גיליון 95

שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

"הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח." מאת שי שניידר־אֵילת

"הרחוק ביותר – אותו נקיק בלתי נראה בנוף הצוקים – הוא הקרוב ביותר. החיצוני אינו אלא השתקפותו של הפנימי. הפיזי הוא עטיפתו של המטפיזי." צביה ליטבסקי על הקשר ההדוק בין נפרדוּת ואחדוּת בשני שירים מאת זלדה ויונה וולך

"היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי!" קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

"רעת העיר תל אביב, שהיא בעצם מטונימיה לתרבות הישראלית הנוכחית, עולה כביכול לפני ה', בדיאלוג הפנימי של האני השר הבוגר של ההווה עם הילד והנער שהיה בעבר". יהודית אוריה קוראת בשירו של עמוס נוי, "חמש שתיים חמש"

"זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להיפגש ביחידות עם בחור ערבי, ועוד אחד שברוב אצילותו הציל אותי ועזר לי, והלוא אני בעיקרון אדם קוסמופוליטי." פרק מתוך "על חופי נדודים" מאת ראויה בורבארה