.
מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה
שי שניידר־אֵילת
.
א.
יש זוהר השמור לשעת לידתנו ולשעת מותנו. את האפשרות לראותו בחולין כָּמְסה הבריאה בגופהּ של קרפדת נהר, גנזה בבלוטות עורה. בחושך בא השמאן אל שפת מימי הקולורדו, לקרוא לה בשירו אל בין כפות ידיו, להקיז ממנה, בלחיצה, מנת ארס זהובה.
.
ב.
השואף שאיפה יחידה מן האבקה הבוערת המופקת מתרעלת גופה, יחזה, מקץ חמש־עשרה שניות ומבעד הבעתה, במלוא זיוו של אור אינסוף שמלפני הצמצום. ייטבל בה, באותה נהרה בהירה, מובטחת, ולהרף יונפו המחיצות. תתגלה לו מעין אמת: מקורנו אהבה צרופה. הנה הבריאה כולה: חמלה אחת ויופי חנון, באנו מהנוגה ואל הנוגה נשוב.
.
ג.
יש מי שהאור הזה משכָם אליו, בלעם אל קרבו, אינם עוד. לא מ', שנסע עד מדברה של מקסיקו לטעום מן הארס. מששאף, סָכר המרַפא על פיו באצבעו, כדי שייטמע בו העשן. תחילה, כך סיפר, חצתה הווייתו שדה של גאומטריוֹת זרחניות. אחריו זינקה־הגיעה אל האור בכבודו ושהתה במחיצתו, עד שלבסוף הושבה אל גופו הגדול, החי, השכוב על החול.
.
ד.
לילה אחד בא אליי חולה. שתה מהיין והניח ראשו בחיקי. ומתוך שליטפתי התלטפנו, ומתוך שהתלטפנו התלהטנו, ומתוך שהתלהטנו, ומפני הילד הישן במיטתי – נשא אותי אל חדר האמבטיה. החשכנו, נעלנו את הדלת. ומתוך שנעלנו את הדלת התערטלנו, ומתוך שהתערטלנו ישבתי עירומה על סף כיור, ומ' מעורטל מנשקני. ומתוך שהתנשקנו, אם מפני היין או מפני הילד או מפני המחלה, לא עמדו לנו גופינו למעשה האהבה. מפני המנעול, מפני החושך, מפני סיפם הקר, הדק, של הדברים. למחרת, על הספה, מוסתר מאחורי כרית, מצאתי את שהשאיר: חץ מעוקם בתוך לב, מצויר בעט על דף תלוש.
.
ה.
הקרפדה, היא לא תראה את האור ולא תבקש ממנו. תישא אותו עימה בעולם, ספון בגופה הלח. כשיישלחו אליה ידיים חומדות, תנסה לנוס, תנוע בלילות. אם ישחק בה כלב, יפרכס וימות, בתוך שהוא רואה את פניו הזורחים של אלוהים. הארס הזהוב שפוזר בה, פוזר כדי לשמור על חייה הרכים, מנגנון אוהב, טבעי, של הגנה. שלושה ימים אחרי הגשם תטיל במים מתוקים את ביציה המשונות: שחורות, רבבות על רבבות. שמורות ומסודרות בתוך מין חבל לא נגמר – שקוף, רירי, נמשך ונמשך ונמשך.
.
.
שי שניידר־אֵילת, משוררת. ספרה הראשון, "הוא היה כאן, אני בטוחה בזה" (אפיק והליקון), ראה אור בשנת 2019. שיריה פורסמו בבמות שונות: המוסך, הארץ, ידיעות אחרונות, גרנטה, מאזניים, עירובין ועוד. זכתה בפרס הליקון על שם רמי דיצני לשירה. "הסימוך", טקסט קצר פרי עטה, פורסם בגיליון 70 של המוסך.
» עוד קצרים, בגיליון קודם של המוסך: "כביסה מלוכלכת", סיפור קצר מאת עומר ברקמן
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
