.
מעט אור גשמי
שרון סילבר־מרת
.
אני פוסעת לצד אַליק, פעם צעד לפניו, פעם צעד אחריו. אליק מנגן בגיטרת בס־אוויר, בייסליין של שיר של סנטנה שהוא גילה באיזה פוסט של חבר. אני רוקדת תוך כדי הליכה.
השכונה הזאת לא מוכרת לי, אבל נראה שאליק יכול היה לעשות את הדרך בעיניים עצומות.
היום, למרות שקשה לי עם הסיפור הזה, אני באה איתו.
"אל תכעסי," הוא אומר, בין בית־בס־אוויר לפזמון־בס־אוויר, "אצלה זה בא עם בְּרָכָה. אני קונה רק אצלה."
אליק חבר. הוא שם לב לחוש ההומור שלי, שהרוב מפספסים, וגם אוהב את הציורים שאני מציירת בדיו שחור.
הוא מראה אותם לכל האורחים שמגיעים לדירה שלו ושל פושקין, שעכשיו היא גם בית שלי. החברים של אליק ופושקין לא מתעניינים בציורים, חוץ מבֶּנדָה שמתלהב מכל דבר, ויכול לדבר שעה רק על ציור אחד, עם מאה פעמים "וואו" ונפנופי ידיים, אבל בנדה לא שם לב לפרטים.
לפעמים מגיעים לדירה בני משפחה מודאגים, לרוב מהצד של אליק, ומנסים לשכנע את אליק ופושקין להתאפס על עצמם. לפעמים הם שואלים אותי איפה ההורים. גם הם לא ממש מעוניינים בציורים שלי.
אבל אליק אוהב את הציורים, והוא שם לב לכל הפרטים. לא אמרתי לו את זה, אבל אני מצפינה דברים קטנים בציורים כי אני אוהבת שאליק לוקח ציור להראות לפושקין, ומהסלון אני שומעת אותו אומר "תראי, זה גאוני!" כשהוא מגלה פרט חדש.
אליק הסביר לי פעם שפושקין זה שיבוש של פושטית, הכינוי שסבא של פושקין הדביק לה כשהייתה קטנה.
כולם קוראים לה פושקין, וככה היא מציגה את עצמה. רק אליק קורא לה בשמה האמיתי, וכיוון שהוא היחיד, זה נשמע כמו כבוד גדול. הוא באמת מכבד אותה, גם כשהיא חצי מעולפת על הספה עם עיניים הפוכות. והאמת, אליק מכבד את כולם. לפעמים אני רוצה להגיד לו שבשביל משתמש הוא ממש לא כמו משתמש, אבל אני לא יודעת אם זה מחמיא או מעליב.
אנחנו פונים עוד כמה פניות, ואליק עבר לבייסליין של שיר אחר.
הבתים נהיים יותר ויותר מלוכלכים וקלופים. אנחנו מגיעים לבית מתקלף במיוחד, עולים לקומה השלישית, ועוצרים מול דלת לבנה ושרוטה. אליק דוחף את הדלת דחיפה קלה והיא נפתחת. נראה שהוא ידע שאין צורך לדפוק. לפני שאנחנו נכנסים הוא עוצר לרגע ומוציא כיפה סרוגה קצת מלוכלכת מהכיס האחורי. הוא מניח את הכיפה על הראש וממלמל "ישתבח שמו" לעבר המזוזה שמקובעת על המשקוף. אנחנו נכנסים למסדרון אפל עם שטיח מחורר והרבה שקיות זבל לאורך הקיר. מצד ימין הדלת פתוחה לסלון לא גדול שעומדות בו שלוש ספות, כולן בשלבים שונים של התפרקות. על הספות שוכבות כמה בחורות, רובן נראות צעירות מאוד, ויושבים גברים. אף אחד מהגברים לא חובש כיפה, ואליק מרים יד ומניח אותה על הכיפה שלו, כאילו חוסר הכיפות בחדר יגרום לכיפה שלו לגלוש לרצפה.
אחד הגברים, נעול נעליים מבריקות, ניגש אליי ושואל "צריכה השגחה?". אני מנידה ראש בנימוס וממשיכה עם אליק שחוזר למסדרון ועכשיו עומד מול דלת אפורה שגם במשקוף שלה מקובעת מזוזה. אליק מרים יד לדפוק בדלת כשמסוף המסדרון נשמעים כמה צלילים נמוכים. מישהו מכוון גיטרה־בס בחדר האחורי. אליק משאיר את היד באוויר ומביט בי. הוא זוקף אצבע, ומפנה אותה לכיוון הצלילים.
"שנייה" הוא אומר, "בואי, זה עופר."
הדלת לחדר של עופר נמצאת בסוף המסדרון, וגם היא אפורה. מישהו ריסס עליה את המילה LOVE בכחול, ולא השאיר מספיק מקום ל־E, כך ששלושת הקווים האופקיים של האות גולשים אל המשקוף. לדלת הזאת אין מזוזה, ואליק דופק עליה ולוחץ על הידית בלי לחכות לתשובה.
עופר לא נראה בן יותר מחמש־עשרה. יש לו משקפיים עבים במסגרת שחורה ושיער שחור ופרוע. החדר כמעט ריק מלבד מיטת יחיד קצת משופעת, רגל אחת שלה שבורה. הוא יושב במיטה בין שמיכות צמר אפורות ומנגן על גיטרת-בס שמחוברת למגבר קטן שגם עליו כתוב LOVE בכחול. הפעם יש מקום לכל האותיות, אבל הלב הקטן שמצויר ליד המילה גולש לדופן הצדדית של המגבר. על הרצפה פזורים בגדים, גרביים, טישו מקומט, ושאריות נייר כסף.
בפעם הבאה שאליק ואני נבוא לכאן לא ניכנס לחדר הזה, כי לעופר נשארו רק כמה ימים לחיות, אבל היום לא הוא ולא אנחנו יודעים את זה. אליק נכנס לחדר ונותן לו כיף. אליק ועופר מדברים על גיטרות ואני נשארת בפתח החדר ומביטה במילה LOVE שעל הדלת. עכשיו, כשהדלת פתוחה ושלושת הקווים האופקיים של ה־E נשארים על המשקוף, המילה נהפכת ל־LOVI. אני מנסה, בשקט, כמה דרכים להגות את המילה החדשה הזאת. לָאבי? לוֺבי? לוֺבאַיי?
אליק מתיישב על המיטה העקומה של עופר ומנגן. זאת הפעם הראשונה שאני שומעת אותו מנגן על גיטרה אמיתית. את הבס שלו הוא מכר מזמן, ובדירה יש לו מין קרש שהוא צייר עליו ארבעה מיתרים ועליו הוא מתאמן. נראה שהתרגול שלו משתלם, כי הוא מנגן ממש יפה.
אני עדיין עומדת בפתח כשמאחוריי נשמע קול רך, "היי". אני מסתובבת ובפתח הדלת הראשונה, זאת שאליק כמעט דפק עליה, עומדת בחורה גבוהה עם קארה קצת מבולגן ושמלה כתומה ורחבה.
"היי," אני אומרת.
"באת עם אליק?" היא שואלת, ומחווה עם הראש לכיוון החדר שלה.
קוראים לה ענהאל. היא נראית בערך בגילי, שזה לא הרבה יותר מהחמש־עשרה של עופר, אבל על פי החוק אני, ונראה שגם היא, בעלות שיקול דעת בוגר.
החדר של ענהאל מסודר ונקי, ונראה כמעט כמו חדר רגיל של נערה בבית רגיל. לפחות כמו שאני מדמיינת חדר כזה. על המיטה פרוש כיסוי עשוי טלאים צבעוניים. ליד הדלת עומדת כוננית מקש ועליה מסודרים ספרים. לפי הפסים המוזהבים שעל הכריכות אני מנחשת שרובם ספרי קודש. ליד הספרים מונח פסלון קטן של פיה עם כנפיים נוצצות. באמצע החדר עומד שולחן נמוך מזכוכית שעליו מונח ספר פתוח, גם הוא נראה כמו משהו מקראי, ולידו שאריות נייר כסף שרוף ומצית.
"את לא צריכה להיות כאן," ענהאל אומרת, ואני לא בטוחה אם היא מתכוונת לחדר שלה, שנדמה ששייך לבית אחר, או לבית המתקלף הזה, או לחיים בכלל.
אני לא יודעת מה לענות ומביטה אל הספר הפתוח על השולחן.
"התַּנְיָא," היא אומרת וסוגרת את הספר, "שניאור זלמן הקדוש. הוא לקח אלוקים גדול והכניס אותו לספר הקטן הזה." ענהאל מרימה את הספר לשפתיה. היא בוחנת אותי בראש מוטה הצידה, ושואלת, "את שומרת שבת?"
"לא" אני מושכת בכתפיים.
בחדר השני אליק מלמד את עופר את השיר של סנטנה. ענהאל מחזירה את הספר למדף, מאחורי הפיה המנצנצת. "אמרתי לעופר שהוא יכול להישאר כאן אם יבטיח לא לנגן בשבת. הוא נגן גאון. הוא רק צריך להתנקות והוא יהיה כוכב ענק." היא מתיישבת על המיטה ובמחוות ראש מזמינה אותי לשבת לידה.
"מה את עושה כל היום?" היא שואלת. כבר שמעתי את הניסוח המוזר הזה ממשתמשים. כאילו החיים מצטמצמים ליום אחד, שאולי מקבל בכל בוקר שם חדש כמו "שני" או "שבת", אבל מבעדו אין עוד יום, או המשך החיים.
ניסוח הזמן הנקודתי הזה התאים לי. גרתי עם אליק ופושקין בקומה השנייה של בניין אפור מול תחנת הרכבת בדרום תל אביב. אני ואליק היינו יוצאים לעשות קניות כי לפושקין תמיד הייתה בחילה. ציירתי ציורים קטנים בדיו שחור. בערבים דגמנתי בחוגי ציור. היינו מעין תא משפחתי, אבל אליק ופושקין היו מכורים להרואין, ואני לא באמת ידעתי איך לעזור.
בחדר הסמוך עופר כבר למד לנגן את הבייסליין, ואליק שר באנגלית המשובשת שלו.
ענהאל רוכנת אל מתחת למיטה המסודרת. היא מוציאה צנצנת, ושולפת מתוכה חתיכת ניילון נצמד קטנה שקופלה כמה פעמים סביב עצמה לחבילה. היא פותחת את הניילון בזהירות עד שהוא פרוש על השולחן, ועליו מתגלה ערימה קטנה של אבקה בצבע בז'. היא מרימה את נייר הכסף שעל השולחן ומחזיקה אותו אל מול החלון. "מלא חורים," היא אומרת, ובכל זאת שופכת ערימת אבקה קטנה מהניילון לנייר הכסף. היא מוציאה מכיס השמלה שטר מגולגל ומושיטה לי אותו.
"לא, אני לא…" אני מגמגמת, וביד אחת כאילו מוחקת משהו מלוח לא־נראה.
"את לא? כל הכבוד, צדיקה!" ענהאל שולחת יד אל המצית. "מעט אור גשמי דוחה הרבה מהחושך," היא אומרת ומדליקה את המצית, "זה שניאור זלמן אמר." אני תוהה אם התכוונה לאור הצדיקוּת שלי, אבל ענהאל מביטה בריכוז בלהבה ואז עוצמת עיניים, כמו רוצה לשמור בזיכרון את השילוש הזה: נייר הכסף המחורר, ערימת האבקה, האור הכתום שהמצית מפיץ. ביד שמאל היא עדיין אוחזת בנייר הכסף. "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם בורא מיני בשׂמים." היא מניחה את נייר הכסף. אני מנסה לזכור באיזה הקשר שמעתי את הברכה הזאת, ואם זה מתאים לעישון הרואין. ענהאל רואה את השאלה בעיניים שלי ומסבירה שצריך לברך על הכול, כי את הכול הקדוש־ברוך־הוא ברא. היא נועצת את השטר המגולגל בין שפתיה וממקמת את נייר הכסף מעל למצית. ערמת האבקה מתחילה להינמס. נחיל נוזלי ושחור מזגזג לאורך ולרוחב נייר הכסף השרוף, וענהאל רודפת אחריו עם קצה השטר ושואפת את העשן האפור שעולה ממנו. היא מספיקה למלמל "ישתבח שמו" בעיניים חצי עצומות, ואז נשכבת לאחור, השטר ונייר הכסף נשמטים מידיה, ושוקעת בעילפון שאני מכירה כל כך טוב מאליק ופושקין.
הגיטרה בחדר השני השתתקה ועכשיו אליק עומד בפתח החדר. אני שמה לב שהוא בלי הכיפה. אולי נפלה לו, ואולי עופר חזר בתשובה בעשר הדקות האחרונות.
ענהאל פוקחת עין אחת ומתיישבת. היא מצביעה על הצנצנת שעל השולחן. "כמה? שתיים? ארבע?"
אליק מוציא מהצנצנת ארבע חבילות ניילון קטנות ומכניס במקומן כמה שטרות מקופלים שהוציא מהכיס השני, לא זה שהייתה בו הכיפה.
"אני לא סופרת, סומכת עליך, צדיק," ענהאל מושיטה יד לצעיף כחול שפרוש בראש המיטה. "והיום הבאת צדיקה טהורה," היא מצביעה לכיווני. "ברכה גדולה. בעזרת השם נתנקה וניטהר כולנו."
"אמן," אליק מטה ראש בזווית שלא מוכרת לי. "רק תני ברכה, בחייאת."
"ברור, בשביל פושקין," ענהאל כורכת את הצעיף על ראשה ומניחה ידיים על ארבע המנות שאליק הוציא מהצנצנת.
כשהיא ממלמלת מילים שאני לא שומעת אליק מניח כף יד על הקודקוד במקום הכיפה.
כשהוא שומע בין המלמולים את המילה "פושקין" הוא מתקן אותה:
"תגידי איילה בת נעמי. קוראים לה איילה."
.
שרון סילבר־מרת עוסקת בתחומים שונים של אמנות חזותית, יוצרת ומלמדת תיאטרון בובות. פתיחה של סיפור שכתבה ("מאיר") נבחרה להתפרסם בשנה שעברה בפרויקט ההתחלות של "המוסך". זהו פרסום ראשון של סיפור מלא פרי עטה.
.
» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "חילוץ", סיפור מאת דפנה לוי
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
