.

מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה

שי שניידר־אֵילת

.

א.

יש זוהר השמור לשעת לידתנו ולשעת מותנו. את האפשרות לראותו בחולין כָּמְסה הבריאה בגופהּ של קרפדת נהר, גנזה בבלוטות עורה. בחושך בא השמאן אל שפת מימי הקולורדו, לקרוא לה בשירו אל בין כפות ידיו, להקיז ממנה, בלחיצה, מנת ארס זהובה.

.

ב.

השואף שאיפה יחידה מן האבקה הבוערת המופקת מתרעלת גופה, יחזה, מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה, במלוא זיוו של אור אינסוף שמלפני הצמצום. ייטבל בה, באותה נהרה בהירה, מובטחת, ולהרף יונפו המחיצות. תתגלה לו מעין אמת: מקורנו אהבה צרופה. הנה הבריאה כולה: חמלה אחת ויופי חנון, באנו מהנוגה ואל הנוגה נשוב.

.

ג.

יש מי שהאור הזה משכָם אליו, בלעם אל קרבו, אינם עוד. לא מ', שנסע עד מדברה של מקסיקו לטעום מן הארס. מששאף, סָכר המרַפא על פיו באצבעו, כדי שייטמע בו העשן. תחילה, כך סיפר, חצתה הווייתו שדה של גאומטריוֹת זרחניות. אחריו זינקה־הגיעה אל האור בכבודו ושהתה במחיצתו, עד שלבסוף הושבה אל גופו הגדול, החי, השכוב על החול.

.

ד.

לילה אחד בא אליי חולה. שתה מהיין והניח ראשו בחיקי. ומתוך שליטפתי התלטפנו, ומתוך שהתלטפנו התלהטנו, ומתוך שהתלהטנו, ומפני הילד הישן במיטתי – נשא אותי אל חדר האמבטיה. החשכנו, נעלנו את הדלת. ומתוך שנעלנו את הדלת התערטלנו, ומתוך שהתערטלנו ישבתי עירומה על סף כיור, ומ' מעורטל מנשקני. ומתוך שהתנשקנו, אם מפני היין או מפני הילד או מפני המחלה, לא עמדו לנו גופינו למעשה האהבה. מפני המנעול, מפני החושך, מפני סיפם הקר, הדק, של הדברים. למחרת, על הספה, מוסתר מאחורי כרית, מצאתי את שהשאיר: חץ מעוקם בתוך לב, מצויר בעט על דף תלוש.

.

ה.

הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח. כשיישלחו אליה ידיים חומדות, תנסה לנוס, תנוע בלילות. אם ישחק בה כלב, יפרכס וימות, בתוך שהוא רואה את פניו הזורחים של אלוהים. הארס הזהוב שפוזר בה, פוזר כדי לשמור על חייה הרכים, מנגנון אוהב, טבעי, של הגנה. שלושה ימים אחרי הגשם תטיל במים מתוקים את ביציה המשונות: שחורות, רבבות על רבבות. שמורות ומסודרות בתוך מין חבל לא נגמר – שקוף, רירי, נמשך ונמשך ונמשך.

.

.

שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. "הסימוך", טקסט קצר פרי עטה, פורסם בגיליון 70 של המוסך.

 

» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "כביסה מלוכלכת", סיפור קצר מאת עומר ברקמן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הרומן הג׳יין־אוסטני שלי

יוסי וקסמן

.

ירושלים, 1929 בקירוב

אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בּג׳דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבּהִייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כּוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה יהודה. ולא בשוק המרכזי, איפה בחֵיפוֹ, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים. הצדדי! ובלילות יושב לו וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכוּר לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה, איבְּכּי עליה בעצמה. אביגיל. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינמה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא גזענית, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטֵפאליה או משוק מחנה יהודה. ארורים כל הגברים ומי שיצר אותם, ווּאחְשים אחד־אחד. קללה הביאו על ראשה, וככה מתו לה בשיא אונה שלמה־סלומון הנגר בעלה, ובזִקנתה – נעימה־קרוליין וצרויה בנותיה. מי ישמע אותה, מי? אליהו הנביא? ישוע? מרים הראשונה ומרים השנייה, המַּגדלית? מרים השלישית שמעולם לא זכרה את שמה? אין אלוקים, לא יהודים ולא אחרים. אין!

היא אביגיל־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עַמּה, בת תוּפָחָה השחפנית שמתה צעירה, בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח, ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה עד האישה הראשונה־הראשונה, איזו בת אלֶף אחת לא חשובה, ששמה לא נודע עד עצם היום הזה. הן לא עזרו לה מי־יודע־מה בבוקר ההוא, כל הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת – ממררת בבכי – משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים (הידוע בשמו המתחשב, המתחנחן, המתחזה, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״), שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה: ״בנות! נא לפתוח את המחברות!״

״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה: ״אני שונאת את אבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף: ״אני שונאת את עצמי גם!״ ומיסיז קלארק חייכה: ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה.״ רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו לונדונה. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי הנגר לפני דורי דורות ועוד. יתמזגו להם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היווניים העתיקים, שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה־מרוב־אנמיה בשיעור לציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם צריך גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים בשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה: ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ׳סטֶר ובחזרה.״

בת שש־עשרה לחופה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אמא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח: ״מה יהיה הסוף שלך, אביגיל?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא לא רואה אלא רק את עצמה ואת אבא ואת המשפחה. ״משפחה״, איזו מילה אומללה. כל כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה. ״הוא בחור טוב, אביגיל, מלומד, יתכנן כבישים וגשרים. יהיה מהנדס מומחה! יעשה לנו כבוד. יעשה לך משפחה ויבנה לך בית.״ אבל היא לא רוצה משפחה עכשיו. היא לא רוצה בית עכשיו. היא עוד צעירה. זה בית אסורים, אמא. היא רוצה להפליג ללונדון ולטייל בַּבְּריטיש מיוּזיאוּם. היא רוצה ללמוד על הפסלים ועל הציורים שם, ולדעת לומר את כל השמות שלהם בעל־פה. מיס קרוליין אמרה שיש לה משיכה טבעית לדברים יפים, לאמנות, וכישרון מוּלד לציור ולרישום. היא תתחתן כשיתאים לה, אמא! ועם שלמה־סלומון שלה. לא עם יוחנן. לעזאזל, איך תשכנע אותם? היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי! אבל אבא אברהם צחק: ״שייכנס בך השד, זַקְנַבּוּטה, גם אנחנו קצת אשכנזים. בּג׳דאדים שהתערבב בדם שלהם איזה רב־רבנן עובדיה אשכנזי אחד לפני דורות. נחזיר עטרה ליושנה, יינְעל אבא שלך.״

אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות, ואת הנביאים ואת המלאכים, ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי־יודע־מה, לדעתה הצנועה כמובן. בניגוד לקדושיה מבשר ומדם, ישוע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על אביגיל־רוז התקועה בשידוך שלה; ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאמנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה. רוז (אביגיל) אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה, יימח שמו וזכרו לעולם ועד אמן! ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה,״ התפעלה המורה לאמנות הציור. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. נו, היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בַּסרטים שם את כל העולם – את דייויד קופרפילד ואת באסטֶר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין – והיא  יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו! את הדמעה על לחיה של מרים המתייסרת ציירה המורה, אבל מאחר שהיא אנמית ומתעייפת מהר, ביקשה את רוז שלנו הכישרונית והאהובה שתצייר, נוסף על דמעת הצלוּב, גם את קפלי שמלתה של אם האלוקים. הו, מיס אביגיל־רוז אהבה את מרים הקדושה, וגם את מרים השנייה, המגדלית, שהיא צעירה יותר ודומה לגברת המצוירת על הפודרייה של אמא. את מרים השלישית לא היה למיס קרוליין כוח לצייר, אבל שובל שמלתה נראה בקצה התמונה. זה היה כשהם הורידו אותו מהצלב, הסבירה לרוז, ושלוש הנשים ישבו ובכו עליו כל הלילה. שיסלחו לה בשמיים על שהחסירה את מריה השלישית, מותר לה, הרי יש לה אנמיה חזקה ותש כוחה. כל אחר הצהריים ציירה רוז את שמלתה של אם האלוקים המתאבלת על בנה. וגם הוסיפה לה שרשרת עם צלב כמו שיש לנזירות בעיר העתיקה. מיס קרוליין צחקה, ״זה לא הגיוני, רוז, מרים היא אישה יהודייה מנצרת ואינה נזירה.״ אבל גם על זה היא בטוחה שיסלחו לה בשמיים, ״מַיי סוויט רוז.״

כשסיימה לצייר את שמלתה של מרים המקוננת, השתטחה לפני התמונה הקדושה, המשוקצת, והתחננה: ״תהרגי לי את יוחנן שאוּדינישקי הנמוך, בבקשה. תשלחי אותו בחזרה לווסטפאליה. תעשי שלא יאהב אותי ולא ישלח לי עוגות וממתקים כאילו הייתי איזה תינוקת טיפשה. בבקשה!״ ומרים הבוכייה רמזה לה – אולי תציעי אותו לאחותך מנוחה־ויקטוריה, היא הרי מבוגרת ממך ולא נישאה – והמשיכה לזלוג דמעות על בנה המת שרק הרגע הורד מהצלב. ואביגיל צחקה, ״אבל מנוחה מכוערת ויש לה אף נשרי כמו של האינדיאנים בראינוע. יוחנן שאוּדינישקי לא ירצה אותה.״ ושקעה ביצירה, והוסיפה וציירה את רחוב הנביאים החדש בנוף הירושלמי מאחורי אם האלוקים הדואבת. הו, הו, איזו הנאה יש ביצירה! אולי בגלל זה תמיד נקשרה אצלה אמנות הציור עם דברים טמאים ומשוקצים, וכשנעימה־קרוליין שלה, האמצעית, ביקשה ללמוד ציור בגיל עשר, בחוג החובבים בבית הספר בצלאל, שלחה אותה מרוב בהלה ללמוד זִמרה בחוג הילדים בבית הספר לֶמֶל. ״ציור זה בשביל הנוצרים, נעימה. שירה זה בשביל היהודים.״ הרי לא תעשי לך פסל וכל תמונה. הרי כל המכות שנפלו על ראשה לא היו אלא בגלל אותה הטומאה ההיא, במוסד לנשים יהודיות, חטאיה הירושלמיים־לונדוניים. מי יודע, אולי הייתה צריכה להתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי ושלום על ישראל. אולי אז שלמה־סלומון בעלה ובנותיה לא היו נולדים לה ומתים לה עוד בימי חייה. אולי.

 

יוסי וקסמן הוא סופר ואמן ישראלי. פרסם עד היום שמונה רומנים ושני ספרי ילדים. ספרו השישי, "ליבּשֶן" (ידיעות ספרים, 2004), זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם, ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי לפיתוח תסריט על פי הספר. ספרו השמיני, "תולדות האמנות" (חרגול, 2015), נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. הקטע המתפרסם פה – מתוך רומן בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "שביל בצד", סיפור מאת אמילי מואטי, מתוך נובלה בכתובים

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הוא לעולם לא יהיה בן־אלוהים: על השיר "חמש שתיים חמש", מתוך הספר "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" מאת עמוס נוי

יהודית אוריה

.

.

חמש שתיים חמש

קוּם לֵךְ אֶל תֵּל אָבִיב הָעִיר הַגְּדוֹלָה

קוּם לֵךְ אֶל תֵּל אָבִיב בְּקַו חֲמֵשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ

וְכָל הַנְּסִיעָה תַּבִּיט בַּחַלּוֹן:

עַכְבַּר הַכְּפָר

הַמְּחֻטָּט וְהַמְּכֹעָר

נוֹסֵעַ לַעֲשׂוֹת חַיִּים

בָּעִיר הַגְּדוֹלָה לֶאֱלֹהִים

 

צֵא לַדֶּרֶךְ: כְּבָר עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ שָׁנִים

הַבִּנְיָן הַהוּא מֵאֲחוֹרֵי תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה הַקְּטַנָּה שֶׁל מוֹרָשָׁה

שֶׁפַּעַם כְּשֶׁהָיִיתָ בְּכִתָּה גִּימֶל הוּא הָיָה עוֹד אֲתַר בְּנִיָּה

וְאִישׁ אֶחָד עָשָׂה לְךָ שָׁם

דְּבָרִים שֶׁאַתָּה לֹא זוֹכֵר

כִּי זֶה בִּכְלָל קָרָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר

 

וְהִנֵּה קֻפַּת חוֹלִים. תַּגִּיד שָׁלוֹם לְמַר אָגָבָּבָּה

שְׁלוֹם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ

אַתָּה לֹא חוֹשֵׁב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּי. רַק בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים

חָבֵר מֵהַשְּׁכוּנָה יַגִּיד לְךָ:

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד בְּכָל פַּעַם

שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי הִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי אָגָבָּבָּה

אָמַרְתִּי לְעַצְמִי בַּלֵּב

רַק בִּגְלַל זֶה כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל

אֲנִי מַצְבִּיעַ לִמְנַחֵם בֵּגִין

 

בָּתִּים. שָׂדוֹת. בָּתִּים. הִנֵּה מוֹכֵר הַפְּרָחִים בַּכְּנִיסָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת הַצְּבָאִי

אֲבָל אַף אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ עוֹד לֹא קָבוּר שָׁם אָז אַתָּה עֲדַיִן לֹא שׁוֹמֵעַ תָּמִיד

אֶת הִכּוֹן לִירִי הַכָּבוֹד וּטְעַן וְאֵשׁ וּשְׁלוֹשָׁה מַטָּחִים

 

הִנֵּה צֹמֶת הַפִּיל וְהַסְּטֵקִיָּה שֶׁבָּהּ

נִפַּחְתָּ פִּתָּה רֵיקָה בַּחֲמוּצִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כָּל הַחֲבֵרִים

שֶׁאֵין לְךָ לֵב לְבַקֵּשׁ מֵאִמָּא שֶׁלְּךָ כֶּסֶף לְבִלּוּיִים

שָׁם תַּבִּיט בַּאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵעוֹלָם הַזֹּהַר

שֶׁעָלָיו קָרָאתָ בְּלָאִשָׁה אֵצֶל יוֹסֵף הַסַּפָּר

הַיְשֵׁר מֵעוֹלָם הָעֲטִיפוֹת שֶׁל סִפְרֵי מֶתַח בְּהוֹצָאַת רַמְדּוֹר

נָשִׁים אֵלֵגַנְטִיּוֹת עִם שְׂפָתַיִם אֲדֻמּוֹת וְגַרְבֵּי רֶשֶׁת אוֹחֲזוֹת כּוֹסוֹת שַׁמְפַּנְיָה

וּגְבָרִים קְשׁוּחִים בְּכוֹבַע לֶבֶד אוֹרְבִים בֵּין הַצְּלָלִים

יוֹם אֶחָד גַּם אַתָּה תִּהְיֶה

זָר גָּבוֹהַּ שַׁתְקָן וּמִסְתּוֹרִי

תַּעֲבֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ סַכִּין בְּחֶמְאָה

שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ

 

בִּרְחוֹב אַבָּא הִלֵּל סִילְבֶר קוֹרְצִים בַּעֲרָפֶל הַכָּבֵד פָּנָסֵי הַגַּז.

כִּרְכָּרָה עוֹצֶרֶת. הַסַּיָּס מְבָרֵךְ אֶת מַר הוֹלְמְס

הַיּוֹצֵא לְפַעֲנֵחַ תַּעֲלוּמָה

בְּוַיטְצׇ'פֶּל, בִּיוֵן הַמְּצוּלָה

 

הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית מְבַעְבַּעַת וְרוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ בֵּיצָה בְּמַחֲבַת

אַתָּה צָרִיךְ לְהַחֲלִיט עַכְשָׁו כִּי יֵשׁ לְךָ כֶּסֶף רַק לַהֲנָאָה אַחַת

אוּלַי תִּסַּע לְקוֹלְנוֹעַ פָּרִיז לִרְאוֹת שׁוּב מֶלֶךְ לְיוֹם אֶחָד

אוֹ לְתָמָר לְיַד שְׂמֹאל הַנּוֹקֶמֶת בְּפַעַם הַמֵּאָה

אוֹ שֶׁתִּקְנֶה תַּקְלִיט – דִּיפּ פֶּרְפֶּל הֶחָדָשׁ אוֹ מַגְנִיפִיקָאט שֶׁל בָּאךְ

 

אוֹ לְיוּדׇה־מַכַּבִּי לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים שֶׁל צִמְחוֹנוּת

אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר, אָכוֹל וּבָכֹה, אָכוֹל וּבָכֹה,

וּטְחִינָה טִפְטְפָה לְךָ עַל חֻלְצָה חֲדָשָׁה וְהַכֶּתֶם לֹא יָרַד אַף פַּעַם

.

השיר "חמש שתיים חמש" נכתב מנקודת ראות רטרוספקטיבית של האני השר השב כמבוגר, במהלך נסיעה באוטובוס, לתחנות טראומטיות בזמן ובזיכרון התבגרותו ומסלול האוטובוס נעשה למסע בזמן בין זיכרונות.

הבית הראשון מתכתב עם ספר יונה: מילות הפתיחה "קום לך אל העיר הגדולה" מרמזות כמובן על תחילת ספר יונה: "וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". זהו מעין מבוא, תצוגה המסמנת את השיר כווריאציה על נבואת החורבן, על תל אביב המושחתת כנינווה, אשר דמות הילד משמשת בה כפרסונה המעבירה את קול ה' לנביא.

הילד מתואר כאן כמחוטט ומכוער – סממניו של המנודה, הדחוי, האאוט־סיידר, המאפיין נביאים ומדוכאים. בהיפוך סדר העלילה של סיפור יונה, הבורח מהחמלה האלוהית על העיר ומתעקש על החורבן, הילד בא לעיר כדי להתנחם מדלותו, "לעשות חיים", וכאלוהים הניחם על הרעה שרצה לעשות לנינווה, יתחרט הדובר המבוגר על הרעה שעולל לעצמו בעודו נער בהשפעת העיר.

רעת העיר תל אביב, שהיא בעצם מטונימיה לתרבות הישראלית הנוכחית, עולה כביכול לפני ה', כמו בהמשך ספר יונה, בדיאלוג הפנימי של האני השר הבוגר של ההווה עם הילד והנער שהיה בעבר: במעורפל, הדובר מרמז בבית השני על תקיפה מינית שעבר כילד והדחיק, מעשה שאירע באופן טרגי־אירוני מאחורי תחנת משטרה, כמו בגידת הצאצאית הישראלית בצוואתה של הציונות, המסומנת בשם המקום שבו ממוקמת המשטרה: "מורשה". בבית השלישי מרומזים דיכוי חברתי ושחיתות הון־שלטון: "תַּגִּיד שָׁלוֹם לְמַר אָגָבָּבָּה / שְׁלוֹם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ". בבית הרביעי צפונה ביקורת נגד דת הצבא, העלאת הבנים קורבן למולך.

בבית החמישי מופיעה העיר תל אביב כמרכז ציוויליזציוני המגלם את המודלים המגדריים הכוזבים שעליהם מתחנך הנער – הארכיטיפ הגברי הקשוח מכאן והארכיטיפ הנשי המפתה משם – אלו שלפיהם הוא מעצב ומכונן את חזון חייו הגבריים העתידיים. חזון זה מופיע בשיר כמעט כשבועה, כאני מאמין, המדגים את רעל הפנמת הדיכוי הרגשי של הגבר, דיכוי שישפיע על הפרת האיזון רוח־חומר ועל הבחירה בחומר, החותמת את השיר: "יוֹם אֶחָד גַּם אַתָּה תִּהְיֶה / זָר גָּבוֹהַּ שַׁתְקָן וּמִסְתּוֹרִי / תַּעֲבֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ סַכִּין בְּחֶמְאָה / שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ".

בבית השישי מתגלמת הפנמת הארכיטיפ הגברי בתוך זרם התודעה הסוריאליסטי של הילד במטאפורה תמונתית יפהפייה המשליכה סצנה לונדונית בדיונית – סרט על הבלש שרלוק הולמס – על סצנה ריאלית ברחוב אבא הלל סילבר, בקצה רמת גן, ליד הבורסה. צבע הכסף – המסומן בשם הרב והמנהיג הציוני, סילבר, שהעניק לרחוב את שמו, בעוד משמעותה הרוחנית של פעילותו התרוקנה מזמן והתגלגלה במשמעות החומרית־כספית של פעילות הבורסה – מעתיק לתוכו את קריצת פנסי הגז בשכונת העוני וייטצ'אפל בלונדון, שכונה שג'ק לונדון תיארה בספרו שוכני התהום, ואת תעלומות פשעיה אמון גיבורו של הנער, שרלוק הולמס, לפתור – כפי שרוצה המשורר בשירו לתקן בתל אביב, והנביא בנינווה.

למן המעבר מהבית החמישי לשישי ועד סוף השיר, תתרחש דרמת ההתבגרות של הנער, שבה הוא יגלם בפעולתו את ערכי העיר שהפנים. כאן נראה גם את הפתרון הטרגי־אירוני של התעלומה מנקודת ראותו של הדובר המבוגר, המתבונן (בולש) כשרלוק הולמס בעקבות פשע־העיר ופצע־נפשו של הילד, המחפש את תיקונו. הפצע הזה נשקף באלוזיות לסרטים שהילד שקל לראות: מלך ליום אחד, העוסק במשוגעים המשתלטים ליום אחד על עיר שהתרוקנה במלחמה; יד שמאל הנוקמת, העוסק במבוגר הנוקם בפושעים שפגעו בו בילדות. אך נדר דיכוי האהבה ("שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ") מפרקו מהכוח היחיד שעשוי לגאול אותו: במקום להיות כמים למים, כחמאה הנמסה בחמאה, הוא רוצה לעבור בחיים כסכין (רצון המהדהד גם את מעשיו של ג'ק המרטש, אשר ביצע מעשי רצח בוייטצ'אפל).

בבגרותו, נעשה רצון זה לרועץ, כאשר במקום להתגבש סביב יכולתו הרוחנית, נפשו שוקעת ביוון המצולה, היינו במעגל השלישי של הגיהינום של דנטה, במקום שבו נמצאים מי שחטאו בגרגרנות ועונשם הוא לשכב בביצה מטונפת של בוץ וצואה. מעניין לציין כי השקיעה ביוון המצולה משתקפת באלוזיה למגניפיקט, מזמור ההודיה לאל שנושאת כביכול מרים אם ישוע, זו המסמלת יותר מכול את חסד האהבה והתקווה והגאולה, בהתבשרה כי היא הרה. שירו של נוי, ובפרט נדר דיכוי האהבה של הנער, מתכתב באנלוגיה ניגודית עם מילות המגניפיקט, המביע כולו את ניצחון הרוח על החומר ואת ניצחון העניים על העשירים, הגאוותנים ואנשי השררה: "תגדל נפשי את ה '/ ורוחי תגל באלוהים מושיעי. / כי ראה ענוות אמתו, / עתה ברוכה יקראוני כל הדורות. / כי בכוחו הגדיל לעשות עבורי, ושמו קדוש ./ וחסדו ליראים אותו לדורי דורות. / בזרועו גילה כוח, ופיזר את הגאוותנים בהרהורי לבם…"

מכאן אנו מגיעים לשיא העלילה: הגעת הנער לפרקו כשהוא אוכל ונאכל על ידי העיר הנאכלת. הנה כך נפתחת הסצנה העיקרית: "בְּוַיטְצׇ'פֶּל, בִּיוֵן הַמְּצוּלָה / הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית מְבַעְבַּעַת וְרוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ בֵּיצָה בְּמַחֲבַת."

בתמונה מטאפורית מורכבת מתאחדות שכונת וייטצ'אפל הלונדונית מוכת העוני והפשע והתחנה המרכזית התל אביבית ליחידה מופשטת אחת, מעין גיהינום, סביב הביטוי "יוון המצולה", המקשר בין הבית השישי לבית השביעי ומאזכר את הפסוק מתהילים: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (סט 3). התחנה המרכזית התל אביבית נצלית באש הגיהינום של וייטצ'אפל כמו ביצה במחבת. בניגוד לראיית הקולות הרוחנית במעמד הר סיני, הקיום החומרי הירוד ביותר ביוון המצולה מומחש כאן בתמונה פרדוקסלית של הדוניזם ומוות באמצעות חוש השמע בקול ההיאכלות. הקוראים חשים בעת ובעונה אחת את ההיצלות באש הגיהינום ואת העונג החושי של הריח והטעם של הביצה המיטגנת במחבת. לעומת "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", האדם הירוד אוכל ונאכל.

דימוי המקום כמאכל מטרים את סצנת האכילה המופיעה בבית האחרון וחותמת את השיר. המשורר מפתח את נושא העוני בדרמת קבלת ההחלטות הנגזרת ממנו: קונפליקט בין הנאה רוחנית להנאה גשמית. "אוֹ לְיוּדׇה־מַכַּבִּי לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים שֶׁל צִמְחוֹנוּת / אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר": גבורת יהודה המכבי, הגבורה החשמונאית במלחמה שבה הוכתר בהצלחה ניצחון הרוח על החומר שהתבטא בנס פך השמן, מופיעה בגלגולה הרדוקטיבי גם כרמיזה לשם הסופרמרקט התל אביבי ומסמנת באופן זה את כישלון הנער בשיר – התגברות החומר על הרוח. קבלת ההחלטה נגזרת מן הרעב (הדיכוי) הרגשי הגברי ומהרעב הפיזי הנגזר מן העוני. הנפילה היא טרגית, מהצלחה לכישלון, ממימוש רוחני לדרגת הגשמיות התחתונה. הטחינה המטפטפת מזכירה את דברי אריק שרון: "אם לחטוא, אז שיטפטף השומן". נפלא האופן שבו נשמעת המשמעות המופשטת של החטא המוסרי בתמונה המוחשית "וְהַכֶּתֶם לֹא יָרַד אַף פַּעַם". עכבר הכפר שבבית הראשון הופך לעכבר עיר, הצמחונות הכפויה של העוני – מילוי פיתה בחמוצים – מתהפכת בטורפנות של אכילת הבשר.

הנפילה מהצלחה לכישלון, מהרגע הגבוה בצומת קבלת ההחלטות שבו כל האפשרויות עוד פתוחות בפני הנער, מתגלמת גם בהיפוך מהאינטנסיביות המצלולית שבבית השביעי: מהחריזה והאסוננס בין כל המלים האחרונות – מחבת, אחת, אחד, מאה, מגניפיקאט, באך – לפרוזאיות של הבית האחרון ולשבירת המשפט בשורתו הראשונה.

אפקט ההשחתה של העיר מאזכר ומסמן את חטא דור המבול. חטאי העיר מובעים דרך הילד הנחשף לפדופיליה. חטא לקיחת בני אלוהים את בנות האדמה – הוא חטא הדיכוי המעמדי – מתגלם בשיר בהשתחוות למר אגבבה בקופת החולים. איום המוות העתידי במלחמה עקב התרבות הישראלית הצבאית, שהיה סמוי מעיני הנער, גלוי בפני תודעת הדובר המבוגר.

השיא שהשיר כולו חותר אליו, מתרחש בסופו, בקתרזיס הבכי – "אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר, אָכוֹל וּבָכֹה, אָכוֹל וּבָכֹה" – שהוא היפוך טרגי רב־עוצמה של הפסוק מתהילים: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (קכו 6). הנער בוכה והחזרה משמיעה את בכיו היטב. הוא בוכה על עצמו, על חילול תומתו, על היפוך היוצר לבוזז, על שהעוני חורץ את גורל האדם להוויה חומרית, על אי־מיצוי הווייתו הרוחנית, על שהוא לעולם לא יהיה בן־אלוהים.

"חמש שתיים חמש" הוא שיר עז־מבע שבו הקורא חווה את מסעו הפואטי והרוחני של הכותב בזמן ובזיכרונות, מסע ששיאו בבכי ובזעקת קינה – שייתכן כי היא מזככת חוויה של חמלה ואימה על התרבות היהודית הרוחנית שהוחרבה במהפכה הציונית – ובה הבכי, כתופעה הרגשית של הרוח המגלה את עצם אנושיות האדם, מתגלה בגבר היהודי כתכונה אופיינית לגיטימית. ואולי אפשר לקוות כי ביכולת לבכות טמונה היכולת להחזיר לנו את הגלום בהיותנו "בני ובנות אלוהים".

.

יהודית אוריה היא משוררת, מתגוררת בישראל ובקליפורניה. פרסמה שלושה ספרים: "חלל מושלם" (תמוז, אגודת הסופרים, 1994), "רשימותיה של חווה" (כרמל, 2003) ו"צבאים" (פרדס, 2016). שירים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בהם המוסך.

 

עמוס נוי, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", עולם חדש, 2021.

.

 

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: צילה זן־בר צור קוראת בספר השירה "על לא דבר" מאת ליאת קפלן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

הלוואי שלא היה מתרגם

פרק מתוך "על חופי נדודים" / ראויה בורבארה

.

שנה בדיוק לאחר היכרותנו הזמנת אותי לחיפה. אמרת לי:

"בחיפה הייתה פגישתנו הראשונה. אז היא קידמה את פנינו בדרכה, אבל כל שנה היא תקדם את פנינו בדרכנו."

"למה אתה רומז?" שאלתי אותך.

"בואי איתי לחיפה והיי יפה ממנה. בלילה היא מתקשטת ומשליכה את אורותיה ממרומי הכרמל על פני הים התיכון. מימיו נוצצים ובבואות העיר נעות עם האוניות על פני המים הכנועים תחת אורות הלילה החוצים את הגלים וחשכת השמים. כל הרואה את הים מפסגות הכרמל חושב שמשם התחיל האל את מעשה הבריאה."

"אל תגזים באהבתך לחיפה."

"את מקנאה בה?"

לא ברור לי מדוע לא עניתי לך על שאלתך וצחקתי בלעג עד ששמעתי אותך אומר בטלפון את המשפט הנושא את סוד ההתחלה:

"אולי לידת העולם הייתה מהים הזה, אבל אין ספק שלידתי הייתה מים עינייך הכחולות."

אכן ידעת איך לכבוש לב אישה.

"אתה רוצה שנחגוג זיכרון כואב?"

"השמחה נוצרת אך ורק מהצער. אלמלא רימוני הגז המדמיע, לא הייתי מפליג עכשיו בעולמך."

אוי לאותם רימוני גז מדמיע שמנעו ממני אז לראותך כפי שאתה באמת. ואולי האמת שלך השתנתה עם השתנות האמיתות.

מדוע לימדו אותנו שהאמיתות נשארות יציבות ונכונות כל החיים? לאחר הניסיון שלי איתך התחלתי להטיל ספק בכל האמיתות והאקסיומות, אפילו באמת שהציגה בפנינו המורה כדוגמה: "השמש זורחת במזרח." אילו הנחנו שהמזרח הוא ערך מוחלט, כי אז היינו אומרים שהשמש זורחת במזרח, אבל במזרח שלנו אינני מרגישה את חום השמש, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב.

אם זריחת השמש איננה עוד אמת ביחס אליי, האומנם היה זה רק הגז המדמיע שהסתיר את האמת שלך מפניי?

באותו יום, יום פגישתנו הראשונה, התקיימה בחיפה הפגנה. הרחוב בער מזעם. איך יכולה האבן להתמודד עם אבק השרפה בעוד העולם מתבונן מהצד ושותק? לא מפני שאני שמאלנית באתי להפגנה. כל השמאלניות שלי לא הספיקה כדי לצעוק בפני העולם: תתעורר!!!

אמי גערה בי וצעקה:

"ההפגנות האלה לא לטובתנו. הן נגדנו."

העיראקית הזאת באמת מסכנה. היא רואה את העולם רק דרך המשקפיים של משפחתה.

"השבח לאל שזכיתי לחיות במולדת שלי לפני שאמות," נהגה לומר לי, "לא הייתי רוצה למות בנֵכר."

"אמא, עיראק נחשבת בעינייך לנֵכר?"

היא הייתה תולה את עיניה בחלל, חושבת מעט, נאנחת ואומרת:

"את צודקת, היא באמת הייתה מולדת שנייה. אבל עכשיו כבר לא."

בכל פעם הייתי מתווכחת איתה, והיינו רבות.

"מה פשעם של אלה שנגזר עליהם למות במולדתם הכבושה, אמא?"

היא גינתה אותם ואת האינתיפאדה שלהם והוסיפה:

"שיחיו בשלום ובשקט. למה הם זורקים אבנים על החיילים?"

"את חושבת שפגיעתן של אבנים קטלנית יותר מזו של רובים המכוונים ללבותיהם ומאיימים על חייהם?"

"את דמגוגית בדיוק כמו אבא שלך שלימד אותך מהן פוליטיקה ושחיתות. אני מציעה שתבואי איתי למטבח ללמוד איך לכבוש לב של גבר. זה עדיף מאשר להתווכח על פוליטיקה."

היא הייתה רוצה שאכבוש לב של גבר דרך קיבתו, ומבחינתה היא צדקה, שהרי גבולות עולמה לא חרגו מעבר למטבח, וכלי הנשק שלה היו הסירים, הפלפל האדום ושמן הזית. היא ניסתה לנצח בכל המערכות באמצעות תבשילים שהריח שלהם התפשט ברחבי הבית, והייתה מתווכחת עם אבי איזה מאכלים ערֵבים יותר לחך, מאכלי המטבח העיראקי או מאכלי המטבח המרוקאי. כאשר כעסה עלינו הייתה מכריזה על שביתה ולא מבשלת, אולם העונש הזה היה קל עבורנו, כי אז היינו אוכלים רק את מה שאהבנו.

"אמא, אשאיר לך את הסירים והתבלינים שלך. איך את מרשה לעצמך לאכול מעל הגופות?"

"אם אני אחכה עד שיסתיימו המלחמות כדי שנאכל, נהיה כל הזמן בצום. את לא תיסעי לחיפה!"

"אני כן אסע!"

יצאתי מהבית ושמעתי אותה רוטנת בערבית עיראקית כפי שעשתה בכל פעם שכעסה.

בחיפה היה הכעס קולו של הרחוב. הוא התמלא בערב רב של יהודים וערבים שהניחו בצד כל שייכות פוליטית, אתנית ודתית, ונותרו להם רק הכעס והצער. זו הייתה הפגנה בלתי אלימה שלא הושלכו בה אבנים למען ילדי האבנים, הפגנה ברישיון, ושוטרים רבים מילאו את המקום. אינני יודעת איך, מתי ומדוע השתנה המצב בתוך שניות מן הקצה אל הקצה.  בטרם קלטתי מה קורה ראיתי את המפגינים רצים ימינה ושמאלה, ועשן כבד ומחניק התפשט באוויר. באוזניי הדהדו קריאות וצעקות, ולנקבוביותיי חדרו ריחות חריפים ומוזרים. נפלתי ארצה, וכאשר שבה אליי הכרתי מצאתי את עצמי בזרועותיו. בידו האחת החזיק את ראשי בחיקו ובידו השנייה שפשף את אפי בבצל. בקושי רב פקחתי את עיניי והושטתי את ידי להרחיק את הבצל מאפי.

"קצת סבלנות, אני רוצה לעזור לך," אמר בערבית.

"מה אתה אומר?" שאלתי בעברית.

הוא תרגם לי את דבריו, והלוואי שלא היה מתרגם אותם, וסיפר לי שנפלתי לידו, והוא נשא אותי אל הסמטה. לאחר מכן דפק על דלת של בית, ביקש מדייריו בצל ומיהר לחזור אליי כדי להעיר אותי מעלפוני.

הודיתי לו, והוא הוציא מכיסו ממחטה, הושיט לי אותה ואמר:

"קחי, תנגבי את הדמעות."

לקחתי את הממחטה שלו וניגבתי את הדמעות הזולגות מעיניי ואת ריח הבצל. התביישתי להחזיר לו אותה ספוגה בדמעות המלוחות של עיניי ולבי ואמרתי:

"אני יכולה לכבס אותה ולהחזיר לך אותה בפעם אחרת?"

"את יכולה לשמור אותה אצלך למזכרת. מאיפה את?"

"מתל אביב."

"יש לך עם מי לחזור הביתה?"

"ההפגנה הסתיימה?"

"היא כבר התפזרה. תרשי לי לעזור לך. בואי, קומי."

הוא שם את ידי בידו ועזר לי לקום מהמדרכה.

"העיניים שלך אדומות מהגז."

הסתכלתי עליו ואמרתי בלבי: העיניים שלך ירוקות ומקסימות. האם הבין את מבטיי?

הוא חייך אליי ואמר:

"לא אעזוב אותך במצב הזה, אלווה אותך לאוטובוס."

"לא באתי באוטובוס. באתי ברכבת."

"אין בעיה, מתי יוצאת הרכבת הבאה?"

הצצתי בשעוני ופלטתי:

"אלוהים, רק בעוד שעה."

"אם ככה, את מרשה לי להזמין אותך לקפה?"

איך יכולתי לסרב? זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להיפגש ביחידות עם בחור ערבי, ועוד אחד שברוב אצילותו הציל אותי ועזר לי, והלוא אני בעיקרון אדם קוסמופוליטי.

"שיהיה. קוראים לי שרה."

"נעים להכיר. ולי קוראים אּבראהים."

שם, בפינת בית קפה קרוב לנמל, החל מסלול חיינו. הוא הזמין לי כריך עם גבינה בולגרית וספל קפה.

"אני לא רעבה. אשתה את הקפה."

"את חייבת לאכול. בפעם הבאה אזמין אותך לטעום את האוכל הערבי שלנו."

הוא כבר מתכנן את הפעם הבאה, אמרתי לעצמי, איזה ביטחון עצמי יש לו! אולי אערער לו את תוכניתו? פרצתי בצחוק.

"למה את צוחקת?"

"כי הטעם שלו מונח לי מדי יום תחת הלשון."

"יש לך חברים ערבים?"

"אמי עיראקית ואבי מרוקאי."

צחקנו והפלגנו בשיחה על מדיניות הפנים והחוץ. הוא לא ידע אז שהמילים והעיצורים שהגה פעמו בעורקיי. הערבי הזה הלהוט אחר שלום האמין כי  האל ברא את האדם "בצֶלֶם רב־יופי",* באנושיות  שלו, הרחק מהברבריות של החיות והאפליה הגזעית והעדתית.

"עוד רבע שעה יש לי רכבת."

הוא הסיע אותי לתחנה, ולפני שנכנסתי בשער הברזל המסתובב ועברתי את עמדת הבידוק אמר לי:

"הנה מספר הטלפון שלי. אחרי שתכבסי את הממחטה תתקשרי ואבוא לקחת אותה. מזכרת ממך."

לקחתי ממנו את מספר הטלפון שלו וטמנתי אותו ליד הממחטה. טמנתי גם את כל רגשותיי שנסעו איתי נבוכים ומתחבטים מחיפה לתל אביב.

 

* קוראן, פרק התאנים 4 (אורי רובין, תרגום הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005)

 

ראויה בורבארה, "על חופי נדודים", פרדס, 2020.

.

 

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "ממזרת", מאת מיכל פנקל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן