.
הילה להב
הקו הדק
יַמַּת תֵּטִיס בְּשִׁבְתָּהּ כְּבִטְנִי הָרַכָּה כְּמִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה
גַּלִּים. יְלָדוֹת חוֹצוֹת אוֹתָהּ בְּסִירוֹת שְׁקוּפוֹת קְלוּעוֹת קָנֶה וְרָצוֹן.
סִלְחִי לַיַּלְדָּה שֶׁעָמְדָה עַל הַמַּיִם זְכוּכִית וְתִקְוָה.
בֵּין הַגָּרוֹן לַתַּחַת שֶׁלִּי יֵשׁ קַו מָתוּחַ בְּעֶצֶם
וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְזַנֵּב בּוֹ מֵיתָר
דַּק מַסְפִּיק אֲבָל הָלַכְתִּי עָלָיו
מַסְפִּיק שֶׁאֲנִי רוֹאָה
אֲנַחְנוּ קְרוֹבוֹת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו
קַל לָגַעַת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו
קִרְאִי אֶת זֶה כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי: בּוֹאִי, כְּאִלּוּ
בִּקַּשְׁתִּי: הַמְשִׁיכִי, כְּאִלּוּ תִּרְגַּמְתִּי לָךְ לִשְׂפָתֵךְ אֶת הַבֹּץ
הַמַּבּוּל לְאַדְווֹת
אֲנִי בְּשִׁבְתִּי כְּשִׂרְטוֹן מְקַבֶּלֶת בְּסֵבֶר פָּנִים נָאֶה מְאֹד
אֶת הַתְּשׁוּרוֹת וְהַמְּבַקְּרִים. וְאִם אֲנִי מַשְׁלִיכָה אוֹתָם עַל מִנְחוֹתֵיהֶם הַיַּמָּה
זֶה כִּי הַהֶסְבֵּר אָרֹךְ אֲפִלּוּ מֵהַקַּו וַאֲנִי כֹּה
שְׂבֵעָה. הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת: אֵינִי זְקוּקָה לַמַּאֲפִים שֶׁלָּכֶם, לַמָּרָק שֶׁלָּךְ,
לַלֶּחֶם, לַדָּגִים הַכְּבוּשִׁים; אֲנִי אוֹכֶלֶת מָה שֶׁהִלְעִיטוּ אוֹתִי בְּכַפּוֹת מִמִּזְּמַן
וְעוֹד לֹא לָעַסְתִּי הַכֹּל וְעוֹד אֲנִי אוֹכֶלֶת, עוֹד יֵשׁ לִי.
אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַסְפִּיק לִי כִּי זָקַנְתִּי וְכִי יֵשׁ לִי קַו
וְנִרְאֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת עָלָיו עַל הַמַּיִם עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַשֶּׁהוּ
אֲבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת אֲנִי רָצָה וְשׂוֹחָה, אֲפִלּוּ נוֹפֶלֶת קָדִימָה
הִנֵּה סִימָנֵי הַקַּו הִנֵּה הַקַּו הִנֵּה אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת אֲנִי חוֹצָה אֶת הַגַּלִּים
אֲנִי חוֹצָה
.
תני לי
לֹא אֶת זֶה, אֶת הַשֵּׁנִי
אֶת הַיָּרֵחַ הַקָּרוֹב יוֹתֵר……..אֶת הָאָכוּל
לְמֶחֱצָה……..הַגּוֹרֵעַ
זֶה שֶׁאֵינִי רוֹאָה, כְּלוֹמַר אֲנִי רוֹצָה
.
בְּתוֹר בַּת אָדָם אֲנִי
בְּסֵדֶר אֲבָל כְּאַרְגּוֹנָאוּטִית הָיִיתִי מִצְטַיֶּנֶת
וְאֵין לָךְ מֻשָּׂג כַּמָּה דְּבָרִים מֻזְהָבִים כַּמָּה שְׁמָשׁוֹת
וְנָכוֹן, מְצוּלוֹת וְחָשׁוּב מִזֶּה הַדָּגִים……….לֹא דְּגֵי הַזָּהָב
הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת, מתגוררת בברלין. ספרה השלישי, "גג עץ", ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.
.
.
רבקה איילון
א.
אֲבָל אָחַזְתִּי בְּעֶגְלַת הַתִּינוֹק.
הָעֵינַיִם זָרְמוּ מִמֶּנּוּ אֵלַי בִּתְחִנָּה.
תָּפַסְתִּי אֶת הַתְּחִנָּה בִּשְׁתֵּי הַיְָּדַיִם, וְרַצְתִּי.
שְׁמַע, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי לֹא אִמָּא שֶׁלְךָ,
אֲבָל זֶה מַמָּשׁ לא מְשַׁנֶּה. אַתָּה הַתִּינוֹק שֶׁלִּי עַכְשָׁיו.
רַצְתִּי אִתֹּו לְקֻפַּת־חוֹלִים.
אָמְרוּ: צָרִיךְ הַשְׁתָּלָה בְּאֹפֶן דְָּחוּף.
אָמַרְתִּי: מַה שֶׁצָּרִיך קְחוּ מִמֶּנִּי.
פָּקַחְתִּי עֵינַיִם, וּמָצָאתִי עַצְמִי בִּמְקוֹמִי
עַל הַהֲלִיכוֹן שֶׁלִּי מֵאַיִן וּלְאַיִן.
.
ב.
בֵּין הָרַעַש וְהַשֶּׁקֶט
כָּל הַצִּיּוּצִים הָאֲחֵרִים.
כָּל מָה שֶׁהַגּוּף נִמְצֶה אֵלָיו
אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ בְּבֵית סֵפֶר,
כְּשֶׁהַצִּנּוֹרוֹת מְבוּדָדִים
וְצָרִיך לְצַפּוֹת שֶׁלא יִתְחַרְרוּ.
לְצַיֵּץ אוֹדָה לַשִּׂמְחָה – טְרָאוּמָטִי.
זֶה כְּמוֹ לִפְתּוֹחַ פֶּה גָּדוֹל בַּמִּרְפָּאָה,
בְּבַת אַחַת יוֹצֵא קוֹל לֹא מְצוּפֶּּה
קָצָר, עָבֶה.
הַקּוֹל קוֹל צְעָקָה –
הַשָּׂפָה מִתְרַצָּה לִהְיוֹת רַכָּה.
וְשׁוּב רַעַשׁ רְחוֹבִי מְהַמֶּה.
.
ג
כְּשֶלֹּא תִּתְּנִי לִי לָבוֹא
אֶשְתּוֹק אֶת זֶה, וְגַם אֶת זֶה.
כִּי קָשֶה לָהּ זֶה וְגַם זֶה.
אִם אֶת יַלְדָּה לֹא אֶרְאֶה
מָה יִקְרֶה?
אֶרְאֶה שֵׂעָר מְחוּלָק בַּרְחוֹב
אַגִּיד:
זֹאת אַתְּ.
תַּגִּיד: "לְכִי"
מוּבָן שֶאַגִּיד: "כַּמוּבָן".
אֲני כְּבָר לֹא כָּאן.
הִיא בַּמַּדְרְגוֹת
אֲנִי בַּחֲתוּלִים
עִקְּרו אוֹתָם, כַּמּוּבָן.
עַכְשָיו בַּשֵּׁרוּתִים
בֵּין הַמְּקוֹמוֹת
יוֹצֵאת
בָּעִתּוֹנִים
סוֹף סוֹף בַּכִּיוֹר.
שָׁם הַקָּפֶה, הַסְּמַרְטוּטִים
לַשַּׁיִשׁ
לַרִצְפָּה
אֲנִי בְּטִאְטוּא
מָה קָרָה?
כְּאִילוּ מְמַהֲרִים
כְּאִילוּ אֵין פַּעַם
כְּאִילוּ אֵין עוֹד פַּעַם.
.
ד.
זֶה הַמַּצָּב הָאנוֹשִׁי:
גָחִים
מִתְנַגְּחִים
גּוֹנְחִים.
שׁוֹאֲלִים: מָה הָעִנְיָנִים?
אֵין עִנְיָנִים.
הַיוֹם אַבָּא לֹא
מֵת.
רַק לִזְכּוֹר.
לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.
לַמָּה לִזְכּוֹר?
כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת יָתוֹם.
מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?
זֹאת אוֹמֶרֶת
לֹא לִהְיוֹת תַּם מִדִּמּוּי.
אֲוִיר
גָּח
מִתְנַגֵּח
גּוֹנֵחַ
עוֹשֶה סִבּוּבִים.
הַמַצֵּבָה עוֹלָה.
זֶה כְּבָר מֵצָּב.
צוּרָה לָהּ.
בּגְלַל זֶה צָרִיךְ
לִנְגּוֹח לָהּ.
אֵיךְ?
אַל תִּפְחַד
תִּלְמַד:
מָה?
תַּעֲשֶה תּוּק־תּוּק בַּגֶּרֶם.
פְּתַּח בּוֹ מְסִלָּה.
הָאֶבֶן, אַתְּ פְּתַח לָהּ
תַּגִּיד טַח־טְרַח.
סוּמְסוּם הִ־פָּ־תַח.
.
ה.
לְילדה
הַנֶּחְמָדָה אָמְרָה לִי: כָּכָה וְכָכָה.
נֶחְמָדָה, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, כָּכָה אַתְּ חֲזָקָה.
כָּכָה גַּם אֲנִי אֶתְחַזֵּק. וַעֲשִׂינוּ שְׁרִיר.
הָיָה אֲוִיר מָתוֹק.
הַחַיִּים מִתְמַשְּׁלִים לְאַט… חָשַבְתִּי לְעַצְמִי,
כָּאן זֶה לֹא רַק כָּאן.
יָכֹלְתִּי לְהִתְנַשֵּׁל, אַךְ הַנֶּחְמָדָה הֶחְזִיקָה
אֶת הַמִּלִּים קָרוֹב אֵלַי.
הִיא אָמְרָה: גַּם אֲנִי כָּכָה.
פַּעַם רָאִיתִי אֵיךְ חֵבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלָהּ נִגְזַר, נִתְפַּר
אֵיךְ הַגּוּף נָהַם, שַׁר
אֵיךְ נָדָה מִלְגּוֹ, מִלְבָר
אֵיךְ צָרְבוּ לָהּ עַרְעָרִים מֵהָר.
כָּל זֹאת רָאִיתִי
כָּל זֹאת נֶחְבַּלְתִּי
כָּל זֹאת רָפָא לִי.
ד"ר רבקה איילון, משוררת וחוקרת ספרות, פרסמה עד עתה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וכן ספר עיון – "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". כותבת רשימות ביקורת בעיתונים יומיים ובכתבי עת לספרות ולתיאטרון. עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבית ספר תיכון בכפר סבא ובמכללת לוינסקי. השירים הללו מתוך ספרה הבא, "הייתי אמהוֹת".
.
.
מירב רוט
שמורת אחיות
למיכל
כד חלב
בִּי אַתְּ, בָּךְ אֲנִי, חָלָב בְּתוֹךְ חָלָב, אָחוֹת בְּלֵב אָחוֹת.
כַּד שְׁנוֹת חָלָב וְלֹא יוֹתֵר.
וְאַתְּ כְּבָר בַּת שִׁשִּׁים
וְכַד עוֹרֵךְ חָלָב.
אוֹרֵךְ חָלָב.
.
חומקת
רֵיחַ אֱגוֹז בִּכְנָפַיִךְ,
צִבְעָן עַרְמוֹנִים בּוֹעֲרִים.
צִפּוֹר שִׁיר, מַדּוּעַ חוֹתֵךְ מְעוֹפֵךְ אֶת לִבִּי?
.
שמוּרַת אחיות
שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיכַל,
כֹּחִי שִׁמְרִי,
כִּי עוֹרֵךְ הַשָּׁקוּף מִלֹּבֶן
עוֹטֵף אֶת עוֹרִי,
כִּי עוֹרֵךְ הֶעָדִין
תַּחַת לַהַב סַכִּין,
מְסָרֵב, מְסָרֵב לְהַסְכִּין.
שִׁמְרִי כֹּחֵךְ מִיכַל,
נַפְשִׁי שִׁמְרִי,
כִּי הִפְקַדְתִּי בָּךְ סוֹדוֹתַי,
שְׁתִיקוֹתַי, עֲבָרִי,
כִּי מַכְאִיב לִי כָּל כָּךְ מַבָּטֵךְ,
הַמֻּפְנֶה מֵעָלַי מְכֻשָּׁף אֶל הָאֵשׁ הַקָּרָה,
לוֹבֶשֶׁת צֵל־מָוֶת
נִשְׁכֶּבֶת לִישׁוֹן בִּתְהוֹם פְּעוּרָה.
.
רחומה
שַׁעֲרֵי רַחֲמַיִךְ פָּתַחְתְּ אַמִּיצָה,
וּבָאוּ בָּהֶם רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,
קוֹלוֹת מַלְאָכִים נִמְסָכִים בְּמִלְמוּל תִּינוֹקוֹת
וּבְשׂוֹרוֹת אֵלִים נִכְתָּבוֹת
מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת בְּגַנֵּךְ.
רַק שַׁעַר אֶחָד נוֹתַר.
פִּתְחִי אֶת רַחְמֵךְ לְאִמֵּךְ.
בבת אחת
מַבָּטֵךְ, שֶׁל אֵלֶּה הַמַּבִּיטִים הַרְחֵק
אֶל זֶה שֶׁפָּנָה מִן הַבַּיִת אֶל הַדֶּרֶךְ
שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שׁוּב.
נִכְנַס מַבָּטֵךְ כְּאוֹרֵחַ קָרוּא אֶל לִבִּי,
יוֹשֵׁב בּוֹ עַכְשָׁו, מְבֻלְבָּל וְתוֹעֶה
וַאֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת סְבִיבוֹ, לְנַחֵם מְבַקֶּשֶׁת,
לִמְצֹא לוֹ מָקוֹם.
אִלּוּ רַק, אִלּוּ רַק הָיָה אֶפְשָׁר,
אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דָּבָר.
בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, מַמָּשׁ בְּסָמוּךְ,
צַעֲרִי נֶחְבָּא.
כְּבָר לֹא צָעִיר, לֹא נִרְעָשׁ,
אַךְ כְּשֶׁנִּתְקַל בְּמַבָּטֵךְ,
בְּבַת־אַחַת נִזְכַּר.
בְּבַת.
בְּבַת אַחַת.
ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, עומדת בראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "מה קורה לקורא: התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל, וגרסה אנגלית שלו ראתה אור בהוצאת ראוטלדג' ב־2020. פזמונים פרי עטה הולחנו ובוצעו על ידי מוזיקאים שונים. זהו לה פרסום ראשון בשירה.
» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ריקי דסקל, נעמה יונג, אדוה מגל כהן ורחל מדר
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
