ביקורת פרוזה | הזכות לחיים של ממש

"הגיבורות של ג' חיים מרגישות שהן נראות לעין רק כשצריך לקום לכבודן באוטובוס. למרות זאת הן תובעות את זכותן לפיסת אהבה ולפיסה קטנה של אושר, וזו תביעה לא בנאלית כלל." שירלי סלע לבבי על "סיד" מאת אסתי ג' חיים

עידו מרקוס, מתוך סדרת המצעד, פסל תחבושות גבס, 2018 (צילום: יובל חי)

.

הסיד החי של אסתי ג' חיים

מאת שירלי סלע לבבי

.

סיד, ספרה השישי של אסתי ג' חיים, מאגד שלוש נובלות. שתי הנובלות הראשונות בספר מעמידות במרכזן נשים שנעוריהן חלפו והן מנסות למצות את מה שנותר להן בחייהן משעה שהרעננות, היופי ולעיתים גם הבריאות כבר אינן מנת חלקן. בסדרת טלוויזיה שראיתי פעם אישה קשישה מלמדת את חברתה החדשה, קשישה כמוה, לגנוב מחנויות כול־בו. "זה קל", היא אומרת. "אנחנו נשים קשישות, אז אף אחד לא רואה אותנו ממילא. אנחנו שקופות, אז אנחנו יכולות לעשות מה שאנחנו רוצות". הגיבורות של ג' חיים מרגישות שהן נראות לעין רק כשצריך לקום לכבודן באוטובוס. בהולכן ברחוב – איש אינו מביט אחריהן עוד. למרות זאת הן תובעות את זכותן לפיסת אהבה ולפיסה קטנה של אושר, וזו תביעה לא בנאלית כלל.

וכמו ברחוב, כך גם בספרות: גם כיום, למרות השוויון היחסי בין גברים לנשים, אין הרבה גיבורות מזדקנות שעושות את חשבון הנפש שלהן מעל דפי הספרות. כשיעקב שבתאי כתב את זכרון דברים ואת סוף דבר, הדעיכה וההזדקנות של גיבוריו נתפסו כמטאפורה לדעיכתה של תנועת העבודה, דעיכת השמאל הישראלי, התפרקות הדור האידיאליסטי שהקים את המדינה ועוד ועוד. האם גיבורותיה של ג' חיים יכולות להיות מטאפורה למשהו מלבד עצמן? מסופקתני. ודווקא בשל כך הן חשובות, חזקות ומפתיעות כל כך. גם להן יש חשבון נפש. גם להן יש זכות קיום, גם אם הוא מחוץ לנראטיב הלאומי. גם הן מתהלכות ברחובות תל אביב, לא פחות ממאיר של יעקב שבתאי, מתבוננות בנופי העיר, והעיר חרוטה בגופן, אם בזיכרונות נעימים ואם בטראומות קשות. גם אצל נשים לכל רחוב יש משמעות משלו. גם אם היא משמעות פרטית, וגם אם היא אינה מקבלת ביטוי בשיח הציבורי.

אליה, גיבורת הנובלה הראשונה בספר, "זיכרון סמוי", היא אישה לא צעירה שטראומה שחוותה בצעירותה מפרקת את חייה לאט־לאט, נדבך אחרי נדבך. לכאורה לא קרה דבר, כי האיש שתקף אותה באותו ערב שבו הלכה לאסיפת הורים בגן לא הצליח לבצע את זממו. לכאורה. לכן, כאישה בשנות השמונים בישראל, כשהיא מנסה להגיע למשטרה ולדווח על המקרה – היא נסוגה ולבסוף מוותרת. כי מה היא תגיד? ואיך היא תוכיח? ובשביל מה, בעצם? הרי ממילא לא תצליח להביא את התוקף למשפט, לא כל שכן לריצוי עונש. וככה מתפרקים חיי הנישואין האוהבים שלה, יחסיה עם חברותיה נקלעים למשבר ובתה היחידה סבורה שהיא טרחנית, אובססיבית ובלתי נסבלת. הכתיבה בנובלה הזאת היא הישג מרשים במיוחד, כיון שהקול המספר את הטראומה שבור ומפורק לגורמים גם הוא; כי אישה שחוותה טראומה גופנית אינה סובייקט שיכול לכתוב באופן קוהרנטי. ידענו את זה עוד מהדיון של שושנה פלמן ודורי לאוב בעדויות על השואה, בספרם עדות (רסלינג, 2008, תרגום: דפנה רז), שראה אור במקור בתחילת שנות התשעים. אבל התרגום של זה לכתיבת פרוזה, בפרט פרוזה של נשים, איחר לבוא. ג' חיים מבינה שהזיכרון הוא חמקני ובוגדני, ולכן היא מאלצת את הקוראת להבין שהיא תצטרך לבנות את הסיפור בעצמה, תוך ניווט בין הנראטיבים הסותרים, החלקיים, הפגומים שמוצעים לה. זאת גם הטענה הסמויה החזקה בנובלה הזאת: האמת של הטראומה אינה סיפור קוהרנטי וחסר־סתירות שיכול לעמוד בחקירה צולבת בבית המשפט. אבל הוא שריר וקיים, והטראומה שמאחוריו שרירה עוד יותר דווקא בגלל אופיו המפורק של הזיכרון הטראומטי: לפי פלמן ולאוב, הטראומה היא מפגש עם הממשי הלאקאניאני. האירוע הטראומטי מתרחש מחוץ לפרמטרים של המציאות הנורמלית, של הזמן והמקום. לכן ניצולת הטראומה אינה חיה עם הזיכרון שלה, אלא עם הטראומה עצמה, במעין הווה מתמשך. מתן עדות על הטראומה פירושו חווייתה מחדש, ואירוע כזה אינו ניתן לשיפוט במסגרת הרגילה של אמת עובדתית ורציונלית.

בנובלה השנייה, "וחג לה שמח", תובעת לעצמה הגיבורה, חנה, ביום הולדתה ה־69, את הזכות לקיום, לאהבה ולחיים של ממש. היא מתבוננת ביושבי הברים בתל אביב ויודעת שגילם הממוצע צעיר בהרבה משלה. היא מודרת בפועל, גם אם לא בחוק, ממקומות הבילוי, ההנאה והחשק. אבל, הנה הפתעה: לא רק שנשים רוצות מין לא פחות מגברים, אלא שזה גם לא ממש עובר להן בגיל 69. עכשיו תתמודדו. הגיבורה של ג' חיים תדבר אתכם על הוויברטור המאולתר שהמציאה לעצמה ותאמר לכם בכנות חפה מכל גסות או התרסה מדוע התנוחה המכונה 69 לא אהובה עליה במיוחד. העובדה שהתאלמנה ואיבדה חלק מחברותיה הטובות אינה מוחקת את החשק המיני שלה, את רצונה להיות נאהבת, וגם, פשוט, את הרצון להיות נראית ולא שקופה. מי שאינו רואה בה קוריוז, אישה המשתכרת בבר ביום הולדתה ועושה שטויות, הוא עובד זר שהיא פוגשת אחר כך שוב בשכונה. סיפור האהבה העדין, היפה והנוגע ללב המתפתח ביניהם נותן מקום וכבוד לאדם השלם, באשר הוא אדם: בין שזו אישה שאיש כבר אינו חושק בה במיוחד, ובין שזה עובד זר שחייב להיות בלתי נראה ממש, פיזית, כדי לא להיפגע.

בנובלה השלישית, "סיד", הגיבור הוא גבר דווקא. מי שקראו את הרומן הקודם של ג' חיים, אנשי פינות (כנרת זמורה־דביר, 2013), יזהו בנובלה את החוליה החסרה ברומן: הסיפור על הסוד הנורא שהסתירה דודתה של דבורי, אסתר נייני. גיבור הנובלה "סיד" הוא אביה של דבורי, לָצי, ניצול שואה ששרד כנגד כל הסיכויים ואיבד את אהבת חייו במחנה הריכוז מטהאוזן. מאז הוא מחפש את מנת האושר שמגיעה לו, ולא מצליח לממש אותה: הוא נישא לאישה שמזכירה לו את אהובתו, ומתברר שהיא מתמודדת עם מחלת נפש קשה. אמה של האישה מטפלת בה כאילו הייתה ילדה ולא מאפשרת חיי אישות בריאים בין לצי לאשתו גם ברגעי השפיות המעטים של האישה. כשאחותה, אסתר נייני, מגיעה מהונגריה, ערב אחד באמצע שנות השישים, מוקסמים ממנה כולם, כולל האב. אסתר אינה נענית לאהבתו, אבל יש ביניהם קרבה כלשהי, הנמשכת עד יום מותה. לצי, ששרד בכמה מדורי גיהינום, רוצה שאסתר תציל אותו מעצמו, אבל היא מסרבת בטענה ש"היא אינה יכולה להציל אפילו את עצמה". הרמיזות על עברה האפל של אסתר היפה בתקופת הנאצים מובילות את הקוראת לפנטזיות בלתי נשלטות על מה שכביכול קרה לה כצעירה יפהפייה בעלת מראה ארי שניסתה להציל יהודים בתקופת השואה. בעיניי, כוחה של הנובלה הזאת נובע משני דברים: האחד הוא שלאסתר נייני לא נועד מעמד של קורבן; גם בזיכרונותיה הנוראים ביותר היא מתארת את עצמה כמי ששלטה במעשיה, ואומנם הקריבה את עצמה, אך ביודעין ומתוך תחושת כוח. השני הוא שעברה של אסתר, המתגלה לבסוף, מסופר דרך זיכרונותיו של לצי ודרך זיכרונותיה שלה בצורה לא סנסציונית, לא צהובה ושאינה מחפיצה את האישה־הקורבן. בסופו של דבר, סודה הגדול ביותר של אסתר נייני הוא אולי העובדה שהיא אישה שרוצה שיניחו לה לחיות את חייה ומסרבת לאבד את עצמאותה. היא כותבת את סיפורה ומבקשת לפרסם אותו – וזה סנסציוני יותר מכל סיפור פורנוגרפי על מעלליה עם הקצינים הנאצים בזמן השואה.

הגיבור הבלתי מוצהר של הספר כולו, המקשר בין שלוש הנובלות, הוא הסיד. זה הסיד המוזכר בפתח הספר, בציטוט מהמילון: "אבקת הסיד מכונה גם 'סיד חי' מכיון שהחמצן שבו נותן לו חיים". ואכן, הסיד חי ובועט לכל אורך הספר: בנובלה הראשונה הגיבורה מנסה לכסות על הטראומה באמצעות צביעת הקירות בדירתה. בנובלה השנייה הסיד מעניק חיים לגיבורה ולעובד הזר שהיא התאהבה בו: עבודת הסיוד שהיא נותנת לו בדירתה היא אמתלה לפגישותיהם. בנובלה השלישית הגיבור, בנאי ושיפוצניק נצחי, מתבוסס בסיד הנוטף ממכל שלא נסגר כהלכה בבוידעם של אסתר נייני ומנסה לפענח את כתב היד של ספרה, בשעה שכתמי הסיד הולכים ומטשטשים את הכתוב. הסיד הוא מטאפורה עשירה ומרובדת: הוא מה שמסתיר את הטראומה, הוא מה שמרפא אותה, הוא מה שמחיה והוא מה שבונה – תלוי בשימוש שעושים בו. כמו הזיכרון של ניצולי הטראומה, הסיד יכול להשכיח, אבל כחומר – יש לו חיים משלו, והחומר הזה הוא אבן יסוד לסיפוריה של אסתי ג' חיים.

 

ד"ר שירלי סלע לבבי היא מרצה וחוקרת ספרות. מתגוררת בניו ג'רזי. פרסמה מאמרים על ספרות עברית וכללית בכתבי עת ובבלוג שלה לענייני תרבות וספרות, pendora.reviews.  

 

אסתי ג' חיים, "סיד", אחוזת בית, 2020.

.

 

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון קודם של המוסך: זהר אלמקייס על "החד־קרן" מאת משה סקאל

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

הסיפור מאחורי האורקסטרה של ראשון לציון

עם הקמת האורקסטרה עלה הצורך למצוא מילה מקבילה ראויה בעברית, לכן פנו אנשי ראשון לציון לאליעזר בן-יהודה כדי שיחדש עבורם את המילה אורקסטרה

תזמורת ראשון לציון - המנצח בוריס אוסוביצקי עם נגני תזמורת ראשון לציון,1897. מאוסף יוסף חזנוביץ' ("גנזי יוסף").

פעמים רבות שמענו ברדיו את השיר "התזמורת של ראשון לציון", שכתב דן אלמגור והלחין שמעון ישראלי:

בַּיָּמִים שֶׁקּוֹסוֹבִיצְקִי,
הַמְּנַצֵּחַ הַגָּאוֹן,
לֹא יָדַע לִקְרֹא תָּוִים-בְּלִי-נְקֻדּוֹת,
בָּא לָאָרֶץ אוֹסוֹבִיצְקִי,
מִפְּקִידָיו שֶׁל הַבָּרוֹן,
וְאָמַר לִפְרַיְמָן: "קִים,
וְאוֹרְכֶּסְטְרָה פֹּה נָקִים."

מֵאִירֹובִיץ בָּא עִם פַּיְלָה.
חִיסִין בָּא עִם תֹּף מֵעוֹר.
גִיסִין בָּא לוֹ
עִם אִשְׁתּוֹ שֶׁל מוֹיְשֶׁה נֶט.

בָּא אֲפִלּוּ מוֹיְשֶׁה זַיְלֶר,
עִם מֵיתָר, אַךְ בְּלִי כִּנּוֹר.
וּמָאֶסְטְרוֹ אוֹסוֹבִיץ
אָז הֵרִים אֶת הַשָּׁרְבִיץ…

מי היו כל האנשים האלה המופיעים בבית הראשון של השיר הכל כך ידוע לנו, הבוגרים? מה הייתה התזמורת זאת, שהייתה כסמל המושבה, ומי הקים אותה?

סרגיי קוסביצקי המוזכר בשורה הפותחת היה מוזיקאי, מנצח ומלחין יהודי אמריקאי שפורסם בעיקר בזכות היותו המנהל המוזיקלי של התזמורת הסימפונית של בוסטון. הוא נולד ברוסיה, ובגיל שמונה החל ללמוד נגינה בפסנתר אצל אישה מקומית שלקחה אותו תחת חסותה. לקוסביצקי אין כל קשר לראשון לציון. יהושע אוסוביצקי, המוזכר מיד אחריו, היה פקידו הראשי של הברון רוטשילד בראשון לציון. אחיו בוריס אוסוביצקי ("מאסטרו אוסוביץ" בשיר) היה מייסד התזמורת ומנצחה הראשון.

האוֹרְקֶסְטְרה (התזמורת) של ראשון הייתה התזמורת הראשונה במושבה. היא נוסדה בראשון לציון בשנת 1895 בידי בוריס אוסוביצקי, שהיה יינן ביקבי כרמל. בעברו ניגן בוריס בתזמורת האופרה של סנט פטרבורג. משעלה לארץ הוא לימד מוזיקה במושבה והחל לעמול למען הקמת תזמורת רשמית. בשנים הראשונות רוב כלי התזמורת היו כלי נשיפה שרכש בעזרת תרומות מאנשי המושבה.

תזמורת ראשון לציון בהופעה ברחובות, 1912. מקור: הארכיון הציוני המרכזי

חשיבותה של התזמורת הייתה גדולה. היא ניגנה בבית העם ובגן העיר, הייתה למרכז תרבותי ביישוב, ואף הוזמנה לנגן בחגיגות במקומות שונים כמו יפו, ירושלים, מקווה ישראל ורמלה. למעשה, בכל אירוע חגיגי במושבה – וכאלה לא חסרו – הופיעה התזמורת.

ביוני 1896 הנעימה התזמורת בנגינתה את טקס הנחת אבן הפינה לבית העם, שהפך לאחר מכן לבית התזמורת. היא אף קידמה בנגינתה את פניו של תאודור הרצל בביקורו בראשון לציון בשנת 1898. בינואר 1899 ליוותה התזמורת את הגעתם של הברון והברונית רוטשילד לביקור ביישוב.

שאיפותיה המוזיקליות של התזמורת באו לידי ביטוי בתוכניות שהודפסו לקראת הקונצרטים שניגנה. בתוכניות המודפסות המעטות שנותרו אנו מוצאים קטעים מתוך אופרות כגון "כרמן" של ז'ורז' ביזה, "פאוסט" של שארל גונו ו"איל טרובטורה" של ג'וזפה ורדי, בצד שירים עבריים כמו "מעוז צור" ועוד.

תזמורת ראשון לציון על מדרגות בית העם. יוצר: ישעיהו רפאלוביץ

מתברר שלא כל שומעיה של התזמורת גילו התלהבות מנגינתה. כשהרצל ביקר במושבה, בביקור פתע, נערכה לו קבלת פנים רשמית ורבת משתתפים בבית העם. בטקס נישאו נאומים חגיגיים והתזמורת ניגנה. הרצל נשא דברי ברכה והערכה לתושבים, אבל ביומנו האישי ביטא את רגשי ליבו הכנים. וכך כתב:

מוזיקה, לדאבוני רק בעלת כוונות טובות, קידמה את פניי… אחד מהם נאם נאום שבו השתדל לשווא למזג את חובתם כלפי האדון הברון ואת אהדתם אליי. כשם שלא עלה בידי המנצח למזג את קול החליל עם קול הכינור, התוף הגדול מוכרח לכסות על הכול.

מתוך: בנימין זאב הרצל, יומן, 27 באוקטובר 1898.

עם הקמת האורקסטרה עלה הצורך למצוא מילה מקבילה ראויה בעברית, ולכן פנו אנשי ראשון לציון לאליעזר בן-יהודה כדי שיחדש עבורם את המילה אורקסטרה.

דוד יודילוביץ מצטט בספרו את חמדה בן-יהודה:

בראשון לציון נוסדה התזמורת הראשונה, ובן-יהודה קרא לה בשם "מנגינה" ופרי מנגינותיה בשם "תזמורת". אך לאנשי ראשון לציון אין פנאי לבדוק והם קראו לקבוצת כלי הזמר כנגינתם "תזמורת" ולקטעים שהם משמיעים – "מנגינה"; בן יהודה רואה זאת וצוחק ואומר: "הם יותר חזקים ממני, יהי כך". וכך נשאר עד היום.

מתוך: ספרו של דוד יודילוביץ, "ראשון לציון – התרמ"ב-התש"א".

אנשים אחרים המוזכרים בשירו של דן אלמגור נמנים עם מייסדי המושבה, ובהם מנשה מאירוביץ, אהרן מרדכי פריימן, חיים חיסין ודב גיסין שהיה ממייסדי האורקסטרה.

בצל משבר עולמי בענף היינות, בשנת 1902 פחת ייצור היין ביקב הראשוני, והמנצח אוסוביצקי סיים עבודתו ביקב ועבר לארצות הברית. בעקבות זאת צמצמה התזמורת את הופעותיה.

דברי הברכה שנשא מנשה מאירוביץ, אחרון הביל"ויים, עם עזיבתו של אוסוביצקי מבטאים את חשיבותה הרוחנית של התזמורת:

את המנוחה הרוחנית אחרי עבודתי היומית, המפרכת את הגוף, אתה יצרת לנו. בשמי ובשם כל חברינו אני מביע לך תודתנו בעד מסירות נפשך על היצירה התרבותית, בעד עבודתך החמה, שאין בה כל מחשבה וכל תקווה לשכר חומרי. את כולנו הלהבת לעבודה הרוחנית הנשגבה ותעש את כולנו לאמני נגינה וזמרה.

ב-1912 מונה למנהל התזמורת יצחק פורטר, מוזיקאי וכנר שניגן במקומות שונים בעולם. מלבד כהונתו בתזמורת, פורטר לימד מוזיקה ונגינה על כינור. בתקופתו התפתחה התזמורת, נרכשו כלי נגינה נוספים, והם אוכסנו במחסן בבית העם.

רבים מספרים שרמת התזמורת הלכה ועלתה במשך השנים, ולהופעות נוספו גם קטעי נגינה בכינור ובפסנתר. בתקופת מלחמת העולם הראשונה צומצמה מאוד פעילות התזמורת, אף שבמהלכה היא הופיעה לכבוד יחידות הצבא האוסטרלי והניו-זילנדי שעצרו את התקדמות הצבא העות'מאני באזור.

בשנת 1991 הוקמה בראשון לציון "האורקסטרה המתחדשת". בשנות פעילותה הופיעה התזמורת באירועים רבים לאורך ההיסטוריה של מדינת ישראל. מאז חידושה ניצחו עליה המוזיקאים אהרון אלקלעי, לימור שיפוני, יעקב אלמוג ומיכאל יערן.

למה נרצח קונסול ישראל בתורכיה אפרים אלרום?

השיטתיות והיסודיות שבהן טיפל אפרים אלרום בכמה מן הפרשיות הסבוכות ביותר בתולדות משטרת ישראל היא שהפכה אותו למטרה קלה עבור החוטפים

בשנת 1971 הוקם בתורכיה ארגון מחתרת בשם "הצבא העממי לשחרור טורקיה" בהנהגת צ'איאן. הארגון היה חלק מקונפדרציה של ארגונים מרקסיסטיים-לניניסטיים שהאמינו, שיש להביא את המהפכה הפרולטרית באמצעות לוחמת גרילה עירונית שתערער את היציבות ואת הסדר במדינה וכן כדי להילחם באמפריאליזם האמריקאי. הארגון שאף לעשות מעשה שיטביע את חותמו על החברה התורכית ויזעזע אותה. כדי לממש שאיפה זו, הוחלט לחטוף דיפלומט זר בתורכיה.

אפרים (הופשטטר) אלרום נולד בפולין ב- 1911 ושירת במשטרת המנדט. לאחר מכן שירת במשטרת ישראל במחלקה הפלילית באגף לחקירות פשעים במחוז תל־אביב. בשנת 1960 מונה לסגן מפקד לשכה 06 ,שהכינה את משפט אייכמן. בשנת 1969 הושאל למשרד החוץ לשלוש שנים, לתפקיד הקונסול הכללי (קונכ"ל) של ישראל בתורכיה.  עמיתי אלרום במשטרה העידו על השיטתיות שבה טיפל בכמה מן הפרשיות הסבוכות ביותר בתולדות משטרת ישראל. אותה שיטתיות, הקפדה על סדר ולוח זמנים קבוע עמדה בעוכריו.

ההכנות לחטיפת אלרום החלו חודשים מספר לפני ביצועה, וניכר שזו תוכננה היטב. כחודש לפני החטיפה החלו חברי התא לעקוב אחר אלרום. למשל, הוכן תרשים של הבניין ושל הדירה בה התגורר אלרום ונאספו פרטים על אורח חייו. מרכזנית במערכת הטלפונית הבין־עירונית של איסטנבול, האזינה לשיחותיו של אלרום ושל הקונסוליה והעבירה מידע זה לתאה. אלרום לא היה עיוור למתרחש סביבו וכחודשיים לפני החטיפה העביר לממונים עליו דו"ח בכתב, המתאר "תנועות חשודות"  סביבו. דבר לא נעשה בעקבות הדו"ח הזה, ולא ננקטו שום אמצעי ביטחון סביב הקונסוליה.

ב־17 במאי 1971 נחטף אלרום בידי חברי "הצבא העממי". החוטפים נכנסו לבניין מגוריו של אלרום כשעה לפני ששב הביתה. בשעה זו צלצלו בדלת הבניין שני בחורים צעירים לבושים היטב, אחד מהם היה צ'איאן, שהחזיק בידו זר פרחים ובו אקדח,  בטענה שעליו להגיע לאחד הרופאים שהתגורר בבניין. השומר אפשר את כניסתם והללו השתלטו על השומר ועוזרו וכפתו אותם. בהמשך הצטרפו אליהם אחרים. החוטפים הקישו על דלתה של אלמנת גנרל שהתגוררה בקומת הקרקע בבניין. משזו פתחה את הדלת, פרצו החוטפים לביתה והביאו עמם את השוער ועוזרו. בהמשך הם כפתו כל מי שהיה בבית ואף הכניסו לדירה את שומר הבניין ובני ביתו, שהתגוררו בבניין. כשנים־עשר איש נכלאו בדירה זו.  נהג הקונסול הוריד את אלרום בפתח הבניין בשעה .13:30 במדרגות, הוא נתקל באחד החוטפים שהיה חמוש וזה הכניסו לדירת האישה באיומי אקדח. אמנם אלרום היה מצויד בשני אקדחים להגנה עצמית, אך לא נשא אותם עליו בשעת החטיפה. בכניסה לבית ניסה אלרום להתנגד, אך הוא הוכה בצד האחורי של ראשו עם אקדח פעמים אחדות. אלרום נפצע ודם ניגר על פניו וחולצתו. החוטפים החליפו את בגדיו המגואלים בדם בבגדים אחרים. בהמשך, נישא אלרום, עטוף בבד, בידי שניים מחוטפיו אל רכב שהוכן מראש. אליעזר גת, הנספח המסחרי של ישראל בתורכיה, נסע לביתו של אלרום לאחר שרעיית אלרום, עליזה, התקשרה לברר מדוע הוא מאחר. הוא הספיק לראות את רכבם של החוטפים נוסע, כשעל המושב האחורי "מונחת חבילה גדולה ובלתי סימטרית ולצד הדלת ישב גבר צעיר לבוש נאה". אלרום נלקח לבניין המרוחק כחמש מאות מטרים בלבד מהקונסוליה הישראלית. הכניסה לבניין עם אלרום הכפות עברה בקלות, שכן שער הבניין פתוח תמיד היות שהיו בו שתי מרפאות. החוטפים הכניסו את אלרום ואמרו לשוער ש"חברם החולה" מובל למרפאה.  בכל משך החטיפה לא ניהלו החוטפים שום דיאלוג עם אלרום, חוץ מעניינים מעשיים כמו אוכל, שתייה, גילוח וכיו"ב. בהמשך, העבירו החוטפים את תביעתם לסוכנויות הידיעות התורכיות באמצעות מכתבים ששוכפלו ונשלחו מכתובות שונות. במנשר זה תבעו את שחרורם של עשרים מחבריהם הכלואים. הם ציינו, שאם הממשלה לא תענה לאולטימטום זה עד 20 במאי- יוצא אלרום להורג.  עם היוודע דבר החטיפה נפתחו חיפושים נרחבים אחר אלרום, כשבמקביל ממשלת תורכיה הודיעה ברדיו אנקרה על דחיית האולטימטום של החוטפים.

בימי החטיפה הראשונים שמרה העיתונות הישראלית על אופטימיות בטרם נודע גורלו של אלרום. מעריב, 20 במאי 1971

 

 ב־19 במאי הגיע לקונסוליה של ישראל מכתב חתום בידי אלרום והממוען לרעייתו עליזה, בו אלרום מציין כי מצב בריאותו "טוב". שלטונות תורכיה התנגדו נחרצות ליוזמת עליזה אלרום ולבקשתה לפרסם מכתב בקשה המיועד לאוזני החוטפים, ובו קריאה לחוס על חיי בעלה מפני שבעיני שלטונות תורכיה קריאות אלו נחשבו לחולשה.

דבר, 21 במאי 1971

 

ב־22 במאי,  הורתה ממשלת תורכיה על עוצר כללי באיסטנבול. עוצר זה היה חסר תקדים בהיקפו ובדרכי ביצועו בהיסטוריה התורכית. בעקבות העוצר אכן נמצאה גופתו של אלרום, ב־23 במאי. את הגופה מצא שוער הבנין,  כחמש שעות וחצי לאחר הטלת העוצר, לאחר ששם לב שדלת הדירה פתוחה לרווחה.  הגופה התגלתה בבגדים שלא היו של אלרום, מוטלת על ספה וכפותת ידיים. שלושה כדורים נורו מתוך אקדח עם משתיק קול  לרקתו הימנית של אלרום. באותו היום נשלחה גופתו של אלרום לישראל במטוס חיל האוויר של תורכיה.

הודות למאמצי התורכים (ובכלל זה, תלית כרזות המבוקשים ברחבי הערים, מה שאכן הוביל לזיהוי חלק מחברי המחתרת), כל חברי הארגון נכלאו ועונו וחלקם אף הוצא להורג במסגרת קרב יריות בשנים שלאחר מכן.

כרזת המבוקשים שנתלה בכל רחבי איסטנבול והתפרסמה בעיתונות

"העולם הזה" האשים את ממשלת ישראל בכך שלא עשתה מספיק להצלתו של אלרום. מתוך הכתבה: מי שפך את דמו?, "העולם הזה", 26 במאי 1971

 

מדוע נרצח אלרום?

ראשית, כוונותיהם הראשונות של חברי המחתרת לא היו לרצוח את אלרום, אך הללו עשו כן לבסוף בשל הלחץ הגובר והמצור על העיר. למעשה, ביום הרצח שקלו החוטפים להשאיר את אלרום קשור בדירה, אך צ'איאן טען שאם ייעשה כן,  תיפגע קשות מידת רצינותו של הארגון בדעת הקהל.  לפיכך הוחלט לרצוח את אלרום, והמטבע שהוטל לפי גרסה אחת, נפל על צ'איאן. לפי גרסה אחרת, אף אחד לא רצה לבצע את הרצח וכך צ'אליאן עשה זאת ביוזמתו.

לפי טענה אחרת, הרצח בא כתגובה לראיון שהעניק אלרום לעיתון Cumhuriyet בינואר 1970. בראיון זה, אלרום הוצג כמי שחיפש את אייכמן  ב- 12 מדינות ובמשך תשעה חודשים כדי להביאו למשפט בישראל. באותו ראיון, אלרום ציין, שהכנת התיק המשפטי נגד אייכמן היה האירוע המשמעותי בחייו. בתגובה לכך, העיתונות האסלאמיסטית בתורכיה כינתה אותו "סוכן חשאי" של ישראל במסווה של תפקיד דיפלומטי.

"המוות הטראגי של אפרים אלרום", כתבה שהתפרסמה בעיתון היהודי-תורכי "שלום"

 

טענה אחרת גורסת ש"הצבא העממי" תכנן לחטוף לאו דווקא את הקונכ"ל הישראלי, אלא את הקונכ"ל האיראני, הפולני, הפורטוגזי או האמריקאי בשביל הסנסציה. דעה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שהיו מקרי חטיפות ורציחות אחרים בתקופה זו שלא כוונו דווקא כלפי ישראל. צ'איאן טען במשפטו, שהמניע היה הרצון לפגוע בממשלת תורכיה שהיתה בעלת "נטיות ציוניות." טענות אחרות גרסו, שמדובר היה ברצון לפגוע באמפריאליזם האמריקאי. בעוד עיתונאים מסוימים טענו שאלרום נבחר בקפידה, אחרים  ציינו שאלרום נבחר באופן רנדומלי. אם כן, למה דווקא אלרום?

מסתבר, שאלרום היה המטרה הנוחה ביותר לחטיפה: הוא התגורר מחוץ לקונסוליה הישראלית, כך שהיה קל יותר להגיע אליו. יותר מכך, אלרום היה דייקן במיוחד ואולי הדייקן ביותר מבין הקורפוס הדיפלומטי, והיה בעל שגרת יום מדויקת ומוקפדת, דבר שהפך אותו למטרה קלה במיוחד.

אלרום נרצח ב- 23 במאי 1971, בדיוק באותו היום, 11 שנים מוקדם יותר, בו הודיע בן גוריון על לכידתו של אייכמן.

דיוקנו של אפרים אלרום, מתוך אתר ההנצחה של משרד החוץ

שרשרת ההדבקה של עגנון

"הרופא וגרושתו" מדגים היטב את האופן שבו הסופר מקשר בין אהבה למחלה

לסופר ש"י עגנון היו יחסים חמים וממושכים עם משפחתו של הצייר והסופר נחום גוטמן. במכתב חם ומבודח של עגנון אל יצחק גוטמן, אחיו של נחום, הוא פונה אליו כידיד המשפחה המבוגר ומשיא לו עצות ברוח משועשעת:

"מתוך דבריך ניכר שבדעתך לישא אשה. אם כן אתה עושה בחור – יפה אתה עושה! לא טוב היות האדם לבדו! אבל בְּרוֹר לך כלה יפה ובעיקר עם הרבה כסף. שכן חוץ לאשה יש עוד כמה עניינים אחרים נאים. וצריך אדם לישב בשלוה ולא לקפח זמנו בדאגת פרנסה – כדי להתקדש למה שקדשו יוצרו! ואעפ"י שדברו חז"ל בגנות הנושא אשה לשם ממון אבל מיהו כדי ללמוד תורה בתוך הַרְוָחָה התירו". (את המכתב המלא ניתן לקרוא כאן).

קטע מתוך מכתבו של עגנון ליצחק גוטמן. מתוך ארכיון עגנון. מכון גנזים. מס' פריט: 215262

לעומת תפיסת העולם העולה מתוך התייחסות מבודחת זו, בסיפוריו של עגנון האהבה אינה מִנעם קל דעת וגם לא שעשוע שהכסף חשוב ממנו. ברבים מכְּתביו האהבה והזיווג הם צד קריטי במהלך הגורל שבו סובבים בני האדם במודע או שלא במודע, וכאשר ישנה תחושה של שיבוש הגורל, האהבה חדֵלה להנות ולרפא והופכת בעצמה למחלה.

הסיפור "הרופא וגרושתו" מדגים זאת היטב. לגיבורי הסיפור, המְספר ודינה, יש קשר למחלות מתוקף מקצועם – רופא ואחות רחמנייה. כל מהלך ההתאהבות וההתקשרות ביניהם מתואר בסביבת בית החולים, וכבר מן השורות הראשונות הערכתם של החולים ושל הצוות הרפואי לתפקודה המקצועי של דינה מתערבבת אצל המספר ברגשות הרומנטיים שהוא מפתח כלפיה:

"עברנו את הרחוב כשאנו מסיחים על בית החולים ועל חולים ועל האחות הראשית ועל הרופאים ועל הפרופיסור שהתקין שחולי כליות יצומו יום אחד בשבוע… חלצתי פתאום את זרועותי ואמרתי נניח את החולים ובעלי מומחים ונדבר דברים שמחים, הסכימה היא עמי, אף על פי שניכר היה מפניה שחוששת שמא לא נמצא ענין אחר לשיחתנו".

תיקונים ותוספות בכתב ידו של עגנון ל"הרופא וגרושתו". גיליון "בכור", מאסף בן זמננו, תש"א. מס' מערכת: 990026682630205171

הווידוי של דינה בפני המספר על פרשיית אהבים שהייתה לה בעבר עם אדם אחר, בונה אצלו יסודות לקנאה מתמדת שאינה נותנת לו מנוח. עד מהרה מתפוגגת שמחת הזיווג ומפנה את עצמה לרגש עוצמתי לא פחות – קנאה. הרופא המקנא מייסר את דינה במעין "התקפים" באים והולכים שביניהם תקופות שגרה או פיוס, והוא מתעד אותם כמין פרוטוקול מחלה או גיליון רפואי. הוא חוזר אל הנושא שוב ושוב ומחטט בפצע. רק התעוררות הרגש האינטנסיבית בכל חיטוט כזה מפייסת אותו:

"ובכל שעה הייתי שופך דמיה ועולבה ומעליבה… נתמלא לבי אהבה וחיבה לעלובת-נפש זו, שמעונה בידי כל כך".

בסופו של דבר דינה עצמה נופלת למשכב:

"מתוך צער שציערתי את אשתי חלתה. ריפאתי אותה בסממנים ומחצתי את לבה בדברים. אמרתי לה כל התחלואים לא באו עליך אלא על ידיו של זה שקיפח את חייך. עכשיו הוא מקלקל עם נשים אחרות ולי הניח אשה חולנית לטפל בה".

במשפט אחרון זה נרמזת שרשרת המקשרת בין האוהבים – המאהב לשעבר כבר אינו מעורב בחייה של דינה, אך בהניחו את דינה פנויה לזיווג עם הרופא, הוא גוזר עליה בלא יודעין מחלה וכליה, ממש כאילו הניח אחריו שריד מידבק הממשיך להיות מופץ ולהפיל חללים. האהבה, כך משתמע, היא נגיף שכל עוד הוא מצוי אצל האדם, יכסוס בנשמתו כסיסות של קנאה וחוסר שלמות.

כרזה מ-1971: ערב עם הצגת הרופא וגרושתו-פרנהיים. מתוך אוסף האפמרה – הספרייה הלאומית
. מס' מערכת: 997002592160405171

כאשר מגיע מאהבה הקודם של דינה כמטופל לבית החולים, מתעורר הרופא שבמספר, והוא מיתמם:

"מה לעשות. רופא אני וטיפלתי בו… בין שהוצרך בין שלא הוצרך טיפלתי בו. אומר הייתי לאחיות מחלה שלא נחקרה כל צרכה מצאתי בו ואני רוצה לחקרה…"

לכאורה הרופא מבצע את תפקידו, אך בפועל מתוקף "תפקידו" כמאהב הוא מועל בשבועת הרופא – הוא מרפא את האדם הלא נכון ריפוי יתר, ובד בבד הוא מביא את האישה הבריאה לכדי מחלה. בשלב זה בסיפור שליטתו בשני האוהבים לשעבר מוחלטת: את הראשון הוא מפטם במזון (כמין "תחליף רגשי"), והשנייה הולכת ודועכת על פי קצב המריבות שלהם.

יתר על כן, אותה "מחלה שלא נחקרה כל צורכה" שהזכיר בפני האחיות קשורה לא לחוליי הגוף, אלא לקנאה רומנטית, וכאמור, אצל גיבוריו של עגנון יש בה גם מן הקשר לתחושה של עיוות כפוי בשל גורל שלא בא על תיקונו. תחושת חוסר הסימטריה שחש המספר ושאלות גורליות של "מה היה אילו" מזינות כל הזמן את התקפי ה"מחלה" שלו ואינם מניחים לו. כאשר המספר ודינה מתגרשים לבסוף, ניתן לומר שהמחלה חשוכת מרפא.

פתיחת תסכית / עיבוד תיאטרוני של יורם פאלק ל"רופא וגרושתו". מס' מערכת: 990039587450205171

כאמור, רעיון זה שב ומופיע בסיפורים נוספים של עגנון. בסיפור "בדמי ימיה", למשל, נאמר על האם החולה שזיווגה הורחק ממנה:

"אדוני, מחלה אחרת בלב בתך, שכל מעיינות הרפואה לא ירפאוה".

זהו הדהוד של הפסוק "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה" (שיר השירים ח, ז). ואכן, כפי שעולה מן הסיפור, מחלתה של האם הייתה קשורה לסיפור אהבה קודם שלא זכה להתממש:

"היא ישבה בחלון ובגדיה היו לבנים. בכל עת היו בגדיה לבנים. פעם נקרא דוד אבי בעירנו וירא את אמי ויחשוב, כי אחות רחמנית היא, כי בגדיה הטעוהו ולא ידע כי היא החולה".

דיוקן ש"י עגנון בביתו, סביבות 1966. מתוך ארכיון עגנון בספרייה הלאומית. מס' מערכת: 990036248290205171

בתה מבקשת לתקן את המעוות באמצעות נישואים למי שלא זכה להינשא לאימה, והיא נופלת למשכב עד אשר מסכימים להשיא אותה לאותו אדם. בשלב מסוים של הסיפור היא נזכרת באגדה המשמשת מודל גם לאם וגם לה:

"ואזכור את אגדת בת הרוזן אשר אהבה איש מדלת העם ואביה אמר היה לא תהיה. ותחלה הנערה עד מוות, ויראו הרופאים כי נחלתה ויאמרו נחלה מכתה, אין כהה לשברה, כי חולת אהבה היא. אז יבוא אביה אל מאהבה והתחנן לו כי ייקח את בתו לאשה".

בסוף הסיפור מובהר, גם למספרת עצמה, כי הניסיון לתקן את הגורל כראות עיניה אינו עולה יפה. הנישואים ל"מיועד" אומנם מומשו, אך אין בהם נחת ואהבה, ועדיין לכל המעורבים מציקה תחושה של עיוות גורל שלא נתקן.

גם המספר ב"רופא וגרושתו" נוכח באוזלת ידו ומתגרש, ובסוף הסיפור הוא הופך למעשה לחולה הקורא "אחות אחות בואי אצלי". הקשר לאהבתו נמשך אף ללא נוכחות האהובה עצמה, ממש כפי שקרה בעל כורחם לדינה ולמאהבה לשעבר. שרשרת ההדבקה של עגנון נמשכת והולכת.

.

המרכז ללימודי רוח בשיתוף הפיקוח על הוראת הספרות יצר עבורכם, מורות ומורים לספרות, את ערוץ הבלוג הזה. בכל שבוע יפורסם בלוג שמתמקד ביצירת ספרות או בנושא מתוך תכנית הלימודים. בבלוג תמצאו רעיונות חדשים, פריטי ארכיון נדירים, סרטונים ותמונות שיאפשרו לכם להעשיר את ההוראה בכיתה ולהוסיף לה זוויות חדשות ומפתיעות.

רוצים לקבל את הבלוג השבועי בוואטסאפ? הצטרפו כאן

להצטרפות לרשימת התפוצה של אתר החינוך של הספריה הלאומית הצטרפו כאן