.

הגג של הדודה רוֹדה

נטע ג. גִבתון

.

ולרגע, מהסחַרחֵרה במרומי ביתה הנטוש, ראיתי את הדודה רוֹדה, שמתה מזמן, חיונית ונמרצת בערוגה הצדדית. ראשה הוסב אליי מלמטה, מבין ראשי הכריזנטמות בנות האלמוות. "אל תעשי את זה!" נזעקה בהזייתי. מתוכי נצעקו המילים בלא קול, בצהריי השבת, בצד הגג המתפורר. מעקה הלבֵנים שלו, הבא בשנים, היה אמנם מכורסם כולו כמו פיו של ישיש אבל כבר האריך ימים יותר מהדודה רוֹדה. נאחזתי מסוחררת בצד בסבך הלַנטָנָה הפרועה שנטעה הדודה רוֹדה לפני שנים. פרחיה דבקו בשערי הסב וענפיה השתלחו במעקה בפראות ובעיקשות, שלא הייתה מביישת את הדודה. דימיתי כי ביתה נעזב רק עד תום טיול הערבית שלה אל חברותיה. הייתי מוכרחה לעשות זאת כדי להשכיח ממני שבקרוב יונף עליו כדור ההריסה.

התקרבתי בעיניים עצומות, מעל הזפת הנמסה ולשלשת היונים, לחזית המעקה הקורס. עינִי הפנימית, הפקוחה תמיד, הייתה אולי רוצה לראות אותי כמי שמתמסרת לגעגוע או לניסיון נואָל להפוך את כיוונו של גלגל הזמן. עין זרה, כדרכם של זרים, הייתה עלולה לראות אותי כמי שמנסה מעשה נמהר. אך עצימת העיניים הייתה תכסיס כנגד השקיעה שלי, תחבולה כנגד איבוד האחיזה, חציצה עד שאתעשת. ידעתי כי לוּ הייתי נחבטת מֵרוֹם בית הקומתיים של הדודה רוֹדה, צער גדול הייתי מביאה עליהם. על אף העצב רב השנים לא הייתי מעיזה לעולל להם זאת.

פתאום עלתה מפטפוטי היונים של צהריי השבת צהלת בת השבע שהייתי, מנופפת בתצלום המוכתם, שמצאתי בערב ההוא בירכתי הגג. תצלום התינוק שמת, אחי.

לאוזניי ניתזו שוב המילים ההן של הדודה רוֹדה במין קילוח, שאבד אונו מפאת החום. "אל תשאלי ואל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," ציוותה אז.

כשהרמתי לפני כן את המכסה, בידיי הקשישות, הנרגשות, צרחה תיבת העץ הישָנה מתוך ציריה אל שנת השבת של רמת גן. היא הדיפה לנחיריי מיד את הבל הטחב. אף בשמץ ממנו, שדבק בזהבה המנומנמת, די היה לעיטושיי. חישקתי בכוח את השפתיים כשהתעטשתי, כדי שאף מילה לא תימלט. הכאב היה עז. כרעתי על קרקעית הגג היוקדת. תיבת העץ הישָנה, שנזנחה על הגג, השתרעה מעולפת תחתיי. הוצאתי מתוכה את זהבה, שחיכתה כל השנים. היא הייתה חמה. חיבקתי אותה חזק, על אף שמלתה המעופשת ולחייה העבשות. נישקתי אותה פעמים רבות בים מבטה הקרוע ובפרקיה הוורודים, נעדרי כפות הידיים והרגל האחת, ולא דיברתי איתה על התינוק המת, כמצוות הדודה רודה.

הדודה הגרושה של אימי הייתה כאם לאימי ולי. היא הילכה עליי קסם, עד לנטישתה הלא־צפויה בילדותי. הגייתה השונה, שאותה נשאה מהמקום שבו האופק רחב, הלמה את משב החירות שחלף בדיבורה הדעתני על הליברלים העצמאיים ועל בן־גוריון.

הייתי מביטה עליה בפליאה מגג ביתה. נמתחת על בהונותיי, משדלת את סנטרי להגיע ולהישען על מעקה הלבֵנים, הייתי מצליחה להציץ בה בעד פרחי הלנטנה ולהסתחרר מהנפות המעדר שלה אל תוך ערוגת הכריזנטמות. אחר כך, בצעידת הערבית, הייתי תופסת בידה, נאבקת להשיג את פסיעותיה הנמרצות מרחוב הרצל לרחוב הרוא"ה, עד שהגענו ל־"nurses", ארבע חברותיה מפיטסבורג.

ידיה הטובות, שסעדו חולים בעלומיה בבית החולים באמריקה ואחר כך עמלו בביתוק האדמה בכפר חיטים, עיסו את טבורי בעת שהעתקנו את מגורינו מרמת גן לתל אביב. ביום הפרום המעורער ההוא, הוצב כיסא לדודה רודה בסמטה החולית, מול ביתנו החדש. אני, בת השנתיים, ישבתי על ברכיה ונלחצתי אל בטנה. זו הבטן שהכזיבה אותה ומלבד עוּבר אחד מת לא העניקה לה תינוק משל עצמה.

אז עדיין לא ידעתי על כך. ומניין ידעתי כשידעתי? ומניין ידעתי שהדודה רודה התגרשה? ומניין ידעתי שבגלל ההפלה? ואיך נזרעת בתוכךְ ידיעה שלא יועדה לך? מהאוויר למעלה. מאותו האוויר שבזק את כל הדיבורים מעל לראשי. ומה שלא דובר בו, הוסתר היטב. ומה שלא גילו לי, לא שאלתי. מה שהבנתי, לבד הבנתי. כך גם הבנתי את עניין התינוקות. משהם מתים, אימהותיהם מתייתמות. בנוגע לאבות, נותר העניין מעורפל עבורי.

ידי הדודה רודה היטיבו לבטני. קרבתה נסכה בי ביטחון. ניחוח הפלמוליב שלה דחק במעט את הריחות הזרים, החדשים. השתאיתי מול פריקת דלותנו והיעלמותה מאחורי קיר המגן, בחדר המדרגות התל אביבי. צפיתי, לראשונה בחיי, בילדים בֶחצר בבית דירות, שיש בו קומות רבות יותר מאשר בבית הקומתיים של הדודה ובביתנו הישן, נמוך הקומה, גם יחד. לעולם לא אדע במה צפתה הדודה רודה. באחי, חי ומשחק עם הילדים, אולי בבנה או בבתה שלה?

בחצר הבית שעזבנו היה ברז בודד מעוקם ועל נהרותיו השטתי את אוצרותיי. בבית היו שיורֵי משחקים מבני הדודים. קומץ "אבני פלא", שלא הספיקו לי אפילו לבנות גדר, זהבה המרופטת תכולת העין וספרים, שדמיוני השלים את סופם החסר. במטבח המשותף הייתה נסיכת הבית מושיבה אותי לצידה, גבוה על משטח השיש. מגעו היה קר לרגליי הקטנטנות, החשופות. גם לוּ מחיתי, הייתה אימי מקריבה אותי כך ובלבד שגופי הזעיר יהיה צמוד לשלה ואשאר הפעוטה־בובה שלה. הסכנה הייתה בת בית. "אין שום דבר למעלה חוץ מלכלוך והמדרגות!" אבל הפעוטה־בובה נמשכת לגג של הדודה רוֹדה, מתעקשת להסתובב בין חריוני היונים, לשחק בצל גרוטאות יהירות עם דלתות סרבניות ורהיטים ממורמרים מנישואים כושלים. "אף פעם אל תרדי מפה לבד," אני מתרה בזהבה בחדר הכביסה שבירכתי הגג, "יש זכוכיות במדרגות. תעצמי חזק את העיניים ותעופי רחוק, שם תמצאי חברה שתרצה לשחק איתך," ומשכיבה אותה לישון בתיבת העץ המהודרת מנגריית קריניצי.

עד שהציבה אותי הדודה רוֹדה בחֵיל משמר אימי הנסיכה, לא ידעתי על החידלון המוחלט. לא יכולתי לדעת על שלא סופר. על כן היה זה בלתי רגיל עבורי שהמוות הומצא פתאום בגיל שבע והתפרץ מאליו כעבור שנה. עיניי נמשכו לשם כשהדלת בחדרה נותרה לרגע פתוחה. היא הייתה מונחת על המצע הרקום, זרועותיה מצטמקות בשולי מיטת האלון הכבדה, אצבעותיה מתעקלות בצידי ערוותה המקריחה, הגלויה. לא סיפרו לי על מחלתה. כעסתי עליה על שהותירה אותי לבדי במשמרת.

אחר כך דבק בי העצב.

העצב נשאר לתמיד, עם מה שלא הספקתי לשאול ועם מה שאמרה לי כשנופפתי בצהלה בתצלום המוכתם, שמצאתי בירכתי הגג. "זה אחיך," ענתה, אך שמחתי נפחה את נשמתה כשהוסיפה, "הוא מת עוד לפני שנולדת". כהרף עין, גויסתי. "אל תשאלי ואל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," רוסס הצו של הדודה רוֹדה ונמהל בהבנה דמומה, שנחתמה אז לעד, מקצות קרסוליי עד תנוכי אוזניי בני השבע, שחיילת בחיל משמר לא שואלת, לא בוכה.

לא קיבלתי כל הנחיה בנוגע לאבא. בעצמי נכרכתי לתוך השתיקה. לא ידעתי איך להיחלץ ממנה. "הילדה שתקנית," קובע דוקטור פייגין מעל לראשי, "אבל, היא מאוד נבונה." – "פיקחית כמו שהוא היה," סח לו אבי לתדהמתי, משל אוזני הפעוטה־בובה בת השנתיים הקשיבו שם. "כל הדרך להדסה הוא ספר ביחד איתי!"

"לכי לישון, לא נחזור מאוחר," מפקידים אצלי הוריי הבטחה מעורפלת ויוצאים לערב הגשום. הפחד מתנחם בהזדמנות. אני קופצת מהמיטה ונוברת בלהיטות בכוננית הסלון, במגירות שליד מיטת הוריי, בארון השירות במרפסת המטבח, בבולמוס שהפך לחם חוקי ולא ידע שובעה. רק פעם אחת, כשהסקרנות הייתה עזה מדי, התרתי את האֱסורים. "מה היה לו?" שאלתי את אימי ותכול עיניה, שהוצף, הטביע אותי איתה ולא ידעתי מה היה. אז התחלתי להחמיר עם זהבה וגררתי אותה בשערה. חבטתי בה ללא רחם. עקרתי את כף ידה השנייה. התחרטתי. אבל לא הייתה דרך חזרה. כבר צעדתי לבד במדבריות אימה.

אחר כך רציתי להביא לה תינוק חדש, אבל הקשיתי את ליבי. רציתי לדעת בדיוק מה היה ולא מצאתי את המילים ולא ידעתי מה היה.

זמן רב אחר כך, אימי אמרה לי: "הדלתות נפתחות." – "איפה?" שאלתי. "למעלה, על הגג של הדודה," ענתה וכבר פשׂה בה קיהיון.

אחרי כן הייתה התכלת ריקה. ידעתי שלעולם לא אדע איך ומה היה.

כרעתי כך על קרקעית הגג היוקדת כמו לא חלפו השנים. זהבה המעופשת בידיי הקשישות, הנרגשות. התעטשתי מחמת העובש, אך בשום פרץ התעטשות לא פלטתי אפילו מילה על התינוק המת. שאפתי לתוכי מלוא הריחות. ריח הזפת ולשלשת היונים לא היה נורא כמו העובש. הוא היה תלוי בכל מקום, דבק בקירות הישנים ומצץ את לשדם וירק עליי את רסיסיו. פתחתי הכול. אפילו הדלתות הסרבניות בשידת קריניצי נכנעו לבעיטותיי. אימצתי אל בטני את זהבה ואחר הנחתי אותה בעדינות בתיבת העץ הישנה. סידרתי את כף היד העקורה בדיוק בהמשך לפרק הוורוד.

קיוויתי שגלי האימה לא יגיעו.

הפכתי אותה על בטנה. טפחתי על גבה. התפחתי את שרווליה. תחבתי את אצבעותיי לשערה. תלתלתי את תלתליה.

כך זמן מה.

קיוויתי שגלי האימה לא יגיעו.

השכבתי אותה שוב על גבה. מתחתי את אִמרת שמלתה. התפחתי את שרווליה. סידרתי את כף היד העקורה בדיוק בהמשך לפרק הוורוד. עיסיתי בידיי את בטנה.

השארתי את התיבה פתוחה. ניסיתי לגרור אותה הצידה, תחת צל הלנטנה, אך היא שקעה במקומה, במלכודת הזפת. הכריזנטמות צעקו מלמטה באֵלֶם: "אל תשאלי עליו!" להרף עין הונף ביניהן המעדר של הדודה רודה וגלגל הזמן הפך את כיוונו. יכולתי אז להשיג את פסיעותיה של הדודה רודה ולהיחבט מֵרוֹם בית הקומתיים.

עזבתי את הסבך. התקרבתי בעיניים עצומות לחזית מעקה הלבֵנים הקורס. מקהלת יוֹני השבת כיתרה אותי. "אל תדברי עליו אף פעם עם אימא, היא תהיה עצובה," ניתזו לאוזניי המילים. ואז הייתי מוכרחה לחזור אליה. ליבי לא נתן לי להשאיר אותנו בלתי מנוחמות. תלשתי את פרחי הלנטנה שדבקו בשערי. פוררתי עליה את הפרחים. מעכתי אותה בחוזקה בידיי. חזור ומעוך, חזור ומעוך. ומעוך, ומעוך. מעכתי אותה בעוצמת הזעקות הרבות, שהזדקנו בתוכי.

אבל גלי האימה באו. אדוות, אדוות קרבו אליי. גלים ובני גלים נדחפו. ושבו ונדחפו. אני הדפתי ושוב באו. הדפתי ושוב זחלו אליי. ושוב הדפתי. בשום רגע לא הצלחתי להניסם. רגע של נסיגה נרדף בגלים חדשים של אימה. גם כשלא היו לזמן מה, ידעתי שישובו.

פתאום שמעתי אותם במדרגות, טופפים במקצביהם המשתנים. הרמתי אותה מהר והצמדתי אותה אליי וחיבקתי אותה חזק והשכבתי אותה וסגרתי בבת אחת את המכסה.

דלת הגג שרקה קלות. הצעדים הקטנים, המתוקים, הסתופפו שם. היה זה סוף מסע התגליות, שזימנתי לו בעצמי בבית הקומתיים, לפני הריסתו.

"מצאת את מה שרצית, סבתא?" תלה בי את תומו.

אותו הרגע עצרה הסחַרחֵרה.

.

נטע גלפמן גבתון, ילידת תל אביב, 1952, היא מעצבת תאורה לתיאטרון ולמחול. פיתחה כיוון עבודה ייחודי בינתחומי, המחבר מוזיקה, תאורה ועיצוב בימתי, ללא שחקנים. יצירתה "פעמִים באור" הוצגה בפסטיבל ישראל. לימדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב ובבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים. כתבה מחזות לילדים, לנוער ולמבוגרים. סיפורים פרי עטה התפרסמו בעיתון 77, במאזניים ובמוסך.

.

» במדור פרוזה בגיליון הקודם של המוסך: "מעט אור גשמי", סיפור מאת שרון סילבר־מרת

.

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן

.

צוריאל אסף

*

נֹאמַר אֱמֶת –

הַדְּבָרִים שׁוֹתְתִים מֵעָמְקָם כָּעֵת.

בַּל נַפְרִיז בְּאַשְׁמַת הָאָבָק הַמְּכַסֶּה

עֵצִים, דְּרָכִים, לְבָבוֹת.

בַּל נִתְנַעֵר מֵחֲלוֹמוֹת הַמּוֹשְׁכִים בְּשַׁרְווּלֵנוּ

לְבַקֵּשׁ מְעַט אֹמֶץ.

נִהְיֶה כֵּנִים, הַסִּילוֹנִים

הַחוֹרְשִׁים בִּשְׁמֵי הָעֶרֶב תְּלָמִים

בְּזֹהַר מְהַסֶּה

לֹא יֶאֶצְרוּ אֶת הַכֹּבֶד מֵרַגְלֵינוּ

וְלֹא יִבְלְמוּ אֶת הַחֶסֶד

הָרוֹעֵף עַל כְּתֵפֵינוּ

וְאֵינֶנּוּ פּוֹסֵק

.

*

אֲנִי מַצְמִיד רְגָעִים חֲזָקִים וַעֲגֻלִּים

זֶה לָזֶה בְּתוֹךְ אֶגְרוֹף סָגוּר

מְנַסֶּה לִפְצֹחַ מֵהֶם אֹשֶׁר

בְּתוֹךְ דְּבַר־מָה שֶׁאֵין לְהַגִּישׁ לְתִינוֹק

וַאֲפִלּוּ הוּא בּוֹכֶה תַּחֲנוּנִים

 

בֶּחָצֵר שֶׁלִּי עֵצִים גְּבוֹהִים

שֶׁאֲנִי שֶׁלָּהֶם עוֹשִׂים

בִּי כִּרְצוֹנָם הַכָּמוּס בַּשָּׁרָשִׁים

וַאֲנִי מְרוֹקֵן עֵינַיִם כְּדֵי לְבַקֵּשׁ

לִרְאוֹת אֶת שֶׁלְּפָנַי אוּלַי

אוּכַל

.

*

הַיֹּפִי מַנִּיחַ יָד עַל יָדָהּ שֶׁל הַשִּׂמְחָה

הָאוֹחֶזֶת בְּמַטְאֲטֵא מָרוּט

לְהָזִיחַ אֶת הַכְּאֵב

לְהַעֲרִים אוֹתוֹ וְעָלָיו

 

הַיָּד הַפְּשׁוּטָה שֶׁל הַיֹּפִי

מְסַמֶּנֶת בִּכְאֵב בְּאֶצְבַּע מוֹרָה

כְּמוֹ נָתִיב בָּדוּק הַמְּכַסֶּה

חַלּוֹן שֶׁדַּרְכּוֹ אֶפְשָׁר לִי לִרְאוֹת-

עוֹמֵד וּבוֹהֶה בַּחוּץ

אוֹתִי

 

צוריאל אסף, יוצר ומחנך תושב אשחר בגליל, בעל תואר שני בפילוסופיה יהודית מאוניברסיטת בר־אילן, בוגר מסלול השירה שנתי של הליקון. ספר ביכוריו, "לדובים שהיו כאן פעם", זוכה פרס כליל לאקו־פואטיקה, ראה אור השנה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. שיריו התפרסמו בבמות שונות.

.

.

אפרת בלום

טאבולה ראסה

אֲנִי מַתְחִילָה לִכְתֹּב מִן הַפִּנָּה הַיְּמָנִית הָעֶלְיוֹנָה

כְּמוֹ מִישֶׁהוּ שֶׁמִּתְיַשֵּׁב בְּכָל בֹּקֶר מוּל אוֹתָהּ צַלַּחַת.

 

יוֹם אַחַר יוֹם,

אוֹתוֹ שֻׁלְחָן מָרוּט,

אוֹתָם סַכִּין וּמַזְלֵג.

 

הַשִּׁיר מַתְחִיל מִשָּׁם.

כְּמוֹ עוּגָה, נֶאֱפֶה

מִן הַשּׁוּלַיִם.

 

אֵיךְ נִרְאִים הַדְּבָרִים

לִפְנֵי הַדִּבּוּר. אֵיךְ נִרְאֶה הַבַּיִת

בְּדִמְיוֹנָהּ שֶׁל אֶבֶן הַפִּנָּה.

 

אֲנִי טוֹבֶלֶת אֶצְבַּע בַּקֶּמַח הַלָּבָן וְכוֹתֶבֶת:

שֻׁלְחָן. צַלַּחַת. סַכִּין. מַזְלֵג. יָדִית. דֶּלֶת.

.

מה שהתחיל ממקום אחר

שְׁמִי, שֶׁאַתָּה הוֹגֶה

כְּאִלּוּ בָּאתָ אֵלָיו מִמֶּרְחָק.

 

הַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי, שֶׁמְּסָרֶבֶת לִגְזֹר

אֶת מָה שֶׁמְּחַבֵּר אוֹתָהּ אֶל הַצְּרָחָה.

 

"מוֹפַע הַקּוֹלְנוֹעַ שֶׁל רוֹקִי" בִּמְסִבַּת סִיּוּם

כִּתָּה י"ב. הָעֻבָּר הַהוּא. יוֹם רִאשׁוֹן.

 

כָּל מָה שֶׁנָּמוּךְ: סַכִּין. מַגֶּבֶת פָּנִים. הַתַּת מוּדָע.

כָּל מָה שֶׁגָּבוֹהַּ: נִימוּסִים. הַקָּפֶה שֶׁלְּךָ. בִּידֶרְמָאיֶר.

 

הַסִּפּוּר שֶׁאַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל הָאַרְיֵה

שֶׁהִרְכִּיב עוֹרֵב עַל גַּבּוֹ.

 

שְׁתִיקָתִי,

שֶׁנִּדְנַדְתָּ כְּמוֹ עֲרִיסָה.

 

וְעַכְשָׁו דַּמְיֵן: מִישֶׁהוּ מִלֵּא אֶת כִּיּוֹר הַמִּטְבָּח עַד שְׂפָתוֹ

וְהַבַּיִת עוֹשֶׂה אֶת צְעָדָיו הָרִאשׁוֹנִים.

 

אפרת בלום, בעלת דוקטורט בספרות השוואתית, עוסקת בכתיבה ובתרגום. עיקר עבודתה עוסק בשירה מודרנית, פסיכואנליזה וספרויות מהגרים. מתגוררת בשיקגו. השירים מתוך ספר בכתובים. שירים פרי עטה פורסמו בגיליונות המוסך 35, 55 ו-72.

.

.

דעאל רודריגז גארסיה

ילדוּת

דְּבָרִים שֶׁאִמָּא אָמְרָה בִּי מְאוֹד,

חָלָב וְדָם שֶׁל עוֹלַם הַיַּלְדוּת.

לְהַגִּיד תּוֹדָה. יוֹתֵר בְּקוֹל.

יוֹתֵר רַע הָיָה בַּגָּלוּת.

לֹא לְהַגִּיד סְתָם.

לֹא לִדְחוֹת לְמָחֳרָתַיִם.

לֹא לְהָשִׁיב פּוֹשְׁטֵי יָד רֵיקָם,

שֶׁקֶל אֶחָד מַסְפִּיק.

עִם אָמָּנוּת לֹא הוֹלְכִים לַמַּכֹּלֶת. תָּמִיד

לִזְכֹּר לָקַחַת מַפְתֵּחַ.

לִרְשֹׁם עַל נְיָר אֶת הַכְּתֹבֶת,

וְאַל תִּשְׁכַּח לְכַבּוֹת אֶת הָאוֹר,

בַּסּוֹף אַתָּה הֲרֵי שׁוֹכֵחַ.

בְּמִדָּה אָמַרְתִּי, בְּמִדָּה,

אֵין טַעַם לְהִתְוַכֵּחַ.

 

וְלֹא לְהַבִּיט בַּמְּרַתְּכִים,

שׁוֹמֵעַ?

בַּנְּתָזִים הַמְּסַמְּאִים הַחוֹרְכִים בַּזָּהָב.

וְלֹא לְהַבִּיט כְּשֶׁהָאוֹר הֶחָזָק מוֹשֵׁךְ בְּמֶלְקָחַיִם,

וְלֹא לְהַבִּיט

בִּכְלָל,

זֶה הוֹרֵס אֶת הָעֵינַיִם.

.

לעוף

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ חֲלָלִית, בְּלִי כּוֹחַ כְּבִידָה.

בְּלִי כּוֹחַ לָעוּף, לָעוּף.

לִמְּדוּ אוֹתְךָ לָעוּף

כְּמוֹ מָטוֹס

בְּרַעַשׁ עַל קוֹלִי.

כְּמוֹ מַסּוֹק לִמְּדוּ אוֹתְךָ

לַעֲלוֹת בְּלִי תְּנוּפָה,

יָשָׁר מֵהַמָּקוֹם.

כְּמוֹ כַּדּוּר פּוֹרֵחַ

צִבְעוֹנִי וּמָלֵא חֹם.

כְּמוֹ בָּלוֹן שֶׁבָּרַח

מִיָּדוֹ שֶׁל יֶלֶד שֶׁהָיָה שָׂמֵחַ

וְעַכְשָׁו שָׁכַח.

כְּמוֹ שַׂקִּית רֵיקָה,

כְּמוֹ צִפּוֹר נְדִירָה,

מַקּוֹר כָּתֹם גּוֹזֵר אֶת הַשָּׁמַיִם.

כְּמוֹ מַלְאָךְ

מִתְכַּנֵּף נִשְׂרָף

וְנֶעֱלָם

 

אֲבָל כְּמוֹ אָדָם לָעוּף,

כְּמוֹ אָדָם.

 

דעאל רודריגז גארסיה, מוסמך לספרות עברית מאוניברסיטת בן־גוריון, מלמד ספרות ויהדות ומנחה סדנאות כתיבה. על סיפוריו הקצרים זכה בפרס מכללת ספיר ליצירה צעירה ובפרס אופירה בן אריה. זכה בפרס שרת התרבות למשוררים בראשית דרכם לשנת תשע"ט. ספר שירה ראשון שלו, "גילופין", יראה אור בקרוב בהוצאת פרדס. שירים פרי עטו התפרסמו בגיליונות 42 ,64 ו-74 של המוסך.

 

» במדור שירה בגיליון הקודם של המוסך: שירים מאת הילה להב, רבקה איילון ומירב רוט

 

 

לכל כתבות הגיליון לחצו כאן

להרשמה לניוזלטר המוסך

לכל גיליונות המוסך לחצו כאן