.
הרומן הג׳יין־אוסטני שלי
יוסי וקסמן
.
ירושלים, 1929 בקירוב
אני הצעיר והעניו, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא, בן רבי משה בּג׳דאדי הנרדם, שלא התעורר בזמן לסליחות ונקטל במחלה, בן הגאון רבי חיים העצלן, מחבר ״ליקוטי המנוחה והבּהִייה״, בן רב־רבנן עובדיה אשכנזי, ״הנמוך״, המיוחס על האר״י הקדוש בעל חוכמת הפרצוף. אני ואני ואני, גיחכה בינה לבין עצמה, מה יעזרו לו כל הבּאבּות והאגאבּאבּות והקדושים והאלוקיים? כּוּלה תגרן של בצלים ושוּמים בשוק מחנה יהודה. ולא בשוק המרכזי, איפה בחֵיפוֹ, דווקא בשוק הקמצנים העיראקים. הצדדי! ובלילות יושב לו וכותב קמעות ומערבב משחות ורוקח שיקויים לכל מיני חולים ומשוגעים, משוכנע שאליהו הנביא הזכוּר לטוב יושב לו בין האצבעות, לא פחות. איבְּכּי עליו בֶּכֶה. היא לא תתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי, אבא, גם אם יכתוב לה קללות ויתחב לה קמעות מתחת לכריות ולכסתות, גם אם יקרע עליה קריעה, איבְּכּי עליה בעצמה. אביגיל. מה לה ולמהנדס הנמוך הזה מגרמניה, אבא? שידוך עקום כמו כל המשפחה העקומה שלה. היא אוהבת את שלמה־סלומון לוי הגבוה מבית דיסקין; היתום, העני, הנגר, המטומטם. טאוויל וּהאבּיל, אבל ספרדי טהור מהגזע. יפה תואר כמו האלילים על המסך ב״סינמה בינלאומי״ בבית פיינגולד. מזייף לה רומנסרות ספרדיות טהורות מתחת לאף של האדון אברהם בכור אגאבּאבּא. אולי היא גזענית, אבל זה ממש לא אכפת לה. מה תעשו לה? היא לא מחזיקה מגברים חכמים ומלומדים מווסטֵפאליה או משוק מחנה יהודה. ארורים כל הגברים ומי שיצר אותם, ווּאחְשים אחד־אחד. קללה הביאו על ראשה, וככה מתו לה בשיא אונה שלמה־סלומון הנגר בעלה, ובזִקנתה – נעימה־קרוליין וצרויה בנותיה. מי ישמע אותה, מי? אליהו הנביא? ישוע? מרים הראשונה ומרים השנייה, המַּגדלית? מרים השלישית שמעולם לא זכרה את שמה? אין אלוקים, לא יהודים ולא אחרים. אין!
היא אביגיל־רוזה הצעירה והנמוכה, תכף בת חמש־עשרה, מאה וארבעים סנטימטרים בקושי, לא ענווה ולא חכמה ולא עַמּה, בת תוּפָחָה השחפנית שמתה צעירה, בת סעדה המכוערת שבזכות בישוליה שכחו לה את כיעורה, בת שרה־כָּתוּן האילמת שלמדה גמרא במטבח, ונתפסה, בת כּאזאם היפה שכל הגברים בכּאשאן העריצו את יופייה עד שהתכערה מרוב שחצנות, וכן הלאה וכן הלאה עד האישה הראשונה־הראשונה, איזו בת אלֶף אחת לא חשובה, ששמה לא נודע עד עצם היום הזה. הן לא עזרו לה מי־יודע־מה בבוקר ההוא, כל הנשים הללו, שעה שהייתה יורדת – ממררת בבכי – משכונת יגיע כפיים, חותכת את הרחוב הראשי בדרכה אל מיסיון הנוצרים (הידוע בשמו המתחשב, המתחנחן, המתחזה, ״המוסד לנשים יהודיות של החברה הלונדונית״), שם היא לומדת לקרוא באנגלית ולשיר באנגלית ולשתות תה באנגלית. שם היא רוזה, או רוז, כפי שקוראת לה מיסיז קלארק אהובת־שנואת נפשה: ״בנות! נא לפתוח את המחברות!״
״אני שונאת את המהנדס שאוּדינישקי!״ היא כתבה באנגלית מסולסלת של יום ראשון. והוסיפה בשורה מתחתיה: ״אני שונאת את אבא שלי, חכם אברהם בכור אגאבּאבּא הטיפש!״ וחתמה בתחתית הדף: ״אני שונאת את עצמי גם!״ ומיסיז קלארק חייכה: ״מַי דארלינג רוז, מרוב שנאה עוד תיהפכי לנוצרייה.״ רעיון בכלל לא רע, צחקקה בינה לבין עצמה. יתנצרו שניהם ויברחו לונדונה. או שיעלו על אונייה לתסלוניקי, משם באה משפחתו של שלמה־סלומון לוי הנגר לפני דורי דורות ועוד. יתמזגו להם באהבה כמו הנשים והאנשים העירומים, המצוירים על הכדים היווניים העתיקים, שהראתה להן מיס קרוליין הכחושה־מרוב־אנמיה בשיעור לציור לפני שבוע. יחיו על פֶּפּיטאס ועל אהבה, ואם צריך גם ילכו לכנסייה. היא הרי יודעת להעמיד פני נוצרייה מושלמת כשצריך. עובדה, פעם הושיבה אותה מיסיז קלארק לפני עץ האשוח של החג הטמא שלהם, לשיר לה את המזמורים האנגלים המשוקצים בלי שום זיוף, והיא שרה, אלוקים בשמיים, צעקה ממש, עד שהדמעות האנגליות זלגו למורה הזקנה על לחייה: ״אוֹה, מַי דירֶסט־דירֶסט רוז, העפת אותי עד לדוֹרצֶ׳סטֶר ובחזרה.״
בת שש־עשרה לחופה. חופה שחורה! תודה לאל שחכם אברהם בכור, האלוקי בעיני עצמו, תקוע כל היום בדוכן שלו בשוק העיראקים והיא יכולה לעשות כאוות נפשה. אבל אמא תוּפָחָה החולה, המשתעלת, בכתה לה במטבח: ״מה יהיה הסוף שלך, אביגיל?״ שתבכה עד שיצאו לה העיניים מהחורים ויישפכו על הפתילייה. שתתעוור מרוב שהיא לא רואה אלא רק את עצמה ואת אבא ואת המשפחה. ״משפחה״, איזו מילה אומללה. כל כך הרבה אימהות בלעו רעל בגללה. ״הוא בחור טוב, אביגיל, מלומד, יתכנן כבישים וגשרים. יהיה מהנדס מומחה! יעשה לנו כבוד. יעשה לך משפחה ויבנה לך בית.״ אבל היא לא רוצה משפחה עכשיו. היא לא רוצה בית עכשיו. היא עוד צעירה. זה בית אסורים, אמא. היא רוצה להפליג ללונדון ולטייל בַּבְּריטיש מיוּזיאוּם. היא רוצה ללמוד על הפסלים ועל הציורים שם, ולדעת לומר את כל השמות שלהם בעל־פה. מיס קרוליין אמרה שיש לה משיכה טבעית לדברים יפים, לאמנות, וכישרון מוּלד לציור ולרישום. היא תתחתן כשיתאים לה, אמא! ועם שלמה־סלומון שלה. לא עם יוחנן. לעזאזל, איך תשכנע אותם? היא רק בת חמש־עשרה וטיפשה ולא רוצה את המהנדס שאוּדינישקי, אמא. הוא נמוך ומכוער בעיניה. הוא אשכנזי בכלל, שזה כמעט כמו גוי! אבל אבא אברהם צחק: ״שייכנס בך השד, זַקְנַבּוּטה, גם אנחנו קצת אשכנזים. בּג׳דאדים שהתערבב בדם שלהם איזה רב־רבנן עובדיה אשכנזי אחד לפני דורות. נחזיר עטרה ליושנה, יינְעל אבא שלך.״
אולי בגלל זה היא התחילה להתפלל לאלוקים אחרים. בהתחלה התפללה בינה לבינה, מקללת את כולם בתפילותיה, מראש ועד זנב, קרובים ורחוקים, וגם את האבות והאימהות, ואת הנביאים ואת המלאכים, ואת אלוקי היהודים שלא משוגע עליה מי־יודע־מה, לדעתה הצנועה כמובן. בניגוד לקדושיה מבשר ומדם, ישוע הטמא דווקא הזיל עליה דמעה, על אביגיל־רוז התקועה בשידוך שלה; ככה אמרה לה מיס קרוליין האנמית, המורה לאמנות החלשלושה, שלא פעם הייתה צריכה לעזור לה לקום מהשתטחותה לפני הגומחה הזעירה שיש לה בחדרה, מין מודל של אַפּסיס של כנסייה שבנתה וציירה בעצמה. רוז (אביגיל) אפילו עזרה למורה, ציירה את הדמעה על לחיו של גואל הנוצרים שבגומחה, יימח שמו וזכרו לעולם ועד אמן! ״גוּדְנֶס גְרֵיישֶס מי, איזו יד וירטואוזית יש לילדה,״ התפעלה המורה לאמנות הציור. זה היה לפני שנה, כשמלאו לה ארבע־עשרה ומיסיז קלארק העניקה לה במתנה, בשם כל משפחתה החדשה ב״מוסד לנשים יהודיות״, צבעים ומכחולים של ציירת אמיתית, כמו אלו של מיס קרוליין המוכשרת, שלא פעם ציירה אותה כאילו הייתה רועת צאן מימי התנ״ך, עומדת לפני באר וכד חרס על ראשה. נו, היא לא אהבה את הציורים המשפילים האלה, היא לא ערבייה מפגרת משכונת המוּגרבּים, אבל בלמה את פיה. היא בחורה מודרנית, כמובן, ולא פעם ולא פעמיים התפלחה לראינוע בבית פיינגולד, ראתה בַּסרטים שם את כל העולם – את דייויד קופרפילד ואת באסטֶר קיטון ואת אוניית הקרב פוטיומקין – והיא יודעת משהו על החיים. מיסיז קלארק הייתה כה מופתעת מכישרונה של ״רוז הקטנה שלנו״, עד שהחליטה שזו תצייר להם את כל הקדושים בחג המולד הבא. אפילו שהם לא הקדושים שלה. בזכות כישרון הציור שלה היא עוד תגיע רחוק, הבטיחה מיס קרוליין, אוהו! את הדמעה על לחיה של מרים המתייסרת ציירה המורה, אבל מאחר שהיא אנמית ומתעייפת מהר, ביקשה את רוז שלנו הכישרונית והאהובה שתצייר, נוסף על דמעת הצלוּב, גם את קפלי שמלתה של אם האלוקים. הו, מיס אביגיל־רוז אהבה את מרים הקדושה, וגם את מרים השנייה, המגדלית, שהיא צעירה יותר ודומה לגברת המצוירת על הפודרייה של אמא. את מרים השלישית לא היה למיס קרוליין כוח לצייר, אבל שובל שמלתה נראה בקצה התמונה. זה היה כשהם הורידו אותו מהצלב, הסבירה לרוז, ושלוש הנשים ישבו ובכו עליו כל הלילה. שיסלחו לה בשמיים על שהחסירה את מריה השלישית, מותר לה, הרי יש לה אנמיה חזקה ותש כוחה. כל אחר הצהריים ציירה רוז את שמלתה של אם האלוקים המתאבלת על בנה. וגם הוסיפה לה שרשרת עם צלב כמו שיש לנזירות בעיר העתיקה. מיס קרוליין צחקה, ״זה לא הגיוני, רוז, מרים היא אישה יהודייה מנצרת ואינה נזירה.״ אבל גם על זה היא בטוחה שיסלחו לה בשמיים, ״מַיי סוויט רוז.״
כשסיימה לצייר את שמלתה של מרים המקוננת, השתטחה לפני התמונה הקדושה, המשוקצת, והתחננה: ״תהרגי לי את יוחנן שאוּדינישקי הנמוך, בבקשה. תשלחי אותו בחזרה לווסטפאליה. תעשי שלא יאהב אותי ולא ישלח לי עוגות וממתקים כאילו הייתי איזה תינוקת טיפשה. בבקשה!״ ומרים הבוכייה רמזה לה – אולי תציעי אותו לאחותך מנוחה־ויקטוריה, היא הרי מבוגרת ממך ולא נישאה – והמשיכה לזלוג דמעות על בנה המת שרק הרגע הורד מהצלב. ואביגיל צחקה, ״אבל מנוחה מכוערת ויש לה אף נשרי כמו של האינדיאנים בראינוע. יוחנן שאוּדינישקי לא ירצה אותה.״ ושקעה ביצירה, והוסיפה וציירה את רחוב הנביאים החדש בנוף הירושלמי מאחורי אם האלוקים הדואבת. הו, הו, איזו הנאה יש ביצירה! אולי בגלל זה תמיד נקשרה אצלה אמנות הציור עם דברים טמאים ומשוקצים, וכשנעימה־קרוליין שלה, האמצעית, ביקשה ללמוד ציור בגיל עשר, בחוג החובבים בבית הספר בצלאל, שלחה אותה מרוב בהלה ללמוד זִמרה בחוג הילדים בבית הספר לֶמֶל. ״ציור זה בשביל הנוצרים, נעימה. שירה זה בשביל היהודים.״ הרי לא תעשי לך פסל וכל תמונה. הרי כל המכות שנפלו על ראשה לא היו אלא בגלל אותה הטומאה ההיא, במוסד לנשים יהודיות, חטאיה הירושלמיים־לונדוניים. מי יודע, אולי הייתה צריכה להתחתן עם יוחנן שאוּדינישקי ושלום על ישראל. אולי אז שלמה־סלומון בעלה ובנותיה לא היו נולדים לה ומתים לה עוד בימי חייה. אולי.
יוסי וקסמן הוא סופר ואמן ישראלי. פרסם עד היום שמונה רומנים ושני ספרי ילדים. ספרו השישי, "ליבּשֶן" (ידיעות ספרים, 2004), זכה בפרס אקו"ם ליצירה המוגשת בעילום שם, ובמענק של קרן הקולנוע הישראלי לפיתוח תסריט על פי הספר. ספרו השמיני, "תולדות האמנות" (חרגול, 2015), נכלל ברשימה הארוכה לפרס ספיר. הקטע המתפרסם פה – מתוך רומן בכתובים.
.
» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "שביל בצד", סיפור מאת אמילי מואטי, מתוך נובלה בכתובים
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
