.

הילה להב

הקו הדק

יַמַּת תֵּטִיס בְּשִׁבְתָּהּ כְּבִטְנִי הָרַכָּה כְּמִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה

גַּלִּים. יְלָדוֹת חוֹצוֹת אוֹתָהּ בְּסִירוֹת שְׁקוּפוֹת קְלוּעוֹת קָנֶה וְרָצוֹן.

סִלְחִי לַיַּלְדָּה שֶׁעָמְדָה עַל הַמַּיִם זְכוּכִית וְתִקְוָה.

בֵּין הַגָּרוֹן לַתַּחַת שֶׁלִּי יֵשׁ קַו מָתוּחַ בְּעֶצֶם

וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְזַנֵּב בּוֹ מֵיתָר

דַּק מַסְפִּיק אֲבָל הָלַכְתִּי עָלָיו

מַסְפִּיק שֶׁאֲנִי רוֹאָה

אֲנַחְנוּ קְרוֹבוֹת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קַל לָגַעַת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קִרְאִי אֶת זֶה כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי: בּוֹאִי, כְּאִלּוּ

בִּקַּשְׁתִּי: הַמְשִׁיכִי, כְּאִלּוּ תִּרְגַּמְתִּי לָךְ לִשְׂפָתֵךְ אֶת הַבֹּץ

הַמַּבּוּל לְאַדְווֹת

 

אֲנִי בְּשִׁבְתִּי כְּשִׂרְטוֹן מְקַבֶּלֶת בְּסֵבֶר פָּנִים נָאֶה מְאֹד

אֶת הַתְּשׁוּרוֹת וְהַמְּבַקְּרִים. וְאִם אֲנִי מַשְׁלִיכָה אוֹתָם עַל מִנְחוֹתֵיהֶם הַיַּמָּה

זֶה כִּי הַהֶסְבֵּר אָרֹךְ אֲפִלּוּ מֵהַקַּו וַאֲנִי כֹּה

שְׂבֵעָה. הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת: אֵינִי זְקוּקָה לַמַּאֲפִים שֶׁלָּכֶם, לַמָּרָק שֶׁלָּךְ,

לַלֶּחֶם, לַדָּגִים הַכְּבוּשִׁים; אֲנִי אוֹכֶלֶת מָה שֶׁהִלְעִיטוּ אוֹתִי בְּכַפּוֹת מִמִּזְּמַן

וְעוֹד לֹא לָעַסְתִּי הַכֹּל וְעוֹד אֲנִי אוֹכֶלֶת, עוֹד יֵשׁ לִי.

אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַסְפִּיק לִי כִּי זָקַנְתִּי וְכִי יֵשׁ לִי קַו

וְנִרְאֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת עָלָיו עַל הַמַּיִם עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַשֶּׁהוּ

אֲבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת אֲנִי רָצָה וְשׂוֹחָה, אֲפִלּוּ נוֹפֶלֶת קָדִימָה

הִנֵּה סִימָנֵי הַקַּו הִנֵּה הַקַּו הִנֵּה אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת אֲנִי חוֹצָה אֶת הַגַּלִּים

אֲנִי חוֹצָה

.

תני לי

לֹא אֶת זֶה, אֶת הַשֵּׁנִי

אֶת הַיָּרֵחַ הַקָּרוֹב יוֹתֵר……..אֶת הָאָכוּל

לְמֶחֱצָה……..הַגּוֹרֵעַ

זֶה שֶׁאֵינִי רוֹאָה, כְּלוֹמַר אֲנִי רוֹצָה

.

בְּתוֹר בַּת אָדָם אֲנִי

בְּסֵדֶר אֲבָל כְּאַרְגּוֹנָאוּטִית הָיִיתִי מִצְטַיֶּנֶת

וְאֵין לָךְ מֻשָּׂג כַּמָּה דְּבָרִים מֻזְהָבִים כַּמָּה שְׁמָשׁוֹת

וְנָכוֹן, מְצוּלוֹת וְחָשׁוּב מִזֶּה הַדָּגִים……….לֹא דְּגֵי הַזָּהָב

 

הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת, מתגוררת בברלין. ספרה השלישי, "גג עץ", ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

רבקה איילון

א.     

אֲבָל אָחַזְתִּי בְּעֶגְלַת הַתִּינוֹק.

הָעֵינַיִם זָרְמוּ מִמֶּנּוּ אֵלַי בִּתְחִנָּה.

תָּפַסְתִּי אֶת הַתְּחִנָּה בִּשְׁתֵּי הַיְָּדַיִם, וְרַצְתִּי.

שְׁמַע, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי לֹא אִמָּא שֶׁלְךָ,

אֲבָל זֶה מַמָּשׁ לא מְשַׁנֶּה. אַתָּה הַתִּינוֹק שֶׁלִּי עַכְשָׁיו.

רַצְתִּי אִתֹּו לְקֻפַּת־חוֹלִים.

אָמְרוּ: צָרִיךְ הַשְׁתָּלָה בְּאֹפֶן דְָּחוּף.

אָמַרְתִּי: מַה שֶׁצָּרִיך קְחוּ מִמֶּנִּי.

פָּקַחְתִּי עֵינַיִם, וּמָצָאתִי עַצְמִי בִּמְקוֹמִי

עַל הַהֲלִיכוֹן שֶׁלִּי מֵאַיִן וּלְאַיִן.

.

ב.

בֵּין הָרַעַש וְהַשֶּׁקֶט

כָּל הַצִּיּוּצִים הָאֲחֵרִים.

כָּל מָה שֶׁהַגּוּף נִמְצֶה אֵלָיו

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ בְּבֵית סֵפֶר,

כְּשֶׁהַצִּנּוֹרוֹת מְבוּדָדִים

וְצָרִיך לְצַפּוֹת שֶׁלא יִתְחַרְרוּ.

לְצַיֵּץ אוֹדָה לַשִּׂמְחָה – טְרָאוּמָטִי.

זֶה כְּמוֹ לִפְתּוֹחַ פֶּה גָּדוֹל בַּמִּרְפָּאָה,

בְּבַת אַחַת יוֹצֵא קוֹל לֹא מְצוּפֶּּה

קָצָר, עָבֶה.

הַקּוֹל קוֹל צְעָקָה –

הַשָּׂפָה מִתְרַצָּה לִהְיוֹת רַכָּה.

 

וְשׁוּב רַעַשׁ רְחוֹבִי מְהַמֶּה.

.

ג

כְּשֶלֹּא תִּתְּנִי לִי לָבוֹא

אֶשְתּוֹק אֶת זֶה, וְגַם אֶת זֶה.

כִּי קָשֶה לָהּ זֶה וְגַם זֶה.

אִם אֶת יַלְדָּה לֹא אֶרְאֶה

מָה יִקְרֶה?

אֶרְאֶה שֵׂעָר מְחוּלָק בַּרְחוֹב

אַגִּיד:

זֹאת אַתְּ.

תַּגִּיד: "לְכִי"

מוּבָן שֶאַגִּיד: "כַּמוּבָן".

אֲני כְּבָר לֹא כָּאן.

הִיא בַּמַּדְרְגוֹת

אֲנִי בַּחֲתוּלִים

עִקְּרו אוֹתָם, כַּמּוּבָן.

עַכְשָיו בַּשֵּׁרוּתִים

בֵּין הַמְּקוֹמוֹת

יוֹצֵאת

בָּעִתּוֹנִים

סוֹף סוֹף בַּכִּיוֹר.

שָׁם הַקָּפֶה, הַסְּמַרְטוּטִים

לַשַּׁיִשׁ

לַרִצְפָּה

אֲנִי בְּטִאְטוּא

מָה קָרָה?

כְּאִילוּ מְמַהֲרִים

כְּאִילוּ אֵין פַּעַם

כְּאִילוּ אֵין עוֹד פַּעַם.

.

ד.

זֶה הַמַּצָּב הָאנוֹשִׁי:

גָחִים

מִתְנַגְּחִים

גּוֹנְחִים.

שׁוֹאֲלִים: מָה הָעִנְיָנִים?

אֵין עִנְיָנִים.

הַיוֹם אַבָּא לֹא

מֵת.

רַק לִזְכּוֹר.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

לַמָּה לִזְכּוֹר?

כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת יָתוֹם.

מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?

זֹאת אוֹמֶרֶת

לֹא לִהְיוֹת תַּם מִדִּמּוּי.

אֲוִיר

גָּח

מִתְנַגֵּח

גּוֹנֵחַ

עוֹשֶה סִבּוּבִים.

הַמַצֵּבָה עוֹלָה.

זֶה כְּבָר מֵצָּב.

צוּרָה לָהּ.

בּגְלַל זֶה צָרִיךְ

לִנְגּוֹח לָהּ.

אֵיךְ?

אַל תִּפְחַד

תִּלְמַד:

מָה?

תַּעֲשֶה תּוּק־תּוּק בַּגֶּרֶם.

פְּתַּח בּוֹ מְסִלָּה.

הָאֶבֶן, אַתְּ פְּתַח לָהּ

תַּגִּיד טַח־טְרַח.

סוּמְסוּם הִ־פָּ־תַח.

.

ה.

                                                          לְילדה

הַנֶּחְמָדָה אָמְרָה לִי: כָּכָה וְכָכָה.

נֶחְמָדָה, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, כָּכָה אַתְּ חֲזָקָה.

כָּכָה גַּם אֲנִי אֶתְחַזֵּק. וַעֲשִׂינוּ שְׁרִיר.

הָיָה אֲוִיר מָתוֹק.

הַחַיִּים מִתְמַשְּׁלִים לְאַט… חָשַבְתִּי לְעַצְמִי,

כָּאן זֶה לֹא רַק כָּאן.

יָכֹלְתִּי לְהִתְנַשֵּׁל, אַךְ הַנֶּחְמָדָה הֶחְזִיקָה

אֶת הַמִּלִּים קָרוֹב אֵלַי.

הִיא אָמְרָה: גַּם אֲנִי כָּכָה.

 

פַּעַם רָאִיתִי אֵיךְ חֵבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלָהּ נִגְזַר, נִתְפַּר

אֵיךְ הַגּוּף נָהַם, שַׁר

אֵיךְ נָדָה מִלְגּוֹ, מִלְבָר

אֵיךְ צָרְבוּ לָהּ עַרְעָרִים מֵהָר.

 

כָּל זֹאת רָאִיתִי

כָּל זֹאת נֶחְבַּלְתִּי

כָּל זֹאת רָפָא לִי.

 

ד"ר רבקה איילון, משוררת וחוקרת ספרות, פרסמה עד עתה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וכן ספר עיון – "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". כותבת רשימות ביקורת בעיתונים יומיים ובכתבי עת לספרות ולתיאטרון. עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבית ספר תיכון בכפר סבא ובמכללת לוינסקי. השירים הללו מתוך ספרה הבא, "הייתי אמהוֹת".

.

.

מירב רוט

שמורת אחיות

 למיכל

כד חלב

בִּי אַתְּ, בָּךְ אֲנִי, חָלָב בְּתוֹךְ חָלָב, אָחוֹת בְּלֵב אָחוֹת.

כַּד שְׁנוֹת חָלָב וְלֹא יוֹתֵר.

וְאַתְּ כְּבָר בַּת שִׁשִּׁים

וְכַד עוֹרֵךְ חָלָב.

אוֹרֵךְ חָלָב.

.

חומקת

רֵיחַ אֱגוֹז בִּכְנָפַיִךְ,

צִבְעָן עַרְמוֹנִים בּוֹעֲרִים.

צִפּוֹר שִׁיר, מַדּוּעַ חוֹתֵךְ מְעוֹפֵךְ אֶת לִבִּי?

.

שמוּרַת אחיות

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיכַל,

כֹּחִי שִׁמְרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הַשָּׁקוּף מִלֹּבֶן

עוֹטֵף אֶת עוֹרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הֶעָדִין

תַּחַת לַהַב סַכִּין,

מְסָרֵב, מְסָרֵב לְהַסְכִּין.

שִׁמְרִי כֹּחֵךְ מִיכַל,

נַפְשִׁי שִׁמְרִי,

כִּי הִפְקַדְתִּי בָּךְ סוֹדוֹתַי,

שְׁתִיקוֹתַי, עֲבָרִי,

כִּי מַכְאִיב לִי כָּל כָּךְ מַבָּטֵךְ,

הַמֻּפְנֶה מֵעָלַי מְכֻשָּׁף אֶל הָאֵשׁ הַקָּרָה,

לוֹבֶשֶׁת צֵל־מָוֶת

נִשְׁכֶּבֶת לִישׁוֹן בִּתְהוֹם פְּעוּרָה.

.

רחומה

שַׁעֲרֵי רַחֲמַיִךְ פָּתַחְתְּ אַמִּיצָה,

וּבָאוּ בָּהֶם רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

קוֹלוֹת מַלְאָכִים נִמְסָכִים בְּמִלְמוּל תִּינוֹקוֹת

וּבְשׂוֹרוֹת אֵלִים נִכְתָּבוֹת

מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת בְּגַנֵּךְ.

 

רַק שַׁעַר אֶחָד נוֹתַר.

פִּתְחִי אֶת רַחְמֵךְ לְאִמֵּךְ.

 

בבת אחת

מַבָּטֵךְ, שֶׁל אֵלֶּה הַמַּבִּיטִים הַרְחֵק

אֶל זֶה שֶׁפָּנָה מִן הַבַּיִת אֶל הַדֶּרֶךְ

שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שׁוּב.

נִכְנַס מַבָּטֵךְ כְּאוֹרֵחַ קָרוּא אֶל לִבִּי,

יוֹשֵׁב בּוֹ עַכְשָׁו, מְבֻלְבָּל וְתוֹעֶה

וַאֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת סְבִיבוֹ, לְנַחֵם מְבַקֶּשֶׁת,

לִמְצֹא לוֹ מָקוֹם.

אִלּוּ רַק, אִלּוּ רַק הָיָה אֶפְשָׁר,

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

 

בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, מַמָּשׁ בְּסָמוּךְ,

צַעֲרִי נֶחְבָּא.

כְּבָר לֹא צָעִיר, לֹא נִרְעָשׁ,

אַךְ כְּשֶׁנִּתְקַל בְּמַבָּטֵךְ,

בְּבַת־אַחַת נִזְכַּר.

בְּבַת.

בְּבַת אַחַת.

 

ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, עומדת בראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "מה קורה לקורא: התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל, וגרסה אנגלית שלו ראתה אור בהוצאת ראוטלדג' ב־2020. פזמונים פרי עטה הולחנו ובוצעו על ידי מוזיקאים שונים. זהו לה פרסום ראשון בשירה.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ריקי דסקל, נעמה יונג, אדוה מגל כהן ורחל מדר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

חילוץ

דפנה לוי

ליובל

מכל העשרים ברשימת הווטסאפ של הבניין, דווקא כהן ענה.

כהן גר מעליי כבר חמש שנים, ואני לא יודעת עליו הרבה חוץ מזה שהוא מאייר שעובד מהבית, ושהוא תמיד משאיר אחריו במדרגות שובל ריח של מנגו רקוב. אני מכירה את הריח. זה בושם שבמקור מיועד לנשים, מתוק ויקר ודוחה, אבל זה כנראה עושה לו את זה.

אנחנו ביחסי הִנהונים. כל השנים האלה לא ניהלנו שיחה אחת. הוא בגילי, אולי קצת יותר מבוגר. שמן, יותר ממני. ובלילות שבהם אני לא נרדמת, ויושבת בפינת האוכל לקרוא, אני שומעת אותו עולה במדרגות, מתנשף, כמעט מחרחר, וממלמל לעצמו דברים בטון יבבני. אתמול שמעתי אותו כך, אחרי חצות, מטפס במאמץ, אבל הקול שלו נשמע עליז, כאילו הוא מספר סיפור, ומדי פעם הסיפור הזה נקטע בצחקוקים של מישהו אחר, ועם כל צחקוק של המישהו האחר, הקול של כהן ממש החל לרקד, מדלג ממדרגה למדרגה בקלילות, עד שנבלע מאחורי טריקת דלת.

״תשמע, כהן,״ אני אומרת לו בטלפון. ״אני חייבת חילוץ דחוף.״

אולי לא הייתי צריכה לכתוב שיש לי בעיה טכנית. הייתי צריכה פשוט לשאול מי מהשכנים בבית, ואולי אחת הנשים הייתה עונה לי. ולא דווקא כהן.

ועכשיו אני שומעת אותו מדשדש בקומה שמעל, חריקות של רהיטים, משהו נופל ברעש ואחר כך הדלת שלו נפתחת בחריקה ונסגרת וצעדים כבדים במדרגות.

אני מתקדמת אל הדלת. אני לא כל כך מצליחה להניע כל רגל בנפרד, וכשאני מגיעה ופותחת לו, אני נופלת אל בין זרועותיו. כהן מגיב ביעילות: הוא תוחב את הזרועות שלו אל מתחת לבתי השחי שלי, ומוביל אותי ככה, כשאני מתנודדת מצד לצד, בחזרה אל הכורסה בסלון.

״מה קרה לך? מה זה?״ הוא שואל בבהלה.

אני רואה אותו לוטש עיניים אל גוש הגומי השחור הכרוך סביב המותניים שלי.

״חליפת שחייה,״ אני אומרת. ״אמרתי לך שאני צריכה חילוץ.״

בריכת גורדון קפואה גם באמצע הקיץ. לכן חשבתי שלקראת החורף, זה יהיה רעיון מצוין לקנות חליפת שחייה. באתרים של שחיינים, שמצאתי את עצמי שוקעת בהם מדי פעם, קראו לשחייה במים קרים מדי ״רכבת האקספרס אל ההיפותרמיה״, וזה נשמע לי מפחיד. הרכבת הזו, מסתבר, מתחילה בנסיעה איטית ומשעשעת: עור ברווז, רעד קל בשרירים. אחר כך מגיעות התחנות המאיימות כמו ירידה בקואורדינציה ובלבול, ובסוף ההתרסקות: דום לב.

אלא שבשום אתר לא צוין שחליפה איכותית מניאופרן, המיוצרת בתפירה ארגונומית לשיפור האיזון והיציבות, שמבטיחה להציף את הגוף מעל המים ויש לה בועיות אוויר בחזה ובירכיים כדי לאפשר תחושה של שכיבה טבעית במים, גם נצמדת לגוף כך שאין שום סיכוי לפשוט אותה לבד.

״ככה קנית אותה?״ שואל כהן.

העיניים שלו נעות במהירות ממני אל סכין הלחם שעל השולחן הסלוני ובחזרה, ולשנינו ברור שהוא לא מחכה לתשובה. הקרעים המשוננים בגומי לאורך הרגליים לא היו חלק מהעיצוב המקורי של חליפת השחייה.

״ניסיתי לצאת מזה לבד,״ אני מסבירה.

״ואין לך בבית מספריים נורמליים?״

״זה אלף שלוש מאות שקל, הזבל הזה,״ אני מסבירה לכהן. ״בהתחלה עוד קיוויתי להצליח להוריד את זה בחתיכה אחת ולהחזיר לחנות.״

כהן מנסה להתיישב על השטיח, מולי, באותה תכליתיות שבה הוא עזר לי כשכמעט נפלתי ליד הדלת. אבל כשהוא כורע הוא נאנח, ואני ממהרת לומר לו, ״עזוב, תישאר בעמידה, אני ארים את הרגליים אל השולחן ותנסה למשוך.״

וכשהוא מזדקף שוב אני רואה שהמאמץ הקטן הזה כיסה לו את המצח בזיעה, אז אני אומרת, ״אתה רוצה אולי לקחת לך בירה? יש במקרר,״ והאמת? אני מופתעת כשהוא באמת ניגש למקרר ומוציא לו בקבוק.

״לפתוח גם לך?״ שואל כהן.

״השתגעת? תאר לך שאני אצטרך פיפי בתוך הדבר הזה?״

הוא צוחק, ואחר כך אומר ברצינות, ״אני במקומך הייתי משתין חופשי. אני בטוח שזה מחומר כביס.״

בדרך מהמקרר, כהן נעצר מול הספרייה שלי ומטה את הראש כדי לקרוא את כותרות הספרים.

״את רוצה להגיד לי שקראת את כל אלה?״ הוא שואל.

אני מנסה לשלב רגל על רגל אבל הגומי לא מאפשר לי לזוז.

״בוא נגיד,״ אני אומרת. ״שעיינתי בכולם, והתכוונתי גם לקרוא אותם.״

״היו לך כוונות טובות,״ הוא אומר.

כשהוא מתיישב על הספה שמולי, הוא ממשיך לבחון את החדר ואני ממשיכה לבחון אותו. אני בטוחה שהשיער החום־אדמוני הזה צבוע, ולא מופתעת לגלות איים של אפור בפאות הלחיים הארוכות שלו ובַשביל, שמימינו צונחת לו על המצח בלורית.

כהן שואל משהו תוך כדי לגימה. אני לא מבינה מה הוא אומר, אז אני רק מהנהנת.

״לא הבנתי,״ אומר כהן.

״בדיוק.״ אני אומרת. ״לא הבנתי אף מילה שאמרת תוך כדי השלוק.״

״אה,״ הוא צוחק. ״כן, אז שאלתי כמה זמן את תקועה ככה.״

״שלוש שעות,״ אני אומרת.

הוא צוחק שוב, צחוק קצר ונבוך, ואז אומר בקול גדול, כאילו שפתאום התגבשה אצלו איזו תובנה. ״א־הא. את מאלה שלא מאבדות תקווה בקלות.״

אני לא יודעת למה הוא מתכוון, ואין לי חשק לשתף אותו עכשיו בכל הניסיונות שלי לטלפן לחברות, שכולן כרגע בעבודה, ובהתקף החרדה הזעיר שחוויתי אחרי שהצלחתי לפשוט את חולצת הגומי מעל הגופייה שלבשתי, אבל היא נתקעה באזור המותניים שלי וכרגע היא נראית כמו אבוב שחור וחונק – ושום התפתלות שלי, ואפילו ניסיונות התקיפה עם סכין הלחם, לא הובילו לשחרור מהחלק התחתון של חליפת השחייה. ועכשיו, כשאני רואה מה השעה ויודעת שאני חייבת להגיע לפגישה עם מרמלשטיין, אחרת היא תעיף אותי מהסידור עבודה, אני מרגישה קצה מתגנב של התקף חרדה נוסף. אני עוצמת את העיניים בייאוש ומנסה לדחוף את מצבור הגומי כלפי מטה או למתוח אותו לצדדים, אבל הוא לא זז. וכהן, מצידו, לא מרפה.

״אז איך זה בעצם שאת חיה פה לבד?״ הוא שואל.

אני רוצה לומר שזה לא עניינו, ושמי הוא בכלל שישאל אותי שאלות אישיות, אבל מה שיוצא לי זה רק: ״אה… ככה, אתה יודע, ככה החיים התגלגלו.״

הוא מניח את הבקבוק הריק למחצה על הרצפה, מושך את עצמו לישיבה על קצה הספה ואומר, ״בואי, תרימי רגליים ואני אמשוך מפה.״

״רגע,״ אני אומרת.

״אני אעזור לך.״

״זה לא זה.״

״אז מה?״

״נזכרתי פתאום שלא לבשתי מתחת לזה תחתונים.״

כהן ישוב עדיין על קצה הספה, כמו תוכי ענק וסמוק. ״באינסטינקט, בא לי להגיד לך שזה לא משהו שלא ראיתי קודם, אבל זה כל כך לא נכון…״

עכשיו אני צוחקת. ״ואנחנו הרי לא רוצים שתיבהל.״ אני אומרת.

״אני מוכן לעצום עיניים,״ אומר כהן.

״תעצום חזק, חזק. אתה יודע, אחרי גיל חמישים הבלאי ניכר גם שם. זה לא שכוח הכבידה עוצר בציצי ומרחם על כל השאר,״ אני אומרת, ומיד אחר כך מרגישה שהפמיליאריות הפתאומית הזו ממלאת אותי אימה, ואני חייבת לסתום לעצמי את הפה אז אני מוסיפה: ״תביא שלוק, זה לא מנומס לשתות לבד.״

כהן מגיש לי את הבירה ונשען לאחור על הספה.

״גם אתה לבד, לא?״ אני שואלת.

״כן, אבל אני לא כמוך.״

״מה זאת אומרת לא כמוני? מה אתה בכלל יודע עליי?״

פתאום נדמה לי שאני מריחה אד קל מבושם המנגו המחליא, שעד לרגע זה לא שמתי לב אליו.

״אני יודע שיש לך סיפור עם השופט הזה, מוועדת החקירה של המינויים הפוליטיים במשרד ראש הממשלה,״ הוא אומר.

אני שותקת, וכהן שואל במבוכה, ״זה בסדר אם אני אעשן? אני יודע שרק צהריים, אבל הבירה עשתה לי את זה.״

הוא מצית לעצמו ג׳וינט ואני נאנחת. ״זה סיפור מורכב,״ אני אומרת.

״אני מת על כותרות כאלה,״ אומר כהן. ״מת על זה. מורכב, מסובך, בעייתי, לא כמו שזה נראה…״

אני קוטעת אותו, ״אבל זה באמת לא פשוט כמו שזה נראה…״

״כמה זמן הרומן הזה נמשך?״

״שבע שנים,״ אני אומרת. ״שבע וחצי בעצם.״

״ואת לא רוצה בן זוג אמיתי? או שאת מחכה שהוא יעזוב את אשתו בשבילך?״

״כהן, מה הקטע? מה זאת השיחה הזאת פתאום? אתה יודע שאני אפילו לא יודעת מה השם הפרטי שלך?״

״וזה חשוב?״

״בטח שזה חשוב. אתה נכנס לכאן, מתחיל לחטט לי בחיים, כאילו… אין לך שום גבולות. תודה, באמת תודה שבאת לעזור לי, אבל הגזמת, כהן.״

״יובל.״

״הגזמת, יובל.״

״אז כדי שתרגישי יותר טוב, תרשי לי לספר לך על עצמי, טוב?״

״על הבחורצ׳יק שהבאת לכאן אתמול בלילה?״ אני שואלת.

״הופה. מישהי פה עם היד על הדופק?״

״במקרה, שמעתי אתכם במדרגות. ודווקא שמחתי בשבילך.״

״שמחה מוקדמת,״ הוא אומר. הוא מוצץ את קצה הג׳וינט ולא מציע לי ממנו.

עכשיו הוא ממש רובץ על הספה. חליפת השחייה שלי נשכחה, וכמוה מרמלשטיין, ואני רכונה קדימה, עם המרפקים על הברכיים, כדי להקשיב. ״אני חושב שהגעלתי אותו,״ הוא אומר. ״ממש ראיתי לו את זה בעיניים, עוד לפני ששכבנו. הוא נכנס להתקלח וכשהוא יצא ראיתי אותו מחפש בעיניים את הזין שלי, אז פתחתי קצת את החלוק.״

״חלוק? אל תגיד לי… חלוק משי?״

״תעזבי,״ הוא נושך את שפתו.

״נו, כהן… אה, יובל. תמשיך.״

״וראיתי אותו מביט בזין שלי כאילו שזה איזה אפרוח שלכוד מתחת לתרנגולת ענקית.״

אני לא אומרת מילה. אני מדמיינת לעצמי את כהן שוכב על איזו ספה מיושנת, בתנוחת פיתוי של דיווה, פותח את החלוק וחושף בטן תפוחה וירכיים בצקניות ועוצר את הנשימה בציפייה למבט מתפעל. המבט הזה, אני לוחשת לעצמי ללא קול, הוא המבט שאני רואה בעיני השופט.

״זה לא מצחיק אותך?״ שואל כהן, אבל אני לא מצליחה לענות.

״חשבתי שרק נשים הן ככה,״ אני אומרת לבסוף, ומפחדת להשלים את המשפט.

״שוכבות עם מי שמגעיל אותן?״ הוא אומר.

״גם. אבל בעיקר מרחמות, אז לא אומרות לא.״

״את מרחמת על השופט?״

״אהה… לפעמים. אבל בעיקר חבל לי לוותר. אתה יודע, השקעתי בו כל כך הרבה שנים.״

״והוא אף פעם לא מגעיל אותך?״

״לפעמים. זה לא כל כך הגוף שלו. זה יותר האטימות שלו. זה שאחרי שבע שנים, תשאל אותו איך קוראים לאימא שלי? לא יהיה לו מושג.״

״ואת בסדר עם גוף שמבוגר ממך בעשרים שנה?״

״חשבתי שכן. אבל כבר קרה שמצאתי לו בתיק דברים שהעלו בי הרהורי כפירה.״

הוא שותק, אבל נושא אליי מבט מלא ציפייה.

״עלון מקופת חולים עם הכותרת ׳צמחי מרפא בשירות השלפוחית׳.״

אני נאלצת להישבע שלא המצאתי את זה, וכהן אומר, ״אחרי שזה ייגמר, הסיפור שלך איתו, לפחות תוכלי לכתוב בטינדר שאת יד שנייה משופט.״

כהן גומר את הג׳וינט ואז קם ולוקח לעצמו עוד בקבוק בירה מהמקרר. ״את יודעת איפה מצאתי את הבחור של אתמול?״ הוא שואל.

״איפה מצאת אותו?״

"בתחנת אוטובוס. אני הולך לשם כל יום קצת לפני חצות, יושב ומחכה. אולי יבוא מישהו. ואם בא, אני מציע לו, בעדינות, בלי לחץ, לבוא אליי. באמת בלי לחץ.״

״כהן… נהיית הסוטה של השכונה?״

״יובל.״ הוא מתעקש. ״וכן, מה רע? פעם לכל שכונה היה סוטה משלה. אני חושב שזאת אמנות גוועת.״

הוא צוחק כמו צבוע, צחוק שמסולסל בתוכו בכי. ואז הוא מפסיק בבת אחת לצחוק ומותח את רגליו קדימה. ״תראי,״ הוא אומר. ״זה התחיל בתור תרגיל שנתנה לי המטפלת שלי. לך, תמצא מישהו לבקש ממנו משהו, משהו שאתה בטוח שהתשובה עליו תהיה שלילית. שתתרגל לשמוע לא, ולא ולא ולא. ואז לא כל סירוב ירגיש לך כמו נעיצה של פגיון בלב.״

״וזה עובד?״

״זה עבד. עד שהחייל החתיך הזה אמר כן.״

״מה פתאום הוא אמר כן?״

כהן פוער את פיו ועיניו בעלבון.

״אה, אה, אני שואלת רק כי אמרת שהוא נגעל ממך, ושהוא חייל, נורא צעיר כזה, ועכשיו אתה אומר גם חתיך…״

״הוא פספס את האוטובוס האחרון. ואמרתי שבסדר, שיבוא רק לישון.״

״אבל שכבתם.״

״שכבנו.״

״אז הוא לא נגעל. גברים לא שוכבים כשמגעיל אותם.״

״פתאום את מבינה גדולה בגברים?״ הוא אומר בכעס ומפנה לי את הגב.

״אתה לא הולך מכאן בלי להוציא אותי מזה,״ אני אומרת־צועקת, ואני נבוכה לזהות צליל של ייאוש בצעקה שלי.

״לא הולך לשום מקום,״ אומר כהן.

הוא מתקרב, והפעם הוא אפילו מצליח לכרוע מולי ולאחוז בשוליים של שני המכנסִים. הוא עוצם עיניים בלי שאני מזכירה לו.

״כשהחתיך נכנס לאמבטיה שמתי לנו קלטת. פורנו של רוסים, מחנות באלנבי. חבורה של גברים במדים הולכת ביער, ופתאום כולם מתחילים להתמזמז ולהזדיין עם כולם.״

״אז אתה חושב שהפורנו עשה לו את זה, ולא אתה?״

״אני לא רוצה לחשוב על זה,״ הוא אומר.

הוא מושך בכוח שוב ושוב. הרגליים שלו נעוצות בכוח בשטיח, כמו סבא אליעזר בשיר על הגזר, והוא לוקח תנופה ומושך. המכנסיים נפרדים מירכיי במאמץ, וכהן, עדיין בעיניים עצומות, מגיש לי אותן. אני ממהרת לקשור אותם סביב המותניים ולהתיישב ברגליים צמודות, כך שהמפשעה שלי מוסתרת עכשיו על ידי וילון גומי שחור, והישבן העירום שקוע בכורסה.

כהן מביט בי בסיפוק.

״אז אני אלך,״ הוא אומר, אבל כשהוא מגיע אל הדלת הוא נעצר ושוב מסתובב לעברי. ״החרא הקטן הזה,״ הוא אומר, ״לא רק ברח על הבוקר, הוא גם הרים לי את הקלטת. מה יש לחייל צה״ל לעשות עם קלטת פורנו רוסי? בטוח אין לו מכשיר וידיאו. למי חוץ ממני יש היום מכשיר וידיאו? אז מה, הוא ימכור את זה בשק״ם?״

אני רוצה לקום אליו, אולי אפילו להעז להניח יד על כתפו, אבל אני לא רוצה להגזים, אז אני קוראת אליו מרחוק. ״לך תדע, אולי יש לזה שוק היום. יד שנייה מסוטה.״

.

דפנה לוי היא עיתונאית, מתרגמת, חברת מערכת כתב העת ״אלכסון״ ומעורכות המוסך.

..

» במדור פרוזה בגיליון קודם של המוסך: "ארנב בשלג", סיפור מאת טלי עוקבי

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

היקום הוא אֶנְזוֹ ובתוכו השתיקה: רשימת קריאה בספר השירה "על לא דבר" לליאת קפלן

מאת צילה זן־בר צור

.

עֲרָפֶל מִתְפּוֹגֵג

עַל הַר לְלֹא שֵׁם

אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה

(עמ' 87)

.

איך כותבים רשימה על ספר הייקו? במחשבה ראשונה הייתי כותבת שתיקה. איך כותבים שתיקה? אולי משאירים דף ריק, כמו נייר האורז המונח לרגליו של קליגרף רגע לפני שהוא מושח בדיו שחורה תנועה שקטה ומסעירה כאחת. אולי זה האֶנְזוֹ (円相), תנועת היקום כולו שמתחילה ומסתיימת באותה משיחה מעגלית במכחולו של האמן. בראשית ואחרית מתאחדים להרף אחד. נצחי. הרף שבו הלידה והמוות טרם נתפסו כקטגוריות בינאריות. הרף שבו הערפילים מתפוגגים, אין צורך לכנות את ההר בשם, ההר הוא הר. טבע היותו. התודעה שקטה, זה ההרף שבו שבים הביתה.

במחשבה שנייה אני כותבת כמה הערות. כותבת ומוחקת. לא כי הן לא חשובות, אלא כי פשוט לא צריך אותן. יש קיום להייקו כמו לנשימה עצמה. אין מקום לפרש אותה, יש מקום להתבונן בה. כמו מבט על ההר ללא שם, על עלה שנושר, על אגל טל המחליק מגבעול הפרח, על חלזונות המותירים ריר על האדמה, על בית נטוש שפעם הייתה לנו בו אהבה חזקה.

.

מִפְתַּן שַׁעַר רֵיק

עַל גַּב הָהָר

חֶלְזוֹנוֹת יוֹצְאִים וּבָאִים

(עמ' 25)

.

אני פותחת את ספר השירה על לא דבר (ירח חסר, 2020). מניחה מבטי על הייקו. זה כמו להשהות מבט על שמיים סתוויים אחרי שלהק עגורים חולף ולהיוותר עם הערפילים של אותו בוקר. אותו להק עגורים שכעבור רגע נעלם ומותיר רישום עמוק שנכנה אותו אוורה (Aware) – הרישום הפנימי הלירי של ארעיות הדבר, כנפי העגורים הנעים על רצף הנדידה משם לכאן והלאה, קול קריאתם נשמע למרחוק, הם עוזבים את הערפילים וכבר הם מעבר לרדיוס הראייה והשמיעה. היו ואינם. ומנכיחים את רישומם על אף אינותם במרחב.

שירי ההייקו בספרה של ליאת קפלן מדייקים עונות חיים למשיחה אחת של מכחול הקליגרף לאנזו שלם, מעגנים את התודעה ברגע נתון אחד. רגע אישי של הכותבת, שהוא בד בבד רגע אינטימי לירי של הזדקנות. נטישה. ימי קורונה, מגרש כדורסל, ספסל. רגע שאוסף אותי כקוראת לזמן מדיטטיבי, זמן בהייה. הרגע הזה הוא כאן ועכשיו. העבר והעתיד הם רק תעתועי התודעה. הרגע הזה הוא המשמעותי, כמו הנשימה, כמו פעימת הלב, כמו זרימת הדם בעורקים. אין מאמץ, שכן איש לא מלמד אותנו לנשום, אנו נולדים ונושמים, איש לא מאמן את ליבנו בפעימה, הלב פועם. יש התרחשות קיומית שאינה כרוכה במאמץ כלשהו. כך זה בעבורי לקרוא הייקו. מנכיח את כוחו של הרגע הזה. שאיפה, נשיפה, נשימה. תנועת ההייקו. האנזו. החיים עצמם.

.

בֵּין עַנְפֵי אֹרֶן

סָמוּךְ לַיָּרֵחַ עוֹד נָע

קֵן קָטָן רֵיק

(עמ' 83)

.

על לא דבר מאגד הייקואים והייבּוּנים. ההייקו Haiku)) הוא שירה קצרה שמקורה ביפן המסורתית, ואילו ההייבון Haibun)) הוא סוגה ספרותית פרוזימטרית,  שילוב בין פרוזה להייקו, ששימשה לראשונה את המשורר היפני בן המאה ה־17 מצוּאוֹ באשוֹ. סוגת ההייבון היא מניפה רחבה הכוללת יומני מסע, אוטוביוגרפיות, הגות, חניכה ופרוזה לירית. הספר יצא בהוצאת ירח חסר, אשר קפלן שותפה להקמתה עם יעקב רז, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, יובל אידו טל ואלכס בן ארי. ההוצאה באה לתת מקום לשירת הייקו בעברית, ולתרגומי הייקו והייבון מיפנית ומאנגלית של משוררות ומשוררים: גארי הותם, רוברטה בירי, מסאוקה שיקי, קרוליין גורליי ועוד. נראה כי שירת ההייקו נעשתה סוגה מקובלת ואהובה משנות השישים של המאה העשרים, וניתן כיום למצוא כותבי הייקו לא רק ביפנית, אנגלית ובעברית כי אם בשפות נוספות על פני הגלובוס. הוצאת ירח חסר מביאה לנו תרגומים של מכמנים תרבותיים.

.

הארעיות, החולי, הזקנה והמוות

ההייבון הראשון בספר מעניק התבוננות על החיים עצמם. נוגע ברווח העדין שבין שאיפה לנשיפה, בין קול ודממה, בין חיים ומוות. מותו של המשורר הוא גם מותו של הזמן הליניארי ולידתו של זמן אחר. זמן האנזו.

.

אקו לב

בלילה לפני הלווייתו של טוביה ריבנר הלב פועם בחזקה, מלווה כאב עמום בחזה. למחרת בבית העלמין של מרחביה, הפעימות שבות ונשנות. כמה חברי קיבוץ מורידים בזהירות את הארון, קשור בחבלים, לבור. לטוביה היה חשוב להיקבר, אומרת גלילה אשתו בשקט, הוא הראשון במשפחתו שיש לו קבר. חברים שופעים רגבי אדמה אל הבור מתוך דליים גדולים. משהו חורך בעורפי. אני מסתובבת אל מבטו של גבר גבוה, כהה ופרוש מן השאר. כשהארון מכוסה כמעט לגמרי קמה תנועה חפוזה בין הרגבים: קן נמלים מתפזר לאינספור תנועות מנוסה.

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

סֶרֶט שָׁחוֹר קָרוּעַ

בֵּין שְׁנֵי זֵרִים

(קטע ראשון מתוך ההייבון, עמ' 26)

.

הייבון נוסף בספר, "מאחורי הפרגוד", נפתח בהייקו של באשו. אחריו מביאה המשוררת באורח לירי מפגשים מציאותיים / חלומיים של אביה עם עצמו, עם אביו, עם העולם. בת עדה לתהליך הזדקנותו של אביה, לתהליך של איבוד הגבולות בין הישנו לאינותו, בין מציאות וחלום, בין העצמי לזולת הקרוב.

 

מאחורי הפרגוד

חוֹלֶה בְּעֵת מַסָּע:

חֲלוֹמוֹתַי מְשׁוֹטְטִים עַל פְּנֵי

שָׂדֶה שׁוֹמֵם

(באשו, מיפנית: יעקב רז)

באולם קולנוע בית העם הישן, הגובל בחצר הבית בבן יהודה מצפון ובמרפסת של סבתא גולדה ממזרח, אבא מבחין לפתע באביו, חי ויושב כמה שורות לפניו. אבא קם, לרגע לא בטוח, חוצה את השורות ועומד נרגש מול סבא שלי, שאינו מזהה אותו.

איך אבא שלי לא מכיר אותי? הוא אומר לי וחוזר, זה אני, כל זה קורה בבית העם שלנו. אבא שלי, איך הוא לא מכיר אותי?

*

אשתו אינה שומעת אותו, טוענת שקולו נחלש. הוא חולם שהוא אובד, כמו בתוך מים או במבוכי המולה גדולה. איש אינו מאזין לו. הוא מנסה שוב ושוב. חולפים על פניו. את עצמו הוא שומע אבל קולו אינו נשמע.

*

הבקרים מוזרים, הוא סח לי בערב אוגוסט מהביל, מניח יד על ההליכון בצד ספסל תחת ביתו. היום, למשל, קם בבוקר והרגיש ממש טוב. הוא הולך. הוא רואה. גופו שב אל עצמו. נס מתחולל! הכל עבר והוא בריא כשהיה. קודם כל הוא רצה לטוס, לאיטליה או לאנגליה.

סוֹף לֵיל אַהֲבָה

מִתְעוֹרֶרֶת מֵחֲלוֹם

שֶׁל אָבִי

(עמ' 84–85)

.

בקטעי ההייבון בספר אני מוצאת עונות שנה, עונות נפשיות, עונות תודעתיות ועונות חיים. קִיגוֹ (季語) היא מילת עונה בהייקו המסורתי, המסמלת את עונת השנה המתקיימת בשיר. זו יכולה להיות העונה המפורשת: סתיו, חורף, אביב, קיץ (אף שבמרחבים מסוימים, כגון האקלים הארץ ישראלי, יש שיאמרו שאנחנו חיים בשתי עונות: הגשומה והיבשה, אני עדיין סופרת ארבע עונות בשנה, אולי כי בזיכרונות ילדותי היו ארבע עונות ולכל עונה החגים שלה: סוכות בסתיו, חנוכה בחורף, פסח באביב, שבועות בקיץ. עונה היא לא רק אקלים, היא גם תרבות). הקיגו יכולה להיות גם מילה הקשורה בתופעות טבע או בסממנים תרבותיים המזוהים עם עונת השנה.

.

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף

יָשִׁישׁ שָׁעוּן עַל מַקְלוֹ

תּוֹמֵךְ בְּאָבִיו

(עמ' 59)

.

"שמש של חורף" הוא מבע הקיגו של השיר. זוהי השמש המפציעה בעונה קרה וגשומה ומאפשרת לישיש ליטול את מקל ההליכה שלו ולצאת מכותלי הבית החוצה, לחמם את עצמותיו בשמש החמימה. לנוע אט־אט. זהו רגע שיש בו חסד בעבור האדם הזקן. בעבור האדם הצעיר זה יכול להיות רגע יומיומי, ביציאה מהבית בדרך לעבודה, לקפה, לסידורים הנדרשים. אדם זה לא ישהה בפליאתה של שעה זו, אלא יהיה בתוך תנועה של הזרם האנושי, ממקום אחד למשנהו. בעבור האדם הזקן, שנמצא, כדרך המשלה, בחורף חייו, השמש היא מקור של אור, של חום, של נחמה. אותו ישיש השעון על מקלו הוא הסמן השמשי של החורף, הוא התומך באביו בשלהי חייו. כמו שיש שנתות על ציר העונה: חורף סתווי, חורף גשום וסוער וחורף אביבי, כך יש שנתות על ציר חייו של האדם: ישיש, קשיש, זקן.

"שמש של חורף" הוא לא רק מבע קיגו, אלא התבוננות הגותית בחיים עצמם.

.

מֵעֵבֶר לְגֶדֶר בֵּית עָלְמִין

בֵּית חוֹלִים גָּדוֹל

שְׁמֵי קַיִץ

(עמ' 73)

.

.

הקשבה, שתיקה ואימון בפרידה

ההייקו מאמן אותנו בהקשבה עדינה, במהותה של השתיקה, בפסקי זמן. כמו למשל בהייקו זה:

.

בַּיִת נָטוּשׁ

לִפְנֵי שָׁנִים אָהַבְנוּ בּוֹ

זִמְזוּם חֲרָקִים

(עמ' 75)

.

"בית נטוש / לפני שנים אהבנו בו": אני יכולה להיעצר כאן ולנוע במחשבותיי אל הבית הנטוש, באשר הוא בית. מופקע מכל ניכוס. זה יכול להיות הבית הטמפלרי שגרתי בו באלוני אבא בתחילת חיי הזוגיים והמשפחתיים. הבית כיום נטוש, אבל לפני שנים אהבנו בו. הו, כמה אהבנו בו. אני והוא אהבנו במלוא סערת החושים.

אני יכולה לעשות זום־אין, מה אהבנו בו: "לפני שנים אהבנו בו / זמזום חרקים". העצירה כאן יכולה לקחת אותי אל בית ילדותי בכפר סירקין, כשאני ואחיי אהבנו לשמוע את זמזום החרקים בלילה, במיוחד את הצרצר שגר בארון הבגדים שלנו.

כל קריאה בהייקו  מזמינה אותי לשהות בו באופן שבו אני מבקשת לשהות. כמו שכל אחד מוצא מה מתאים לו לעשות בחורשה: למדוט, לצייר, לכתוב, לעשות פיקניק, לטייל, ללקט צמחים ופטריות, כך אני הקוראת בשירת ההייקו יכולה לרגע לבהות אל חיי, זיכרונותיי.

בספר השירה אני מוצאת גילומים שונים של אין: איון הקול, המילה, הנוכחות, עצירת הרצף, רגע קפוא בחלל ובזמן. גם שם הספר, "על לא דבר", מכיל ומאיין את הדבר עצמו. ומהו הדבר הזה? חיי המשורר שכָּלו וגופו המתפורר? בית נטוש? קן ציפורים ריק? שתיקה שנכנה אותה איון הקול? ריח שחומק מהפרדס המזכיר אהוב? שלולית גשם שהתייבשה? ירח חסר? הרווח הדק שבין שני סלי שוק?

האם השתיקה היא איון הקול הפיזי? היא קבלת טבע היותנו? היא אמירה? היא אימון בפרידה?

.

גֶּשֶׁם בַּמִּגְרָשׁ הָרֵיק

שׁוֹתְקִים יַחַד בַּחֹשֶׁךְ

בֵּין שְׁנֵי סָלִים

(עמ' 97)

.

אחרי 'שתיקה' של ארבע שנים מִצאת ספרה האחרון, כאן בתוך כאן (עולם חדש, 2016), קפלן שבה אלינו. נראה שהספר החדש עצמו הוא הלך רוח של כל מה שבא והולך, כמו מחזוריות החיים, כמו הנביטה, הפריחה והקמילה והפצת הזרעים לרוח. דף ימין ריק כמו שתיקת הדפים. שתיקה המכוונת את הקורא.ת לשאיפה, לנשיפה למנוחה בין לבין.

.

הוּא לֹא מְזַהֶה אוֹתִי

אֲבָל זוֹכֵר –

בְּנוֹ שֶׁל אֲהוּבִי

(עמ' 93)

.

אחרי שאני סוגרת את ספר השירה על לא דבר אני מניחה אותו על המדף בחדרי, בין ספרי שירת הזן. מציירת במכחול דמיוני מעגל אנזו חסר עכבות, במשיחה אחת. הגוף נע, כמעט רוקד. הנפש חופשייה, התודעה מתעוררת, הנשימות שקטות. בתוך האנזו – ריקוּת: אני וצלי, שניים שהם אחד, שהם אינם. "ושיר אחד שעוד נשאר / חומק במרחק הדק שבינותם".

.

לַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ

צֵל שׁוֹשָׁן צָחוֹר

עַל מַדְּפֵי הַסְּפָרִים

(עמ' 33)

 

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 67 של המוסך, ובגיליון 84 – רשימה על ספרו של גיא פרל, "מערה".

.

ליאת קפלן, "על לא דבר", עם רישומים מאת בילי קורן, ירח חסר, 2020.

.

 

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך:  גיא פרל קורא בספר השירה "מְקוֹמִי" מאת דידו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

"ולכן בְּלֶכתֵך מה יאמרו, פונדקית": על "ארבע מדברות ואחת שותקת" מאת גבריאלה אביגור־רותם

אסתי אדיבי שושן

.

"לאן הולכים מפה?" – זו השאלה הנשאלת בפתיחת הרומן החדש של גבריאלה אביגור־רותם, ארבע מדברות ואחת שותקת. השאלה נשאלת מפיה של תלמה, בת למעלה משבעים, החולה בסרטן ומאושפזת ב"נווה סביונים" בכפר היוגב, ומופנית לגולדה־גילדה, חברתה הטובה עוד משנות בית הספר העממי. ואילו גולדה־גילדה חושבת לעצמה בתגובה: "ואני, מה אני יודעת, לא הייתי בסלע־האדום־שאיש־ממנו־חי־עוד־לא־חזר ועוד עם כל הגשם הזה – ". וכך, ברוחו של דיאלוג פתיחה זה, הספר כולו מבקש לתת תשובה – עליזה, פרועה וקרנבלית – לשאלה החוזרת ונשאלת מפיה של תלמה ב"קילומטר האחרון" של חייה.

במרכז הספר חבורת נשים בעשור השמיני לחייהן, שבנערותן נפגשו באקראי בשירותים של תיאטרון הקאמרי. המראה הגדולה שבה הביטו מסגרה אותן יחדיו, וכשיצאו נרגשות ונסערות מההצגה פונדק הרוחות התגבשו ללהקת בנות בשם דוגי"ת, ראשי תיבות: דרורה, ורדה, גולדה־גילדה, יפה, תלמה. כעבור חמישים שנה, שלוש שנים לאחר פטירתה של דרורה – האחת ששותקת, בשם הספר – ארבע הנותרות מדברות זו עם זו בעודן מתנהלות במשמרות סביב מיטתה של תלמה החולה, תחילה ב"נווה סביונים", ולאחר מכן בביתה. התמיכה של שלוש בנות דוגי"ת בחברה החולה בסרטן היא ציר עלילה מרכזי בספר ואחד מנושאיו.

ייחודו של הספר בסגנונו, באווירה הקרנבלית, הסוערת והעולה על גדותיה, שדווקא דרכה בוחרת אביגור־רותם לתאר את הזקנה הנשית ואת ההתמודדות עם מחלת הסרטן בשלביה המתקדמים ועם ידיעת/הכחשת המוות הקרב. האווירה הקרנבלית נוצרת ומתאפשרת דרך דמותה של גולדה־גילדה, שהרומן כולה נמסר מזווית ראייתה ובסגנון דיבורה העודף, הקופצני והאסוציאטיבי. סגנון דיבורה הולם את אישיותה ואת אורח חייה של גולדה־גילדה, שבניגוד לחברותיה חיה ללא עקרונות ברורים ומצמיתים: "הנה אני בריאה ועבה, עובדת בבית, עובדת בגינה, קוטפת תפוזים ומכינה מהם ריבה".

שמה הכפול של החברה המספרת, גולדה־גילדה, מעורר תהיות אצל כל שומעיו. תלמה, כשהייתה נערה, הייתה משיבה: "קוראים לה גולדה … אבל היא מעדיפה שנקרא לה גילדה בגלל הנעלי גולדה שכולנו נקבל בטירונות ונקלל את הרגע". השם גולדה יוצר את ההקשר הפוליטי, הנוכח־נעדר בספר, והמאפיין העיקרי הנלקח מאישיותה של גולדה מאיר, ראש הממשלה בימי מלחמת יום הכיפורים, הוא אי־הבנת המצב לאשורו, אי־ידיעה, כפי שמלמד מהלך העניינים ברומן וכפי שגולדה־גילדה מעידה על עצמה: "מה אני יודעת? כמו הגולדה ההיא אני לא יודעת כלום". מהלכו של הרומן, עלילתו והקשרים של נשות הלהקה ובני זוגן מסתעפים ומתפתלים על פי חוקי הזאנר של "טלנובלה טורקית", כפי שמעידה גולדה־גילדה. לאורכו מתבררת אי־מהימנותה של גילדה כמספרת, כשהיא עצמה, והקוראים עימה, מנסים לפתוח את קפלי ההתרחשויות שהוסתרו ממנה, ולה ולקוראים לא נותר לה אלא לשאול: "אוי־איך־טעינו־איך־לא־ראינו־איך־ לא־קלטנו".

נושאים רבים מעסיקים את בנות דוגי"ת המבוגרות, ומובעים בספר דרך התנהלותן, דיבורן ושתיקתן של ארבע הנשים. נושא מרכזי הוא למשל ההבדל העצום בין אימהוּת לבנות לבין אימהוּת לבנים. האימהות לבנות מתוארת כדרך קשה ורצופת חתחתים לכל אורכה. כל הבנות של נשות דוגי"ת התרחקו מאימותיהן לקצה העולם: בתה היחידה והמוכשרת של יפה "ארזה תרמיל וטסה לטיבט" כשאביה לקה בדמנציה. בנותיה של דרורה חיות בהתנחלות מרוחקת ושלוש בנותיה של תלמה נפוצו לקצווי ארץ: "חמוטל בסידני, עָמֵלָה, שקוראת לעצמה עכשיו אמילי, בחברת היי־טק בפּאלו אלטו ושימרית בקיוטו". כאשר שתיים מבנותיה של תלמה באות לבקר את אמן החולה הן ממהרות לעזוב, ותלמה מספרת לחברתה הטובה: "לא רציתי שהבנות ישבו לי על הראש כמו עורבים שחורים אז כבר חילקתי ביניהן את התכשיטים שלי".

נושא נוסף הוא המהירות והקלות הרבה שבה בני הזוג שהתאלמנו או התגרשו מהן יוצרים קשר עם נשים צעירות. כך קלמן, שהתאלמן מדרורה והתחתן עם סהרה, וכך יוסקה, שהתגרש מתלמה, אשתו הראשונה, ומופיע בבית החולים לבקרהּ עם ספיר, אשתו השנייה, "גברת טנא החדשה". גילדה זועמת על קלמן ויוסקה ומלגלגת על הנשים הצעירות. בה בעת היא נמשכת לעולמן הצעיר, היצירתי והפורה. גם הצורך בסגירת מעגל – או היעדרו – מעסיק את בנות דוגי"ת. החברות שוקלות להביא את יוסקה לפגישה עם תלמה, כדי "לסגור מעגל". ובעוד גילדה תוהה על הצורך בסדר, ארגון וסגירת מעגל, חברתה יפה, בת גילה, מסבירה: "אני מתכוונת להשאיר אחרי את הכל מסודר, הפקדתי אצל נוטריון צוואה וייפוי כוח".

נשות דוג"ית מוטרדות גם מהקפריזיות והתעתוע של המחלה והמוות. גילדה תוהה, בשם כל חבורת דוגי"ת, איך דווקא דרורה, "שלא נגעה בגלוטן, עברה מצמחונות לטבעונות, התמסרה בכל שנה לתהליך של ניקוי רעלים, שתתה עשב חיטה, תרגלה מדיטציה … דווקא היא. איפה הצדק. … ועכשיו תלמה. דווקא היא". אימת המוות מתבטאת לעיתים קרובות בהומור. כך, לאחר מריחת לק, תלמה אומרת: "אבל הם יורידו לי את זה בטהרה. הקב"ה לא מרשה שיופיעו לפניו עם לק". בגיל הנעורים, בבדיחות דעת ואגב פרצי צחוק, רשמה תלמה, הצעירה בחבורה, את סוגי הפרחים שהיא תביא בעתיד הרחוק לחברותיה, לוואזות שעל מצבותיהן, וכעת, בחלוף חמישים שנה, היא מבקשת מגילדה שתביא לה ציפורי גן עדן: "אולי זה יפלס לי את הכניסה לשם".

גילדה, חברתה הטובה ביותר של תלמה, מסרבת בכל מאודה להשלים עם מותה הקרב של תלמה, ויחד עם ורדה ויפה, בַמשמרות סביב מיטתה, הן מנהלות קרב סיזיפי נגד גזירת המוות, בכל הדרכים העומדות לרשותן. מול נחרצות קביעתם של הרופאים, הרזון המאיים של תלמה, איבוד הקול וברק השיער והדכדוך המכרסם, הן מנסות שוב ושוב לחדש, להתסיס ולעורר את יופייה, נשיותה ותשוקת החיים שלה. גילדה חוזרת ומציעה לתלמה את אותה הצעה מימי התיכון – למרוח לה לק, ויפה עושה לה תסרוקת "נערית, מחודדת קצוות, פיטר פנית". ורדה, לאחר שחזי בעלה נהרג בתאונה והיא צברה לעצמה "צדיקים, טקסים, ניסים, קמעות ולחשים", מביאה לתלמה מדליון כסף משובץ באבני החושן, שינוח על צ'אקרת הלב. גם פרחים צבעוניים הגודשים את אדניות מרפסת ביתה של תלמה, שבו היא עושה את חודשי חייה האחרונים, נקראים להניס את מר המוות. אולם שיאו של הניסיון לעורר ולשמר את תשוקת החיים של החולה הקרבה אל מותה הוא בתכנון חתונה, כדת וכדין, בינה לבין קלמן אהוב נעוריה, שתהיה תיקון לחתונה עם יוסקה, שהתקיימה חמישים שנה לפני כן, בקיבוץ. חתונה מתוכננת זו, שכפי שמסבירה גילדה לסהרה, אשתו הצעירה של החתן המיועד, אמורה להיות "העלה", כמו בסיפורו של או. הנרי, שישאיר את תלמה בחיים. ההכנות – טוויית רעיון החתונה, בחירת השמלה, תפירתה והתאמתה לגוף האישה החולה, קביעת התאריך, בחירת הרב המתאים, המקום, הכיבוד, האורחים והצלם – הולכות ומתעצמות, בהובלתה של גילדה, לכדי פנטזיה צבעונית, בועה מרהיבה המתנפצת בכאב גדול אל קרקע המציאות הכואבת.

את הספר כולו מלווה מעין פס קול: שירי להקת דוג"ית, השזורים במחשבותיהן ובדיבורן של נשות הלהקה, ובמיוחד בציטוטיה הנדיבים והיצירתיים של גילדה. השירים רובם ככולם שירים ישראליים שנכתבו והושרו בשנותיה הראשונות של המדינה, והם מקנים לספר ישראליות אותנטית ושובת הלב. הציטוטים מתוך השירים מבטאים את מחשבות הדמויות, משמשים כאמצעי להיזכרות בעבר, מאפיינים את דמויות נשות דוגי"ת ואת הפער בינן לבין הצעירות הישראליות, ועוד. אולם עיקר תרומתם של השירים הוא בעיצוב הריתמוס, הנימה, הלחן של הספר כולו, עיצוב נימת ההומור, הקופצנות, האסוציאטיביות המאפיינות את סגנונו.

מילות השיר העממי "הו, הה, הננו חומה/ גשם שלג רוח סערה", מהומהמות מפיה של דרורה בפגישתן הראשונה של בנות הלהקה, בשירותי התיאטרון, וגילדה, ורדה ויפה מצרפות את קולן לקאנון ב"דבר לא יפחידנו/ דבר לא יפחיד־ה־הי־נו". מיד אחר כך, עוד לפני תחילת ההצגה, יפה, שחשוב לה שהן יֵדעו שיש גם מילים אחרות, שרה את גרסת "משפחת הפלמ"ח": "הו, הא, הנני הולך/ רעב, עוני, כלא, משטרה". בתום ההצגה, ברחוב דיזנגוף הסואן, הן פוגשות זו את זו בעזרת השריקה הרמה של "הו־הו־הננו חומה". חמישים שנה לאחר מכן מדמיינות לעצמן שלוש מנשות דוגי"ת שהן תחזורנה להופיע כ"שלישיית הבאבא יאגות", וגילדה המעודדת משלבת את ההמנון המדינה עם השיר המוכר: "עוד לא אבדה תקוותנו, גשם, שלג , סערה, דבר לא יבהילנו, דבר לא יבהיל־הי־היי־נו". המילים החוזרות של שיר זה, המלווה אותן מפגישתן הראשונה, מבטא את חברותן האמיצה, הנפרשת על פני עשרות שנים ומתגברת על בגידות, מיתות של בעלים, גירושים, מותה של דרורה ומחלתה האנושה של תלמה.

"שיר הפונדקית" מתוך פונדק הרוחות מאת אלתרמן מוזכר כמה פעמים ביצירה, והוא בעל מעמד מיוחד. בתחילת הספר, כשהבנות הצעירות נקשרות זו לזו באולם ההצגה, הן מנסות לשחזר את "השיר ששרה חנה מרון עם הדודאים" ונזכרות בשורה "ולכן בְּלֶכתֵך מה יאמרו, פונדקית". הן נתפסות לריתמוס המכשף של הטקסט, אך בלי שתוכלנה, בסער נעוריהן, להבין את משמעותו. חמישים שנה מאוחר יותר, גילדה, היושבת ליד תלמה בשלבי מחלתה המתקדמים, שרה את טורי השיר: "כי לפני שיוצאים למרחק, למרחק/ יש לומר את שבחו של הגוף הפונדק/ שאחרי קצת שנים של סופה/ הוא יפה כמפולת יפה".

מפולתו היפה של הגוף הנשי בעשור השמיני לחייו, ובמיוחד במהלכה המאכֵּל של מחלת הסרטן, היא מוקד תמאטי מרכזי בעלילה. ייחודו של הספר ארבע מדברות ואחת שותקת, נפלאותו וקסמו הם במענה שהוא נותן לתהליך ביולוגי הכרחי זה. דמותה של גולדה־גילדה, פעלתנותה, תזזיותה, ההכרח המניע אותה לסייע לחברותיה, הבנתה המוגבלת אך הטובה והתמה, ובמיוחד הדיבור הקרנבלי, המזמר והעולה על גדותיו, הם מענה לתבוסת הגוף. החבורה הנשית, שנוצרה בעליצותם ותמימותם של ימי הנעורים, ושומרת על קיומה במשך עשרות שנים, היא המעטפת שמציג הרומן כתיקון – היחיד שקיים – לשאלתה של תלמה בפתיחת הרומן "לאן הולכים מפה?" וגם לשאלה "ולכן בְּלֶכתֵךְ מה יאמרו, פונדקית".

.

ד"ר אסתי אדיבי שושן, מרצה בהתמחות לספרות במכללת סמינר הקיבוצים.

.

גבריאלה אביגור־רותם, "ארבע מדברות ואחת שותקת", כנרת זמורה דביר, 2020.

.

.

» במדור ביקורת פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: שירלי סלע לבבי על "סיד" מאת אסתי ג' חיים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן