.

"ולכן בְּלֶכתֵך מה יאמרו, פונדקית": על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם

אסתי אדיבי שושן

.

"לאן הולכים מפה?" – זו השאלה הנשאלת בפתיחת הרומן החדש של גבריאלה אביגור־רותם, ארבע מדברות ואחת שותקת. השאלה נשאלת מפיה של תלמה, בת למעלה משבעים, החולה בסרטן ומאושפזת ב"נווה סביונים" בכפר היוגב, ומופנית לגולדה־גילדה, חברתה הטובה עוד משנות בית הספר העממי. ואילו גולדה־גילדה חושבת לעצמה בתגובה: "ואני, מה אני יודעת, לא הייתי בסלע־האדום־שאיש־ממנו־חי־עוד־לא־חזר ועוד עם כל הגשם הזה – ". וכך, ברוחו של דיאלוג פתיחה זה, הספר כולו מבקש לתת תשובה – עליזה, פרועה וקרנבלית – לשאלה החוזרת ונשאלת מפיה של תלמה ב"קילומטר האחרון" של חייה.

במרכז הספר חבורת נשים בעשור השמיני לחייהן, שבנערותן נפגשו באקראי בשירותים של תיאטרון הקאמרי. המראה הגדולה שבה הביטו מסגרה אותן יחדיו, וכשיצאו נרגשות ונסערות מההצגה פונדק הרוחות התגבשו ללהקת בנות בשם דוגי"ת, ראשי תיבות: דרורה, ורדה, גולדה־גילדה, יפה, תלמה. כעבור חמישים שנה, שלוש שנים לאחר פטירתה של דרורה – האחת ששותקת, בשם הספר – ארבע הנותרות מדברות זו עם זו בעודן מתנהלות במשמרות סביב מיטתה של תלמה החולה, תחילה ב"נווה סביונים", ולאחר מכן בביתה. התמיכה של שלוש בנות דוגי"ת בחברה החולה בסרטן היא ציר עלילה מרכזי בספר ואחד מנושאיו.

ייחודו של הספר בסגנונו, באווירה הקרנבלית, הסוערת והעולה על גדותיה, שדווקא דרכה בוחרת אביגור־רותם לתאר את הזקנה הנשית ואת ההתמודדות עם מחלת הסרטן בשלביה המתקדמים ועם ידיעת/הכחשת המוות הקרב. האווירה הקרנבלית נוצרת ומתאפשרת דרך דמותה של גולדה־גילדה, שהרומן כולה נמסר מזווית ראייתה ובסגנון דיבורה העודף, הקופצני והאסוציאטיבי. סגנון דיבורה הולם את אישיותה ואת אורח חייה של גולדה־גילדה, שבניגוד לחברותיה חיה ללא עקרונות ברורים ומצמיתים: "הנה אני בריאה ועבה, עובדת בבית, עובדת בגינה, קוטפת תפוזים ומכינה מהם ריבה".

שמה הכפול של החברה המספרת, גולדה־גילדה, מעורר תהיות אצל כל שומעיו. תלמה, כשהייתה נערה, הייתה משיבה: "קוראים לה גולדה … אבל היא מעדיפה שנקרא לה גילדה בגלל הנעלי גולדה שכולנו נקבל בטירונות ונקלל את הרגע". השם גולדה יוצר את ההקשר הפוליטי, הנוכח־נעדר בספר, והמאפיין העיקרי הנלקח מאישיותה של גולדה מאיר, ראש הממשלה בימי מלחמת יום הכיפורים, הוא אי־הבנת המצב לאשורו, אי־ידיעה, כפי שמלמד מהלך העניינים ברומן וכפי שגולדה־גילדה מעידה על עצמה: "מה אני יודעת? כמו הגולדה ההיא אני לא יודעת כלום". מהלכו של הרומן, עלילתו והקשרים של נשות הלהקה ובני זוגן מסתעפים ומתפתלים על פי חוקי הזאנר של "טלנובלה טורקית", כפי שמעידה גולדה־גילדה. לאורכו מתבררת אי־מהימנותה של גילדה כמספרת, כשהיא עצמה, והקוראים עימה, מנסים לפתוח את קפלי ההתרחשויות שהוסתרו ממנה, ולה ולקוראים לא נותר לה אלא לשאול: "אוי־איך־טעינו־איך־לא־ראינו־איך־ לא־קלטנו".

נושאים רבים מעסיקים את בנות דוגי"ת המבוגרות, ומובעים בספר דרך התנהלותן, דיבורן ושתיקתן של ארבע הנשים. נושא מרכזי הוא למשל ההבדל העצום בין אימהוּת לבנות לבין אימהוּת לבנים. האימהות לבנות מתוארת כדרך קשה ורצופת חתחתים לכל אורכה. כל הבנות של נשות דוגי"ת התרחקו מאימותיהן לקצה העולם: בתה היחידה והמוכשרת של יפה "ארזה תרמיל וטסה לטיבט" כשאביה לקה בדמנציה. בנותיה של דרורה חיות בהתנחלות מרוחקת ושלוש בנותיה של תלמה נפוצו לקצווי ארץ: "חמוטל בסידני, עָמֵלָה, שקוראת לעצמה עכשיו אמילי, בחברת היי־טק בפּאלו אלטו ושימרית בקיוטו". כאשר שתיים מבנותיה של תלמה באות לבקר את אמן החולה הן ממהרות לעזוב, ותלמה מספרת לחברתה הטובה: "לא רציתי שהבנות ישבו לי על הראש כמו עורבים שחורים אז כבר חילקתי ביניהן את התכשיטים שלי".

נושא נוסף הוא המהירות והקלות הרבה שבה בני הזוג שהתאלמנו או התגרשו מהן יוצרים קשר עם נשים צעירות. כך קלמן, שהתאלמן מדרורה והתחתן עם סהרה, וכך יוסקה, שהתגרש מתלמה, אשתו הראשונה, ומופיע בבית החולים לבקרהּ עם ספיר, אשתו השנייה, "גברת טנא החדשה". גילדה זועמת על קלמן ויוסקה ומלגלגת על הנשים הצעירות. בה בעת היא נמשכת לעולמן הצעיר, היצירתי והפורה. גם הצורך בסגירת מעגל – או היעדרו – מעסיק את בנות דוגי"ת. החברות שוקלות להביא את יוסקה לפגישה עם תלמה, כדי "לסגור מעגל". ובעוד גילדה תוהה על הצורך בסדר, ארגון וסגירת מעגל, חברתה יפה, בת גילה, מסבירה: "אני מתכוונת להשאיר אחרי את הכל מסודר, הפקדתי אצל נוטריון צוואה וייפוי כוח".

נשות דוג"ית מוטרדות גם מהקפריזיות והתעתוע של המחלה והמוות. גילדה תוהה, בשם כל חבורת דוגי"ת, איך דווקא דרורה, "שלא נגעה בגלוטן, עברה מצמחונות לטבעונות, התמסרה בכל שנה לתהליך של ניקוי רעלים, שתתה עשב חיטה, תרגלה מדיטציה … דווקא היא. איפה הצדק. … ועכשיו תלמה. דווקא היא". אימת המוות מתבטאת לעיתים קרובות בהומור. כך, לאחר מריחת לק, תלמה אומרת: "אבל הם יורידו לי את זה בטהרה. הקב"ה לא מרשה שיופיעו לפניו עם לק". בגיל הנעורים, בבדיחות דעת ואגב פרצי צחוק, רשמה תלמה, הצעירה בחבורה, את סוגי הפרחים שהיא תביא בעתיד הרחוק לחברותיה, לוואזות שעל מצבותיהן, וכעת, בחלוף חמישים שנה, היא מבקשת מגילדה שתביא לה ציפורי גן עדן: "אולי זה יפלס לי את הכניסה לשם".

גילדה, חברתה הטובה ביותר של תלמה, מסרבת בכל מאודה להשלים עם מותה הקרב של תלמה, ויחד עם ורדה ויפה, בַמשמרות סביב מיטתה, הן מנהלות קרב סיזיפי נגד גזירת המוות, בכל הדרכים העומדות לרשותן. מול נחרצות קביעתם של הרופאים, הרזון המאיים של תלמה, איבוד הקול וברק השיער והדכדוך המכרסם, הן מנסות שוב ושוב לחדש, להתסיס ולעורר את יופייה, נשיותה ותשוקת החיים שלה. גילדה חוזרת ומציעה לתלמה את אותה הצעה מימי התיכון – למרוח לה לק, ויפה עושה לה תסרוקת "נערית, מחודדת קצוות, פיטר פנית". ורדה, לאחר שחזי בעלה נהרג בתאונה והיא צברה לעצמה "צדיקים, טקסים, ניסים, קמעות ולחשים", מביאה לתלמה מדליון כסף משובץ באבני החושן, שינוח על צ'אקרת הלב. גם פרחים צבעוניים הגודשים את אדניות מרפסת ביתה של תלמה, שבו היא עושה את חודשי חייה האחרונים, נקראים להניס את מר המוות. אולם שיאו של הניסיון לעורר ולשמר את תשוקת החיים של החולה הקרבה אל מותה הוא בתכנון חתונה, כדת וכדין, בינה לבין קלמן אהוב נעוריה, שתהיה תיקון לחתונה עם יוסקה, שהתקיימה חמישים שנה לפני כן, בקיבוץ. חתונה מתוכננת זו, שכפי שמסבירה גילדה לסהרה, אשתו הצעירה של החתן המיועד, אמורה להיות "העלה", כמו בסיפורו של או. הנרי, שישאיר את תלמה בחיים. ההכנות – טוויית רעיון החתונה, בחירת השמלה, תפירתה והתאמתה לגוף האישה החולה, קביעת התאריך, בחירת הרב המתאים, המקום, הכיבוד, האורחים והצלם – הולכות ומתעצמות, בהובלתה של גילדה, לכדי פנטזיה צבעונית, בועה מרהיבה המתנפצת בכאב גדול אל קרקע המציאות הכואבת.

את הספר כולו מלווה מעין פס קול: שירי להקת דוג"ית, השזורים במחשבותיהן ובדיבורן של נשות הלהקה, ובמיוחד בציטוטיה הנדיבים והיצירתיים של גילדה. השירים רובם ככולם שירים ישראליים שנכתבו והושרו בשנותיה הראשונות של המדינה, והם מקנים לספר ישראליות אותנטית ושובת הלב. הציטוטים מתוך השירים מבטאים את מחשבות הדמויות, משמשים כאמצעי להיזכרות בעבר, מאפיינים את דמויות נשות דוגי"ת ואת הפער בינן לבין הצעירות הישראליות, ועוד. אולם עיקר תרומתם של השירים הוא בעיצוב הריתמוס, הנימה, הלחן של הספר כולו, עיצוב נימת ההומור, הקופצנות, האסוציאטיביות המאפיינות את סגנונו.

מילות השיר העממי "הו, הה, הננו חומה/ גשם שלג רוח סערה", מהומהמות מפיה של דרורה בפגישתן הראשונה של בנות הלהקה, בשירותי התיאטרון, וגילדה, ורדה ויפה מצרפות את קולן לקאנון ב"דבר לא יפחידנו/ דבר לא יפחיד־ה־הי־נו". מיד אחר כך, עוד לפני תחילת ההצגה, יפה, שחשוב לה שהן יֵדעו שיש גם מילים אחרות, שרה את גרסת "משפחת הפלמ"ח": "הו, הא, הנני הולך/ רעב, עוני, כלא, משטרה". בתום ההצגה, ברחוב דיזנגוף הסואן, הן פוגשות זו את זו בעזרת השריקה הרמה של "הו־הו־הננו חומה". חמישים שנה לאחר מכן מדמיינות לעצמן שלוש מנשות דוגי"ת שהן תחזורנה להופיע כ"שלישיית הבאבא יאגות", וגילדה המעודדת משלבת את ההמנון המדינה עם השיר המוכר: "עוד לא אבדה תקוותנו, גשם, שלג , סערה, דבר לא יבהילנו, דבר לא יבהיל־הי־היי־נו". המילים החוזרות של שיר זה, המלווה אותן מפגישתן הראשונה, מבטא את חברותן האמיצה, הנפרשת על פני עשרות שנים ומתגברת על בגידות, מיתות של בעלים, גירושים, מותה של דרורה ומחלתה האנושה של תלמה.

"שיר הפונדקית" מתוך פונדק הרוחות מאת אלתרמן מוזכר כמה פעמים ביצירה, והוא בעל מעמד מיוחד. בתחילת הספר, כשהבנות הצעירות נקשרות זו לזו באולם ההצגה, הן מנסות לשחזר את "השיר ששרה חנה מרון עם הדודאים" ונזכרות בשורה "ולכן בְּלֶכתֵך מה יאמרו, פונדקית". הן נתפסות לריתמוס המכשף של הטקסט, אך בלי שתוכלנה, בסער נעוריהן, להבין את משמעותו. חמישים שנה מאוחר יותר, גילדה, היושבת ליד תלמה בשלבי מחלתה המתקדמים, שרה את טורי השיר: "כי לפני שיוצאים למרחק, למרחק/ יש לומר את שבחו של הגוף הפונדק/ שאחרי קצת שנים של סופה/ הוא יפה כמפולת יפה".

מפולתו היפה של הגוף הנשי בעשור השמיני לחייו, ובמיוחד במהלכה המאכֵּל של מחלת הסרטן, היא מוקד תמאטי מרכזי בעלילה. ייחודו של הספר ארבע מדברות ואחת שותקת, נפלאותו וקסמו הם במענה שהוא נותן לתהליך ביולוגי הכרחי זה. דמותה של גולדה־גילדה, פעלתנותה, תזזיותה, ההכרח המניע אותה לסייע לחברותיה, הבנתה המוגבלת אך הטובה והתמה, ובמיוחד הדיבור הקרנבלי, המזמר והעולה על גדותיו, הם מענה לתבוסת הגוף. החבורה הנשית, שנוצרה בעליצותם ותמימותם של ימי הנעורים, ושומרת על קיומה במשך עשרות שנים, היא המעטפת שמציג הרומן כתיקון – היחיד שקיים – לשאלתה של תלמה בפתיחת הרומן "לאן הולכים מפה?" וגם לשאלה "ולכן בְּלֶכתֵךְ מה יאמרו, פונדקית".

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים.

.

גבריאלה אביגור־רותם, "ארבע מדברות ואחת שותקת", כנרת זמורה דביר, 2020.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי סלע לבבי על "סיד" מאת אסתי ג' חיים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך הספר "ממזרת" / מיכל פנקל

.

האישה שמה את אצבעה על שפתיו של בועז, מבקשת ממנו לאפשר לה לענג אותו, להפשיר את מבוכתו. הוא היה לה שעשוע. והיא לו מושא תשוקות, פורקן ליצריו, שנשים אחרות עוררו בו, עד שהגיעה רות. וכשהגיעה רות כבר לא רצה ללמוד או לתור אף אחת אחרת. ובערב יום שלישי, הראשון שהגיע לאחר שהתלווה לרות לראשונה ל"שערי צדק", עוד לפני שהתוודע אליה ממש, רק ריחה הסתלסל בגופו וצלילתה המעורפלת תפסה לה מקום של כבוד בראשו, הוא הגיע לביתה של הגברת הסודית שלו, שכבר הבחינה בחומה השקופה שאישה אחרת הרימה בנפשו של בועז והרגישה ברווח שנפער בינו לבינה. כאשר שאלה אותו לפשר הרווח הדק הזה, סיפר לה בועז על האישה עם העוגות שאפתה את דרכו אליה מבלי שמי מהם יתכוון בכלל. הוא גם הסביר לה שככל הנראה רק הוא רואה צל של אפשרות, שכן האישה ההיא טרודה בעניינים אחרים.

ולאחר הדברים הללו הניח בועז את מגש הזכוכית העשוי ויטראז' בידיה של האישה, אשר הקפיד לשמור בסוד את מפגשיו הסוערים איתה ואפילו לא גלגל על לשונו את שמה פן יוכתם בחברבורות קלון. היא חייכה את החיוך היודע־כול שלה והבינה שזוהי פגישתם האחרונה.

זו הייתה למעשה הרפתקת הכיבושין היחידה של בועז, הוא נכבש על ידי אישה בוגרת, מנוסה, שחשקה בו וסמכה עליו, ואף ידעה בחוכמתה לשחרר אותו כשהוא כבר יודע לעוף וללהטט אהבהבים. היא ידעה שהוא לא ישכח אותה, והוא עדיין לא ידע כמה יודה לה בלבו על שתרגלה איתו תשוקה ואיפוק. ולפעמים רק איפוק. כי רות הייתה אגוז קנטרן ומצולק או שמא אפרוח תועה בסופה.

הסופה שהתרגשה על רות טלטלה גם את בועז, שהיה מגיע לבית החולים ויושב עם רות ליד מיטת בתה המורדמת והמונשמת. היה מתרגם לה את דבריהם הסתומים של הרופאים בנוגע ללילי, ובתום הביקור היה אוסף את סליה ומסיעהּ לביתה. בפרקי הזמן הללו – שבועז היה מתפלל בלבו שיתארכו ככל שניתן – היה לעתים מציע לרות טיול קצר בקצוות הרחוקים יותר של ירושלים, מקומות שבהם נהג להתבודד, במיוחד כשגעגועיו לאמו היו נוקשים על דלתות לבו.

אז הייתה רות מספרת לו על בתה שנולדה "לא בסדר", על האיש שנישאה לו לאחר שנודע לה שהיא הרה, ושביום הלידה הטיח את ראשה בקיר אין־ספור פעמים כי היה שיכור, ולא הפסיק להכותה עד שהתעלפה. כשהיה מתרגש על שכונת חליסה מעשה פשע, לא היו השכנים ממהרים להתערב מחשש שיבולע להם ושהקרימינלים שהסתובבו והטילו את חִתָּם על השכונה ינקמו בהם, או גרוע מכך, המשטרה תתפוס אותם ותאשים אותם בפשעים שלא ביצעו. רק ערבייה זקנה שחלפה במקום בדרכה לביתה בשכונת ואדי סאליב ושמעה צעקות וקללות וראתה אישה בחלון קורסת פתאום, היא זו שהבריחה את הנבל והזעיקה אמבולנס שפינה את רות לבית החולים, ושם ילדה את לילי כשהיא סובלת מתסמונת דאון.

"המונגולואידיות – מכה מאלוהים, ככה אמא שלי זכרה לברכה הייתה אומרת," אמרה לו. "ואני לא חשבתי שזו מכה בכלל כי אלה ילדים של אלוהים, נשארים בתמימות שלהם תמיד," הוסיפה. רק לאחר כמה חודשים, כשלילי הקטנה גם לא הגיבה על גירויים בכלל, הבינה רות את מה שהרופאים אמרו לה, שלתינוקת יש שיתוק מוחין, כנראה בגלל טראומה ואי־אספקת חמצן למוח.

ולילי הקטנה הייתה שבויה בתוך המונגולואיזם שלה, כלואה עם הפיגור והנכות הקשים, ורות הייתה כמו אסירה מרצון בדירה הקטנה בשכונת חליסה ולא יצאה מפתח הבית כלל. וידאד הערבייה, שהזעיקה את האמבולנס ביום המכות, לימדה את רות מיני מלאכות תפירה ותיקונים והייתה מפנה אליה קליינטים כי היא בעצמה כבר לא הייתה יכולה להביא את החוט בקוף המחט. על כל קליינט שהייתה מביאה לה וידאד, הייתה רות משלמת לה מעשר ושמחה בחלקה. כך יכולה הייתה לטפל בבתה ולהניח על שולחנן מזון.

באחת הפעמים סיפרה רות לבועז, "לילי גדלה וכבר הייתה כבדה לי כמו חמישה שקים של תפוחי אדמה, ואני לא יכולתי עוד להרים אותה. פחדתי שתיפול לי, פחדתי על החיים שלה." והשתיקה עטפה אותה כמו שמיכת צמר דוקרנית. "אז עברתי לירושלים," הסבירה. "הרופאים והסוציאלית אמרו שלילי לא תחזיק מעמד בבית. היא צריכה טיפול שאצלי אין." והיה נדמה שהיא מושכת את שמיכת הבושה עד למעלה מראשה. נבוכה. "ואמרו ש'אלי"ן' מצוין לילדים כמו לילי שלי. וגם לי ירושלים מצוין," הוסיפה לספר.

בועז מעולם לא שאל אותה על עברה, על משפחתה, על אביה של לילי. לא רצה לדחוק בה. רק היה מתבונן בה בעיניים שחורות גדולות ומלטפות. והיא סוף־סוף יכולה הייתה לשפוך את מרֵרת חייה בפניו, לאפשר לו להציץ לתוך קרביה. לתאר לו את הלילות הארוכים שבהם לילי אינה לצדה. את האשמה שהפכה לחלק ממנה, כי אולי יכולה הייתה לחמוק מבעלה המנוול ולחסוך מלילי את הפגיעה הקשה. "היינו מסתדרות עם המונגולואידיות," הייתה אומרת, ודמעות היו מצטופפות אצלה בעיניים ונתקעות.

ובאותה הפעם שלקח אותה להשקיף על ירושלים מפסגת הר הצופים לפני שהשמש שוקעת, הסביר לה על האתרים השונים, עצר מאחורי קמפוס האוניברסיטה העברית ששכן על ההר, בצמידות לכפר הערבי עיסאוויה ולבית החולים "הדסה". הראה לה באופק את הרי ירדן וים המלח, ואז נסע איתה לשבת בהר הזיתים ולהשקיף על העיר העתיקה. סיפר לה את כל סיפורי הגאולה ששמע מאמו, הראה לה היכן קבורים סבו וסבתו ואמו, כמעט אחוזת בית בבית הקברות עשו להם. קנה לה אצל הערבי בעל החיוך נטול השיניים בייגלה שמנמן עם טיפות של מלח עליו ותה בכוס זכוכית קטנה ודקיקה, או שהביא לה סחלב עם המון קוקוס וקינמון ופיסטוקים קצוצים – "קצוצים – כמו החיים שלי," גיחכה מולו, "בגלל זה אני כל כך אוהבת אותם." והוא לא ידע אם התכוונה לדברים שאמרה או שרק עטפה בהם את מר גורלה.

בועז ידע שלפני יותר משנה היה אצלה איזה גבר שהטיל עליה מורא. כך לפי דבריו של אדון אברום שהיה חד הבחנה. מראש התנצל אדון אברום כי תכף הוא עלול לתת ללשונו ללכת רכיל, ואז סיפר לבועז כי ראה את רות בחברת טיפוס מזרח אירופאי, מאפיוזי שכזה – בריון בעל גוף, מתנודד כשיכור מצד לצד כשרגל ימין כאילו לוקחת את כל גופו השמן ימינה ורגל שמאל מושכת את גופו שמאלה, כשרות מוליכה בעגלה ילדה גדולה, אשר לדעתו של אדון אברום הייתה בת שבע שנים בערך, בעלת מבע לא ממוקד, שמוטה. ובועז שתק וחיכה שתגיע לרות שעת רצון והיא תספר לו בעצמה פרטים נוספים על האיש ההוא, על מי שאדון אברום החשיב לבעלה, על חייה. על עצמה.

ושעת הרצון הזאת הגיעה ביום השלושים לפטירתה של לילי. אך דבר דבור על אופניו. כבר בבוקר יום הסתלקותה מהעולם של לילי התקשרו, עוד לפני שאלוהים הדליק את השמש, לטלפון של אדון אברום וביקשו לדבר עם רות או עם בועז. אדון אברום נחפז לרדת לדירת שכנו וקרא לו לטלפון. אז הודיעה לו האחות דיצה ששעותיה של לילי ספורות וכי עליהם להגיע בדחיפות לבית החולים כדי להיפרד ממנה וללוות את נשמתה. בועז נסע עם החיפושית המשתעלת שלו לשדרת האזבסטונים, ושם הבחין באור בוקע מחלונה של רות. הוא נכנס לשביל שפרחים סגולים קידמוהו בריח עדין, ובפתח קרועות היו עיניה של רות כאילו ידעה, והן מחכות לבשורה הקשה מכול.

כשהגיעו לבית החולים התיישב פרפר רחב כנף וצבעוני על ציר החלון, כנף כתומה אחת בפנים, כנף כתומה אחרת בחוץ. וכשעף מעל למיטתה של לילי ומעל לראשה, נעתקה נשימתה של לילי והתעופפה עם הפרפר המרהיב, שנשא את נשמתה בין מיתריו השחורים ששורטטו ככלונסאות על כנפיו. רות הבחינה בפרפר, ועדיין לא הבינה שזו הייתה אותה "הסעה" שעליה כנראה סיפר לה בועז.

הימים היו ימי תמוז, ורוחות מזרחיות פקדו את הארץ ולא הועילו כי לבה של רות קפא והתאבן כמו הסלעים באדמת הטרשים שמול הצריף שבו גרה. האוויר היה יבש כמו נשמתה. בועז ואברום היו מגיעים לצריף של רות פעמיים ביום ודואגים לקיים בביתה את התפילות, על כן גייסו מניין אנשים ולעתים אף יותר, שהעבירו את תפילות השחרית והערבית שלהם מבית הכנסת השכונתי. לגבר שעליו סיפר אדון אברום לבועז לא היה זכר.

מדי פעם הייתה מי מנשות השכונה שולחת עם בועז או עם אדון אברום מיני מזונות לרות, או שהייתה מביאה לה בעצמה, והן היו יושבות ושחות שיחות קטנות וצרות על כלום ושום דבר. כאבה של רות ניכר בעיניה, שהרי רות הייתה אשת מכאובות וחדרי לבה נגדשו בייסורים, שהגדול שבהם, ככל שידיעתו של בועז השיגה לדעת בעת ההיא, התגלגל בה עם לידתה של לילי, ולאחר מכן הכביד עליה כשהבינה את משמעות תוצאתן של המכות שחטפה ממי שהיה בעלה, ואז קברה אותה המפולת עם פטירתה של לילי מהעולם.

באותו היום, עת קמה רות מהשבעה על בתה יחידתה, התעופף מול עיניה פרפר כתום עם קווי גוף שחורים והתיישב במרכזה של תפרחת לבנדר שנישאה גבוה מעל חברותיה לזר. זר סגול שהביא לה בועז. הוא ידע שלילי זה שם של פרח סגול, אך לא היה בטוח אם אלה סיגליות או שושנים, ואולי לילך. המוכרת בחנות הפרחים בפינה של רחוב בן יהודה אמרה לו שייקח לבנדר, הוא מחטא את הנפש ומבריח עין רעה. עוד לפני שנכנס לצריף, הבחינה רות בריח הנפלא של הלבנדר שהתגלגל בנחיריה. דגדוג בושם הלבנדר בנחיריה מתח את שפתיה לכדי התחלתו של חיוך דק, שעוד לא חשף שיניים אך בהחלט היה מכיר טובה. את גבעולי זר הלבנדר הניחה אחד־אחד באגרטל שקוף בעל פתח אליפטי מעודן, כשהיא מכניסה גבעול דק ומסובבת אך מעט את האגרטל, ושוב מכניסה גבעול חדש ומסובבת קמעה את האגרטל. כך התעסקה עם האגרטל זמן רב ככל שניתן, תוהה על מה שהיה ועל מה שאין ועל מה שלא יהיה.

רק בחלוף שלושים הימים לאבל על בתה הקטנה, אשר הייתה בעלת גוף ונדמה היה כי היא גדולה מכפי גילה, ארזה רות את כאבה, ולאחר שחידשו את שגרת הבוקר בדירתו של אדון אברום, סיפרה רות לבועז ולאדון אברום על הפרפר בעל הכנפיים הכתומות והקווים השחורים שלקח את נשמתה של לילי ושמר עליה בכל הימים מאז פטירתה, כשהיה מגיע מדי יום בשעה של בין השמשות, כשההרים סביב הצריף נצבעו כתום ואדום כצבעי כנפיו. היא סיפרה להם שדימתה בנפשה שהקווים השחורים הם שכונת האזבסטונים שבה היא מתגוררת. כשסיימה לספר להם על הפרפר נאלמה באחת. כאילו פלטה דבר שטות או הזיה.

בתחילה שתקו הגברים, וכשפנתה רות למטבח להשליך את שאריות ארוחת הבוקר ואת מבוכתה, אמר בועז שזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע סיפור כזה. אמו וסבתו היו מדברות הרבה על הדבורים והציפורים והפרפרים שהיו פוקדים בתי אבלים, כמו מבקשים להשגיח על מוכי היגון והגעגוע ולמסור ברכת שלום מזה שעזב את העולם ועבר לעולם שכולו טוב. אדון אברום הנהן והוסיף שישנם אנשים שיש להם יכולות מיוחדות לפרש את משק הכנפיים, שאינן אלא נשיקות מרפרפות מהנפש שהתעופפה לה על כנפי רוח לבית האלוהים. והדגיש שתמיד יהיו אלה בעלי כנפיים שיעלו ויביאו את נשמת מי שרוחו שבה לחיק האלוהים וגופו חזר לעפר.

רות הסתובבה אליהם כשפניה רטובות וכתפיה רועדות מבכי. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבועז ראה אותה בוכייה, ואז הבטיח לה ללא קול שמעתה ואילך הוא ידאג לעטוף את ימיה בטיפות של אושר, שיהיו לה כמו שמיכה דקה ואוורירית שתעטוף את חייה.

 

מיכל פנקל, "ממזרת", סביונים, 2020.

.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: סצנה מתוך "אנדרטה של צרעת", טרילוגיית מחזות מאת יונה וולך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

ריקי דסקל

את החבילות שהיא קשרה אני פורמת

שָׁעָה לִפְנֵי שֶׁמֵּת

עוֹד הִתְעַקֵּשׁ אָבִי לִבְרֹר אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר

כָּאֵלּוּ שֶׁיִּהְיוּ בְּמֵיטָבָן גַּם בְּעוֹד שָׁבוּעַ

 

בָּאוֹטוֹבּוּס הָעוֹשֶׂה דַּרְכּוֹ בְּמַעֲלֶה הָהָר

צָבַט בִּשְׁתֵּי יָדַיִם אֶת תִּפְסֵי הַחַלּוֹן וְהֵרִימוֹ

כְּדֵי לִשְׁאֹף אֲוִיר.

מַרְאֵה הַמְּנוֹפִים בַּמֶּרְחָק הַדָּלוּחַ הָיָה לוֹ טִבְעִי

מֻ‏כָּר כְּמוֹ הַטִּלְטוּלִים קָדִימָה וְאָחוֹרָה.

 

אֶת הַדֶּרֶךְ מִן הַתַּחֲנָה עָשָׂה כָּרָגִיל

שִׁשָּׁה צְעָדִים מְהִירִים כְּחַרְדּוֹן וּמְנוּחָה

שֶׁהָלְכָה וְהִתְאָרְכָה בְּצֵל אַחַד הָעֵצִים

הַחִוְּרִים מֵאָבָק.

 

רֶגַע לִפְנֵי שֶׁיָּרַד בַּמַּדְרֵגוֹת הָעֲקֻמּוֹת

נִשְׁעַן אֶל עַמּוּד הַבֶּטוֹן

שֶׁלְּמָחֳרָת תִּתָּלֶה עָלָיו מוֹדַעַת הָאֵבֶל

וְחָטַף נְשִׁימָה עֲמֻקָּה כְּכָל שֶׁיָּכֹל.

 

אֶת עֲלִיַּת הַפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה בְּמַדְרֵגוֹת הַשֻּׂמְשׂוּם

עָשָׂה בְּלִי לָדַעַת זֹאת.

נִכְנַס הַבַּיְתָה וְהִתְיַשֵּׁב בִּקְצֵה הַסַּפָּה הַכְּחֻלָּה.

 

הוּא כְּבָר הִזִּיעַ וְהָיָה לָבָן כְּמוֹ הַקִּיר מֵאֲחוֹרָיו.

 

אִמִּי לֹא הִסְפִּיקָה לִדְלוֹת אֶת הָעַגְבָנִיּוֹת

מִסַּל הַפְּלַסְטִיק הַמְּחֹרָר וְשָׁמְעָה

אֶת לִבּוֹ הַסָּמוּק מֵחָרוֹן עֶבְרָה וָזַעַם

מִתְפּוֹצֵץ.

 

כתיבה אוטומטית

לְפֶתַע צָצָה שַׂיָה

צָפָה כִּגְוִיָה בְּיַם הַזִּכָּרוֹן שֶׁלִּי

נֶעֱמֶדֶת מוּל מְקָרֵר הַנִּירוֹסְטָה הָעֲנָק

בַּחוּץ וּבִפְנִים אוֹגוּסְט הַנּוֹרָא

 

יָדָהּ מִתְרוֹמֶמֶת לִמְשֹׁךְ בַּיָּדִית הַצּוֹנֶנֶת

היא פּוֹתַחַת אוֹתוֹ לְהַשִּׁיב

מְעַט קֹר עַל פָּנֶיהָ הַנּוֹצְצִים

עַל שְׂעָרָהּ הַקָּצָר

על עֵינֶיהָ הַתְּכֻלּוֹת

אֲנִי סוֹרֶקֶת, תָּרָה אַחַר דִּמּוּי הוֹלֵם

רֶגַע

כְּפַסֵּי תְּכֵלֶת קַדְמוֹנִית

שָׁדֶיהָ מִתְפָּרְצִים מִתַּחַת לַחֻלְצָה הַקִּבּוּצִית

לְחָיֶיהָ תַּפּוּחֵי שִׂמְחָה

יְרֵכֶיהָ זְהֻבּוֹת

בֵּיְגָּלֶה גַּרְבַּיִם מֵעַל נַעֲלֵי עֲבוֹדָה חוּמוֹת

אוּלַי הָיְתָה לָהּ פְּרִיחָה מְשֻׁנָּה בְּמַרְפְּקֶיהָ

אוֹ שֶׁכֻּלָּהּ הָיְתָה פְּרִיחָה שֶׁל נְעוּרִים

אֵינֶנִּי זוֹכֶרֶת

הָיִיתִי יַלְדָּה

הִיא הָיְתָה אִשָּׁה צְעִירָה

הַיּוֹם הָיְתָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת אִשָּׁה כִּמְעַט זְקֵנָה

הַכֹּל שֻׁנָּה וְאֵין לְהַכִּיר

היא פּוֹתַחַת אוֹתוֹ לְהַשִּׁיב

מְעַט קֹר עַל

הֶבֶל אוֹגוּסְט

 

וּקְלִיק הַמַּתֶּכֶת שֶׁל טְרִיקַת הַדֶּלֶת

סו‎‏ֹבֵב עוֹד ומְהַדְהֵד עוֹד בָּעוֹלָם…

 

ריקי דסקל, משוררת ושחקנית, פרסמה עד כה שישה ספרי שירה. לאחרונה יצא בסרביה הספר "חדר משותף", מבחר דו־לשוני, בסרבית ובעברית, משיריהן של דינה קטן בן־ציון, ריקי דסקל והמשוררת הסרבית מילוסווה פאבלוביץ'. שירים פרי עטה התפרסמו במוסך, וכן הספד שכתבה למשוררת גבריאלה אלישע ז"ל, בגיליון 46. השירים שכאן – מתוך הספר "שפת הנהר", שיראה אור בקרוב בהוצאת עם עובד.

.

.

נעמה יונג

גיל המעבר במוזיאון חיל הים

אֲנִי פְרִיגָטָה

שְׂבֵעַת קְרָבוֹת

בִּטְנָהּ כְּבֵדָה

שׁוֹקַעַת נִסְיוֹנוֹת

שַׁטָּה, קְרֵבָה לְאִטָּהּ

מְכַוֶּנֶת חַרְטוֹמָהּ

לִנְמַל הַבַּיִת

הַבָּא

 

בַּיָּמִים.

 

נעמה יונג, בעלת תואר ראשון בספרות ושפה אנגלית וצרפתית מהאוניברסיטה העברית, ותואר שני בעיתונאות מ־NYU. תרגמה 14 ספרים. פרסמה שני ספרי שירה: "הווים" ו"כבשת הדבש", שניהם בהוצאת פרדס. שיריה התפרסמו בכתבי עת שונים, ובהם מאזנים, המוסך, כתובת, עלי שיח.

.

.

אדוה מגל כהן

אלפּים שוויצריים

אַחַר כָּךְ שַׁבְנוּ לְבַת יָם. תָּמִיד בַּחֹשֶׁךְ, תָּמִיד מִרְפָּסוֹת פְּתוּחוֹת,

אֲנָשִׁים שְׁעוּנִים עַל מַעֲקִים הִבִּיטוּ בִּמְכוֹנִיּוֹת חוֹלְפוֹת, הִבִּיטוּ בָּנוּ.

וִילוֹנוֹת מְסֻלְסָלִים בְּצִבְעִי אַרְגָּמָן נִתְלוּ עַל קַרְנִיזִים,

שַׁנְדֵּלִירִים הִשְׁתַּלְשְׁלוּ מִתִּקְרוֹת שִׁכּוּן נְמוּכוֹת,

מִרְפָּסוֹת גָּלְשׁוּ כְּגַלִּים לָרְחוֹב שֶׁשָּׁב לְאָחוֹר לְתוֹכָן.

 

מַמָּשׁ לִפְנֵי הַפְּנִיָּה לַחֲנִיָּה, בַּבַּיִת שֶׁל אֹרֶן, קוֹמָה רִאשׁוֹנָה מֵעַל הַמַּכֹּלֶת,

אַלְפִּים שְׁוֵיצָרִיִּים יְפֵיפִיִּים כִּסּוּ אֶת רֹחַב קִיר הַסָּלוֹן בְּטַפֵּט גָּדוֹל.

אַבָּא שֶׁל אֹרֶן אִבֵּד רֶגֶל בְּיוֹם כִּפּוּר, אֹרֶן הִכָּה אוֹתָנוּ בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת,

אִמָּא אָמְרָה שֶׁטַּפֵּט זֶה זְוָעָה וְלֹא נוֹתֵן לַקִּיר לִנְשֹׁם.

 

אדוה מגל כהן, ירושלמית, בוגרת לימודי קולנוע וטלוויזיה בביה"ס סם שפיגל.  עוסקת בקולנוע באופן רב־תחומי: בימוי, אוצרות והוראת הקולנוע. אוצרת התערוכה ״סינמה ירושלים״, החוקרת את השתנות המבע התיעודי על העיר מראשית הראינוע. זהו לה פרסום ביכורים בשירה, מתוך ספר בכתובים.

.

.

רחל מדר

חיזיון ראשון לחימנה

הֵם מִתְקַבְּצִים עָלֶיהָ,

רָאשֵׁיהֶם כַּדּוּרֵי טֶנִיס קֵרְחִים,

מְעֻוָּתִים. חֲבָל עָלַיִךְ, הֵם צוֹוְחִים.

זֶה הַפַּחַד, תָּמִיד הַפַּחַד.

הָיָה יָפֶה אָז, יָרֹק וּבוֹעֵר,

קַיִץ וְחֹרֶף.

נָדִים בְּרֹאשָׁם,

חֶלְקָם עוֹמְדים בַּצֵּל,

אֲחֵרִים בָּאוֹר הָעַז שֶׁל הֶחָצֵר.

מֵאֲחוֹרֵי גֵּוָהּ הֵם מְצִיצִים בָּעֵט

הָרָץ עַל הַשּׁוּרוֹת, עוֹמְדִים

וּמְצַקְצְקִים,

לְבוּשִׁים מַדֵּי צֶלוֹפָן צִבְעוֹנִיִּים

מִצַּוָּאר עַד בְּהוֹנוֹת, כֹּה צוֹדְקִים.

 

רחל מדר היא משוררת, חברת מושב ארבל בגליל התחתון. בעלת תואר שני בגיאוגרפיה וסביבה, בעבר עבדה כמורה ומדריכת מורים. פרסמה את הספר "רומן קווקזי" (הורדוס, 2020) ושני ספרי שירה, "שירת האדמה" (שופרא לספרות יפה, 2013) ו"הו מי או סתה" (עיתון 77, 2016). ספר נוסף עתיד לראות אור בסדרה אש קטנה 77. שיריה פורסמו בכתבי עת מודפסים ודיגיטליים, ובהם המוסך. השיר שכאן, בהשראת הצייר ג'ורג'ו דה קיריקו, מתוך ספר בכתובים בשם "כפר קץ הייסורים", אפוס עתידני על קהילות אדם ספק עתידיות, ספק עתיקות.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת מאיה ויינברג, עמרי משורר הרים, לילך גליל ויובל פז

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן