בעבודה | מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה

"היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי!" קטע מתוך רומן בכתובים מאת יוסי וקסמן

אלה אמיתי סדובסקי, עקרון הרצף, שמן על בד, 175X170 ס"מ, 2013

.

הרומן הג׳יין־אוסטני שלי

יוסי וקסמן

.

ירושלים, 1929 בקירוב

אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בּג׳דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבּהִייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כּוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה יהודה. ולא בשוק המרכזי, איפה בחֵיפוֹ, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים. הצדדי! ובלילות יושב לו וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכוּר לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה, איבְּכּי עליה בעצמה. אביגיל. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינמה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא גזענית, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטֵפאליה או משוק מחנה יהודה. ארורים כל הגברים ומי שיצר אותם, ווּאחְשים אחד־אחד. קללה הביאו על ראשה, וככה מתו לה בשיא אונה שלמה־סלומון הנגר בעלה, ובזִקנתה – נעימה־קרוליין וצרויה בנותיה. מי ישמע אותה, מי? אליהו הנביא? ישוע? מרים הראשונה ומרים השנייה, המַּגדלית? מרים השלישית שמעולם לא זכרה את שמה? אין אלוקים, לא יהודים ולא אחרים. אין!

היא אביגיל־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עַמּה, בת תוּפָחָה השחפנית שמתה צעירה, בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח, ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה עד האישה הראשונה־הראשונה, איזו בת אלֶף אחת לא חשובה, ששמה לא נודע עד עצם היום הזה. הן לא עזרו לה מי־יודע־מה בבוקר ההוא, כל הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת – ממררת בבכי – משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים (הידוע בשמו המתחשב, המתחנחן, המתחזה, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״), שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה: ״בנות! נא לפתוח את המחברות!״

״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה: ״אני שונאת את אבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף: ״אני שונאת את עצמי גם!״ ומיסיז קלארק חייכה: ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה.״ רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו לונדונה. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי הנגר לפני דורי דורות ועוד. יתמזגו להם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היווניים העתיקים, שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה־מרוב־אנמיה בשיעור לציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם צריך גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים בשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה: ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ׳סטֶר ובחזרה.״

בת שש־עשרה לחופה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אמא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח: ״מה יהיה הסוף שלך, אביגיל?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא לא רואה אלא רק את עצמה ואת אבא ואת המשפחה. ״משפחה״, איזו מילה אומללה. כל כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה. ״הוא בחור טוב, אביגיל, מלומד, יתכנן כבישים וגשרים. יהיה מהנדס מומחה! יעשה לנו כבוד. יעשה לך משפחה ויבנה לך בית.״ אבל היא לא רוצה משפחה עכשיו. היא לא רוצה בית עכשיו. היא עוד צעירה. זה בית אסורים, אמא. היא רוצה להפליג ללונדון ולטייל בַּבְּריטיש מיוּזיאוּם. היא רוצה ללמוד על הפסלים ועל הציורים שם, ולדעת לומר את כל השמות שלהם בעל־פה. מיס קרוליין אמרה שיש לה משיכה טבעית לדברים יפים, לאמנות, וכישרון מוּלד לציור ולרישום. היא תתחתן כשיתאים לה, אמא! ועם שלמה־סלומון שלה. לא עם יוחנן. לעזאזל, איך תשכנע אותם? היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי! אבל אבא אברהם צחק: ״שייכנס בך השד, זַקְנַבּוּטה, גם אנחנו קצת אשכנזים. בּג׳דאדים שהתערבב בדם שלהם איזה רב־רבנן עובדיה אשכנזי אחד לפני דורות. נחזיר עטרה ליושנה, יינְעל אבא שלך.״

אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות, ואת הנביאים ואת המלאכים, ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי־יודע־מה, לדעתה הצנועה כמובן. בניגוד לקדושיה מבשר ומדם, ישוע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על אביגיל־רוז התקועה בשידוך שלה; ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאמנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה. רוז (אביגיל) אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה, יימח שמו וזכרו לעולם ועד אמן! ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה,״ התפעלה המורה לאמנות הציור. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. נו, היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בַּסרטים שם את כל העולם – את דייויד קופרפילד ואת באסטֶר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין – והיא  יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו! את הדמעה על לחיה של מרים המתייסרת ציירה המורה, אבל מאחר שהיא אנמית ומתעייפת מהר, ביקשה את רוז שלנו הכישרונית והאהובה שתצייר, נוסף על דמעת הצלוּב, גם את קפלי שמלתה של אם האלוקים. הו, מיס אביגיל־רוז אהבה את מרים הקדושה, וגם את מרים השנייה, המגדלית, שהיא צעירה יותר ודומה לגברת המצוירת על הפודרייה של אמא. את מרים השלישית לא היה למיס קרוליין כוח לצייר, אבל שובל שמלתה נראה בקצה התמונה. זה היה כשהם הורידו אותו מהצלב, הסבירה לרוז, ושלוש הנשים ישבו ובכו עליו כל הלילה. שיסלחו לה בשמיים על שהחסירה את מריה השלישית, מותר לה, הרי יש לה אנמיה חזקה ותש כוחה. כל אחר הצהריים ציירה רוז את שמלתה של אם האלוקים המתאבלת על בנה. וגם הוסיפה לה שרשרת עם צלב כמו שיש לנזירות בעיר העתיקה. מיס קרוליין צחקה, ״זה לא הגיוני, רוז, מרים היא אישה יהודייה מנצרת ואינה נזירה.״ אבל גם על זה היא בטוחה שיסלחו לה בשמיים, ״מַיי סוויט רוז.״

כשסיימה לצייר את שמלתה של מרים המקוננת, השתטחה לפני התמונה הקדושה, המשוקצת, והתחננה: ״תהרגי לי את יוחנן שאוּדינישקי הנמוך, בבקשה. תשלחי אותו בחזרה לווסטפאליה. תעשי שלא יאהב אותי ולא ישלח לי עוגות וממתקים כאילו הייתי איזה תינוקת טיפשה. בבקשה!״ ומרים הבוכייה רמזה לה – אולי תציעי אותו לאחותך מנוחה־ויקטוריה, היא הרי מבוגרת ממך ולא נישאה – והמשיכה לזלוג דמעות על בנה המת שרק הרגע הורד מהצלב. ואביגיל צחקה, ״אבל מנוחה מכוערת ויש לה אף נשרי כמו של האינדיאנים בראינוע. יוחנן שאוּדינישקי לא ירצה אותה.״ ושקעה ביצירה, והוסיפה וציירה את רחוב הנביאים החדש בנוף הירושלמי מאחורי אם האלוקים הדואבת. הו, הו, איזו הנאה יש ביצירה! אולי בגלל זה תמיד נקשרה אצלה אמנות הציור עם דברים טמאים ומשוקצים, וכשנעימה־קרוליין שלה, האמצעית, ביקשה ללמוד ציור בגיל עשר, בחוג החובבים בבית הספר בצלאל, שלחה אותה מרוב בהלה ללמוד זִמרה בחוג הילדים בבית הספר לֶמֶל. ״ציור זה בשביל הנוצרים, נעימה. שירה זה בשביל היהודים.״ הרי לא תעשי לך פסל וכל תמונה. הרי כל המכות שנפלו על ראשה לא היו אלא בגלל אותה הטומאה ההיא, במוסד לנשים יהודיות, חטאיה הירושלמיים־לונדוניים. מי יודע, אולי הייתה צריכה להתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי ושלום על ישראל. אולי אז שלמה־סלומון בעלה ובנותיה לא היו נולדים לה ומתים לה עוד בימי חייה. אולי.

 

יוסי וקסמן הוא סופר ואמן ישראלי. פרסם עד היום שמונה רומנים ושני ספרי ילדים. ספרו השישי, "ליבּשֶן" (ידיעות ספרים, 2004), זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם, ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי לפיתוח תסריט על פי הספר. ספרו השמיני, "תולדות האמנות" (חרגול, 2015), נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. הקטע המתפרסם פה – מתוך רומן בכתובים.

.

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "שביל בצד", סיפור מאת אמילי מואטי, מתוך נובלה בכתובים

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

מודל 2021 | הלוואי שלא היה מתרגם

"זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להיפגש ביחידות עם בחור ערבי, ועוד אחד שברוב אצילותו הציל אותי ועזר לי, והלוא אני בעיקרון אדם קוסמופוליטי." פרק מתוך "על חופי נדודים" מאת ראויה בורבארה

הילה סלעי, מיטה, שמן על בד, 160X102 ס"מ, 2014

.

הלוואי שלא היה מתרגם

פרק מתוך "על חופי נדודים" / ראויה בורבארה

.

שנה בדיוק לאחר היכרותנו הזמנת אותי לחיפה. אמרת לי:

"בחיפה הייתה פגישתנו הראשונה. אז היא קידמה את פנינו בדרכה, אבל כל שנה היא תקדם את פנינו בדרכנו."

"למה אתה רומז?" שאלתי אותך.

"בואי איתי לחיפה והיי יפה ממנה. בלילה היא מתקשטת ומשליכה את אורותיה ממרומי הכרמל על פני הים התיכון. מימיו נוצצים ובבואות העיר נעות עם האוניות על פני המים הכנועים תחת אורות הלילה החוצים את הגלים וחשכת השמים. כל הרואה את הים מפסגות הכרמל חושב שמשם התחיל האל את מעשה הבריאה."

"אל תגזים באהבתך לחיפה."

"את מקנאה בה?"

לא ברור לי מדוע לא עניתי לך על שאלתך וצחקתי בלעג עד ששמעתי אותך אומר בטלפון את המשפט הנושא את סוד ההתחלה:

"אולי לידת העולם הייתה מהים הזה, אבל אין ספק שלידתי הייתה מים עינייך הכחולות."

אכן ידעת איך לכבוש לב אישה.

"אתה רוצה שנחגוג זיכרון כואב?"

"השמחה נוצרת אך ורק מהצער. אלמלא רימוני הגז המדמיע, לא הייתי מפליג עכשיו בעולמך."

אוי לאותם רימוני גז מדמיע שמנעו ממני אז לראותך כפי שאתה באמת. ואולי האמת שלך השתנתה עם השתנות האמיתות.

מדוע לימדו אותנו שהאמיתות נשארות יציבות ונכונות כל החיים? לאחר הניסיון שלי איתך התחלתי להטיל ספק בכל האמיתות והאקסיומות, אפילו באמת שהציגה בפנינו המורה כדוגמה: "השמש זורחת במזרח." אילו הנחנו שהמזרח הוא ערך מוחלט, כי אז היינו אומרים שהשמש זורחת במזרח, אבל במזרח שלנו אינני מרגישה את חום השמש, לא מקצווי מזרח ולא מקצווי מערב.

אם זריחת השמש איננה עוד אמת ביחס אליי, האומנם היה זה רק הגז המדמיע שהסתיר את האמת שלך מפניי?

באותו יום, יום פגישתנו הראשונה, התקיימה בחיפה הפגנה. הרחוב בער מזעם. איך יכולה האבן להתמודד עם אבק השרפה בעוד העולם מתבונן מהצד ושותק? לא מפני שאני שמאלנית באתי להפגנה. כל השמאלניות שלי לא הספיקה כדי לצעוק בפני העולם: תתעורר!!!

אמי גערה בי וצעקה:

"ההפגנות האלה לא לטובתנו. הן נגדנו."

העיראקית הזאת באמת מסכנה. היא רואה את העולם רק דרך המשקפיים של משפחתה.

"השבח לאל שזכיתי לחיות במולדת שלי לפני שאמות," נהגה לומר לי, "לא הייתי רוצה למות בנֵכר."

"אמא, עיראק נחשבת בעינייך לנֵכר?"

היא הייתה תולה את עיניה בחלל, חושבת מעט, נאנחת ואומרת:

"את צודקת, היא באמת הייתה מולדת שנייה. אבל עכשיו כבר לא."

בכל פעם הייתי מתווכחת איתה, והיינו רבות.

"מה פשעם של אלה שנגזר עליהם למות במולדתם הכבושה, אמא?"

היא גינתה אותם ואת האינתיפאדה שלהם והוסיפה:

"שיחיו בשלום ובשקט. למה הם זורקים אבנים על החיילים?"

"את חושבת שפגיעתן של אבנים קטלנית יותר מזו של רובים המכוונים ללבותיהם ומאיימים על חייהם?"

"את דמגוגית בדיוק כמו אבא שלך שלימד אותך מהן פוליטיקה ושחיתות. אני מציעה שתבואי איתי למטבח ללמוד איך לכבוש לב של גבר. זה עדיף מאשר להתווכח על פוליטיקה."

היא הייתה רוצה שאכבוש לב של גבר דרך קיבתו, ומבחינתה היא צדקה, שהרי גבולות עולמה לא חרגו מעבר למטבח, וכלי הנשק שלה היו הסירים, הפלפל האדום ושמן הזית. היא ניסתה לנצח בכל המערכות באמצעות תבשילים שהריח שלהם התפשט ברחבי הבית, והייתה מתווכחת עם אבי איזה מאכלים ערֵבים יותר לחך, מאכלי המטבח העיראקי או מאכלי המטבח המרוקאי. כאשר כעסה עלינו הייתה מכריזה על שביתה ולא מבשלת, אולם העונש הזה היה קל עבורנו, כי אז היינו אוכלים רק את מה שאהבנו.

"אמא, אשאיר לך את הסירים והתבלינים שלך. איך את מרשה לעצמך לאכול מעל הגופות?"

"אם אני אחכה עד שיסתיימו המלחמות כדי שנאכל, נהיה כל הזמן בצום. את לא תיסעי לחיפה!"

"אני כן אסע!"

יצאתי מהבית ושמעתי אותה רוטנת בערבית עיראקית כפי שעשתה בכל פעם שכעסה.

בחיפה היה הכעס קולו של הרחוב. הוא התמלא בערב רב של יהודים וערבים שהניחו בצד כל שייכות פוליטית, אתנית ודתית, ונותרו להם רק הכעס והצער. זו הייתה הפגנה בלתי אלימה שלא הושלכו בה אבנים למען ילדי האבנים, הפגנה ברישיון, ושוטרים רבים מילאו את המקום. אינני יודעת איך, מתי ומדוע השתנה המצב בתוך שניות מן הקצה אל הקצה.  בטרם קלטתי מה קורה ראיתי את המפגינים רצים ימינה ושמאלה, ועשן כבד ומחניק התפשט באוויר. באוזניי הדהדו קריאות וצעקות, ולנקבוביותיי חדרו ריחות חריפים ומוזרים. נפלתי ארצה, וכאשר שבה אליי הכרתי מצאתי את עצמי בזרועותיו. בידו האחת החזיק את ראשי בחיקו ובידו השנייה שפשף את אפי בבצל. בקושי רב פקחתי את עיניי והושטתי את ידי להרחיק את הבצל מאפי.

"קצת סבלנות, אני רוצה לעזור לך," אמר בערבית.

"מה אתה אומר?" שאלתי בעברית.

הוא תרגם לי את דבריו, והלוואי שלא היה מתרגם אותם, וסיפר לי שנפלתי לידו, והוא נשא אותי אל הסמטה. לאחר מכן דפק על דלת של בית, ביקש מדייריו בצל ומיהר לחזור אליי כדי להעיר אותי מעלפוני.

הודיתי לו, והוא הוציא מכיסו ממחטה, הושיט לי אותה ואמר:

"קחי, תנגבי את הדמעות."

לקחתי את הממחטה שלו וניגבתי את הדמעות הזולגות מעיניי ואת ריח הבצל. התביישתי להחזיר לו אותה ספוגה בדמעות המלוחות של עיניי ולבי ואמרתי:

"אני יכולה לכבס אותה ולהחזיר לך אותה בפעם אחרת?"

"את יכולה לשמור אותה אצלך למזכרת. מאיפה את?"

"מתל אביב."

"יש לך עם מי לחזור הביתה?"

"ההפגנה הסתיימה?"

"היא כבר התפזרה. תרשי לי לעזור לך. בואי, קומי."

הוא שם את ידי בידו ועזר לי לקום מהמדרכה.

"העיניים שלך אדומות מהגז."

הסתכלתי עליו ואמרתי בלבי: העיניים שלך ירוקות ומקסימות. האם הבין את מבטיי?

הוא חייך אליי ואמר:

"לא אעזוב אותך במצב הזה, אלווה אותך לאוטובוס."

"לא באתי באוטובוס. באתי ברכבת."

"אין בעיה, מתי יוצאת הרכבת הבאה?"

הצצתי בשעוני ופלטתי:

"אלוהים, רק בעוד שעה."

"אם ככה, את מרשה לי להזמין אותך לקפה?"

איך יכולתי לסרב? זו הייתה הפעם הראשונה שיצא לי להיפגש ביחידות עם בחור ערבי, ועוד אחד שברוב אצילותו הציל אותי ועזר לי, והלוא אני בעיקרון אדם קוסמופוליטי.

"שיהיה. קוראים לי שרה."

"נעים להכיר. ולי קוראים אּבראהים."

שם, בפינת בית קפה קרוב לנמל, החל מסלול חיינו. הוא הזמין לי כריך עם גבינה בולגרית וספל קפה.

"אני לא רעבה. אשתה את הקפה."

"את חייבת לאכול. בפעם הבאה אזמין אותך לטעום את האוכל הערבי שלנו."

הוא כבר מתכנן את הפעם הבאה, אמרתי לעצמי, איזה ביטחון עצמי יש לו! אולי אערער לו את תוכניתו? פרצתי בצחוק.

"למה את צוחקת?"

"כי הטעם שלו מונח לי מדי יום תחת הלשון."

"יש לך חברים ערבים?"

"אמי עיראקית ואבי מרוקאי."

צחקנו והפלגנו בשיחה על מדיניות הפנים והחוץ. הוא לא ידע אז שהמילים והעיצורים שהגה פעמו בעורקיי. הערבי הזה הלהוט אחר שלום האמין כי  האל ברא את האדם "בצֶלֶם רב־יופי",* באנושיות  שלו, הרחק מהברבריות של החיות והאפליה הגזעית והעדתית.

"עוד רבע שעה יש לי רכבת."

הוא הסיע אותי לתחנה, ולפני שנכנסתי בשער הברזל המסתובב ועברתי את עמדת הבידוק אמר לי:

"הנה מספר הטלפון שלי. אחרי שתכבסי את הממחטה תתקשרי ואבוא לקחת אותה. מזכרת ממך."

לקחתי ממנו את מספר הטלפון שלו וטמנתי אותו ליד הממחטה. טמנתי גם את כל רגשותיי שנסעו איתי נבוכים ומתחבטים מחיפה לתל אביב.

 

* קוראן, פרק התאנים 4 (אורי רובין, תרגום הקוראן, אוניברסיטת תל אביב, 2005)

 

ראויה בורבארה, "על חופי נדודים", פרדס, 2020.

.

 

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: קטע מתוך "ממזרת", מאת מיכל פנקל

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

החיסון – חובה! מתי חייבה מדינת ישראל את תושביה להתחסן?

האם צריך לחייב את הציבור להתחסן נגד מחלה מדבקת? מדינת ישראל התחבטה בשאלה זו מספר פעמים בעבר

1

צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה

מחלוקת קשה ניטשת בשאלה האם לחייב את אזרחי ישראל להתחסן נגד נגיף הקורונה, והאם ניתן בכלל לעשות זאת באופן חוקי. מתברר שזו אינה הפעם הראשונה בה שלטונות הארץ מתחבטים בשאלה – אם כי ייתכן שבעבר היו פחות התחבטויות ויותר ניסיונות לכפות את החיסונים על האוכלוסייה.

בריאות הציבור היא לא עניין שיש להקל בו ראש, במיוחד במקרים של מגפה משתוללת. הטיפול החוקי בענייני מגפות, ובכלל זאת במגפת הקורונה, נשען רבות על "פקודת בריאות העם", תקנה שחוקקה על ידי שלטונות המנדט הבריטי ועודנה בתוקף גם היום.

פקודת בריאות העם כוללת סעיף המאפשר לחייב את האוכלוסייה להתחסן במקרי מגפה שמסכנת את הציבור. סעיף 19 בפקודה אומר כך:

בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

עם זאת, הקושי בלכפות טיפול רפואי כלשהו על אדם ברור, ורופאים רבים מתנגדים לכך. הסעיף הזה הופעל מספר פעמים בתולדות מדינת ישראל: פעם אחת בשנת 1949 בעקבות התפרצות של אבעבועות שחורות במדינה, ופעם נוספת בתחילת שנות התשעים לאחר התפרצות חצבת בדרום. פעם נוספת הופעל הסעיף ביישוב חריש – רק ב-2018 – גם כן בשל התפרצות חצבת מקומית.

1
הודעה בדבר חובת החיסון נגד האבעבועות, שנת 1949. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

ב-1952 התפשטה בארץ מחלת טיפוס הבטן ונפתח מבצע חיסונים נרחב. הממשלה שקלה להפעיל את סעיף חיסון החובה: כרזה מטעם מנכ"ל משרד הבריאות דאז, חיים שיבא, אף איימה בהליכים פליליים נגד המסרבים להתחסן. עם זאת, בסופו של דבר, וככל הנראה לאור התנגדות של חלק מן הרופאים המחוזיים, חזרה בה הממשלה מכוונתה זו והפעילה מבצע חיסונים "רגיל".

1
מודעה בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ב-1952, ד"ר חיים שיבא, המזהירה מפני ענישת מי שלא יתחסן נגד טיפוס. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה מטעם משרד הבריאות, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד ההתחסנות נגד טיפוס הבטן, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

אם כן מבצעי חיסון נוספים לחיסון מהיר של האוכלוסייה היו גם היו, אך במקרים האלו ניסו השלטונות – בין אם בתקופת המנדט או כבר אחרי הקמת מדינת ישראל – לעודד את הציבור להתחסן בעיקר בעזרת הסברה אינטנסיבית. כך, באוסף הכרזות של הספרייה הלאומית ובאוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה, רשימה ארוכה של כרזות, כתבות ופוסטרים שקראו לציבור להתחסן. חלק מהכרזות מאיימות יותר, חלקן גרפיות, וחלקן אפילו משעשעות.

1
הזמנה לחתונה בין הקהל לבין זריקה. כרזה לעידוד התחסנות, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד התחסנות, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד התחסנות נגד שיתוק ילדים, 1957. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

בעוד מודעה אחת לקראת חיסונים בבית הספר מאפשרת להורים להימנע ממתן חיסון לילדיהם, בארכיון עיריית פתח תקווה מצאנו גם כרזה משנת 1930, שמונה את שמותיהם של הורים שילדיהם עדיין לא התחסנו נגד אבעבועות, ואיום במסירת השמות למשרד הבריאות שינקוט בהליכים. שנים לאחר מכן חיסון תינוקות נגד אבעבועות עדיין היה בגדר חובה לתינוקות בישראל, כפי שמציינת הכתבה הזו מהעיתון "דבר" בשנת 1963.

1
לקראת חיסונים בבתי הספר, מתוך "מעריב", 11 בנובמבר 1980.
1
קטע מתוך כרזה של עיריית פתח תקווה הקוראת לסנקציות על הורים שלא חיסנו את ילדיהם בשנת 1930. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

עיון נוסף באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית מראה כי בתקופות מוקדמות יותר גם כן לא בחלו בכפיית חיסונים על האוכלוסייה. הידיעה הזו מהעיתון "חבצלת" מספרת על השלטונות העותמאניים שדרשו מכל נתיניהם להתחסן נגד אבעבועות. לא ברור האם ההוראה הזו הייתה תקפה גם לתושבי ארץ ישראל שהיו באותה עת תחת שלטון טורקי.

1
"הרכבת האבעבועות חובה היא על כל נתין תוגרמה". עיתון "החבצלת" מודיע על הוראת השלטונות העותמאניים לחסן את כל האוכלוסייה, 29 בפברואר 1904.

הסוגיה הזו כנראה תמשיך עוד להעסיק רבים מאיתנו במהלך המשבר הנוכחי, ולא עלינו אולי גם במשברים עתידיים. אתם מוזמנים לספר לנו את דעתכם כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם, או בטוויטר.

שירה | היום אבא לא מת

שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט

מיכל היימן, הדמיה, הצעה, Affinities Sensor (גַּלַּאי יַחֲסֵי קֵרְבָה), תל אביב־לונדון־ונציה, 2015–2021

.

הילה להב

הקו הדק

יַמַּת תֵּטִיס בְּשִׁבְתָּהּ כְּבִטְנִי הָרַכָּה כְּמִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה

גַּלִּים. יְלָדוֹת חוֹצוֹת אוֹתָהּ בְּסִירוֹת שְׁקוּפוֹת קְלוּעוֹת קָנֶה וְרָצוֹן.

סִלְחִי לַיַּלְדָּה שֶׁעָמְדָה עַל הַמַּיִם זְכוּכִית וְתִקְוָה.

בֵּין הַגָּרוֹן לַתַּחַת שֶׁלִּי יֵשׁ קַו מָתוּחַ בְּעֶצֶם

וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְזַנֵּב בּוֹ מֵיתָר

דַּק מַסְפִּיק אֲבָל הָלַכְתִּי עָלָיו

מַסְפִּיק שֶׁאֲנִי רוֹאָה

אֲנַחְנוּ קְרוֹבוֹת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קַל לָגַעַת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קִרְאִי אֶת זֶה כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי: בּוֹאִי, כְּאִלּוּ

בִּקַּשְׁתִּי: הַמְשִׁיכִי, כְּאִלּוּ תִּרְגַּמְתִּי לָךְ לִשְׂפָתֵךְ אֶת הַבֹּץ

הַמַּבּוּל לְאַדְווֹת

 

אֲנִי בְּשִׁבְתִּי כְּשִׂרְטוֹן מְקַבֶּלֶת בְּסֵבֶר פָּנִים נָאֶה מְאֹד

אֶת הַתְּשׁוּרוֹת וְהַמְּבַקְּרִים. וְאִם אֲנִי מַשְׁלִיכָה אוֹתָם עַל מִנְחוֹתֵיהֶם הַיַּמָּה

זֶה כִּי הַהֶסְבֵּר אָרֹךְ אֲפִלּוּ מֵהַקַּו וַאֲנִי כֹּה

שְׂבֵעָה. הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת: אֵינִי זְקוּקָה לַמַּאֲפִים שֶׁלָּכֶם, לַמָּרָק שֶׁלָּךְ,

לַלֶּחֶם, לַדָּגִים הַכְּבוּשִׁים; אֲנִי אוֹכֶלֶת מָה שֶׁהִלְעִיטוּ אוֹתִי בְּכַפּוֹת מִמִּזְּמַן

וְעוֹד לֹא לָעַסְתִּי הַכֹּל וְעוֹד אֲנִי אוֹכֶלֶת, עוֹד יֵשׁ לִי.

אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַסְפִּיק לִי כִּי זָקַנְתִּי וְכִי יֵשׁ לִי קַו

וְנִרְאֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת עָלָיו עַל הַמַּיִם עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַשֶּׁהוּ

אֲבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת אֲנִי רָצָה וְשׂוֹחָה, אֲפִלּוּ נוֹפֶלֶת קָדִימָה

הִנֵּה סִימָנֵי הַקַּו הִנֵּה הַקַּו הִנֵּה אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת אֲנִי חוֹצָה אֶת הַגַּלִּים

אֲנִי חוֹצָה

.

תני לי

לֹא אֶת זֶה, אֶת הַשֵּׁנִי

אֶת הַיָּרֵחַ הַקָּרוֹב יוֹתֵר……..אֶת הָאָכוּל

לְמֶחֱצָה……..הַגּוֹרֵעַ

זֶה שֶׁאֵינִי רוֹאָה, כְּלוֹמַר אֲנִי רוֹצָה

.

בְּתוֹר בַּת אָדָם אֲנִי

בְּסֵדֶר אֲבָל כְּאַרְגּוֹנָאוּטִית הָיִיתִי מִצְטַיֶּנֶת

וְאֵין לָךְ מֻשָּׂג כַּמָּה דְּבָרִים מֻזְהָבִים כַּמָּה שְׁמָשׁוֹת

וְנָכוֹן, מְצוּלוֹת וְחָשׁוּב מִזֶּה הַדָּגִים……….לֹא דְּגֵי הַזָּהָב

 

הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת, מתגוררת בברלין. ספרה השלישי, "גג עץ", ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

רבקה איילון

א.     

אֲבָל אָחַזְתִּי בְּעֶגְלַת הַתִּינוֹק.

הָעֵינַיִם זָרְמוּ מִמֶּנּוּ אֵלַי בִּתְחִנָּה.

תָּפַסְתִּי אֶת הַתְּחִנָּה בִּשְׁתֵּי הַיְָּדַיִם, וְרַצְתִּי.

שְׁמַע, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי לֹא אִמָּא שֶׁלְךָ,

אֲבָל זֶה מַמָּשׁ לא מְשַׁנֶּה. אַתָּה הַתִּינוֹק שֶׁלִּי עַכְשָׁיו.

רַצְתִּי אִתֹּו לְקֻפַּת־חוֹלִים.

אָמְרוּ: צָרִיךְ הַשְׁתָּלָה בְּאֹפֶן דְָּחוּף.

אָמַרְתִּי: מַה שֶׁצָּרִיך קְחוּ מִמֶּנִּי.

פָּקַחְתִּי עֵינַיִם, וּמָצָאתִי עַצְמִי בִּמְקוֹמִי

עַל הַהֲלִיכוֹן שֶׁלִּי מֵאַיִן וּלְאַיִן.

.

ב.

בֵּין הָרַעַש וְהַשֶּׁקֶט

כָּל הַצִּיּוּצִים הָאֲחֵרִים.

כָּל מָה שֶׁהַגּוּף נִמְצֶה אֵלָיו

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ בְּבֵית סֵפֶר,

כְּשֶׁהַצִּנּוֹרוֹת מְבוּדָדִים

וְצָרִיך לְצַפּוֹת שֶׁלא יִתְחַרְרוּ.

לְצַיֵּץ אוֹדָה לַשִּׂמְחָה – טְרָאוּמָטִי.

זֶה כְּמוֹ לִפְתּוֹחַ פֶּה גָּדוֹל בַּמִּרְפָּאָה,

בְּבַת אַחַת יוֹצֵא קוֹל לֹא מְצוּפֶּּה

קָצָר, עָבֶה.

הַקּוֹל קוֹל צְעָקָה –

הַשָּׂפָה מִתְרַצָּה לִהְיוֹת רַכָּה.

 

וְשׁוּב רַעַשׁ רְחוֹבִי מְהַמֶּה.

.

ג

כְּשֶלֹּא תִּתְּנִי לִי לָבוֹא

אֶשְתּוֹק אֶת זֶה, וְגַם אֶת זֶה.

כִּי קָשֶה לָהּ זֶה וְגַם זֶה.

אִם אֶת יַלְדָּה לֹא אֶרְאֶה

מָה יִקְרֶה?

אֶרְאֶה שֵׂעָר מְחוּלָק בַּרְחוֹב

אַגִּיד:

זֹאת אַתְּ.

תַּגִּיד: "לְכִי"

מוּבָן שֶאַגִּיד: "כַּמוּבָן".

אֲני כְּבָר לֹא כָּאן.

הִיא בַּמַּדְרְגוֹת

אֲנִי בַּחֲתוּלִים

עִקְּרו אוֹתָם, כַּמּוּבָן.

עַכְשָיו בַּשֵּׁרוּתִים

בֵּין הַמְּקוֹמוֹת

יוֹצֵאת

בָּעִתּוֹנִים

סוֹף סוֹף בַּכִּיוֹר.

שָׁם הַקָּפֶה, הַסְּמַרְטוּטִים

לַשַּׁיִשׁ

לַרִצְפָּה

אֲנִי בְּטִאְטוּא

מָה קָרָה?

כְּאִילוּ מְמַהֲרִים

כְּאִילוּ אֵין פַּעַם

כְּאִילוּ אֵין עוֹד פַּעַם.

.

ד.

זֶה הַמַּצָּב הָאנוֹשִׁי:

גָחִים

מִתְנַגְּחִים

גּוֹנְחִים.

שׁוֹאֲלִים: מָה הָעִנְיָנִים?

אֵין עִנְיָנִים.

הַיוֹם אַבָּא לֹא

מֵת.

רַק לִזְכּוֹר.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

לַמָּה לִזְכּוֹר?

כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת יָתוֹם.

מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?

זֹאת אוֹמֶרֶת

לֹא לִהְיוֹת תַּם מִדִּמּוּי.

אֲוִיר

גָּח

מִתְנַגֵּח

גּוֹנֵחַ

עוֹשֶה סִבּוּבִים.

הַמַצֵּבָה עוֹלָה.

זֶה כְּבָר מֵצָּב.

צוּרָה לָהּ.

בּגְלַל זֶה צָרִיךְ

לִנְגּוֹח לָהּ.

אֵיךְ?

אַל תִּפְחַד

תִּלְמַד:

מָה?

תַּעֲשֶה תּוּק־תּוּק בַּגֶּרֶם.

פְּתַּח בּוֹ מְסִלָּה.

הָאֶבֶן, אַתְּ פְּתַח לָהּ

תַּגִּיד טַח־טְרַח.

סוּמְסוּם הִ־פָּ־תַח.

.

ה.

                                                          לְילדה

הַנֶּחְמָדָה אָמְרָה לִי: כָּכָה וְכָכָה.

נֶחְמָדָה, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, כָּכָה אַתְּ חֲזָקָה.

כָּכָה גַּם אֲנִי אֶתְחַזֵּק. וַעֲשִׂינוּ שְׁרִיר.

הָיָה אֲוִיר מָתוֹק.

הַחַיִּים מִתְמַשְּׁלִים לְאַט… חָשַבְתִּי לְעַצְמִי,

כָּאן זֶה לֹא רַק כָּאן.

יָכֹלְתִּי לְהִתְנַשֵּׁל, אַךְ הַנֶּחְמָדָה הֶחְזִיקָה

אֶת הַמִּלִּים קָרוֹב אֵלַי.

הִיא אָמְרָה: גַּם אֲנִי כָּכָה.

 

פַּעַם רָאִיתִי אֵיךְ חֵבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלָהּ נִגְזַר, נִתְפַּר

אֵיךְ הַגּוּף נָהַם, שַׁר

אֵיךְ נָדָה מִלְגּוֹ, מִלְבָר

אֵיךְ צָרְבוּ לָהּ עַרְעָרִים מֵהָר.

 

כָּל זֹאת רָאִיתִי

כָּל זֹאת נֶחְבַּלְתִּי

כָּל זֹאת רָפָא לִי.

 

ד"ר רבקה איילון, משוררת וחוקרת ספרות, פרסמה עד עתה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וכן ספר עיון – "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". כותבת רשימות ביקורת בעיתונים יומיים ובכתבי עת לספרות ולתיאטרון. עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבית ספר תיכון בכפר סבא ובמכללת לוינסקי. השירים הללו מתוך ספרה הבא, "הייתי אמהוֹת".

.

.

מירב רוט

שמורת אחיות

 למיכל

כד חלב

בִּי אַתְּ, בָּךְ אֲנִי, חָלָב בְּתוֹךְ חָלָב, אָחוֹת בְּלֵב אָחוֹת.

כַּד שְׁנוֹת חָלָב וְלֹא יוֹתֵר.

וְאַתְּ כְּבָר בַּת שִׁשִּׁים

וְכַד עוֹרֵךְ חָלָב.

אוֹרֵךְ חָלָב.

.

חומקת

רֵיחַ אֱגוֹז בִּכְנָפַיִךְ,

צִבְעָן עַרְמוֹנִים בּוֹעֲרִים.

צִפּוֹר שִׁיר, מַדּוּעַ חוֹתֵךְ מְעוֹפֵךְ אֶת לִבִּי?

.

שמוּרַת אחיות

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיכַל,

כֹּחִי שִׁמְרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הַשָּׁקוּף מִלֹּבֶן

עוֹטֵף אֶת עוֹרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הֶעָדִין

תַּחַת לַהַב סַכִּין,

מְסָרֵב, מְסָרֵב לְהַסְכִּין.

שִׁמְרִי כֹּחֵךְ מִיכַל,

נַפְשִׁי שִׁמְרִי,

כִּי הִפְקַדְתִּי בָּךְ סוֹדוֹתַי,

שְׁתִיקוֹתַי, עֲבָרִי,

כִּי מַכְאִיב לִי כָּל כָּךְ מַבָּטֵךְ,

הַמֻּפְנֶה מֵעָלַי מְכֻשָּׁף אֶל הָאֵשׁ הַקָּרָה,

לוֹבֶשֶׁת צֵל־מָוֶת

נִשְׁכֶּבֶת לִישׁוֹן בִּתְהוֹם פְּעוּרָה.

.

רחומה

שַׁעֲרֵי רַחֲמַיִךְ פָּתַחְתְּ אַמִּיצָה,

וּבָאוּ בָּהֶם רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

קוֹלוֹת מַלְאָכִים נִמְסָכִים בְּמִלְמוּל תִּינוֹקוֹת

וּבְשׂוֹרוֹת אֵלִים נִכְתָּבוֹת

מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת בְּגַנֵּךְ.

 

רַק שַׁעַר אֶחָד נוֹתַר.

פִּתְחִי אֶת רַחְמֵךְ לְאִמֵּךְ.

 

בבת אחת

מַבָּטֵךְ, שֶׁל אֵלֶּה הַמַּבִּיטִים הַרְחֵק

אֶל זֶה שֶׁפָּנָה מִן הַבַּיִת אֶל הַדֶּרֶךְ

שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שׁוּב.

נִכְנַס מַבָּטֵךְ כְּאוֹרֵחַ קָרוּא אֶל לִבִּי,

יוֹשֵׁב בּוֹ עַכְשָׁו, מְבֻלְבָּל וְתוֹעֶה

וַאֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת סְבִיבוֹ, לְנַחֵם מְבַקֶּשֶׁת,

לִמְצֹא לוֹ מָקוֹם.

אִלּוּ רַק, אִלּוּ רַק הָיָה אֶפְשָׁר,

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

 

בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, מַמָּשׁ בְּסָמוּךְ,

צַעֲרִי נֶחְבָּא.

כְּבָר לֹא צָעִיר, לֹא נִרְעָשׁ,

אַךְ כְּשֶׁנִּתְקַל בְּמַבָּטֵךְ,

בְּבַת־אַחַת נִזְכַּר.

בְּבַת.

בְּבַת אַחַת.

 

ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, עומדת בראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "מה קורה לקורא: התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל, וגרסה אנגלית שלו ראתה אור בהוצאת ראוטלדג' ב־2020. פזמונים פרי עטה הולחנו ובוצעו על ידי מוזיקאים שונים. זהו לה פרסום ראשון בשירה.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ריקי דסקל, נעמה יונג, אדוה מגל כהן ורחל מדר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן