וַתִּקרא | נבואת החורבן על תל אביב

"רעת העיר תל אביב, שהיא בעצם מטונימיה לתרבות הישראלית הנוכחית, עולה כביכול לפני ה', בדיאלוג הפנימי של האני השר הבוגר של ההווה עם הילד והנער שהיה בעבר". יהודית אוריה קוראת בשירו של עמוס נוי, "חמש שתיים חמש"

אסף רהט, מתוך הסדרה "תל אביב בוערת", טכניקה מעורבת על מגזרות נייר, 85X50 ס"מ, 2018

.

הוא לעולם לא יהיה בן־אלוהים: על השיר "חמש שתיים חמש", מתוך הספר "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר" מאת עמוס נוי

יהודית אוריה

.

.

חמש שתיים חמש

קוּם לֵךְ אֶל תֵּל אָבִיב הָעִיר הַגְּדוֹלָה

קוּם לֵךְ אֶל תֵּל אָבִיב בְּקַו חֲמֵשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ

וְכָל הַנְּסִיעָה תַּבִּיט בַּחַלּוֹן:

עַכְבַּר הַכְּפָר

הַמְּחֻטָּט וְהַמְּכֹעָר

נוֹסֵעַ לַעֲשׂוֹת חַיִּים

בָּעִיר הַגְּדוֹלָה לֶאֱלֹהִים

 

צֵא לַדֶּרֶךְ: כְּבָר עוֹמֵד עַל תִּלּוֹ שָׁנִים

הַבִּנְיָן הַהוּא מֵאֲחוֹרֵי תַּחֲנַת הַמִּשְׁטָרָה הַקְּטַנָּה שֶׁל מוֹרָשָׁה

שֶׁפַּעַם כְּשֶׁהָיִיתָ בְּכִתָּה גִּימֶל הוּא הָיָה עוֹד אֲתַר בְּנִיָּה

וְאִישׁ אֶחָד עָשָׂה לְךָ שָׁם

דְּבָרִים שֶׁאַתָּה לֹא זוֹכֵר

כִּי זֶה בִּכְלָל קָרָה לְמִישֶׁהוּ אַחֵר

 

וְהִנֵּה קֻפַּת חוֹלִים. תַּגִּיד שָׁלוֹם לְמַר אָגָבָּבָּה

שְׁלוֹם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ

אַתָּה לֹא חוֹשֵׁב עָלָיו יוֹתֵר מִדַּי. רַק בְּעוֹד הַרְבֵּה שָׁנִים

חָבֵר מֵהַשְּׁכוּנָה יַגִּיד לְךָ:

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד בְּכָל פַּעַם

שֶׁאַבָּא שֶׁלִּי הִשְׁתַּחֲוָה בִּפְנֵי אָגָבָּבָּה

אָמַרְתִּי לְעַצְמִי בַּלֵּב

רַק בִּגְלַל זֶה כְּשֶׁאֶהְיֶה גָּדוֹל

אֲנִי מַצְבִּיעַ לִמְנַחֵם בֵּגִין

 

בָּתִּים. שָׂדוֹת. בָּתִּים. הִנֵּה מוֹכֵר הַפְּרָחִים בַּכְּנִיסָה לְבֵית הַקְּבָרוֹת הַצְּבָאִי

אֲבָל אַף אֶחָד מֵחֲבֵרֶיךָ עוֹד לֹא קָבוּר שָׁם אָז אַתָּה עֲדַיִן לֹא שׁוֹמֵעַ תָּמִיד

אֶת הִכּוֹן לִירִי הַכָּבוֹד וּטְעַן וְאֵשׁ וּשְׁלוֹשָׁה מַטָּחִים

 

הִנֵּה צֹמֶת הַפִּיל וְהַסְּטֵקִיָּה שֶׁבָּהּ

נִפַּחְתָּ פִּתָּה רֵיקָה בַּחֲמוּצִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵדְעוּ כָּל הַחֲבֵרִים

שֶׁאֵין לְךָ לֵב לְבַקֵּשׁ מֵאִמָּא שֶׁלְּךָ כֶּסֶף לְבִלּוּיִים

שָׁם תַּבִּיט בַּאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵעוֹלָם הַזֹּהַר

שֶׁעָלָיו קָרָאתָ בְּלָאִשָׁה אֵצֶל יוֹסֵף הַסַּפָּר

הַיְשֵׁר מֵעוֹלָם הָעֲטִיפוֹת שֶׁל סִפְרֵי מֶתַח בְּהוֹצָאַת רַמְדּוֹר

נָשִׁים אֵלֵגַנְטִיּוֹת עִם שְׂפָתַיִם אֲדֻמּוֹת וְגַרְבֵּי רֶשֶׁת אוֹחֲזוֹת כּוֹסוֹת שַׁמְפַּנְיָה

וּגְבָרִים קְשׁוּחִים בְּכוֹבַע לֶבֶד אוֹרְבִים בֵּין הַצְּלָלִים

יוֹם אֶחָד גַּם אַתָּה תִּהְיֶה

זָר גָּבוֹהַּ שַׁתְקָן וּמִסְתּוֹרִי

תַּעֲבֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ סַכִּין בְּחֶמְאָה

שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ

 

בִּרְחוֹב אַבָּא הִלֵּל סִילְבֶר קוֹרְצִים בַּעֲרָפֶל הַכָּבֵד פָּנָסֵי הַגַּז.

כִּרְכָּרָה עוֹצֶרֶת. הַסַּיָּס מְבָרֵךְ אֶת מַר הוֹלְמְס

הַיּוֹצֵא לְפַעֲנֵחַ תַּעֲלוּמָה

בְּוַיטְצׇ'פֶּל, בִּיוֵן הַמְּצוּלָה

 

הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית מְבַעְבַּעַת וְרוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ בֵּיצָה בְּמַחֲבַת

אַתָּה צָרִיךְ לְהַחֲלִיט עַכְשָׁו כִּי יֵשׁ לְךָ כֶּסֶף רַק לַהֲנָאָה אַחַת

אוּלַי תִּסַּע לְקוֹלְנוֹעַ פָּרִיז לִרְאוֹת שׁוּב מֶלֶךְ לְיוֹם אֶחָד

אוֹ לְתָמָר לְיַד שְׂמֹאל הַנּוֹקֶמֶת בְּפַעַם הַמֵּאָה

אוֹ שֶׁתִּקְנֶה תַּקְלִיט – דִּיפּ פֶּרְפֶּל הֶחָדָשׁ אוֹ מַגְנִיפִיקָאט שֶׁל בָּאךְ

 

אוֹ לְיוּדׇה־מַכַּבִּי לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים שֶׁל צִמְחוֹנוּת

אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר, אָכוֹל וּבָכֹה, אָכוֹל וּבָכֹה,

וּטְחִינָה טִפְטְפָה לְךָ עַל חֻלְצָה חֲדָשָׁה וְהַכֶּתֶם לֹא יָרַד אַף פַּעַם

.

השיר "חמש שתיים חמש" נכתב מנקודת ראות רטרוספקטיבית של האני השר השב כמבוגר, במהלך נסיעה באוטובוס, לתחנות טראומטיות בזמן ובזיכרון התבגרותו ומסלול האוטובוס נעשה למסע בזמן בין זיכרונות.

הבית הראשון מתכתב עם ספר יונה: מילות הפתיחה "קום לך אל העיר הגדולה" מרמזות כמובן על תחילת ספר יונה: "וַיְהִי דְּבַר יְהוָה אֶל יוֹנָה בֶן אֲמִתַּי לֵאמֹר. קוּם לֵךְ אֶל נִינְוֵה הָעִיר הַגְּדוֹלָה וּקְרָא עָלֶיהָ כִּי עָלְתָה רָעָתָם לְפָנָי". זהו מעין מבוא, תצוגה המסמנת את השיר כווריאציה על נבואת החורבן, על תל אביב המושחתת כנינווה, אשר דמות הילד משמשת בה כפרסונה המעבירה את קול ה' לנביא.

הילד מתואר כאן כמחוטט ומכוער – סממניו של המנודה, הדחוי, האאוט־סיידר, המאפיין נביאים ומדוכאים. בהיפוך סדר העלילה של סיפור יונה, הבורח מהחמלה האלוהית על העיר ומתעקש על החורבן, הילד בא לעיר כדי להתנחם מדלותו, "לעשות חיים", וכאלוהים הניחם על הרעה שרצה לעשות לנינווה, יתחרט הדובר המבוגר על הרעה שעולל לעצמו בעודו נער בהשפעת העיר.

רעת העיר תל אביב, שהיא בעצם מטונימיה לתרבות הישראלית הנוכחית, עולה כביכול לפני ה', כמו בהמשך ספר יונה, בדיאלוג הפנימי של האני השר הבוגר של ההווה עם הילד והנער שהיה בעבר: במעורפל, הדובר מרמז בבית השני על תקיפה מינית שעבר כילד והדחיק, מעשה שאירע באופן טרגי־אירוני מאחורי תחנת משטרה, כמו בגידת הצאצאית הישראלית בצוואתה של הציונות, המסומנת בשם המקום שבו ממוקמת המשטרה: "מורשה". בבית השלישי מרומזים דיכוי חברתי ושחיתות הון־שלטון: "תַּגִּיד שָׁלוֹם לְמַר אָגָבָּבָּה / שְׁלוֹם אֲדוֹנִי הַמֶּלֶךְ". בבית הרביעי צפונה ביקורת נגד דת הצבא, העלאת הבנים קורבן למולך.

בבית החמישי מופיעה העיר תל אביב כמרכז ציוויליזציוני המגלם את המודלים המגדריים הכוזבים שעליהם מתחנך הנער – הארכיטיפ הגברי הקשוח מכאן והארכיטיפ הנשי המפתה משם – אלו שלפיהם הוא מעצב ומכונן את חזון חייו הגבריים העתידיים. חזון זה מופיע בשיר כמעט כשבועה, כאני מאמין, המדגים את רעל הפנמת הדיכוי הרגשי של הגבר, דיכוי שישפיע על הפרת האיזון רוח־חומר ועל הבחירה בחומר, החותמת את השיר: "יוֹם אֶחָד גַּם אַתָּה תִּהְיֶה / זָר גָּבוֹהַּ שַׁתְקָן וּמִסְתּוֹרִי / תַּעֲבֹר בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּמוֹ סַכִּין בְּחֶמְאָה / שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ".

בבית השישי מתגלמת הפנמת הארכיטיפ הגברי בתוך זרם התודעה הסוריאליסטי של הילד במטאפורה תמונתית יפהפייה המשליכה סצנה לונדונית בדיונית – סרט על הבלש שרלוק הולמס – על סצנה ריאלית ברחוב אבא הלל סילבר, בקצה רמת גן, ליד הבורסה. צבע הכסף – המסומן בשם הרב והמנהיג הציוני, סילבר, שהעניק לרחוב את שמו, בעוד משמעותה הרוחנית של פעילותו התרוקנה מזמן והתגלגלה במשמעות החומרית־כספית של פעילות הבורסה – מעתיק לתוכו את קריצת פנסי הגז בשכונת העוני וייטצ'אפל בלונדון, שכונה שג'ק לונדון תיארה בספרו שוכני התהום, ואת תעלומות פשעיה אמון גיבורו של הנער, שרלוק הולמס, לפתור – כפי שרוצה המשורר בשירו לתקן בתל אביב, והנביא בנינווה.

למן המעבר מהבית החמישי לשישי ועד סוף השיר, תתרחש דרמת ההתבגרות של הנער, שבה הוא יגלם בפעולתו את ערכי העיר שהפנים. כאן נראה גם את הפתרון הטרגי־אירוני של התעלומה מנקודת ראותו של הדובר המבוגר, המתבונן (בולש) כשרלוק הולמס בעקבות פשע־העיר ופצע־נפשו של הילד, המחפש את תיקונו. הפצע הזה נשקף באלוזיות לסרטים שהילד שקל לראות: מלך ליום אחד, העוסק במשוגעים המשתלטים ליום אחד על עיר שהתרוקנה במלחמה; יד שמאל הנוקמת, העוסק במבוגר הנוקם בפושעים שפגעו בו בילדות. אך נדר דיכוי האהבה ("שׁוּם צֹרֶךְ בְּאַהֲבָה לֹא יְנַהֵל אוֹתְךָ") מפרקו מהכוח היחיד שעשוי לגאול אותו: במקום להיות כמים למים, כחמאה הנמסה בחמאה, הוא רוצה לעבור בחיים כסכין (רצון המהדהד גם את מעשיו של ג'ק המרטש, אשר ביצע מעשי רצח בוייטצ'אפל).

בבגרותו, נעשה רצון זה לרועץ, כאשר במקום להתגבש סביב יכולתו הרוחנית, נפשו שוקעת ביוון המצולה, היינו במעגל השלישי של הגיהינום של דנטה, במקום שבו נמצאים מי שחטאו בגרגרנות ועונשם הוא לשכב בביצה מטונפת של בוץ וצואה. מעניין לציין כי השקיעה ביוון המצולה משתקפת באלוזיה למגניפיקט, מזמור ההודיה לאל שנושאת כביכול מרים אם ישוע, זו המסמלת יותר מכול את חסד האהבה והתקווה והגאולה, בהתבשרה כי היא הרה. שירו של נוי, ובפרט נדר דיכוי האהבה של הנער, מתכתב באנלוגיה ניגודית עם מילות המגניפיקט, המביע כולו את ניצחון הרוח על החומר ואת ניצחון העניים על העשירים, הגאוותנים ואנשי השררה: "תגדל נפשי את ה '/ ורוחי תגל באלוהים מושיעי. / כי ראה ענוות אמתו, / עתה ברוכה יקראוני כל הדורות. / כי בכוחו הגדיל לעשות עבורי, ושמו קדוש ./ וחסדו ליראים אותו לדורי דורות. / בזרועו גילה כוח, ופיזר את הגאוותנים בהרהורי לבם…"

מכאן אנו מגיעים לשיא העלילה: הגעת הנער לפרקו כשהוא אוכל ונאכל על ידי העיר הנאכלת. הנה כך נפתחת הסצנה העיקרית: "בְּוַיטְצׇ'פֶּל, בִּיוֵן הַמְּצוּלָה / הַתַּחֲנָה הַמֶּרְכָּזִית מְבַעְבַּעַת וְרוֹחֶשֶׁת כְּמוֹ בֵּיצָה בְּמַחֲבַת."

בתמונה מטאפורית מורכבת מתאחדות שכונת וייטצ'אפל הלונדונית מוכת העוני והפשע והתחנה המרכזית התל אביבית ליחידה מופשטת אחת, מעין גיהינום, סביב הביטוי "יוון המצולה", המקשר בין הבית השישי לבית השביעי ומאזכר את הפסוק מתהילים: "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (סט 3). התחנה המרכזית התל אביבית נצלית באש הגיהינום של וייטצ'אפל כמו ביצה במחבת. בניגוד לראיית הקולות הרוחנית במעמד הר סיני, הקיום החומרי הירוד ביותר ביוון המצולה מומחש כאן בתמונה פרדוקסלית של הדוניזם ומוות באמצעות חוש השמע בקול ההיאכלות. הקוראים חשים בעת ובעונה אחת את ההיצלות באש הגיהינום ואת העונג החושי של הריח והטעם של הביצה המיטגנת במחבת. לעומת "הַסְּנֶה בֹּעֵר בָּאֵשׁ וְהַסְּנֶה אֵינֶנּוּ אֻכָּל", האדם הירוד אוכל ונאכל.

דימוי המקום כמאכל מטרים את סצנת האכילה המופיעה בבית האחרון וחותמת את השיר. המשורר מפתח את נושא העוני בדרמת קבלת ההחלטות הנגזרת ממנו: קונפליקט בין הנאה רוחנית להנאה גשמית. "אוֹ לְיוּדׇה־מַכַּבִּי לַמָּקוֹם הַהוּא שֶׁבּוֹ אַחֲרֵי שְׁמוֹנֶה שָׁנִים שֶׁל צִמְחוֹנוּת / אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר": גבורת יהודה המכבי, הגבורה החשמונאית במלחמה שבה הוכתר בהצלחה ניצחון הרוח על החומר שהתבטא בנס פך השמן, מופיעה בגלגולה הרדוקטיבי גם כרמיזה לשם הסופרמרקט התל אביבי ומסמנת באופן זה את כישלון הנער בשיר – התגברות החומר על הרוח. קבלת ההחלטה נגזרת מן הרעב (הדיכוי) הרגשי הגברי ומהרעב הפיזי הנגזר מן העוני. הנפילה היא טרגית, מהצלחה לכישלון, ממימוש רוחני לדרגת הגשמיות התחתונה. הטחינה המטפטפת מזכירה את דברי אריק שרון: "אם לחטוא, אז שיטפטף השומן". נפלא האופן שבו נשמעת המשמעות המופשטת של החטא המוסרי בתמונה המוחשית "וְהַכֶּתֶם לֹא יָרַד אַף פַּעַם". עכבר הכפר שבבית הראשון הופך לעכבר עיר, הצמחונות הכפויה של העוני – מילוי פיתה בחמוצים – מתהפכת בטורפנות של אכילת הבשר.

הנפילה מהצלחה לכישלון, מהרגע הגבוה בצומת קבלת ההחלטות שבו כל האפשרויות עוד פתוחות בפני הנער, מתגלמת גם בהיפוך מהאינטנסיביות המצלולית שבבית השביעי: מהחריזה והאסוננס בין כל המלים האחרונות – מחבת, אחת, אחד, מאה, מגניפיקאט, באך – לפרוזאיות של הבית האחרון ולשבירת המשפט בשורתו הראשונה.

אפקט ההשחתה של העיר מאזכר ומסמן את חטא דור המבול. חטאי העיר מובעים דרך הילד הנחשף לפדופיליה. חטא לקיחת בני אלוהים את בנות האדמה – הוא חטא הדיכוי המעמדי – מתגלם בשיר בהשתחוות למר אגבבה בקופת החולים. איום המוות העתידי במלחמה עקב התרבות הישראלית הצבאית, שהיה סמוי מעיני הנער, גלוי בפני תודעת הדובר המבוגר.

השיא שהשיר כולו חותר אליו, מתרחש בסופו, בקתרזיס הבכי – "אָכַלְתָּ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה בָּשָׂר, אָכוֹל וּבָכֹה, אָכוֹל וּבָכֹה" – שהוא היפוך טרגי רב־עוצמה של הפסוק מתהילים: "הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו" (קכו 6). הנער בוכה והחזרה משמיעה את בכיו היטב. הוא בוכה על עצמו, על חילול תומתו, על היפוך היוצר לבוזז, על שהעוני חורץ את גורל האדם להוויה חומרית, על אי־מיצוי הווייתו הרוחנית, על שהוא לעולם לא יהיה בן־אלוהים.

"חמש שתיים חמש" הוא שיר עז־מבע שבו הקורא חווה את מסעו הפואטי והרוחני של הכותב בזמן ובזיכרונות, מסע ששיאו בבכי ובזעקת קינה – שייתכן כי היא מזככת חוויה של חמלה ואימה על התרבות היהודית הרוחנית שהוחרבה במהפכה הציונית – ובה הבכי, כתופעה הרגשית של הרוח המגלה את עצם אנושיות האדם, מתגלה בגבר היהודי כתכונה אופיינית לגיטימית. ואולי אפשר לקוות כי ביכולת לבכות טמונה היכולת להחזיר לנו את הגלום בהיותנו "בני ובנות אלוהים".

.

יהודית אוריה היא משוררת, מתגוררת בישראל ובקליפורניה. פרסמה שלושה ספרים: "חלל מושלם" (תמוז, אגודת הסופרים, 1994), "רשימותיה של חווה" (כרמל, 2003) ו"צבאים" (פרדס, 2016). שירים פרי עטה פורסמו בכתבי עת שונים, בהם המוסך.

 

עמוס נוי, "קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר", עולם חדש, 2021.

.

 

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך: צילה זן־בר צור קוראת בספר השירה "על לא דבר" מאת ליאת קפלן

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

החיסון – חובה! מתי חייבה מדינת ישראל את תושביה להתחסן?

האם צריך לחייב את הציבור להתחסן נגד מחלה מדבקת? מדינת ישראל התחבטה בשאלה זו מספר פעמים בעבר

1

צילום: אדגר הירשביין, מתוך אוסף ביתמונה

מחלוקת קשה ניטשת בשאלה האם לחייב את אזרחי ישראל להתחסן נגד נגיף הקורונה, והאם ניתן בכלל לעשות זאת באופן חוקי. מתברר שזו אינה הפעם הראשונה בה שלטונות הארץ מתחבטים בשאלה – אם כי ייתכן שבעבר היו פחות התחבטויות ויותר ניסיונות לכפות את החיסונים על האוכלוסייה.

בריאות הציבור היא לא עניין שיש להקל בו ראש, במיוחד במקרים של מגפה משתוללת. הטיפול החוקי בענייני מגפות, ובכלל זאת במגפת הקורונה, נשען רבות על "פקודת בריאות העם", תקנה שחוקקה על ידי שלטונות המנדט הבריטי ועודנה בתוקף גם היום.

פקודת בריאות העם כוללת סעיף המאפשר לחייב את האוכלוסייה להתחסן במקרי מגפה שמסכנת את הציבור. סעיף 19 בפקודה אומר כך:

בכל עיר או כפר או אזור שמחלה מידבקת קיבלה בהם או עלולה לקבל בהם צורה אפידמית או אשר קיימת סמוך להם מחלה מידבקת שלדעת המנהל יש בה סכנה לבריאות הציבור של העיר, הכפר או האזור הנ"ל, רשאי המנהל או הרופא הממשלתי לנקוט באותם אמצעים שיראה צורך בהם כדי להגן על גרי המקומות האלה מהידבקות, ולתכלית זו רשאי הוא, בין שאר דברים, להטיל על גרי העיר, הכפר או האזור הנ"ל חובת הרכבת-מגן או הרכבה אחרת שלדעתו יהא צורך בהן כדי לצמצם את התפשטות ההדבקה. המסרב ביודעין עפ"י סעיף זה להרכבת-מגן או להרכבה אחרת נגד אבעבועות, חולירע או דבר, יאשם בעבירה ויהא צפוי לקנס שלא יעלה על חמש לירות או למאסר לא יותר מחודש ימים.

עם זאת, הקושי בלכפות טיפול רפואי כלשהו על אדם ברור, ורופאים רבים מתנגדים לכך. הסעיף הזה הופעל מספר פעמים בתולדות מדינת ישראל: פעם אחת בשנת 1949 בעקבות התפרצות של אבעבועות שחורות במדינה, ופעם נוספת בתחילת שנות התשעים לאחר התפרצות חצבת בדרום. פעם נוספת הופעל הסעיף ביישוב חריש – רק ב-2018 – גם כן בשל התפרצות חצבת מקומית.

1
הודעה בדבר חובת החיסון נגד האבעבועות, שנת 1949. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

ב-1952 התפשטה בארץ מחלת טיפוס הבטן ונפתח מבצע חיסונים נרחב. הממשלה שקלה להפעיל את סעיף חיסון החובה: כרזה מטעם מנכ"ל משרד הבריאות דאז, חיים שיבא, אף איימה בהליכים פליליים נגד המסרבים להתחסן. עם זאת, בסופו של דבר, וככל הנראה לאור התנגדות של חלק מן הרופאים המחוזיים, חזרה בה הממשלה מכוונתה זו והפעילה מבצע חיסונים "רגיל".

1
מודעה בחתימת מנכ"ל משרד הבריאות ב-1952, ד"ר חיים שיבא, המזהירה מפני ענישת מי שלא יתחסן נגד טיפוס. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה מטעם משרד הבריאות, אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד ההתחסנות נגד טיפוס הבטן, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

אם כן מבצעי חיסון נוספים לחיסון מהיר של האוכלוסייה היו גם היו, אך במקרים האלו ניסו השלטונות – בין אם בתקופת המנדט או כבר אחרי הקמת מדינת ישראל – לעודד את הציבור להתחסן בעיקר בעזרת הסברה אינטנסיבית. כך, באוסף הכרזות של הספרייה הלאומית ובאוסף העיתונות ההיסטורית של הספרייה, רשימה ארוכה של כרזות, כתבות ופוסטרים שקראו לציבור להתחסן. חלק מהכרזות מאיימות יותר, חלקן גרפיות, וחלקן אפילו משעשעות.

1
הזמנה לחתונה בין הקהל לבין זריקה. כרזה לעידוד התחסנות, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד התחסנות, מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.
1
כרזה לעידוד התחסנות נגד שיתוק ילדים, 1957. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

בעוד מודעה אחת לקראת חיסונים בבית הספר מאפשרת להורים להימנע ממתן חיסון לילדיהם, בארכיון עיריית פתח תקווה מצאנו גם כרזה משנת 1930, שמונה את שמותיהם של הורים שילדיהם עדיין לא התחסנו נגד אבעבועות, ואיום במסירת השמות למשרד הבריאות שינקוט בהליכים. שנים לאחר מכן חיסון תינוקות נגד אבעבועות עדיין היה בגדר חובה לתינוקות בישראל, כפי שמציינת הכתבה הזו מהעיתון "דבר" בשנת 1963.

1
לקראת חיסונים בבתי הספר, מתוך "מעריב", 11 בנובמבר 1980.
1
קטע מתוך כרזה של עיריית פתח תקווה הקוראת לסנקציות על הורים שלא חיסנו את ילדיהם בשנת 1930. מתוך אוסף האפמרה, הספרייה הלאומית.

עיון נוסף באוסף העיתונות היהודית ההיסטורית מראה כי בתקופות מוקדמות יותר גם כן לא בחלו בכפיית חיסונים על האוכלוסייה. הידיעה הזו מהעיתון "חבצלת" מספרת על השלטונות העותמאניים שדרשו מכל נתיניהם להתחסן נגד אבעבועות. לא ברור האם ההוראה הזו הייתה תקפה גם לתושבי ארץ ישראל שהיו באותה עת תחת שלטון טורקי.

1
"הרכבת האבעבועות חובה היא על כל נתין תוגרמה". עיתון "החבצלת" מודיע על הוראת השלטונות העותמאניים לחסן את כל האוכלוסייה, 29 בפברואר 1904.

הסוגיה הזו כנראה תמשיך עוד להעסיק רבים מאיתנו במהלך המשבר הנוכחי, ולא עלינו אולי גם במשברים עתידיים. אתם מוזמנים לספר לנו את דעתכם כאן בתגובות, בפייסבוק, באינסטגרם, או בטוויטר.

שירה | היום אבא לא מת

שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט

מיכל היימן, הדמיה, הצעה, Affinities Sensor (גַּלַּאי יַחֲסֵי קֵרְבָה), תל אביב־לונדון־ונציה, 2015–2021

.

הילה להב

הקו הדק

יַמַּת תֵּטִיס בְּשִׁבְתָּהּ כְּבִטְנִי הָרַכָּה כְּמִקְלַעַת הַשֶּׁמֶשׁ מַכָּה

גַּלִּים. יְלָדוֹת חוֹצוֹת אוֹתָהּ בְּסִירוֹת שְׁקוּפוֹת קְלוּעוֹת קָנֶה וְרָצוֹן.

סִלְחִי לַיַּלְדָּה שֶׁעָמְדָה עַל הַמַּיִם זְכוּכִית וְתִקְוָה.

בֵּין הַגָּרוֹן לַתַּחַת שֶׁלִּי יֵשׁ קַו מָתוּחַ בְּעֶצֶם

וְאֶפְשָׁר בְּהֶחְלֵט לְזַנֵּב בּוֹ מֵיתָר

דַּק מַסְפִּיק אֲבָל הָלַכְתִּי עָלָיו

מַסְפִּיק שֶׁאֲנִי רוֹאָה

אֲנַחְנוּ קְרוֹבוֹת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קַל לָגַעַת מִשְּׁנֵי עֲבָרָיו

קִרְאִי אֶת זֶה כְּאִלּוּ כָּתַבְתִּי: בּוֹאִי, כְּאִלּוּ

בִּקַּשְׁתִּי: הַמְשִׁיכִי, כְּאִלּוּ תִּרְגַּמְתִּי לָךְ לִשְׂפָתֵךְ אֶת הַבֹּץ

הַמַּבּוּל לְאַדְווֹת

 

אֲנִי בְּשִׁבְתִּי כְּשִׂרְטוֹן מְקַבֶּלֶת בְּסֵבֶר פָּנִים נָאֶה מְאֹד

אֶת הַתְּשׁוּרוֹת וְהַמְּבַקְּרִים. וְאִם אֲנִי מַשְׁלִיכָה אוֹתָם עַל מִנְחוֹתֵיהֶם הַיַּמָּה

זֶה כִּי הַהֶסְבֵּר אָרֹךְ אֲפִלּוּ מֵהַקַּו וַאֲנִי כֹּה

שְׂבֵעָה. הִנֵּה אֲנִי כּוֹתֶבֶת: אֵינִי זְקוּקָה לַמַּאֲפִים שֶׁלָּכֶם, לַמָּרָק שֶׁלָּךְ,

לַלֶּחֶם, לַדָּגִים הַכְּבוּשִׁים; אֲנִי אוֹכֶלֶת מָה שֶׁהִלְעִיטוּ אוֹתִי בְּכַפּוֹת מִמִּזְּמַן

וְעוֹד לֹא לָעַסְתִּי הַכֹּל וְעוֹד אֲנִי אוֹכֶלֶת, עוֹד יֵשׁ לִי.

אֲנִי יוֹדַעַת מָתַי מַסְפִּיק לִי כִּי זָקַנְתִּי וְכִי יֵשׁ לִי קַו

וְנִרְאֶה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת עָלָיו עַל הַמַּיִם עֶשְׂרִים שָׁנָה וּמַשֶּׁהוּ

אֲבָל אֲנִי נִשְׁבַּעַת אֲנִי רָצָה וְשׂוֹחָה, אֲפִלּוּ נוֹפֶלֶת קָדִימָה

הִנֵּה סִימָנֵי הַקַּו הִנֵּה הַקַּו הִנֵּה אֲנִי מִשְׁתַּדֶּלֶת אֲנִי חוֹצָה אֶת הַגַּלִּים

אֲנִי חוֹצָה

.

תני לי

לֹא אֶת זֶה, אֶת הַשֵּׁנִי

אֶת הַיָּרֵחַ הַקָּרוֹב יוֹתֵר……..אֶת הָאָכוּל

לְמֶחֱצָה……..הַגּוֹרֵעַ

זֶה שֶׁאֵינִי רוֹאָה, כְּלוֹמַר אֲנִי רוֹצָה

.

בְּתוֹר בַּת אָדָם אֲנִי

בְּסֵדֶר אֲבָל כְּאַרְגּוֹנָאוּטִית הָיִיתִי מִצְטַיֶּנֶת

וְאֵין לָךְ מֻשָּׂג כַּמָּה דְּבָרִים מֻזְהָבִים כַּמָּה שְׁמָשׁוֹת

וְנָכוֹן, מְצוּלוֹת וְחָשׁוּב מִזֶּה הַדָּגִים……….לֹא דְּגֵי הַזָּהָב

 

הילה להב היא מוזיקאית ומשוררת, מתגוררת בברלין. ספרה השלישי, "גג עץ", ראה אור ב־2019 בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

.

.

רבקה איילון

א.     

אֲבָל אָחַזְתִּי בְּעֶגְלַת הַתִּינוֹק.

הָעֵינַיִם זָרְמוּ מִמֶּנּוּ אֵלַי בִּתְחִנָּה.

תָּפַסְתִּי אֶת הַתְּחִנָּה בִּשְׁתֵּי הַיְָּדַיִם, וְרַצְתִּי.

שְׁמַע, אָמַרְתִּי לוֹ: אֲנִי לֹא אִמָּא שֶׁלְךָ,

אֲבָל זֶה מַמָּשׁ לא מְשַׁנֶּה. אַתָּה הַתִּינוֹק שֶׁלִּי עַכְשָׁיו.

רַצְתִּי אִתֹּו לְקֻפַּת־חוֹלִים.

אָמְרוּ: צָרִיךְ הַשְׁתָּלָה בְּאֹפֶן דְָּחוּף.

אָמַרְתִּי: מַה שֶׁצָּרִיך קְחוּ מִמֶּנִּי.

פָּקַחְתִּי עֵינַיִם, וּמָצָאתִי עַצְמִי בִּמְקוֹמִי

עַל הַהֲלִיכוֹן שֶׁלִּי מֵאַיִן וּלְאַיִן.

.

ב.

בֵּין הָרַעַש וְהַשֶּׁקֶט

כָּל הַצִּיּוּצִים הָאֲחֵרִים.

כָּל מָה שֶׁהַגּוּף נִמְצֶה אֵלָיו

אַחֲרֵי שֶׁכְּבָר אֵינֶנּוּ בְּבֵית סֵפֶר,

כְּשֶׁהַצִּנּוֹרוֹת מְבוּדָדִים

וְצָרִיך לְצַפּוֹת שֶׁלא יִתְחַרְרוּ.

לְצַיֵּץ אוֹדָה לַשִּׂמְחָה – טְרָאוּמָטִי.

זֶה כְּמוֹ לִפְתּוֹחַ פֶּה גָּדוֹל בַּמִּרְפָּאָה,

בְּבַת אַחַת יוֹצֵא קוֹל לֹא מְצוּפֶּּה

קָצָר, עָבֶה.

הַקּוֹל קוֹל צְעָקָה –

הַשָּׂפָה מִתְרַצָּה לִהְיוֹת רַכָּה.

 

וְשׁוּב רַעַשׁ רְחוֹבִי מְהַמֶּה.

.

ג

כְּשֶלֹּא תִּתְּנִי לִי לָבוֹא

אֶשְתּוֹק אֶת זֶה, וְגַם אֶת זֶה.

כִּי קָשֶה לָהּ זֶה וְגַם זֶה.

אִם אֶת יַלְדָּה לֹא אֶרְאֶה

מָה יִקְרֶה?

אֶרְאֶה שֵׂעָר מְחוּלָק בַּרְחוֹב

אַגִּיד:

זֹאת אַתְּ.

תַּגִּיד: "לְכִי"

מוּבָן שֶאַגִּיד: "כַּמוּבָן".

אֲני כְּבָר לֹא כָּאן.

הִיא בַּמַּדְרְגוֹת

אֲנִי בַּחֲתוּלִים

עִקְּרו אוֹתָם, כַּמּוּבָן.

עַכְשָיו בַּשֵּׁרוּתִים

בֵּין הַמְּקוֹמוֹת

יוֹצֵאת

בָּעִתּוֹנִים

סוֹף סוֹף בַּכִּיוֹר.

שָׁם הַקָּפֶה, הַסְּמַרְטוּטִים

לַשַּׁיִשׁ

לַרִצְפָּה

אֲנִי בְּטִאְטוּא

מָה קָרָה?

כְּאִילוּ מְמַהֲרִים

כְּאִילוּ אֵין פַּעַם

כְּאִילוּ אֵין עוֹד פַּעַם.

.

ד.

זֶה הַמַּצָּב הָאנוֹשִׁי:

גָחִים

מִתְנַגְּחִים

גּוֹנְחִים.

שׁוֹאֲלִים: מָה הָעִנְיָנִים?

אֵין עִנְיָנִים.

הַיוֹם אַבָּא לֹא

מֵת.

רַק לִזְכּוֹר.

לִפְנֵי שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.

לַמָּה לִזְכּוֹר?

כְּדֵי לֹא לִהְיוֹת יָתוֹם.

מָה זֹאת אוֹמֶרֶת?

זֹאת אוֹמֶרֶת

לֹא לִהְיוֹת תַּם מִדִּמּוּי.

אֲוִיר

גָּח

מִתְנַגֵּח

גּוֹנֵחַ

עוֹשֶה סִבּוּבִים.

הַמַצֵּבָה עוֹלָה.

זֶה כְּבָר מֵצָּב.

צוּרָה לָהּ.

בּגְלַל זֶה צָרִיךְ

לִנְגּוֹח לָהּ.

אֵיךְ?

אַל תִּפְחַד

תִּלְמַד:

מָה?

תַּעֲשֶה תּוּק־תּוּק בַּגֶּרֶם.

פְּתַּח בּוֹ מְסִלָּה.

הָאֶבֶן, אַתְּ פְּתַח לָהּ

תַּגִּיד טַח־טְרַח.

סוּמְסוּם הִ־פָּ־תַח.

.

ה.

                                                          לְילדה

הַנֶּחְמָדָה אָמְרָה לִי: כָּכָה וְכָכָה.

נֶחְמָדָה, אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, כָּכָה אַתְּ חֲזָקָה.

כָּכָה גַּם אֲנִי אֶתְחַזֵּק. וַעֲשִׂינוּ שְׁרִיר.

הָיָה אֲוִיר מָתוֹק.

הַחַיִּים מִתְמַשְּׁלִים לְאַט… חָשַבְתִּי לְעַצְמִי,

כָּאן זֶה לֹא רַק כָּאן.

יָכֹלְתִּי לְהִתְנַשֵּׁל, אַךְ הַנֶּחְמָדָה הֶחְזִיקָה

אֶת הַמִּלִּים קָרוֹב אֵלַי.

הִיא אָמְרָה: גַּם אֲנִי כָּכָה.

 

פַּעַם רָאִיתִי אֵיךְ חֵבֶל הַטַּבּוּר שֶׁלָהּ נִגְזַר, נִתְפַּר

אֵיךְ הַגּוּף נָהַם, שַׁר

אֵיךְ נָדָה מִלְגּוֹ, מִלְבָר

אֵיךְ צָרְבוּ לָהּ עַרְעָרִים מֵהָר.

 

כָּל זֹאת רָאִיתִי

כָּל זֹאת נֶחְבַּלְתִּי

כָּל זֹאת רָפָא לִי.

 

ד"ר רבקה איילון, משוררת וחוקרת ספרות, פרסמה עד עתה שישה ספרי שירה, האחרון לעת עתה – "דיבור עם ילדה" (כרמל, 2018), וכן ספר עיון – "פנים ומסכה ביצירותיו של אוסקר ויילד". כותבת רשימות ביקורת בעיתונים יומיים ובכתבי עת לספרות ולתיאטרון. עסקה שנים רבות בהוראת ספרות ולשון בבית ספר תיכון בכפר סבא ובמכללת לוינסקי. השירים הללו מתוך ספרה הבא, "הייתי אמהוֹת".

.

.

מירב רוט

שמורת אחיות

 למיכל

כד חלב

בִּי אַתְּ, בָּךְ אֲנִי, חָלָב בְּתוֹךְ חָלָב, אָחוֹת בְּלֵב אָחוֹת.

כַּד שְׁנוֹת חָלָב וְלֹא יוֹתֵר.

וְאַתְּ כְּבָר בַּת שִׁשִּׁים

וְכַד עוֹרֵךְ חָלָב.

אוֹרֵךְ חָלָב.

.

חומקת

רֵיחַ אֱגוֹז בִּכְנָפַיִךְ,

צִבְעָן עַרְמוֹנִים בּוֹעֲרִים.

צִפּוֹר שִׁיר, מַדּוּעַ חוֹתֵךְ מְעוֹפֵךְ אֶת לִבִּי?

.

שמוּרַת אחיות

שִׁמְרִי נַפְשֵׁךְ מִיכַל,

כֹּחִי שִׁמְרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הַשָּׁקוּף מִלֹּבֶן

עוֹטֵף אֶת עוֹרִי,

כִּי עוֹרֵךְ הֶעָדִין

תַּחַת לַהַב סַכִּין,

מְסָרֵב, מְסָרֵב לְהַסְכִּין.

שִׁמְרִי כֹּחֵךְ מִיכַל,

נַפְשִׁי שִׁמְרִי,

כִּי הִפְקַדְתִּי בָּךְ סוֹדוֹתַי,

שְׁתִיקוֹתַי, עֲבָרִי,

כִּי מַכְאִיב לִי כָּל כָּךְ מַבָּטֵךְ,

הַמֻּפְנֶה מֵעָלַי מְכֻשָּׁף אֶל הָאֵשׁ הַקָּרָה,

לוֹבֶשֶׁת צֵל־מָוֶת

נִשְׁכֶּבֶת לִישׁוֹן בִּתְהוֹם פְּעוּרָה.

.

רחומה

שַׁעֲרֵי רַחֲמַיִךְ פָּתַחְתְּ אַמִּיצָה,

וּבָאוּ בָּהֶם רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם,

קוֹלוֹת מַלְאָכִים נִמְסָכִים בְּמִלְמוּל תִּינוֹקוֹת

וּבְשׂוֹרוֹת אֵלִים נִכְתָּבוֹת

מְגִלּוֹת מְגִלּוֹת בְּגַנֵּךְ.

 

רַק שַׁעַר אֶחָד נוֹתַר.

פִּתְחִי אֶת רַחְמֵךְ לְאִמֵּךְ.

 

בבת אחת

מַבָּטֵךְ, שֶׁל אֵלֶּה הַמַּבִּיטִים הַרְחֵק

אֶל זֶה שֶׁפָּנָה מִן הַבַּיִת אֶל הַדֶּרֶךְ

שֶׁאֵין מִמֶּנָּה שׁוּב.

נִכְנַס מַבָּטֵךְ כְּאוֹרֵחַ קָרוּא אֶל לִבִּי,

יוֹשֵׁב בּוֹ עַכְשָׁו, מְבֻלְבָּל וְתוֹעֶה

וַאֲנִי מִתְרוֹצֶצֶת סְבִיבוֹ, לְנַחֵם מְבַקֶּשֶׁת,

לִמְצֹא לוֹ מָקוֹם.

אִלּוּ רַק, אִלּוּ רַק הָיָה אֶפְשָׁר,

אַךְ אִי אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹת דָּבָר.

 

בַּחֶדֶר הַשֵּׁנִי, מַמָּשׁ בְּסָמוּךְ,

צַעֲרִי נֶחְבָּא.

כְּבָר לֹא צָעִיר, לֹא נִרְעָשׁ,

אַךְ כְּשֶׁנִּתְקַל בְּמַבָּטֵךְ,

בְּבַת־אַחַת נִזְכַּר.

בְּבַת.

בְּבַת אַחַת.

 

ד"ר מירב רוט, פסיכואנליטיקאית וחוקרת תרבות, עומדת בראש התכנית לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. ספרה "מה קורה לקורא: התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות" ראה אור בשנת 2017 בהוצאת כרמל, וגרסה אנגלית שלו ראתה אור בהוצאת ראוטלדג' ב־2020. פזמונים פרי עטה הולחנו ובוצעו על ידי מוזיקאים שונים. זהו לה פרסום ראשון בשירה.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת ריקי דסקל, נעמה יונג, אדוה מגל כהן ורחל מדר

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

בעבודה | הסיפור של ברכה, מאת אמילי מואטי

"פעם שמעה בהרצאה שצריך לחבק את החופש, אבל איך מחבקים משהו שלא רצית בו מימייך ולא הרגשת כלל בחסרונו? היא בכלל בזה לרעיונות האלה, שהמציאו אנשים שלא צריכים להתפרנס". מתוך נובלה בכתובים

מיכל היימן, גַּלַּאי יִרְאַת־הָעֲרָיוֹת, הפעלה, מבחן מיכל היימן (M.H.T) מס' 3, פסטיבל עכו לתיאטרון ישראלי אחר, 2004

.

שביל בצד: הסיפור של ברכה

אמילי מואטי

.

הבוקר שבו פוטרה מחברת הביטוח שבה עבדה מאז הייתה בת עשרים ושלוש התחיל כמו כל הבקרים האחרים. ברכה התעוררה בשש בבוקר והדליקה את הרדיו, זה היה יום ראשון והשידור נפתח במותו של זמר מעקיצה של קרצייה. היא התיישבה במטבח ושתתה את הקפה שלה מהמכונה שקנתה בשדה התעופה בטיסה האחרונה עם החברות מהמחלקה לאנטליה. היא אהבה את הרחשים והעשן שהמכונה הפיקה, כמו בימים שאכלה סברינה בקפולסקי, כשהמכונות רחשו ומשפחות סביב רכנו על קערת סלט משותפת. הבוקר עלה לאט והאור החיוור של חודש יולי הסתנן למטבח. אחרי המקלחת ייבשה את שערה והניחה לו להסתלסל על כתפיה.

באוטובוס פגשה את הפנים שהורגלה בהם והתיישבה מאחורי הנהג, מקשיבה לשיריו של הזמר שמת מקרצייה של כלב. "תראי מה זה בן אדם," אמר לה הנהג, "קרצייה של כלב, אפילו לא נחש או עקרב, קרצייה!" "אלוהים מחליט החלטות כאלה," חתמה את השיחה כמו שחותמים שיחות כשאין מה להוסיף.

השעה הייתה רבע לשמונה, היא נכנסה לבניין, עלתה למחלקת תביעות מקרקעין בקומה שנייה, העבירה כרטיס ופסעה במסדרון הריק אל העמדה שלה בקצה מצד שמאל, ליד המשרד של מנהל המחלקה שוקי. היא הסירה מחלקו העליון של מסך המחשב את הפתקים שהצמידה אליו בשבוע שעבר והכינה את העמדה לשבוע החדש, הניחה ליד המקלדת דפדפת צהובה חדשה והדביקה גם עליה פתק, השקתה את הגרניום הבודד שמדי פעם קם לתחייה וזוקר פרחים סגלגלים מרנינים.

"ברכה כנסי אליי בבקשה," אמר לה שוקי והמשיך לצעוד נחוש אל פנים המסדרון.

"עכשיו?" היא נשענה על המשקוף שעה שהוא גלל את התריסים הוונציאנים שלו מעלה.

"תראי, זה יהיה קצר, שבי."

התיישבה.

"את יודעת שהחברה בקשיים בשנים האחרונות."

"אני קוראת עיתונים לפעמים."

"תמיד היית אחת שמבינה מהר כשמדברים איתה."

"כן."

"קיבלנו הוראה להתייעל."

"יופי שוקי, זה חשוב להתייעל."

"אז כמו שהבנת אנחנו עושים כמה צעדים."

"אתם מוציאים חוזר מנכ"ל?"

"אנחנו מעבירים מהחברה פונקציות מסויימות לידיים חיצוניות כדי להתייעל."

"כן."

"אז את הפונקציה שלך אנחנו מוציאים החוצה לחברה חיצונית."

"ותתנו לי פונקציה אחרת?"

"ברכה את מפוטרת."

"למה?"

"כי אנחנו מתייעלים."

"מה ההתייעלות כאן?"

"בחיי ברכה, מה לא ברור?"

"איך נתייעל בלעדיי?"

"קחי," הניח על השולחן מעטפה, "כאן כתוב הכול, לכי תקראי."

היא חזרה לעמדה שלה והכניסה את המעטפה לתיק. המחלקה התמלאה בקולות שהכירה. היא הקישה את סיסמת הכניסה למערכת ורווח לה כשנפתח בפניה מסך התביעות השחור עם המספרים הירוקים המרצדים, אך כמה רגעים לאחר מכן החלו לבקוע מן המסך צפצופים הולכים וגוברים. ראשון הגיע חיליק, שחולק איתה את אותו קיר גבס, וניסה להנמיך את הצפצופים, שהמשיכו להתעצם."המחשב של ברכה השתגע," אמר בהשלמה לאנשי המחלקה שהתקהלו סביבו. ואז בא שוקי וביקש מכולם להתפזר. "ברכה," נעמד בינה לבין המסך, "את רוצה שאצעק וכולם ישמעו מה קרה?"

"רק הכנסתי את הקוד."

"ברכה את מפוטרת, אסור לך להיות פה."

"אבל לפי החוק יש לי שבועיים."

"לא לא, החוק הוא לטובתי, אם את מתפטרת אני יכול לבקש ממך להישאר שבועיים נוספים, אם אני מפטר אותך את הולכת."

"אבל אני פה שלושים ואחת שנה, אני פה לפניך."

"זה לא רלוונטי, קיבלת מכתב רשמי."

"אני יכולה כמה שעות להיפרד?"

"ברכה גם ככה קשה לי."

"טוב, אני הולכת."

בדרכה החוצה חלפה על פני החברים כשהיא אוחזת בתיק האפור עם ידיות הבמבוק. היא חיפשה את זיוה, שהביאה אותה לעבוד בחברה כשהיו צעירות, וכל האירועים הגדולים בחיים של זיוה חלפו לנגד עיניה: החתונה הראשונה של זיוה עם אהוב נעוריה מעכו, הלידה, הגירושים והבר־מצווה של הבכור, שבה השלימו אחרי שנים של איבה, הנישואים השניים למשה, שהיה שמאי, והמוות של אמא של זיוה באמצע החגים לפני עשר שנים, ככה הלכה לישון ומתה עם הספר "בדיחמין לשבת" פתוח לידה. ושוב כל החיים של זיוה חלפו לנגד עיניה, אבל זיוה לא הייתה שם. בחוץ היה חם, היא הלכה ברגל וחיכתה שהטלפון שלה יצלצל ויבקשו ממנה לחזור כי טעו בברכה, אבל כשהטלפון כבר צלצל זאת הייתה לולה מהנהלת חשבונות, שביקשה ממנה לחזור מיד כי היא לא חתמה על שום טופס, והכי חשוב – היא לא החזירה את הטלפון הנייד, שהוא ציוד החברה לכל דבר ועניין.

מכיוון שלא זכרה רגע אחד מהרגעים בחיים שקדמו לעבודה, ומכיוון שכל הרגעים שזכרה היו שזורים במעגל החיים הצפוף בבניין ברחוב העוגן, לא ידעה לאן ללכת ומה היא אמורה לעשות עם השעות הקרובות. מה עושים אנשים שמוציאים מהגוף שלהם את הלב של החיים ואומרים להם "זהו"? גם את הקיצים הכי חמים, אלו שתמיד מזכירים בחדשות, בילתה במחלקה הממוזגת כשסריג ורוד מגן עליה מפני הקור. גם כשעוד לא היו מזגנים בכל הארץ, אצלם בחברה היו מזגנים עומדים ומקפיאי עצמות. גם את החדשות נהגה לצרוך מהטלוויזיה הקטנה בפינת הקפה ומהתרשמויות של חברים על החדשות שהם ראו.

היא תהתה מה עושים כל האנשים ברחוב עם הזמן הפנוי בימים הארוכים והזמן שנמתח באור המסנוור של הקיץ. מה הם עושים בלילות אם אין עבור מה להתעורר בשום פנים ואופן? פעם שמעה בהרצאה שצריך לחבק את החופש, אבל איך מחבקים משהו שלא רצית בו מימייך ולא הרגשת כלל בחסרונו? היא בכלל בזה לרעיונות האלה, שהמציאו אנשים שלא צריכים להתפרנס וחיים את הקיום המובן מאליו שלהם בנינוחות אטומה.

היא נכנסה למונית שירות. גם למה שאנשים עושים כאן הרגע קוראים חיים. כשעצרה בדיזינגוף פינת ארלוזורוב וצעדה לכיוון אבן גבירול התחילו המחשבות העצובות לבעבע לה בשכל. מה אם תפסו אותה על משהו שעשתה? אבל מה זה המשהו הזה? כי מאז שהתרשלה פעם אחת באמצע שנות התשעים, כשהעבירו את המחלקה כולה למחשבים והטילו עליה לבדה להעתיק תיקים שלמים לתיקיות במחשב עד שהיא הסתחררה והקיאה על התיקיות המאובקות – חלף זמן מאז, גם הוותיקים בחברה שעוד זוכרים את המקרה מתייחסים אליו כאנקדוטה משעשעת לספר לנכדים ולא כמקרה שראוי להכביד בו ראש, כל שכן עילה לפיטורים עשרים שנים לאחר מכן.

לפני שלושים שנה רכשה בדמי מפתח את הדירה שבה היא מתגוררת בארלוזורוב, דירה קטנה בקומת קרקע בעורפו של בניין קרוב לדרך נמיר. אחת לכמה שנים הילדים של גרדה, שממנה רכשה את הזכות, נהגו להגיע אליה עם הצעה למכירת הנכס, ואחת לכמה שנים היא סירבה. עם הזמן התחילה ליהנות מהטקס, שכלל עוגת תפוזים מהקונדיטוריה בגן העיר, שהייתה בבעלות הבן הקטן, וכן הצעות לשיפוצים כמו החלפת הברז במטבח, מחשבות על פרקט שלא מומשו והרעיון שמפאת גילה ירד מהפרק, והוא לבנות קומת גלריה שתשמש לה חדר שינה ותשאיר את שלושים המטרים הרבועים פנויים לסלון הולם. עם הזמן הבינה שאין טעם בסלון אם איש לא פוקד אותו מלבדה, ונשארה כך, עם מיטה שלמרגלותיה ספה ומולה ספסל ששימש שולחן, ובמטבח שולחן פורמייקה צהוב ושני כיסאות, וליד המיטה שידה אפורה שעליה נערמו ספרים שקראה לפני השינה. אלו היו תמיד אותם ספרים שחזרה וקראה שוב ושוב, עד שלא הרגישה צורך להיפתח אל טקסטים אחרים לבד אלו שליד מיטתה.

השעה היתה כמעט צהריים, הטלפון חזר וצלצל, לפרקים חשבה לענות אך חששה שמרגע שתענה לטלפון הדברים יתבהרו סופית והיא תצטרך לחשוב טוב טוב לאן היא ממשיכה מכאן ואיך ייראה הבוקר של מחר ואלו שיבואו אחריו. בשעות שעברו מאז השיחה היא קיוותה שעדיין לילה והיא עוד ישנה, כי כבר חלמה חלומות שנראו בדיוק כמו החיים שלה רק עם שיבוש קל בהתרחשות. היה לה למשל חלום שחזר על עצמו תקופה, ובו היא ביום כיף בפארק מים באשקלון, שזה משהו שקרה לפחות פעם בשנה במציאות, אלא ששם היא רואה אדם טובע וכשהיא קופצת להציל אותו הוא מחזיק אותה בקרקעית לידו ובאותו רגע מתחוור לה שמלבדה אין איש יודע מה מתרחש בקרקעית כי המים נעכרים והיא שם, מבוהלת ויודעת שכל מה שהרגישה בחיים היא כבר לא תרגיש, ואז הייתה מתעוררת ונרדמת שוב אל אותו חלום, אלא שהפעם אין טובע והיא יושבת על שפת הבריכה ושמחה בחלקה, מוקפת באנשים שהיא רגילה בחברתם והכול נינוח עד להתעוררות הסופית, שהשכיחה ממנה את חלקו הראשון של החלום, אלא שאז הייתה משחזרת אותו לאט, תחילה במטבח, ואחר כך, כשנסעה באוטובוס, צפו בה חלקים ממנו וחלקים ממנו נעדרו וחזרו בלילה לפני שנרדמה. לכן גם הפעם קיוותה שמדובר באחד החלומות שנמשכים אל תוך היום עד היקיצה.

סדר. היא צריכה ללכת לחבְרה וימות העולם. היא תתעורר בבוקר כלשהו, נגיד מחר או ביום ראשון, הכי טוב, תחילת שבוע, תנשום עמוק ותיגש להנהלת חשבונות ולטפסים ותחזיר להם את הטלפון השחור ותעשה לעצמה טלפון חדש עם מספר חדש וגם רצוי שתתלבש יפה, שיראו איך היא נראית בחיים החדשים שלה. בחיים החדשים היא תפגוש מנהל השקעות שיגיד לה במה כדאי להשקיע כדי שהכסף לא ילך לכל מיני חולירות ורמאים כי זה לא הולך להיות קל, והיא ידעה שאיש לא יחפש אותה וספק אם יש בכישורים שצברה עוד צורך בעולם שהשתנה, והיא אין לה גם ככה אנגלית וגם לא ידע במחשבים למרות ההשתלמויות. היא ידעה מה שהיא ידעה והיו לה כישורי חיים.

היא ידעה שהמציאות תתחיל ברגע שתספר לאמא שלה מה קרה. זה יהיה הגשר הרחב שיעביר אותה מכל האתמולים למחר, לחיים שהיא צריכה להתרגל אליהם מעתה ואילך.

 

אמילי מואטי היא סופרת, פובליציסטית ופוליטיקאית, מס' 3 ברשימת מפלגת העבודה לבחירות מרץ 2021. כלת פרס שרת התרבות על ספרה "סימנים כחולים" (תכלת, 2018). הסיפור "שביל בצד" – מתוך נובלה בכתובים.

 

» ביקורת מאת דורית שילה על ספרה של מואטי, "סימנים כחולים"

» במדור "בעבודה" בגיליון הקודם של המוסך: "זה לא קרה", סיפור מאת מירב נקר־סדי, מתוך ספר בכתובים

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן