.

היקום הוא אֶנְזוֹ ובתוכו השתיקה: רשימת קריאה בספר השירה "על לא דבר" לליאת קפלן

מאת צילה זן־בר צור

.

עֲרָפֶל מִתְפּוֹגֵג

עַל הַר לְלֹא שֵׁם

אֲנִי שָׁבָה הַבַּיְתָה

(עמ' 87)

.

איך כותבים רשימה על ספר הייקו? במחשבה ראשונה הייתי כותבת שתיקה. איך כותבים שתיקה? אולי משאירים דף ריק, כמו נייר האורז המונח לרגליו של קליגרף רגע לפני שהוא מושח בדיו שחורה תנועה שקטה ומסעירה כאחת. אולי זה האֶנְזוֹ (円相), תנועת היקום כולו שמתחילה ומסתיימת באותה משיחה מעגלית במכחולו של האמן. בראשית ואחרית מתאחדים להרף אחד. נצחי. הרף שבו הלידה והמוות טרם נתפסו כקטגוריות בינאריות. הרף שבו הערפילים מתפוגגים, אין צורך לכנות את ההר בשם, ההר הוא הר. טבע היותו. התודעה שקטה, זה ההרף שבו שבים הביתה.

במחשבה שנייה אני כותבת כמה הערות. כותבת ומוחקת. לא כי הן לא חשובות, אלא כי פשוט לא צריך אותן. יש קיום להייקו כמו לנשימה עצמה. אין מקום לפרש אותה, יש מקום להתבונן בה. כמו מבט על ההר ללא שם, על עלה שנושר, על אגל טל המחליק מגבעול הפרח, על חלזונות המותירים ריר על האדמה, על בית נטוש שפעם הייתה לנו בו אהבה חזקה.

.

מִפְתַּן שַׁעַר רֵיק

עַל גַּב הָהָר

חֶלְזוֹנוֹת יוֹצְאִים וּבָאִים

(עמ' 25)

.

אני פותחת את ספר השירה על לא דבר (ירח חסר, 2020). מניחה מבטי על הייקו. זה כמו להשהות מבט על שמיים סתוויים אחרי שלהק עגורים חולף ולהיוותר עם הערפילים של אותו בוקר. אותו להק עגורים שכעבור רגע נעלם ומותיר רישום עמוק שנכנה אותו אוורה (Aware) – הרישום הפנימי הלירי של ארעיות הדבר, כנפי העגורים הנעים על רצף הנדידה משם לכאן והלאה, קול קריאתם נשמע למרחוק, הם עוזבים את הערפילים וכבר הם מעבר לרדיוס הראייה והשמיעה. היו ואינם. ומנכיחים את רישומם על אף אינותם במרחב.

שירי ההייקו בספרה של ליאת קפלן מדייקים עונות חיים למשיחה אחת של מכחול הקליגרף לאנזו שלם, מעגנים את התודעה ברגע נתון אחד. רגע אישי של הכותבת, שהוא בד בבד רגע אינטימי לירי של הזדקנות. נטישה. ימי קורונה, מגרש כדורסל, ספסל. רגע שאוסף אותי כקוראת לזמן מדיטטיבי, זמן בהייה. הרגע הזה הוא כאן ועכשיו. העבר והעתיד הם רק תעתועי התודעה. הרגע הזה הוא המשמעותי, כמו הנשימה, כמו פעימת הלב, כמו זרימת הדם בעורקים. אין מאמץ, שכן איש לא מלמד אותנו לנשום, אנו נולדים ונושמים, איש לא מאמן את ליבנו בפעימה, הלב פועם. יש התרחשות קיומית שאינה כרוכה במאמץ כלשהו. כך זה בעבורי לקרוא הייקו. מנכיח את כוחו של הרגע הזה. שאיפה, נשיפה, נשימה. תנועת ההייקו. האנזו. החיים עצמם.

.

בֵּין עַנְפֵי אֹרֶן

סָמוּךְ לַיָּרֵחַ עוֹד נָע

קֵן קָטָן רֵיק

(עמ' 83)

.

על לא דבר מאגד הייקואים והייבּוּנים. ההייקו Haiku)) הוא שירה קצרה שמקורה ביפן המסורתית, ואילו ההייבון Haibun)) הוא סוגה ספרותית פרוזימטרית,  שילוב בין פרוזה להייקו, ששימשה לראשונה את המשורר היפני בן המאה ה־17 מצוּאוֹ באשוֹ. סוגת ההייבון היא מניפה רחבה הכוללת יומני מסע, אוטוביוגרפיות, הגות, חניכה ופרוזה לירית. הספר יצא בהוצאת ירח חסר, אשר קפלן שותפה להקמתה עם יעקב רז, איתן בולוקן, דרור בורשטיין, יובל אידו טל ואלכס בן ארי. ההוצאה באה לתת מקום לשירת הייקו בעברית, ולתרגומי הייקו והייבון מיפנית ומאנגלית של משוררות ומשוררים: גארי הותם, רוברטה בירי, מסאוקה שיקי, קרוליין גורליי ועוד. נראה כי שירת ההייקו נעשתה סוגה מקובלת ואהובה משנות השישים של המאה העשרים, וניתן כיום למצוא כותבי הייקו לא רק ביפנית, אנגלית ובעברית כי אם בשפות נוספות על פני הגלובוס. הוצאת ירח חסר מביאה לנו תרגומים של מכמנים תרבותיים.

.

הארעיות, החולי, הזקנה והמוות

ההייבון הראשון בספר מעניק התבוננות על החיים עצמם. נוגע ברווח העדין שבין שאיפה לנשיפה, בין קול ודממה, בין חיים ומוות. מותו של המשורר הוא גם מותו של הזמן הליניארי ולידתו של זמן אחר. זמן האנזו.

.

אקו לב

בלילה לפני הלווייתו של טוביה ריבנר הלב פועם בחזקה, מלווה כאב עמום בחזה. למחרת בבית העלמין של מרחביה, הפעימות שבות ונשנות. כמה חברי קיבוץ מורידים בזהירות את הארון, קשור בחבלים, לבור. לטוביה היה חשוב להיקבר, אומרת גלילה אשתו בשקט, הוא הראשון במשפחתו שיש לו קבר. חברים שופעים רגבי אדמה אל הבור מתוך דליים גדולים. משהו חורך בעורפי. אני מסתובבת אל מבטו של גבר גבוה, כהה ופרוש מן השאר. כשהארון מכוסה כמעט לגמרי קמה תנועה חפוזה בין הרגבים: קן נמלים מתפזר לאינספור תנועות מנוסה.

מֵעֵבֶר לַגָּדֵר

סֶרֶט שָׁחוֹר קָרוּעַ

בֵּין שְׁנֵי זֵרִים

(קטע ראשון מתוך ההייבון, עמ' 26)

.

הייבון נוסף בספר, "מאחורי הפרגוד", נפתח בהייקו של באשו. אחריו מביאה המשוררת באורח לירי מפגשים מציאותיים / חלומיים של אביה עם עצמו, עם אביו, עם העולם. בת עדה לתהליך הזדקנותו של אביה, לתהליך של איבוד הגבולות בין הישנו לאינותו, בין מציאות וחלום, בין העצמי לזולת הקרוב.

 

מאחורי הפרגוד

חוֹלֶה בְּעֵת מַסָּע:

חֲלוֹמוֹתַי מְשׁוֹטְטִים עַל פְּנֵי

שָׂדֶה שׁוֹמֵם

(באשו, מיפנית: יעקב רז)

באולם קולנוע בית העם הישן, הגובל בחצר הבית בבן יהודה מצפון ובמרפסת של סבתא גולדה ממזרח, אבא מבחין לפתע באביו, חי ויושב כמה שורות לפניו. אבא קם, לרגע לא בטוח, חוצה את השורות ועומד נרגש מול סבא שלי, שאינו מזהה אותו.

איך אבא שלי לא מכיר אותי? הוא אומר לי וחוזר, זה אני, כל זה קורה בבית העם שלנו. אבא שלי, איך הוא לא מכיר אותי?

*

אשתו אינה שומעת אותו, טוענת שקולו נחלש. הוא חולם שהוא אובד, כמו בתוך מים או במבוכי המולה גדולה. איש אינו מאזין לו. הוא מנסה שוב ושוב. חולפים על פניו. את עצמו הוא שומע אבל קולו אינו נשמע.

*

הבקרים מוזרים, הוא סח לי בערב אוגוסט מהביל, מניח יד על ההליכון בצד ספסל תחת ביתו. היום, למשל, קם בבוקר והרגיש ממש טוב. הוא הולך. הוא רואה. גופו שב אל עצמו. נס מתחולל! הכל עבר והוא בריא כשהיה. קודם כל הוא רצה לטוס, לאיטליה או לאנגליה.

סוֹף לֵיל אַהֲבָה

מִתְעוֹרֶרֶת מֵחֲלוֹם

שֶׁל אָבִי

(עמ' 84–85)

.

בקטעי ההייבון בספר אני מוצאת עונות שנה, עונות נפשיות, עונות תודעתיות ועונות חיים. קִיגוֹ (季語) היא מילת עונה בהייקו המסורתי, המסמלת את עונת השנה המתקיימת בשיר. זו יכולה להיות העונה המפורשת: סתיו, חורף, אביב, קיץ (אף שבמרחבים מסוימים, כגון האקלים הארץ ישראלי, יש שיאמרו שאנחנו חיים בשתי עונות: הגשומה והיבשה, אני עדיין סופרת ארבע עונות בשנה, אולי כי בזיכרונות ילדותי היו ארבע עונות ולכל עונה החגים שלה: סוכות בסתיו, חנוכה בחורף, פסח באביב, שבועות בקיץ. עונה היא לא רק אקלים, היא גם תרבות). הקיגו יכולה להיות גם מילה הקשורה בתופעות טבע או בסממנים תרבותיים המזוהים עם עונת השנה.

.

שֶׁמֶשׁ שֶׁל חֹרֶף

יָשִׁישׁ שָׁעוּן עַל מַקְלוֹ

תּוֹמֵךְ בְּאָבִיו

(עמ' 59)

.

"שמש של חורף" הוא מבע הקיגו של השיר. זוהי השמש המפציעה בעונה קרה וגשומה ומאפשרת לישיש ליטול את מקל ההליכה שלו ולצאת מכותלי הבית החוצה, לחמם את עצמותיו בשמש החמימה. לנוע אט־אט. זהו רגע שיש בו חסד בעבור האדם הזקן. בעבור האדם הצעיר זה יכול להיות רגע יומיומי, ביציאה מהבית בדרך לעבודה, לקפה, לסידורים הנדרשים. אדם זה לא ישהה בפליאתה של שעה זו, אלא יהיה בתוך תנועה של הזרם האנושי, ממקום אחד למשנהו. בעבור האדם הזקן, שנמצא, כדרך המשלה, בחורף חייו, השמש היא מקור של אור, של חום, של נחמה. אותו ישיש השעון על מקלו הוא הסמן השמשי של החורף, הוא התומך באביו בשלהי חייו. כמו שיש שנתות על ציר העונה: חורף סתווי, חורף גשום וסוער וחורף אביבי, כך יש שנתות על ציר חייו של האדם: ישיש, קשיש, זקן.

"שמש של חורף" הוא לא רק מבע קיגו, אלא התבוננות הגותית בחיים עצמם.

.

מֵעֵבֶר לְגֶדֶר בֵּית עָלְמִין

בֵּית חוֹלִים גָּדוֹל

שְׁמֵי קַיִץ

(עמ' 73)

.

.

הקשבה, שתיקה ואימון בפרידה

ההייקו מאמן אותנו בהקשבה עדינה, במהותה של השתיקה, בפסקי זמן. כמו למשל בהייקו זה:

.

בַּיִת נָטוּשׁ

לִפְנֵי שָׁנִים אָהַבְנוּ בּוֹ

זִמְזוּם חֲרָקִים

(עמ' 75)

.

"בית נטוש / לפני שנים אהבנו בו": אני יכולה להיעצר כאן ולנוע במחשבותיי אל הבית הנטוש, באשר הוא בית. מופקע מכל ניכוס. זה יכול להיות הבית הטמפלרי שגרתי בו באלוני אבא בתחילת חיי הזוגיים והמשפחתיים. הבית כיום נטוש, אבל לפני שנים אהבנו בו. הו, כמה אהבנו בו. אני והוא אהבנו במלוא סערת החושים.

אני יכולה לעשות זום־אין, מה אהבנו בו: "לפני שנים אהבנו בו / זמזום חרקים". העצירה כאן יכולה לקחת אותי אל בית ילדותי בכפר סירקין, כשאני ואחיי אהבנו לשמוע את זמזום החרקים בלילה, במיוחד את הצרצר שגר בארון הבגדים שלנו.

כל קריאה בהייקו  מזמינה אותי לשהות בו באופן שבו אני מבקשת לשהות. כמו שכל אחד מוצא מה מתאים לו לעשות בחורשה: למדוט, לצייר, לכתוב, לעשות פיקניק, לטייל, ללקט צמחים ופטריות, כך אני הקוראת בשירת ההייקו יכולה לרגע לבהות אל חיי, זיכרונותיי.

בספר השירה אני מוצאת גילומים שונים של אין: איון הקול, המילה, הנוכחות, עצירת הרצף, רגע קפוא בחלל ובזמן. גם שם הספר, "על לא דבר", מכיל ומאיין את הדבר עצמו. ומהו הדבר הזה? חיי המשורר שכָּלו וגופו המתפורר? בית נטוש? קן ציפורים ריק? שתיקה שנכנה אותה איון הקול? ריח שחומק מהפרדס המזכיר אהוב? שלולית גשם שהתייבשה? ירח חסר? הרווח הדק שבין שני סלי שוק?

האם השתיקה היא איון הקול הפיזי? היא קבלת טבע היותנו? היא אמירה? היא אימון בפרידה?

.

גֶּשֶׁם בַּמִּגְרָשׁ הָרֵיק

שׁוֹתְקִים יַחַד בַּחֹשֶׁךְ

בֵּין שְׁנֵי סָלִים

(עמ' 97)

.

אחרי 'שתיקה' של ארבע שנים מִצאת ספרה האחרון, כאן בתוך כאן (עולם חדש, 2016), קפלן שבה אלינו. נראה שהספר החדש עצמו הוא הלך רוח של כל מה שבא והולך, כמו מחזוריות החיים, כמו הנביטה, הפריחה והקמילה והפצת הזרעים לרוח. דף ימין ריק כמו שתיקת הדפים. שתיקה המכוונת את הקורא.ת לשאיפה, לנשיפה למנוחה בין לבין.

.

הוּא לֹא מְזַהֶה אוֹתִי

אֲבָל זוֹכֵר –

בְּנוֹ שֶׁל אֲהוּבִי

(עמ' 93)

.

אחרי שאני סוגרת את ספר השירה על לא דבר אני מניחה אותו על המדף בחדרי, בין ספרי שירת הזן. מציירת במכחול דמיוני מעגל אנזו חסר עכבות, במשיחה אחת. הגוף נע, כמעט רוקד. הנפש חופשייה, התודעה מתעוררת, הנשימות שקטות. בתוך האנזו – ריקוּת: אני וצלי, שניים שהם אחד, שהם אינם. "ושיר אחד שעוד נשאר / חומק במרחק הדק שבינותם".

.

לַיְלָה בְּלִי יָרֵחַ

צֵל שׁוֹשָׁן צָחוֹר

עַל מַדְּפֵי הַסְּפָרִים

(עמ' 33)

 

.

צילה זן־בר צור, ילידת 1967, גרה בגן־נר. חוקרת תרבויות נשים במרכז אסיה. מלמדת חברה ומגדר באקדמיה, מחברת הספרים "כותבת במקל של כורכום" (צבעונים, 2016), "אָנָאר בָּאלְחִ'י: שירה סוּפית" (הוצאה עצמית, 2018),"כֹּה אָמְרָה זָאר לְשׁוּסְתְרָא: פסוקי דרך" (אסיה, 2020) ו"מַחְבְּרוֹת שָׂדֶה" (צבעונים, 2021). שירים פרי עטה התפרסמו בגיליון 67 של המוסך, ובגיליון 84 – רשימה על ספרו של גיא פרל, "מערה".

.

ליאת קפלן, "על לא דבר", עם רישומים מאת בילי קורן, ירח חסר, 2020.

.

 

.

» במדור "וַתִּקרא" בגיליון קודם של המוסך:  גיא פרל קורא בספר השירה "מְקוֹמִי" מאת דידו

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

קטע מתוך הספר "ממזרת" / מיכל פנקל

.

האישה שמה את אצבעה על שפתיו של בועז, מבקשת ממנו לאפשר לה לענג אותו, להפשיר את מבוכתו. הוא היה לה שעשוע. והיא לו מושא תשוקות, פורקן ליצריו, שנשים אחרות עוררו בו, עד שהגיעה רות. וכשהגיעה רות כבר לא רצה ללמוד או לתור אף אחת אחרת. ובערב יום שלישי, הראשון שהגיע לאחר שהתלווה לרות לראשונה ל"שערי צדק", עוד לפני שהתוודע אליה ממש, רק ריחה הסתלסל בגופו וצלילתה המעורפלת תפסה לה מקום של כבוד בראשו, הוא הגיע לביתה של הגברת הסודית שלו, שכבר הבחינה בחומה השקופה שאישה אחרת הרימה בנפשו של בועז והרגישה ברווח שנפער בינו לבינה. כאשר שאלה אותו לפשר הרווח הדק הזה, סיפר לה בועז על האישה עם העוגות שאפתה את דרכו אליה מבלי שמי מהם יתכוון בכלל. הוא גם הסביר לה שככל הנראה רק הוא רואה צל של אפשרות, שכן האישה ההיא טרודה בעניינים אחרים.

ולאחר הדברים הללו הניח בועז את מגש הזכוכית העשוי ויטראז' בידיה של האישה, אשר הקפיד לשמור בסוד את מפגשיו הסוערים איתה ואפילו לא גלגל על לשונו את שמה פן יוכתם בחברבורות קלון. היא חייכה את החיוך היודע־כול שלה והבינה שזוהי פגישתם האחרונה.

זו הייתה למעשה הרפתקת הכיבושין היחידה של בועז, הוא נכבש על ידי אישה בוגרת, מנוסה, שחשקה בו וסמכה עליו, ואף ידעה בחוכמתה לשחרר אותו כשהוא כבר יודע לעוף וללהטט אהבהבים. היא ידעה שהוא לא ישכח אותה, והוא עדיין לא ידע כמה יודה לה בלבו על שתרגלה איתו תשוקה ואיפוק. ולפעמים רק איפוק. כי רות הייתה אגוז קנטרן ומצולק או שמא אפרוח תועה בסופה.

הסופה שהתרגשה על רות טלטלה גם את בועז, שהיה מגיע לבית החולים ויושב עם רות ליד מיטת בתה המורדמת והמונשמת. היה מתרגם לה את דבריהם הסתומים של הרופאים בנוגע ללילי, ובתום הביקור היה אוסף את סליה ומסיעהּ לביתה. בפרקי הזמן הללו – שבועז היה מתפלל בלבו שיתארכו ככל שניתן – היה לעתים מציע לרות טיול קצר בקצוות הרחוקים יותר של ירושלים, מקומות שבהם נהג להתבודד, במיוחד כשגעגועיו לאמו היו נוקשים על דלתות לבו.

אז הייתה רות מספרת לו על בתה שנולדה "לא בסדר", על האיש שנישאה לו לאחר שנודע לה שהיא הרה, ושביום הלידה הטיח את ראשה בקיר אין־ספור פעמים כי היה שיכור, ולא הפסיק להכותה עד שהתעלפה. כשהיה מתרגש על שכונת חליסה מעשה פשע, לא היו השכנים ממהרים להתערב מחשש שיבולע להם ושהקרימינלים שהסתובבו והטילו את חִתָּם על השכונה ינקמו בהם, או גרוע מכך, המשטרה תתפוס אותם ותאשים אותם בפשעים שלא ביצעו. רק ערבייה זקנה שחלפה במקום בדרכה לביתה בשכונת ואדי סאליב ושמעה צעקות וקללות וראתה אישה בחלון קורסת פתאום, היא זו שהבריחה את הנבל והזעיקה אמבולנס שפינה את רות לבית החולים, ושם ילדה את לילי כשהיא סובלת מתסמונת דאון.

"המונגולואידיות – מכה מאלוהים, ככה אמא שלי זכרה לברכה הייתה אומרת," אמרה לו. "ואני לא חשבתי שזו מכה בכלל כי אלה ילדים של אלוהים, נשארים בתמימות שלהם תמיד," הוסיפה. רק לאחר כמה חודשים, כשלילי הקטנה גם לא הגיבה על גירויים בכלל, הבינה רות את מה שהרופאים אמרו לה, שלתינוקת יש שיתוק מוחין, כנראה בגלל טראומה ואי־אספקת חמצן למוח.

ולילי הקטנה הייתה שבויה בתוך המונגולואיזם שלה, כלואה עם הפיגור והנכות הקשים, ורות הייתה כמו אסירה מרצון בדירה הקטנה בשכונת חליסה ולא יצאה מפתח הבית כלל. וידאד הערבייה, שהזעיקה את האמבולנס ביום המכות, לימדה את רות מיני מלאכות תפירה ותיקונים והייתה מפנה אליה קליינטים כי היא בעצמה כבר לא הייתה יכולה להביא את החוט בקוף המחט. על כל קליינט שהייתה מביאה לה וידאד, הייתה רות משלמת לה מעשר ושמחה בחלקה. כך יכולה הייתה לטפל בבתה ולהניח על שולחנן מזון.

באחת הפעמים סיפרה רות לבועז, "לילי גדלה וכבר הייתה כבדה לי כמו חמישה שקים של תפוחי אדמה, ואני לא יכולתי עוד להרים אותה. פחדתי שתיפול לי, פחדתי על החיים שלה." והשתיקה עטפה אותה כמו שמיכת צמר דוקרנית. "אז עברתי לירושלים," הסבירה. "הרופאים והסוציאלית אמרו שלילי לא תחזיק מעמד בבית. היא צריכה טיפול שאצלי אין." והיה נדמה שהיא מושכת את שמיכת הבושה עד למעלה מראשה. נבוכה. "ואמרו ש'אלי"ן' מצוין לילדים כמו לילי שלי. וגם לי ירושלים מצוין," הוסיפה לספר.

בועז מעולם לא שאל אותה על עברה, על משפחתה, על אביה של לילי. לא רצה לדחוק בה. רק היה מתבונן בה בעיניים שחורות גדולות ומלטפות. והיא סוף־סוף יכולה הייתה לשפוך את מרֵרת חייה בפניו, לאפשר לו להציץ לתוך קרביה. לתאר לו את הלילות הארוכים שבהם לילי אינה לצדה. את האשמה שהפכה לחלק ממנה, כי אולי יכולה הייתה לחמוק מבעלה המנוול ולחסוך מלילי את הפגיעה הקשה. "היינו מסתדרות עם המונגולואידיות," הייתה אומרת, ודמעות היו מצטופפות אצלה בעיניים ונתקעות.

ובאותה הפעם שלקח אותה להשקיף על ירושלים מפסגת הר הצופים לפני שהשמש שוקעת, הסביר לה על האתרים השונים, עצר מאחורי קמפוס האוניברסיטה העברית ששכן על ההר, בצמידות לכפר הערבי עיסאוויה ולבית החולים "הדסה". הראה לה באופק את הרי ירדן וים המלח, ואז נסע איתה לשבת בהר הזיתים ולהשקיף על העיר העתיקה. סיפר לה את כל סיפורי הגאולה ששמע מאמו, הראה לה היכן קבורים סבו וסבתו ואמו, כמעט אחוזת בית בבית הקברות עשו להם. קנה לה אצל הערבי בעל החיוך נטול השיניים בייגלה שמנמן עם טיפות של מלח עליו ותה בכוס זכוכית קטנה ודקיקה, או שהביא לה סחלב עם המון קוקוס וקינמון ופיסטוקים קצוצים – "קצוצים – כמו החיים שלי," גיחכה מולו, "בגלל זה אני כל כך אוהבת אותם." והוא לא ידע אם התכוונה לדברים שאמרה או שרק עטפה בהם את מר גורלה.

בועז ידע שלפני יותר משנה היה אצלה איזה גבר שהטיל עליה מורא. כך לפי דבריו של אדון אברום שהיה חד הבחנה. מראש התנצל אדון אברום כי תכף הוא עלול לתת ללשונו ללכת רכיל, ואז סיפר לבועז כי ראה את רות בחברת טיפוס מזרח אירופאי, מאפיוזי שכזה – בריון בעל גוף, מתנודד כשיכור מצד לצד כשרגל ימין כאילו לוקחת את כל גופו השמן ימינה ורגל שמאל מושכת את גופו שמאלה, כשרות מוליכה בעגלה ילדה גדולה, אשר לדעתו של אדון אברום הייתה בת שבע שנים בערך, בעלת מבע לא ממוקד, שמוטה. ובועז שתק וחיכה שתגיע לרות שעת רצון והיא תספר לו בעצמה פרטים נוספים על האיש ההוא, על מי שאדון אברום החשיב לבעלה, על חייה. על עצמה.

ושעת הרצון הזאת הגיעה ביום השלושים לפטירתה של לילי. אך דבר דבור על אופניו. כבר בבוקר יום הסתלקותה מהעולם של לילי התקשרו, עוד לפני שאלוהים הדליק את השמש, לטלפון של אדון אברום וביקשו לדבר עם רות או עם בועז. אדון אברום נחפז לרדת לדירת שכנו וקרא לו לטלפון. אז הודיעה לו האחות דיצה ששעותיה של לילי ספורות וכי עליהם להגיע בדחיפות לבית החולים כדי להיפרד ממנה וללוות את נשמתה. בועז נסע עם החיפושית המשתעלת שלו לשדרת האזבסטונים, ושם הבחין באור בוקע מחלונה של רות. הוא נכנס לשביל שפרחים סגולים קידמוהו בריח עדין, ובפתח קרועות היו עיניה של רות כאילו ידעה, והן מחכות לבשורה הקשה מכול.

כשהגיעו לבית החולים התיישב פרפר רחב כנף וצבעוני על ציר החלון, כנף כתומה אחת בפנים, כנף כתומה אחרת בחוץ. וכשעף מעל למיטתה של לילי ומעל לראשה, נעתקה נשימתה של לילי והתעופפה עם הפרפר המרהיב, שנשא את נשמתה בין מיתריו השחורים ששורטטו ככלונסאות על כנפיו. רות הבחינה בפרפר, ועדיין לא הבינה שזו הייתה אותה "הסעה" שעליה כנראה סיפר לה בועז.

הימים היו ימי תמוז, ורוחות מזרחיות פקדו את הארץ ולא הועילו כי לבה של רות קפא והתאבן כמו הסלעים באדמת הטרשים שמול הצריף שבו גרה. האוויר היה יבש כמו נשמתה. בועז ואברום היו מגיעים לצריף של רות פעמיים ביום ודואגים לקיים בביתה את התפילות, על כן גייסו מניין אנשים ולעתים אף יותר, שהעבירו את תפילות השחרית והערבית שלהם מבית הכנסת השכונתי. לגבר שעליו סיפר אדון אברום לבועז לא היה זכר.

מדי פעם הייתה מי מנשות השכונה שולחת עם בועז או עם אדון אברום מיני מזונות לרות, או שהייתה מביאה לה בעצמה, והן היו יושבות ושחות שיחות קטנות וצרות על כלום ושום דבר. כאבה של רות ניכר בעיניה, שהרי רות הייתה אשת מכאובות וחדרי לבה נגדשו בייסורים, שהגדול שבהם, ככל שידיעתו של בועז השיגה לדעת בעת ההיא, התגלגל בה עם לידתה של לילי, ולאחר מכן הכביד עליה כשהבינה את משמעות תוצאתן של המכות שחטפה ממי שהיה בעלה, ואז קברה אותה המפולת עם פטירתה של לילי מהעולם.

באותו היום, עת קמה רות מהשבעה על בתה יחידתה, התעופף מול עיניה פרפר כתום עם קווי גוף שחורים והתיישב במרכזה של תפרחת לבנדר שנישאה גבוה מעל חברותיה לזר. זר סגול שהביא לה בועז. הוא ידע שלילי זה שם של פרח סגול, אך לא היה בטוח אם אלה סיגליות או שושנים, ואולי לילך. המוכרת בחנות הפרחים בפינה של רחוב בן יהודה אמרה לו שייקח לבנדר, הוא מחטא את הנפש ומבריח עין רעה. עוד לפני שנכנס לצריף, הבחינה רות בריח הנפלא של הלבנדר שהתגלגל בנחיריה. דגדוג בושם הלבנדר בנחיריה מתח את שפתיה לכדי התחלתו של חיוך דק, שעוד לא חשף שיניים אך בהחלט היה מכיר טובה. את גבעולי זר הלבנדר הניחה אחד־אחד באגרטל שקוף בעל פתח אליפטי מעודן, כשהיא מכניסה גבעול דק ומסובבת אך מעט את האגרטל, ושוב מכניסה גבעול חדש ומסובבת קמעה את האגרטל. כך התעסקה עם האגרטל זמן רב ככל שניתן, תוהה על מה שהיה ועל מה שאין ועל מה שלא יהיה.

רק בחלוף שלושים הימים לאבל על בתה הקטנה, אשר הייתה בעלת גוף ונדמה היה כי היא גדולה מכפי גילה, ארזה רות את כאבה, ולאחר שחידשו את שגרת הבוקר בדירתו של אדון אברום, סיפרה רות לבועז ולאדון אברום על הפרפר בעל הכנפיים הכתומות והקווים השחורים שלקח את נשמתה של לילי ושמר עליה בכל הימים מאז פטירתה, כשהיה מגיע מדי יום בשעה של בין השמשות, כשההרים סביב הצריף נצבעו כתום ואדום כצבעי כנפיו. היא סיפרה להם שדימתה בנפשה שהקווים השחורים הם שכונת האזבסטונים שבה היא מתגוררת. כשסיימה לספר להם על הפרפר נאלמה באחת. כאילו פלטה דבר שטות או הזיה.

בתחילה שתקו הגברים, וכשפנתה רות למטבח להשליך את שאריות ארוחת הבוקר ואת מבוכתה, אמר בועז שזו לא הפעם הראשונה שהוא שומע סיפור כזה. אמו וסבתו היו מדברות הרבה על הדבורים והציפורים והפרפרים שהיו פוקדים בתי אבלים, כמו מבקשים להשגיח על מוכי היגון והגעגוע ולמסור ברכת שלום מזה שעזב את העולם ועבר לעולם שכולו טוב. אדון אברום הנהן והוסיף שישנם אנשים שיש להם יכולות מיוחדות לפרש את משק הכנפיים, שאינן אלא נשיקות מרפרפות מהנפש שהתעופפה לה על כנפי רוח לבית האלוהים. והדגיש שתמיד יהיו אלה בעלי כנפיים שיעלו ויביאו את נשמת מי שרוחו שבה לחיק האלוהים וגופו חזר לעפר.

רות הסתובבה אליהם כשפניה רטובות וכתפיה רועדות מבכי. הייתה זו הפעם הראשונה והיחידה שבועז ראה אותה בוכייה, ואז הבטיח לה ללא קול שמעתה ואילך הוא ידאג לעטוף את ימיה בטיפות של אושר, שיהיו לה כמו שמיכה דקה ואוורירית שתעטוף את חייה.

 

מיכל פנקל, "ממזרת", סביונים, 2020.

.

.

.

» במדור מודל 2021 בגיליון הקודם של המוסך: סצנה מתוך "אנדרטה של צרעת", טרילוגיית מחזות מאת יונה וולך

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן