שירה | כמו אדם לעוּף

שירים מאת צוריאל אסף, אפרת בלום ודעאל רודריגז גארסיה

סיגלית לנדאו, בנות הים מוחקות את חופי עזקלון, צילום מתוך וידאו, 12:16 דקות, 2011. מתוך התערוכה "מלח הארץ וכלת הים", בגלריה GH גבעת חביבה לאמנות (אוצרת: ענת לידרור)

.

צוריאל אסף

*

נֹאמַר אֱמֶת –

הַדְּבָרִים שׁוֹתְתִים מֵעָמְקָם כָּעֵת.

בַּל נַפְרִיז בְּאַשְׁמַת הָאָבָק הַמְּכַסֶּה

עֵצִים, דְּרָכִים, לְבָבוֹת.

בַּל נִתְנַעֵר מֵחֲלוֹמוֹת הַמּוֹשְׁכִים בְּשַׁרְווּלֵנוּ

לְבַקֵּשׁ מְעַט אֹמֶץ.

נִהְיֶה כֵּנִים, הַסִּילוֹנִים

הַחוֹרְשִׁים בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב תְּלָמִים

בְּזֹהַר מְהַסֶּה

לֹא יֶאֶצְרוּ אֶת הַכֹּבֶד מֵרַגְלֵינוּ

וְלֹא יִבְלְמוּ אֶת הַחֶסֶד

הָרוֹעֵף עַל כְּתֵפֵינוּ

וְאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק

.

*

אֲנִי מַצְמִיד רְגָעִים חֲזָקִים וַעֲגֻלִּים

זֶה לָזֶה בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף סָגוּר

מְנַסֶּה לִפְצֹחַ מֵהֶם אֹשֶׁר

בְּתוֹךְ דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַגִּישׁ לְתִינוֹק

וַאֲפִלּוּ הוּא בּוֹכֶה תַּחֲנוּנִים

 

בֶּחָצֵר שֶׁלִּי עֵצִים גְּבוֹהִים

שֶׁאֲנִי שֶׁלָּהֶם עוֹשִׂים

בִּי כִּרְצוֹנָם הַכָּמוּס בַּשָּׁרָשִׁים

וַאֲנִי מְרוֹקֵן עֵינַיִם כְּדֵי לְבַקֵּשׁ

לִרְאוֹת אֶת שֶׁלְּפָנַי אוּלַי

אוּכַל

.

*

הַיֹּפִי מַנִּיחַ יָד עַל יָדָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה

הָאוֹחֶזֶת בְּמַטְאֲטֵא מָרוּט

לְהָזִיחַ אֶת הַכְּאֵב

לְהַעֲרִים אוֹתוֹ וְעָלָיו

 

הַיָּד הַפְּשׁוּטָה שֶׁל הַיֹּפִי

מְסַמֶּנֶת בִּכְאֵב בְּאֶצְבַּע מוֹרָה

כְּמוֹ נָתִיב בָּדוּק הַמְּכַסֶּה

חַלּוֹן שֶׁדַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר לִי לִרְאוֹת-

עוֹמֵד וּבוֹהֶה בַּחוּץ

אוֹתִי

 

צוריאל אסף, יוצר ומחנך תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן, בוגר מסלול השירה שנתי של הליקון. ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם", זוכה פרס כליל לאקו־פואטיקה, ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיריו התפרסמו בבמות שונות.

.

.

אפרת בלום

טאבולה ראסה

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה

כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְיַשֵּׁב בְּכָל בֹּקֶר מוּל אוֹתָהּ צַלַּחַת.

 

יוֹם אַחַר יוֹם,

אוֹתוֹ שֻׁלְחָן מָרוּט,

אוֹתָם סַכִּין וּמַזְלֵג.

 

הַשִּׁיר מַתְחִיל מִשָּׁם.

כְּמוֹ עוּגָה, נֶאֱפֶה

מִן הַשּׁוּלַיִם.

 

אֵיךְ נִרְאִים הַדְּבָרִים

לִפְנֵי הַדִּבּוּר. אֵיךְ נִרְאֶה הַבַּיִת

בְּדִמְיוֹנָהּ שֶׁל אֶבֶן הַפִּנָּה.

 

אֲנִי טוֹבֶלֶת אֶצְבַּע בַּקֶּמַח הַלָּבָן וְכוֹתֶבֶת:

שֻׁלְחָן. צַלַּחַת. סַכִּין. מַזְלֵג. יָדִית. דֶּלֶת.

.

מה שהתחיל ממקום אחר

שְׁמִי, שֶׁאַתָּה הוֹגֶה

כְּאִלּוּ בָּאתָ אֵלָיו מִמֶּרְחָק.

 

הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי, שֶׁמְּסָרֶבֶת לִגְזֹר

אֶת מָה שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַצְּרָחָה.

 

"מוֹפַע הַקּוֹלְנוֹעַ שֶׁל רוֹקִי" בִּמְסִבַּת סִיּוּם

כִּתָּה י"ב. הָעֻבָּר הַהוּא. יוֹם רִאשׁוֹן.

 

כָּל מָה שֶׁנָּמוּךְ: סַכִּין. מַגֶּבֶת פָּנִים. הַתַּת מוּדָע.

כָּל מָה שֶׁגָּבוֹהַּ: נִימוּסִים. הַקָּפֶה שֶׁלְּךָ. בִּידֶרְמָאיֶר.

 

הַסִּפּוּר שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל הָאַרְיֵה

שֶׁהִרְכִּיב עוֹרֵב עַל גַּבּוֹ.

 

שְׁתִיקָתִי,

שֶׁנִּדְנַדְתָּ כְּמוֹ עֲרִיסָה.

 

וְעַכְשָׁו דַּמְיֵן: מִישֶׁהוּ מִלֵּא אֶת כִּיּוֹר הַמִּטְבָּח עַד שְׂפָתוֹ

וְהַבַּיִת עוֹשֶׂה אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום. עיקר עבודתה עוסק בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בשיקגו. השירים מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 35, 55 ו-72.

.

.

דעאל רודריגז גארסיה

ילדוּת

דְּבָרִים שֶׁאִמָּא אָמְרָה בִּי מְאוֹד,

חָלָב וְדָם שֶׁל עוֹלַם הַיַּלְדוּת.

לְהַגִּיד תּוֹדָה. יוֹתֵר בְּקוֹל.

יוֹתֵר רַע הָיָה בַּגָּלוּת.

לֹא לְהַגִּיד סְתָם.

לֹא לִדְחוֹת לְמָחֳרָתַיִם.

לֹא לְהָשִׁיב פּוֹשְׁטֵי יָד רֵיקָם,

שֶׁקֶל אֶחָד מַסְפִּיק.

עִם אָמָּנוּת לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת. תָּמִיד

לִזְכֹּר לָקַחַת מַפְתֵּחַ.

לִרְשֹׁם עַל נְיָר אֶת הַכְּתֹבֶת,

וְאַל תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר,

בַּסּוֹף אַתָּה הֲרֵי שׁוֹכֵחַ.

בְּמִדָּה אָמַרְתִּי, בְּמִדָּה,

אֵין טַעַם לְהִתְוַכֵּחַ.

 

וְלֹא לְהַבִּיט בַּמְּרַתְּכִים,

שׁוֹמֵעַ?

בַּנְּתָזִים הַמְּסַמְּאִים הַחוֹרְכִים בַּזָּהָב.

וְלֹא לְהַבִּיט כְּשֶׁהָאוֹר הֶחָזָק מוֹשֵׁךְ בְּמֶלְקָחַיִם,

וְלֹא לְהַבִּיט

בִּכְלָל,

זֶה הוֹרֵס אֶת הָעֵינַיִם.

.

לעוף

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ חֲלָלִית, בְּלִי כּוֹחַ כְּבִידָה.

בְּלִי כּוֹחַ לָעוּף, לָעוּף.

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ מָטוֹס

בְּרַעַשׁ עַל קוֹלִי.

כְּמוֹ מַסּוֹק לִמְּדוּ אוֹתְךָ

לַעֲלוֹת בְּלִי תְּנוּפָה,

יָשָׁר מֵהַמָּקוֹם.

כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

צִבְעוֹנִי וּמָלֵא חֹם.

כְּמוֹ בָּלוֹן שֶׁבָּרַח

מִיָּדוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ

וְעַכְשָׁו שָׁכַח.

כְּמוֹ שַׂקִּית רֵיקָה,

כְּמוֹ צִפּוֹר נְדִירָה,

מַקּוֹר כָּתֹם גּוֹזֵר אֶת הַשָּׁמַיִם.

כְּמוֹ מַלְאָךְ

מִתְכַּנֵּף נִשְׂרָף

וְנֶעֱלָם

 

אֲבָל כְּמוֹ אָדָם לָעוּף,

כְּמוֹ אָדָם.

 

דעאל רודריגז גארסיה, מוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות ומנחה סדנאות כתיבה. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 ו-74 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

קצר | מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

"הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח." מאת שי שניידר־אֵילת

טל ירושלמי, לא יום, אקריליק ושמן על בד, 240X170 ס"מ, 2018 (צילום: יובל חי)

.

מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

שי שניידר־אֵילת

.

א.

יש זוהר השמור לשעת לידתנו ולשעת מותנו. את האפשרות לראותו בחולין כָּמְסה הבריאה בגופהּ של קרפדת נהר, גנזה בבלוטות עורה. בחושך בא השמאן אל שפת מימי הקולורדו, לקרוא לה בשירו אל בין כפות ידיו, להקיז ממנה, בלחיצה, מנת ארס זהובה.

.

ב.

השואף שאיפה יחידה מן האבקה הבוערת המופקת מתרעלת גופה, יחזה, מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה, במלוא זיוו של אור אינסוף שמלפני הצמצום. ייטבל בה, באותה נהרה בהירה, מובטחת, ולהרף יונפו המחיצות. תתגלה לו מעין אמת: מקורנו אהבה צרופה. הנה הבריאה כולה: חמלה אחת ויופי חנון, באנו מהנוגה ואל הנוגה נשוב.

.

ג.

יש מי שהאור הזה משכָם אליו, בלעם אל קרבו, אינם עוד. לא מ', שנסע עד מדברה של מקסיקו לטעום מן הארס. מששאף, סָכר המרַפא על פיו באצבעו, כדי שייטמע בו העשן. תחילה, כך סיפר, חצתה הווייתו שדה של גאומטריוֹת זרחניות. אחריו זינקה־הגיעה אל האור בכבודו ושהתה במחיצתו, עד שלבסוף הושבה אל גופו הגדול, החי, השכוב על החול.

.

ד.

לילה אחד בא אליי חולה. שתה מהיין והניח ראשו בחיקי. ומתוך שליטפתי התלטפנו, ומתוך שהתלטפנו התלהטנו, ומתוך שהתלהטנו, ומפני הילד הישן במיטתי – נשא אותי אל חדר האמבטיה. החשכנו, נעלנו את הדלת. ומתוך שנעלנו את הדלת התערטלנו, ומתוך שהתערטלנו ישבתי עירומה על סף כיור, ומ' מעורטל מנשקני. ומתוך שהתנשקנו, אם מפני היין או מפני הילד או מפני המחלה, לא עמדו לנו גופינו למעשה האהבה. מפני המנעול, מפני החושך, מפני סיפם הקר, הדק, של הדברים. למחרת, על הספה, מוסתר מאחורי כרית, מצאתי את שהשאיר: חץ מעוקם בתוך לב, מצויר בעט על דף תלוש.

.

ה.

הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח. כשיישלחו אליה ידיים חומדות, תנסה לנוס, תנוע בלילות. אם ישחק בה כלב, יפרכס וימות, בתוך שהוא רואה את פניו הזורחים של אלוהים. הארס הזהוב שפוזר בה, פוזר כדי לשמור על חייה הרכים, מנגנון אוהב, טבעי, של הגנה. שלושה ימים אחרי הגשם תטיל במים מתוקים את ביציה המשונות: שחורות, רבבות על רבבות. שמורות ומסודרות בתוך מין חבל לא נגמר – שקוף, רירי, נמשך ונמשך ונמשך.

.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. "הסימוך", טקסט קצר פרי עטה, פורסם בגיליון 70 של המוסך.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "כביסה מלוכלכת", סיפור קצר מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מסה | החץ והקשת

"הרחוק ביותר – אותו נקיק בלתי נראה בנוף הצוקים – הוא הקרוב ביותר. החיצוני אינו אלא השתקפותו של הפנימי. הפיזי הוא עטיפתו של המטפיזי." צביה ליטבסקי על הקשר ההדוק בין נפרדוּת ואחדוּת בשני שירים מאת זלדה ויונה וולך

רחל פרומקין, פרט מהתערוכה "תמונת העולם הקעור", חיתוך נייר, 150X120 ס"מ, בלקונט - חלל עצמאי לאמנות, תל אביב, 2019 (אוצרת: סמדר שינדלר)

.

החץ והקשת: על אחדות הניגודים

מאת צביה ליטבסקי

.

שנים רבות של תרגול יוגה קירבו אותי לגילוי שכל הפעלה, כדי למצות את השפעתה בגוף, מבקשת את ניגודה. כך למשל, הרפיית הכובד מטה לא תהיה מוחשת ללא יסוד מאזן של צמיחה כלפי מעלה. ניסוח מדויק לכך מצאתי בספר היוגה הקטן, מאת אורית סן־גופטה: "הרוצה לעלות, עליו ראשית לרדת. / הרוצה לנוע קדימה, עליו להתבסס באחור. … / חץ וקשת, ומה שביניהם – חיבור." (הוצאת ספרי ויג'נאנה, 2016; עמ' 39–40). ככל שהיורה מושך לאחור את מיתר הקשת, כך ירחיק מעופו של החץ. איזון זה קרוי חיבור, דווקא בהכילו את ניגודו. ואמנם, הפעלתו יוצרת תחושת עוצמה והשקטה כאחד.

מיצוי גופני־נפשי עמוק זה מוחש אף בתחום התודעה והרוח. חוויה זו של חיבור, רגעית ככל שתהיה, מחלצת אותנו מתוך החלוף, מתוך היחסיות המולכת בחיינו, ועל כן היא בבחינת מגע עם האמת.

ברצוני לחשוף חוויה זו בשני שירים, האחד של זלדה – "עמדתי בירושלים" (מתוך פנאי, הקיבוץ המאוחד, 1967), והשני של יונה וולך – "שיר" (מתוך אור פרא, איכות, 1983).

 

עמדתי בירושלים / זלדה

עָמַדְתִּי

בִּירוּשָׁלַיִם

הַתְּלוּיָה עַל עָנָן,

בְּבֵית קְבָרוֹת

עִם אֲנָשִׁים בּוֹכִים,

עֵץ עָקֹם. הָרִים מְטֻשְׁטָשִׁים

וּמִגְדָּל.

הֲלֹא אֵינְכֶם?

דִּבֵּר אֶלֵינוּ

הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֵינֵךְ?

הוּא פָּנָה אֵלַי.

 

עָמַדְתִּי

בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלַיִם

הַמְּשֻׁבֶּצֶת בַּשֶּׁמֶשׁ

הַמְּחַיֶּכֶת כְּמוֹ כַּלָּה

בַּשָֹּדֶה

עַל יַד עֵשֶֹב דַּק וְיָרֹק.

מַדּוּעַ פָּחַדְתְּ מִמֶּנִּי אֶתְמוֹל בַּגֶּשֶׁם?

דִּבֵּר אֵלַי הַמָּוֶת.

הֲלֹא אֲנִי אָחִיךְ

הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל.

.

עמידתה זו של הדוברת, המוצבת כמילה בודדת הפותחת את שני הבתים הראשונים, מייצגת את המצב שבו ניתן לחוות את אמת הפרדוקס, ואין מדובר בתנוחה פיזית בלבד. כמטפורה, עמידה זו מהווה השתהות, מעין חריגה מן החולף, תוך מתח דיאלקטי חריף עם ממשותן המובהקת של הסיטואציות המעוצבות בשני בתים אלה. הבחירה בזמן עבר – "עָמַדְתִּי" – מעידה על זמניותה של חריגה זו, על היותה כמוסה של נצח בתוכו של הזמן. מכאן גם נובעת היכולת להתבונן בחוויה זו ממרחק־מה, להטמיע כביכול את העלום, במקרה זה – המוות, בתוך חיי הממש.

הסיטואציות המופיעות בשני הבתים הראשונים נטועות בירושלים, אך עומדות בניגוד זו לזו. הראשונה מייצגת את חוויית האין: ירושלים "הַתְּלוּיָה עַל עָנָן", כביטוי של העדר אחיזה בממשות. אלא שתיאור המקום הוא ריאלי במובהק ומעוצב תוך כדי התרחבות שדה המבט: לוויה בבית קברות, אנשים בוכים, עץ, שתיאורו כ"עָקֹם" מפשיט ממנו כל עלווה שהיא. המגדל אף הוא מדגיש את עירומו של הנוף. ועל כל אלה שורר מזג אוויר סגרירי המטשטש את הראות.

הסיטואציה השנייה מתרחשת למחרת, בירושלים שחזרה אל הקרקע, מן הענן אל שדה, שעשב "דַּק וְיָרֹק" נובט בו. הסגריר הלח מפנה את מקומו לשמש. ירושלים זו "מְחַיֶּכֶת כְּמוֹ כַּלָּה", ותמונת הכלולות הנוצרת בדימוי זה מהווה ניגוד ומענה ללוויה בבית הראשון. הדוברת עומדת בתוכה, ומילה זו, בניגוד ל-"ב" שבבית הראשון, מעניקה יסוד של יציבות והכלה, שהרי איך ניתן לעמוד בענן?

שתי הסיטואציות אמנם מנוגדות זו לזו, אך גם תלויות זו בזו, שכן נביטת העשב אינה אפשרית ללא גשם. אף דימוי הכלולות מייצג יסוד של הפריה והמשך שושלת החיים. הניגודים זורמים זה אל זה, מניבים זה את זה לכלל שלמותה של מחזוריות הטבע והאדם.

התודעה האנושית כופה עלינו, או מאפשרת לנו, התבוננות, מרחב של השתהות, הן בסביבתנו והן בפנימיותנו. השיח עם המוות – הלא־נודע העוטף את חיינו מטרם לידה ועד לאחר נשימה אחרונה – אפשרי רק במצב זה, כשאנו עומדים לרגע מלכת.

בבית הקברות, כמטונימיה, נחווה הלא־נודע כאובדן ומורא גדול. הוא כופה עלינו את נוכחותו. הוא דובר אלינו. הוא השולט בנו מבחוץ ומבפנים. אלא שבשהייה למחרת – וכה משמעותית היא היממה החולפת – הופך יסוד האין לקרוב מכול, שיש בו הדהוד של הגנה וביטחון: "הֻלֹא אֲנִי אָחִיךְ / הַשָּׁקֵט וְהַגָּדוֹל."

כפילות זו מתגלמת במתח רב המשמעות בין ירושלים של מעלה לזו של מטה, כפילות המופיעה בחזונו של יחזקאל בעת גלותו בתל אביב שעל גדות נהר כבר בבבל. ירושלים של מעלה מתגלה לפניו כדגם אלוהי העתיד להתממש. ובחזון יוחנן נאמר: "וָאֵרֶא אֶת הָעִיר הַקְּדוֹשָׁה יְרוּשָׁלַיִם הַחֲדָשָׁה יוֹרֶדֶת מֵאֵת הָאֱלִֹהים מִן הַשָּׁמַיִם נְכוֹנָה כַכַּלָּה הַמְקֻשֶּׁטֶת לְבַעְלָהּ" (חזון יוחנן כא 2). הדימוי המשותף מעורר השתאות. אלא שבשירה של זלדה ירושלים של מעלה, זו התלויה בענן, מנכיחה את הריק, את כאב האובדן ואת האין: "הֲלֹא אֵינֵךְ? / הוּא פָּנָה אֵלַי."

רק בעמידה על הקרקע, רק בהוויה האנושית בת החלוף, ניתן לחוות את ההתחדשות מלאת השמחה. היא המאפשרת, כאמור, אינטימיות כמוסה עם האח השקט והגדול. ואמנם, רק הממשי, רק הנקלט דרך החושים הפיזיים – מוליך אל ההכרה הרוחנית. החומרי הוא נקודת המוצא של חוויית המטפיזי. תודעת החלוף, על יומיומיותה, היא המאפשרת חשיפה של משמעות. ועבורי, "משמעות" היא אחד מכינויי הנעלם הגדול.

ניגודים אלה שזורים זה בזה בחוטי שתי וערב. הם היוצרים את השיר.

בהקשר זה מפליא לעיין בקטע מתוך מכתבו של מוצרט לאביו השוכב על ערש דווי (וינה, אפריל 1787, כאן בתרגומי):

.

המוות, אם נעמיק להתבונן בו, נראה כתכלית האמת של חיינו. לאורך השנים האחרונות למדתי להכיר חבר זה, הטוב והנאמן בחבריו של המין האנושי, ועל כן דימויו בעיני רוחי שוב אינו מטיל עליי אימה. אדרבה, יש בידו להרגיע ולנחם. ואני מודה לאלוהיי על שחנן אותי ביכולת לראות בו את המפתח לחסד קיומנו. לעולם איני עולה על יצועי מבלי לחזור ולהרהר – צעיר כפי שהנני – באפשרות שלא אראה עוד אור יום, ואין הדבר מעציב אותי. על חסד זה אני מודה לבוראי מדי יום ביומו, ומייחל בכל ליבי לחלוק אותו עם רעיי.

(מתוך Letters of Wolfgang Amadeus Mozart, Ed. By Hans Meraman, Trans. by M. M. Bozman, Dover, 1972, עמ' 233.)

.

שיר / יונה וולך

בְּנָקִיק נִסְתָּר בְּצוּקִים

אַיָּלָה שׁוֹתָה מַיִם

מַה לִּי וְלָהּ

אֶלָּא צוּקֵי לִבִּי

אֶלָּא מַעֲיַן חַיַּי

אֶלָּא נִסְתָּר

אַיָּלָה

מַה לִּי וְלָהּ

אֶלָּא אַהֲבָתִי.

.

שתי השורות הראשונות של השיר מעמידות תמונה שממד הזמן שלה הוא הווה בלתי מוגדר, וממד המרחב – נוף פתוח וריק של צוקים. הנקיק, בהיותו נסתר, איננו חלק מן הנראה. מתוך התמונה העולה לנגד עינינו זהו פתח אפל אל לא־נודע, אלא שבתוכו, כך נמסר, מצויים מקור מים ואיילה השותה ממנו.

השורה הבאה, "מַה לִּי וְלָהּ", יוצרת עמדה רגשית של נתק בין הדוברת לאיילה, נתק הצבוע בגוון של זעם והפניית עורף. אך המילה הבאה, "אֶלָּא", החוזרת בראש שלוש השורות הבאות, מסייגת זאת ומעמידה לשתיים תחום משותף של שלושה יסודות: הצוקים, המעיין והיסוד הנסתר.

והנה, במפתיע, הופכת תמונת המרחב לפנימית. הצירוף "צוקי לבי", על צחיחותו, מצמצם את הפנורמה לכדי הוויה טמירה, הנקיק נסתר לא רק מן העין הפיזית אלא אף מעין התודעה, המעיין שבתוכו הוא יסוד מופשט של חיות, והמילה "נִסְתָּר", ששימשה לפנים כשם תואר, עומדת כאן כשם עצם המייצג ישות עלומה. האיילה, מושא שאלתה של הדוברת, חבויה, אם כן, בעומק הלא־נודע.

הבחירה באיילה פותחת שדה משמעויות ארכיטיפי. הן במקרא והן בשירת תור הזהב בספרד מופיעה האיילה – ובכלל זה חברותיה הצבייה והיעלה – פעמים אינספור כדימוי לאישה נחשקת. כך למשל "אַיֶּלֶת אֲהָבִים וְיַעֲלַת חֵן / דַּדֶּיהָ יַרְוֻךָ בְּכָל עֵת" (משלי ה 19); "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָֹּדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שה"ש ב 7); "צְבִיַת חֵן שְׁבִיתִנִּי בְּצִבְיֵךְ" (ריה"ל, שיר ד במחזור "ליעלת החן") "עָפְרָה תְּכַבֵּס אֶת בְּגָדֶיהָ בְּמֵי / דִמְעִי וַתִּשְׁטְחֵם לְשֶׁמֶש זָהֳרָהּ" (שם, שיר יא); "וַאֲנִי נִלְכָּד בְּחֵשֶׁק יַעֲלָה" (שלמה אבן צקבל, מתוך "מחברת נאום אשר בן יהודה").

על קלות רגליה של האיילה, יופייה, רגישותה המופלגת לכל צליל ותנועה ועל פגיעותה החשופה, נוספת גם משמעות של ראייה חודרת. במסורת ההודית קשורה האיילה לוואיו  (Vayu), שליט הרוח ויסוד האוויר (וכלי בסיסי באיזון היוגה בשיטת ויג'נאנה, מייסודה של סן־גופטה). אוריגנס, מאבות הכנסייה, בן המאה השלישית לספירה, קשר בין המילה היוונית לצביה (dorkás) ובין פועל שמשמעו "לראות בבהירות" (dérkomai), והעניק לה סמליות של חיי התבוננות ומחשבה. התשוקה הארוטית שבמקורות העבריים עולה דרך משמעויות אלה לממד רליגיוזי.

האיילה, השותה ממעיין החיים בנקיק חבוי מעין – גרעין האני הלא־נודע של הדוברת – נטענת במשמעויות אלה. אלא שמול "אני" זה ניצבת השאלה "מה לי ולה", המעמידה כאמור הפרדה מובהקת. נוצר כאן, אם כן, שיח דיאלקטי בין האני המודע לבין זה הלא־מודע, בין האני הדוברת בשיר, ובין זו הסמויה מעיניה. כשמתברר לנו בשורות האחרונות – "אַיָּלָה / מַה לִי וְלָהּ / אֶלָא אַהֲבָתִי" – מהו המאחד בין שני "אניים" אלה, האהבה מקבלת מעמד של פרדוקס: נפרדוּת ואחדוּת השזורות זו בזו.

אני מניחה שכל אחד מאיתנו יכול להתבונן באמת הראשונית והבלתי נמנעת של פרדוקס זה בחייו הפרטיים, ובמערכות יחסים מסוגים שונים: זוגיות, הורות, ידידות, ואף במערכת היחסים של האני בינו לבין עצמו.

הכותרת "שיר" מעמידה ממד נוסף, ארס־פואטי, הרואה את היצירה כחיות נמשכת והולכת בדמות ההווה הבלתי מוגדר של האיילה, השותה מתוך מקור בלתי נראה בתוך האדמה, כלומר, בלב ישותה של הדוברת, שם מצוי ה"נסתר" על שלל הדהודיו המטפיזיים.

חוויית הנסתר הריהי האהבה, כמו גם השירה, בהיותה מלאכת הבריאה הנצחית ומעיין החיים.

הרחוק ביותר – אותו נקיק בלתי נראה בנוף הצוקים – הוא הקרוב ביותר. החיצוני אינו אלא השתקפותו של הפנימי. הפיזי הוא עטיפתו של המטפיזי. וכל אלה – איילה, אהבה ושיר, האני המודע והאני הלא־מודע – על אף נפרדותם ובגללה, מצויים באחדות מפכה חיים.

לסיום, הרי קטע מפרגמנט של הרקליטוס, מן המאה החמישית או השישית לפנה"ס:

.

סֵדֶר עוֹלָם זֶה

אֶחָד לַכֹּל […]

הָיָה תָּמִיד וְהֹוֶה וְיִהְיֶה אֵשׁ חַיָּה־תָּמִיד,

מִתְלַקַחַת בְּמִדָּה וְכָבָה בְּמִדָּה.

.

(מתוך הירקליטוס ופרמנידס: עדויות ופרגמנטים, בעריכת שמואל שקולניקוב, מוסד ביאליק, 1988, עמ' 80).

 

צביה ליטבסקי, מרצה לספרות במכללת דוד ילין. הוציאה לאור עד כה שבעה ספרי שירה. האחרון שבהם, "ערוגות האינסוף" (הקיבוץ המאוחד, 2017), זכה בפרס אקו"ם לכתב יד בעילום שם. פרסמה שני ספר מסות: "הכֹל מלא אלים" (רסלינג, 2013), ו"מגופו של עולם" (כרמל, 2019). ספר שיריה השמיני, "עין הדומיה", עומד לצאת לאור בהוצאת כרמל. מבקרת ספרות במוסך.

יונה וולך קוראת את "שיר"

» במדור מסה בגיליון הקודם של המוסך: בנימין פרל חוזר לסיפורו הקצר של יהושע קנז, "מומנט מוסיקלי"

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה

"היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי!" קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

אלה אמיתי סדובסקי, עקרון הרצף, שמן על בד, 175X170 ס"מ, 2013

.

הרומן הג׳יין־אוסטני שלי

יוסי וקסמן

.

ירושלים, 1929 בקירוב

אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בּג׳דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבּהִייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כּוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה יהודה. ולא בשוק המרכזי, איפה בחֵיפוֹ, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים. הצדדי! ובלילות יושב לו וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכוּר לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה, איבְּכּי עליה בעצמה. אביגיל. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינמה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא גזענית, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטֵפאליה או משוק מחנה יהודה. ארורים כל הגברים ומי שיצר אותם, ווּאחְשים אחד־אחד. קללה הביאו על ראשה, וככה מתו לה בשיא אונה שלמה־סלומון הנגר בעלה, ובזִקנתה – נעימה־קרוליין וצרויה בנותיה. מי ישמע אותה, מי? אליהו הנביא? ישוע? מרים הראשונה ומרים השנייה, המַּגדלית? מרים השלישית שמעולם לא זכרה את שמה? אין אלוקים, לא יהודים ולא אחרים. אין!

היא אביגיל־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עַמּה, בת תוּפָחָה השחפנית שמתה צעירה, בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח, ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה עד האישה הראשונה־הראשונה, איזו בת אלֶף אחת לא חשובה, ששמה לא נודע עד עצם היום הזה. הן לא עזרו לה מי־יודע־מה בבוקר ההוא, כל הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת – ממררת בבכי – משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים (הידוע בשמו המתחשב, המתחנחן, המתחזה, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״), שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה: ״בנות! נא לפתוח את המחברות!״

״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה: ״אני שונאת את אבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף: ״אני שונאת את עצמי גם!״ ומיסיז קלארק חייכה: ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה.״ רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו לונדונה. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי הנגר לפני דורי דורות ועוד. יתמזגו להם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היווניים העתיקים, שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה־מרוב־אנמיה בשיעור לציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם צריך גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים בשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה: ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ׳סטֶר ובחזרה.״

בת שש־עשרה לחופה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אמא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח: ״מה יהיה הסוף שלך, אביגיל?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא לא רואה אלא רק את עצמה ואת אבא ואת המשפחה. ״משפחה״, איזו מילה אומללה. כל כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה. ״הוא בחור טוב, אביגיל, מלומד, יתכנן כבישים וגשרים. יהיה מהנדס מומחה! יעשה לנו כבוד. יעשה לך משפחה ויבנה לך בית.״ אבל היא לא רוצה משפחה עכשיו. היא לא רוצה בית עכשיו. היא עוד צעירה. זה בית אסורים, אמא. היא רוצה להפליג ללונדון ולטייל בַּבְּריטיש מיוּזיאוּם. היא רוצה ללמוד על הפסלים ועל הציורים שם, ולדעת לומר את כל השמות שלהם בעל־פה. מיס קרוליין אמרה שיש לה משיכה טבעית לדברים יפים, לאמנות, וכישרון מוּלד לציור ולרישום. היא תתחתן כשיתאים לה, אמא! ועם שלמה־סלומון שלה. לא עם יוחנן. לעזאזל, איך תשכנע אותם? היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי! אבל אבא אברהם צחק: ״שייכנס בך השד, זַקְנַבּוּטה, גם אנחנו קצת אשכנזים. בּג׳דאדים שהתערבב בדם שלהם איזה רב־רבנן עובדיה אשכנזי אחד לפני דורות. נחזיר עטרה ליושנה, יינְעל אבא שלך.״

אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות, ואת הנביאים ואת המלאכים, ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי־יודע־מה, לדעתה הצנועה כמובן. בניגוד לקדושיה מבשר ומדם, ישוע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על אביגיל־רוז התקועה בשידוך שלה; ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאמנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה. רוז (אביגיל) אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה, יימח שמו וזכרו לעולם ועד אמן! ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה,״ התפעלה המורה לאמנות הציור. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. נו, היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בַּסרטים שם את כל העולם – את דייויד קופרפילד ואת באסטֶר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין – והיא  יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו! את הדמעה על לחיה של מרים המתייסרת ציירה המורה, אבל מאחר שהיא אנמית ומתעייפת מהר, ביקשה את רוז שלנו הכישרונית והאהובה שתצייר, נוסף על דמעת הצלוּב, גם את קפלי שמלתה של אם האלוקים. הו, מיס אביגיל־רוז אהבה את מרים הקדושה, וגם את מרים השנייה, המגדלית, שהיא צעירה יותר ודומה לגברת המצוירת על הפודרייה של אמא. את מרים השלישית לא היה למיס קרוליין כוח לצייר, אבל שובל שמלתה נראה בקצה התמונה. זה היה כשהם הורידו אותו מהצלב, הסבירה לרוז, ושלוש הנשים ישבו ובכו עליו כל הלילה. שיסלחו לה בשמיים על שהחסירה את מריה השלישית, מותר לה, הרי יש לה אנמיה חזקה ותש כוחה. כל אחר הצהריים ציירה רוז את שמלתה של אם האלוקים המתאבלת על בנה. וגם הוסיפה לה שרשרת עם צלב כמו שיש לנזירות בעיר העתיקה. מיס קרוליין צחקה, ״זה לא הגיוני, רוז, מרים היא אישה יהודייה מנצרת ואינה נזירה.״ אבל גם על זה היא בטוחה שיסלחו לה בשמיים, ״מַיי סוויט רוז.״

כשסיימה לצייר את שמלתה של מרים המקוננת, השתטחה לפני התמונה הקדושה, המשוקצת, והתחננה: ״תהרגי לי את יוחנן שאוּדינישקי הנמוך, בבקשה. תשלחי אותו בחזרה לווסטפאליה. תעשי שלא יאהב אותי ולא ישלח לי עוגות וממתקים כאילו הייתי איזה תינוקת טיפשה. בבקשה!״ ומרים הבוכייה רמזה לה – אולי תציעי אותו לאחותך מנוחה־ויקטוריה, היא הרי מבוגרת ממך ולא נישאה – והמשיכה לזלוג דמעות על בנה המת שרק הרגע הורד מהצלב. ואביגיל צחקה, ״אבל מנוחה מכוערת ויש לה אף נשרי כמו של האינדיאנים בראינוע. יוחנן שאוּדינישקי לא ירצה אותה.״ ושקעה ביצירה, והוסיפה וציירה את רחוב הנביאים החדש בנוף הירושלמי מאחורי אם האלוקים הדואבת. הו, הו, איזו הנאה יש ביצירה! אולי בגלל זה תמיד נקשרה אצלה אמנות הציור עם דברים טמאים ומשוקצים, וכשנעימה־קרוליין שלה, האמצעית, ביקשה ללמוד ציור בגיל עשר, בחוג החובבים בבית הספר בצלאל, שלחה אותה מרוב בהלה ללמוד זִמרה בחוג הילדים בבית הספר לֶמֶל. ״ציור זה בשביל הנוצרים, נעימה. שירה זה בשביל היהודים.״ הרי לא תעשי לך פסל וכל תמונה. הרי כל המכות שנפלו על ראשה לא היו אלא בגלל אותה הטומאה ההיא, במוסד לנשים יהודיות, חטאיה הירושלמיים־לונדוניים. מי יודע, אולי הייתה צריכה להתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי ושלום על ישראל. אולי אז שלמה־סלומון בעלה ובנותיה לא היו נולדים לה ומתים לה עוד בימי חייה. אולי.

 

יוסי וקסמן הוא סופר ואמן ישראלי. פרסם עד היום שמונה רומנים ושני ספרי ילדים. ספרו השישי, "ליבּשֶן" (ידיעות ספרים, 2004), זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם, ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי לפיתוח תסריט על פי הספר. ספרו השמיני, "תולדות האמנות" (חרגול, 2015), נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. הקטע המתפרסם פה – מתוך רומן בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "שביל בצד", סיפור מאת אמילי מואטי, מתוך נובלה בכתובים

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן