.
שירה מתוך הקריעה: על הספר "אל העיר קינה" מאת מרים גולן
דעאל רודריגז גארסיה
.
שירה מתוך הקריעה
שני מפתחות ניתנים לקוראים כשהם באים להיכנס בשערי ספר השירה של מרים גולן, אל העיר קינה. הראשון הוא המוטו הלקוח מפיוטו הידוע של רבי שמואל אבן עבאס "עת שערי רצון": "וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל / וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בְּחַיִל / (יְהִי לִבֵּךְ בְּאֵל בּוֹטֵח)". הפיוט מתאר את פרשת העקדה אך מדובב רגשות ותחושות שנעדרים מן הסיפור המקראי, ובכלל זה מעניק קול לשׂרה, ששתיקתה בולטת בו במיוחד. שכן למרות הקושי הגדול של העוקד והנעקד, מי שהקרבתה אילמת היא שׂרה. היא כביכול אינה קיימת, ולא ניתנה לה אפילו האפשרות להיות חלק מן ההתרחשות. לשתיקתה מחיר כבד, ועל פי המדרש דווקא היא מתה משברון לב בעקבות בשורת העקדה.
המפתח השני הוא השיר "אחרי שנקרע", שהוא שיר המבוא לספר (עמ' 5, ומופיע גם על גב הכריכה): "וּמָה עַל זוֹ שֶׁלֹּא הִצְלִיחָה / לַעֲבֹר, שֶׁנֶּאֶלְמָה מוּל קִירוֹת הַמַּיִם וְהַמֶּרְכָּבוֹת / וְכֹבֶד הַלֵּב וְהַכִּשָּׁלוֹן / וְהַיָּד הַמּוּשֶׁטֶת שֶׁנּוֹתְרָה תְּלוּיָה בָּאֲוִיר / בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּחֹמֶר עַד בִּרְכָּיו הִתְרַחֵק שׁוֹמֵעַ / קוֹלוֹת זָרִים. זוֹ שֶׁשִּׂמְלוֹתֶיהָ נִפְרְשׂוּ // וְרָווּ, שֶׁיָּדְעָה שֶׁלֹּא תֵּצֵא מִזֶּה וְיָכְלָה רַק לָשִׁיר".
"קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף", אומר התלמוד, אך בשעה שהדימוי התלמודי מצביע על מציאת הזיווג כעל קושי העיקרי, השיר מזכיר לנו שישנו גם השלב הבא, והוא קיומה של הזוגיות. או אם נרצה, חציית הים אל הארץ המובטחת.
זו שנשארה באמצע הים הקרוע ואינה מצליחה לעבור הלאה חשופה עדיין לסכנה ממשית. כל עוד אין היא מצליחה להגיע לגדה השנייה, היא אינה יכולה להודות על הנס. אדרבה, הים הקרוע נעשה לה כעין מלכודת. היא נאלמת ונעלמת, קולה לא נשמע באוזני אחרים, אולי מפני שצעקתה כבר נתקבלה והים נקרע עבורה. וגם לא באוזני בעלה, שנמצא שם איתה, אך שומע קולות זרים ולא את קולה שלה.
אבל דווקא מתוך אותו מצב של חוסר מוצא עולה שירתה של מרים גולן. ובשונה ממרים המקראית אין זו שירה הנאמרת על חוף מבטחים בהתפרצות של שמחה והודאה על הנס. ההפך, זוהי שירה של מי שמבינה שהאפשרות היחידה שלה לצלוח את המצב שהיא נתונה בו הוא לשורר אותו. השירה איננה הודאה על המוצא, היא עצמה המוצא האחרון.
בהמשך השיר מתמזגת דמותה של מרים עם דמותה של אופליה, האישה שמצאה את עצמה במערכת יחסים בלתי אפשרית עם המלט. כשאופליה מבינה שאין קיום לאהבתם היא הולכת ושרה לעצמה, גם כשהיא טובעת במי הנחל. אבל להבדיל מאופליה, שמשתגעת או טורפת את נפשה, השירה מתוך הים הקרוע אינה אובדנית אלא מתגברת. דווקא בעקבות ההכרה בחסרונו של הקול, הוא מוכרח להישמע.
העקדה וקריעת הים, שני המיתוסים הללו חוצים זה את זה וחוצים את הספר לכל אורכו. לעומת שׂרה, שלא יכלה אפילו למלל את אובדנה, הדוברת בספר בוחרת להתמודד עם ההעדר בכך שהיא מעניקה לו קול: "אֶת שְׁנֵי יְלָדַי שֶׁלּא נוֹלְדוּ אֲנִי שָׁרָה / בְּזַעֲקוֹת שֶׁבֶר בְּתוֹךְ רֹאשִׁי / וּפוֹסַעַת בָּעוֹלָם רְגִילָה. / כְּאִילּוּ לֹא הָיְתָה הַשִּׁירָה עַל יְלָדַי שֶׁאֵינָם / בּוֹעֶרֶת בִּי בְּאֵשׁ שֶׁאֵינֶנָּהּ מְכַלָּה / רַק בּוֹעֶרֶת וּבוֹעֶרֶת / וְאֵינֶנָּה חֲדֵלָה" (עמ' 38). להבדיל משירת הודאה על ילד שנולד, זו אינה שירה חגיגית, כי אם מוכרחת. היא אולי אינה מעניקה מנוחה, אבל גם התגלות הכאב היא סוג של התגלות.
העקדה חוזרת גם בשיר "שווא" (עמ' 34): "בִּשְׁעוֹת הָעֵרוּת קוֹלוֹת הַבַּיִת / מְכַסִּים. הַשִּׁירָה הַגְּדוֹלָה עוֹלָה / אַךְ מִבַּעַד לְמָסַךְ הַקֹּדֶשׁ / צְרָחוֹת הַנֶּעֱקָדִים קוֹרְעוֹת אֶת הַלֵּב". גם הוא עוסק בקול שאיננו נשמע, הנחבא מאחורי שגרת היום־יום או מאחורי מסך מתוחכם יותר, "מָסַךְ הַקֹּדֶשׁ", המצדיק הקרבה וממילא אינו מאפשר לזעקתה להישמע. כך למשל, בשעת ברית המילה בכיו של הילד נבלע בתוך המוזיקה, ויותר ממנו – קולה של האם שלא מאפשרים לה לגשת. השיר מעלה שאלה נוקבת: האם כל ברית, בין איש לאישה או בין אדם לאלוהיו, פירושה היאלמות קולו של אחד הצדדים? "הַאִם אַתָּה שׁוֹמֵעַ / אֶת צַעֲקוֹת הָעֲקוּדִים / אֵיפֹה אַתָּה כְּשֶׁבָּתִּים נִשְׂרָפִים / וִילָדִים אֲבוּדִים בּוֹרְחִים הַחוּצָה / מְכַבִּים עַצְמָם בַּנַּדְנֵדוֹת וּבְחוֹל / אֵיפֹה אַתָּה". הקריעה שָבה גם בשיר המתאר את טקס הגירושין. התפאורה של הטקס הדתי יכולה להזכיר בה במידה חתונה או הלוויה. הרי בכל קריעה של אִשָּׁה מֵאִישָׁהּ יש מן המוות, אך נדמה שגירושין חסרים את תהליך האבל והאפשרות למלל אותו. "הֵיכָן הַמְּקוֹנְנוֹת שֶׁיִּפְרְעוּ אֶת שְׂעָרִי / הֵיכָן הַסַּכִּין שֶׁתִּקְרַע בְּשִׂמְלָתִי" (עמ' 62). שוב מתבקש להישמע הקול מתוך הקריעה.
.
לידתו של הקול
כמו בכל חורבן, הרמזים המטרימים מתפענחים רק בדיעבד, ורבים מהם קשורים להיאלמות הקול. "הִשְׁתַּדְּלִי שֶׁלֹּא לְהָרִים אֶת הַקּוֹל", אומרת מדריכת הכלות (עמ' 43). ובשיר אחר מתואר הקושי הרגשי כשתיקה המצטברת בגוף: "יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהַקּוֹל לֹא יוֹצֵא מֵהַגּוּף כְּמוֹ שֶׁהָאַהֲבָה מִתְדַּפֶּקֶת" (עמ' 45). השירים הללו מתארים קיום מתמשך שאינו מצליח לכוון ולבטא את הקול הפנימי, אלא רק "קְלִפַּת קוֹל" (עמ' 17); כזו שפירושה עצמיות שאינה מובחנת, שהרי "בְּאוֹתָהּ מִדָּה יָכֹלְתִּי לִהְיוֹת מִישֶׁהִי אַחֶרֶת" (עמ' 18). קיום שהשתיקה האופפת אותו נדמית עטופה בהילה של הוד, אבל למעשה זוהי שתיקה של קדושה מעונה, "כְּמוֹ בִּכְנֵסִיָּה קָתוֹלִית מִרְיָם שׁוֹתֶקֶת" (עמ' 53).
לאורך הספר אנו עדים לדרכים שבהן מנסה השיר הפנימי להבקיע את קולו: "שַׁרְתִּי בִּשְׂפָתַיִם לֹא נָעוֹת בָּאָזְנִיּוֹת … רַק זוֹכֶרֶת שֶׁשַּׁרְתִּי / פְּנִימָה שַׁרְתִּי בְּעֵינַיִם רְחוֹקוֹת בְּפֶה סָגוּר" (עמ' 9). גם תוך כדי המריבה, העלבונות מביטים מאחורי המילים אבל אין להם קול (עמ' 55), ומתברר שהקול איננו נשמע לאו דווקא מחוסר מילים. אדרבה, לעיתים דווקא המילים מכסות את עוצמת הכאב, מסתירות את הקול הפנימי. זוהי אולי סכנה האורבת לכל שירה, ולפיכך התביעה העולה מן הספר היא לשירה הבאה מתוך הקריעה. שירה המדובבת את מקום הכאב, שהמילים שלה יגלו ולא יכסו. בהמשך הספר, למרות החששות והמבוכה, למרות הקולות האחרים שמכסים אותו, הקול הולך ומתגלה – עד ללידת העצמי: "מַשֶּׁהוּ בּוֹקֵעַ, נִצָּן / רֵאשִׁית, מוֹשֶׁכֶת עַד שֶׁפּוֹקֵעַ … אִשָּׁה לְבַד/ בְּעַצְמִי קָרַעְתִּי / (אִשָּׁה לְבַד שָׁרָה בַּלֵּילוֹת)" (עמ' 32).
הבחירה לשורר את העקדה ואת הקריעה מובילה למציאת הקול האישי, ובהימצאו נמצא גם הכוח להפוך את המצב חסר המוצא לאפשרות של דרך עצמאית: "בַּיּוֹם הַהוּא / וּבְכָל הַיָּמִים הָאֲחֵרִים הָאוֹרְבִים./ אֵין אַיִל בַּסְּבַךְ … אֱלֹהִים הוּא טוֹב בִּתִּי / וְהוּא לֹא יוֹצִיא אוֹתָךְ מִמִּצְרַיִם" (עמ' 36).
.
הוא והוא
"כְּאֵב מְבַקֵּשׁ כְּאֵב. אָמַרְתִּי לְךָ / וּכְשֶׁאֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ / אֵינֶנִּי יוֹדַעַת מִי." (עמ' 20). פעמים רבות פונים השירים בספר אל נמען שאיננו בטוחים מי הוא. האם הוא מי שהיה אהובה של הדוברת או שמא אלוהיה? כפל הפנים איננו מקרי, התפרקות האחדות של התא המשפחתי סודקת את האמונה באחדות האל, בטובו ובהשגחתו. כל שיחה עם מה שמתפרק היא גם שיחה פנימית עם מי שקרע את הים אך לא הוציא אותה מתוכו. הכפילות חוזרת כמה פעמים במחזור "על הטבילה", שהרי הטבילה היא מחד גיסא מעשה דתי שבו עומדת האישה מול אלוהיה ומאידך גיסא מעשה של התקרבות בין אישה לבעלה: "וּלְכַתְּחִלָּה / הָיִיתָ אַתָּה הַדֶּרֶךְ / אֶל הַבָּשָׂר. רַק אֶחָד / בִּקַּשְׁתִּי, בְּלִי חֲזָרוֹת גֶּנֶרָלִיּוֹת אֶחָד / בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי. בָּרַחְתִּי מֵהֶם כְּמוֹ בִּדְלֵקָה / אֵלֶיךָ, שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי אַתָּה בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין מִמֶּנָּה חֲזָרָה / שֶׁלֹּא אֶהְיֶה מְחֻלֶּלֶת בִּלְשׁוֹנָם שֶׁאֵינָם רוֹאִים / אֵיךְ לָבְשָׁה הַנְּשָׁמָה לְבוּשׁ דַּק מִדַּק / וְכָל מַגָּע הִיא נִרְעֶדֶת נְסוֹגָה / אֶל מוֹצָאָהּ אֵלֶיךָ." (עמ' 40)
וכך גם בשיר "בדרך אל העיר: "קַח אֶת כָּל חַיַּי / אַךְ אֶת הַיּוֹם הַזֶּה הָשֵׁב לִי / בַּיּוֹם הַהוּא / לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / עִם אִישׁ מִלְּבַדְּךָ / לְאָן שֶׁהָלַכְתִּי בָּאתִי אֵלֶיךָ // חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ / חָשַׁבְתִּי שֶׁאַתָּה שׁוֹמֵר" (עמ' 12). האמונה באל ששומע ושומר, גם אם איננו עונה מיד ובבירור, נסדקת. שהרי פצע האִילמוּת מול בן הזוג מבהיר שלעיתים ייתכן שהקול כלל אינו נשמע.
.
אל העיר ועל העיר
הקינה על חורבן הבית היא אל העיר ועל העיר. אל העיר, שהיא כמו האם הגדולה המגדלת את הדוברת ברחמה; מי שליוותה אותה תמיד, שהייתה עדה לראשית האהבה: "אֵיךְ קוֹרְאִים לָךְ שָׁאַל מוּל הָעִיר / וּבָחַר בִּי מִכֻּלָּן" (עמ' 51), וגם לכל תהפוכותיה. אך זו גם קינה על העיר, שלמרות עדותה, קצרה ידה מלהציל: "וְהִיא / שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי / בְּעָנְיִי / בָּעֲווֹנִי / קוֹנָה עוֹלָמוֹת / בָּאֲוִיר / אֵין לָהּ מִדַּת הַחֶסֶד / הִיא מַנִּיחָה לִי / לְהִתְנַפֵּץ" (עמ' 12). כמו אם, היא שהייתה אמורה לזהות את הסימנים ולהזהיר את בתה בעוד מועד.
"עָזַבְתִּי אוֹתָךְ בִּשְׁבִילוֹ וּמִיָּד עֲזָבַנִי / כָּךְ דַּרְכָּם שֶׁל בּוֹגְדִים לְהִבָּגֵד" (עמ' 23). העיר, כמו אם, נעזבת עבור האיש, ולכן גם אולי מתנקמת. אך היא גם מי שאפשר תמיד לשוב אל רחמה: "כְּשֶׁאָמוּת / אָשׁוּב אֵלַיִךְ" (עמ' 14). אפשר לראות באל ובעיר השוזרים את שירי הספר, אב ואם. הם אכזבו כשלא הצליחו למנוע את השבר, ובכל זאת אפשר לשוב אליהם ולהתנחם גם כשהקשר הזוגי מתפרק. למרות הקביעה המרה, "כְּבָר לֹא יָבוֹא. לֹא אֶהְיֶה מְעֻרְסֶלֶת / כְּפִי שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיִיתִי", בסופו של דבר, אחר טקס הגירושין, כשאין שושבינים ואין מלווים, העיר היא שנמצאת שם בשבילה. "וְאַתְּ מְעַרְסֶלֶת אוֹתִי בָּאֲוִיר שֶׁלָּךְ / שׂוֹרֵק רַק לְאָזְנַי… אֲנִי אֵצֵא אֶל הָרְחוֹבוֹת שֶׁלָּךְ / אַתְּ תְּלַטְּפִי אֶת פָּנַי" (עמ' 63).
.
דעאל רודריגז גארסיה, בעל תואר שני בספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות במסגרות שונות ומנחה סדנאות כתיבה לנוער ולמבוגרים. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", צפוי לראות אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 , 74 ו־95 של המוסך.
.
מרים גולן, "אל העיר קינה", הוצאת כנרית, 2020.
.
.
» במדור ביקורת שירה בגיליון קודם של המוסך: צביה ליטבסקי על שירתו של טל חסן
.
לכל כתבות הגיליון לחצו כאן
להרשמה לניוזלטר המוסך
לכל גיליונות המוסך לחצו כאן
