית של חסן הוא נוכחות הנעלם כגרעין ההוויה, על ריבוא תופעותיה – דג זהב, שושן, רגע של רוגז, סלע עירום. אף גרגיר החול דובר אותה: "גַּרְגִּיר עָקָר, / גַּרְגִּיר שֶׁל אַדְמַת טְרָשִׁים, / נָשָֹא עֵינָיו לַשָּׁמַיִם – / כְּאַחַת הַצִּפּוֹרִים הַנּוֹדְדוֹת בִּקֵּש לִהְיוֹת. /… / כְּצִפּוֹר הוּא נָדַד לַאֲדָמָה פּוֹרִיָּה: / שָׁם בְּאֹשֶׁר שָׁכַן, שָׁם בְּאֹשֶׁר רָקַם." ("גרגיר חול", שם)

תודעת הזמן, בניגוד לתפיסה הרווחת, איננה מייסרת את הדובר. גם מול שדה עירום לאחר הקציר ניתן להחיות בשמחה את הזיכרון. הגעגוע לריח תבשילי השבת וצחוקם של ילדים מביאה עימה "דִּמְעָה שֶׁל אֹשֶׁר" ("תקופה שחלפה", שם). הצד האָבֵל הוא שמעניק לשמחה את עומקה: "וְלָמָה נָבְלוּ הַפְּרָחִים בַּכַּד שֶׁעַל הַשֻּלְחָן? / וְלָמָה רֵיחַ הַבִּשּׁוּל לֹא עָלָה מִן הַמִּטְבָּח? / וְלָמָה קוֹלִי בְּהֵד?! – – : // הוֹי סַבְתָּא! הוֹי סַבְתָּא…" ("אמרת לי", שם). בגעגוע חבויה ההתחדשות המובנית של מחזוריות הטבע, כבאחד המשפטים המופלאים של חסן: "נַחֲלַת הַמֵּתִים נֵעוֹרָה וּמַפְרִיחָה אֶת / הַשְׁמָמָה." ("סיפור ישן", שם).

בדומה למעמד שהעניק הדובר לגרגיר החול, הוא מעלה אל דרגת הנשגב את נקודת התצפית של תולעת – היצור הנידח והשולי ביותר שניתן להעלות על הדעת, כדברי משורר תהלים: "וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ, חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם" (כב 7). ממבטה של תולעת, "מִכָּאן נִתָּן לְהַנְבִּיט פֶּרְסְפֶּקְטִיבָה וְלב. / מִכָּאן נִתָּן לְהַבְחִין בִּתְנוּעַת הַיּוֹצֵר. / מִכָּאן, מֵעֹמֶק הָעֵשֶֹב, נִתָּן לֶאֱסֹף אֶת / הָרוּחוֹת, מֵעֹמֶק הָעֵשֶֹב לִירוֹת צָפוֹן כָּחֹל. / מִכָּאן נִתָּן לְהַצִּיב אֱמוּנָה וְדֶרֶךְ / וְלִקְרֹא בְּקוֹל אֶת הַשְּׁמַע וְהַמּוֹדֶה" ("מבט התולעת", מתוך גומה ברוח).

המדרג בין נחות ונערץ בתחומי החיים, השיפוטיות שהוא יוצר בנו, מקילים את התנהלות החיים, מעניקים לנו אשליה של אחיזה. הוויתור על כך, הכבוד לתולעת ולגרגיר החול, מעוררים בי הערכה רבה. יתר על כן, הם מהווים בעיניי את ייעודה של עבודת הנפש. מתוך הנכונות לחוות את חרדת הרִיק ואת היעדר האחיזה צומח ניגודם. ההבחנה בשִפעת היש ויכולת המעוף עולות מתוך מבט התולעת, באשר אין לאדם כל יתרון עליה.

מתוך כך, נראה לי, מתקיימת ההעזה יוצאת הדופן של הלשון הציורית. בספר גומה ברוח (שאף שמו מעיד על כך), ניצבת מולנו תמונה ייחודית כבר בשיר הראשון: "יֶשְׁנוֹ אִישׁ שֶׁצּוֹמֵחַ / עַל חוֹמָה כְּמוֹ / קִיסוֹס" ("איש חומה", שם). נשימות מתואמות לסדקי החומה, ידיים בעננים, עורקים – "שרשי התלבטות" – מצויים כולם בתהליך מתמשך. מיהו איש זה, הנושם, הצומח והדומם גם יחד, הכרוך באדמה ובשמיים, ועיניו מזוגגות?

לא אתיימר להסביר, אסתפק בהצבעה על החוויה המתגלמת מתוך ציור זה: לכידותם של הכורַח – שהרי האיש כבול אל חומה – והחִיּוּת. במילים אחרות: ההשתרשות היא המאפשרת את ההפלגה מתוכה. יסוד הצומח שבאדם מייצג את כוחה הטמיר של הבריאה ואת השותפות עימה, כמו באחד המשפטים היפים בספר: "שִֹפְתֵי שָׁמַיִם בָּאִים / אֶל יָם – לִבְלֹעַ / כָּחֹל בְּכָחֹל; / וְשֶׁמֶשׁ פּוֹרַחַת עַל כַּף יָד:" (גומה ברוח, עמ' 11). הפנייה אל היסוד הזה באה לידי ביטוי גם בפנימיות הכמוסה ביותר: "בְּרוֹם נִשְׁמָתִי / נִשְׁמַע / קוֹל זָעִיר, / וְהָרֹאשׁ הֵחֵל מְעַרְטֵל / עַרְפִלֵּי עוֹלָמוֹת / אַחֵרִים. // וְסָבִיב – / כְּחוֹל־לַיִל / עוֹטֶה לָבָן שֶׁל סַהַר, / וּמִסְדְּרוֹן צַר מֻשְׁפָּע בְּכַחְלוּלִית בְּעַד / חַלּוֹן חַדְרִי – קוֹבֵעַ דֶּרֶךְ לְעֵבֶר קוֹלְךָ, / לְעֵבֶר רְצוֹנְךָ." ("קול זעיר", מתוך והנשמה רועה אחורה)

.

את באה בגשם

אותו קול זעיר אינו נעדר משום ממד של מציאות. הדבר ניכר בשירי האהבה הרבים שבשני הספרים.

והרי מילותיו של הדובר אל זוגתו: "תְּשׁוּבָתֵךְ הִיא חִיּוּךְ קַל שֶׁמַדְלִיק בִּי נַחְשׁוֹל / אֵינְסוֹפִי שֶׁל כּוֹכָבִים … / וְנָמֵס / וְאֵין פְּעִימָה … / וּבְתֹוךְ הַנַּחְשׁוֹל נֶעֱלָם / בִּי נֶעֱלָם / בָּךְ נֶעֱלָם / … – / תְּגַלִּי לִי אוֹתִי." ("תגלי", שם; את "נעלם" יש לקרוא כשֵם, לא כפועל).

ובשיר הסמוך מצויה האהובה בכול, ואפילו ברוח. ודומה הדבר להגדרת אהבה כהתחדשות מתמדת של גילוי – הן של הנאהבת והן של העצמי. סלע, שלהרף עין מעוצב כמו הלב במחזור הדם בגוף האנושי, "מִתְרַגֵּשׁ וּמִתְפּוֹרֵר" בקרבתה. החוויה בשיר מכילה חוץ ופנים ללא תחושת סתירה: תמונה ביתית של מפה לבנה על שולחן, צוק וים, "אני" ו"את", ומכאן מתאפשרת תחושת הזמן כרגע אחד "לָעַד"  ("כבר אחרת", שם).

ולמרבה הפלא, אין בכך משום ביטול האחֵרות. להפך, ממנה צומחת השותפות: "כְּשֶׁאֲנִי בָּא עִם קַרְנֵי־שֶׁמֶשׁ אַתְּ בָּאָה בְּגֶשֶׁם כְּדֵי / שֶׁתּוּכְלִי לְהוֹצִיא אֶת הַקֶּשֶׁת שֶׁבִּי;" ("אש ומים", שם).

שירי אהבה רבים (למשל "מחציתך, מחציתי" ו"כותב לך מהדרך", מתוך גומה ברוח) מנכיחים שוב ושוב את רסיסי היופי שאינם זוכים ללכידות שירית אורגנית, כפי שציינתי בראשית הדברים. אך לעיתים בא ביעף שיר בעל עוצמה כובשת, עשיר ברבדים, הקושר להוויה הזוגית את המיתי וההיסטורי, את הטבע ואת שגרת היומיום, לבלי הפרד. כך הם בעיניי שלושת שירי המחזור "במדבר" (שם), העושים זאת תוך אזכור עם ישראל בנדודיו (ואכן המוטו למחזור הוא "וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר", מבמדבר יג 17).

אביא כמה שורות המדגימות זאת:

"וְהָיִינוּ לְבַד עוֹלִים וְחוֹלְמִים / תָּרִים בְּעֵין הַנְשָׁמָה פְּסָגוֹת … וּמַשִּׁילִים אֶת עוֹרוֹת הַזִּכָּרוֹן וּמַשִּׁילִים / אֶת שִׁכְבוֹת הַשַּׁיָּכוּת וּבִקְפִיצָה / סְתוּרָה עוֹקְרִים מִבִּטְחוֹן הֶעָבָר אֶל / תּוֹךְ נֶגֶב הָאֲרָיוֹת: שַׁאֲגַת הַצָּחִיחַ" (מתוך שיר א).

"וְהָיִינוּ פּוֹנִים אֶל דִּמְמַת הַחוֹלוֹת / סוֹלְלִים דְּרָכִים רִאשׁוֹנוֹת / וּמִתְהַוִּים. // וְחוֹפְרִים בְּאֵרוֹת לְפַכּוֹת חַיִּים / מִמְקוֹרוֹת הֱיוֹתֵנוּ / קְרוּאִים;" (מתוך שיר ב).  ניתן להבחין כי חלוקת השורות משרתת כאן את הסיטואציה, הקדומה והנוכחת כאחד: השיר בנוי מארבעה בתים, כל אחד בן שלוש שורות. בשלושת הבתים הראשונים הולכות השורות ו"נסוגות" בהדרגה, ואילו בבית הרביעי, השורה האחרונה, זו המעניקה את הגמול לדרך הקשה, היא הארוכה ביותר: "מִמּושׁ הַבְּרִית!.. / אַחַר כָּך יָד מַרְפָּה / לְהִפָּתַח – לְהַפְרִיחַ גוֹנֵי־מַלְאָכִים". המצלול המובהק (חזרה על סיומות הרבים והרבות –ים ו–ות, נוכחות הצליל מ, כמו גם החזרה על פ ו-ח בבית האחרון) תורם אף הוא לעיצוב החוויה המתוארת.

השיר השלישי חותם בתיאור הנפש המתבוננת פנימה עד ביטול העצמי, המסך המסתיר את ההוויה: "וְהָיִינוּ צְרִיכִים לְהָסִיר וּלְקַלֵּף עַד / אַחֲרוֹן הַפָּנִים, עַד / הֱיוֹתֵנוּ רַכִּים וּלְבָנִים / נִשְׁמָטִים / בְּוַאדִיּוֹת הַנֶּפֶשׁ …". המדבר הריק והצחיח, הן במרחבים הן בנפש, הוא המקום שממנו בוקעת התפילה: " – – אֱלוֹהַ כָּל הַבְּרִיּוֹת נָא רְפָא נָא!"

בהקשר זה עולים בדעתי דבריו של ה"א פרנקפורט, בספר לפני היות הפילוסופיה: מחקרים במחשבה הספקולטיבית במזרח הקדמון (מאת ה' ו־ה"א פרנקפורט, ג"א וילסון ות' יעקבסון, הוצאת יחדיו, 1967, תרגום אהרן אמיר), המעמיד זיקה בין המיתוסים של המזרח הקדום לבין המרחב הפיזי והגאוגרפי שבו נוצרו. לדעת פרנקפורט, בניגוד למצרים ולשוּמֶר, היהדות התגבשה בארבעים שנות מסע במדבר. הריק הצחיח תואם, לדבריו, את תפיסת הטרנסצנדנטיות המוחלטת של האל: "בבדידות הגמורה של המדבר, ששום דבר אינו משתנה בה, … מקום שהקווים בנוף הם רק ציוּנים, סימני דרך, שאין להם משמעות כשלעצמם – שם רשאים אנו לצפות לכך שתהיה דמות האלוהים מתעלה לגמרי מעל לתופעות הממשיות" (עמ'  235). רק על רקע השקפה זו, בהעדר כל האנשה של האל, ניתן לאדם הפרטי מעמד של אינדיווידואל (משה, אברהם ודוד המלך אנושיים לחלוטין הם, לעומת אכילס ומרדוךְ). בהתאם, בסיומו של השיר הראשון במחזור פונה בת הזוג אל בעלה במילים אלה: "(אֲנִי אוֹצִיא אֶת הַיְּלָדִים –  / אַתָּה יָכוֹל בְּבַקָּשָׁה לִקְנוֹת שְׁתֵּי חַלּוֹת וְיַיִן לְקִדּוּשׁ?)".

.

העולה מן הנעלם

"כתבתי את שנלחש", הכותרת שבחרתי לרשימה זו, היא המוטו של הספר גומה ברוח. מילים אלו מצביעות על הנעלם, הפעם כמקורה של השירה. בכך מתבטלת תפיסת הקניין של המשורר לגבי יצירתו. השיר הוא בריאה אוטונומית: "כְּשֶׁהַנִּסְתָּר תּוֹקֵף, כָּל שֶׁנּוֹתָר הוּא / לִפְרֹשֹ אֶת הַכְּנָפַיִם הָאֲצוּרוֹת / וּבִתְּנוּפָה לַעֲקֹר אֶל הַחוּץ הַכֵּהֶה – – / לְהָטִיל אֶת הֶהָלוּם אֶל / הַמִּסְגֶּרֶת קְלוּעַת הַדְּמָמָה" ("אל החוץ", מתוך גומה ברוח).

האותיות, אומר חסן, "נוֹלְדוּ בְּקֶצֶב פְּעִימוֹת הַלֵּב" ("זה התחיל מאהבה", מתוך והנשמה רועה אחורה), היסוד ההיולי של המוזיקה. הֶקשר הלידה מעמיד אפשרות של פעימת לב האם, המלווה את העובר שברחמה. כאשר בדופק הלב נרקמת התנועה הארוטית, הרי לפנינו שיר.

כגילום הבריאה, השיר הוא חלק מתנועה בלתי פוסקת של התהוות וכליה: "אֲנִיצֵי שִׁיר / נוֹתָרִים לְהִתְפָּרֵק הֲבָרוֹת־הֲבָרוֹת אֶל / הָהַתְחָלָה הַבָּאָה" ("עכשיו", מתוך גומה ברוח); אך אין בכך סתירה עם היותו הנצחה של רגע; רגע מונצח. ואכן, בשעת השירה מתלפף הדובר בן החלוף עם הנעלם הנצחי, ואין עוד להבחין בין "אני" ל"אתה": "כְּשֶׁאַתָּה שָׁר אֲנִי כְּמוֹ נָחָשׁ הַיּוֹצֵא מִכַּד חָשׁוּךְ / וּמִתְפַּתֵּל בְּזִמְרָתְךָ. // כְּשֶׁאַתָּה שָׁר כֻּלִּי שֶׁלְּךָ: / אֲנִי אָבִיךָ וְאִמְּךָ / אֲנִי הַשָֹמֵחַ / אֲנִי הֶעָצוּב / אֲנִי הַכּוֹעֵס / אֲנִי הַחוֹשֵׁב / אֲנִי הַשּׁוֹאֵל / אֲנִי הוּא אַתָּה – כָּךְ תָּמִיד כְּשֶׁאַתָּה שָׁר" ("כשאתה שר", מתוך והנשמה רועה אחורה).

אסיים בשיר "על דרך התמונה הזאת", ראשון מצֶמד שירים תחת הכותרת "איתן" (איתן הוא בנו של המשורר) בספר גומה ברוח; שיר המתאר חוויה הורית הארוגה אף היא ביסודות שביקשתי לחשוף כאן:

.

בְּמַבָּטְךָ הַשָּׁקֵט הִתְרוֹקְנוּ כָּל רְצוֹנוֹתַי

אֶל תּוֹךְ יַם הַקֶּרַח;

וּפִתְאוֹם רִפְרְפוּ פַּרְפָּרֵי מֶשִׁי:

בְּכַנְפֵיהֶם הִרְעִיפוּ עַל כִּסּוּפַי

זְהוּבִים

זְהוּבִים

וּפִתְאוֹם עַל דֶּרֶךְ הַתְּמוּנָה הַזֹּאת נִהְיֵיתִי

יְקַר־עֵרֶךְ וּמוּגָן, כְּמוֹ סַחְלַב־בָּר.

וּפִתְאוֹם הַכָּחֹל הֻצַּת –

אַף הַמִּלִּים בְּיַם־הַצֶּדֶף רָחֲשׁוּ שִׁירָה.

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עומד לצאת לאור בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

.

טל חסן, "והנשמה רועה אחורה", גוונים, 2015; "גומה ברוח", ספרי עתון 77, 2020.

.

» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: גיא פרל על "תהילים של לילה" מאת נלי זק"ש

.

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

השראה מתוקה / חזי לסקלי

בביצוע האחיות לוז

מתוך האלבום "המשורר: שירי חזי לסקלי"

מוזיקה: דורי פרנס

עיבוד: ערן ויץ

השראה מתוקה

אֵין דָּבָר בָּעוֹלָם

………….לְבַד

מֵאָמָּנוּת.

אֵין רָעָב

אֵין מְדִינִיּוּת

פָּנִים וְחוּץ

אֵין גִּהוּקִים וְשִׁהוּקִים

אֵין וְרָדִים

אֵין נַעֲלִים לוֹחֲצוֹת

אֵין אֶצְבָּעוֹת נִפְלָאוֹת .. יָדַיִם מְצֻיָּנוֹת .. אֶצְבָּעוֹת נֶהֱדָרוֹת

אֵין מְחִית תַּפּוּחֵי

אֲדָמָה

אֵין גֶּשֶׁם, אֵין שָׁרָב אוֹ פַּחַד

מָוֶת. …. רַק אָמָּנוּת.

.

» במדור "רעד קולך" בגיליון קודם של המוסך: שיר מחאה בעברית ובערבית מאת יונתן קונדה, להאור רובין ושאנן סטריט

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן